בימים אלה קמה הוצאה לאור חדשה, אלטנוילנד שמה, כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, שראה אור לראשונה בגרמניה, ב־1902.
ברומן האוטופי של מי שמכונה "חוזה המדינה" תיאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתיד לקום בארץ ישראל, ומשמעות שם ספרו היא "ארץ ישנה־חדשה", וברור לגמרי מדוע: המדינה תהיה חדשה, הארץ – עתיקה, ארץ האבות, שאליה ישובו נידחי ציון.
כמה משמעותי שאחד משני הספרים הראשונים שהוציאו לאור באלטנוילד הוא סדריק, שכתב גיש עמית. בעבר קראתי את הממואר המקצועי של עמית, שנות לימוד, שבו התמקד בעיקר בתיאור חוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים, אחד מהם – של ילדי פליטים.
והנה, שנים אחדות אחרי שסיים את עבודתו באותו בית ספר (ועבר לנהל, במשך זמן לא רב, בית ספר אנתרופוסופי) החלה המלחמה, בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר 2023. בדצמבר של אותה שנה נהרג בקרב בעזה אחד מתלמידיו לשעבר של עמית, סדריק, בנם של פליטים (או מהגרי עבודה) מהפיליפינים.
מי היה סדריק? מה היה סיפור חייו? איך בעצם הגיע להילחם וליהרג במדינה שלכאורה אינו שייך לה כלל?
אך ראוי הוא שדווקא הוצאה לאור הנושאת את השם אלטנוילנד, ארץ נושנה־חדשה, תהיה זאת שתטפל בספר העוסק כולו, בעדינות, כמעט בלשון סגי נהור, בקונפליקטים הרבים, במצוקות ובתקוות, שליוו את חייו הקצרים מדי של סדריק, מכיוון שהם נוגעים בלב הסוגיות הקשורות בחיינו כאן, במדינת ישראל.
אף אחת מהשאלות המתעוררות אינה מנוסחת, הן רק נובעות מהטקסט, מהתיאורים השקטים של סדריק, של חייו, של אנשים שהכירו אותו יותר או פחות, של אשתו הצעירה מאוד, בתחילת שנות העשרים לחייה, ושל הוריו.
מה בעצם מצדיק את קיומה של מדינת ישראל? מי באמת שייך לכאן יותר, יליד צרפת שהיגר אליה בסוף שנות העשרים לחייו והוא בקושי מכיר את המדינה, אבל הוא יהודי ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית, מכוח חוק השבות, או סדריק שהוריו אמנם הגיעו מהפיליפינים, אבל הוא עצמו נולד בישראל? התחנך בה? אוהב אותה? גאה בה? מייחל אליה? הפרט הזה, היותו יליד הארץ, פרט שאמור להיות משמעותי כל כך, נודע לגיש עמית, ואתו גם לנו, בשלב די מתקדם של הספר. אבל סדריק נאלץ להיאבק על הזכות להשתייך לכאן, ואפילו כדי שיסכימו לגייס אותו לצה"ל.
אחרי שנהרג כלוחם קרבי, קיבלה אמנם אמו אזרחות, אבל אביו, חרף ההבטחות הראשוניות, נאלץ להיאבק על מעמדו ועל הזכות, כאב שכול, להמשיך לגור בישראל. אמנם טלפנו אליו עד לפיליפינים כדי שיגיע ללוויה, ואם כך – הכירו באבהותו, אבל אחרי כן הערימו עליו קשיים ופקפקו פתאום בקשר בין האב לבנו. עד כדי כך שהציעו לעשות בדיקה גנטית. האב סירב להפריע את מנוחת גופו של המת.
ומה באשר לחייו של סדריק, שנים רבות לפני שנהרג? איך העזה המדינה לגרש מכאן את האבא, בזמן שסדריק היה עדיין פעוט? עולמו של הילד חרב עליו בבת אחת, בלי שיכול להבין מדוע אבא נעלם לו. איזה כאב. ואיך התמודד סדריק, ככל שגדל, עם החרדה העמוקה לגורלה של אמו, שעבדה בתחילת דרכה כאן כמטפלת סיעודית ואחרי כן, רוב הזמן, כמנקה?
ומה באשר לאזרחים מהפיליפינים שהגיעו לישראל כמטפלים סיעודיים, ונרצחו בשבעה באוקטובר? אילו מין חיים היו להם לפני כן – כבולים אל בן המשפחה הישראלי שבו טיפלו ולחובות הכספיים העצומים שלקחו על עצמם תמורת הזכות להגיע לכאן ולעבוד בתנאים שאף אחד מאתנו לא היה מאחל לעצמו? כן, כך, לא רק אם התגלגלו למשפחות נצלניות ופוגעניות. גם ואפילו כשטיפלו בישראלים טובי לב ונדיבים. כמו המקרה של פול וינסנט קסטאלני, שנרצח בקיבוץ בארי ביחד עם מעסיקיו, אביתר (תרי) קיפניס ורעייתו לילך, שגופותיהם זוהו רק כעבור ימים, כי נשרפו כמעט כליל.
תרי ולילך היו מעסיקים נדיבים וטובי לב. פול היה נשוי לבל, גם היא מהפיליפינים, גם היא – מטפלת סיעודית, וזוג הישראלים הציע לה לשהות בביתם לאחר שתלד את התינוק המשותף לה ולפול. איזו מחווה נוגעת ללב ואנושית. ובכל זאת, תוהה גיש עמית – מה הרגיש פול? האם "לא חש עצמו לכוד בסבך של רצונות מנוגדים", כי גם אם היחסים עם תרי ולילך היו חמים וקרובים, הוא לא היה באמת בן משפחה שלהם, כפי שסיפרו לעצמם, בלי ספק מתוך רצון להקל על עצמם את תחושת הניצול והתלות של פול בהם. את אשתו פגש פול רק פעם בשבועיים, ואת כל בני משפחתו האחרים פרנס מעבודתו כאן. כשנרצח איבדו כולם את מטה לחמם. גיש עמית ברגישותו לא מתעלם גם מהמצוקה של המטופלים. הוא מבין גם אותם, שהרי התלות הדדית, ולשני הצדדים היא קשה. אבל הדעת נותנת שקשה כנראה יותר למי שנאלץ לגלות מארצו, ולחיות בבתים של אנשים זרים, ולטפל בהם (במקום בהוריו?).
יופיו של הספר בכך שכותבו לא מתלהם, ולא מפליג בתיאורים סנטימנטליים שהיו יכולים לכאורה להתעורר לנוכח הסיפור הכאוב של סדריק. הספר ניחן בכנות ובדיוק. גיש עמית היה הרי יכול לפתוח בתיאורי הכאב שחש כשסדריק, תלמידו לשעבר, נהרג, אבל אינו מנסה ליפות שום מציאות ומודה: בקושי זכרתי אותו.
עם זאת, מה שזכר, מה שהצליח לדלות גם ממפגשים עם אחרים, שאותם יזם כדי לכתוב את הספר שלפנינו, נוגע ללב, דווקא בשל האיפוק והיושר שבו הדברים כתובים.
אני מבקשת לברך את אנשי ההוצאה החדשה, ולאחל להם ולנו עוד הרבה ספרים כאלה!
אלטנוילנד, 2025
144 עמ'
עורך: דורי מנור
