האם העבר שלנו הוא מאסר עולם, או שיעור שאפשר ללמוד ממנו, "ולהמשיך ממנו הלאה"? זאת השאלה המרכזית ששואל הרומן היפהפה, טעם של מלח, ספר הביכורים של איריס קאופמן.
"אלמלא עץ הילדות / גם אני הייתי מרחיקה מזמן" – זהו המוטו לספר, מתוך שיר של נורית זרחי: האם, כמו העץ, גם אנחנו נטועים? או שנוכל לקום, להתרחק, למצוא לעצמנו קיום חדש, שאינו מושרש בילדותנו?
את הספר גודשות דמויות שונות ורבות, והעלילה נעה בזמן בזריזות מפתיעה. כל אחד מהפרקים הקצרים מוקדש לדמות אחת, לפעמים – לשתיים, ובמעברים הראשונים נדרשת תשומת לב: רגע, מה קרה? על מי מדובר? איפה ולאן הגענו עכשיו?
הטכניקה מרתקת, שכן הסיפור חושף הן את הדמויות הראשיות – אבישג, ניב וליאת – והן את ההורים של חלקן, ואת ילדותן, ומצייר את האופן שבו עוצבו בעקבות הקונפליקטים שליוו את תחילת חייהן.
איך תגדל ילדה שאמה הזניחה אותה, וככל הנראה אפילו שכבה בביתן עם גברים זרים, תמורת תשלום?
איך יגדל נער שאביו כנוע, אמו שתלטנית, מניפולטיבית ובוגדנית?
ומה תהיה עמדתה של ילדה שאביה בגד בגלוי באמה הדכאונית? מה יעלה בגורלה? האם תהיה מסוגלת להתאהב, לקיים זוגיות יציבה, בכלל – לתת אמון בגברים?
"היא החליטה שֶׁכַּמָה שילדותה חרטה בה צער עמוק יותר, כך היא תיתן לעצמה להכיל יותר שמחה", נאמר לנו כמו מתוך תודעתה של אחת הדמויות. האם אפשר באמת לבחור בשמחה? גם כשבית הגידול שבו צמחת עגום ומייסר?
"יש הרבה דרכים להרוס ילד", חושבת דמות אחרת, ודווקא המבט לאחור, וההבנה של סבלו של הזולת, יכולים כנראה לפנות מקום לרגישות ולחמלה.
ועם זאת, מתוארת ברומן גם הורות אחרת. אימהוּת מעניקה עד בלי די, שגם בתנאים כמעט בלתי אפשריים מתמסרת לילד, ומצמיחה אותו, כמעט כנגד כל הסיכויים. מדובר באבישג, אמו של עוז, שנמצא על הרצף האוטיסטי. היא עושה הכול ויותר מכך כדי לגדל אותו ולאפשר לו להתפתח, ולהגיע להישגים שלא היו צפויים בתחילת חייו. אנו עדים אם כך גם לדגם שונה כל כך מזה של חלק מההורים המזניחים והמתעלמים המתוארים בסיפור. מאחר שאבישג גדלה בתנאים מחרידים, היא עצמה לא מבינה מניין היא מוצאת את כוחות הנפש והגוף לאהוב כך את בנה ולהצמיח אותו. אחת התשובות היא הרעוּת המיוחדת של אבישג עם חברתה יואלה.
וזאת שאלה נוספת שהרומן שואל, וגם משיב עליה: מה מקומה של חברות בין נשים? מה היא יכולה לתרום להן? התשובה: הרבה מאוד. כמעט הכול. היא יכולה לשנות גורלות, לשמש מסד ותשתית שעליהם נבנים חיים, היא מושיעה, מנחמת, מחזקת, היא חיונית! יואלה ואבישג, רבקה ועדינה, הן שני "זוגות" של נשים, חברות שהקשר ביניהן מפעים ומרגש.
כל הדמויות הולכות ומתגבשות לאורך הרומן, נבנות נדבך על נדבך, כך שאם בתחילתו לא היה לי ברור למשל מדוע בעצם אבישג התאהבה כל כך בניב, עד סופו למדתי להבין אותה – וגם אותו. הבנתי מה מניע את כל אחד מהם, מה הפצע הנסתר שגרם להם להתנהג כך ולא אחרת.
הכתיבה, המעברים, ההפתעות השונות – מתוחכמים ומסקרנים, והקריאה סוחפת.