לפני כמה שנים, באיזשהו ריאיון שכוח־אל שאני לא מצליחה לשוב ולאתר (מישהו כאן יכול אולי למצוא לי אותו…?), סיפר רינגו סטאר שהוא מרגיש חסר ביטחון כשהוא שר, ולכן…
רינגו סטאר? אחד הביטלס? חש חוסר ביטחון לגבי שירתו?
"נו, כן," אמר לי פעם מישהו, כשסיפרתי לו על כך, "הרי ידוע שרינגו לא היה אחד הזמרים החזקים בלהקה…" אוהו, אמרתי אז בליבי. יש צורך במידה לא קטנה של יהירות כדי לא להבין את גודל העניין; את האנושיות והפגיעות שהפגין רינגו בדבריו. את סערת הנפש המתעוררת כשמבינים שגם כשאתה אחד מהביטלס, אתה נשאר בן אדם רגיל, ש – יחסית לכל אדם אחר בעולם כמעט, כן? – לא בטוח בעצמו כשהוא שר…
הסרט "נפילתו ועלייתו של אלביס" נוגע באותו עניין: בפער הבלתי נתפס שייתכן בין גאונות לחוסר ביטחון עצמי. בין כישרון חד פעמי, לחוסר היכולת להיאבק עליו, ואת הכורח לבטא אותו במלואו. הסרט מספר על המימוש שיכול להיות קשה כל כך, אפילו אם אתה מלך העולם, אלביס פרסלי בכבודו ועצמו, בעל היכולות יוצאות הדופן, שנולד עם מה שמסתמן בסרט כשליחות. מה צריך היה לקרות כדי שלא יוותר עליה? שואלים היוצרים, מה צריך לעשות כדי שגאון יצליח לממש את מתת האל שנולד אתה?
בחלקו האחרון של הסרט, האירוע המוכר והידוע, שבו אלביס מצליח להתנער מהכבלים של הבינוניות שכפה עליו אדם בינוני שלא הבין עם איזה אוצר בלום הוא פועל – אוצר שהוא מנסה "לנהל" וכושל כל כך! – הרגשתי את פעימות ליבי הולכות וגוברות. מרוב התרגשות. מרוב כאב. מרוב עונג ושמחה.
בשנות השישים, כשנחלקנו בישראל (האם גם בעולם? אין לי מושג!) לשתי מפלגות – "אלביס" ו"קליף", אני מודה שהייתי בזאת של האחרון. קליף ריצ'רד נראה לי אז תרבותי יותר. מתון יותר. אהבתי את הרכות שבקולו, את המראה הנערי, ה"נקי" שלו… אלביס היה בעיניי – מביך להיזכר – מין "ערס" זול, שמפגין את מה שנראה לי כמניירות מיניות זולות. איך? איך ייתכן שבכסף הראשון שהרווחתי בגיל ארבע עשרה כבייבי סיטר קניתי שני תקליטים, אחד של קליף, ואחד של "The Brothers Four", זמרי פולק שרוחם לא שונה מאוד מזאת שלו, אם כי בסגנון אמריקאי… איך לא הערכתי כיאות את הקול המפעים של אלביס?
והנה, בניגוד למה שחשבתי אז, קליף ריצ'רד המתוק (באמת! כאן אפשר לקרוא עליו ולראות סרטונים מהופעה פומבית ספונטנית שלו בווימבלדון כשהתבקש לבדר את הקהל עד שהגשם ייפסק והמשחק יוכל להתחדש…) נעלם מרשימות ההשמעה שלי, אבל אלביס מככב בהן כבר שנים (לצד נינה סימון, הביטלס וריי צ'ארלס, כל אחד וסגנונו השונה והייחודי).
את הצפייה בסרט התיעודי על אלביס סיימתי לראות בלב פועם, לא כדימוי, אלא ממש, בשל ההתרגשות סחפה אותי, כשהכישרון ניצח ופרץ במלוא עוזו ויופיו המיוחד!
יוצרי הסרט הצליחו לייצר קונפליקט בין שני כוחות, וגם כשיודעים את סופו של הסיפור – גם את הסוף שמגיע אחרי סוף הסרט – אי אפשר שלא לכסוס ציפורניים ו"לקוות" שאלביס יגבור על המנהל האישי שלו, קולונל פרקר, שמצד אחד חשף את אלביס לעולם כזמר והביא להצלחתו, ומצד שני היה עסוק רק בסחיטת הלימון, עד תום, במקום לטפח אותו ולאפשר לו להיות מי שהוא: זמר בעל עוצמות יוצאות דופן, שבכל ז'אנר ששר (הוא ניסה את כוחו אפילו בשירה אופראית ויכול לה!) הצטיין, ועם זאת נשאר הוא עצמו, מזוהה תמיד בטביעת האצבע האמנותית שלו.
נוגע ללב לראות את צערו של אלביס על כך שבניגוד לביטלס למשל, הוא ידע שהוא יודע "רק" לשיר, ולא לכתוב את שיריו. מצד אחד ידע היטב מי הוא ואיך עליו להתבטא, ומצד שני – לא היו לו כוחות הנפש להתמודד עם המנהל האישי שלו, ולהיאבק על דרכו האמנותית.
מטריד לראות איך נאלץ להשפיל את עצמו, להשתתף בסרטי קולנוע ירודים, עד כדי כך שבאחד מהם הוא, אחד הזמרים המופלאים ביותר שנולדו, התבקש לשיר את "Old MacDonald Had a Farm", שיר שמתאים לפעוטות, אפילו לא לילדים קטנים.
החוזה שחתם עליו בתחילת דרכו אילץ אותו לוותר על מה שהוא אמור ויכול לעשות, ולהפוך למכשיר לעשיית הון, שלא עניין אותו, או לפחות, על פי הסרט, לא ניצב מעולם בראש סדר מעייניו (אם כי חשש תמיד להידרדר שוב לחיי העוני של ילדותו).
בזכות המאבק המתואר בסרט, בזכות הניצחון של "הטוב" על "הרע", נוצרת בסרט תיעודי העלילה שמושכת את הלב.
חשתי הקלה מכך שיוצרי הסרט לא המשיכו מנקודת השיא בחייו של אלביס אל המדרון שממנו התדרדרו חייו, עד לסוף העצוב והידוע והזכור לכול.
נכון היה לעצור שם, ברגעי האושר הצרוף, שלו עצמו ושל הקהל הנפעם, ולחוש אתם, מקץ כמה עשרות שנים,את אותה התפעמות עצמה.
כי שיריו הרי ממשיכים להתנגן בלבבות, גם זמן רב אחרי שמת, מכור לסמים, ובודד, אחרי שאיבד את יופיו הגברי המיוחד ואת הקסם שאפף אותו ואז אבד לו. לא, לא, מוטב להיפרד ממנו ברגעי השיא, ולזכור אותו כפי שהיה אז, נערץ, אהוב ושמח בחלקו.
