השנה – 2002. את פוגשת בנסיבות חברתיות אישה יקרה, שי צור שמה, שעובדת באותה עת כעורכת בהוצאה לאור גדולה – ידיעות ספרים. את מספרת לה שיש לך כתב־יד של רומן חדש. שי צור קראה ספר קודם שלך, בגידות כל מיני,וכתבה עליו ביקורת חכמה ומעניינת במוסף הספרותי של הארץ.
כבר פרסמת חמישה ספרים וזכית בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
שי צור מבקשת ממך לקרוא את כתב היד. את מהססת. יודעת שיש בידייך חומר נפץ אישי ומשפחתי. כתבת אותו כי מישהו אהוב מאוד הפציר בך: "תכתבי את האמת על עצמך". נעתרת להצעתו כאחוזת בולמוס. כתבת את שירה והירושימה במהירות, ובעצם – ליווית בו את מותך: ניסית להבין באמצעות הכתיבה מה יגידו עלייך, אחרי מותך, "כולם": תלמידה שלך בבית הספר, מורות שעובדות אתך, חברות. המעגל הולך ומתקרב. הדמויות שאת כותבת אותן מתחזות לאלה שקיימות בחייך, אם כי את יודעת שזאת לא מצלמה: את לא יכולה ללכוד באמת את מחשבותיהן, לחזות מה יגידו, איך יגיבו, מה ירגישו כשתמותי. את מנסה לחדור לעורן, להיות – הן ולהבין אותן.
בעצם – את עצמך. את איך שאת חושבת שאת נראית. וגם זה לא יכול להיות מדויק, שהרי אי אפשר לתעד את הנפש של עצמך, וודאי שלא את זאת של זולתך. ועם זאת – את משתדלת מאוד להיות אמיתית. לא להפריז, לא לכזב, לא להתרחק מעובדות.
יש בך עדיין מידה לא מעטה של תמימות. בשלב הזה, כשאת כותבת את הספר החדש שלך, את עדיין חיה מנותקת על שני איים נפרדים:
אי אחד שבו את שייכת למשפחה המיוחדת, המופלאה, אל הורייך המיטיבים כל כך לארח, אל הסעודות החגיגיות, שהם מיטיבים כל כך לערוך, אל כל מה שיפה בוהק, נוצץ, מיוחד, טעים, אל השיחות המעניינות, המעוררות מחשבה וצחוק, שמתנהלות סביב השולחן שלהם (אבל רק כשבאים אנשים זרים!)
גם כשבני המשפחה שלך נמצאים רק בינם לבין עצמם קורים דברים נעימים להפליא: מרבים לשיר ביחד, לנגן בפסנתר ובגיטרה, בהרמוניה, בשני קולות (אבל אבוי למי שמזייף! כלומר – לך. את הקול הצורם. לך אומרים לפעמים די, תשתקי, אבל כל האחרים מוכשרים כל כך!).
באי השני שעליו את חיה נעשו בגופך מעשים אסורים, פליליים. באי השני יש סודות סבוכים, שאת לא תמיד מצליחה לעקוב אחריהם. לא תמיד זוכרת בדיוק מי יודע מה ומה אסור לספר למי. באי השני יש סכנות איומות!
את מתקיימת במקביל ובנפרד על שני האיים: אי שבו שוכנת משפחה שאת אוהבת ומאמינה משום מה שגם את נאהבת. באי השני יש השפלות, אלימות, בגידות, עלבונות. לא רק כלפייך. האיים מנותקים.
וכתב היד החדש שלך נוגע בשניהם.
כתב היד החדש שלך חושף את הפשעים.
את רוצה שהוא יתפרסם? את מסוגלת?
את נעתרת להפצרותיה של שי צור. היא קוראת אותו ונותנת אותו לעליזה ציגלר, העורכת הראשית של ידיעות ספרים, שאומרת לך מיד – אני רוצה להוציא אותו לאור.
מי שפגע בך עדיין חי. לא ברור אם כבר חלה, אבל כשאת נעתרת להפצרות, מחליטה שכן, את תוציא את שירה והירושימה לאור, כשאת חותמת על החוזה, את מבינה שהפוגע בך יתעמת אתך קשות ואת אוזרת עוז לקראת מה שיקרה.
שירה והירושימה נושא את שם הסיפור שכתבה הדמות הראשית, שירה שמה. הוא נכתב בגוף ראשון, והוא וידוי. הוא חושף את מה אביה של שירה עולל לה.
את הסיפור הזה הראית לאבא שלך כשנתיים לפני כן, וביקשת את רשותו לפרסם אותו בקובץ סיפורים, בגידות, כל מיני, עד כדי כך היית עדיין מנותקת מהמציאות ומאיך שסביר או הגיוני להתנהל.
אבא שלך, בשיחות טלפון חשאיות ומוזרות, כמו של קושרי קשר, מבקש: "תפרסמי את זה אחרי שנמות". נעתרת, זמנית, לבקשתו. לא פרסמת את הסיפור.
אבל אז שיבצת אותו בסופו של הרומן החדש: סוף שמסביר הכול.
לא ידעת איך יראה המאבק הקשה שיתנהל נגדך. לא העלית בדעתך שהפוגע יצליח לגייס לצידו את כל בני המשפחה האחרים שלך. בהתחלה עוד חסת עליו, כי חשבת שיתמכו בך ויתנכרו לו. ביקשת מהם, אחרי שקראו את כתב היד, (ולא באמת הופתעו ממה שנחשף בו), עוד לפני שהספר ראה אור, שלא יפקירו את הפוגע… עד כדי כך המשיכו האיים להיות מנותקים.
ואז, ברגע אחד, התחברת. הבנת את מה שאת יודעת מאז ומתמיד. קלטת שאת יתומה מהורים חיים, ושגם שאר בני המשפחה יצאו עכשיו נגדך. לא יעמדו אף לרגע אחד לצידך. לא יביעו כלפייך אהדה, הבנה. יתקפו. יביעו כלפייך, לא כלפי הפוגע, שנאה גלויה, ובוז.
אבל כשכתבת את הספר, כשניסית להבין אותם, לא ידעת את כל זה. עוד חשבת שתכאיבי להם מאוד אם תשימי קץ לחייך… לא העלית בדעתך שיוותרו עלייך מיד, די בקלות, כך נראה.
ואז שירה והירושימה רואה אור. וזוכה לתגובות מופלאות, כיצירה ספרותית.
הוצאתו לאור גם הביאה עמו – מאנשים שאינם בני משפחה – תגובות אנושיות, מחבקות, חמות, כלפי הסיפור האישי. וגם – עדויות רבות מנפגעות אחרות של מי שפגע בך.
עוברות עשרים ושלוש שנים. חוץ מהמתווה הכללי, שכחת את רוב מה שכתוב בשירה והירושימה.
אבל נראה ש"כתבי יד אינם נשרפים", כפי שכתב בולגקוב בספר האמן ומרגריטה, מפי בן דמותו של השטן.
אמש הזמין אותי ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג ומרצה בחסד, להרצאה שהעביר בבית אריאלה, החמישית בסדרה: "אהבה ופחד מאכזבה – חקירה פסיכולוגית של רגשות אנושיים".
ופתאום התחוור לי שגם לספר שראה אור לפני עשרים ושלוש שנים יש עדיין חיים.
בשני חלקים בהרצאתו קרא ד"ר פכלר קטעים מתוך שירה והירושימה. פסקאות שבכלל לא זכרתי שכתבתי אותן אי פעם!
והכול היה כל כך טעון, ומפתיע, ומרגש.
הנה אחד הקטעים:
אז לקחתי את האופניים של יקי (בלי לבקש ממנו רשות) ועכשיו אני מרכיב אותה — אנחנו נוסעים מהבית-כנסת הישן על הגבעה אל הבית של דביר.
חושך מסביב. רק הפנס של האופניים מאיר פס קטן על הדרך מהכורכר, שהופכת לכביש למטה, איפה שמתחילים הבתים של המושב. עד שם בכלל לא צריך לסובב את הפדלים, הכול בירידה.
הנה הבתים הראשונים. אפילו בחושך אפשר לראות עם איזה ייאוש הם בנו אותם, ההורים שלנו, שהגיעו לכאן אחרי המלחמה, מהאירופה ההיא שלהם, שהיתה מעוניינת לראות אותם רק בתור פגרים בתוך האדמה שלה, או האוויר, או המים. לא נשאר להם הרבה כוח, גם אם הם היו בגיל הכי מתאים, כי הרי מי שהיה קצת יותר מדי מבוגר או קצת יותר מדי צעיר לא החזיק מעמד; ההורים שלנו מתאמצים מאוד להדביק בתוכם את כל החלקים השבורים, אבל ברור שכשמדביקים, ולא משנה עם איזה דבק, נשארים סדקים קטנים, וכולנו יודעים שאם מישהו מאיתנו יעצבן יותר מדי את אבא או את אמא, יש סכנה שתיפול חתיכה, והוא יראה את אמא או את אבא מתפרקים. איזה פחד.
כידוע למי שקורא את "סופרת ספרים", כל יום שישי אני נוהגת לצטט קטעים מתוך ספרים של אחרים.
היום הרשיתי לעצמי להעלות את אחד הציטוטים שבחר ד"ר פכלר, מתוך ספר שכתבתי מזמן כל כך.
אני כבר מזמן לא האדם שכתב את הקטע הזה, ובכל זאת – יש לי כמובן קשר אל האישה ההיא, שפחדה מאוד, אבל ידעה שהיא חייבת: לכתוב, לפרסם. ובכך בסופו של דבר הגנה על עצמה.
כי רק אחרי שהספר ראה אור, ואחרי הראיון שהתקיים בעקבותיו במוסף השבת של ידיעות אחרונות הגיעו אלי, כאמור, עשרות העדויות המחרידות מאחרות שבהן הוא פגע, ולא פחות חשוב – נודעו לי השקרים שבני המשפחה סיפרו עלי כדי לתרץ את היעדרותי מהלוויה שלו.
רק אז התחברו סופית שני האיים.
תודה, ד"ר פכלר, שהזכרת לי מניין באתי והיכן אני כיום!
