לא לעתים קרובות קורה שספר סוחף ומשכנע אותי עד כדי כך; שאני קוראת אותו בנשימה עצורה, מאמינה לכל מילה, ומתרגשת ממנו כל כך – עד דמעות, שנבלמו בתוך העיניים, גאו וסירבו להשתחרר, והרי שם, על הסף, מצויה האמת הלא סנטימנטלית. לא רגשנות אלא – רגשות.
כן, זה מה שקרה לי כשקראתי את חנינה של מאיה וקסלר (ותודה מיוחדת לענת גביש, שהמליצה עליו בהתלהבות, בפייסבוק, וגם במסר ישיר, לי אישית, ואני יכולה בהחלט להבין מדוע, מה בביוגרפיה שלי, הידועה ברבים, יכול היה לעורר בה את הוודאות שהספר "ידבר" אלי. זאת אגב ההזדמנות להודות לענת שוב גם על הספר הנפלא שלה תספרי על אנחנו, ולקנא בכל מי שטרם קרא אותו!).
חנינה מפגיש אותנו, למרבה ההפתעה, ולמרות חלקים כה קשים וכאובים שיש בו, עם חמלה, אנושיות ואהבת אמת: בין בני זוג; בין הורים לילדיהם; בין חברים.
אמנם המחוזות שבהם מתהלך הספר קשים מאוד: בית סוהר לנשים, גיבורה רוצחת, רצח של ילד קטן, עולמות של פשע, סחיטה באיומים, מזימות והפחדות, עורכי דין ועובדות סוציאליות, אבל הוא מתעלה מעל האפלה, ויש בו יופי רב. הייתי אומרת אפילו שקורנים ממנו חסד, טוּב והומניות.
האכזריות המתוארת בו היא רק ציפוי חיצוני, שמכסה על קשרים אנושיים נוגעים ללב, על תובנות משמעותיות מאוד, והכי חשוב – על יכולתם של בני אדם להבין זה את זה ולא פחות חשוב – את עצמם, ומשם להתפתח ולהשתנות.
האם אישה שתגובותיה אלימות, כברירת מחדל מולדת כמעט, שלא מסוגלת להתגבר על הכעס שלה, תצליח ללמוד לכבוש אותו, להתמודד אתו, לשלוט בו ואפילו לרתום אותו לטובת הצדק שהיא מבקשת להשיג לעצמה?
עד כמה העבר שלנו, המקום שבו גדלנו, שולט בנו?
האם פגיעה הורית בילדות גורמת לנזק בלתי הפיך? מה קורה למי שגדלים במשפחות לא מתפקדות, האם יש להם בכלל סיכוי "לצאת מזה", להשתקם, לחיות חיים מועילים, עם קשרי אהבה וחברות קרובה?
האם היכולת לראות את הזולת, לעמוד על טיבו, להבין את מניעיו, גם אם הוא פגע בנו מאוד, יכולה לגבור על תחושת העוול ועל הרצון להגיב באלימות, לנקום, להחזיר לו כגמולו, יהא המחיר אשר יהא?
מתי בכלל אפשר לסלוח? האם אפשר לעשות את זה אם מי שפגע בכלל לא מכיר בכאב שהסב, לא מודה בו, לא מתחרט?
כל אלה שאלות כבדות משקל שמתבטאות ברומן כמעט בסמוי, באמצעות עלילה מותחת מאוד, ויכולת עצומה להזדהות עם הדמויות, לרדת לעומקן ולרצות בטובתן. גם כשהן טועות. גם כשדרכן מפחידה ומנוגדת לערכים שלנו. אנחנו לא מסכימים אתן, אבל יכולים להבין את מניעיהן, ומתעורר כמעט רצון "להחזיק להם אצבעות" בתקווה שיצליחו להתגבר, להשתנות, לפעול בצורה הוגנת, אמנם "לתכמן" אחרים בתחכום רב, אבל לא מתוך מניעים פסיכופתיים, לא באדישות מוחלטת לרגשות של הזולת ולצרכיו, אלא – להפך. להבין אחרים, לעזור להם ולהיעזר בהם. גם כשנראה שהכול כמעט הפוך, בסופו של דבר מסתבר שגם אנשים קיצוניים מאוד, הדמויות שאנחנו לומדים להכיר ברומן, שאנחנו מתקרבים אליהן עד שאנחנו ממש רוצים בטובתן, מסוגלים להיות רגישים ונדיבים.
ולכן הספר מנחם מאוד.
אני משתדלת להסגיר מעט ככל האפשר על עלילתו, על ההתפתחויות שמתרחשות בו, וכמובן, אין צורך לומר, על סופו.
אספר רק שקראתי אותו במקביל לצפייה בסדרה השוודית המעולה בנטפליקס: "חול טובעני".
גם שם אנחנו מלווים צעירה שנקלעת לבית סוהר, גם היא, מאיה השוודית, כמו שירה הישראלית, אחת משתי הדמויות הראשיות בחנינה, מואשמת ברצח. קשה ומחניק ללוות את שתיהן, כל אחת מהן בנפרד, כי נקשרים אליהם ולומדים לאהוב אותן, והחיים בכלא קשים מנשוא.
שירה מפנטזת איך תרגיש אם וכאשר תצליח להשתחרר: "אני אוכל ללכת לאן שאני רוצה. לנשום אוויר חופשי שלא עובר דרך גדר תיל. להתקלח במים חמים בלי הגבלה ובלי ג׳וקים שמטיילים בכל פינה. ואף אחת מאלה שממררות לי את החיים פה לא תהיה קיימת בשבילי יותר. אייל והבנות יהיו בטוחים ומוגנים. בלילה אני אכנס למיטה זוגית עם מצעים פריכים מרוב ניקיון, בריח של אבקת כביסה ולא אקונומיקה שמנסה להתגבר על ריח של שתן. במיטה אני אלבש רק תחתונים, במקום טרנינג מזיע וגופייה ארוכה כדי שהצמר מהשמיכות סקביאס כאן לא יעשה לי גירודים ופריחה. לשמיכת הפוך שתעטוף יהיה ריח עצי נעים – " וכן הלאה… ואלה רק הפרטים הקטנים, לכאורה, רק הקשיים של היומיום של מי שחירותה נשללה ממנה.
מחוץ לסדרה, מחוץ לספר, אפשר לכאורה להתחיל לנשום. עד שנזכרים במציאות חיינו. בחטופים שעדיין נמקים במנהרות, ובילדים המורעבים בעזה.
והכול מתגמד –
כנרת, 2022
554 עמ'
