זווית המבט של ליאורה בילסקי בדיון על משפט אייכמן שהיא עורכת בספרה החדש מחדשת ומרתקת.

חשבתי שכבר אי אפשר לחדש לי הרבה בעניין המשפט ההוא. לא אחרי שקראתי את אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע, ספרה של חנה ארנדט, אחרי שכתבתי על נאום הפתיחה של התובע, גדעון האוזנר (שאותו אני גם זוכרת מהרדיו: הייתי אז בת עשר); אחרי שקראתי את לפני המהפכה, ספרו של שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, שדן, בין שאר הנושאים, במשפט והתפלמס עם חנה ארנדט, ואת האוטוביוגרפיה של אב בית הדין במשפט, משה לנדוי…

אבל גיליתי שספרה של ליאורה בילסקי מעניין מאוד, ושופך אור חדש על משפט אייכמן, ועל סוגיות העולות ממנו.

בילסקי בוחנת ארבע דמויות שקשורות במשפט. כל האנשים הללו רצו להעיד בו. רק שלושה מהם זומנו, ולאחת מהם, האישה היחידה שהוזמנה לדבר, לא התאפשר בעצם לומר את מה שרצתה. 

הארבעה היו רפאל למקין, אברהם סוצקובר, סאלו בארון ורחל אוירבך. כל אחד מהם ביקש להדגיש היבט אחר שקשור בג'נוסייד.

בעיניי למקין, שהיה משפטן, השמדת עם מכוונת "בראש ובראשונה להרס הקבוצה מיסודה," כלומר – הרס תרבותה וזהותה.

סוצקבר, משורר היידיש מווילנה, ביקש קודם כל להעיד ביידיש, כדי להעניק לשפה מקום מחודש. הוא רצה לדבר על "הביזה התרבותית השיטתית והמקיפה". סוצקבר נמנה עם חברי "בריגדת הנייר" (אפשר לקרוא עליה רבות בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא מאת דוד פרישמן) – היהודים שהגרמנים העסיקו בכפייה כדי שימיינו את נכסי התרבות היהודית. אלה הועברו אל מכוני מחקר נאציים, כחלק ממנגנון ההשמדה של התרבות וההיסטוריה היהודית. חברי המחתרת עשו כל מה שיכלו כדי להציל ספרים יקרי ערך, ובחירוף נפש, מתחת לאפם של הגרמנים, החביאו חלק מאוצרות התרבות ההם. סוצקבר רצה לחשוף בעדותו "את הממדים הלא חומריים של הפשע: את רצח השפה כחלק אינטגרלי מהפשע". הוא חש הכרח "להשיב את מקומה של היידיש", השפה "שנרדפה, נשרפה וכמעט הוכחדה". בקשתו להעיד בשפה הזאת סורבה. מדינת ישראל לא הייתה מוכנה לשמוע עדות ביידיש, שנתפסה כשריד גלותי מיותר. התואנה הרשמית הייתה שתרגום סימולטני יתקיים – לשני הכיוונים – רק בעברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית, ושאין אפשרות להוציא עדכון יומי ביידיש. לשאלה "כיצד אפשר להתעלם משפת הקורבנות של אייכמן?" ענה פקיד רשמי: "עיתונאי יידיש צריכים לדעת עברית, והם יכולים לתרגם בעצמם משפות אחרות, כמו שעשו למשל עיתונאים מפולין ומיוגוסלביה". בסופו של דבר סוצקבר כלל לא הוזמן להעיד, באף שפה! 

את בארון, שהיה היסטוריון יהודי, הזמינו למשפט כדי שישמש עד מומחה, ויסביר את הצדדים העובדתיים של הג'נוסייד. אבל עמדתו הבסיסית סתרה את זאת של מדינת ישראל. בארון רצה להראות את ההרס התרבותי שנגרם, וכדי לדבר על כך ביקש קודם כל להסביר ולפרט מה בדיוק נהרס. כלומר –  בארון רצה  להוכיח שהיה לעם היהודי קיום לפני השואה, ושהיהודים קיימו חיי תרבות עשירים, גם כשחיו בתפוצות כמיעוט. אבל עמדתו סתרה את זאת של המדינה, שרצתה לצייר את היהודים בגולה כקורבנות אומללים ותו לאו. גדעון האוזנר ביקש לקבל מבארון רק "נתוני יסוד", או – "תשתית עובדתית", והנרטיב שהיה חשוב למדינה התמצה במילים "משואה (בגלות) לתקומה (במדינת ישראל)". בארון התעקש להציג לא רק עובדות, אלא גם תיזה היסטורית שונה מהרצוי להנהגת המדינה… הציונות ביקשה להציג את הקיום היהודי בגולה כ"אבנורמלי", כזה שהתמקד כולו רק ב"מקצועות הרוח" ואת הרעיון שרק בעבודת כפיים, בחקלאות ובתעשייה, שיכולים להתקיים אך ורק כאן, יכול להיבנות המסד הלאומי. אבל בארון דיבר על "החיים הכלכליים המודרניים בתפוצות", ועל תרומתם של היהודים להתפתחותו של הקפיטליזם המודרני. הוא ראה ביהודי הגלות חלוצים ומובילי דרך. הממסד הישראלי לא אהב את זה. חלוציות הרי אמורה להתקיים רק בארץ ישראל! 

היחס המחפיר, המקומם ביותר היה כלפי עדותה של אוירבך, שהייתה סופרת והיסטוריונית. מהות עמדתה של אויברך הייתה חדשנית ויוצאת דופן. היא רצתה להשמיע במשפט את קולם של ניצולים (במשפטי נירנברג לא איפשרו להם להופיע כעדים), וזאת – לא כדי שיבססו את התשתית הראייתית, ולא בניגוד לתפיסה שעדויות כאלה אינן אובייקטיביות די הצורך, אלא כדי להיאבק בדה־הומניזציה שעשו הגרמנים לקורבנות: להעניק להם קול משמעותי, חזק, ולהביא אותם אל חלקו המרכזי של המשפט, כמעשה של התנגדות לג'נוסייד. בעיניה על הקורבנות להיות שותפים שווי ערך בתהליך, לא עוד צד פסיבי בהשמדה הפיזית והרוחנית.

 בית המשפט התייחס לאוירבך בהתנשאות, שלקתה כנראה בין היתר בלא מעט מיזוגניות. הקצו לה זמן קצר, קטעו את דבריה, "תיקנו" אותה גם כשצדקה, ובעצם לא הקשיבו לה. 

אבל, כך מראה ליאורה בילסקי, בטווח הארוך עמדתה של אוירבך היא זאת שהחזיקה מעמד. כיום נהוגים טריבונלים פומביים שבהם זוכים הקורבנות לייצג את עצמם, לדבר על מה שעוללו להם, ולזכות בהכרה, וזאת מתוך ההבנה שהמשפט אמור לעשות צדק לא רק עם הנאשם, אלא גם עם קורבנותיו.  כיום רואים לא פעם פסקי דין שמפצים קורבנות של פשע ג'נוסייד. למשל, "התנועה למען שילומים בגין עבדות או קולוניאליזם" כבר מכירה בהיבטים התרבותיים של הפשע,  והיא צוברת תאוצה ברחבי העולם. 

לא נותר לנו עוד אלא לבחון את הטענה כאילו מדינת ישראל מבצעת כיום פשעי ג'נוסייד בעזה. התשובה החד־משמעית היא – לא. פשעי מלחמה, כנראה שכן. זוועות בלתי נסבלות – גם. אבל לא רצח עם. אין למדינה שום כוונה או רצון להשמיד את התרבות המקומית, והיא נוהגת במחבלים הרצחניים מהשבעה באוקטובר כבאויבים. אבל כן, מה שקורה שם לאוכלוסיה האזרחית, לילדים חפים מפשע, איום ונורא. האם כל הזוועה הזאת הייתה נמשכת אילו החזירו את החטופים לבתיהם כאן ועכשיו, ובלי תנאים מוקדמים? אני רוצה להאמין שכן.

הקיבוץ המאוחד, 2024
172 עמ'

לפני עשרים ושמונה שנים יצאה חנה הרציג למסע במקום ובזמן, מסע נפשי וגיאוגרפי, שבמהלכו ביקרה במחוזות רחוקים. תחילה הגיעה לבוואריה שבגרמניה, למקום שנקרא פרנוולאד, שם נולדה. אז היה המקום מחנה עקורים גדול. כיום זהו רובע מגורים אמיד בפרברי מינכן. הרציג נולדה רק שנה אחת אחרי תום "המלחמה". כבר בתחילת הספר היא מדגישה: לא אחרי "השואה" – מושג שהומצא לדבריה בישראל, אבל "בפולנית לא מדברים עליו", וגם בבית הוריה, הניצולים, המילה לא הוזכרה.  בהמשך ספרה היא מדגישה: כשאומרים "המלחמה" ברור לכל בר דעת "באיזו מלחמה מדובר".

בהמשך מסעה הגיעה הרציג גם למקומות שאותם פקדה עד אז רק בדימיונה, מתוך תחושה שבעצם התקיימו רק שם, לא בעולם המציאותי: שמות שהכירה מילדות, אבל לא האמינה בקיומם הממשי, מקומות שהיו פעם חלק מפולין והיום נחשבים אוקראינים. היא הגיעה לדרוהוביץ', העיר שבה הוריה חיו, וניצלו. מקץ שנים רבות כל כך היא מנסה למצוא אותם, את הצעירים שהיו זמן רב לפני שבאה לעולם.

לחיפושיה הקדחתניים יש סיבה רגשית עמוקה: את אביה האהוב איבדה בילדותה, רק שנים מעטות אחרי שהיא והוריה עלו ארצה. היא מתחקה על עקבותיו, מבקשת לגלות מי היה, להבין את דמותו, ולהעניק לו מקום רחב יותר בעולם, גם, ואולי דווקא, אחרי שהסתלק ממנו, ולא הותיר את החותם הראוי לו, לדעתה. אלמלא מת צעיר כל כך, היא מבינה בדיעבד, ייתכן שבכלל לא הייתה יוצאת לדרך והייתה חיה בעולם שהשואה לא התרחשה בו, שכן לא הייתה מתעניינת במה שנמצא "מעבר להרי החושך": כל מה שקדם להיווצרות תודעתה כאדם בוגר וחוקר.

הספר תמונות מחפשות כותרת הוא מעין יומן מסע, והוא מרתק ונוגע ללב. לא רק משום שהוא מלא באהבתה הרבה אל אביה. יש בו ערך לכל קורא: הספר מצליח לייצג את מי שמכונים "בני הדור השני" ולהעניק להם קול. היא כותבת (עלינו), על "דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר," שהרי הניצולים הגיעו לכאן נטולי כול, ונדרשו להסתגל, להתאקלם, ולא להעיק על בני הדור הבא בסיפורי האימים על עברם. מקץ שנים רבות היא מתייסרת מכך שהוריה "נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין", ושתקו. לא סיפרו כמעט כלום על מה שעבר עליהם. בספרה היא מנסה לאחות את הקרע, להתחבר אל בני הדור המושתק, האילם, להכיר אותם ולהבין, לפחות במעט, את מה שחוו.

החיפוש של הרציג אחרי העבר של בני משפחתה, ועוד יותר מכך – החיבור הטבעי שהיא חשה למקומות ולאנשים שראתה שם באוקראינה, פולין לשעבר, הזכירו לי במידת מה את מסעה של אלאונורה לב בספרה הנפלא סוג מסוים של יתמות, שבו תיעדה את החיפושים שלה אחרי ילדותה בפולין. שתיהן מציינות, בין היתר, את התחושה שאנשים זרים לגמרי נראים להן שם מוכרים. הבנתי היטב למה הן מתכוונות. אמנם אני לא חולקת אתן היסטוריה אישית של מוצא מפולין, אבל כשהזדמן לי להסתובב כמה ימים בוורשה הרגשתי שוב ושוב שרוב האנשים סביבי דומים לישראלים שאני מכירה: כאן מישהי שמזכירה מאוד איזו שכנה, שם מישהו שנראה כאילו שהוא אחיו של מורה מבית הספר…

ספרה של הרציג הזכיר לי גם את הספר The Lost: A Search for Six of Six Million של דניאל מנדלסון (הוא תורגם לעברית: האבודים: שישה מתוך שישה מיליון). מנדלסון מתעד בספרו את מסעותיו ברחבי העולם בחיפוש פרטים על חייהם וגורלם של בני משפחתו שנרצחו בשואה, והיו עלולים להישכח לעד, אלמלא איתר עדויות על מה שקרה להם, סיפר את סיפור חייהם ומותם, ועל ידי כך הציב להם יד זיכרון (היו לו, כמו לחנה הרציג, לא מעט תגליות מפתיעות ומדהימות).

אכן, הוריה לא באו "משום מקום", כפי שחשה רוב חייה. היה להם עבר מפורט, לא "כללי". בני הדור השני תפסו את המציאות כאילו היא "קטועה לשניים", כאילו חלקה הקודם התפוגג ונמוג כלא היה, אבל בשלב מסוים הרציג מבינה שמבחינת דור ההורים העבר ההוא המשיך להתקיים, להיות משמעותי, לחיות בתוכם, על כל חלקיו המפורטים והמשמעותיים, שאת חלקם הרציג מוצאת וחושפת.

הוריה, כך ידעה תמיד, ניצלו כי "אוקראיני" כלשהו הסתיר אותם אצלו בבית. אבל מה בעצם זה אומר? היא תוהה. איך בדיוק התנהל העניין? איפה הסתתרו? האם הציל רק אותם, או שפעל למען אנשים נוספים? האם עשה זאת כי הכיר אותם? איך הסכים לסכן את חייו, ומן הסתם גם את חיי בני משפחתו?

התשובות לשאלות הללו, ולשאלות רבות נוספות, מדהימות. הסקרנות מתעוררת והולכת וגוברת, ויש בספר גם חלקים נוגעים ללב במיוחד. יש לזכור שהרציג עשתה את המסע שהיא מתארת לפני שנים רבות, כבר ב־1995, ולכן עוד הספיקה לפגוש כמה פעמים (הראשונה – בישראל!) את סלבה, אשתו של איזידור וולושאנסקי. אמנם איזידור (שלא היה אוקראיני, אלא פולני, כך התברר לה) היה מי שהציע לניצולים להסתתר אצלו, והוא זה שהתקין במרתף מערכת מים וגז לבישול, כמו גם בית שימוש, אבל דווקא סלבה הייתה זאת שעשתה בפועל את רוב העבודה הכרוכה בהסתרה. היא זאת דאגה לעשרות (!) היהודים שהסתתרו במרתף ביתם; היא סיפקה להם מזון, וזה לא היה עניין של מה בכך: איך תסביר את כמויות האוכל הרבות כל כך הנדרשות למשק בית של שני אנשים, ובהמשך – של שניים עם ילדה קטנה? ואיך בכלל תשיג את כל האוכל הזה? היא זאת שהתאמצה לשמור על הסוד מפני כולם – השכנים (ביניהם קצין גרמני ואהובתו, שחיו באותו בית, בקומה גבוהה יותר!), מפני תושבי העיירה, ואפילו מפני בני משפחתה הקרובים ביותר!

מדוע עשתה את כל זה? איך הסתדרה כשילדה את בתה הקטנה, שם, ממש באותו בית שבו המסתתרים "שלה"? מדוע בחרה לא ללכת לבית החולים? ומה עשתה כשאחת המסתתרות כרעה ללדת, והלידה הסתבכה?

מי היא, האישה המופלאה הזאת, האמיצה כל כך, מה הניע אותה? מדוע לא סיפרה על הגבורה שלה לילדיה, גם שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה?

תשובותיה מסמרות שיער. היא לא מתרברבת ולא מתפארת, רק מסבירה שלא הצילה "יהודים", אלא "בני אדם"! היא, כך היא מסבירה, חשה שזאת "הדרך הפרטית שלי להתנגד לרע". אומרת בפשטות: "עשינו את זה כי אנשים אז נזקקו לכך". ועוד, היא מסבירה, "אצלי זו הייתה דרך של מרד. לא להסכים לרצח. אולי בשביל זה נולדנו, אולי זה היה התפקיד שלנו בעולם. סוף סוף לא כל אחד הוא איינשטיין, וזה מה שהגורל הועיד לנו לעשות בעולם", היא אומרת, ומעלה על הדעת, כמובן, את ויקטור פראנקל, את תפיסת האדם מחפש משמעות שלו.

סלבה מתנגדת לדיבורים על מה שהיה אז: "מלחמה זה משהו נורא שצריך להתבייש בו, ולא להראות בטלוויזיה," היא אומרת. "בעיקרון לא צריך להראות אלימות בכלל, כי בדרך זו אנשים מתרגלים אליה."

כשמישהו מעז לתקוף אותה על פרט כלשהו, היא אינה מהססת, ושואלת אותו את מה שרק לה ולשכמותה מותר לשאול, את שאלת השאלות – אתה היית נוהג כמוני? היית עושה מה שאני עשיתי?

מה הפלא שכאשר הרציג נתקלת בביקורה באוקראינה־פולין גם בגילויי אנטישמיות "מהסוג הגס והירוד ביותר", גם כשהיא יודעת ש"יש אומרים שזאת תמצית פולין", היא מסרבת להיכנע לסטריאוטיפים, מתרחקת ממה שנראה לה "כמין שיחה מוזמנת לאוזניים יהודיות".

כמובן שחלק גדול מהדברים הללו מקבלים כיום, שנים כה רבות אחרי שהרציג כתבה אותם, משמעויות אחרות, מזעזעות ולא נתפסות. זוועות השבעה באוקטובר, וכל מה שמתרחש מאז, גילויי האנטישימיות הסוערים והאלימים ברחבי העולם, כמו עיצבו מחדש את המציאות.

חנה הרציג תוהה למשל איך הדברים נראו בפועל, למשל, כשהיא תוהה, בין היתר, מה זה אומר שתינוקות "נלקחו"? איך הם נלקחו? איך זה קרה? איך זה נראה? היום, למרבה הזוועה, יש "סרט הזוועות" שהכין דובר צה"ל. אפשר לדעת פרטים. הם תועדו.

"עם הגיל באה ההכרה ברפיפות המוחלטת של כל ההגנות, והיא עשתה בשבילי את 'המלחמה' למשהו הכי נוגע, קרוב, תמצית של התפלצתיות הלא־אישית האורבת לכל אחד בכל מקום", כתבה הרציג שנים רבות לפני השבעה באוקטובר 2023, והוסיפה: "יותר ויותר עמדתי על היהירות שבה אנחנו רואים את מצבנו כמובטחים מפני התפלצתיות הזאת. כמוגנים מפני האפשרות שמשהו ירמוס אותנו בשרירותיות, ולא ישאיר לנו כלום. להישאר פתאום עירום מכל הבגדים והפריטים והתארים והמנהגים שמגדירים צלם אנוש, האפשרות הזאת נראתה לי מאוד מוחשית".

אבוי. בעבר כשהבעתי מחשבות ("חרדות"!) דומות, היו מי שהתפלאו ואז הסבירו לעצמם: טוב, היא דור שני, מה אפשר לצפות…

כיום אפשר להודות: כולנו "דור שני". גם מי שבני משפחתם לא "נספו" שם ואז.

קישור לספר באתר e-vrit