בתשעה בדצמבר 2024 התקיים בתיאטרון יפו בפעם השישית טקס ההענקה של פרס שולמית אלוני, המוענק ליוצרים העוסקים בנושאים שהיו קרובים ללבה של אלוני ולעשייתה הציבורית: כאלה שעבודתם האמנותית מקדמת זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים של יהודים וערבים.

הזוכים השנה היו יוכי שלח על הרומן אל תקרא לי אום כולתום, ביאן חאמד על ספר השירים שלה כאילו אני מטאפורה, יהושע סובול זכה בפרס מפעל חיים, אדיב ג'השאן, מייסדו של "תיאטרון אל-סאראייא" ביפו, זכה בפרס הוקרה מיוחד ופריאל חאזן חשיבון זכתה בפרס מפעל חיים על להקת המחול "סלמה" שהקימה, ושאותה היא מנהלת כבר ארבעים שנה. (במהלך הטקס עלתה חאזן חשיבון על הבמה, והצטרפה לרקדנים הצעירים בכמה תנועות יד. כמה מרגשים היו החן והאצילות שבהן הניעה בת השבעים את פרקי ידיה, כמה השתוקקתי בעקבות זאת לראות אותה רוקדת עוד ועוד… ובאיזו אהבה והערצה הביטו בה הרקדנים הצעירים, בני טיפוחיה, שריקודיהם היו מושלמים!)

הערב היה מלא בהשראה ומעורר תקווה, לנוכח שיתוף הפעולה המרגש בין יהודים לערבים שליווה אותו לכל אורכו, ההנחיה הדו־לשונית, ההקראה של קטעי היצירות בעברית ובערבית, והתחושה שאפשר לשאוף לשוויון אמיתי בין שני העמים, כאן בישראל, על פי רוחה של שולמית אלוני שעל שמה ניתן הפרס, ושרוחה שרתה על הטקס לכל אורכו.

הוא נפתח בקטע וידיאו מצולם שבו תועדה אלוני משוחחת עם מי שהיה בנעוריה המורה שלה לספרות, ס' יזהר (ידע אפשר להשלים, היא אומרת שם, בין היתר, לכן מורים אמורים להקנות ערכים, כפי שנהג לעשות כשלמדה אצלו).

בשלב מסוים, בין פרס לפרס, קראה השחקנית עידית טפרסון כמה קטעים מתוך הספר שראה אור לקראת הטקס: שולמית אלוני, האישה שהרגיזה פעמיים – כשאמרה וכשצדקה.

הספר מיועד לכאורה לילדים "מעל גיל שמונה", אבל גם קוראת בת שבעים ושלוש מצאה בו עניין רב. הוא עשוי נפלא. אסתטי מאוד, מלווה באיורים עדינים, ומכיל כל טוב.

מופיע בו, בין היתר, סיפור קורות חייה של אחת הנשים המשמעותיות ביותר שהתהלכו כאן בינינו, מי שחסרונה מורגש בכל יום ויום, עכשיו במיוחד, אם כי את תרומתה לחברה הישראלית אפילו המציאות הנוכחית לא יכולה (בינתיים?) להכחיד.

הספר מספר, כאמור, ובמעוף הציפור, על חייה של אלוני, ומראה איך נהפכה למי שהייתה, פוליטיקאית ואשת ציבור רבת השפעה.

בילדותה ידעה אלוני מצוקה ועוני. למעשה – כמעט גידלה את עצמה. כשהייתה רק בכיתה ג' כבר עזרה בפרנסת המשפחה כשלימדה ילדים קטנים ממנה, וכך מימנה את לימודיה בבית הספר, וכשהייתה בת חמש עשרה נותרה במשך כמה שנים לבדה בעולם: אביה ואמה התגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים, ואותה ואת אחיה האהוב שלחו לבית יתומים. למרבה הזוועה אחיה אבד לה לעד בתוך זמן קצר מאוד, כשנהרג בתאונה "טיפשית": הוא קפץ ראש לתוך בריכת שחייה רדודה מדי. (האם הכו הוריה על חטא? האם היה נשאר בחיים אילו לא נשלח בגילו הרך לחיות בפנימייה? אין טעם לחשוב על כך).

לא רק שתלאות החיים ותובענותם לא ריפו את ידיה של שולמית אדלר – זה היה שם נעוריה; להפך, הם חישלו אתה. היא לימדה את עצמה לא רק לעמוד על שלה, אלא גם להגן על הזכויות של זולתה. (לטענתה נהפכה לדוברת רהוטה כל כך רק מכיוון שלא היטיבה לשיר, ולכן נאלצה "להסתפק" בדיבור. זאת מחשבה משעשעת. אין ספק שהייתה נעשית מי שהיא גם אילו צירפו אותה למקהלת הילדים…).

מדהים לקרוא על מה התגברה אלוני, ואיך נהפכה לפעילת זכויות אדם, בשלב די מוקדם של חייה. מעשי עוול שהייתה עדה להם נחקקו בנפשה, ובצעירותה הבינה מה תהיה דרכה בחיים: להיאבק נגד אי־צדק, ולעזור למי שהיא רק יכולה.

הספר נפתח ומסתיים באזכור של כמה מהחוקים ששולמית אלוני יזמה וחוקקה כשהייתה חברת כנסת. אלה נראים כיום כל כך מובנים מאליהם! עם זאת מתברר שהכרת התודה שלנו צריכה להיות מופנית אליה, למאבקה הבלתי מתפשר: היא דאגה שיחקק חוק שוויון בשכר, ולפיו "נשים זכאיות לזכר שווה לגברים ולכל ההטבות הנלוות"; חוק שקבע שהומוסקסואליות לא תיחשב עבירה פלילית; חוק שלפיו כל עד למצוקה של ילד חייב לדווח עליה, ולא – יועמד לדין; חוק שלפיו "ילדים ובני נוער שביצעו פשע יישפטו בבתי משפט מיוחדים לנוער, כך שיוכלו לקבל אפשרות להשתקם ותמיכה כדי לחזור לתפקד בחברה", ועוד חוקים חברתיים ואנושיים רבים.

כשפעלה למען זכויות אדם, לא צמצמה את עצמה לחברה שבה גדלה (למשל – נאבקה נגד קיצוץ הקצבאות למשפחות חרדיות, שמא ייפגעו ילדיהן), או לבני עמה בלבד. היא "הגנה על זכויות האזרחים הערבים במדינה, על זכויות האדם של הפלסטינים שגרים בשטחים הכבושים על ידי מדינת ישראל", כי האמינה ש"כולם צריכים להיות שווים לפני החוק". לדבריה "החוק הישראלי צריך לחול גם מעבר לקו הירוק. לכל בני האדם יש זכות טבעית לחיים טובם ושוויוניים מעצם היוולדם, לא חשוב מה עמדותיהם, מה דתם ומה המגדר שלהם".

לא קשה לדמיין מה הייתה חושבת ואומרת כיום. מצד אחד טוב שנחסכה ממנה הידיעה על המציאות הנוכחית בישראל. מצד שני – קולה הנחרץ, השקול, האמיץ, חסר במיוחד, דווקא עכשיו.

 

הוצאת אסיה והוצאת מרסל, 2024
86 עמ'