ב־2019, בגיליון 17 של כתב העת הו!, הופיעו קטעים נבחרים מתוך מחזור השירים "אמא שלי", של יחזקאל רחמים. כתבתי אז כאן שהם "נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו". 

אז הנה, משאלתי התגשמה. יחזקאל רחמים הוציא לאחרונה את ספר השירים שלו, אימא שלי, המעורר ההתרגשות. 

יש בספר שישים וארבעה שירים, שכל אחד מהם מתחיל במילים "אימא שלי". רחמים, שכשמו כן הוא, עוטף בהם באהבה, חמלה וחסד את אימא שלו, ובה בעת גם אותנו, שזוכים לקרוא אותם, ולהכיר מקרוב את קורותיה של האישה הגאה, הנאבקת, המיוסרת, שהיא עצמה מפיצה סביבה חסד של נתינה, מהמקום הדל, לכאורה, שאליו שלחו אותה חייה. כי היא, לדבריה, למרות הכול, "האישה / הכי עשירה בעולם", שהרי "יש לי אותכם". 

בהקדשה לספר כותב רחמים: "לאימא, על כל הלב שנטעת בקרבי, ועל המסירות הזאת שאין לה סוף". רחמים התכוון כמובן למסירות של אימו אליו, אל ילדיה בכלל, אבל בה בעת הוא משקף את המסירות שלו עצמו. שמתבטאת לא רק בעצם הכתיבה של ספר שמוקדש כולו לאישה האהובה, קשת היום, שפרנסה שבעה ילדים, וליוותה שניים מהם אל מותם, אלא גם בתכניהם של השירים. אנחנו עדים לכאב, לתמיכה ההדדית, למאמציו של רחמים הילד, הנער, האיש הבוגר, להקל על אמו, לעזור לה ממש, בפועל, לא רק בכך שהוא רואה אותה, ומבין את קשייה, אלא גם למשל כשהוא מצטרף אליה בעבודתה: "אימא שלי עבדה ניקיון במשרד עורך־דינים ישן. /  כשניקתה במשרדים ואני ניקיתי במטבח / המקרר העתיק / משך אותי אליו בכוח והחזיק לי את הלב" – הוא לא רק עוזר לה, הוא גם חוסך ממנה עוגמת נפש ודאגה, ולא מספר לה שחטף מכת חשמל, "כשראתה אותי נבהלה, שאלה אם אני מרגיש טוב / שאלה אם אני בסדר, אם אני בטוח בסדר. / הנהנתי שכן". וגם:

מלבד העזרה המעשית, הוא הוא גם רואה אותה ממש, מבין מה היא מרגישה, מזדהה אתה, חומל, מעריך – מעריץ (כואב!). בדיעבד הוא ודאי גם זוכר את חמשת המ"מים שז'בוטינסקי הליברל דגל בהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא, כלומר – הצרכים הבסיסיים שמדינה חייבת להעניק לכל אדם. 

שוב ושוב אנחנו נוכחים עד כמה הבן מזדהה עם הסבל של אמו. את קומפוט התפוחים הטעים שהיא מכינה למענו לקראת סוף השבוע הוא מתקשה לבלוע, כי הוא יודע כיצד אספה את התפוחים: "ביום שישי מתכופפת ללקט / מרצפת שוק הכרמל". הוא כועס: "היה אפשר לאסוף ישירות מהבסטה, / אבל המוכר צעק בסוף היום: / הלו-הלו להירגע, כולם אחורה! השליך / את שארית הסחורה לרצפה / ואמר למתקבצים: / עכשיו אתם יכולים לאסוף…" הוא חש את ההשפלה ומזדהה אתה. הוא עצמו התקשה להתכופף, אבל ראה את אמו, אישה לא צעירה, עושה את זה, כדי שיהיה לה מה להגיש לו. "אסור לי לא לאכול", הוא נזכר, "למרות המחנק". כמה כאב. איזו אהבה ומסירות, שלה, שמוכנה לעשות הכול למען בנה; שלו, שרואה, ומבין, ונחנק. 

הוא מתאר את עצמו כנער שהרגיש אחריות כלפי האימא הסובלת. וגם – כמה שהמשא היה כבד מנשוא. איך הבן לא ויתר אף לרגע ולא הפסיק לתמוך באם. כשהבת שלה, אחותו, נאלצה לעבור ניתוח לב ואימו החזקה קרסה, הוא זוכר אותה ממלמלת "'אני לא יכולה יותר,' אימא שלי אמרה / וצנחה לזרועותי", זוכר איך החזיק אותה: "אספתי אותה אלי. הבטחתי לה / שיהיה בסדר". ואז מגיעות השורות שחובטות בלב: "הייתי כבר / כמעט בן שמונה עשרה", כמבטיח עכשיו, כעבור שנים, לעצמו, וגם לנו, לא רק לה, אז, שהוא גדול די הצורך, שהוא כבר יכול. שהוא יעשה למענה הכול. 

אבל הסבל לפעמים, הרבה פעמים, קשה מדי. אמו מודיעה לו למשל שהיא נאלצת לעקור את השיניים. "זה מההריונות", היא מסבירה, ומתייעצת אתו, "מה אתה אומר?" מה הוא יכול לומר? "נתתי לה את אישורי", אבל זה לא עובר לידו. אלה לא מילים ריקות, אלא – זעם (אשמה?), אילמות, חוסר אונים: "עוד סלע נסדק בתוכי", הוא חותם, ומהדהד במילים הללו את "אפילו סלעים נשברים", של דליה רביקוביץ, שמספרת על הבקיעים הנסתרים, על התזוזות הפנימיות, על השחיקה הסמויה, שיום אחד שוברת הכול. 

כבר בנעוריו, ממלא רחמים את מקומו של אביו. אחרי שהתייתם ממנו הוא לא רק  משלים את בניית המטבח שאביו התחיל ולא הספיק לגמור, לא רק עובד כפועל בניין כדי לעזור לה לשלם את החובות, אלא גם – "מגדל כתפיים" למענה. והיא נשענת. גם כשהאבא עדיין חי, והתנפל עליה פעם (כי לא שמה מספיק מלח באוכל, כן…?) הבן הגן עליה בגופו. "על אימא הצלחתי להגן / הרבה פחות על ליבי". 

אימא שלו לא נטולת חוש הומור־עצמי כאוב: כשהיא לא יודעת משהו היא צוחקת ומסבירה: "אני לא יודעת, המורה שלי / מתה לי בכיתה א'". 

בשיריו חורג רחמים מעבר לתיאור הפרטי של הסבל של אימא. למשל, כשהוא מספר איך הלך אתה כדי לעזור לה לנקות את בית חב"ד, והרב הזמין אותו "להצטרף ללימוד בחברותא", הוא זוכר היטב ש"מסביב לשולחנות" דנו בשאלה "על מי להוביל את האדם / בדרכו בעולם: הלב או השכל?" הוא מספר ש"עלו טיעונים לכאן ולכאן", ואנחנו רואים בעיני רוחנו את התמונה המצטיירת: אישה קשת יום, מבוגרת, מנקה, בנה הצעיר מצטרף אל חבורה של גברים שהאישה הזאת לא קיימת מבחינתם. הם עסוקים בעניינים רוחניים, ואל הדוגמה החיה לפער בין הלב והשכל, אל האישה המנקה למען החבורה השקועה במחשבות פילוסופית, הגברים הללו כלל אינם ערים. "ועד היום אני מתנודד ומועד / בין השניים" [הלב והשכל], הוא חותם את השיר, ומותיר אותנו בתחושת הכאב על העוול שאתו נאלצה אמו להתמודד לאורך כל חייה. מדוע היא מנקה והם משתעשעים בחידודים ובהתפלפלויות? איזה ערך יש בהתפלפלויות הללו, אם בעצם קיומם הם מוכיחים שאין לב (ואולי בעצם גם לא שכל?)

נוגע ללב במיוחד השיר שנפתח במילים "אימא שלי קיבלה מלגת הצטיינות מטעם / הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב": בנה נתן לה "לעלות / לפני במדרגות אל הבמה", והיא לחצה את ידי הפרופסורים, "בעצמה קיבלה את הפרס שמגיעה לה". המעמד הזה, הכבוד שהעניק לה בנה, נוסף אל אחד השירים הראשונים בספר שבהם רחמים פונה ישירות אל אימו: "את קוראת עכשיו בספר ממש / מילים־מילים־מילים, וחושבת על מה שכתוב / ועל מה שלא / ועל כל הדברים שעולים". הוא יודע שהיא "דואגת מה אנשים יגידו", ומרגיע אותה, אחרי שהוא נזכר ששוב ושוב אמרה לו שהיא סומכת עליו "במיליון אחוז": "אז אל תדאגי, / אימא שלי".

אכן, אין לה שום סיבה לדאגה. הספר הזה נכתב באהבה גדולה, והוא אפף בה גם אותי, וניחם. 

הוצאת עמדה, 2025
עורך: דורי מנור
73 עמ'

סיפוריו של יחזקאל רחמים בספרו החדש "סוס קיץ" נוגעים מאוד ללב. הַרְגָּשָׁתִי שרובם, אם לא כולם, אוטוביוגרפיים בבסיסם, זכתה לאישור או להוכחה: בסיפור "מים" פקיד אטום וחסר רגש מנסה להסביר לאביו של המספר מדוע ניתקה להם העירייה את המים: "תראה, מר רחמים", הוא אומר, "אתה לא שילמת בזמן. עם כל הכבוד, מים זה לא בחינם".

וכאן, במשפט הזה, כמו גם במשפט נוסף שחוזר בכמה מהסיפורים לפיו סיבת מותו של האבא הייתה עוני, מתגלים המוטיבים העיקריים המופיעים בסיפורים: הקשר הכאוב עם האבא, האהבה והגעגועים אליו, התחושה שהאב הנערץ נאלץ להתמודד עם כוחות עזים מדי, עד שאלה הביסו אותו, ההחמצה, ההתפעלות, הגאווה באבא, הכמיהה לשמח אותו, הצורך לזכות באישורו, התחושה שהאיש היה בעצם גיבור רב תושייה שהוכרע למרות הכול, ולעומתו – הכוח האחר, המביס: העוני. איך הוא נראה. מה הוא מעולל.

האם עוני גורם בהכרח לחיי דלות? לאו דווקא! משיבים לנו הסיפורים. כי למשל בסיפור "מים" גם כשמנתקים אותם לבני הבית, וגם את החשמל, וגם את הגז, הם מצליחים, בתושייה, בעליזות, להתגבר על הקשיים, לא רק להתמודד, אלא גם להישאר מאוחדים, לגייס כוחות משותפים, וגם, ובעיקר – להישאר גאים ואפילו שמחים. כי כשנשארו בלי גז, בישלו על פרימוס, או צלו חצילים "באמצע הסלון" על גחלים, עם "הרבה שום ופלפל שחור וקצת לימון לבשר החם של החציל", וזאת הייתה חגיגה שנשארה ב"טעם הנפלא הזה שהכי מזכיר לי ניתוק של גז". לא נכנעים. לא מוותרים. לא מתייאשים.

וכשניתקו להם את המים – "זה לא כל כך נורא": הם ירדו "עם דליים, סירים, בקבוקים ופלאייר פטנט" וחזרו הביתה "בשיירה רטובה ועליזה" (כי מים, בכל זאת, כן אמורים להגיע אל כולם, נכון? גם אל העניים!) והם אפילו, למרות העוול, זוכים לחינוך הטוב של אביהם, שלימד אותם אזרחות טובה (גם במדינה שמנתקת מים אפילו למשפחה של שמונה נפשות), מפציר בהם לא לבזבז מים "כי הכנרת בצרות וכל המדינה צריכה לחסוך", והם אכן מתיזים קצת זה על זה, אך בה בעת משתדלים "לא להכניס את הכנרת לצרות גדולות יותר".

העוני, אורחות החיים שהוא מכתיב, ההשוואה עם עושרו של הזולת, חוזרים באופן נוקב בסיפור "אפילו אם ציפור פצועה": מי שמכונה "הנער", תלמיד בפנימיית בויאר בירושלים, נער מחונן שכמו חבריו הפנימיסטים האחרים "נבחרו בפינצטה מכל רחבי הארץ" והם מכונים "מלח הארץ", מוזמן לביתו של תלמיד אחר בבית הספר – גם הוא נער מוכשר אבל, כך מסבירים להם, כנראה קצת פחות, כי את הירושלמים לא "בחרו בפינצטה". הפנימיסט מתארח בביתו של הירושלמי בערב שבת ולן אצלו לילה אחד, עד מוצאי שבת. מדובר בפרויקט שמטרתו, כך מסבירים להם, "קירוב לבבות". אז איך נראים הפערים בין אורחות החיים של הנער ושל מארחו? בין בית שנראה כמו מוזיאון, גדוש חפצי אמנות יקרים, מטופח, מצוחצח, בית שיש בו משרתת־מבשלת צמודה, לבין בית הוריו של האורח – דירה עם שלבים חסרים בתריסים, ושיש שבור במטבח, וערימות בגדים על המיטות, ושיפוץ בלתי נגמר, וכן הלאה? האם עשירים בהכרח קרים, כפי שהנער מנסה לשכנע את עצמו? הוא מגלה שלאו דווקא. הוריו של המארח חביבים ומאירי פנים. (אבל כף ידו הרכה מדי של האב מפתיעה אותו. כמה היא מנוגדת לכף היד הגברית של אביו!)

במהלך הביקור "הנער" מגלה לתדהמתו שהוא בעצם מייצג את אביו. פתאום הוא שומע את עצמו מדבר כמוהו, חוזר "כמעט מילה במילה על דברים ששמע ממנו", ומתחוור לו שכך כנראה אצל כולם: "כאילו שההורים שלהם מדברים דרכם כמו דרך בובות תיאטרון, ואם ככה, אז אולי זה בכלל הסבים והסבתות שמדברים ביניהם, וככה עד לאברהם אבינו ושרה אימנו ועד האדם וחווה והנחש…" ועוד הוא אומר לעצמו "שאולי בעצם הוא כבר פגש את ההורים של החבר שלו, אפילו בלי שראה אותם", כי כל אחד מהם בעצם משקף את מה ששמע כל חייו. האם יש אם כך לאדם סיכוי להיגאל? להשתנות? או שמא הוא משועבד למורשתו?

בסיפור היפהפה "זפת" הוא מספר לנו על מפגש שהתרחש מזמן, בארץ רחוקה, על שפת נהר בהודו, עם איש מסתורי שמלמד אותו לנקות את חייו מעולן של תפישות שגויות והרסניות. והן שוב קשורות בכסף, בהיעדרו, בתחושת קיפוח שהוא עלול לעורר, בהתמודדות אתו ועם משמעויותיו. כסף הוא טוב או רע? שואל אותו הזקן החכם, ומלמד אותו לקח רב משמעות: לא טוב ולא רע. רק כלי. שיש בו צורך. גם הזקן – מסתבר בהמשך שהוא "סוואמי" וגורו מוכר ונערץ – לא מהסס לקבל כסף, בנוכחותו של המספר! זה חלק מהשיעור! – בתמורה לעבודתו הרוחנית, אבל אינו משתעבד לו. מסתפק במועט מאוד. המספר שמעיד לפני כן: "נהייתי הכאב של אבא שלי" (שסיבת מותו הייתה, כזכור – עוני) לומד בזכות הפגישה הזאת "לנקות את הזפת" מנפשו; לומד שהפחד ממחסור מזיק לו. שהכסף משחק בו. הגורו ההודי נהפך אם כן לדמות אב חלופית, מיטיבה.

הוא עצמו  משמש בתורו כמעין דמות אב מיטיבה ומגנה לילד חריג בסיפור "האשכנזי שלנו", שמשתוקק להיו כמו כולם, כלומר – לא אשכנזי! ובסיפור "סוס קיץ" אנחנו פוגשים ילד קטן ומאושר כי הצליח לשמח את אביו, לרצות אותו – ושוב עניין הריצוי כרוך בכסף, במחסור, בהתגברות עליו.

בסיפורים עובר כאמור חוט שני מקשר, ויחד עם זאת הם גם מגוונים, מתרחשים במקומות שונים, מפתיעים ומרגשים מאוד.

הוצאת עמדה, 2025
עורך: רן יגיל
180 עמ'