ביולי 1940 דיבר ברל כצנלסון עם קבוצה של צעירים, מדריכים בתנועת נוער. לאחרונה פורסמו שוב דבריו בספרון קטן, שכותרתו "מסכמת" את עיקר הדברים: כשבנאי בעל מצפון, אומר כצנלסון, שם לב לסדקים בעמודי התווך של בית, הוא אינו מטייח אותם, אלא עורך תיקון יסודי: טורח לחזק את העמודים, כדי לוודא שבבוא העת לא יקרוס המבנה.

מדהים לקרוא את הדברים שכתב כצנלסון לפני שמונים וחמש שנים, ולהיווכח עד כמה הם רלוונטיים לנו ממש בימים אלה. כשחושבים למשל על המאבק הציבורי לקיים ועדת חקירה ממלכתית ראויה שתבחן לעומק וביסודיות את אירועי השבעה באוקטובר: מה אפשר אותם, מה הוביל להם, איך ומה קרה, ונוכחים לראות עד כמה ההנהגה הנוכחית נאבקת בָּאמת ועושה כמיטב יכולתה כדי לטייח את הסדקים ולהתעלם מהם, אי אפשר שלא להתחלחל למקרא הדברים שכתב כצנלסון, ולהבין עד כמה חמורה הסכנה שהמבנה יקרוס. (אגב, לא מדובר רק על ועדת החקירה הממלכתית הכללית הנדרשת. אפילו ועדות החקירה על אירועים ספציפיים במהלך המלחמה מטייחות. בימים אלה למשל מתלוננים הוריהם של שבעה לוחמים שנהרגו בחאן יונס בפיצוץ של מטען שהוצמד לנגמ"ש שלהם. ההורים יודעים שהיו בנגמ"ש תקלות ידועות שלא אפשרו לבניהם להתגונן כיאות. התחקיר שקיבלו מצה"ל מטייח את הממצאים). ולא רק לנו, במדינת ישראל, הדברים רלוונטיים, אלא לנו – כלל בני האדם, בעולם כולו. אחרי כמה עשורים שבהם האמנו שהדמוקרטיה, למרות כל חולשותיה, היא צורת הממשל המקובלת והיציבה ביותר, אנחנו כעת נוכחים שלא רק בישראל הדמוקרטיה נמצאת בסכנה: הפגיעה בעצמאות התקשורת ושליטה במערכת המשפט בהונגריה, הרפורמות שמחלישות את בית המשפט העליון בפולין, ריכוז הכוח חסר התקדים בידי נשיא אחד בטורקיה, מנהיגים (כמו טראמפ) שמגדירים עיתונאים “אויבי העם” ומערערים את כוחם, השימוש המאסיבי בבוטים וברשתות כזב בבחירות ברוסיה, בפיליפינים, בארה"ב, ועוד ועוד, שלל דוגמאות למכביר.

כצנלסון מפרט את האכזבות השונות של בני דורו לנוכח המציאות העולמית של אותם ימים: 

"ומדוע לא נהיה נבוכים? בני אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים תמצית תרבות הדורות מנופצים ומחוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים?

"הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידיאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר ראה עצמו עולה במעלות האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך  כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות – ממש ו'שח גבהות אדם' – וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יראה עצמו מוכה ונזוף? האמנם לא יהיה נבוך?

"הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעוצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיעים סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו.

"הדור אשר האמין במעמד הפועלים, שהוא המעמד האחרון העתיד לבטל כל מעמד ולחסל כל שעבוד וכל פריבילגיה ולעשות את האדם בן חורין ואמיץ ואמיתי ושווה ערך, והנה הוא רואה בעיניו את היצרים המעמדיים בסילופם ואת האידיאה המעמדית בשלטונה, שלטון המתכחש לכל הבטחותיה ומתקלס בכל ערכיה, ואת מעמד הפועלים העצום במצוקתו האיומה ובמשברו הגדול מדוע לא יהיה נבוך?
האומנם לא נפגע במעמקיו?"

כצנלסון מראה כאן כיצד בני דורו מאוכזבים מהאידיאלים, לנוכח ההתעצמות של גרמניה הנאצית בראשות היטלר, אלימותה, תוקפנותה, הגזענות הברוטלית שלה; לנוכח הזוועות שמבצע המשטר הקומוניסטי בראשות סטלין (בתקופה שבה אמר כצנלסון את הדברים גרמניה הנאצית וברית המועצות עוד היו מאוחדות בברית של הסכם ריפנטרופ־מולוטוב!). כצנלסון רואה את בני האדם מתפקחים מכל הערכים שדגלו בהם. שום אידיאל לא נשאר להם. הלאומיות נהפכה ללאומנות פשיסטית: במקום שתשחרר לאומים היא משעבדת אותם. אפילו האידיאלים שהביאו עמם הנאורות, המדע, הרציונליות, הליברליזם, הדמוקרטיה, הולכים ונפגמים בימים שבהם הוא אומר את הדברים.

והנה כיום,זמן רב כל כך אחרי כן, אנחנו נוכחים שכל זה נכון גם עכשיו. המטוטלת נעה שוב. כל האכזבות וכל הפגימות שכצנלסון מציין משתלטות גם כיום על מציאות חיינו. חלקנו עדיין נאבקים למען הדמוקרטיה ועדיין מקווים שהמדע ימשיך לנהל את אורחות חיינו, אבל ברחבי העולם, לא רק בישראל, מסתמנת קריסה של הערכים הללו. היא מתבטאת למשל בהכחשת חיסונים, בתנועת "הארץ השטוחה", בחוסר האמון הגובר במוסדות מדעיים ורפואיים, בנטייה לפרש אירועים פוליטיים גדולים כמעשיהן של "אליטות" נעלמות, בירידה באוריינות המדעית, בפוליטיזציה של המדע, בהכחשת שינויי האקלים, בפריחה של פסאוד־מדע, בניסוחים הפוסט־מודרניים שלפיהם "האמת שלי היא מה שנכון", גם כשהיא סותרת נתונים או את חוקי הטבע, בריבוי הנרטיבים שמקבלים מעמד שווי ערך למדעים המדויקים, וכן הלאה. (מה אפשר לחשוב, למשל, על כך שינון מגל צהל ועלץ כשטיל אירני המיט הרס על מכון וייצמן?)

כצנלסון כותב ב־1940 שיש להביט נכוחה במציאות. לראות אותה כמו שהיא, על כל הקשיים והאִיומים שהיא מזמנת, ואז להתמודד אתה בעיניים פקוחות. לא להתעלם, לא לנסות לפתור בעיות כלאחר יד, ושכן, מותר ורצוי לחוש מבוכה. מה שקורה אכן מבלבל ומטריד. לא בכדי חלקה הראשון של כותרת דבריו היא "בזכות המבוכה".

כצנלסון אמר את הדברים הללו רק שנה אחת אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה; שנה וחצי לפני ועידת ואנזה, ועימה ההחלטה על "הפתרון הסופי", כלומר, השמדת היהודים השיטתית, התעשייתית, עדיין לא החלה. מדינת ישראל עדיין לא קמה. מלחמת השחרור הייתה עדיין רחוקה מאוד. אבל כצנלסון חוזה את העתיד, כבר ב־1940. הוא קובע שהצעירים ארץ ישראליים חייבים להתחזק לקראת הבאות: המאבקים הצפויים להם. כבר מבין שאי אפשר לסמוך רק על "הרוח", כי גם לכוח יש תפקיד, מה גם שרוח כשלעצמה אינה מבטיחה תפישות צודקת ומוסריות, כי תלוי מה טיבה: על איזו רוח מדובר? טובה? רעה? "לא מן הצדק לזהות את הכוח עם הזדון. יש להבחין בין כוח המגלם את הצדק ובין הכוח המגלם את הזדון. כלום רצוננו ברוח נטולת כוח?"

הוא טוען שמי שמגייס את כוחו כדי להיאבק נגד הרשע, אי הצדק, נהרות הדם שכבר נשפכים, אינו יכול להיחשב "רע", כי יש מאבקים, ואפילו מלחמות של ממש, שחייבים להשתתף בהם כדי לנצח את הרוע, השנאה, האכזריות: "אין אנו שואלים אם הצבא הלוחם עתה ראוי להיות צבא המשיח. דיינו בהגישו סירת הצלה לאנושות ממבול הדמים והזדון".

 ועם זאת, הוא מדגיש, לצד המבוכה, "אין אנו […] פטורים מהרגשת אשם וטעות", ועלינו לזכור כי מוטל עלינו לנהוג באופן מוסרי כלפי שכנינו. "לא כנוטלי שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש"נזכה' לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו".

קראתי את דבריו של ברל כצנלסון בנשימה עצורה.

הוצאת קרן ברל כצנלסון, 2025
פתח דבר: מוקי צור
אחרית דבר: ישי שריד
89 עמ'

 

 

 

 

 

בימים אלה אולי יש מי שתוהים (שוב?) אם הקמתה של מדינת ישראל הייתה מוצדקת. אולי מוטב היה להישאר פזורים כמיעוט בקרב ארצות העולם?

אבל – השואה. זאת תמיד תשובה ניצחת לתהייה.

אחרי תחילת המתקפה הישראלית באירן כתב מישהו בפייסבוק שהוא מדמיין כיצד, אילו הייתה ליהודים מדינה בשנות ה־40 של המאה ה־20, היא הייתה תוקפת ומשמידה את מחנות הריכוז וההשמדה וומונעת את הרצח ההמוני, המתועש, של מיליוני יהודים, שנרצחו רק בשל זהותם.

האם השואה היא זאת שהביאה להקמתה של מדינת ישראל? לאו דווקא. כשנוברים בעבר, בעזרת דברים שנכתבו בתחילת המאה ה־20, אפשר להיווכח שהתנועה הציונית הלכה וצברה כוח שנים רבות לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

לאחרונה החלטתי לקרוא ספר שכתב הוגה הדעות אשר צבי (הירש) גינצברג, האיש שכינה את עצמו בשם העט "אחד העם". משמעות הכינוי הייתה כפולה והכילה אפילו סתירה פנימית. מצד אחד – המשמעות הגלויה האומרת שמדובר באיש רגיל, אחד כמו כולם. מצד שני, הפסוק המקראי (בראשית כ"ו פסוק י') שממנו נלקח הביטוי, אומר כנראה את ההפך הגמור: "וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם". על פי פירושו של רש"י מדובר באיש מיוחד מאוד – במלך. אין לדעת למה בדיוק התכוון גינצברג כשבחר לעצמו בכינוי, האם הצטנע ורצה להדגיש שאין בו משהו מיוחד, או אולי – שיש להתייחס אל דבריו ברצינות יתרה, כי הוא מורם מעם? בכל מקרה, זה לא כל כך משנה.

אחד העם מכונה "פעיל ציוני", אם כי לא בטוח שדגל בהקמתה של מדינה יהודית. הוא שאף בעיקר להקים מרכז יהודי גדול בארץ ישראל.

לפני 121 שנים, ב־1894, פרסם לראשונה את קובץ המסות שלו על פרשת דרכים, שעסק רבות במה שכונה אז "השאלה היהודית".

שנתיים אחרי כן פרסם בנימין זאב הרצל את ספרו מדינת היהודים. הרצל האמין ש"השאלה היהודית" מחייבת פתרון לאומי ופוליטי, כלומר – הקמה של מדינה, שתהווה בית לאומי. הוא היה מוכן לשקול הקמה של בית לאומי כזה לאו דווקא בארץ ישראל, כלומר – התשובה שלו הייתה מדינית במובהק.

אז מה הייתה "השאלה היהודית" שהטרידה כל כך את שני הכותבים הללו?

כמובן – השנאה ליהודים, האנטישמיות שהייתה נפוצה כל כך, והתקבלה – כך אפשר לראות בכתובים – כמצב קיים וכמעט בלתי נמנע. האנטישמיות הייתה עניין נתון, והשאלה הייתה רק – איך מתמודדים אתה, מה היהודים אמורים ויכולים לעשות.

קריאת ספרו של אחד העם משולה למסע במכונת זמן. מרתק לראות מה העסיק אז אנשי רוח יהודים, מה הטריד את מנוחתם, במה האמינו ולמה קיוו. מעניינים במיוחד הפרטים הקטנים של חיי היומיום, שהרי בגדול עמדתו של אחד העם, בניגוד לזאת של הרצל, הייתה שלא צריך לשאוף לפתרון מדיני דווקא. הוא קיווה שארץ ישראל תהווה מוקד משיכה ליהודי העולם, גם אם בד בבד יהגרו לאמריקה. הוא לא פסל את שני ה"פתרונות" לבעיית היהודים, אבל בכל זאת סבר כי "הצד האידיאלי" הוא "הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו כי יש מקום תחת השמים, ולו גם צר מלהכיל כל העם, אשר שם ירים ראש גם יהודי כאחד האדם, בזיעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו", ואת זאת, הוא מדגיש, יוכלו היהודים לעשות רק בארץ ישראל.

חיבת ציון, כלומר – השאיפה לחיות בארץ ישראל – יכולה לדעתו להתרחש רק אם תתבסס על "לב העם", שכן ,"הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ". יהודים עשירים יקנו כאן אדמות, אם כי יש לזכור – כך הוא מזהיר – הארץ אינה ריקה מתושבים, והערבים לא יזדרזו למכור ליהודים אדמות פוריות ויפות לחקלאות. "הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה", כותב אחד העם (בסוף המאה ה־19!). הערבים אינם "פראי מדבר", כפי ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל". הם מבינים היטב "את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שוב סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם".

אלה אבחנות מרתקות, שכן הן מטרימות בזמן אמת של לפני למעלה ממאה שנים את המציאות הנוכחית, את סכסוך הדמים האינסופי הנוכחי בינינו לבין הפלשתינים.

לצד אבחנותיו בקשר לתושבי הארץ, למקומיים, תוהה אחד העם אם יש בכלל ליהודים צורך או סיכוי להתיישב בארץ ישראל, אם יש להם רגש לאומי ותחושה של אחדות גורל, או שמא הם בני הלאומים שבהם נולדו, והם רק נושאי "דת משה"? האם יוכלו "שבטי ישראל להתחבר יחד בקשר אמיץ"?

הוא מאמין ש"חובבי ציון האמיתיים" לא יגיעו לכאן (בעצם – לשם, מבחינתו, שהרי כתב את הדברים ממקום שבתו באוקראינה) "מסיבה פרטית ושלילית, כי אם מאהבתם לעצם העניין", ולכן יהיו גם מוכנים לסבול למענו. ו"ייסורי הארץ" יהיו רבים, כך חזה.

עם זאת, הוא מדגיש, מלחמת הקיום "נחוצה לכל חי, להתפתחותו". יש "קרניים לשור, כנפיים לעוף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שכל ובינה לאדם, ותכונות ומידות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו וייחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומידות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חצי השנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הציבור עם ריבון היחידים, יצאו כל החברות השונות והמשונות, יצאו כל מעשי הצדקה והחסד של ציבור ושל יחיד". אבל היהודים איבדו לדעתו מכוחם, אבדו להם "המידות הטובות של אבותינו". המידות הללו היו – "אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצורכי הציבור וכו'." כתוצאה מאובדן המידות "נשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא."

מה נאמר על הדברים הללו כיום, ב־2025, במדינת ישראל, שהציבור בה מפורק ומפורר מרוב הסתה ושנאה של חלקים שונים בה?

ועם זאת – איך אפשר שלא להתנחם מגל ההתנדבות ששטף את הארץ מיד אחרי השבעה באוקטובר 2023, כשציבורים שלמים נחלצו לעזרת זולתם, מתוך אותן מידות שאחד העם מתאר, ומקונן על אובדנן?

כאמור, הקריאה בספר שקולה למעין מסע בזמן. פרקים שלמים בו עוסקים בפרטי מציאות החיים בארץ ישראל בסוף המאה ה־19. השאלות שאחד העם עוסק בהן מרתקות. הוא תוהה למשל אם מוצדק לבסס את החקלאות על נטיעת כרמים וייצור יין דווקא? איך צריכים להיראות בתי הספר העבריים? ובכלל – מה מקומה של השפה העברית? מדוע החלה פתאום להתחדש? איך היה נראה – מבחינת היהודים – עולם אידיאלי מדומיין שאין בו בכלל אנטישמיות?

כל זה מעניין במיוחד כשחושבים על כך שכל העיסוק הזה באנטישמיות, כל החיפוש אחרי פתרונות מניחים את הדעת, עמד על הפרק עשרות שנים לפני שפרצו שתי מלחמות העולם, וכמובן – זמן רב לפני "השואה"; והנה כיום, שוב, אנחנו עדים לגל כלל עולמי של אנטישמיות, ונאלצים להתמודד אתה. האם אפשר לייחס את כולה למלחמה הנוכחית? לזוועות שנעשות בשמנו בעזה ובגדה המערבית? (אבל מה עם הזוועות של השבעה באוקטובר שקדמו להן?)

על פרשת דרכים מבהיר לקוראת עד כמה עמוקים שורשי האנטישמיות.

אז הנה, מדינת ישראל תוקפת עכשיו את אירן האנטישמית, שכבר שנים מאיימת לחסלה. בינתיים לא ברור ידה של מי תהיה על העליונה. חזרנו אל בעיית "השאלה היהודית" והאנטישמיות, אל השנאה העיוורת, הכללית, המופנית כלפינו עדיין ושוב.

הודפס בברלין ב־1902
246 עמ'

חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית". 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905." 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם". 

שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."

"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד. 

בתחילת ההרצאה פנה שאול פז אל קהל שומעיו, כמאתיים איש, שגילם הממוצע התקרב מן הסתם ל-70, וערך מעין סקר זוטא: "מי היה בנוער העובד, שירים את היד… ומי בשומר הצעיר? במחנות העולים? בבני עקיבא? בצופים…?" אחרי שמנה את שמות כל תנועות הנוער שהתקיימו אי פעם בישראל, גם כאלה שמעטים שמעו עליהן – כך למשל רק יד אחת הורמה כשהזכיר את בנק"י: ברית נוער קומוניסטי ישראל − סיים המרצה את הבדיקה והתכוון להתחיל בהרצאה, אבל אחת הנוכחות (גילוי נאות: זאת הייתה כותבת שורות אלה) קראה לעברו – "רגע, תשאל מי לא היה בכלל בתנועת נוער?" רק שתי ידיים, שלי ושל חברתי הטובה, הורמו. המרצה הביט בנו בהשתאות מהולה בבוז: "תתביישו לכן!", אמר ולא יסף.

אפשר להבין את פליאתו של מי שהקדיש שנים רבות לכתיבת ספר עב כרס, 855 עמודים אורכו, המוקדש כולו לתנועות הנוער, כשהוא נתקל בשתי ישראליות שלא היו מעולם חברות בשום תנועה. חריגותנו הוכחה, שהרי מבין כל הנוכחים באולם היינו היחידות שלא זכו להיות חלק מההתנסות המקיפה והמשמעותית כל כך של בני הדור שלנו ושל קודמיו. עוצמתה של החוויה האבודה נגלתה לנו בהרצאה, ועוד יותר מכך – בספר שחיבר שאול פז, פנינו אל השמש העולה, חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1947-1967. הספר עוסק לכאורה רק בנושא המוצהר בכותרתו: תנועות הנוער והקיבוצים שייסדו, אך למעשה יש בו סקירה היסטורית מקיפה של העשורים הראשונים למדינת ישראל, שנעשתה מתוך הפריזמה של תנועות הנוער. כל אחד מפרקיו עוסק בסוגיה שהוא מנתח את השתלשלותה לאורך השנים, מתחיל כל פעם בעבר ומתקדם באופן כרונולוגי, תמיד מנקודת המבט המסוימת של העניין הנחקר.

אלה שמות הפרקים: "מבוא ושורשים", "התנועות בזירה הפוליטית," "תנועות הנוער של מפא"י," "תנועות השמאל בעשור הראשון למדינה", "דגלים וערכים בחינוך", "בנתיב ההגשמה", "התנועות בהתיישבות ובביטחון", "תנועות הנוער והשאלה הערבית", "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", "אל העולם הגדול – תנועות הנוער בזירה הבינלאומית", "זה לא יחזור כל זה כבר איננו".  כל אחד מהפרקים כולל עשרות רבות של תת נושאים, וביניהם שזורים המון איורים, תצלומי אנשים, כרזות, שערי עיתונים, דגלים, טקסים, בולים – כל טוּב ועושר אדיר.

שאול פז נשען בכתיבה לא רק על מסמכים כתובים, אלא גם על מאות ראיונות שערך עם בוגרי תנועות נוער, על שירים, פזמונים וקטעים ספרותיים שהוא מצטט, והכול משתבץ כמלאכת מחשבת של תיעוד, המשחזר הלכי רוח, עמדות, תפישות עולם ותהליכים היסטוריים.

הספר מרתק. סביר להניח שכל קורא יתמקד בתחומים שמעניינים אותו במיוחד. בעיני אלה היו הפרקים שאחרי המבוא, המספק לקורא רקע רעיוני מפורט על תנועות הנוער, ועל שייכותן לזרמים הפוליטיים השונים. הרקע הכרחי, כי רק הוא מאפשר להבין תהליכים שבמבט לאחור מצטיירים כמעט כבלתי אפשריים, כמו אותה בדיחה ששאול פז עצמו ציטט בהרצאה, על אדם שרואה לראשונה ג'ירפה, סוקר אותה מכל עבר, מהרהר רגע ופוסק: אין חיה כזאת.

הסוגיות המתמיהות רבות, אבל אין ספק שבראשן עומד הפילוג המפורסם שהתרחש בתחילת שנות החמישים בתנועה הקיבוצית, וששיאו היה בכמה קיבוצים, שם היה הקרע חריף במיוחד. אחרי שעומדים על העוצמה הרגשית שנלוותה להשתייכות המפלגתית – בעיקר למפא"י ולמפ"ם − אפשר להתחיל להבין את האלימות שהפרידה משפחות ואת המעשים הבלתי נתפסים שנעשו: חדר אוכל שנחצה לשניים, מריבות אלימות עד כדי כך ש-1000 שוטרים נדרשו כדי  להפריד בין הניצים, משקים שהופרדו כמו בגירושים קשים. מדהים להבין באיזו עוצמה רגשית נהו חברי מפ"ם אחרי רוסיה הסובייטית בכלל וסטאלין בפרט, אבל האמונה העיוורת של אותם אנשים (היו ביניהם גם כאלה שכבר התפכחו, אבל סירבו להודות בכך בגלוי), והחשש של חבריהם המשתייכים למפא"י מפני האינדוקטרינציה שתופעל כלפי הילדים, שאותם ביקשו חברי מפ"ם לחנך על פי תפישתם, מבהירים במשהו את שורשי הקרע הנורא ההוא.

הפירוט הרב והמדוקדק מעניק לקורא מבט לתוך אורחות החיים של ישראלים בעיר ובקיבוץ בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה. הוא מתאר את הווי החיים בתנועות הנוער השונות, את מקומן המרכזי כל כך בחיי בני הנוער ואת השפעתן העמוקה, שלא פגה גם מקץ עשרות שנים.

הקוראת השקדנית מצאה את עצמה מסמנת שורות רבות לאינספור, שכולן מדגישות תהליכים ותופעות מעניינים מאוד. הנה למשל שאול פז כותב על "הניסיון הנועז של חלוצי ההתיישבות העובדת בשנות העשרים ליצירת תרבות חדשה, חלופית: טקסי חג חקלאיים, הגדות חדשות לחג הפסח, חגי טבע ששאבו השראה משחזור הזיכרונות העתיקים של עם היושב על אדמתו". בה בעת השיח החדש שימר את ערכי התרבות הדחויה, "הדתית והגלותית", שכן המשיכו להשתמש "במושגי ערך סמליים מתוך לשון התרבות היהודית המסורתית: בתוכניות עומק רבות-השפעה. מדובר במונחי יסוד כמו 'הלכה', ו'אגדה', 'דבקות', 'קודש וחול', 'יצר הרע', 'ציבור', 'קהל', 'תרבות המחלוקת'".

התובנות רבות לאינספור, וכדי לעמוד על כולן אין בררה אלא לקרוא את הספר, ובכל זאת אפרוס כאן כמה מאלה שנשארו בתודעתי, בתום קריאה של חומר רב ומפורט כל כך:

ההנחה של החוקר כי ההתנכרות של בני דור המייסדים כלפי הבית שהשאירו באירופה, וההתנערות הכמעט אלימה ממנו, נבעה לא מעט מרגשות האשם שחשו כלפי המשפחות שנטשו.

הקנאה ההדדית של ילדי קיבוצים בחבריהם העירוניים שזכו לגדול בבית הוריהם, ולעומתם המרירות המפוכחת של אותם ילדים עירוניים שטוענים כי בני הקיבוץ ראו אמנם את הוריהם "רק" שעתיים ביום, אבל הם עצמם פגשו את הוריהם העירוניים, שהיו שקועים במלחמת הקיום, עוד הרבה פחות: "את אימא חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב", ואת אבא רק בסופי שבוע.

פרשנותו של שאול פז כאילו שורשו של הקרע בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים, שאפשר להבחין בו עד עצם היום הזה, בקליטה המתנשאת שהעניקו חברי הקיבוץ ל"מזרחיים". (בהקשר זה עולה כמובן על הדעת הסרט "סלאח שבתי").

הזיקה המפחידה והמזעזעת בין הטקסים והריטואלים − התלבושת, המצעדים, הדגלים, הלפידים, שמות השכבות, המפקדים, החצוצרות והתופים − ובין תנועות נוער אירופיות, שאת הקשר אליהן אף אחד לא היה רוצה להעלות על הדעת.

מקורותיה ומטרותיה של השירה בציבור, החביבה כל כך עד היום על ישראלים רבים (רמז: תת הפרק נקרא "כמו תפילה חילונית").

מרתק לקרוא על הניסויים הפסיכולוגיים והחברתיים שנערכו בקיבוצים. למשל – עניין המקלחות המשותפות לבנים ובנות, שנועדו "לעדן" את היצר המיני. "הסגפנות" שנדרשה מבני נוער נועדה בין היתר לחשל את רצונם, כך שלא יירתעו מסבל, שהרי זאת נחשבה אחת המטרות של תנועה חלוצית… שאול פז מצטט בין היתר את ע' הלל, יליד משמר העמק, שכתב כי "בהיסטוריה של המוסד החינוכי הייתה המקלחת המשותפת הכישלון הגדול והאידיוטי ביותר […] זה היה כמו לכפות על יצור אנושי בן תרבות, דבר ששייך לשבטים פרימיטיביים".

אחרי ששמעתי את ההרצאה וקראתי את הספר אני עדיין תוהה אם רב האובדן של חברתי ושלי, שתי החריגות, שמעולם לא הלכו לשום קן, לא השתתפו בטקסים, לא שפכו את לבן בווידויים חושפניים נוסח "ליל העשרים" של יהושע סובול, כדי לזכות ב"סמל התנועה", לא הושפלו, כמו הצעירים שהודחו מהתנועה כי לא נמצאו ראויים. האם שתינו – שלא דיברנו על הגשמה, לא הקמנו קיבוץ ולא עזבנו אותו (או נזרקנו ממנו!), שלא אימצנו לצמיתות את צווי ה"הצנע לכת" (ובהם האיסור החמור ללבוש ג'ינס, גרבי ניילון, חצאיות צרות, לנעול נעלי סירה, להתאפר) וגם לא התמרדנו נגדם, שלא  צייתנו לכפייה חברתית אבל גם לא השתייכנו לשום קבוצה מחבקת – ראויות לַגינוי שזכינו לקבל מהמרצה, כמעט בהיסח הדעת?

שנות חיים רבות כל כך חלפו מאז הימים שבהם יכולנו לכאורה להשתייך לתנועת הנוער, ועדיין, אחרי הקריאה של הספר ענק הממדים הזה, התהייה נותרת בעינה.

האם כאן המקום להסביר מדוע לא הייתי בתנועת נוער? הנה עובדה ביוגרפית: בשנים הרלוונטיות ההן גרתי תחילה בבסיס צבאי של חיל האוויר, ואחרי כן – בשליחות בלונדון, שם הלכתי פעם אחת למפגש בסניף של "הבונים", שהתנהל כמובן באנגלית, והיה שונה מאוד מכל מה שמתואר בספר. אבל זה כבר סיפור אחר.

בני אדם מתקשים בדרך כלל לחוש את ממשותם של אירועים שקדמו ללידתם, במיוחד את אלה שהתרחשו בארצות רחוקות השוכנות, כך נדמה, מעבר להרי החושך. קשה לתפוס שמבוגרים היו פעם צעירים, שהייתה בהם גבורה ושובבות, שהיו נועזים, פזיזים, אולי אפילו עליזים, ולא פשוט לקלוט את הקשר ההדוק, המשמעותי כל כך, שהיה להם בעברם עם מציאות שונה וכל כך לא מוכרת.

קשה אם כן לדמיין את נעוריה של האישה שישבה על בימת הכבוד ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל ונראתה כמו סבתן של החיילות המקיפות אותה. לא פחות מפליא לחשוב שאותה עסקנית ציונית מסורה הגיעה לישראל בטעות, בניגוד לרצונה, אחרי שנים שבהן הייתה מעורבת במעשים קיצוניים להדהים, ומפתיע להיווכח עד כמה לא הייתה לה בהתחלה שום זיקה לארץ שבה מתה ונקברה, בגיל שמונים ושתיים.

מניה שוחט הלכה לעולמה בשנת 1961. במותה ספדה לה רעייתו של נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי, שכינתה אותה "סמל לדור הגדל בארץ, אחת ויחידה בלב הגדול שלה ובמסירות לזולת, סמל של ארץ ישראל."  בעיתון דבר תוארה ההלוויה שהשתתפו בה לא רק נשיא המדינה יצחק בן צבי ורעייתו, אלא גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון, יו"ר הכנסת, ותיקי העלייה השנייה, ותיקי תנועת העבודה וההסתדרות. קהל גדול ורב פסע בעקבות הארון, שיצא מבית הוועד הפועל של ההסתדרות.

רבע מאה לאחר מותה התראיינה בעיתון מעריב אחייניתה, זוהר וילבוש. האחיינית הציגה חולצה שמניה שוחט רקמה, וסיפרה כי "אצל מניה הקשיחות באה לכסות על רגשנות. בכל בגד שלה היו כיסים, שבתוכם היו שוקולד וסוכריות."

הדמות המצטיירת איפוא היא של איזו דודה מבוגרת, מעט זעפנית אולי, אבל בסך הכול טובת לב, מישהי שעסקה בעבודות יד נשיות, חילקה סוכריות, וכן, הייתה גם פעילה בהסתדרות – מוסד שעצם שמו מעורר מחשבות על מסדרונות ארוכים ופקידים ששותים את התה שלהם בעצלתיים ומחכים לתום יום העבודה המסודר, שמונה שעות, אף לא דקה אחת יותר.

כך, עד שקוראים את רולטה רוסית – קורות חייה של מניה שוחט בשנים שנשאה עדיין את שם נעוריה, וילבושביץ. הספר מרתק, אולי מכיוון שאינו מסתפק בתיעוד עובדתי של מעשים ואירועים. הכותבת מוסיפה פרטים רבים שיכלה לראות רק בעיני רוחה, מחשבות שהדמויות חשבו, שיחות שניהלו, תיאורי המקומות שבהם פעלו. כל אלה מעניקים לכתיבה נפח ועומק ספרותיים. אבל לא רק סגנונה של המחברת, רות בקי, תורם לעניין. הדמות שבחרה לכתוב עליה מעניינת, מפתיעה, אפילו לפעמים – מפחידה.

מניה וילבושביץ נולדה ברוסיה למשפחה ענפה אך מפוצלת: אביה היה דתי אדוק בניגוד לאמה שדגלה בהשכלה כללית וביקשה להעניק לילדיה את האפשרות לחיות חיים פתוחים, בחברה הלא יהודית. לאביה של מניה הייתה טחנת קמח, והילדה הרבתה לשחק עם ילדי הסביבה הגויים. עם אחד מהם התיידדה במיוחד, עד שיום אחד גילתה שגם חבריה הקרובים לכאורה הם אנטישמיים גמורים: במקרה שמעה אותם מדברים בשנאה על בני משפחתה, מתכננים להרוג אותם ולעשוק את רכושם.

ייתכן שזה היה הרגע המכונן שבו התחוורה למניה התהום הפעורה בינה כיהודייה ובין הרוסים, תושבי מולדתה. התובנה הזאת לא הפכה אותה לציונית, אלא לפעילה שנאבקה למען זכויות הפועלים היהודים. היא החלה בכך שבגיל צעיר מאוד – בהיותה רק בת חמש עשרה – ברחה מהבית, הגיעה ללודג', התחפשה לפועל, ומצאה עבודה כסבל. מניה סחבה על גבה שקים שהיו כה כבדים עד שרק כוח הרצון, לא כוחה הגופני, אפשר לה לשאת אותם. אחרי שנתפסה והוחזרה למשפחתה המשיכה מניה להתעניין בהבדלים שבין עניים לעשירים ובין פועלים יהודים לרוסים. לאחר שהכירה פעילים חברתיים בעלי השקפת עולם מהפכנית, החלה להשתתף בפעילויותיהם האסורות: חוגי ערב, מפגשים חשאיים, הפצת ספרות לא חוקית. היא עברה למינסק, שם גרה בבית אחיה, ועיסוקיה המחתרתיים התרחבו, עד שנכלאה. אחד מחוקריה יצר אתה קשר קרוב מאוד, שנמשך שנים והשפיע עמוקות לא רק על החיים של שניהם, אלא על המציאות הפוליטית ברוסיה כולה!

היה זה ראש המשטרה החשאית הצארית של מוסקבה, האוכרנה, אדם בשם סרגיי זוּבַּאטוֹב, שהתמנה לימים לראש המשטרה החשאית של רוסיה כולה. בתחילתו של הקשר הערים זובאטוב על מניה, אבל בתהליך מתוחכם הביא אותה לידי כך ששיתפה אתו פעולה. בתמורה עזר לה בחשאי להקים איגודי פועלים יהודים בלתי תלויים. השלטון רצה לנתב את הפועלים הללו לכך שיעסקו במאבק כלכלי במקום בפעילות פוליטית מהפכנית. "אני מבטיח לך שכאשר המהפכנים שלך יתפסו את השלטון, הם יהיו אכזריים כפליים, ונהרות דם ישטפו את רוסיה," אמר לכאורה זובטוב למניה, וגם הסביר לה את השוני בינו לבינה: "אני ממלא את חובתו של האדם הרוסי החושב. בנושא זה לא תהיה לעולם תמימות דעים בינינו, את כיהודיה לעולם לא תביני זאת."

שוב נוכחה מניה בפער שאין לגשר עליו בין יהודים לרוסים. "הפועל היהודי נמצא בתחתית עולם הייצור ברחבי אירופה," נהגה לומר, ולחצה על היהודים לפעול רק לשיפור תנאי עבודתם, למשל – להגביל את יום העבודה שלהם כך שיימשך רק שתים עשרה שעות (!), ובה בעת לוותר על השאיפות המהפכניות.

השלטונות מצדם קיוו לא רק לנטרל את הפעילות המהפכנית, אלא בעיקר להביא לכך שהיהודים יסתלקו מרוסיה. בשנת 1902 ארגנה מניה שתי פעולות מרשימות בהיקפן: שביתת פועלים רבת ממדים וקונגרס ציוני: ועידת מינסק. שר הפנים פלווה ציפה שהוועידה תעודד הגירה, אבל נוכח שהיא רק טיפחה את התרבות היהודית בתוך רוסיה. שנה אחרי כן עודדו השלטונות, כנראה שאפילו יזמו, את פרעות קישינב.

אחרי הפרעות הבינו מנהיגי האיגודים המקצועיים היהודיים שלא יהיה די במאבק הכלכלי, ושר הפנים הצארי החליט לפזר את המפלגה ולהדיח את זובטוב מתפקידו. שנה אחרי כן תם פרק החיים הרוסי של מניה.

פעמיים לאורך הקשר שלה עם זובטוב החליטה מניה להרוג אותו. היה ביניהם אמנם קשר קרוב, אולי אפילו אינטימי – רות בקי רומזת על האפשרות, אם כי אינה מציינת אותה במפורש – אבל כשחשה שבגד בה בגידה אידיאולוגית, לא אישית, שלפה אקדח וירתה בו, אלא שמרוב בלבול ומתח שכחה לדרוך את הנשק, והאיש ניצל.

ובכל זאת הרגה רוסי אחר: סוכן חשאי שהגיע אליה כדי לאתר כלי נשק שנשלחו לדירה שבה שהתה. בקור רוח ירתה בו, אחרי שהבינה מי ניצב לידה: הוא הצליח להיכנס לדירה בעורמה, העמיד פנים שהוא גבר אומלל ומיוסר, רדוף קנאה, כי אהובתו נטשה אותו. את גופתו של הנרצח הסתירה בעזרת ידידים בתוך ארגז – אמנם התקשתה לנסר את רגליו הארוכות – אבל הודתה שלא חשה מצוקה מיוחדת כשניקתה את הדם, ושלחה את תיבת העץ עם הגופה בדואר לכתובת בדויה.

זה היה סוף דרכה של מניה כיהודיה שגורל הפרולטריון ברוסיה מניע אותה. כעבור שנים כתבה: "עם רוסיה קשרה אותי רק שאיפת הנקמה, ולא שום תכנית  קונסטרוקטיבית." בני משפחתה שביקשו להציל אותה מהגרדום שילחו אותה לפלשתינה בתואנות שווא: אחיה האהוב כתב לה שהוא חולה מאוד, והיא חשה לעזרתו. כשהגיעה ארצה והבינה שרומתה, ביקשה לחזור מיד לרוסיה, אבל איחרה את המועד, האונייה הפליגה משם.

הספר רולטה רוסית מסתיים זמן לא רב אחרי שמניה הגיעה לארץ ישראל. חלקים מסוימים בו עוררו בי זיכרונות מיצירות אחרות ואהובות. כך למשל נזכרתי באנשים טובים של ניר ברעם, כשקראתי על התנהגותה של מניה, שהעבירה לזובטוב מידע, ואפילו הפלילה והסגירה את חבריה. את המעשה תירצה לעצמה – בתמימות או בציניות – כאילו בכלא ירחיבו חבריה את הדעת ויקבלו חינוך מחדש. (אחדים מהם נשלחו לסיביר. אחרים ניסתה לשחרר, ולא הצליחה). המניפולציות  ותמרוני החקירה המתוחכמים של זובטוב, מהפכן לשעבר שהאמין כי אם יצליח לשכנע את השלטון הצארי להיטיב עם הפועלים ולשפר את תנאיהם, יצליח למנוע את המהפכה, הזכירו לי חלקים מתוך הסרט חיים של אחרים, ותיאור ההתנקשות בחייו של שר הפנים כמו לקוח מתוך הספר קו המלח של יובל שמעוני (ההשפעה, כמובן, הפוכה. אכן, שמעוני מודה באחרית הדבר לרות בקי ולספר רולטה רוסית).

רות בקי ממשיכה רק לתאר את שלב ההתאהבות של מניה בארץ. בחודשים הראשונים סלדה מכל מה שראתה. המזרח נראה לה זר ורחוק ממנה. לבה נשאר ברוסיה, עם פעילי הטרור, המחתרת, המהפכה שבדרך. אבל אחרי שיהושע חנקין לקח אותה אתו לסיור שנמשך כמה שבועות, משהו בתוכה השתנה, והיא השקיעה מאז את כל מרצה, התלהבותה, חזונה וכושר הארגון שלה בבניית ההתיישבות בארץ ישראל. היא הגתה את רעיון הקולקטיב, מה שנהפך כעבור זמן לא רב לקיבוץ, השיגה כספים מהברון רוטשילד, והייתה בין מייסדי כפר גלעדי ומראשי ארגון השומר.

אפשר לעקוב אחרי קורותיה בשנים שהספר הפסיק לתעד מתוך העיתונות הכתובה. כך למשל הופיע שמה לראשונה בשנת 1922 בעיתון הפועל הצעיר, שם חתמה, ביחד עם ברל כצנלסון, על קול קורא של משלחת ההסתדרות באמריקה, "פריסת־שלום מאת הענף הצעיר שבתנועת הפועלים בישראל".

שנתיים אחרי כן נכתב עליה בדואר היום כי שוחררה ממעצר מכיוון שהשופט החוקר לא מצא ראיות נגדה, וכעבור שנתיים ציינו בעיתון דבר כי "חקירת המשטרה לא הוכיחה כלום נגדה."

(חשדו בה שהייתה מעורבת ברצח העסקן החרדי יעקב ישראל דה-האן. ברצח הזה לא הודתה, אבל כן נהגה לספר על לפחות ארבעה אירועים של טרור אישי שהשתתפה בהם, וכי בשניים מהם אף רצחה במו ידיה.)

בשנת 1948 תיאר העיתון המשקיף, כיצד נעצרה מניה שוחט בחיפה, לאחר שפסעה ברגל לעבר שכונה שגרו בה ערבים, כי מכוניתה התקלקלה. "שלושה ערבים הגיחו מולה ופקדו עליה להיעצר. כשנשאלה לאן פניה מועדות בסביבה זו ובשעה זו, השיבה כי היא עושה את דרכה לכיוון בית החרושת לחוטי חשמל. הערבים ציוו עליה לגשת אתם למשרד הוועדה הלאומית הערבית לשם חקירה, ולאחר שסובבה כמחצית השעה עם שלושת המלווים בסמטאות הערביות, הועלתה לחקירה למשרד הוועדה הלאומית הערבית. לאחר החקירה, כשהוברר לערבים שלא היה בדעתה לבצע כל מעשה חבלה בסקטור הערבי, היא התכבדה בשתיית קפה שחור… הערבים החלו לטכס עצה כיצד להחזיר את האישה לישוב יהודי ואז פנו למשטרה וביקשו מכונית. תשובת המשטרה הייתה, כי אין כרגע בידיהם מכונית וכי עליהם לחכות בסביבה למכונית המשטרה המסתובבת בקרבתם. על אף הפצרותיה של מניה שוחט שיתנו לה ללכת כי הדרך נהירה לה, וכי היא תגיע בעצמה, החזיקו בה הערבים ליד הכביש עד אשר עברה מכונית משטרה שהובילה את ה'שבויה' מצלח'א־דין לבית החרושת, במקום שנמצא אחיה…"

 

בתחילת שנות החמישים הרבו להזכיר את מניה שוחט בעיתונים. בעל המשמר תיאר יצחק שדה כיצד חילצה משפחות יהודיות בודדות שחיו ביפו בין ערבים, "לבושה במדי הצלב האדום, בשקט ובאומץ בלתי מצוי", במעריב סיפרו על כך ש"בימים הקשים ביותר של הקרבות והפגזות ירושלים הלכה לבקר את אחיה שהיה בהר הצופים, נשבתה על ידי הערבים שחקרוה, ורק לאחר חקירות ממושכות שוחררה והחזירו אותה לקוי ישראל, בהתחשב עם גילה ומעמדה," ובכתבה גדולה בעיתון דבר שנשאה את הכותרת "אחד ודורו" כתבו על קורות חייה, פעילותה החתרנית ברוסיה וקשריה עם זובאטוב. (הוא התאבד בירייה בשנת 1917 ביום שנודע לו שהמהפכה פרצה.)

בריאיון משנת 1985 סיפרה אחייניתה של מניה שוחט כיצד לימדה אותה דודתה מהי גבורה:  פעם אחת אספה האחיינית במכוניתה נוסע ערבי. "מניה שאלה אותי אם פחדתי ועניתי שלא. 'אם לא פחדת,' אמרה מניה, 'את לא גיבורה. רק אם פחדת והתגברת, את ראויה למשהו…'"

בנה של מניה שוחט, גדע, ממקימי חיל האוויר הישראלי, היה טייס תובלה. הוא התאבד בגיל 55 בחוף הים בהרצליה, לא הרחק מביתו. אחת מנכדותיה היא אלונה איינשטיין, מי שהייתה נשואה לאריק איינשטיין.

ריאיון על ספר אחר, עם הזרם ונגדו, העוסק במניה שוחט

                מעריב, 24.02.1961, עמ' 17