האם הייתה למדינת ישראל זכות חוקית ומוסרית לשפוט את אייכמן?

 

 

"במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".

במילים אלה החל ב-11 באפריל 1961 נאום הפתיחה של גדעון האוזנר, התובע הראשי במשפטו של אדולף אייכמן.

שנה לפני כן לכדו לוחמי המוסד את אייכמן בארגנטינה, שם חי בשם בדוי במשך עשר שנים, אחרי שהצליח להימלט מאירופה. אייכמן שימש "ראש מחלק היהודים" בגסטפו, והיה האחראי הראשי לביצוע תוכנית "הפתרון הסופי", שנועדה להשמיד את כל היהודים בכל מקום שהגרמנים יכבשו.

האם הייתה למדינת ישראל זכות לשפוט אותו?

חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה ילידת גרמניה (שהצליחה להימלט לארצות הברית שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) הביעה בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע התנגדות למהלך. היא ראתה באייכמן בירוקרט מוגבל, לא עקבי, שטוף קלישאות ובעל נטייה להשתמש במליצות נבובות, שהעידו על קוצר ידו להבין את מלוא המשמעות של מעשיו, ומכל מקום סברה כי פשעיו הפכו אותו לאויב המין האנושי, ולכן חשבה שלא היה אמור להישפט בישראל, אלא בבית דין בינלאומי. לדעתה "המפלצתיות של המאורעות 'מתגמדת' מול בית דין המייצג אומה אחת בלבד".

גדעון האוזנר הבהיר בנאומו את עמדתה של ממשלת ישראל, וגם של בית המשפט, שדחה את ההתנגדויות של סנגורו של אייכמן. האוזנר לא התעלם מהספקות שהחטיפה והמשפט עוררו. לשאלה אם בית משפט בישראל מסוגל להיות נייטרלי, השיב בשאלה הרטורית "האם יש בעולם שופט שיכריז על עצמו שהוא 'נייטרלי' לנוכח השמדת עם?" לתהייה אם הסכם השילומים עם גרמניה משמש "כפרה" על הפשעים, השיב בשלילה. לשאלה אם בית המשפט רשאי להתעלם מהאופן שבו הובא אייכמן לירושלים ומהאמצעים ששימשו לכך, השיב, שהאופן שבו אייכמן נחטף אינו מעניינו של בית המשפט. גם לשאלה אם מוצדק לשפוט את אייכמן בירושלים, ולא בפני ערכאה בינלאומית, למשל – בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג – השיב בטענה שאין בית משפט בינלאומי שיש לו סמכות לדון בעניינים פליליים והוא אינו שופט אנשים בודדים. גם לתהייה אם החוק הרטרואקטיבי לעשיית דין בנאצים ועוזריהם חוקי, (הפשעים הרי בוצעו הרחק מישראל ובתקופה שהמדינה טרם נוסדה), השיב נחרצות כי אין בכך כל פגם, כי "מגבלות טריטוריאליות אינן עקרון של המשפט הבינלאומי", וכי "מדינה זכאית לקבוע סנקציות של ענישה על ידי בית המשפט שלה נגד אנשים על מעשים שנעשו מחוצה לה ושפגעו באותה מדינה או אפילו על מעשים 'שתוצאותיהם מורגשות' באותה מדינה".

בית המשפט בירושלים קיבל את כל טענותיו של גדעון האוזנר, והשתכנע שיש לו זכות חוקית ומוסרית לשפוט את אייכמן. בין היתר הסתמך האוזנר על מגילת לונדון, שנחתמה באוגוסט 1945. באותו הסכם בינלאומי נקבע כי אחריות פלילית תוטל על מי שמבצעים פשעי מלחמה, ופשעים נגד האנושות. (ההטלה של שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, הוחרגה מהגדרה של פשעי מלחמה, שכן, כך הוסבר, הן הוטלו בזמן מלחמה, ולא על ערים שכבר נכנעו ונכבשו).

נאום הפתיחה של גדעון האוזנר היה רגשי ורווי פאתוס. הוא נשען על ההיסטוריה של העם היהודי, ועל הסבל הרב שעבר: "ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי: 'בדמיך חיי!' (יחזקאל ט"ז, ו') מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. כבר פרעֹה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך את בניהם ליאור. המן ציווה לאבדם, להרגם ולהשמידם; חמלניצקי טבח המוניהם; פטליורה עשה בהם פוגרומים", אבל, הדגיש האוזנר, אין תקדים למה שעולל המשטר הנאצי: "בכל הנתיב העקוב מדם של עם זה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל את אשר עולל משטר הרשע של היטלר ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי. ואין עוד דוגמה, בדברי ימי העמים, שאפשר היה להטיח בפני אדם אחד כתב אישום כגון זה שנשמע כאן". האוזנר הדגיש ואמר כי אין תקדים לזוועות שיוצגו במהלך המשפט.

יותר ממאה ניצולי שואה העידו במשך חודשיים. ביניהם היה הסופר ק. צטניק, שהתעלף על דוכן העדים לאחר שדיבר על אושוויץ ואמר שהיה "פלנטה אחרת".

סנגורו של אייכמן כמעט לא חקר את העדים, שכן דבריהם נועדו בעיקר להמחיש את זוועות השואה. להם עצמם לא היה שום קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידעו על קיומו בזמן המלחמה. הם תיארו את מה שעבר עליהם. את הגטאות. האקציות. הגירוש. הרציחות, ואת הלכי הרוח: "טבע האדם להאמין שיישאר בחיים".

כמו כן הוגשו אלפי מסמכים. ביניהם כאלה שהוכיחו כי "מי שבאמת לא רצה להרוג יהודים לא הוכרח לבצע הוראות אלה והיה משתחרר".

אחרי חמישים ישיבות הגיעו ליהדות הונגריה, "שלא האמינה שהאסון יגרוף גם אותה", אבל הכול התרחש במהירות מסחררת. תוך חודשיים, במאי ויוני 1944, הצליח אייכמן לגרש כחצי מיליון יהודים לאושוויץ.

העדויות שודרו ברדיו, והתפרסמו במלואן בעיתונים. הציבור כולו רותק למשפט, והתגובות לסיפורים המחרידים היו, כצפוי, רגשיות ועזות.

העד האחרון במשפט היה עורך דין מתל אביב, אהרון חוטר ישי, ששירת בבריגדה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי, והיה אחד הראשונים שנכנסו למחנות וראו ניצולים יהודים. בדבריו  תיאר בין היתר את הפעולות לשיקומם.

קו ההגנה של סנגורו של אייכמן היה שהאחריות לפעולותיו בזמן המלחמה אינה מוטלת על כתפיו. הוא רק מילא פקודות: "כל המנגנון הממשלתי היה שותף לזריעה שהעלה קציר זה," אמר הסנגור בנאום הפתיחה שלו. "אם אשם הנאשם, כי אז אשמים יותר ממנו היוזמים במשרות הגבוהות." הוא הבטיח כי "הסנגוריה תוכיח שהנאשם אינו נושא בכל אחריות להשמדה. לא הוא ציווה עליה ולא הוא ביצע אותה. כן יסתבר שלא הייתה לו כל אפשרות לסרב לפקודות."

גדעון האוזנר בספרו משפט אייכמן בירושלים, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, מתפלמס עם עמדתה של חנה ארנדט, שכמו פטרה את אייכמן מאשמה בשל טיפשותו לכאורה. לטענתו של האוזנר אייכמן היה אדם מתוחכם וערמומי, שונא יהודים מושבע, שידע היטב מה הוא עושה ושלמעשה לא סטה מעולם מעמדותיו הנאציות והאנטישמיות.

השפעתו של המשפט הייתה עצומה. לפני שנפתח, כתב ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, כי הוא "יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט". אכן, אחת ההאשמות של חנה ארנדט בספרה הייתה שמדובר במשפט ראווה.

גבריאל בך, אחד מעורכי הדין שפעלו מטעם התביעה, השיב לטענתה כשכתב לימים כי "לעולם לא ניתן לשכוח את הרגע הראשון של משפט זה, כאשר השופטים, השופט לנדוי, השופט הלוי והשופט רווה, נכנסו לאולם בית המשפט, עם סמל המדינה ודגל הלאום מאחוריהם, והנאשם הזה, שכל מאווייו התמקדו בהשמדת העם היהודי, קם ועמד דום לפני בית משפט של מדינה יהודית סוברנית. נראה לי, כי המשמעות של קיום מדינת ישראל הריבונית, על כל מוסדותיה, הובהרה ברגע זה יותר מאשר עקב אירוע קודם כל שהוא".

השפעותיו של המשפט היו ארוכות טווח. הוא הפנה את תשומת הלב אל הניצולים, ובזכותו השתנה היחס כלפיהם. העדויות הפומביות אפשרו לניצולים אחרים לספר מה עבר עליהם, ולזכות סוף סוף בהבנה ובאהדה.

נאום הפתיחה של גדעון האוזנר הסתיים בשאלה: "איך זה יכול היה לקרות? איך זה היה אפשרי בצהרי המאה העשרים?" הוא הודה כי אי אפשר למצוא תשובה "מלאה ומניחה את הדעת", ושיער כי התביעה לא תצליח "לחשוף את כל שורשי הרשע" וכי "מלאכה זו תישאר בוודאי נחלתם של היסטוריונים, סוציולוגים, סופרים ופסיכולוגים, שינסו להסביר לעולם את אשר אירע לו". עם זאת, הבטיח להשתדל "לעמוד, ולו במקצת, על רקע הדברים, כדי לנסות ולהסביר את מה שאולי אינו ניתן כלל להסבר במבחני ההיגיון".

האם כל "שורשי הרשע" נעקרו? האם ייתכן שבעתיד יישאלו שאלות דומות לגבי המציאות הנוכחית בעולמנו? נראה כי גם לשאלה הזאת אי אפשר להשיב.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s