ספרם החדש של פרופ' נעם גדרון (חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, לכלכלה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים) ופרופ' יניב רוזנאי (סגן הדיקן בבית הספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן) מרתק וחשוב מאין כמוהו.

הוא עוסק בסוגיה בוערת, עכשווית, שאמורה להטריד כל אזרח ישראלי: איום ההפיכה המשטרית (ולא, לא "הרפורמה"!), שאותה הציג בריש גלי שר המשפטים הנוכחי, יריב לוין, ב־4 בינואר 2023. הספר נפתח בהצגתה, בפרק שנקרא "לפני הקדמה", ומציין כי מסיבת העיתונאים, שבה הודיע לוין על תוכניתו, הייתה אחת הנדירות בתוך רשימה מצומצמת מאוד של מסיבות עיתונאים, שנכנסו לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.

לקראת סופו של הספר מסבירים המחברים שכן, גם לדעתם יש צורך ברפורמה, למשל – בשינוי שיטת הבחירות, כך שיתחזק הקשר הישיר בין הבוחר לנבחר. לדעתם חיזוק כזה, שיגביר את האחריות האישית של הנבחר, יכול להועיל למדינת ישראל. לפי השיטה הנוכחית יש כיום לציבור רק השפעה מצומצת או אפסית על רשימות המועמדים, ולכן אלה אינם מרגישים מחויבות ישירה כלפי בוחריהם.

אבל למסקנה הזאת – שיש צורך ברפורמה – מגיעים המחברים אחרי תהליך מפורט ומנומק, מגובה בנתונים מספריים ובגרפים, שבו הם מסבירים עד כמה מה שמציעה כיום הממשלה הרסני ומסוכן.

בבסיס דבריהם נמצאים שני כוחות שהם מציגים: פופוליזם וקיטוב. השילוב ביניהם מאיים על הדמוקרטיה, לא רק בישראל, אלא גם בארצות אחרות.

האיום הזה יכול להגיע משמאל, כמו למשל בוונצואלה, או מימין, כמו למשל בהונגריה, כך שלא מדובר בעמדה פוליטית מובהקת א־פריורי של המחברים: הם אינם כותבים את הדברים מתוך מה שמכונה "פוזיציה", אלא מנקודת מבט מדעית, שבוחנת תופעות באובייקטיבית, ומאבחנת את הסכנות הברורות והמוחשיות המאיימות על ארצות רבות. אותנו כמובן מעניינים במיוחד גורלה ועתידה של מדינת ישראל.

כדי להבהיר את דבריהם נוקטים המחברים, בין היתר, בשיטה יעילה מאוד: הם מתארים תופעות באמצעות דימויים, שעוזרים להבין את כוונתם.

כך למשל הם מתארים את הכרסום הכמעט סמוי בכוחה של הדמוקרטיה באמצעות דוגמה מעולם הספורט. כשהחקיקה מנסה לפגוע בשיעור ההצבעה בקרב תומכי האופוזיציה באמצעות כלים משפטיים שנועדו להרתיע יריבים פוליטיים ולהעצים את קולם של תומכי המשטר, אפשר להשוות זאת לשינוי "קל" לכאורה בחוקים של משחק כדורגל. לא מבטלים את המשחק לחלוטין, אלא "רק" קובעים שלקבוצה היריבה יהיו שנים עשר שחקנים במקום אחד עשר. זה הכול… "זה לא אומר שלפעמים הקבוצה היריבה לא תנצח, אבל היא תצטרך להתגבר על מכשולים רבים בדרך. התחרות קיימת, אבל באופן לא הוגן."

דימוי נוסף: כשיש רצף של חוקים "קטנים" ורבים, כל אחד כשלעצמו יכול להיראות זניח: "תיקונים בודדים במסגרת המהלך הכולל של שינוי הסדר המשטרי בישראל." וכך, תוהים תומכי ההפיכה – "מינוי שופטים שמרניים זאת דיקטטורה?" או – "העמדה של סולברג [בענייו צמצום עילת הסבירות] היא קץ הדמוקרטיה?" וכן הלאה. אכן, כל שינוי כשלעצמו נראה מינורי, אבל הם משווים זאת ל"פרדוקס האיש הקירח": אם תולשים שערה אחת מרעמת שיער מלאה, לא תיראה כמובן שום השפעה מיידית, אבל עוד ועוד תלישות שיער כאלה יביאו בסופו של דבר להתקרחות, "וגם אם לא נוכל לחזות במדויק את קצב הנשירה, יעמוד לפנינו אדם קרח בסופו של דבר." ולפיכך – "אתגר מרכזי בנסיגה של דמוקרטיה היא ההדרגתיות". אני מוסיפה לכך את המשל הידוע, שמרבים לאחרונה להזכירו, על הצפרדע ששרויה בתוך סיר מלא במים. כשמתחילים לחמם אותם, הצפרדע לא מרגישה בחום. רק כשנעשה מאוחר מדי, כשהמים כבר רותחים, היא כבר לא יכולה לברוח.

גדרון ורוזנאי מיטיבים להגדיר ולהסביר מהו פופוליזם (התחושה שהממשלה היא בעצם קולו של "העם", גם, ואפילו, אם יש לה אופוזיציה רחבה! אופוזיציה נתפסת כקולן של האליטות: החברתיות – מימין; הכלכליות – משמאל ואפילו משני הצדדים – מהמרכז!), מהו קיטוב (הפער הרגשי התהומי שגורם למצביעים לשנוא את מי שמצביע לצד השני עד כדי כך שאנשים מוכנים אפילו ש"הצד שלהם" ייפגע, אם זה מכאיב "לצד האחר"! אני מוסיפה: באנגלית מכנים את זה בביטוי to cut off one’s nose in order to spite one’s face), ומדוע פופוליזם וקיטוב, ובעיקר – השילוב ביניהם – מסוכנים כל כך? המחברים מציעים דוגמאות רבות לכך, לא רק ממה שקורה בארץ, אלא גם מארצות אחרות. למשל – מפולין, ששם החלישה ממשלה פופוליסטית, בין היתר, את בית המשפט. כי זה אחד הדברים שעושים משטרים פופוליסטים.

התרחשויות מההיסטוריה הקרובה, למשל – סירובו של דונלד טראמפ לקבל את העובדה שנוצח בבחירות נגד ג'ו ביידן – זוכות למסגור, שמבאר אותם היטב בהתאם לתיאוריה של המחברים: טראמפ הפופוליסט בטוח שהוא הדובר הבלעדי של קולו העם, אם כך – אינו יכול להיות מובס! דוגמה נוספת: העובדה שהחוקה החדשה של הונגריה נכתבה באייפד של אדם אחד, יוזף שאייר. הוא עצמו התרברב בכך! אמנם "חוקות אמורות להתעצב דרך שיתוף פעולה רחב וחוצה מחנות", אבל לא במשטר פופוליסטי!

כדאי מאוד לקרוא את הספר ולהבין טוב יותר את מה שמתרחש כאן בשנים האחרונות. חלק מהנתונים (האובייקטיביים לחלוטין!) מעוררי פלצות. למשל – מי העלה בדעתו כי "בעשור האחרון בלבד נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר בכל ההיסטוריה החוקתית של ארצות הברית, במעלה מ־230 שנותיה"? (וזאת, כך מסתמן, רק ההתחלה).

בטרום ההקדמה כתבו המחברים שהם מקווים שגם מי שאינם מסכימים אתם יקראו את דבריהם.

וזאת הבעיה: באנגלית מכנים זאת preaching to the converted: מטיפים למומרים, אלה שכבר משוכנעים מלכתחילה הם קוראיו ה"טבעיים" של הספר.

אין לי מושג איך אפשר להביא לכך שגם תומכי ה"רפורמה" של לוין יקראו את הספר ויחשבו על הסוגיות שהוא מתאר ומעלה.

הוצאת דביר, אוניברסיטת רייכמן ומרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, 2025
128 עמ'

ספרה של אן אפלבאום היה יכול להיות מרתק ממש, אלמלא ראה אור לפני ארבע שנים. בשנות חיים פוליטיים זהו נצח.

בהווה שבו פרסמה אפלבאום את ספרה טראמפ נוצח בבחירות, טיק טוק, הרשת החברתית המשפיעה ביותר בעולם כרגע, עדיין לא קיימת במציאות של הספר לא מוזכרת בו כלל, ואיש עדיין לא מעלה בדעתו שטראמפ ירוץ שוב, וייבחר!

אכן, לא הכול מעודכן, אבל בכל זאת הספר מספק לקוראת הישראלית תובנות מעניינות, במיוחד אלה שמראות עד כמה תופעות שנראות לנו ייחודיות וספציפיות לארצנו הן בעצם כלל עולמיות. 

למרבה הצער. 

כי מדובר בתופעות קשות ורעות!

הספר מתחיל בתיאור מסיבת חג מולד שערכו אפלבאום ובעלה באחד בינואר 2000. אפלבאום היא סופרת אמריקנית יהודייה, זוכת פרס פוליצר, שנשואה כבר שנים רבות לפוליטיקאי פולני בכיר, ראדוסלאב שיקורסקי, בעבר  – שר החוץ של פולין. אותה מסיבה, שנחגגה זמן לא רב אחרי שפולין השתחררה מעול הסובייטים, הייתה עליזה מאוד, חרף הדלות והמחסור במצרכי יסוד ששררו עדיין בפולין. השתתפו בה פולנים, אמריקנים, ובני לאומים אחרים.

כיום, אפלבאום מספרת, מרבית משתתפי המסיבה ההיא כבר לא מדברים זה עם זה: כולם שרויים במחלוקת פוליטית עמוקה, שמעוררת בהם לא רק אי הסכמה, אלא תיעוב הדדי עמוק, בעוצמה כזאת, כך היא מספרת, שהיא נוהגת לחצות את הכביש כשהיא רואה את אחד מאורחיה במסיבה ההיא, רק כדי לא להיתקל בו או בה. ואלה אנשים שבעבר חלקו אתה עמדות, תפיסות עולם, ובעיקר – אופטימיות לגבי העתיד הצפוי לפולין. 

מסתבר אם כן שהשסע הפוליטי אינו מאפיין את המציאות רק בישראל. 

אפלבאום מתארת את הכרסום הלא כל כך איטי של ממשלת פולין באושיות הדמוקרטיה, שאותו חווים פולנים בשנים האחרונות: מינוי שופטים מטעם; השתלטות על השידור הציבורי; החלפתו בערוצים שהחלו לשדר תעמולה ממשלתית; הפצה בוטה של שקרים, והכול – במימון כספי הציבור שנגבים במיסים. (כה מוכר!)

עוד היא מתארת את ההשתלטות על השירות הציבורי: פיטורי אלפי עובדים ותיקים, מוכשרים, והחלפתם באנשים לא מוכשרים, ולכן – נאמנים למי שמינה אותם (שהרי אף אחד אחר לא היה שוכר את שירותיהם), או מינויים של בני משפחה, שגם נאמנותם מובטחת; פיטורים המוניים של אנשי צבא בכירים ושל דיפלומטים מוכשרים; הרס של מוסדות תרבות – מוזיאונים, וכן הלאה. 

והרי לכל פרט ופרט שמצוינים כאן אפשר מיד למצוא דוגמה מקבילה מהמציאות הישראלית! 

אבל מסתבר שלא רק לזאת שלנו. אפלבאום מראה תופעות דומות שרווחות בצרפת, ספרד, גרמניה, וכמובן – בארצות הברית. למשל, שנאת זרים במקומות שהם אפילו לא קיימים, כמו בהונגריה. 

או למשל – היפוך היוצרות. לדוגמה: הטלת האחריות והאשמה לשואה על היהודים!

האנטישמיות הבוטה שאפלבאום מתארת מזעזעת ממש. למשל – זאת שהיא חווה מצד אחת מחברותיה לשעבר, אניה בילצקה, מהמשתתפות במסיבת חג המולד ההיא. כיום אותה בילצקה מפרסמת דברי בלע שלא יאמנו על יהודים. בתגובה לציור אנגלי מימי הביניים שבו נראים יהודים צולבים כביכול ילד נוצרי, הוסיפה בילצקה הערה: "והם עוד התלוננו שגירשו אותם" (בשנת 1290!). אפלבאום, בהיותה יהודייה, חשה היטב באנטישמיות – למשל, השתיקה הרועמת שמשתררת בחדר שבו עד להגעתה התנהלה שיחה נלהבת, או "רמזים" על אורכם של אפים – סממן אופייני שזכור היטב מימי הקריקטורה הנבזיות של "דר שטירמר", ומסתבר שגם היום. 

"השנה אינה 1937" היא כותבת, וזאת עוד לפני התופעות שיהודים חווים כמעט בכל מקום מאז השבעה באוקטובר 2023, "אבל שינוי מקביל מתרחש בזמננו, בקרב הוגי דעות, סופרים, עיתונאים ופעילים פוליטיים בפולין, ובכל החברות שאנחנו נוהגים לכנות 'מערביות'. זה קורה בכל מקום, ובלי התירוץ של המשבר הכלכלי באמריקה ובאירופה בשנות ה־20 וה־30". 

מעבר לעיסוק באנטישמיות, אחת המסקנות הכלליות שאפלבאום מגיעה אליהן היא ש"בתנאים מסוימים, כל חברה אנושית עלולה להפנות עורף לדמוקרטיה". ההיסטוריה, היא מוסיפה, מעידה על כך. 

"אוטוריטריות פשוט קוסמת לאנשים שלא מסוגלים להתמודד עם מורכבות", היא מסבירה, ולאו דווקא עמדות "שמאלניות" או "ימניות". ולכן דמגוגים, ואנשים תאווי שלטון, מצליחים לצבור עוצמה רבה, כי הם משכנעים את הציבור, עד שהוא מאפשר להם לשלוט. (טראמפ? נתניהו?)

אבל אותם שליטים סמכותניים זקוקים לבאי כוח שיעזרו להם לממש את שליטתם: פקידים אפרוריים, בירוקרטים קטנים, הם אלה שעושים למענם את העבודה. (לוין? רוטמן? קרעי? אמסלם?), ובזכות זאת זוכים להטבות מרחיקות לכת: ביטחון כלכלי עד התעשרות, וכמובן – תחושה של כוח. גם כשהם כושלים מאוד בעבודתם, הם יודעים שמשרתם מובטחת, כל עוד הם מספקים את צרכיו ורצונותיו של השליט (מירי רגב?). 

כאמור – לא מדובר בימין ושמאל. אנשי הימין של פעם היו מסורים לדמוקרטיה, האמינו בסובלנות דתית, מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית, חופש דיבור, בריתות בילאומיות, ובכלל – בערכים מערביים. בניגוד לכך, ויקטור אורבן בהונגריה, כמו גם מפלגת "חוק וצדק" בפולין, שקועים במיטוט כל המבנים העצמאיים בארצותיהם, וכדי להצליח בכך הם מרעיפים שפע של הטבות על עושי דברם. 

את המדינות הדמוקרטיות הולכות ומחליפות מדינות שנשלטות בידי מפלגה אחת. אפילו במקומות שבהם מתנהלות לכאורה בחירות חופשיות, כמו בוונצואלה או טוניסיה, מדובר למעשה בהעמדת פנים. הכרנו את התופעה מתקופת השלטון הסובייטי. אבל היא קיימת, כאמור, גם כיום. 

נפוטיזם ושחיתות מבססים את שלטונו של העריץ הלא דמוקרט, והלא מוכשרים, חסרי ההשכלה, שלא היה להם בעבר סיכוי להצליח, מרגישים שעכשיו "מגיע גם להם". הם מעדיפים את מצב העניינים החדש, שמאפשר דווקא להם לשגשג. הפעם כבר לא למשכילים ולמוכשרים. 

אפלבאום מראה בפרוטרוט כיצד תופעות כמו ברקזיט בבריטניה, הפצתם של קונספירציות ושקרים גלויים ("Alternative facts" כינתה זאת אחת העוזרות של טראמפ עוד במהלך כהונתו הראשונה) או הרצח של ראש עירית גדנסק, פאבל אדמוביץ', הן בעצם חלק מאותו עניין. ("הטאבו נגד אלימות פוליטית הופר בפולין, ואין לדעת מי יהיה הקורבן הבא", היא כותבת על ההסתה הפרועה, משולחת הרסן, שקדמה לרצח. מוכר ומבעית, לא כן?). 

אני תוהה אם יש מי שיכול למצוא נחמה בהבנה שהתופעות ההרסניות הללו משותפות כיום לעמים רבים, ואם לא – מה בעצם יכול לעודד אותנו?  

סיון בסקין: אנחנו רואים שגם במדינות שונות באירופה מתחזקות מפלגות פשיסטיות וקיצוניות. ברור שגם מוסקבה השקיעה מאמץ בכך שהן התנפחות מעבר לגודלן הטבעי, אבל זה רק הסבר חלקי לעלייתן.

סבטלנה אלכסייביץ': הנטייה העולמית הזאת ימינה היא מבחן גדול לדמוקרטיה. אפשר להבין למה זה קורה. ברור שרוסיה היא רוסיה והיא דוחפת ידיים בכל מקום, אפילו באפריקה. אבל האדם המודרני פשוט נורא מפוחד.

הוא פוחד ממלחמה גרעינית, מבינה מלאכותית, מטכנולוגיות חדשות, מפליטים. היום יש פליטים פוליטיים, ובקרוב יהיו גם פליטים אקולוגיים בגלל שינויי האקלים. ולכן העולם הולך ימינה, מפני שהאדם הקטן פוחד.

סיון בסקין: אני משערת שהאנשים שיקראו את ספרך בעברית הם אותם אנשים שיוצאים עכשיו לרחובות להגנה על הדמוקרטיה. מה היית רוצה לומר לקוראייך הישראלים?

סבטלנה אלכסייביץ': היה לנו פרק זמן קצר בלבד שבו נשמנו לרווחה. אבל בישראל הוא לא היה כה קצר וזה נותן תקווה. ואין שום דבר אחר. יש לי חבר פייסבוק מאוקראינה, שמפרסם כל יום תמונות של אוקראינים הרוגים. אלוהים, אילו בחורים ובחורות
צעירים ויפים אלה! כמה יופי יורד אל האדמה! כמה אהבה של אמהות יורדת אל האדמה! אבל אני מקווה שהאור בכל זאת נשאר. ונשאר רק להתנגד, אין דרך אחרת. הדמוקרטיה חייבת להחזיק מעמד.

אפילו אדם אחד יכול לעשות המון. האדם הבודד לא עד כדי כך חסר אונים, כמו שחושבים לפעמים: מה אני כבר יכול לעשות, אלה זמנים כל כך איומים, אני יכול רק למות. לא! נסו לא למות, אני אומרת. חשוב מאוד לא למות, להפך – צריך לשרוד את הזמן הזה, להחזיק מעמד, לשמור על עצמך, כדי לבנות אחר כך, עם הידע הזה, חיים חדשים. 

שלום לכולן ולכולם, שמי יהלי אגאי, אני בוגרת תיכון טרייה מאוד מתיכון עירוני ד' שכאן קרוב, ואני בדיוק בתחילת שירות לאומי אזרחי.

הדמוקרטיה הישראלית היא נושא מעורר מחלוקת, יש וויכוח גדול על ההיקף והעומק שלה, אבל יש הסכמה רחבה שבחודשים האחרונים היא בתהליך של צמצום משמעותי על ידי הממשלה אולי הקיצונית והאנטי דמוקרטית ביותר שהייתה פה, וסדרת חוקים שמכונים "ההפיכה המשטרית". אני רוצה להגיד כמה דברים שאני מקווה שיעוררו קצת את המחשבה שלכם על דמוקרטיה, אבל לא הדמוקרטיה שמוכרים לכם בכל מקום – זאת שמתחילה בקלפי ונגמרת בספה מול החדשות ולפעמים יוצאת לעמוד ברחוב עם דגל ישראל כשנהיה ממש גרוע – הדמוקרטיה שההורים והמורים שלכם, ומסתבר שאפילו משרד החינוך, אולי לא רוצים שתדעו עליה, דמוקרטיה חמקמקה יותר, מאיימת יותר, סקסית יותר, לדעתי לפחות.

אבל קודם אני רוצה לפתוח עם סיפור קצר, מבטיחה שזה קשור. חלקכם בטח זוכרים שכאן בבלוק מפינת אבן גבירול ז'בוטינסקי עד לארלוזרוב, הייתה עד לפני שנתיים בערך שכונה מוזרה של בתים קטנים וישנים כאלה. קראו לה סומייל. סומייל היה כפר ערבי-פלסטיני, ובשנת 1948 בזמן הקרבות הקשים שהתרחשו באזור יפו תושבי הכפר עזבו אותו, יש שיגידו גורשו, יש שיגידו ברחו, אבל העובדה היא שבסוף המלחמה הם מצאו את עצמם פליטים, מחוץ לגבולות של מדינת ישראל, והבתים והאדמות שלהם נגזלו על ידי המדינה. בבתים האלה התיישבו, ובעיקר שוכנו, מהגרים יהודים, רובם ממדינות ערביות. המהגרים האלה גם הם היו פליטים, גם הם ספק ברחו וספק גורשו מבתיהם, ורכושם נגזל על ידי מדינה שלא רצתה בהם. בעשורים הבאים הם יצרו בית חדש בסומייל, אבל אף פעם לא ניתנה להם בעלות על הבתים או על האדמות, ובסופו של דבר עיריית תל אביב וטייקונים שרכשו את הקרקע גירשו אותם וזרקו אותם לרחוב, בהשפלה, ללא פיצוי הולם, בשביל להרוס את הבתים ולבנות במקומם מגדלי יוקרה לעשירים. הסיפור הזה מזכיר את הסיפור של כפר ג'מאסין א-ר'רבי שהפך לשכונת גבעת עמל שהפכה לפארק בבלי, ושל שכונות רבות אחרות, שמצאו גם הן סוף דומה.

זה סיפור די עצוב, אבל מה הפואנטה שלו? בעיניי, החוט שמקשר בין הגירוש הראשון מסומייל ב1948, לגירוש השני שהסתיים ב2021, הוא אותה שאיפה לכבוש, לגרש ולגזול, אותה בחירה בתאוות בצע על פני בני אדם, בעליונות והומוגניות על פני מרקם חיים קיים, ובכוחניות אנטי־דמוקרטית על פני זכויות שוויוניות דמוקרטיות.

בהתחלה הפגיעה הייתה בלא יהודים, אחר כך היא הייתה ביהודים שאינם לבנים או עשירים מספיק, ובסוף הבחירה בהריסת השכונה לטובת בניית מגדלים תורמת ליוקר המחיה בתל אביב ופוגעת בכל התושבים שלה, ובכל מי שרוצה לגור בה ולא יכול להרשות לעצמו.

המהות של מה שאני מנסה להגיד מתמצה במשפט ידוע של לוחם החופש והדמוקרטיה ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור – "אי צדק במקום כלשהו הוא סכנה לצדק בכל מקום שהוא".

מה שמתחיל כפגיעה נקודתית בדמוקרטיה, התפשרות על עקרונות הצדק והשוויון במקום מסוים, נגד אנשים מסוימים, במוקדם או במאוחר יתפשט, יזלוג לכל פינה וימלא כל חריץ, יגדל למימדים מפלצתיים ויכלה אפילו את מי שיצר אותו.

ההפיכה המשטרית של יריב לוין ושמחה רוטמן נולדה מהשדים שהחברה הישראלית הסתירה בארון, ואנחנו עדות כיום לפרקטיקות דיכוי שהופכות מנחלתם של מיעוטים לבעיה של הציבור כולו, כמו המכתזית והבואש שהשתמשו בהן באופן סדיר לפיזור הפגנות של ערבים, אתיופים, וחרדים, ועכשיו נהיו מראה רגיל למפגין האשכנזי־חילוני הממוצע, כמו אידיאולוגיית העליונות היהודית שפלסטינים ומבקשי מקלט הרגישו על עורם מאז קום המדינה ועכשיו מורגשת בכל אספקט של החיים כאן.

אני שומעת הרבה, בקרב בני הדור המאוד פעיל ומודע פוליטית שלנו, את ההרגשה שההורים שלנו נכשלו. זו אמירה קשה, אבל הסיבה שהיא מהדהדת בקרב רבות מאיתנו היא שיש בה האמת.

אנחנו חשות שההורים שלנו עד עכשיו בחרו להתעלם ממפלצת הדיקטטורה – מראש ממשלה מושחת שמרסק את מערכת המשפט והצדק, מפוליטיקאים מניפולטיביים ששומרים ציבורים שלמים עניים ונבערים כדי שימשיכו להצביע להם, משרים וראשי ערים שמשרתים טייקונים חזיריים ודופקים שוב ושוב את האנשים החלשים ביותר, מהשתקת שיח פוליטי ביקורתי במערכת החינוך, מהפקרת הישובים הערביים, עיירות הפיתוח ושכונות העוני, מבעיטה באנשים קשי יום – בעיקר מזרחים – מהדיור הציבורי אל הרחוב, מההתנחלויות שמפרות את החוק הבינלאומי ושתושביהן מבצעים טרור יהודי משיחי, מגירוש של קהילות פלסטיניות משטחי C, מכיבוש צבאי של עשורים על עם שלם ששם את כולנו במעגל דמים סיוטי שבו כל אחד רוצח ונרצח.

עוול סופו להתפשט – הגרעין התורני שאתמול הצית מהומות בין יהודים לערבים בערים מעורבות היום מסית לאלימות נגד קהילת הלהט"ב, פורום קהלת אחרי שפרסם תוכניות לחיסול הדיור הציבורי עבר לתמוך גם בסירוס מערכת המשפט, מפלגות לגברים בלבד יקדמו בסופו של דבר הדרה פעילה של נשים מהמרחב הציבורי, ופשיסטים מתנחלים שהתחנכו במחוזות הכיבוש האכזרי והעליונות היהודית – כמו בן גביר, סמוטריץ' ורוטמן – יפיצו בדיוק את אותה עליונות יהודית ממושבי הכנסת.
המציאות היא שרובם המכריע של בני הדורות הקודמים בחרו להפנות את הגב לאירועים המתמשכים האלה. אולי כי הם לא חשבו שהם נוגעים להם, אולי כי יש משהו נוח באדישות.

אני רוצה להאמין שהדור שלנו יהיה שונה, אפילו קצת שונה. אנחנו יוצאות לעולם המבוגרים בזמן תהפוכות מאוד גדולות, ואני רואה בעיניים שלי שרבות מאיתנו לוקחות בהן חלק. אנחנו קוראות, מדברות, מטילות ספק בנרטיבים הרדומים שמפמפמים לנו ממשרד החינוך, והכי חשוב – יוצאות לרחובות וצועקות שאין דבר כזה חצי דמוקרטיה.

לא נסתפק במראית עין של שוויון, בניחוח של זכויות אדם, בהבטחה לעולם לא ממומשת לחופש ביטוי, אנחנו דורשות דמוקרטיה או מרד. בסופו של דבר, ההפיכה המשטרית נולדה מאדישות. מאדישות כלפי אי צדק, כלפי הזעקה של קבוצות מיעוט, מחוסר הנכונות גם של אלו שמכנים את עצמם שמאל להכיר בפריווילגיות שלהם ולהושיט יד של איחוי לציבורים מוחלשים.

החודשים האחרונים היו בשבילי תקופה של התעוררות, ושל צלילה לתוך פעילות אינטנסיבית, ואולי חשוב עוד יותר ללמידה מאנשים שהחוויות והמאבקים שלהם היו שקופים בעיניי קודם לכן, אותה למידה שמשרד החינוך מחשיב מסוכנת מספיק כדי לאסור היום על קיומה בבית הספר, שלא חס וחלילה תצאו מראיית העולם הצרה שיועדה לכם.

אני רוצה לספר לכם שמאז פרוץ המחאות נגד ההפיכה הייתי עמוק עד הצוואר באקטיביזם, ואקטיביזם פוליטי הוא מתיש ומייאש לפעמים, אבל גם מעורר תקווה. אז היום אתכן אני מלאת תקווה שהדור שלנו יחליף את האדישות, הניכור, השבטיות והעלמת העין, בסולידריות, ערבות הדדית, אכפתיות, ודאגה עמוקה לצדק, לחופש, לשוויון ולכל הערכים שעליהם נבנית דמוקרטיה אמיתית לכולן.