סיפורי אהבה, דרמות שנועדו לקריאה של מבוגרים, מסתיימים כידוע לא פעם בטרגדיה: רומיאו ויוליה נופלים קורבן לסביבה העוינת והזדונית ולצירופי מקרים הרי גורל; אנה קרנינה מתפכחת ומתאבדת; הטאג' מהאל נבנה כמונומט לזכר אהבה שהמוות קטע באיבה – גם זה סוף אפשרי; אבלאר ואלואיז אולצו להיפרד, לפרוש ולהתנזר, עברו נידוי, סירוס והתעללות רק בשל אהבתם והסתפקו כל חייהם, אחרי ההתחלה הרומנטית כל כך, בכתיבת מכתבים זה לזה.

אגדות ילדים לעומת זאת מסתיימות לרוב במה שנראה בהם כרגע השיא: בני הזוג עקפו את המהמורות וגברו על הקשיים, היפה חשפה את הנסיך החבוי בתוך החיה המפלצתית, הנסיך איתר את לכלוכית והעניק לה לא רק אהבה אלא, מן הסתם, גם את כל השמלות והנעליים המרהיבות שהיא ראויה להן בזכות יופייה (מה עוד ידע עליה כשהתאהב בה…?), ונסיך אחר נשק ליפהפייה הנרדמת והעיר אותה ישר לתוך הזוגיות המובטחת, הבלתי נמנעת. עכשיו כל הזוגות הללו מתחתנים, כמובן, אלא מה? ואז – חיים באושר ובעושר. עד מתי? כמובן: עד עצם היום הזה.

אבל מה קורה בחיים "האמיתיים"? האם החתונה היא באמת פסגת האושר, גם במקרים שאין שום טרגדיה מזוויעה שאורבת לאוהבים בהמשך הדרך?

ברומן החדר הדרומי מספרת לנו אדוה בולה בפרוטרוט על הדרך שבה זוגות עוברים משלב ההתאהבות לשלב שמצטייר כמעט בלתי נמנע: זה ששולטים בו אכזבה ומיאוס.

הדמות הראשית בסיפור, תמר, מאוהבת עד כלות, כמעט "עד עצם היום הזה" בגבר נשוי, ארי, ש"מעניק" לה כמה חודשים של תשומת לב, עד ש – כצפוי, נכון? – הוא חוזר אל אשתו.

האם ארי מאושר עם אשתו? כנראה שלא.

האם תמר מאושרת עם ניר, שאותו הכירה אחרי שארי עזב אותה?

ממש לא.

ומה עם אחותה, שאחרי החתונה שלה עוברת לברלין עם בעלה האידיאליסט, פעיל זכויות אדם? כמה זמן ייקח עד שתרגיש שהמקום "המדויק" שבו היא נמצאת אתו השתבש לה?

ואיך נראית התדרדרות היחסים בין בני זוג? מה יכול להמאיס על אישה את הבעל הטוב לכאורה, המצויד בכל המעלות הנדרשות? הרי הוא אדם משכיל ויש לו מקצוע נחשב, הוא רופא; והוא כל כך אוהב אותה, הוא מתייחס אליה בזהירות, רוצה בה – מה "רוצה"? ממש משתוקק! – (רוצה להקים משפחה אתה ועם הבן שילדה לפני שהכירה אותו!). מתי הליטופים העדינים כל כך שלו יתחילו לעצבן אותה? מתי כשהוא מחנך את הילד היא תצעק עליו שיניח לבן שלה? כמה זמן יעבור לפני שהשיחות אתו יוציאו אותה מדעתה, כי במקום להיות קשוב הוא נותן עצות ופותר בעיות, במקום לנסות להבין – פוטר הכול בהרף עין ובקלילות שמטריפה אותה… האם תמצא את הכוח והיכולת להיפרד? לנתק? האם תעז "לפרק משפחה", לוותר על זוגיות שנראית כל כך יפה על פני השטח?

ומה צריך לקרות כדי שתתפכח לא רק מהקשר המציאותי שממצה את עצמו במרוצת הזמן, אלא גם מההתאהבות הרומנטית, האינסופית, שחיי היומיום לא שחקו ולא גרמו לה להתבלות?

האם אין סיכוי של ממש לאהבה?

החדר הדרומי מתחיל בדירת שותפים. הוא החדר הטוב יותר, לעומת החדר הצפוני. בדרומי יש מזגן וחלון יפה, אבל הוא רק שלב ביניים אל המקום הנכסף, שכן כל מי שעוברת לגור בו עושה את זה כי קודמתה מצאה את הגאולה: היא מתחתנת. ועכשיו תורה של הנוכחית לגור בחדר הדרומי ומשם רק לחכות עד שזה יקרה גם לה. הנסיך יגיע, יציע, ומשם ואילך כל בעיותיה אמורות להיפתר.

לכאורה.

הספר קריא מאוד. הוא נוגע לא רק בזוגיות אלא גם ביחסים שבין אמהות לבנות ולנכדים: בצרכים הנסתרים שיש לפעמים לסבתות להשתלט על הצאצאים החדשים במשפחה. הוא הזכיר לי ברגעים מסוימים את אחד הפרקים בסדרת הדרמה המופלאה "דקלוג" מאת קשישטוף קיסלובסקי. כל אחד מהפרקים, שנוצרו בפולין בשנות השמונים, הוקדש לאחד מעשרת הדיברות. הפרק המדובר עסק בדיבר השביעי, "לא תגנוב": נערה יולדת תינוקת, והוריה, הסבא והסבתא, מגדלים את הקטנה ומאלצים את בתם להעמיד פנים שהיא האחות, לא האימא של נכדתם, ושהם הוריה האמיתיים.

נראה שגם לסבתות שמלאות ברצון טוב רב (מדי) כדאי לקרוא את הספר ולשאול את עצמן שאלות…

כתר, 2024
280 עמ'