מיכל – יומיים לפני ליל הסדר, לפני תשע שנים

לכל אורך קריאת ספר הביכורים של הסופרת הקנדית הת'ר מיטשל, לחפש את ג'יין, שתורגם לאחרונה לעברית, לא הפסקתי לחשוב על שתי יצירות אחרות. אחת –  הספר התיעודי American Baby, מאת הסופרת והעיתונאית גבריאל גלזר, שבו היא מספרת על תחקיר מקיף שערכה על חייו של דיוויד רוזנברג, גבר בשנות החמישים לחייו. התחקיר החל בהמתנה של רוזנברג להשתלת כלייה, אך עד מהרה התפתח לכיוונים בלתי צפויים. לצורך ההליך הרפואי נזקק דיוויד למידע רפואי על בני משפחתו, אבל מכיוון שהיה מאומץ, נאלץ לכתת רגליים כדי לאתר אותם. גבריאל גלזר כתבה את הספר אחרי שמצא אותם, ולכן יכלה לתאר בספר את התהליך המקביל: זה של אמו הביולוגית שכל השנים חיפשה אותו. (את האיחוד מחדש אפשרו בדיקות ה־DNA שחברות מסחריות רבות, למשל – 23andMe, מציעות כיום. האם מפתיע לגלות שאת הבדיקות הללו אי אפשר להזמין לישראל? אפשר כמובן לעקוף את האיסור, אם קונים ערכה ישירות בארה"ב ומביאים אותה ארצה. את הממצאים כבר אפשר לשלוח בחזרה לחברה לאבחון באמצעות דואר ישראל, והתוצאות שמגיעות כוללות את ההיסטוריה הגנטית של הנבדק, מה ארצות המוצא של אבותיו, מה אומרת הגנטיקה שלו על מצבו ועתידו הבריאותי, ומאתרת קרובי משפחה, אם גם הם נבדקו, כמובן. לא צריך להתאמץ כדי לנחש מדוע אסור בישראל לקבל את הערכה ישירות מהחברה בדואר, נכון? מי הכוחות העומדים מאחורי החשש, נאמר, לתגליות כמו ממזרות, "על פי ההלכה", וכן הלאה…) 

סיפורה של האישה, אמו הביולוגית של דיוויד רוזנברג, קרע את ליבי, ולא רק בשל הסבל הנורא שעברה, אלא גם כי מה שקרה לה מייצג את הסבל של מאות אלפי נשים, וגם של משפחות שלמות – אלה שתינוקותיהן נמסרו לאימוץ, ובמקרים רבים גם אלה שאומצו. נשים צעירות רבות הרו מחוץ לנישואים כי לקטינים אסור היה לקנות אמצעי מניעה, ואז נשלחו הנערות ההרות למוסדות סגורים, אכזריים מאוד, ואחרי הלידה אולצו למסור את התינוקות שלהן לאימוץ, גם אם רצו בכל מאודן לגדל את ילדיהן. 

הוריו הביולוגיים של דיוויד רוזנברג, שהיו בני עשרה כשנולד, התחתנו שנים לא רבות אחרי כן, וכל חייהם ניסו בלי הרף לאתר אותו, אבל הרשויות מנעו כל אפשרות שזה יקרה. תיאור האטימות המרושעת והקשיחות שבה נהגו בצעירות ההרות קשה מנשוא. 

הזוועה מתעצמת כשמבינים שחלק מהתינוקות שנמסרו בכפייה הועברו לאימוץ רק אחרי שערכו עליהם ניסויים רפואיים מעוררי פלצות! הגיהנום בהתגלמותו.  

וזה מביא אותי אל היצירה האחרת שנזכרתי בה: הסרט התיעודי "שלושה זרים זרים", שקשור לאותם ניסויים "מדעיים". במקרה של "שלושה זרים זרים" הניסוי היה סוציולוגי: מסרו לאימוץ לשלוש משפחות שונות שלישיית בנים שנולדו זהים (למעשה נולדה רביעייה, אבל אחד מהם לא שרד), והחוקרים עקבו אחרי גדילתם של האחים, שלא ידעו מאומה זה על זה, כדי לבדוק מה משפיע יותר על ההתפתחות האנושית, הגנטיקה או הסביבה.

ובעצם, נזכרתי בעוד כמה יצירות שעוסקות באותה סוגיה: סרט הקולנוע "תתקשרי לג'יין" שקשור באופן ישיר יותר לספר שלפנינו. מסופר בו על רשת מחתרתית של נשים ושל רופאי נשים (בעיקר רופאות), שהעניקו לנשים הרות את ההזדמנות להיפטר מהיריון, אם אינו רצוי. כדברי כותרת הכתבה ב־ynet, הסרט "מתכתב עם ההתרחשויות האחרונות בנושא וביטול פסיקת 'רו נגד ווייד' על ידי בית המשפט העליון."

עלילתו של הרומן שלפנינו מתחילה בשנות השישים, אם כי היא נעה קדימה ואחורה בזמן. הפלות היו לא חוקיות בקנדה, כמו גם בארצות הברית. ובארצות רבות אחרות, כמובן. בהקשר זה אי אפשר לשכוח גם את הממואר האירוע של זוכת פרס נובל לספרות, הסופרת אנני ארנו, שבו היא מתארת את זוועותיה של ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור בצרפת.

הפלות מחרידות כאלה, כמו גם הרשת המחתרתית "תתקשרי לג'יין", מופיעות במרכזו של הרומן, שאינו ספר תיעודי, אבל האירועים המתוארים בו מציאותיים לחלוטין.

הת'ר מרשל הצליחה לרקוח עלילה מותחת מאוד, עם דמויות חיות ומשכנעות, שתהפוכות חייהן מרתקות ממש. לא יכולתי להפסיק לרגע לקרוא, הספר סוחף ונוגע ללב.

אני מודה שבעמודים האחרונים של הרומן, כשנחשף פתאום סוד לא צפוי, התרגשתי עד דמעות.  

והנה, הממשל האמריקני, ובית המשפט העליון שם, מבטלים בשנים האחרונות את כל מה שהנשים האמיצות ההן השיגו במאמצים על אנושיים. "עשינו את הכול למען הבנות שלנו הנכדות שלנו והנכדות שלהן. עשינו את הכול למען כולן, למען כולכן," אומרת אחת הרופאות מ"רשת ג'יין" לאישה צעירה, שהרי החוק השתנה, וההפלות נעשו חוקיות, והן חשו שמאבקן לא היה לשווא. שהן שינו משהו במציאות החיים של נשים. 

ועכשיו שוב – ריאקציה שמרנית, מיזוגנית ומרושעת! 

כמה סבל נגרם, וימשיך להיגרם. כמה כאב מיותר. כמה מוות בייסורים. 

אני נזכרת בשירה של ג'וייס קרול אוטס, "דוקטור תעזור לי", שהתפרסם במדור לתרבות וספרות של "הארץ" באוגוסט 2022. תרגמה אותו רוני אמיר:

כִּי אָסוּר שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע.
כִּי הֵם יִשְׂנְאוּ אוֹתִי כָּל הַחַיִּים.
כִּי הֵם בַּחַיִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי עַל הַבּוּשָׁה שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם.
כִּי הֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי.

כִּי זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, מָה שֶׁהוּא אִלֵּץ אוֹתִי לַעֲשׂוֹת.
כִּי זֹאת הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה. כִּי זֶה לֹא מַגִּיעַ לִי!
כִּי אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁהַלֵּדָה תִּכְאַב לִי, נוֹרָא פּוֹחֶדֶת.

כִּי הֵם יֵדְעוּ בְּבֵית הַסֵּפֶר. הֵם יִשְׁלְחוּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
כִּי סָבְתָא שֶׁלִּי חוֹלֶה מְאוֹד, וְהִיא תַּחְטֹף שׁוֹק נוֹרָאִי.

כִּי אֲנִי מְבֻגֶּרֶת מִדַּי. כְּבָר יָלַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלִּי, חֲמִשָּׁה נִשְׁאֲרוּ בַּחַיִּים.
אִם יִהְיֶה עוֹד אֶחָד עַכְשָׁו אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאָמוּת.
כִּי אָמַרְתִּי לְבַעֲלִי שֶׁזֶּה סִכּוּן. כִּי הוּא לֹא הִקְשִׁיב.
כִּי אֲנִי שׂוֹנֵאת אוֹתוֹ. כִּי אֲנִי כָּל כָּךְ מֻתֶּשֶׁת.

כִּי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה טוֹב…
כִּי יֵשׁ לִי קֹצֶר נְשִׁימָה וְכוֹאֵב לִי בֶּחָזֶה,
לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת לְהִתְעַלֵּף.
עַל הַמַּדְרֵגוֹת בָּעֲבוֹדָה אֲנִי אֶתְמוֹטֵט, וְכֻלָּם יֵדְעוּ.
כִּי אִם יַעַזְרוּ לִי לָקוּם הַחֻלְצָה שֶׁלִּי תִּתְרוֹמֵם, וְהֵם
יִרְאוּ אֶת הַבֶּטֶן וְאֵיךְ הַגִּ'ינְס כְּבָר לֹא נִסְגַּר עָלַי.

כִּי בַּעֲלֵי יֵדַע שֶׁזֶּה לֹא הוּא.
כִּי זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ.
כִּי אֶצְטָרֵךְ לְהִתְאַבֵּד קֹדֶם.

כִּי יֵשׁ סֻכֶּרֶת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, אֲנִי פּוֹחֶדֶת מִבְּדִיקַת דָּם.
כִּי אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי בְּשׁוּם בֵּית חוֹלִים. גַּם אַף אֶחָד בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי.
כִּי אֲנַחְנוּ לֹא מַאֲמִינִים בְּעֵרוּי דָּם (כָּךְ קוֹרְאִים לָזֶה?) — זֶה אָסוּר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
כִּי הָאַבָּא נֶעֱלַם. כִּי הוּא לֹא יַחְזֹר.
כִּי הָאַבָּא יַהֲרֹג אוֹתִי אִם הוּא יֵדַע.
כִּי הָאַבָּא נָשׂוּי.
כִּי לְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי יְלָדִים!
כִּי הָאַבָּא יַכְחִישׁ אֶת זֶה, הוּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְשַׁקֶּרֶת.
כִּי הָאַבָּא יַגִּיד שֶׁאֲנִי אֲשֵׁמָה, שֶׁלֹּא עָצַרְתִּי אוֹתוֹ.
כִּי הוּא קָרָא לִי כַּלְבָּה, מֻפְקֶרֶת, כְּשֶׁהוּא כָּעַס, בְּלִי שׁוּם סִבָּה.
כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי יוֹתֵר.

כִּי אֲנִי צְעִירָה מִדַּי, דּוֹקְטוֹר! כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִגְמֹר בֵּית סֵפֶר.
כִּי אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה קָרָה. לֹא רָצִיתִי שֶׁזֶּה יִקְרֶה.
כִּי זֶה אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּמוֹ עִם אֲחוֹתִי.
כִּי הוּא מְאֹרָס לַאֲחוֹתִי. כִּי אָסוּר שֶׁאֲחוֹתִי תֵּדַע!
כִּי זֶה סוֹד וְהוּא אָמַר שֶׁהוּא יַחְנֹק אוֹתִי אִם אֲסַפֵּר.

כִּי לֹא תִּהְיֶה לִי עֲבוֹדָה. כִּי לֹא אוּכַל לְהָרִים שַׂקִּים כְּבֵדִים,
וְאִם הֵם יְגַלּוּ הֵם יְפַטְּרוּ אוֹתִי.
כִּי לֹא אוּכַל לִנְסֹעַ כָּל יוֹם לָעֲבוֹדָה שָׁעָה וָחֵצִי.
כִּי אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְאַבֵּד אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, יְפַנּוּ אוֹתִי מֵהַדִּירָה.
כִּי יֵשׁ לִי כְּבָר שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים, וְזֶה יָבִיךְ אוֹתָם.

כִּי הוּא כָּל כָּךְ זָקֵן!
כִּי הוּא צָעִיר מִדַּי, הוּא יַלְדוּתִי וּבַטְלָן.
כִּי הוּא הָלַךְ לַצָּבָא. כִּי הוּא לֹא יוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה בִּגְלַל הַבּוּשָׁה.
כִּי הוּא אַבָּא שֶׁל הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי.
כִּי הוּא גָּר לְיָדֵנוּ. כִּי נִרְאֶה אוֹתוֹ כָּל הַזְּמַן וְהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ תִּרְאֶה אֶת הַתִּינוֹק.
כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לִי אִם אֲגַלֶּה מִי זֶה.
כִּי הוּא "אִישׁ מַאֲמִין" וְיַאֲמִינוּ לְכָל מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
כִּי הוּא אִלֵּץ אוֹתִי לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע.

כִּי זֶה לֹא אַשְׁמָתִי!
כִּי לֹא רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתּוֹ כָּכָה אֲבָל הוּא הִכְרִיחַ אוֹתִי כְּדֵי לְהוֹכִיחַ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
כִּי אִם יִהְיֶה תִּינוֹק הוּא כְּבָר אַף פַּעַם לֹא יֹאהַב אוֹתִי.
כִּי נוּכַל לְהִתְאָרֵס אִם הַבְּעָיָה תֵּעָלֵם.
כִּי אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יֹאהַב אוֹתִי וַאֲנִי לֹא מַאֲשִׁימָה אוֹתָם.
כִּי כָּל מִי שֶׁיֵּדַע יְדַבֵּר עָלַי בְּזִלְזוּל וְגֹעַל.
כִּי יַגִּידוּ שֶׁשָּׁבַרְתִּי לַהוֹרִים שֶׁלִּי אֶת הַלֵּב.
שֶׁאֲנִי זוֹנָה.

כִּי נִסִּיתִי לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה בְּעַצְמִי עִם דּוֹקְרַן קֶרַח. אֲבָל פָּחַדְתִּי מִדַּי, אָז לֹא יָכֹלְתִּי.
כִּי נָתַתִּי לְעַצְמִי מַכּוֹת בַּבֶּטֶן עִם הָאֶגְרוֹפִים. כִּי הִרְגַּשְׁתִּי זְוָעָה, הֵקֵאתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִנְשֹׁם, אֲבָל זֶה לֹא עָזַר.
כִּי אֵין לִי שׁוּם תִּקְוָה, דּוֹקְטוֹר. אִם לֹא תַּעֲזֹר לִי.
כִּי אֱלֹהִים יָבִין. רַק הַפַּעַם הָאַחַת הַזֹּאתִי.

קשה להשלים עם מה שקורה בעולם. עם התחושה ששינויים שהושגו בכל כך הרבה הקרבה, מתבטלים. שנשים מוצאות את עצמן שוב במצוקה בלתי נסבלת.

הנה רק שניים מההמקרים שקרו בעקבות האיסור המחודש על הפלות יזומות: Amber Nicole Thurman  מתה ב־2022 מסיבוכי זיהום ושאריות שלייה שלא הוסרו, לאחר שהטיפול שעברה בעקבות הפלה הופסק. 

Josseli Barnica, אם צעירה, חוותה הפלה טבעית. בגלל החוקים הנוקשים במדינת טקסס שנוגעים גם בהפלות והפלות רפואיות. במשך כארבעים שעות עיכבו רופאים את טיפול החירום שנזקקה לו. כתוצאה מכך היא מתה.

אפשר אם כן לראות שהחוקים הללו לא רק מעכבים הפלות יזומות, אלא גם מונעים טיפול רפואי נחוץ במקרים של הפלה טבעית, סיבוכים בהריון, או מצבים רפואיים מסכני חיים.

זוועה.

את הספר כדאי לקרוא. הוא לא רק "מלמד", הוא גם ממש סוחף. 

עם עובד, 2025
תרגמה: מונה גודאר
384 עמ'

בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

מתי אפשר לקבוע על אימא מסוימת שהיא "טובה דיה"? זאת התהייה הבסיסית שבה דנה רינה גרינלד ברומן החדש, הרגליים של מרלן דיטריך, שכתבה (קדמו לו בגידות ובגדים, החלום והבית, פעמונים של מאי וכוכב ים).

את המונח "אם טובה דייה" טבע, כידוע, הפסיכואנליטקאי דונלנד ויניקוט. דפנה, הדמות הראשית ברומן, מתפלמסת עם ויניקוט ועם התפיסה שלו, המניחה שכול, או לפחות הרוב הגדול של האמהות, אוהבות את צאצאיהן ומסורות להם עד אין קץ, ולפיכך יש להסיר מעליהן את תחושות האשם המייסרות אותן, ולתת להן לגיטימציה לחשוב גם על עצמן, על הצרכים שלהן, להרשות לעצמן לאפשר לתינוק לחוש גם תסכול.

אבל, דפנה אומרת לו בליבה, הרי לך, ויניקוט היקר, לא היו ילדים! לא היית אימא! מה באמת אתה יודע על הקשיים? על היומיום? על הגעגועים הקשים לחייה הקודמים, החופשיים, שיש אפילו לאישה שהשתוקקה לתינוק בכל מאודה? כמה היא משתוקקת ליקיצה הטבעית, לאפשרות ללכת לישון מאוחר, כי אף תינוק לא יעיר אותך באישון לילה, או לפנות בוקר? לחירות האישית שהייתה אך אבדה לה מהרגע שילדה תינוק?

ואולי הוא צודק? דפנה תוהה, אולי באמת צריך לתת לתינוק את מרווח המחיה שבו ילמד מהטעויות של עצמו, וכך יתחזק? (אני נזכרת בסיפור הקצרצר "הפרפר שלא עף": ילד מודאג גזר את עטיפת הגולם כדי לעזור לפרפר לצאת, אבל בגלל העזרה, שהייתה בדיעבד לא רק מיותרת, אלא גם הרסנית, הפרפר לא חיזק את כנפיו. עצם המאבק היה אמור לפתח אותן, וכך כשיצא מהגולם לא היה מסוגל לעוף!).

את התהיות כבדות המשקל הללו גרינולד מפתחת בתוך רומן שיש בו עלילה עם תפניות מפתיעות מאוד.

הספר נפתח בדקות החיים האחרונות של מאשה, סבתה האהובה של דפנה. בנה שלמה, שהוא אביה של דפנה, ובתה תרצה, יושבים ליד מיטת חוליה. שלמה חומל ומלא אהבה. תרצה קשוחה ומרת נפש, אפילו לא נשארת עם אמה עד הסוף, וגם מתעקשת להזכיר לאחיה שאמם ביקשה שלא יאריכו את חייה, בבוא יומה.

אנחנו עדים למחשבותיה האחרונות של מאשה, שמתוך ייסורי הגסיסה, ואף על פי שילדיה מאמינים שהיא מחוסרת הכרה, שומעת ומבינה מה קורה סביבה, ומתה במפח נפש בגלל היחס של בתה כלפיה.

מדוע תרצה כועסת כל כך על אמה? (ומדוע לה עצמה אין ילדים? האומנם מבחירה? באמת ובתמים? שאלה!).

כך מתחיל העיסוק בשאלה המהותית שמצויה בליבו של הרומן.

מכאן אנחנו עוברים אל דפנה עצמה, שהיא אם לתינוק פעוט. דפנה מתקשה מאוד לטפל בו. למרות נחישותה להיות אימא מסורה, מצוינת, מושלמת! לעשות למענו הכול, בחירוף נפש ממש, ובקושי שהולך וגובר, עד שהיא כמעט קורסת (קורסת ממש! מתאשפזת בבית חולים, עקב חולשה קיצונית, מסרבת לאכול, לא ממש רוצה לחזור הביתה, אל התינוק הנזקק שלה!)

דפנה דנה לכף חובה את חברתה איריס, שמחליטה להפקיד את בתה התינוקת במשפחתון, אבל גם את עצמה היא שופטת לחומרה. כששואלים אותה אם היא לא מתגעגעת הביתה, אל הבן שלה, היא משקרת. אומרת שכן, מאוד. ובלבה מהדהדת – "הבן שלה? הפשוש? שהיא כמעט לא חושבת עליו? היא אפילו לא אם טובה דייה. היא פשוט אמא מחורבנת".

אפילו התיזה שהיא מנסה לכתוב, אך כרגע לא מצליחה, המחקר העוסק לכאורה בעניין אחר: נשים שהתנדבו לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים, עוסקת בעצם בתהייתה אם "במעשה ההתגייסות של הנשים הללו […] הייתה דווקא העדפה של האינטרס הפרטי על פני הציבורי", או שזאת הייתה בעצם "לגיטימציה למאוויהן הכמוסים להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואין משמימים".

סודות משפחתיים מסמרי שיער יתגלו לנו במהלך החודשים הקרובים, ורק החשיפה לאמת המטלטלת, הקשורה בעצם גם בעברה של דפנה, תאפשר לה אולי לחזור לעצמה, ואל המחקר האקדמי שקיבלה על עצמה.

כאמור, הספר גדוש בהפתעות. אחת מהן היא תעלול ספרותי שגרינולד נוקטת אותו בכישרון: כשיש פערים בסיפור המשפחתי, בעבר הכמוס, דפנה היצירתית, הגיבורה של גרינולד, מספרת לעצמה את הסיפור על מה שקרה – אולי. "אולי אין לה צורך בפרטים. היא תשתמש בכוח הדמיון שלה ותמלא את החסר לפי ראות עיניה"… כך אנחנו מקבלים פתאום סיפור שמספרת "רק דמות". הוא לא הסיפור "האמיתי." אבל למה שהוא לא יתקבל על דעתנו? הרי אנחנו יודעים שגם גרינולד "רק" מספרת לנו סיפור! שגם הוא לא "אמיתי"…

מדי פעם מתערבת דפנה בסיפור שהיא מספרת לעצמה, ומשליכה אותנו מתוכו החוצה, כמו שנהג לעשות המחזאי הגרמני ברטולט ברכט עם "אפקט ההזרה", שבו השתמש בתכסיסים שונים כדי "להוציא" אותנו מתוך ההזדהות עם מה שמתרחש על הבמה ולהזכיר לנו שזאת הצגה. לא "אמת" (ובכל זאת, כמובן, אמת לאמיתה).

למרבה השמחה (שלי), גרינולד לא השאירה אותי רק עם הניכור וההזרה, כי לקראת הסוף מתגלות בסיפור שהיא מספרת לנו אמיתות "אובייקטיביות" שמגלות לנו מה קרה במציאות (הבדויה… מה לעשות…). וזה עובד היטב.

הספר מרתק, לקראת הסוף ממש מותח, ומעורר מחשבות. מה עוד אפשר לבקש…?

הוצאת התחנה, 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

המסה שלהלן, שמופיעה בגיליון החדש של הו! שמו – "אות קין", נכתבה בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר. עורכי כתב העת (דורי מנור וסיון בסקין הקבועים, שאליהם הצטרף יואל הנרי טייב והוא זה שערך את הגליון בפועל) יצאו בקיץ שעבר בקריאה לשלוח להם יצירות שנוצרו כתגובה לה. הגיליון "מנסה להתמודד עם האחריות לרוע שנעשה בשמנו, עם הרעל שאנחנו נושמים וגם פולטים, עם ניסיונן המר של חברות אנושיות קטלניות אחרות שלא חשבנו שנצטרך אי פעם לחוות בעצמנו."

מאז שכתבתי את המסה, באוגוסט 2025, החטופים החיים שבו, אבל רבים מאלה שיכלו לחזור, נרצחו. עזה הייתה לעיי חורבות, חמאס שב ומתחזק, ובישראל בתים שנחרבו עדיין לא שוקמו ודייריהם עדיין חיים כפליטים בארצם. 

והחלה "מלחמת איראן השנייה". האם תהיה גם שלישית, ורביעית, וכן הלאה? או שדיננו כבר נחרץ? האם אנחנו שוב "כפסע מהניצחון המוחלט" בשעה שטילים נופלים על ראשינו, ואין שום צפי או תחזית לסיום השלב הזה בחיינו? 

בינתיים, בחסות המלחמה, פורעים "בני עמנו" בפלסטינים בגדה המערבית, הורגים, מפחידים, משתדלים לטרנספר אותם "בעורמה" כביכול, ובעצם – באלימות גלויה, שמבעיתה לא רק את המותקפים ישירות. 

האם המסה שכתבתי באוגוסט שעבר עדיין רלוונטית? 

 

(יש להקליק על כל חלק של המסה, כדי להגדיל אותה לקריאה נוחה). 

הארץ, 18 במרס 2026

בקרוב מסיבת עיתונאים של דונלד טראמפ. זה תמיד נכון. בכל שעת צפייה. היא תידון בכובד ראש ובאריכות. ייעשה מאמץ קדחתני לפרש את דבריו, משל היה הרמב"ם. לאתר בהם סדר, היגיון, רציונל עקבי, מטרה קוהרנטית. מאמץ הרואי אך עקר. המשטר האיראני לא רציונלי בשל פונדמנטליזם דתי. טראמפ לא רציונלי מפני שהוא לא כשיר. מדי יום, בכל מסיבת עיתונאים, ובאחרונה יש יותר מאחת ביום, הוא מציג לראווה את מוגבלותו האישיותית והקוגניטיבית.

ייתכן שהייתה זו גאווה לשמש כעורף של צ'רצ'יל או רוזוולט. להיות העורף של טראמפ זו חוויה מפוקפקת. בכל אזעקה, בכל פיצוץ שמרעיד את הקירות, אני חש את ההשפלה הצורבת שכרוכה בלהיות אזרח העולם שמשלם מחיר ישיר על טמטומו. בכל פעם שהוא פותח את פיו וסותר את עצמו (המלחמה תכף תסתיים ותימשך עוד שבועות ארוכים), משפריץ בולשיט בסיטונות ומתמסטל מלמצוץ לעצמו את האגו בשידור חי אני חש שהוא מסתלבט עליי. כמה חסר חשיבות אני בעיניו, ישוב באיזה מקלט תקני למחצה, שכוב על הבטן בשולי כביש מהיר, מקפץ בבהלה בחדר מדרגות.

הצרה היא שפיקוד העורף יצא מ"שיר הטלפון" של הגשש. הוא כמו ההודעה המוקלטת במרפאת דוקטור אייזן. "אם אתה פוגש שבר יירוט בגינה". טוב בסדר, תודה, כבר אמרת. "אל תיקח אותו הביתה". כן, הבנתי, תודה. "אם אתה שומע אזעקה". שמעתי אותך. "כנס למרחב המוגן". אבל אני במרחב המוגן. "כנס למרחב המוגן". כבר בפנים, תודה רבה. "על לא דבר".

זוהו שיגורים מאיראן. חשד לחדירת כלי טיס עוין. "עם קבלת ההתרעה"… אשפר את מיקומי בקרבת המרחב המוגן… "שפר את מיקומך"… אבל שיפרתי, ינעל אבוק! תסתכל בלוויינים… "אין עדיין צורך להיכנס למרחב המוגן"… הבנתי! "לא הבנת. אתה מזלזל. אנחנו יודעים". הבנתי, נשבע, אני רוצה לעלות הקבצה. "כולנו ביחד הקבצה אחת". אבל רק טיפשים לא מבינים את החומר הזה. תשדרו בבקשה משהו אחר. "ההודעה הראשונה דורכת אותנו". די, דרכו עליי מספיק. "ערב טוב, כאן מרפאת דוקטור אייזן". באמת? "לא. סתם. זה עדיין פיקוד העורף". כן? "עם הישמע אזעקה". כן, מה באמת לעשות עם הישמע אזעקה? "היכנס למרחב המוגן". תודה. "בלי ארוחת ערב". אבל מה עשיתי?

איזה סיכוי לחיים של הרמוניה, אהבה וקרבה, יש לבני זוג שננטשו בילדותם, היא – עוד לפני שנולדה, הוא – כשהיה בן עשר?

חרות מעולם לא הכירה את אביה הביולוגי, ואפילו אינה יודעת מי בדיוק היה. יש לה רק "חצי אבא" – הגבר שאמה נישאה לו, והוא גידל אותה במסירות תחליף־אב מושלם, עד שנולדה לו ולאמה של חרות בת אחרת, ביולוגית, משותפת. ומאז חרות הרגישה בהבדל: יש אחת בת אמיתית, עתירת זכויות, ויש – היא עצמה. נטע חצי זר.

את אלעזר גידלה אמו באהבה רבה. הוא היה ילד־נס שלה, שבא לעולם אחרי שנים רבות של מאמצים להרות. אבל כשהיה בן עשר נודע לאימו משהו מכאיב כל כך, בלתי אפשרי כל כך, עד שהיא לא הייתה מסוגלת עוד להמשיך לחיות.

שני אלה נפגשים בבגרותם, ועד מהרה מחליטים להינשא. 

האם יֵדעו להעניק זה לזה את האהבה שנגזלה מהם בשלב כל כך מוקדם של חייהם? האם יאהבו זה את זה כך שיוכלו להקים לעצמם בית, מקום מבטחים שישמש להם משענת אמיתית ויציבה?

מה המחיר הנפשי העמוק, הבלתי אפשרי, שהנטישה ההיא גובה מכל אחד מהם, תמיד, עדיין, אולי לעד?

השאלות הללו, כבדות המשקל, נמצאות בליבו של ספר הביכורים של אסנת חדד־עמרם, "עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך", כך נכתב על גב ספרה. 

הייתה לחדד־עמרם הזדמנות לספר סיפור חשוב מאוד. ללוות את הדמויות שבראה בדרכן לשינוי, לשחרור, עד שילמדו למצוא תיקון לעצמן, וזו לזו.

למרבה הצער, זה לא קורה. לא בתהליך נכון ומשכנע. לא בגילוי עצמי אמיתי, בחשיפה פנימית שבה יתמודדו שני האנשים הללו עם ייסורי עברם, וילמדו איך לגבור עליהם.

חרות לוקה בהרסנות עצמית כמעט כפייתית (ששורשיה ברורים לנו, והיא לכאורה מבינה אותם, אך לא ממש. לא לעומק). כך למשל איפשרה בצעירותה לגבר זר, נשוי, לפגוע בה שוב ושוב. בכל פעם שזימן אותה, נענתה לו, בניגוד לרצונה. וכשסוף סוף ניסתה להתנגד לו, לא ידעה איך להשיב להאשמתו – אבל את רצית. אחרת למה באת?

לנו ברור שהנטישה המוקדמת עיצבה אותה כך שהיא מועדת לפורענות; שההרסנות העצמית שלה היא תסמונת, לא סיבה. שאם תתוודע למקורו של הכאב, תכיר בו מקרוב, תדבר אותו ואתו, היא תלמד לצמוח מתוכו, במקום כל האקטינג אאוט שהיא עושה. נדמה לי שפרויד אמר שאם הלא מודע לא הופך למילים, הוא הופך לגורל. גם אם לא אמר זאת כך ממש, נראה שזה מסכם, פחות או יותר, את תפישתו. ברור גם שהלא מודע הוא לא מודע, ולכן יש למצוא את הדרך להגיע אליו, לדלות אותו, להכיר את הכאב ובעצם קיומו. 

חרות דווקא כן הולכת לטיפול. המטפלת שלה מוזכרת מדי פעם, כמעט באקראי, אבל אנחנו לא עדים לשום תהליך של צמיחה, או לתובנות מעמיקות שיאפשרו אותה.

אנחנו מכירים רק חרות תזזיתית, ששוב ושוב מנסה כביכול להשתקם, ושוב ושוב עושה דברים שלא ייעשו. לא סולחת לעצמה, לא מאפשרת לזולת לאהוב אותה, אישה לא אמינה, לא ישרה שיודעת את זה, וממשיכה, וממשיכה לחפות על עצמה, כביכול לכפר, לרגעים, כביכול – מנסה להבין, אבל זה לא באמת קורה, כך – עד הסוף של הסיפור!

ואלעזר? הוא צדיק ממש. גבר מושלם. מלא אהבה. ורצון טוב. ונתינה. אבל אנחנו לא באמת מכירים אותו, כי בכלל לא רואים אותו מתוך עצמו, אלא רק מתוך מבטה של חרות.

אלעזר מוכן תמיד לתמוך בחרות. שום דבר בה לא מפריע לו. כשהייתה בהיריון והקיאה, הוא לא נגעל, רק עזר לה. כששקעה בדיכאון אחרי לידה, עשה כמיטב יכולתו כדי להקל עליה. (הדיכאון לפרטיו מתואר בהרחבה ווהיטב!) כשעזבה אותו, נראה שהיה מוכן בעצם לסלוח לה, על הכול.

הוא מגדל את התינוקת שלהם, שחרות נטשה מתוך רגשות אשמה קשים בגלל המצב הנורא שנקלעה אליו, בגלל מעשה שאדם סביר באמת יתקשה לסלוח עליו לעצמו. וככה זה נמשך, עוד ועוד, עד בלי די.

הלקאה עצמית, חרטות, כוונות טובות, מאמצים, נסיגות, ואפס הבנה עצמית. איך, לדעתה של חדד־עמרם, היוצרת של חרות ואלעזר, ייתכן פיוס אמיתי ביניהם? זה שהיא כסופרת (ולכן גם אנחנו הקוראים!) מייחלים לו כל כך?

איך זה יכול לקרות אם חרות לא תבין מה מניע אותה, אם אלעזר לא יקלוט עד כמה עברו מכביד עליו, אם לא ידברו באמת, אם לא ירדו לשורשי העצב הנורא שלהם (אם לא יספרו עליו זה לזה, לפרטיו)?

תני להם סוף סוף להגיע לשם! רציתי לצעוק אל הכותבת. והמשכתי לקרוא. והמשכתי. אף על פי שכבר הותשתי מכל הקדימה־ואחורה של חרות. מההתקרבות וההתרחקות. מהריצות לכאן ולשם. מהמטוטלת הזאת שנעה לכל עבר, ותנועתה לא שוככת עם הזמן, עם החיכוך במציאות, אלא רק גוברת והולכת, ולוקחת את חרות אנה ואנה, בלי להתקדם. היא נוסעת לבקר חברה כדי להתפייס אתה, אבל מגיעה לים המלח. היא מטלפנת לאלעזר, אבל לא אומרת לו מה באמת היא מרגישה. היא רוצה להתקרב אל בתה התינוקת, אבל נמלכת בדעתה שוב ושוב. אז איך? איך זה יכול לקרות? במצב כזה גם אם יתפייסו, קשה להאמין שיצליחו באמת לחיות חיים מיטיבים. אז בשביל מה? כדי לספר לנו שאין תוחלת?

אבל לא ייתכן שנתחיל את הרומן, ונעבור אתו את כל דרך החתחתים המתישה הזאת, ונדע בסופו שבעצם לא התקדמנו? ששום דבר לא יכול להשתנות? כי אם כך, – בשביל מה, בעצם? אם הדמויות לא מבינות את עצמן ואת עברן, יש הרי סיכוי רב שהעתיד יראה במוקדם או במאוחר כמו ההווה, כמו העבר, וכך – לעד? 

יש לכאורה שינוי בסוף. אבל הוא לא אמיתי, לא פנימי, לא עמוק, ולכן גם לא משכנע. 

חבל. 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: גיתית כבירי
271 עמ'

 

 

 

 

יש להקיש פעמיים על הצילום כדי להגדיל את תצוגת השיר

תרגמה: עופרה עופר אורן

השיר בתרגומי ראה אור בספרי מה המים יודעים על צמא, 2018

שני עורכים, יהודייה ופלסטיני, חברו אל צוות כותבים, יהודים ופלסטינים, ש"במשך שנתיים של למידה וכתיבה" ניסחו ספר דו־לשוני, עברי־ערבי, שמחולק לחמישה שערים: "גישות", "תפיסות", "פרקטיקות של ארגוני החברה המשותפת", "החברה הערבית־הפלסטינית" ו"אירועים מכוננים".

שני העורכים פותחים את הקובץ שלפנינו בהתבטאות יוצאת דופן: "אנו כותבים בכאב רב – " ומשם הם ממשיכים ומתארים במבט־על את הקונפליקט היהודי־פלסטיני בן מאה השנים: שני הצדדים "מקיזים אלה את דמם של אלה במאבק על השליטה במרחב שבין הים לנהר, על הישרדותם, על מקומם ועל מעמדם בו", ומזכירים את הבלתי נמנע – את מה ש"מתחולל במולדת המשותפת" בימים אלה, שהם מכנים "אסון שמתגלים בו סבל עצום ממדים, דה־הומניזציה המביאה לידי פגיעה בצלם אנוש, התנוונות מוסרית ופשעים בהיקף אדיר."

הם אינם מנקים את אחד מהצדדים: "בעזה – חורבן של הכול, גיהנום של ממש על פני האדמה שמילים לא יוכלו לתאר וסכנת גירוש העם כולו ממנה", ובישראל – "פצעי זוועות השבעה באוקטובר עדיין פתוחים ועשרות חטופים עדיין בשבי". (מאז שכתבו את הדברים הללו החטופים שבו, אך בינתיים נפתח עוד שלב במערכה הקשה – במלחמה! – שאנחנו חיים בתוכה בעצם מאז השבעה באוקטובר, והכול הרי קשור). 

מה בעצם הייתה מטרתם בגיבוש המשותף של הלקסיקון, ובכתיבתו?
זוהי "הצעה תחילית לגיבוש של מונחים, מעין אבני בניין לשפה של החברה המשותפת שתיכון כאן בעתיד". והם מבטיחים שמדובר רק בכרך ראשון, וש"כרכים נוספים ייכתבו ויפורסמו אחריו" – תוכנם העתידי כפוף מן הסתם למה שיתרחש כאן בעתיד.

אחרי קריאת הספר ברור לי שבעצם הוצאתו לאור כפי שהוא, מחולק לשניים – צד בעברית ובצד השני תרגומו לערבית (לא יכולתי שלא לשים לב שאפילו כאן יש צד דומיננטי, העברי, והצד השני תורגם ממנו) – וגם שבעצם השימוש במונח "החברה המשותפת" שהם מבקשים לכונן – יש בעצם אמירה חד־משמעית ונקיטת עמדה. הכותרת "חברה משותפת" היא גם שמו של אחד הפרקים המופיעים בשער "גישות".

"חברה משותפת" היא – אני מצטטת מהספר "על פי הגדרה בין־לאומי רווחת, חברה שכל יחיד וכל קבוצה המרכיבה אותה נהנים ממעמד של תורמים שווים, החופשיים לבטא את ייחודיותם ולשלב את קולותיהם באוכלוסייה הרחבה".

מערכיו השונים של הספר, כולל הערך "חברה משותפת" עולה כי המצב הנוכחי במדינת ישראל (כאילו שזה לא ידוע וכמעט מובן מאליו) רחוק מכך.

דוגמה בולטת הוא "חוק הלאום" הקובע כי מדינת ישראל "היא מדינתו של העם היהודי", והעורכים מוסיפים בסוגריים: "בלבד".

אבל "גישת החברה המשותפת", כמילות הכותרת, וכתיאור של השלב הבא בכתיבת הלקסיקון העתידי, כך לפי העורכים, "מדגישה שותפות מבנית ותוכנית, ולא רק השתתפות". (את המילים האחרונות אני הדגשתי).

כלומר – לא אמור להיות צד דומיננטי מוביל, והשינוי לא אמור להתרחש רק במישור היחסים האישיים, אלא נדרש גם במבנים החברתיים, הפוליטיים והארגוניים, ומתחייב "שוויון מלא בין הפלסטינים ליהודים בכל מבנה חברתי ומדיני".

ברור שבמצב עניינים כזה מדינת ישראל לא תוכל להישאר מוגדרת "יהודית ודמוקרטית", שהרי לכותבים אין די ב"מעין 'איים של שותפות'" שמתקיימים "במציאות של נפרדות ואף של נבדלות".

לדעתם השינוי הוא "הכרח היסטורי שיש בו יתרון ורווח לפלסטינים וליהודים גם יחד".

אכן – הם מציינים בפרק "יהודית ודמוקרטית" – המפלגות הערביות "תובעות לכונן בישראל את מדינת כל אזרחיה".

בפרק "שואה ונכבה", בשער "תפיסות", משווים בין השואה לנכבה, ובעצם מציירים סימטריה מקוממת ובלתי אפשרית בין שני המושגים. אולי כדי לסכל מראש את ההתנגדות שההשוואה הזאת תעורר בלי ספק בצד היהודי, הם מציינים ש"תודעת הקורבן הייחודי והתפיסה כי ישראל היא הפתרון הבלעדי להצלת העם היהודי מהשמדה" התעוררו כבר ב־1942 (בתחילתו של תהליך "הפתרון הסופי" הנאצי), כשהציונים תבעו בוועידת בילטמור "להקים מסגרת פוליטית יהודית עצמאית כחלק מחבר העמים הבריטי בשטחה של פלשתינה־ארץ ישראל המנדטורית".

והם מוסיפים: "אסונם של יהודי אירופה נתפס אז כזרז לתביעת הריבונות."

יש במשפט הזה שלוש מילים מקוממות מאוד, לטעמי.

"אסונם": לא מדובר באסון. השואה לא הייתה אסון. ל"אסון" גורם כוח טבע בלתי נמנע. את יהודי אירופה רצחו בני אדם, רק בשל חטא אחד: העובדה שנולדו יהודים. להיוולד יהודי היה פשע שאין עליו מחילה, ולא הייתה שום אפשרות לחנינה, שהרי גם מי שהוריו התנצרו לא היה פטור מרצח. לפי חוקי נירנברג יהודי נחשב "מי שיש לו לפחות שלושה סבים שהם יהודים, או שני סבים יהודים אם בן זוגו גם יהודי". לפיכך המילה "אסון" בהקשר הזה מרוככת מדי, וכמעט פוטרת מאשמה את מי שחוקקו את החוקים ואת מי שצייתו להם וביצעו את מה שהשתמע מהם.

"נתפס" – כאילו שהיו כמה אפשרויות חלופיות להבין את הסיטואציה. כאילו שאפשר לומר שהיהודים "תפסו" את התוכנית להשמדה טוטלית שלהם בצורה מסוימת, אבל מישהו אחר יכול להסביר את זה אחרת.

"כזרז" – לא כתביעה המוצדקת ביותר עלי אדמות. או כציפייה שמישהו יעשה משהו למען נרצחים־על־לא־עוול בכפם. מי? האנושות! אומות העולם! הבריטים!

אני מבקשת להזכיר כאן את מה שסיפר יואל ברנד על מה שקרה ב־1944: כשהגיע עם הצעתו־לכאורה של אייכמן (הצעה שאפילו לא הייתה אמיתית; אפשר לקרוא על כך בספרו של פול בוגדנור  Kasztner's Crime או במאמרו שתרגמתי לעברית במלואו "השתקת ניצולי השואה: השערוריה המתמשכת של פרשת קסטנר") לספק לגרמנים משאיות תמורת פדיון חייהם של מיליון יהודים, אחד הבכירים הבריטים דחה את ההצעה מיד, כי  – “מה אני אעשה עם מיליון יהודים?”. (ברנד זיהה אותו כלורד מוין, השר-הממונה הבריטי במזרח התיכון; יש הסבורים שהאמירה הגיעה מראש מחלקת הפליטים במשרד החוץ הבריטי, אלק רנדל).

הנקודה המהותית היא שלא היה לבריטים שום עניין להציל חיים של (מיליון! מיליון!!) יהודים. וכמובן שלא אפשרו ליהודים להגיע לארץ ישראל. לכן הטילו מצור ימי, כדי  למנוע מאוניות של פליטים יהודים להגיע לחופיה, גירשו פליטים לקפריסין, שם נמקו במחנות מעצר, אחרי שניצלו בנס ממחנות ההשמדה הנאציים; וכמובן שגם את ספינת הפליטים "אקסודוס", שהבריטים גירשו בחזרה לאירופה(!) לא נשכח.

הצגת הסימטריה בין שתי הטראומות, השואה והנכבה, אכן לא הוגנת. גם לדעתי. היא מעוותת את המציאות בצורה קיצונית. אי אפשר להשוות השמדה שיטתית – תעשייתית! – ומתוכננת של גברים נשים וילדים, עם עקירה של אנשים ממקומות מגוריהם במהלך מלחמה.

אני מבקשת להיעזר כאן במאמר שכתב ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankelevitch) ב־1996. כותרתו: "האם לסלוח להם?", כלומר, לפושעי המלחמה הנאצים. "פשעי הגרמנים חריגים מכל בחינה – בעוצמתם ובסאדיזם הבלתי־יאומן שלהם. אך מעל לכול, כי אלה פשעים נגד האנושות כולה: פשעים נגד מהות האדם, או, אם נרצה, נגד ה'אנושיוּת' של כל בני האדם בכלל. גרמניה לא ביקשה להשמיד תפיסות או דוקטרינות שנחשבו בעיניהם כמסוכנות. רצח העם הגזעני  ניסה לכלות את עצם ההוויה האנושית [של הקורבנות]." וגם: "ליהודי לא הייתה הזכות להיות. פשעו היה – עצם זה שהוא התקיים."

אכן, מה שקרה לפלסטינים קשה מנשוא. אבל – אחזור עכשיו על טיעון מוכר וכמעט שחוק – בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתובבו בעולם עשרות מיליוני פליטים. לפי ה־Imperial War Museums, באירופה לבדה היו עד סוף המלחמה כ־65 מיליון בני אדם שגורשו או הועתקו מבתיהם.

ולא רק באירופה. כ־850,000 עד 900,000 יהודים נהפכו לפליטים או נעקרו מארצות ערב שבהן נולדו וחיו במשך דורות. (ביניהם היו בני משפחה ישירים שלי, שהשאירו את כל רכושם, נסו על נפשם, ונותרו מחוסרי כול). את חלקם הגדול קלט היישוב היהודי בארץ ישראל.

אני מרגישה שהתגובות הנזעמות שלי לא תואמות את אופיו של הלקסיקון שלפנינו, כי רוח חיובית של ניסיון פיוס ותיקון שורה עליו.

האם אפשר להסיק מכך שאני דוגלת באפליה על רקע לאום? כמובן שלא!

האם אני בעד שיתוף פעולה מלא בין יהודים לערבים, כולל פוליטי, כלומר – האם אני מצדדת בשילובם של פוליטיקאים ערביים לא רק בכנסת אלא גם בממשלה? בהחלט כן!

בעד קואליציה משותפת. בכלל – בעד שותפות!

ועם זאת, אני כן דוגלת במדינה יהודית ודמוקרטית.

כי השואה התרחשה באמת.

כמו גם הפליטות של יהדות ארצות ערב.

שתי הטראומות הללו התאפשרו רק מכיוון שלא הייתה ליהודים מדינה.

לאחרונה התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה של יובל נוח הררי שכותרתה היא "שני סיפורים מופרכים מלבים את הסכסוך על הארץ הזאת. אין לו שום סיבה אמיתית".

היא מתחילה בקביעה שלפיה "מבחינה אובייקטיבית, אין שום סיבה שהישראלים והפלסטינים יילחמו זה בזה", שכן "הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן גדולה ועשירה מספיק כדי ששני העמים יחיו בה בביטחון, בשגשוג ובכבוד."

עוד כותב נוח הררי ש"היהודים מבועתים מכך שהפלסטינים רוצים להעלים אותם, הפלסטינים מבועתים מכך שהיהודים רוצים להעלים אותם", ומוסיף את העיקר: "שני הצדדים מבועתים בצדק".

מכאן הוא ממשיך ו"מפרק" את שני האתוסים, היהודי והפלסטיני, ומראה מדוע שני הצדדים צודקים ובה בעת גם טועים. הטעות היהודית הבסיסית נובעת לדעתו מהקביעה שבעצם לא באמת הייתה גלות, כי יהודים יכלו תמיד לחזור לכאן.

ובכן: לא. לא בתקופת המנדט הבריטי, כשנזקקו לסרטיפיקטים, לפני מלחמת העולם השנייה, לא במהלך המלחמה, ואפילו לא אחריה.

מכל מקום, הוא ממליץ, "שני הצדדים צריכים לגלות נדיבות".

נשמע טוב. אז בואו נבדוק את המשמעויות המעשיות בפועל, לא בתיאוריה.

פלסטינים – אתם מסכימים למדינה יהודית ודמוקרטית?

יהודים – אתם מסכימים שכל הפליטים יחזרו לבתיהם, ויקימו מחדש את הכפרים והערים שאותם אולצו לעזוב? (כמו עשרות מיליוני הפליטים האחרים ברחבי העולם? פליטים יהודים יהיו רשאים לחזור ולקבל בעלות מלאה על הרכוש שנעשק מהם בוורשה, וילנה, דמשק, ברלין?) נכון שלא?

אז איך ממשיכים מכאן אל הכרך הבא של הלקסיקון–שוחר–הטוב הזה?

תוספת: אחרי שהבעתי את כל ההסתייגויות שלעיל, אני מבקשת להדגיש שהספר מרתק, ראוי וחשוב. כותביו ועורכיו הצליחו לנסח ולחדד את הבעיות שהציבור היהודי והפלסטיני בישראל מתמודד אתן והחלוקה לקטגוריות השונות מסדרת את הבלגן המחשבתי שההיסטוריה המשותפת של כולנו מעוררת. על כך – תודה לכל מי שכתב, ערך והוציא לאור.

הוצאת תשע נשמות, 2025
382 עמ'

בואו נלמד את הלקח. לעולם, לעולם, לעולם אל תאמינו שמלחמה תלך חלק ובקלות, או שמי שיוצא למסע מוזר כזה מסוגל לאמוד מראש את המשברים ואת סופות ההוריקן שייקלע אליהם.

מדינאי שמתמסר לקדחת המלחמה חייב להבין שבהינתן האות, שוב אינו שולט במדיניות, הוא משועבד לאירועים לא צפויים ולא נשלטים.

משרדי מלחמה מיושנים, מפקדים חלשים, לא כשירים או יהירים, בני ברית לא אמינים, מדינות ניטרליות עוינות, מזל ביש, הפתעות מכוערות, טעויות־חישוב איומות, כל אלה תופסים את מקומם סביב שולחן הדיונים, ביום שלאחר הכרזת המלחמה.

זכרו תמיד, גם אם אתם בטוחים שתנצחו בקלות: מלחמה לא הייתה פורצת אלמלא סבר גם הצד השני שסיכוייו טובים.

נכתב ב־1930

מאנגלית: עופר עופר אורן

לא פעם סיפרתי כאן עד כמה אני מחבבת ספרים גרפיים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכי אני נענית להם: שמיכת טלאים, של קרייג תומפסון, בין לבין של אלעד כהן קניגסברג, אנה פרנק, היומן הגרפי, של ארי פולמן ודוד פולונסקי, מנהרות והנכס של רותו מודן, ועוד רבים אחרים. מכולם נהניתי מאוד.

יש משהו בז'אנר הזה שמדבר אל ליבי: היכולת לשלב מראה עיניים, "קולות", איפיונים גופניים ברורים ומלל, והפרשנות הוויזואלית שהם מוסיפים למצבים ולרגשות, מעניינים ומסקרנים אותי.

אל המדף נוסף לאחרונה ספרה של שקד בשן, בגיל 27 אכלתי בפעם הראשונה מלפפון.

שקד בשן היא קומיקסאית מוכרת היטב לכל קוראי עיתון הארץ. היא בעלת הטור "שואלת בשביל חברה", שבו היא מתעדת באיורים "פשוטים, מינימליסטיים, שנוצרו בטושים ומתבססים על פלטת צבעים מצומצמת" (כפי שנכתב בערך עליה בוויקיפדיה), סיפורים שונים על זוגיות, מנקודות מבט שמשתנות כל שבוע. 

בספרה החדש מספרת בשן – כפי שאפשר להבין משמו – על מה שמכונה "הפרעת האכילה" שלה. 

היא מתארת את חייה לצד התופעה, החל בילדות המוקדמת: אמה מעידה עליה "תמיד היית שונה", לעומת תאומתה, גפן, ש"הייתה אוכלת עם כל הלב, בתשוקה".

יש לציין כי הקשר שלה עם אחותה נוגע ללב. "אני מרגישה אצלם בית", היא מספרת, כשגפן עוברת לגור עם בן זוג, ומתכננת את חתונתה. והן מסכמות "כשנהיה גדולות נגור אחת ליד השנייה והיא [גפן] תכין לילדים שלי ארוחות צהריים". הנה, כמובן, שוב, עניין האוכל… הוא מופיע תמיד, בכל מקום: בצבא, בלימודים, בחיים עם שותפות, בעבודה. ממש אוטביוגרפיה שרצופה כולה בציורים של שקיות במבה, מלפפונים בכל מיני גדלים וצורות, ביצים קשות חתוכות, ואפילו תרשימי זרימה: מה קורה כשהיא יוצאת מהבית? פוגשת אנשים? מנסה להכיר בנים? מנסה לפתוח את הלב, לאהוב? האם "האכילה הבררנית" שבעבר שירתה כנראה את הצרכים שלה, מזיקה לה עכשיו? איך נפטרים ממנה?

לפחות פרק אחד בספר, זה שעוסק בחבר "החדש שלה" – כך היא מספרת עליו לגפן – יכול היה להילקח מתוך הטור הקבוע שלה בעיתון הארץ. אלא ששם היא מציירת את סיפוריהן של אחרות, וכאן היא מוסרת עדות על זוגיות שהפרעת האכילה שלה הרסה. הבחור לכאורה מבין אותה (כשהם במיטה), ואפילו נפתח אליה בסיפור אישי מביך, אבל הפרעת האכילה שלה, למשל – זה שהיא הוציאה את הזיתים בזהירות מתוך לחם הזיתים שהגיש לה – בכל זאת הפריעה לו כנראה. כי "למחרת הוא נפרד ממני".

גבר אחר, ירקן בחנות הסמוכה לביתה ששמו ג'אמל, "מתחיל" אתה דרך האוכל. מביא לה כל בוקר תה, ו"לא להוסיף סוכר", ממשש למענה אבוקדו, ובוחר אחד (שהיא לא תאכל!)…

עבר זמן רב למדי עד שבשן הבינה שלבררנות היתרה שלה באוכל יש כינוי ושזאת תופעה מוכרת ולא רצויה, שאפשר וצריך לטפל בה. 

רק בסוף הספר נחשף לעינינו הסוד המשפחתי שהיה מן הסתם טריגר לא פשוט להתפתחותה של ההפרעה. לא סוד אלים או פלילי, כפי שמישהו עלול להסיק, אלא כזה שנובע ממקורות שונים לחלוטין. סוד שאין בו אשמים או מעשה מביש, אבל בכל זאת יש בכוחו, כך מסתבר, להשפיע על הנפש. מכל מקום, נראה שכך קרה. ה"סוד" בעצם – פרט בסיפור המשפחתי שלה – השפיע על שקד בשן, בלי שהבינה את הקשר בינו לבין חוסר היכולת המוחלט שלה לאכול, למשל, כל דבר ירוק שהוא. ואיך התחוור לה שכך? כשהצטרפה למקום עבודה חדש, ושם, כדי שלא תיחשב מוזרה, הזמינה אוכל, כמו כולם. אבל את הפסטה שהגיעה בשלושה צבעים פשוט לא הייתה מסוגלת לאכול. גם אם היא מבינה שהטעם זהה. את כל החתיכות הירוקות שלתה בזהירות מהצלחת. רק אז הבינה משהו חשוב על עצמה.

בשן מתארת את התהליך הארוך, הכאוב, שעברה. את מה שאמרה לה הדיאטנית. את המאבקים שלה בעצמה. את המאמצים הקשים מנשוא להיות "רגילה" (כמו אחותה התאומה, שהסיפור המשפחתי המסוים, כך אפשר להסיק, לא השפיע עליה עד כדי כך. מסתבר שרק שילוב בין מבנה נפשי לנסיבות חיים עלול להביא לתוצאה כמו הפרעת האכילה שלה).

הספר נקרא כמובן מהר מאוד, כי הוא מכיל, ברובו, איורים. אבל הטקסט הנלווה אליהם (או הם אליו, או שבעצם – מדובר בשילוב בלתי נפרד שרק סך חלקיו יוצר אותו) נוקב, נוגע ללב ומעניין מאוד. 

 

 

הוצאות יוקה, ידיעות ספרים, 2025
עורכים: נטע גורביץ ואסף חנוכה
136 עמ'

זכיתי שהמשורר, המו"ל והעורך (שערך גם את מה קרה להגר באילת? שלי), דורי מנור, הקליט בקריאה מופתית את "פצצת המצרר": וילאנל שכתבתי לפני כמה שנים.

לאחרונה אנחנו מרבים לשמוע על טילי מצרר מתפרקים באוויר, שמגבירים את הנזק ואת חומרת הפגיעות האפשריות.

אמנם השיר "מתכוון" לפצצה ולנזק מסוג שונה לגמרי, אבל יש בכל זאת קשר.

מרגישה שעכשיו בכל זאת הזמן להזכיר אותו שוב.

"השתמשו בגוף שלנו כדי לבלום אתו קליעים"[1] אומר לעצמו לקראת סופו של הספר אלווד, אחד משני הגיבורים הראשיים של רומן הביכורים המרתק של הסופרת האנגלייה אליס וין, ספר שתורגם לאחרונה לעברית. 

באנגלית שמו של הרומן, שמתרחש בין השנים 1914 ל־1920 – כלומר, ברובו  במהלך מלחמת העולם הראשונה – הוא In Memoriam, כלומר: "לזכר". בעיניי זהו שם ראוי ומדויק יותר מזה שבחרו להעניק לו בעברית, שכן הרומן כולו הוא מעין הד מתמשך למלחמה, למה שעבר על החיילים שנלחמו, נפצעו ונהרגו בה, והוא משובץ לכל אורכו בקטעי עיתונות שבהם תועדו, ולמעשה – פורסמו ברבים – שמותיהם של החיילים שנפגעו. לפי ההערכות – בין 673,000 ל-908,000 צעירים נהרגו או נותרו "נעדרים". 

המלחמה היא לא רק הרקע של הסיפור, אלא היא בעצם עיקרו. בסופו של הספר הוסיפה אליס וין את רשימת המקורות וההשראות שאיפשרו לה לכתוב אותו. שמחתי לעיין בה. היה לי ברור שהתחקיר שערכה מדויק ומדוקדק, והיא מספרת מה המקור הספרותי או התיעודי לרבות מהסצינות בסיפור. לא הופתעתי למשל לגלות ששיר של זיגפריד ששון, "התאבדות בשוחות", העניק לה השראה לאחת הסצנות. (בקישור – תרגומי לשיר, כמו גם לְשיר נודע אחר ממלחמת העולם הראשונה, "בשדות של פלנדרייה" מאת ג'ון מק'קריי: "בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים", כך הוא נפתח. בעקבות השיר משמש הפרג סמל למלחמה ההיא. כל שנה ב־11 בנובמבר, ביום הזיכרון למלחמת העולם הראשונה, נהוג בבריטניה ובקנדה לשאת על דש הבגד סיכה המעוצבת כפרג אדום). 

זוועות המלחמה היו כל כך איומות, והפירוט המתמשך, המצטבר, שלהן קשה מנשוא. מי שלא היה שם לא יכול כמובן להבין מאומה. כמו אימו הבורגנית של אלווד, שחוזר הביתה אחרי שנפצע קשה מאוד, והיא מפטפטת על רעוּת בשדה הקרב ומעוררת בו זעם בלתי נשלט. מה את יודעת על הפרטים הבלתי אפשריים? על גופות ההרוגים המרקיבות במשך זמן רב כל כך, עד שהן משמשות כציוני דרךלנווט על פיהן? על שקי החול המצחינים שהתמלאו בדם, על האברים הכרותים, על הצעיר ששואל את חבריו אם הוא גוסס, והם מספרים לו שלא, אתה תהיה בסדר, אם כי כל גופו מנוקב ברסיסים ענקיים שנראים כמו כידונים שננעצו בו, על החייל שמוותר על הקסדה שלו למען חבר אחר, כי הוא מבין שגורלו נחרץ, פציעתו קשה מדי, על הטבח ההמוני כמו זה שהתרחש בקרב על הסום, שנהרגו בו כשישים אלף חיילים בריטיים. אלה נקצרו באש הגרמנים, והמשיכו להסתער קדימה, גל אחרי גל, בלי שום תוחלת (את הסצנה הזאת אנחנו רואים מנקודת מבט של חייל גרמני דווקא, שלא מצליח להבין מדוע הם ממשיכים להגיע, עוד ועוד, הגופות נערמות, המסתערים הבאים מטפסים עליהן ובעוד רגע נהפכים בעצמם לגופות, כך, עד אין סוף, זה נראה). 

אלווד, ששואף להיות משורר, מרבה (עד שלב מסוים ברומן) לצטט שירים של גדולי המשוררים האנגליים, בעיקר את אלה של טניסון, ובמיוחד את "הסתערות חיל הפרשים" (להלן – שני הבתים הראשונים של השיר, בתרגומי). 

כשהוא מצטט את השיר, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אלווד עדיין לא מעלה בדעתו שהוא עצמו יהיה שותף להסתערות כזאת, חסרת כל היגיון, שכולה – הקרבת חייהם של עשרות אלפי בחורים צעירים. 

אם אפשר להסיק מכל מה שכתבתי עד כה שהספר קשה מנשוא, יש להדגיש: הוא קריא מאוד, לא מעט מכיוון שלכל אורכו נפרש בקונטרפונקט מושלם סיפור נוסף, שונה לגמרי: אהבתם של אלווד וגונט. הוא מתחיל כששניהם נפגשים בפנימייה לנערים, שם אנחנו מלווים אותם במעשי קונדס ובשיחות מבדחות, על פי מיטב מסורת ההומור האנגלי. אנחנו אתם כשהם מגלים את זהותם, נבהלים, מנסים להתכחש לה, לברוח ממנה, מבטיחים לעצמם שברבות הימים יתאימו את עצמם לנורמות המצופות מהם כבני טובים פריבילגיים, יהיו "כמו כולם", ישאו אישה ראויה, יקימו משפחה. האם אהבתם תגבר על כל המכשולים? כשאחד מחבריו של גונט מתלונן על אפליה שהוא חווה בשל היותו הודי, ומנסה להשוות את קשייו עם מצוקתם של גייז, גונט מסביר לו שאי אפשר להשוות. "להיות הודי לא מנוגד לחוק". קשר חד־מיני המשיך להיות פלילי, במשך שנים רבות אחרי כן.

שנתיים אחרי תום המלחמה בת משפחה של אחד מהם כותבת לו מברלין, ומנסה לשכנע אותו לעבור לגור שם, כי, היא רומזת לו, בברלין הכול חופשי ומקבל יותר. אכן, ברפובליקה של ויימאר יחסים חד־מיניים המשיכו אמנם להיות מחוץ לחוק, אבל האווירה הייתה סובלנית הרבה יותר. היו שם יותר ממאה מועדונים, ברים ובתי קפה גאים, מגזינים גאים הופיעו בגלוי, קהילות טרנסג'נדריות ומגדריות פעלו באופן מוצהר. (אפשר לראות זאת בסרט "קברט", למשל, שמציג את הפתיחות המינית ואת התרבות הקווירית ששררה ברפובליקת ויימאר). 

כואב לחשוב על כך ששנים לא רבות אחרי כן רדף הרייך השלישי גייז, ורצח אותם בהמוניהם. על פי ההערכות כ־10,000–15,000 מהם נשלחו למחנות ריכוז, ובין 5,000 ל־7,000 מהם נספו שם – עקב התעללות, עבודת כפייה, הוצאות להורג, ניסויים רפואיים או הזנחה.

יופיו של סיפור האהבה בין אלווד וגונט בכך שהוא לא מומתק, כלומר – לא מזויף. אנחנו מלווים אותה בקונפליקטים הקשים שהם חווים, כל אחד מהם עם עצמו, עם זולתו, ועם המציאות, ועוד יותר מתמיד – בגלל הכורח להתמודד לא רק עם הקשיים האישיים, אלא גם עם הזוועות שזימנה בפניהם המלחמה. 

הספר כתוב נפלא, והוא מרתק ממש. תודה למי שהמליצה לי עליו, את יודעת מי את… 

[1] מאחר שקראתי את גרסת המקור באנגלית, ציטטתי כאן בטור את המובאות השונות בתרגומי

הוצאת מודן, 2025
תרגום: סיוון מדר
464 עמ'

נפשות יראות־שמיים, המבקשות להאמין כי אנו מנותקים ממגע עם הרע והנמוך, ישושו מן הסתם להסיק כי הוטבעו בנו מִקַּדְמַת דְּנָא דחפים מוסריים – באמצעות האיסור החמור לרצוח.

למרבה הצער, הטיעון הזה מוכיח בְּיֶתֶר שְׂאֵת דווקא את ההפך.

מעצור עז כל כך נחוץ רק אם קיים דחף עז באותה מידה. מה שאיש אינו חולם לעשות, לא זקוק לאיסור, המעשה נמנע מאליו.

מעצם קיומו של הדיבר "לא תרצח" ברור לחלוטין שאנחנו צאצאי דורות של רוצחים; כאלה שתאוות הרצח זורמת בדמם. גם בדמנו.

שאיפותיו המוסריות של המין האנושי – שעל עוצמתן וחשיבותן אין צורך להתווכח – הן פרי ההיסטוריה האנושית; בני האדם בימינו יורשים אותן, אך למרבה הצער, בעוצמות משתנות.

---

פורסם לראשונה ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם.

.

תרגמה – מהגרסה האנגלית – עופרה עופר אורן

לזכותו של הספר אומר: קראתי אותו מתחילתו ועד סופו. כי הוא מסקרן. לקראת סופו הוא יוצר מתח שהולך וגובר, וגם הפתיחה מעוררת סקרנות: בעמודים הראשונים מתוארת תמונת מציאות מוזרה, ובה "רואים שמונה בניינים, כל אחד בן חמש קומות" שמוקפים כולם בחצר ובחומת אבן גבוהה, ויש מישהו שצופה בהם: "בכל שעה נפתח חלון אחר. הוא לא ממש נפתח, כי במקום הזה אי אפשר להקל ראש בחורף, ברוח ובגחמותיהם של הדיירים", ולכן רק התריס של כל חלון יכול לזוז, ומאחוריו יש "זכוכית שקופה אך חסינה".

והנה המסתורין גובר: "לפעמים כשהתריסים נפתחים אפשר לראות בעדם אנשים", אבל "אי אפשר לשמוע אותם", אם כי נדמה לצופה בהם שהם מדברים. הצופה אינו הקורא, אלא מישהו שמביט לא רק בחלונות ובאנשים הנשקפים בעדם, אלא גם "מסתכל על המסכים בזמן אמת". התהייה של הקורא אינה יכולה שלא להתעורר: מי האנשים הללו, שנראים כלואים (שנראים סובלים!) מעבר לחלונות האטומים? מיהו הצופה בהם, שיכול להריץ גם את הסרט המתעד את חיי היומיום שלהם? מדוע מצלמים אותם בלי הרף?

עד סוף הרומן נדע על מה מדובר. אבל הדרך לשם רצופה בתלאות, הן של הגיבורים, והן של הקוראים.

וכבר עכשיו אקדים ואומר דברים לחובתו של הספר. כי אמנם, כאמור, קראתי כל מילה ועקבתי אחרי תהפוכות העלילה והדמויות, אבל למרבה הצער, התשובות שהוא מספק בסופו לשאלות שהוא מעורר בתחילתו אינן משכנעות. שלא לומר – הן פשוט מופרכות.

בהתחלה נדמה שהסיפור ברור: מסתבר שיש איזשהו ארגון בינלאומי. מטרתו – לתת מקום מפלט לאנשים שמשוועים לשקט, שמשתוקקים להתבודד, שאינם מסוגלים לשאת אפילו את חברת ילדיהם הקטנים, גם אם הם אהובים מאוד. אותם מתבודדים נעזרים בארגון, שמאפשר להם לפרוש מהחיים, בחשאיות מוחלטת.

אחד האנשים הללו היא דותי, שמחליטה יום אחד, בלי להודיע לאיש, לעזוב את ביתה, בעלה ושני ילדיה הפעוטים, ולהיעלם.

הארגון שבו היא נעזרת מאפשר לה לגור בתוך בית קטן, הרחק מעיני כול, ומספק לה את צרכיה הבסיסיים. כדי לבקש אותם אין לה צורך לתקשר עם איש: היא כותבת מכתב ומפרטת מה היא צריכה, ואז מניחים את הפריטים בקופסה על סף דלתה הסגורה. היא חיה חיים נזיריים למדי. הפריטים שהיא רשאית לקבל הם מוצרי יסוד בלבד.

אבל הניתוק אינו טוטלי, לכאורה: כל מי שבחר לפרוש כך, בעזרת החברה המארגנת, מתחייב למנות לעצמו "מפתח": מי שתפקידו לחפש את האדם הנעלם, בפרקי זמן שנקבעו מראש.

הסיפור מתמקד בחיפוש שעורכת אחרי הנעדרת חברתה הטובה של דותי, שירי שמה, ובקשר שנוצר בינה לבין "מפתח" אחר, ארז, שגם הוא מחפש אחרי נעדר, יוני, שהיה בעבר הרחוק החבר הכי טוב שלו (החבר היחיד).

טוב, אז אלה היסודות שעליהם נבנה הספר, זה השלד שעליו הוא נשען, והשלד הזה הוא, איך לומר זאת בעדינות – רופף מאוד. למעשה – מופרך!

כן, אנחנו לומדים לאורך הדרך הרבה על מערכת היחסים הלא כל כך מורכבת בין שירי ודותי, כפי שהיו מאז נעוריהן ועד לרגע שדותי בחרה להיעלם. הן קרובות ואינטימיות מאוד. יש פה ושם רמזים לאהבה שחורגת מקשר ידידותי גרידא, ולטעמי די היה בהם, אבל הסופרת הרגישה מן הסתם בצורך לבאר את המובן מאליו, ומכבדת אותנו בסצנה לסבית מפורשת, שמא נחמיץ את הרעיון.

לצד זאת אנחנו לומדים לא מעט על ארז ועל יוני, שגם את הקשר שלהם אופף נופך של משיכה הומו אירוטית. אמנם אצלם היא אינה מפורשת כמו אצל צמד הנשים, אבל די ברור שכשהם מפלחים ביחד מחנות המכולת השכונתית שבועוני מין נוצצים, וכשהם מקיימים יחסי מין עם אישה אחת זה במחיצתו של זה, מדובר בעצם בסובלימציה הומואית ובהדחקה.

בכלל, סקס משחק תפקיד מאוד מרכזי בסיפור. הדמויות מזדיינות שוב ושוב, גברים מכאיבים לנשים, נשים מזייפות הנאה, וכל המין המיוסר הזה די דוחה, ואפילו מייאש. אם זה מה שהסופרת ביקשה לעורר בי, היא הצליחה.

הפרכות אינן מתגלות רק בסוף, בפתרון העלילתי, שאפילו הדמויות לא שלמות אתו. הסופרת שמה בפיו של יוני ספקות: "למה המפתחות צריכים כל כך להתאמץ?" הוא תוהה. באמת למה? והיא – הסופרת – מנסה למצוא איזשהו הסבר דחוק: שאולי לבעלים של החברה, זאת שמאפשרת לאנשים להיעלם, "מתחשק להיות קצת אלוהים". ההסבר הזה כל כך לא משכנע, כל כך סותר את שאר הפרטים הנגלים לנו על אותו איש, הבעלים של החברה, על תוכניותיו ועל מגמותיו, שזה ממש לא סותם את החור המהותי המצוי בבסיסו של הסיפור.

יש בדרך לפחות עוד טעות אחת קטנה ומשעשעת (בעמוד 138): דמות שננעלת מחוץ לביתה, בלי מפתח "הבינה שהטלפון לא איתה". היא דופקת על הדלת, אבל ילדיה לא פותחים אותה מבפנים. ואז, כעבור ארבע שורות, עדיין מעבר לדלת הנעולה – היא לא הלכה לשום מקום – היא מטלפנת ומנסה להזעיק עזרה… אז יש או אין לה טלפון בידה…? אין הסבר, כי זאת סתם טעות.

(באותה נשימה אוסיף – לא הבנתי את הצורך בכמה פעמים שבהן אחת הדמויות אומרת משהו בצרפתית, ובהערת השוליים מופיע תרגומו של המשפט לעברית, בצירוף הרצאה קצרה… למשל – "à travers vents et marées" וההסבר בתחתית העמוד: "ביטוי צרפתי שפירושו המילולי הוא 'דרך רוחות וגאות ושפל'. הוא מתאר מצב של מעקב או דבקות במישהו או במשהו למרות כל הקשיים, השינויים והנסיבות המשתנות, בדומה לביטוי העברי 'באש ובמים.'" מה זה? שיעור זוטא בצרפתית? מה היה רע אילו סיפרו לנו בפשטות שהדמות אמרה בצרפתית "באש ובמים"? הערות שוליים כאלה מתאימות לספר עיון. בפרוזה הן מסיחות את דעתו של הקורא ומנתקות אותו  מה"השעיית חוסר האמונה", מושג שטבע סמואל טיילור קולרידג’, שדן בצורך שלנו להיסחף אל הקריאה, “להשהות” את אי־האמון שלו כדי שנוכל לשכוח מהמציאות החיצונית לסיפור).

אילו היו אלה הבעיות היחידות הייתי מתעלמת מהן, כי טעויות ברצף, מה שבקולנוע נקרא continuity, יכולות לקרות לכל אחד, והערות שוליים מיותרות כבר ראיתי בספרים אחרים (לאמיתו של דבר, כשמדובר בספרים נושנים, הן נדרשות לפעמים). הבעיה היא שהן הצטרפו אל הבעיה העיקרית, המהותית, ואל האכזבה שחשתי בתום הקריאה.

את כל הדרך הזאת עשיתי לטובת פתרון כל כך דחוק? אל חוטים שנשארים פרומים? אל קווי עלילה שלא מתחברים בשום צורה, ואם כך – לשם מה בכלל היו שם מלכתחילה?

אבל כאמור, כן, קראתי. את כולו.

הוצאת שתיים, 2025
עורכות: מיכל חרותי ומירי רוזובסקי
382 עמ'

עלי להודות: כשקראתי את הפרק הראשון בספרו של עורך הדין צביקה בר־נתן, הופתעתי. מלכתחילה הנחתי שאם עורך דין כותב על תיקים שבהם היה מעורב, הוא יבחר רק באלה שבהם נחל הצלחה רבתי. מה יותר הגיוני?

אבל לא, התיק הראשון שעליו בר־נתן מספר, "המקור שנשרף", הוא דווקא אחד מאלה שבהם בעצם נכשל. הוא מספר על ליאורה גלט ברקוביץ', פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז, שהדליפה לעיתונאי פרטים מחקירה סמויה שהתנהלה נגד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. שלושה שבועות לפני הבחירות, בינואר שנת 2003, נפגשה עם הכתב לענייני משפט, ברוך קרא. גלט־ברקוביץ' חשה שהציבור זכאי (חייב!) לדעת על החקירה, ועל החומרים החמורים שמתגלים בה. ההדלפה הייתה אמורה כמובן להיות חשאית, וקרא הסכים לכל תנאיה של הפרקליטה, אבל למרות ההבנות ביניהם, וכדי להגביר את התהודה של הסקופ שבידיו, הדליף לעיתון "הארץ" מסמכים שבעטיים נחשפה זהותה של המדליפה (הכול בגלל ההתאמה שהתגלתה בין חורי השדכן והסיכות, באחד מהדפים הדפים שב"הארץ" פרסמו את צילומיהם!)

גלט־ברקוביץ' הגיעה אל בר־נתן כדי שייצג אותה בתביעה נגד "הארץ". היא רצתה שהעיתון יפצה אותה על הנזק הרב שספגה בעקבות הפרסום והגילוי: כשזהותה נחשפה היא איבדה את מקום העבודה שלה, ולא יכלה אפילו לעבוד כסנגורית, כי, כדבריה, שבר־נתן מצטט, "מתברר שיש משקל רב גם לקשר אישי עם התובע, כשסוגרים עסקאות טיעון", וממנה הפרקליטות ואנשיה התנערו לחלוטין, למעשה – נידו בכעס.

בר־נתן מספר שאף על פי שהזדהה אתה, ואף על פי שהסכים אתה שנעשה לה עוול, הפסיד בתביעה שהגיש בשמה. עם זאת, הוא מציג את עניינה כמקרה עקרוני, ומשווה את הדלפתה לזאת של אותו "גרון עמוק" שחשף את פרשת ווטרגייט והביא להתפטרותו של נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון.

מעניין לציין שהחיבה והאהדה שבר־נתן מביע כלפי הלקוחה שלו, גלט־ברקוביץ, אינה מובנת מאליה מבחינתו. לא תמיד הוא חש כך. הוא בפירוש מציין שלפעמים יש בו "אמפתיה כלפי אנשים שהיו יריביהם של לקוחותיי ונלחמו בהם בבית המשפט" ולעומת זאת ש"היו לי לאורך השנים לקוחות שסלדתי מאופיים ומהתנהגותם". מעניין. אז מסתבר שעורכי דין הם בני אדם עם רגשות…

מקור ה"הפתעה" שאני מביעה כאן הן כמובן אינספור הבדיחות שבמרכזן עומדים עורכי דין תאווי בצע. את כולן מסכמת הבדיחה האולטימטיבית, שלפיה "אין בדיחות על עורכי דין: זה הכול אמת"…

בר־נתן מדגים בפנינו שוב ושוב לא רק את העובדה שהוא מרגיש אהדה כלפי לקוחות מסוימים, אלא גם את זה שהוא מוכן לא פעם לעבוד פרו בונו, אם המקרה נראה לו ראוי, חשוב, ואנושי. כך למשל הוא מספר בפרק 7, שמופיע בחלק השני של הספר, "הדרמה האנושית במשפט", על לקוח שנגע מאוד לליבו (הוא לא היחיד, המקרה המסוים הזה קרה בתחילת דרכו כעורך דין, אחרי אותו לקוח הוא מספר לנו על תיקים נוספים שבהם עבד בעצם בחינם). אותו לקוח, מיכאל, היה "אדם מיוחד", כדבריו של בר־נתן. הוא שירת כלוחם בשייטת 13, עורר הערכה וכבוד, אבל מצא את עצמו יום אחד לכוד במערכה משפטית שהתישה אותו נפשית, כלכלית ומשפחתית. בתחילת ההליכים שילם לעורך הדין כמוסכם וכיאות, אבל האסטרטגיה של יריביו, שנועדה לשחוק אותו, הצליחה. הוא הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל עוד לשלם. בר־נתן הסכים (רצה!) להמשיך לייצג אותו בחינם. הלקוח החליט בשלב מסוים לוותר על הכול ולעזוב את הארץ לצמיתות. אמנם התברר שהוא היה הצד הצודק בהתדיינות, כך מוכיחה הפסיקה שקבעה לו פיצוי כספי גדול מאוד, אבל בשלב הזה כבר ויתר מראש על הכסף: את מלוא הסכום, הודיע זמן רב לפני סיום ההליכים, יקבל בר־נתן. עורך הדין ההגון הרגיש שהתשלום שקיבל גבוה מדי, והשאיר חלק גדול מהסכום בנאמנות, כדי להעבירו ללקוח, אבל זה נעלם מהאופק והוא לא הצליח ליצור אתו קשר. רק כעבור שנים, בשיחה אחרונה וחד־פעמית, חזר מיכאל על ההחלטה: את הכסף אינו רוצה לעצמו.

במקרה אחר נחלץ בר־נתן לעזור, תוך השקעת מאמצים כבירים, לצעיר שהוריו אילצו אותו בילדותו להצטרף לכת אלימה ורצחנית, שקבעה את מושבה בגואטמלה. הצעיר הצליח לימים להימלט משם, וזעק לעזרה, כי בנו הפעוט נשאר נתון לחסדיה של אנשי הכת המטורפים (בין היתר התגלה שציוו על אימהות לשחוט את התינוקות שלהן, אם תהיה פשיטה משטרתית, ואף ציידו אותן לשם כך בסכינים!). גם במקרה הזה לא שילמו לבר־נתן. הוא פעל מתוך אמונה עמוקה שמדובר במקרה חירום, ואי אפשר שלא להיענות לו. אין ספק שתרומתו של בר־נתן ונכונותו לעזור כל כך כדי לפתור סיפור מסמר שיער כזה ראויות להערכה רבה!

כל הסיפורים – התיקים! – שהוא מספר עליהם מרתקים, כל אחד מזווית אחרת.

בחלק הראשון שנקרא "פרקי משפט ועיתונות", הוא דן ארוכות, ובצורה מעניינת מאוד, כי הכול נשען על מקרים שהיו, בקשר שבין חופש הביטוי והחירות העיתונאית.

בחלק השני, "הדרמה האנושית במשפט" הוא מתאר סיפורים אישיים נוגעים ללב, שבכל אחד מהם טמון איזה לקח כללי, או שהוא שואל שאלות שיש להמשיך לחשוב עליהן. למשל: "ההכרעה המשפטית, על אף חשיבותה הרבה, אינה מביאה עמה בהכרח מרגוע לנפש וקירוב לבבות". או – התהייה מי עלול להפוך לקורבן של עוקץ ומרמה. מסתבר שכולם! אפילו הוא, עורך דין מנוסה וממולח. אבל, הוא מנחם את עצמו בתום אותה פרשה מתסכלת ומבישה, גם מעשה נבזי מאוד לא אמור לשנות את מי שנפל בפח ואסור לבני אדם לסגור את ליבם בפני מי שנזקקים לעזרה!

"הפסדנו אבל לא השתנינו. זה העיקר בעיני", כך הוא חותם את הפרק "העוקץ הברזילאי", וזאת בעיני מסקנה ראויה להערכה!

עם עובד, 2025
עורך: שי אספריל
180 עמ'