"אז ויקטוריה בקהאם לא קראה ספר מימיה." במילים הללו נפתח מאמר שכתבה לפני כעשר שנים הת'ר לייסי, בעלת טור בעיתון האנגלי הנחשב "גארדין". המאמר נקרא "עריצות הקריאה" ולייסי יצאה בו להגנתה של ויקטוריה בקהאם שזמן מה לפני כן העידה על עצמה  שאינה נוהגת לקרוא ספרים, וזכתה בשל כך לקיתונות של לעג. לייסי עצמה מעידה בסופו של הטור על כך שהיא דווקא כן נוהגת ואוהבת לקרוא, ואפילו מרבה לעשות זאת, ובכל זאת היא מעניקה לבקהאם, ואתה כמובן לכל מי שאינו חובב ספרים, מעין פטור מוסרי: "אני סבורה שישנם רבים שאינם קוראים ספרים," היא כותבת, "וזה לא מעיד על כך שיש בהם איזשהו פגם." היא מוסיפה ומספרת על אמה, שהספרים היחידים שקראה אי פעם היו אלה שנאלצה לקרוא כשהייתה תלמידה, ומאז שסיימה את הלימודים "ניערה את אבק הספרות מעל רגליה באנחת רווחה, ומעולם לא הביטה עוד באף ספר." ואמה אינה היחידה. לייסי מצטטת ידוענים בריטים שהצטרפו לוויקטוריה בקהאם והכריזו שספרים משעממים אותם, הם מסרבים לקרוא, ואינם רואים בכך כל פסול.

"מה קרה?" שואלת הת'ר לייסי. "ממתי מכסה קבועה של חומר קריאה רציני וראוי נהפכה לעניין מחייב? ומי בכלל מחליט מה ראוי? אילו ויקטוריה בקהאם בלעה מנה קבועה של ספרות נשים מתקתקה ("צ'יק ליט"), או מותחנים אלימים ושטופי דם (הרי גם אלה ספרים), האם מישהו היה סבור שהרגלי הקריאה שלה נאותים, אף על פי שחומר הקריאה החביב עליה באמת הוא עיתוני אופנה?"

מאמרה של הת'ר לייסי שאפשר אולי לכנות אותו גם "בשבחי הבּוּרוּת" מעלה על הדעת את הסיפור "קריאת קיץ" שכתב הסופר האמריקני-יהודי ברנרד מלמוד.

הדמות הראשית בסיפור, המתרחש בתחילת שנות החמישים באחד מרובעי העוני של ניו יורק, הוא צעיר בשם ג'ורג' סטויונוביץ'. שמו מעיד עליו שהוא כנראה בן למשפחת מהגרים, ככל הנראה ממזרח אירופה. אמו מתה, אביו פועל קשה יום שעובד בשוק הדגים ואחותו מלצרית בבית קפה אי שם בברונקס. האבא והאחות משכימים קום כל בוקר כדי לצאת לעבודה, ורק ג'ורג' המובטל נשאר בבית. הוא כמעט בן עשרים ורוב היום הוא מסתובב חסר מעש, מדי פעם מקשיב למשחקי כדורגל המשודרים ברדיו, מציץ בעיתוני הרכילות שאחותו מביאה מבית הקפה, לפעמים, כשמתחשק לו, מסדר קצת, אף על פי שחובת הטיפול בבית מוטלת על אחותו, גם אם היא עובדת קשה והוא בטל ממעשים. ג'ורג' מתקשה להשלים עם מצבו העגום. הוא משועמם. אין לו כמעט כסף. אחותו מקציבה לו אמנם מדי פעם כמה סנטים ממשכורתה, אבל אין בכך די כדי לאפשר לג'ורג' להזמין פעם מישהי לצאת אתו לסרט ולהפיג את הבדידות. ג'ורג' אינו שבע רצון גם מהשכונה שבה הוא גר. הוא חולם לשפר את תנאי חייו. כמה היה רוצה לגור בבית נאה עם מרפסת באזור ירוק שנטועים בו עצים, לא ברחובות המהבילים הללו, שהמדרכות בהן שבורות, ששום דבר לא צומח בהם, שיש בהם רק בטון ואבן. מדי ערב יוצא ג'ורג' לטיול קצר, חולף על פני החנוונים היושבים בפתחי החנויות כדי להתאוורר מהחום והלחות, יוצא מתוך שכונת העוני, עד שהוא מגיע לאיזה גן ציבורי קטן, שם הוא נח מחוסר המעש שלו וחולם על עתיד טוב יותר.

איך יוכל להתקדם בחיים? איך יוכל לפרוץ את מעגל העוני ולממש את מה שמכונה "החלום האמריקני" כלומר – להתעשר? לפי הסיפור השער האפשרי היחיד שיכול להיפתח בפניו הוא – אם ירכוש השכלה. כלומר – אם יתחיל לקרוא. כולם – ג'ורג', בני משפחתו והשכנים יודעים זאת. אבל ג'ורג' הפסיק את הלימודים. יום אחד נמאס לו והוא קם ועזב את בית הספר. ברור שלא היה אז מי שיבלום אותו, יעודד אותו להתגבר על הקושי והאתגר שמציבים הלימודים. אביו מתמודד עם קשיים בכך שהוא בוכה. אחותו כמעט בת גילו. בני משפחה אחרים, מלבד האימא שמתה, אינם מוזכרים. מאז שג'ורג' ברח מבית הספר הוא עסק בכל מיני עבודות מזדמנות – נער שליחויות, פועל בבית חרושת – שבכולן מאס. מדוע אם כן אינו משלים את חוק לימודיו? יש לו הרבה הסברים, בעצם –  תירוצים. למשל: הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וחוץ מזה – התלמידים האחרים יהיו צעירים מדי, יחסית אליו. למעשה יש לו לג'ורג' תירוצים לכל הבטלנות הנרפית שלו: אמנם היה רוצה לעסוק בנגרות כתחביב, אבל איפה ימצא מקום לעשות זאת? אמנם היה רוצה להיות משכיל יותר – אבל איך יוכל להתגבר על הרתיעה שלו מפני קריאה? הוא מבין היטב שרק מי שמסוגל לקרוא יוכל להתפתח, אבל אין לו כוחות נפש לאלץ את עצמו לפעול בהתאם.

השינוי מתחולל כשאחד השכנים, מר קָטָנְזָרָה –  גם הוא מן הסתם מהגר או בן למהגרים, כנראה מאיטליה, כך מעיד עליו שמו – פוגש את ג'ורג' ומאתגר אותו. קטנזרה מתעניין בג'ורג'. למעשה הוא היחיד שעושה זאת. אף אחד אחר בשכונה או בבית אינו פונה אל הצעיר הזה בשאלות, אינו תוהה למעשיו, אינו מבקש לדעת מה שלומו. מאז ומתמיד חיבב מר קטנזרה את ג'ורג'. כשהיה ילד נהג לתת לו כמה מעות כדי שיקנה לעצמו ממתקים.

ערב  אחד כשהוא נתקל בג'ורג' המשוטט כדרכו בלי שום תכלית, הוא מבקש לדעת מה בעצם ג'ורג' עושה עם עצמו. וג'ורג', שנבוך להודות בבטלנותו, מספר פתאום שהוא קורא.. המון. שיש לו רשימה של מאה ספרים שלקח מהספרייה, ובכך הוא שקוע. מר קטנזרה מתעניין מאוד. הסיפור מרמז על כך שהאיש משכיל יותר מאשר תושבי השכונה האחרים: הוא נוהג לקרוא עיתון "נחשב", הניו יורק טיימס. והוא מציע לג'ורג' לשוחח אתו על כל הספרים הללו. האם הוא מבין שג'ורג' משקר? האם מטרתו הסמויה להשפיע על הצעיר, לעודד אותו, להביא לכך שיתחיל באמת לקרוא?

לכל השאלות האלה משיב הסיפור תשובות סמויות ולא ישירות. אבל שאלה אחרת נשארת ללא מענה: מה קרה בעולם מאז שברנרד מלמוד כתב את "קריאת קיץ"? איך ייתכן שבאמצע המאה הקודמת הייתה ההשכלה המפתח הברור והמובן מאליו להצלחה בחיים, ואילו כיום ויקטוריה בקהאם ודומיה הם אלה שקובעים את הלך הרוח הציבורי? מדוע עיתונאית כמו הת'ר לייסי מוצאת לנכון להסביר שקריאת ספר דומה לכל תחביב אחר – היא אפילו מציעה חלופות שקולות: קניית בגדים, רכיבה על סוסים, תיעוד המספרים המופיעים על קרונות רכבת, בישול, חקר מערות?

רבים מבין תלמידי בית ספר תיכון שנהגתי בעבר לתת להם לקרוא את המאמר של הת'ר לייסי כמעין התגרות – משום מה האמנתי שידונו אותו לכף חובה ויבוזו לו – הגיבו אליו להפתעתי ולצערי בהסכמה. עד שהפסקתי לתת להם אותו, שמא אני משיגה בדיוק את ההפך ממה שתכננתי: מעודדת אותם לחשוב שהקריאה באמת לא חשובה כל כך, במקום לעורר בהם תחושה של התקוממות כנגד מה שנאמר במאמר.

"אני עצמי לעולם לא אדע את ההבדל בין ורסצ'ה לגוצ'י, (ולעולם גם לא יהיה לי אכפת מה ההבדל)", כותבת הת'ר לייסי, אבל מזדרזת להסביר שאין לדעתה שום הבדל בין עיסוק באופנה לבין קריאת ספרים. המשמעות המובלעת: גוצ'י וטולסטוי שווים. אין סולם ערכים של גבוה ונמוך, חשוב ולא חשוב, רב משמעות ושולי. אין מי שההיכרות עם עולמו תורמת ומעשירה יותר ממי שרק מקשט את המציאות. ומכאן שאין מי שמשפיע באמת על הזולת באמירתו, באמנותו, בנפשו המורכבת ורבת הפנים. אין הבדל בין מוצרט ללהקת פיקוד מרכז. אין. פשוט אין.