בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.

כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)

איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.

מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?

האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.

שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?

מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."

לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.

מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.

ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.

הוצאת אחוזת בית, 2025
תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין
עריכת התרגום: סמי דואניס
ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022
325 עמ'

ואז עלתה בדעתי השערה מעניינת – אולי הכוכבים רואים אותנו כמו שאנחנו רואים את הכלבים שלנו, למשל – זה שיש לנו מודעות רבה יותר, שאנחנו יודעים יותר מה טוב בשבילם; אנחנו מטיילים אתם עם רצועה, כדי שלא יאבדו, אנחנו מעקרים אותם, כדי שלא יתרבו בצורה לא הגיונית, אנחנו לוקחים אותם לווטרינר כדי שיטפל בהם. הם לא מבינים מאיפה כל זה מגיע, למה זה קורה, לצורך מה. אבל הם נכנעים לנו. אז אולי גם אנחנו אמורים להיכנע להשפעת הכוכבים, אבל בהמשך עלינו לחזק את הרגישות האנושית שלנו.

על כך הרהרתי כשישבתי על המדרגות בחושך.

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט משם, ולא מהמקור בפולנית

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk 

הסופרת הפולנייה אולגה טורקצ'וק זכתה בפרס נובל לספרות ב-2018. רק אחד מספריה, ספרי יעקב תורגם לעברית, וייתכן שעוד אקרא אותו. בינתיים ניסיתי לגשת אליה דווקא באמצעות תרגום לאנגלית של רומן שפרסמה ב-2009.

עלילתו מתרחשת בכפר קטן בפולין, סמוך לגבול עם צ'כוסלובקיה. מעניין לציין שטורקצ'וק עצמה גרה בכפר קטן ממש באותו אזור, וממנו היא מנהלת גם את בית ההוצאה לאור שבבעלותה. 

אכן, ברור לגמרי שהיא מכירה היטב את הנופים והאווירה של הכפר המתואר בספרה, זה שבו "האוויר נישא מפראג, שם נשמו אותו עד לפני זמן מה". עונות השנה החולפות ברומן מתוארות בחיוניות: השלג והקור של החורף "כשהבקרים עשויים מפלדה", והעולם "לא נראה כמה שנברא למען בני אדם, ודאי שלא לנוחותם"; ימי הקיץ הלוהטים, הפרחים הצצים באביב, ונראים כאילו הם מציצים כדי לבחון את הסביבה. הדוברת המספרת הכול בגוף ראשון היא זקנה שהייתה בעברה מהנדסת גשרים, וכיום היא מורה לאנגלית. היא אוהבת ילדים קטנים, עד גיל עשר, לפני שהם מאבדים את תמימותם. והיא מסורה בעיקר לעולם החי.

למעשה, הרומן כולו אינו אלא דרשה נוקבת שמולבשת על עלילת מתח: סדרה של מעשי רצח שמתרחשים בכפר.

ה"דרשה" היא רצונה של הדוברת (שמה ינינה, אבל היא מתעבת אותו ואוסרת על אנשים להזכיר אותו) להוכיח את בני האדם על רצחנותם. היא לא מצליחה להבין איך אפשר להרוג חיות, להפוך "את הגוף של מישהו לנעליים, לקציצות, לנקניקיות, לשטיח שמונח לצד המיטה," לא מבינה איך "מבשלים את העצמות של מישהו והופכים אותן למרק… איך הופכים מישהו לנעליים, לספות, לתיק צד שעשוי מהבטן של מישהו, לפרווה מחממת של מישהו, אוכלים את הגוף של מישהו, חותכים אותו לחתיכות ומטגנים אותן בשמן… זה בכלל אפשרי? הסיוטים האלה באמת קורים? הרצח ההמוני הזה, האכזרי, האדיש, בלי שום מוסר כליות? בלי לעצור להרף עין ולחשוב רגע, אם כי מקדישים  מחשבה רבה לפילוסופיה ולתיאולוגיה היצירתית העומדת מאחורי כל זה. באיזה מין עולם אנחנו חיים? עולם שבו הרג וכאב הם הנורמה?" 

ועוד היא שואלת: "כשאתה חולף על פני חלון ראווה שתלויים בו נתחי בשר אדומים גדולים, גופות שחוטות שמוצגות לעיני כול, אתה נעצר לרגע כדי לתהות מה באמת אתה רואה?" היא ממשיכה: "אתה בכלל חושב על זה פעמיים? כשאתה מזמין קבב, או צלע – מה בעצם אתה מקבל? שום דבר לא מזעזע אף אחד. הפשע נחשב נורמלי, מעשה של יומיום. כולם מבצעים אותו. כך העולם היה נראה אילו מחנות ריכוז היו נהפכים לנורמה", אומרת ינינה, ובעצם – אולגה טורקצ'וק הפולנייה, שמכירה את מחנות הריכוז שהוקמו על אדמת מולדתה, "אף אחד לא היה סבור שיש בהם פסול."

עלילת המתח מתפתחת. עוד ועוד גופות מופיעות בכפר. השוטרים חוקרים, מנסים לפענח את הרצח, והדוברת מנסה לסייע להם: היא בטוחה שמדובר בנקמתן של החיות, שכן תושבי הכפר מרבים לצוד אותן, הם אפילו הקימו דוכנים, כמו אלה שמשמשים כמרים בכנסייה, כדי להתייצב עליהם ולירות מהם בצבאים שאותם מבשלים, בשועלים שאת פרוותם נהוג לפשוט ולמכור, בחזירי בר, ואפילו, כך קורה לפעמים, בחיות בית: בכלבים. בעיני הדוברת אין שום הבדל בין חיה לחיה. היא רואה בכל ההרג הזה פשע חמור. ואפילו מתנפלת בכנסייה על הכומר באמצע הדרשה שלו, כי הוא מצדד בציד, נוזפת בו, מנסה לגרש אותו מהמקום, כי הוא בעיניה פושע. (כמובן שמסלקים אותה, לא אותו!)

עלי להודות שכל השאלות הללו נופלות, מבחינתי כצמחונית, על אוזניים קשובות ומזדהות. אכן, גם לי נראה מעוות ומגעיל לאכול משהו שהיה פעם מישהו. ולכן חשתי הזדהות עם האג'נדה המבוטאת ברומן. למעשה, כל מי שקורא את הדברים הללו אמור להזדהות אתם, במיוחד בימים אלה, כשהאנושות נאנקת תחת המגיפה שנגרמה, ככל הנראה, מהמגע הרצחני של האדם עם ייצור חי כלשהו (עטלף?), ולאור התחלואה המתחדשת בדנמרק, שם ההתעללות בחורפנים הביאה ליצירה של מוטציה מפחידה ומאיימת בנגיף הקורונה.

 

עם זאת, קשה לומר שהכתיבה עצמה, למעט אותן דרשות שנכתבו באומץ ובעוצמה, סחפה אותי. האם אני מרגישה שרצח של חיות יכול להצדיק רצח של בני אדם? לא ממש. ויש, כידוע, אסכולה טבעונית קיצונית ומסוכנת כזאת. זכורים מקרים שבהם טבעונים נהגו באלימות, נקטו "איומים מילוליים ואף תקיפות". הספר שלפנינו לא רחוק מכך. 

וזאת לא הייתה הבעיה היחידה שחשתי במהלך הקריאה. לדוגמה: האם, אני מסכימה ש"מטרת האבולוציה היא אסתטית גרידא – שהיא בכלל לא נועדה להסתגלות?" או "שעניינה היחיד הוא יופי, הגשה של תבנית מושלמת לכול צורה?" לא בטוח.

מעבר לכך, הפריע לי משהו באווירה האופפת את הרומן כולו. אחת הדמוית, אישה שהדוברת מתיידדת אתה לרגע, אומרת לה: "הסיפור מוזר, נכון? הוא קצת דומה לחלום רע, נכון?" כך, פחות או יותר, הרגשתי כשקראתי את הספר: מין חלום בלהות מתמשך ולא נעים. כזה שרוצים רק שייגמר כבר.

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים באוגוסט 2021. מרים בורנשטיין תרגמה אותו מפולנית.