אני רוצה להתווכח עם הסוף של הסרט "שבע ברכות".

אתחיל ממנו. מודה: לא יכולתי להתגבר על היבבה החנוקה שהרעידה אותי, כשצפיתי בסצנה האחרונה. לא ידעתי בוודאות אם מה שעורר אותה היה רק מה שנראה מולי על המסך, או השילוב בינו לבין הרקע האישי שלי. כנראה – שניהם.

ועם זאת כן: אני רוצה להתווכח עם מה שהוצג בפנינו. עם אי הנוחות שחשתי, ועם תחושת הצרימה שהתעוררה בי.

למען האמת, גם בחלקיו הראשונים של הסרט הרגשתי אי נוחות רבה. בדיעבד הבנתי שהייתה מכוונת. שהיוצרים ביקשו בפירוש לעורר אותה.

אנחנו פוגשים שם משפחה מרוקאית חמה וקולנית, תוססת ודביקה, נלהבת ועליזה, לכאורה – קבוצת אנשים קרובים ומעורבים מאוד זה בחייו של זה. היה קשה בהתחלה לשאת את כל הרעש, ואת השמחה הזאת, העולה על גדותיה.

אבל לאט לאט המהומה הולכת ושוככת. זה קורה בד בבד עם חשיפתם של הסודות האיומים שהמשפחה הזאת, הנהדרת־לכאורה, מסתירה.

לא מדובר רק בסוד הראשי, שהוא כבר גלוי לקהל מראש, כי עליו דובר רבות עוד לפני שהסרט יצא אל האקרנים: סיפורה של אישה שבילדותה מסרה אותה אימה לאחותה חשוכת הילדים.

מארי, הילדה, גדלה. היא כבר בת ארבעים. והיא נמצאת במרכזה של העלילה ומניעה אותה. התמונה הראשונה בסרט היא חתונתה עם ישראלי־לשעבר, בניגוד לה – ממוצא אשכנזי –שגר בצרפת. הוריו באו להשתתף בשמחה, אבל עד מהרה אביו פורש מהחגיגה המתמשכת: שבע הברכות שנערכות, כל אחת מהן בארוחת ערב משפחתית, כל פעם אצל מישהו אחר: אצל ההורים של הכלה, אצל אחיה ואחיותיה.

ומה מתברר? שכל האהבה הקולנית הזאת היא בעצם העמדת פנים אחת גדולה. הצביעות נחשפת לא רק בהקשר של הסיפור העיקרי: סיפורה של מארי שמסרו אותה, כאילו שהייתה חבילה נטולת רגשות ורצונות, הלוך ושוב לדודתה כדי "לפצות" אותה על כך שאין לה ילדים. האמת מתגלה לא רק כשרואים את חוסר הרגישות של האחים והאחיות, שנהנים לשבת בנוכחותה של מארי ולהעלות ביחד זיכרונות ילדות משותפים שנמנעו ממנה. היא אמנם גרה בשכנות להם, אבל "השתייכה" לבית שבו לא היו ילדים נוספים. "בת" יחידה, לא ממש מאומצת – הרי ידעה מי הוריה הביולוגיים, וראתה את אחיה ואחיותיה חיים ביחד, אמנם במחסור כלכלי, אבל בתוך הווי משפחתי חמים. חוסר האהבה נגלה לא רק כשמבינים עד כמה אמה ואחיה ואחיותיה לא מבינים – לא רוצים להבין! – את מצוקתה של מי שחשה שנידו אותה על לא עוול בכפה – "הרי הייתי ילדה כל כך טובה!" היא זועקת במר נפשה. לא רק כששומעים אותם תוקפים אותה – מה את רוצה? לך היה הכול: לדודתה ולדודה היה כסף, היא זכתה בהשכלה ובתואר אקדמי. היא היום מנהלת בנק בפריז, בניגוד להם שאם יש לאחת מהם "תואר" הוא זה של מלכת יופי מקומית (ועוד "של השמנות"…).

אחיה ואחותה רואים בה מתלוננת סדרתית. כועסים עליה. מצפים שתשכח את מה שחוותה כעוול מתמשך. הרי זה היה לפני ארבעים שנה! מה את רוצה עכשיו…?

גם אמה כועסת עליה. ברגע של רתחה מודיעה אמה של מארי כי עד שהגיעה (עשר שנים לא ראו אותה) כדי להתחתן "בחיק המשפחה", הכול היה בסדר, כולם חיו בשלום, ורק היא בבואה הורסת הכול, ואז תוקעת האם את הסכין: "גם היום הייתי מוסרת אותך!"

אין סיכוי שתתנצל. אין סיכוי שתבין. אין סיכוי שתבקש סליחה. אין סיכוי שתבחין בכאב, שתכיר בו.

גם היום הייתי מוסרת אותך.

אבל החלק שהכי זעזע אותי – למרות שגם הדברים הללו בלתי נסבלים בעליל – היה אירוע צדדי לכאורה, אבל כזה שיש בו משנה משמעות בעיני: אחת מבנות משפחתה של מארי משוועת לילד נוסף, כדי שבתה לא תהיה בת יחידה. היא לא מצליחה להרות. היא מצאה סוף סוף פונדקאית. אבל אין לה כסף לממן אותה! והיא פונה אל בני המשפחה ה"חמים" וה"אוהבים" וה"קרובים" ומבקשת שיעזרו לה. שכל אחד יתרום, כמידת יכולתו.

אהה. האמת מתגלה. זאת משפחה רק לארוחות משותפות. לא לעזרה הדדית! הם נסוגים. הם מתקוממים נגד הרעיון. ומתחילים להעלות תירוצים לסירובם: לא נאה להם שהילד יגדל בתוך רחם של אישה זרה, ועוד גויה! וחוץ מזה, ממלמלים, גם לי אין כסף…

רגע השיא של הסרט מתרחש באותה סצנה. מארי מתפרצת: אולי אחד מכם ימסרו לה את הילד שלו, כדי לפתור לה את הבעיה? היא מנסה לגרום להם להבין את עוצמת העוול שנגרם לה. לשווא. אוזניהם אטומות. עיניהם לא רואות. אין הבנה. אין הזדהות.

ולכן הסצנה האחרונה בסרט עצבנה אותי.

מארי מגיעה שוב לביקור בישראל, אחרי עוד פרידה ממושכת. אמה כבר דמנטית, חיה בבית אבות.

אבל כשהיא רואה את מארי, דווקא אותה, היא מזהה! מארי נמסה מהתרגשות. שמחה. ויושבת לידה, דומעת, מחייכת. ומורחת לאמה לק.

פיוס.

על מה? איך? מדוע? מה פתאום?

זה הסוף שנבחר: סוף "מנחם", סוחט דמעות, אבל לא אמין! לא אמין!

בן זוגי אמר לי – אל תחשבי שהוא יחזיק מעמד, ה"פיוס" הזה. הרי שום דבר אמיתי לא נאמר! הרי הכול – חוסר ההבנה, ההכאבה, האדישות, נשארו כפי שהיו. נראה את מארי בעוד זמן מה, הוא הוסיף, נראה איך יהיו היחסים שלה עם בני המשפחה האטומים והמאכזבים האלה. אבל לא נראה. הסרט הסתיים…

זה לא שאהבתי את הסרטים הקודמים, הידועים והמונומנטליים, של שפילברג. חלקם נראו לי, במבט מבחוץ, אפילו מגוחכים: כריש ענק מפחיד, חייזרים שמאיימים על האנושות, כל האינידאנה ג'ונסים עם ההרפתקאות המופרכות שלהם, הדינוזאורים שקמים לתחייה… אפילו אי־טי לא ממש דיבר אלי, חרף הצלחתו הפנומנלית, ויכולתו לפנות אל קהלים רבים ומגוונים כל כך. לא פעם לגלגתי על דבריו המוזרים של שפילברג בטקס, כשהוענק לו פרס האוסקר על סרטו "רשימת שינדלר": האיש עמד על הבמה והודה, בין היתר, "לשישה מיליון שאינם יכולים להיות כאן ולצפות בסרט, ביחד עם כל מיליארד הצופים שרואים אותו הלילה "… חשבתי – כמה נרקיסיסט צריך להיות אדם כדי להודות לשישה מיליון נרצחים ולהצר על כך שאבדה להם ההזדמנות לצפות בסרט שיצר?

אבל סרטו החדש, "הפייבלמינים", מעין אוטוביגרפיה קולנועית, פשוט גמר אותי. די מהר התחלתי לדמוע, ועד תום ההקרנה חיסלתי שלוש ממחטות נייר. היו רגעים שמצאתי את עצמי מתייפחת ממש, וזה לא שהסרט עצוב! ממש ממש לא! הוא פשוט ריגש אותי עד עמקי הנשמה. 

כי זה סרט על היווצרותו של אמן. שפילברג יצר בו, בשפה קולנועית, את "דיוקן האמן כאדם צעיר" שלו, סיפר לנו איך הכול התחיל כשהוריו לקחו אותו לראשונה לקולנוע, כשהיה כבן חמש, איך הופעל עליו הקסם ושבה אותו לעד, ומה הייתה דרכו עד לרגע שבו הבין שהקולנוע הוא ייעודו הבלעדי בחיים, שבלי העשייה הזאת הוא אינו יכול לחיות.

מי שצופה בסרט ויודע שהאיש זכה פעמיים באוסקר,  לא יכול להיות אדיש למאמצים של אביו (המהנדס) לשכנע אותו שמדובר בתחביב, בעשייה שולית וחסרת משמעות שמוטב לזנוח אותה ולמצוא עיסוק רציני יותר, למשל – לימודי הנדסה, ולהתמיד בו… (ולעומת זאת – לעידוד שזכה מאמו). 

שפילברג – בסרט שמו סם, ועיון קצר בקורות חייו מגלה ששמואל הוא שמו "היהודי" – מספר לנו על הקשר המיוחד שלו עם אמו, פסנתרנית מוכשרת שוויתרה על קריירה מוזיקלית כדי להיות רעיה ואם, על ההבנה והתמיכה שהעניקה לו בדרכו להיות אמן יוצר, ועל העידוד המופלא שזכה לקבל מדודה של אמו, יהודי מבוגר עם מבטא גלותי שפגש אותו (לפי הסרט) רק פעם אחת, אבל השמיע באוזניו את הלקח החשוב ביותר שאמן צריך לדעת: העשייה הזאת היא משמעות חייך. אל תמעל בה, אל תוותר עליה ואל תישמע לקולות שמנסים לומר לך שהיא לא חשובה!

הסרט לא רק מרגש מאוד, הוא גם משעשע ורצוף בדיחות קטנות. כך למשל כשסם, בן דמותו של שפילברג, נאלץ לעבור דירה מפינקס שבאריזונה ללוס אנג'לס, בעקבות רילוקיישן של אביו, הוא סובל בבית הספר מבריונים אנטישמיים. "איך נקלענו פתאום לארץ של ענקים?", הוא שואל את אחותו באחד הימים הראשונים שלהם בבית הספר החדש, ומנסה לפלס לעצמו דרך בתוך קבוצת נערים גבוהים, חסונים ובהיר שיער.

סם־שפילברג זוכה כמובן לתהילה בין בני כיתתו רק אחרי שכישרונו המיוחד מתגלה: הוא מתנדב להסריט את יום הכיף שתלמידי הכיתה האחרונה בבית בבית הספר נוהגים לעשות על חוף הים כחלק מטקסי הפרידה מהמקום. סם, עם יכולתו המיוחדת, עם המבט החד, המקורי והמדויק שלו, לוכד עשרות רגעים משעשעים ומרגשים. התלמידים מריעים לו בתום ההקרנה, אבל זה רק קטע קטן ממה שקורה לו באותו ערב: ברגע מסוים מתעמת אתו אחד הביריונים שמיררו עד כה את חייו. השיחה ביניהם מפתיעה ומרגשת. בסיומה תובע ממנו הביריון לשמור את פרטיה בסוד, וסם נעתר לבקשתו, אך מוסיף – "אלא אם אעשה על זה פעם סרט"… ומיד נבהל משפת הגוף המאיימת של בן שיחו ושב ומבטיח: "מה שלא אעשה לעולם!"

והרי אנחנו יושבים עכשיו וצופים בסרט הזה. רואים את סם נאבק באנטישמיות כשהוא מכחיש שהרג את ישו (האנטישמים תובעים ממנו "להתנצל על הרצח"…), ומסביר ש"לא חייתי לפני אלפי שנים ומעולם לא ביקרתי ברומא" (למיטב ידיעתי ישו לא נשפט והועלה על הצלב ברומא… מילא…). אנחנו רואים את סם תָּמֵהַּ כשהוא מעניק לבת הזוג שלו, נערה מאמינה, שמנסה בלי הרף להמיר את דתו, תליון עם צלב זהב, והיא שואלת אותו "מצאת את ישו?" "בחנות תכשיטים?" הוא משיב לה בפליאה… אנחנו רואים אותו נאבק, חוטף מכות, כועס, נעלב, אוהב, מתרגש…

התענגתי על כל רגע בסרט. על הדרמות המשפחתיות שהוא פורש. על הרגעים היפים ומלאי וההומור, על האהבה הרבה שהוא מביע, לא רק לאמנות, גם לאמו ולאביו, וגם, לרגעים ספורים, לאחיותיו. אבל בעיקר – על תיאור צמיחתו של האמן המצליח. 

נפלא! 

הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

בסופה של הנובלה  The Heart Of Darkness (באחד מתרגומיה לעברית היא נקראה בלב האפלה ובאחר – אל לב המאפלייה), שכתב ג'וזף קונרד, לוחש קורץ, גיבור הסיפור, בנשמת אפו האחרונה "The horror, the horror". כלומר – איזו זוועה. (בתרגום הנושן: "האימה, האימה", בחדש יותר – "הזוועה! הזוועה!"), ועם המילים האלה על שפתיו הוא מת.

הזוועה שקורץ חושב עליה ברגעי חייו האחרונים היא זאת שהוא עצמו חולל. קורץ שבסיפור הגיע ללב אפריקה, ושם, במקום שבו חי מנותק מחברת לבנים, הרחק מהציוויליזציה המערבית, הוא הפך את עצמו לעריץ מופקר וצמא דם, והשליט אימה וטרור על נתיניו הלא לבנים. האם ארבע המילים הללו "The horror, the horror", מבטאות תובנה אחרונה שיש לו, רגע לפני מותו? האם הוא קולט איזו זוועה חולל בשנים שבהם שלט ללא מְצָרִים באוכלוסיה המקומית, בני האדם שהכפיף אותם לדחפיו החולניים? לאכזריות הברוטלית שלו? 

האם תובנה כזאת, שקונרד הסופר שם בפיו של קורץ – אמינה? האם אדם כמו קורץ, שהיה מסוגל לדברים שעולל, יכול באמת לחזור בו, להתחרט? הווידוי האחרון קשור בתפיסה הנוצרית שלפיה מתקיים טקס שנועד לשלוח אל העולם הבא את כולם, גם את החוטאים והמנוולים הכי גדולים, עם טיהור ומחילה. ייתכן שקורץ שבנובלה, שהתחיל את דרכו כאדם בעל אידיאלים נעלים ושאף להביא את האור לאפריקה, יכול היה בשניות האחרונות להסתכל לאחור על חייו ולראות את האפלה הגדולה שבלבו. ואולי זוהי אידיאליזציה של הסופר, שביקש למצוא תיקון גם לחוטא כמו קורץ. אם כי אי אפשר שלא לתהות – לטובת מי או מה? לטובת שלוות נפשו של קורץ? והרי לאנשים שבהם התעלל ההכרה שלו בזוועה לא תעלה ולא תוריד מאומה. האם ההכרה בזוועה יכולה להיות כפרתו? האם הוא מת מזוכך, כי הבין מה עשה? 

לא יכולתי שלא לחשוב על כל השאלות הללו כשצפיתי בסרט התיעודי "חצר משחקים", (בימוי, הפקה ותסריט: נורית קידר), המגולל את מה שהתרחש ביומה הרביעי של מלחמת לבנון בשנת 1982.

חיילים מפלוגת מילואים של הצנחנים הצטוו לשמור במשך כיממה על כאלף שבויי מלחמה לבנונים. את השבויים ריכזו חיילי צה"ל בחצר המשחקים של בית ספר בצידון. כמה מהם היו רופאים מבית החולים, חלקם לבנונים, ואחרים – בני לאומים אחרים: נורבגי, יווני, עירקי. מדוע החזיקו אותם בין השבויים? איך בכלל קבעו את מי ייקחו אל חצר בית הספר (שם אזקו אותם ואטמו את עיניהם בסמרטוטים)? איך ייתכן שבמשך כל שעות היום בחודש יוני, בחוץ, בשמש הקופחת, לא היו לחיילי צה"ל מים לתת לשבויים? מדוע נאלצו אלה לעשות על עצמם את צרכיהם, כי לא איפשרו לאף אחד אפילו לקום לרגע, ודאי שלא להתפנות? מתי ומדוע החלו החיילים להכות את השבויים? האם המכות הללו היו בלתי נמנעות? מה הייתה התוצאה שלהן?

מה חשבו הרופאים שנכחו שם על כל מה שהתחולל סביבם, למשל, על צחנת ההפרשות והזיעה, למשל, או על שבוי שפניו נקברו בחול, בעודו בחיים, והאם הצליחו להציל אותו?

מי אילץ את הרופא הלבנוני לשיר בעברית "עראפת הקטן שכח לסגור הדלת"? 

מה קרה שבסוף היממה נותרו  שבע גופות של שבויים בחצר המשחקים?

מי חשף את מה שקרה שם, ומתי? מדוע חיכה? 

והכי חשוב: מה חושבים כיום, מקץ כמעט ארבעה עשורים, חיילי צה"ל, הישראלים שהיו שם, על מה שהתרחש באותו יום בחצר המשחקים של בית הספר?

האם הם אומרים לעצמם "איזו זוועה", כמו שאמר קורץ הבדוי, או שגם היום, כעבור שנים רבות כל כך, הם מוצאים לעצמם הצדקות והסברים? האם הם זוכרים את מה שקרה, או את מה שהם מעדיפים לספר לעצמם? האם הם מבינים? האם הם מתחרטים? האם הם מכים על חטא?  

סרטה של נורית קידר מסמר שיער. 

הוא החל, כפי שסיפרה בכתבה בעיתון הארץ, כאשר ידיד שלה, איש ההייטק עידן הרפז, סיפר לה שהוא מוצף בזיכרונות מהקיץ של שנת 1982, כשהיה קצין צנחנים צעיר שפיקד על כוח שהשתתף בכיבוש של צור וצידון. 

בכתבה בהארץ סיפרה קידר: "הוא אמר לי, 'תשמעי, אני שולח לך קובץ ואני רוצה שתקראי, זה יומן המלחמה שלי מ–82'", מספרת קידר בראיון. "זה שכב כמה חודשים על שולחן העבודה במחשב שלי, ויום אחד כששמעתי שלכבוד 20 שנה למלחמת לבנון מחפשים סרטים על המלחמה, ניגשתי למחשב והתחלתי לקרוא. זה היה יומן מלחמה, את יודעת, 'הלכנו, ירינו, נכנסנו לבתים', לא משהו מיוחד. בשלב מסוים צילצלתי לעידן ושאלתי אותו, 'אתה יכול לומר לי למה אני צריכה לקרוא את כל זה?' והוא אמר לי, 'תגיעי כבר'. שאלתי למה אני צריכה להגיע, אבל הוא ענה: 'אני לא אגיד לך כלום, פשוט תגיעי'. חזרתי לקרוא, הרצתי דפים, ואז אני זוכרת שהגעתי לעמוד 68, ולא האמנתי. צילצלתי אליו, היה אחרי 12 בלילה, ואמרתי לו 'מה זה הסיפור הזה? אתה רוצה להוציא אותו?' הוא אמר שכן, וקבענו להיפגש למחרת".

את הסרט שיצרה קשה מאוד לראות. כמעט בלתי אפשרי. ועם זאת – חייבים לצפות בו. 

הוא שודר בכאן 11 בשבוע שבו דחתה הכנסת את החוק המוצע להכרה בטבח בכפר קאסם.

נתקלתי כבר בשאלה המזעזעת, המפחידה: "אמור להיות יום לכל מעשי הטבח והרצח, והפיגועים לסוגיהם שנעשו בארץ ע"י ערבים, ביהודים? בשביל מה זה טוב?"

מוזר ומבהיל שצריך להסביר שכן, חברה מתוקנת, ששורר בה שלטון חוק, חייבת להדגיש ולחזור ולהדגיש את הפשעים – פשעי מלחמה! – שהיא עצמה ביצעה באמצעות שליחיה, כלומר, באמצעות חיילי צה"ל. 

את הפשעים שכוונו נגדנו אנחנו זוכרים היטב. אבל חובתנו להכות על חטא שחטאנו, ובעיקר – לזכור את החטאים, ולספר עליהם לעצמנו ולילדינו, ללמד אותם, בתקווה שלא יחזרו עליהם. בתקווה שהמוסר והצדק ינצחו. בתקווה שנלמד את הלקח. ולא כמו קורץ, על ערש דווי, לא כמילים האחרונות, אלא כזיכרון חי של מה שאסור שמישהו מאתנו יעשה שוב בשמנו. 

הנה הסרט המלא:

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: "כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר".

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  "אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו," קורא המנחה של האירוע, "הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה."

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת "שליחי המשאלות הכמוסות"? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ'כוב, מין נינה שזועקת במר לבה "אני שחף…", מין ליובוב שמזהירה "עוד רגע אני מתה…" מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. "אני קולחוזניק" מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  "רומנטית, נוסטלגית ומסתורית", ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? "קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים", הוא הסביר. "לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – 'מתי תתחילו?' וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…"

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

האומנם המצוקה "עוברת בדי-אן-איי"? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי "שני יוסי", שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. "אלטע זאכן" שהחזיק בחצר סוס, "קנה ומכר" זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, "שלושה יוסי", כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו "סידור" ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה"ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של "שלושה יוסי" בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש "נפגשים" שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג'ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא "יצא" מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

"כן!" השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, "בתורשה"?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. "שלושה יוסי" הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא "כוכבים על פני האדמה" לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה "הלוואי שכך היה קורה גם בחיים", אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב"כוכבים על פני האדמה", מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי "להיכנס" לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

"כוכבים על פני האדמה" מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

בתחילת הסרט לא ברור: האם היא ילדה קטנה? אולי נערה? קשה להחליט. שמה יוּמָה. היא מרותקת לכיסא גלגלים בשל, כך מתברר בהמשך, שיתוק מוחין מלידה. היא נראית קטנטונת, בין היתר מכיוון שאינה יכולה לקום על רגליה, וכשאינה יושבת בכיסא גלגלים היא מתניידת על הרצפה כמו פעוטה, על ארבע.

אמה מטפלת בכל צרכיה: מפשיטה ורוחצת אותה, אפילו נכנסת אתה עירומה לתוך האמבטיה המלאה במים ומתרחצת ביחד אתה. היא נוגעת בגופה ומחזיקה אותה כמו שנוגעים בתינוק חסר אונים. גם מחוץ לאמבטיה היא שמה לב לכל תנועה ולכל נשימה שלה, למשל, תוך כדי שיחת טלפון שלה היא ניגשת וחותכת למענה את האוכל המונח בצלחתה. כל העת קשובה אליה ודרוכה לטפל בה.

אבל לאט לאט מסתבר שיוּמָה איננה ילדה קטנה. היא אישה צעירה,  בת עשרים ושלוש. חוסר האונים שלה מטעה. היא מבלבלת גם מכיוון שהבעות פניה ילדותיות, והיא מדברת במין מתיקות חמודה. היא כנועה ומשתפת פעולה עם אמה, מניחה לה לעשות הכול למענה. הרי אין לה ברירה, לא כן? במצבה היא צריכה רק להודות על כל מה שהאם מעניקה לה ועושה בשבילה, כי אין לה שום אפשרות להתנהל בעולם בכוחות עצמה.

האמנם?

יוּמָה היא לא רק צעירה מוגבלת בתנועותיה. היא גם אמנית שמתמחה בציורי מנגה, והיא עובדת אצל מישהי שבעצם מנצלת אותה, גוזלת ממנה את כישרונה ויצירותיה ומעמידה פנים שאלה שלה.

האם לאישה במצבה יש סיכוי לממש את כישרונה? להביא לכך שהעולם יכיר ביכולותיה? האם תוכל לברוא לעצמה, בתוך כל המגבלות הללו שאתן נולדה לרוע מזלה, סוג של עצמאות? מתי בעצם עזרה מתחילה להחניק, ותשומת לב מרובה כל כך לשתק ולאיים על תחושת האוטונומיה שגם אדם שכלוא בגוף של עצמו רוצה וזכאי לה? מתי דאגה נהפכת לשתלטנות?

גם למיי קאימה, השחקנית המגלמת את יוּמָה, יש שיתוק מוחין, והיא מפליאה לגלם את דמותה של מי שאינה מוכנה להיכנע לגורלה (מן הסתם – כמוה עצמה!). בשלב מסוים יוּמָה מתמרדת, נוקטת צעדים מפתיעים, לא מוותרת, פועלת בנחישות ובמהלך מופלא ונוגע ללב זוכה למצוא אנשים שמוכנים לשתף אתה פעולה ולעזור לה לגלות על עצמה ועל משפחתה סודות מפתיעים ומרגשים שישנו את חייה.

הסרט "37 שניות" הגיע לנטפליקס בינואר 2020. זהו סרטה הראשון של היקארי, שכתבה וביימה אותו. היקארי סיפרה כי בתסריט המקורי, שאותו כתבה במסגרת של סדנת כתיבה, לקתה הגיבורה הראשית בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה, בעקבות תאונת דרכים, אבל כשמצאה את מיי קאימה, שינתה את התסריט בהתאם למצבה של קאימה. היה לה חשוב מאוד שהשחקנית שמגלמת את דמותה של גיבורת הסרט לא "תציג" את מגבלותיה, אלא תייצג אותן בנאמנות, מתוך כך שהיא עצמה חיה אתן.

היקארי אינה מכירה מקרוב את המוגבלות הגופנית שהביאה אל הסרט, אבל בריאיון אתה סיפרה שהשאיפה לעצמאות ליוותה אותה מצעירותה והעניקה לה השראה לסרט.

"אני חושבת שאנשים ביפן אינם ערים למה שמתרחש בעולם," היא אמרה בריאיון לאתר Nippon. "תעשיית הבידור משפיעה מאוד על החברה. מדובר בהשפעה סמויה ומעודנת, אבל יש שפע של תוכניות קומיות שמשפיעות על הפאסיבות של הצופים ומסיטות את תשומת לבם מסוגיות חברתיות חשובות. לכן אני רוצה שאנשים יצפו ב'37 שניות' ויחשבו על הסוגיות שהוא מעלה."

אכן, מדובר ביצירה יוצאת דופן, מפתיעה ונוגעת ללב, בין היתר מכיוון שהיא נחווית כאמינה ומדויקת. הסרט מבקש לבדוק אם חירות אמיתית יכולה להתאפשר גם בחייהם של מי שגורלם הגביל מאוד את יכולותיהם הגופניות, והוא עושה זאת בתעוזה אך בעדינות, תוך שהוא נזהר מאוד מסנטימנטליות או מהפרזות. אפשר בהחלט להבין מדוע נבחר כחביב הקהל בפסטיבל ברלין בשנת 2019, שם הוקרן לראשונה.

ברגעים הראשונים נבהלתי: איימי עם הגברת מארץ' בטיול שלהן באירופה? כבר? מה עם "חג מולד ללא מתנות אינו ראוי לשמו"?  עם "מה נורא להיות עניים", של מג, עם איימי שמעקמת את האף, ורוטנת – "איני סבורה כי הוגן הוא כי לנערות רבות יש דברים נאים בשפע רב, ולאחרות אין מאומה", עם באת' שתמיד מרוצה ומרגיעה את אחיותיה – "הרי יש לנו אבא ואמא וכולנו חיות בצוותה"? עם משחק הצליינים? והרי ג'ו היא זאת שנאלצת בהתחלה לארח חברה לגברת מארץ', ואיימי אמורה להתחבב על הגבירה העשירה בעוד הרבה פרקים, רק אחרי שבאת' תחלה בשנית? 

ומה פתאום ג'ו כבר נפגשת עם העורך והוא מסכים לקנות ממנה סיפורים?

אבל כעבור כמה דקות הכול התבהר: הסרט, בניגוד לספר, אינו מתנהל כרונולוגית. קטעים מהעבר נרקמים לתוך ההווה, עד שהם נפגשים ויוצרים קו עלילה ברור, כנראה שגם למי שלא קרא את הספר עשרות פעמים כמוני בנעורי (וכמו נערות רבות אחרות).

נשים קטנות היה ספר פולחן. עד כדי כך שבספר אבא ארך רגליים הסופרת ג'יין ובסטר אומרת מפי הגיבורה שלה, ג'ודי, הלא היא ירושה אבוט שגדלה בבית יתומים, שהיא חייבת לקרוא את נשים קטנות כדי שתוכל להבין על מה מדברות חברותיה לקולג', שכן הספר הוא חלק מעולמן התרבותי. 

הסרט נפלא. הרבה יותר מרגש וסוחף מכפי שאפשר לצפות. הוא מפיח רוח חיים באירועים קטנים מתוך הספר ולפעמים אפילו מיטיב ממנו לעשות זאת, מעצם טבעו. כך למשל ההצגות שג'ו נהגה להפיק ביחד עם אחיותיה קמות לתחייה בסרט, חביבות ומשעשעות כפי שאנחנו אמורים לראות אותן בעיני רוחנו. גם נשפי הריקודים והתלבושות הזכורות כל כך לטוב. כיף למשל לראות את השמלה הוורודה, המושאלת, שמג לבשה בנשף, לא רק לקרוא עליה… 

המוקד בסרט, ובכך הוא משנה מעט את כובד המשקל של הספר, הוא בשאיפותיה של ג'ו לכתוב. מן הסתם השינוי מוצדק, שהרי האלמנטים האוטוביוגרפיים שבספר מובהקים. כמו ג'ו גם לואיזה מיי אלקוט נהגה לכתוב מחזות קטנים שבהם השתתפו בנות המשפחה, וכמו ג'ו, גם היא אהבה לקחת לעצמה את תפקידי הגברים. 

כמו שמתואר בסרט, המוציא לאור לא התפעל מכתב היד של נשים קטנות ורק אחרי שנתן אותו לאחייניתו, שהתלהבה מאוד, החליט להוציא אותו לאור ב-1868. בסרט העניין הפמיניסטי תופס מקום נרחב: האם יש לאישה אפשרות להגיע לעצמאות בזכות עצמה, או שמוטל עליה לכוון את עצמה רק לכך שתתפוס לעצמה בעל עשיר, ותבטיח את עתידה? 

איימי שואפת להיות ציירת, אבל בשלב מסוים מחליטה שאין לה כישרון מספיק בולט, ובינוניות לא מעניינת אותה. מג הבכורה מפגינה כשרון משחק וביום חתונתה ג'ו מנסה לשכנע אותה לברוח, לוותר על חיי נישואים, לפתח קריירה של שחקנית. מג מסרבת ומסבירה לה שהיא דווקא רוצה להיות רעיה ואם. שזאת השאיפה שלה. 

בשלב מסוים אפילו ג'ו כמעט נכנעת, נמלכת בדעתה ומוותרת על הצהרותיה שהיא לא רוצה להינשא לעולם, שכן החופש שלה, האפשרות לכתוב, חשובים יותר מכול. 

המפגש הארס פואטי שמתרחש בסופו של הסרט מקסים: העורך תובע מג'ו "האמיתית" להביא לכך שג'ו "הכתובה" תינשא, כי אף אחת לא תרצה לקרוא ספר שהגיבורה שלו נשארת רווקה. האם ג'ו "האמיתית" תיעתר לתביעתו? האם "תשיא" את בת דמותה? האם היא עצמה תינשא? 

בזכות ההצלחה המסחררת של נשים קטנות לואיז מיי אלקוט הצליחה לפרוע את כל החובות של בני משפחתה. היא אפשרה לאחותה הצעירה ללמוד ציור באירופה, ואפילו קנתה למשפחה בית בקונקורד. היא המשיכה לכתוב, אפילו הוסיפה שני ספרי המשך לספרה המפורסם ביותר. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים. 

אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות דעתה על הסרט. האם חלמה שספרה ימשיך להכות גלים יותר ממאה וחמישים שנה אחרי שראה אור לראשונה?  

לדעתי הייתה שמחה מהסרט, שזכה השנה בפרס האוסקר לעיצוב תלבושות. לי, על כל פנים, גאו לאורכו בעיניים דמעות של התרגשות.  

הציטוטים שלעיל (ובהם, כמובן, העברית הארכאית של סוף שנות ה-50) לקוחים מהספר נשים קטנות בהוצאת יהושע צ'צ'יק הוצאת ספרים בע"מ (ללא תאריך), תרגם מאנגלית שלמה ערב

בסוף, ממש אחרי התמונה האחרונה, מופיע ציטוט מתוך עלובי החיים, ספרו של ויקטור הוגו שהעניק לסרט את שמו. משהו על כך שאין צמחים גרועים, יש רק גננים גרועים. הווה אומר: את האשמה יש להטיל תמיד על דור המבוגרים, לא על הילדים, אם אלה גדלו להיות אלימים, "טעוני טיפוח", סרבני חינוך.

בית ספר בפריז, ששוכן בשכונת המהגרים מונפרמיי, נקרא על שם ויקטור הוגו. שם מתרחשת עלילת הסרט. אנו פוגשים ילדים שרובם נולדו כנראה בצרפת, אבל הוריהם או סביהם הגיעו מאפריקה, או מארצות ערב. האם המשפחות הללו התערו בסביבתן החדשה? האם הם רואים בעצמם צרפתים?

הסרט נפתח בתמונה שמעוררת את התחושה שכן: אלה צרפתים של ממש. שכן הם חוגגים בהתלהבות סוחפת ניצחון של נבחרת הכדורגל הצרפתית במונדיאל של שנת 2018, שועטים ברחובות בהמוניהם, שרים בעוז את המרסייז, שטופי שמחה שאין לה שיעור. 

רק בסופו של הסרט נזכרנו באילו מילים מתוך ההמנון הצרפתי בחר היוצר להתמקד: "עָרִיצוּת נֶגְדֵּנוּ צוֹעֶדֶת / דֶּגֶל דָּם הִיא לָנוּ תִּשָּׂא", וגם: "צָעוֹד נִצְעַד
עַד דָּם טָמֵא / שַׁדְמוֹת צָרְפַת יַרְוֶה." כן, רק בסוף הן מקבלות משמעות שונה לחלוטין. לא המנון, לא הזדהות עם צרפת ועם מורשתה. הזעם שנחשף במילות המרסייז, אותו זעם שכיוונו הבורגנים בימי המהפכה הצרפתית נגד בני מעמד האצולה של עמם, מופנה כיום כלפי צרפתים באשר הם. ובאופן ישיר ומיידי – כלפי מי שמייצג אותם בשטח, השוטרים שחיים ברובע, ומנסים להשליט בו סדר. שלא לומר – טרור ואימה.   

הסרט מלווה צוות של שלושה שוטרים כאלה. שניים ותיקים, אחד מהם צרפתי והאחר בן למהגרים מאפריקה, ואחד חדש, שמו סטפן, צרפתי גם הוא, שמזדעזע מהאלימות שחבריו לצוות נוהגים בה כלפי תושבי הרובע בכלל, וכלפי הילדים בפרט.

הוא "השוטר הטוב": מי שינסה לתווך, לפשר, להרגיע, מי שמבין ללבם של התושבים, סולד מאלימות משטרתית מיותרת, ומנסה להיאבק נגדה, כבר ביומו הראשון בתפקיד. 

מה הוא יגלה? לאן יתגלגלו הדברים? איך ומתי יבין את עוצמת השנאה המופנית אפילו כלפיו, אף על פי שהוא חדש ולא הספיק לפגוע באף אחד, להפך, הוא מייצג לכאורה עמדה שפויה, מתונה ומזדהה?

הסרט בעיקר שואל שאלות, אבל אינו משיב על רובן. הוא משאיר אותנו פעורי פה ומזועזעים לנוכח מה שנגלה לעינינו, ומותיר אותנו עם התהייה – מה עתיד להתרחש בהמשך. איך אפשר יהיה לרכך את הקשיים, להרגיע את הרוחות, לאפשר חיים משותפים במקום שבו מתרחשת הסתה בלתי פוסקת, ושנאה שיש לה, כך מסתבר, מקורות מאוד מוצדקים. 

צריך תמיד להאשים את המבוגרים בעליבותם של הילדים, מסביר לנו ויקטור הוגו: בכך שצמחו להיות אלימים כל כך, בכך שכנראה יהיו בקרוב פושעים (למען האמת, אפשר כבר עכשיו, בהווה המתואר בסרט, לתאר אותם ככאלה, גם אם יש להם סיבות טובות להתנהגותם). 

סרט הביכורים של לאדג' לי זכה לתשואות בפסטיבל קאן וגרף את פרס חבר השופטים. לי מעולם לא למד קולנוע. הוא עצמו תושב מונפרמיי, וסיפור חייו מרתק: הוא נולד במאלי והיגר עם הוריו לצרפת בילדותו. לי קנה מצלמה כשהיה בן שבע עשרה, והחל, כמו אחת הדמויות בסרט, לתעד את מה שמתרחש בשכונה ולהתעמת עם שוטרים. לא פעם נעצר, ואף נידון פעם אחת למאסר. הוא מכיר אם כן מקרוב ומבפנים את כל מה שהוא מתאר בסרט. התוצאה: יצירה מותחת, סוחפת ויוצאת דופן.

"עלובי החיים" נמצא ברשימה "הארוכה": עשרת הסרטים המועמדים לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הזר. הוא מייצג, כמובן, את צרפת. 

כן, כן, רק שני כוכבים, ויסלחו לי השופטים הנכבדים של גלובוס הזהב שהעניקו לו את פרס הדרמה הטובה ביותר. הם ודאי מיטיבים להבין ממני! ובכל זאת אספר כאן על תגובתי הסובייקטיבית לגמרי לסרט המדובר של השנה, "1917". מבחינתי מדובר בשיעמום גמור, מהההתחלה ועד הסוף.

הסרט משחזר את מסעם המפרך של שני חיילים פשוטים שהוטלה עליהם משימה: לחצות את קווי האויב ולהודיע למפקד האנגלי שנמצא שם, בצד השני של הגזרה, שעליו להסיג את כוחותיו ולבלום את ההתקפה המיועדת, שכן הגרמנים הציבו להם מלכודת וכל מאות החיילים שיסתערו על המארב יֵהרגו בלי ספק. המוטיבציה של אחד מהם עזה במיוחד, כי אחד החיילים שעלולים ליהרג, אם ההודעה לעצור לא תגיע אליהם, הוא אחיו. 

העלילה פשוטה ולא יומרנית. היא עוקבת אחרי המסע הבלתי אפשרי של שני החיילים האנגלים הצעירים, ועושה הכול כדי לפתח אצל הצופה מתח וחרדה: האם יצליחו לגבור על כל המכשולים? האם יגיעו אל היעד וישמיעו את דברם? האם המפקד יקשיב להם בכלל? האם יצילו את חבריהם מהקרב האבוד הצפוי להם?

גדולתו העיקרית של הסרט, כך קבעו המבקרים, בכך שהוא מצולם כמו (אך הצופה הבוחן היטב נוכח שלא באמת!) ב-one shot, כלומר – כמעט בלי חיתוכים ועריכה, וזאת כדי לחדד את תחושת האותנטיות ולהכניס את הצופה אל המירוץ הבלתי אפשרי של שני האנגלים הצעירים והנועזים. 

אז אנחנו רצים אתם בבוץ ובשלוליות, מדלגים מעל משוכות, חודרים לתוך ביצורים שנראים נטושים, גוברים על מוקשים, ניצלים רק בקושי ממלכודות, נתקלים בגדרות תיל, דורכים על המון גופות של חיילים שנהרגו לפני שהגענו אליהם, אנחנו מתמודדים עם מטוס שנופל ממש עלינו, עם בוגדנותו של הטיס הגרמני המנוול, עם חולדות, אש, עשן, ועוד הרבה זוועות.

אלא שכל אלה הזכירו לי יותר מכל סרטי הרפתקאות בנוסח "שודדי התיבה האבודה" שבהם הכול קורה כביכול, ובעצם שום דבר לא מתרחש באמת. לא מבחינתי, על כל פנים. מהומה רבה על מאומה. עוד ועוד אקשן, קטשופ בדמות דם, שלל אנחות מביכות, אפס הזדהות שלי עם המתרחש, שכן המתח לא היה מתח והאימה לא התעוררה.

נשארו בעיקר רק כמה שאלות ציניות למדי. למשל: איך ייתכן שהמכתב שהחייל האמיץ שולף מתוך כיסו, אחרי ששחה זמן רב בנהר, נשאר יבש וקריא? יש לזכור: הרי מדובר בתחילת המאה ה-20 ולכן הנייר לא היה עטוף ושמור בתוך שקית ניילון אטימה…

מבחינתי רמת האמינות של הפרט המסוים הזה משקפת את רמת האמון שיכולתי לתת במתרחש. והיא הייתה נמוכה מאוד. 

אז כן, סרט על מלחמה, שמבקש להוכיח לנו שהיא דבר נורא. קטלני, מכוער, מזוויע, מיותר. בסדר גמור. השתכנעתי. אלא שלא הייתי זקוקה לשם כך לצפייה בסרט הזה.

נראה שסיכוייו של "1917" גבוהים לזכות בפרס האוסקר. למזלו – דעתי כלל אינה נחשבת. 

יאמר לשבחו של הסרט שיש בו לא מעט קטעים משעשעים מאוד. הוא מתחיל בסצנה שעוררה בקהל פרצי צחוק מוצדקים: הגיבור, פייר-פול, צעיר שהוא דוקטור לפילוסופיה שעובד כנער שליח, מסביר לבת הזוג שלו, פקידה בבנק, מדוע רק מטומטמים יכולים להצליח כאנשי מכירות: אם, נאמר, תפקידך למכור שואבי אבק ואת טיפשה, תוכלי לספר לקונה הפוטנציאלית ששואב האבק יסב לה אושר. מכיוון שאת טיפשה, תאמיני בשטויות שאת אומרת ולכן תשכנעי אותה לקנות. אבל אם את אדם נבון, תביני שאף שואב אבק אינו יכול לגרום לאושר ולכן תיכשלי במשימה… 

אז מי, אם כן, חכם? למי החוכמה יכולה להועיל? 

פייר-פול ממשיך להסביר: רוב הסופרים הדגולים, כמו גם הפילוסופים הנחשבים, היו שוטים גמורים. והוא נותן דוגמאות: טולסטוי למשל לא הרשה לאריסיו להתחסן, מה זה אומר עליו? והפוליטיקאים? כולם מטומטמים. הגרוע מכולם, הוא, כמובן, דונלד טראמפ. "אבל עשרות מיליוני אמריקנים הצביעו לו" מנסה חברתו לסתור את דבריו. "ברור," הוא משיב בלי היסוס, "אהבלים מתים על מטומטמים"…

הסרט נקרא במקור "The Fall of the American Empire", כלומר: נפילתה של האימפריה האמריקנית, (ולא של אימפרית הכסף!). הוא מעין המשך לקודמו, "The Decline of the American Empire" כלומר – ירידתה של האימפריה האמריקנית, שגם אותו יצר דניס ארקנד הקנדי מקוויבק (הסרטים  דוברים צרפתית), ב-1986. אז  עקב ארקנד אחרי קבוצת ידידם אינטלקטואלים מהמחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מונטריאול, שדנו בסוגיות מיניות שונות, ביניהן בגידות בחיי הנישואים, מין קבוצתי וזנות. 

הסרט שלפנינו מתמקד בסוגיית ההון השחור: פייר-פול נקלע בטעות לזירה של שוד מזוין (גם הסצנה הזאת הניבה פרצי צחוק רועמים בשל הפער בין האלימות הרצחנית לתמימותו המופתעת של העד לה), וברגע אחד של התלבטות, לנוכח שקים מופקרים שמכילים מיליוני דולרים, נדרש להחליט איך לנהוג: האם לנוס על נפשו? להתקשר למשטרה? ואולי פשוט לקחת לעצמו את הכסף? 

אבל מה בדיוק אפשר לעשות עם כל שטרות המזומנים הללו? 

הון שחור בממדים עצומים מסתובב בעולם ומגיע למקלטי מס שונים ועלומים. שותפים לו ארגוני טרור, פושעים שמחביאים את סודותיהם, שליטים ונושאי משרה מושחתים, מעלימי מס, בעלי הון ממדינות לא יציבות, מחביאי נכסים בהליכי גירושין ועוד – כולם חייבים להשתמש בכספם בלי להשאיר עקבות, תוך שהם עוקפים את המנגנונים הרשמיים והמוכרים. 

אנחנו כצופים עוברים מניפולציה רגשית מוכרת ונושנה בקולנוע: אנחנו מזדהים עם הפושעים ושמחים לאידה של המשטרה הכושלת שרודפת אחריהם וכל הזמן נשארת צעד אחד מאחוריהם. אנחנו רוצים שהם יצליחו לרמות את הממסד ושהמשטרה המגינה עליו (ועלינו…) תיכשל. 

אנחנו אמורים גם להזדהות עם ההתאהבות של פייר-פול ביצאנית צמרת יפהפייה, מהוקצעת ואלגנטית, שחיה לכאורה בשלום ועם הרבה כבוד עצמי עם עיסוקה. וזאת נקודה שתמיד מפריעה לי כשהיא מוצגת כך, הן בספרות והן בקולנוע. גלוריפיקציה של זנות היא תמיד מעשה לא מוסרי, שכן היא מעניקה לגיטימציה לניצול ואונס "מרצון" לכאורה. מי שקרא את ספרה של ענת גור מופקרות  כבר יודע איזה סבל עובר על נשים שנקלעו לחיי זנות, עד כמה הן קורבנות ופגועות מילדות. 

עם זאת, וחרף ההסתייגות, קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שהוא קודם כול, כאמור, משעשע מאוד, ושנית – מהדיון הסמוי שהוא עורך בעניין הזרמים התת קרקעיים שמתקיימים בעולם ההון בלי שרובנו, האנשים הפשוטים החיים ממשכורת, יוכלו בכלל לשער איך הם מתנהלים. 

הסצנה שבה אחד מעשירי הארץ מעביר כספים בין כל מיני תחנות ברחבי העולם, והכול באצטלה של קרן שנועדה לסייע לילדים נזקקים, מצחיקה מצד אחד, ומצד שני מעוררת מחשבות נוגות על מעלימי המס ועל המחיר שכולנו משלמים בגללם, במישרין ובעקיפין. 

הסרט מבוסס על מקרה אמיתי: ב-2010 התרחש במונטריאול שוד מזויין בחנות בגדים. שני אנשים נמצאו הרוגים באירוע שהיה כנראה קשור במריבה בין כנופיות. 

"התחלתי לפנטז על מה שקרה שם," סיפר ארקנד, "שאלתי את עצמי מדוע זה קרה כך… ומה היה קורה אם מישהו היה מוצא את עצמו פתאום בעלים של שקים גדושים בכסף מזומן. מה יוכל לעשות אתו? איך זה ישפיע על מעמדו החברתי?"

כדי ליצור את הסרט ביקר הבמאי במקומות שבהם משכנים הומלסים, כדי ללמוד על חייהם ומצוקותיהם. אכן, אלה מופיעים בסרט ומעוררים מחשבות על הפערים הבלתי אפשריים שבין העשירים לעניים מאוד. הפערים הללו מצדיקים מן הסתם את השם "נפילתה של האימפריה", ואין בעצם צורך לנקוב רק בשמה של אמריקה. הרי פערים כאלה מתקיימים למרבה הצער בעולם כולו. 

אחרי שסרטו "רופא הכפר" יצא אל האקרנים, החליט הבמאי הצרפתי תומא לילטי, רופא בהכשרתו שאף עבד זמן מה במקצוע, שסרטו הבא יתאר את תהליך ההכשרה לרפואה. כמו בישראל (שבה המחסור ברופאים הולך ומחמיר), גם בצרפת רף הקבלה ללימודי רפואה גבוה מאוד, והסטודנטים נדרשים להשקעה כמעט אינסופית. כפי שאומר מישהו בסרט שלפנינו, "אם אומרים לסטודנט למשפטים שעליו ללמוד בעל פה את ספר הטלפונים, הוא שואל 'מדוע?'. אם אומרים זאת לסטודנט לרפואה, הוא שואל 'למתי?'"… 

"שאלתי את עצמי מדוע יש מחסור רב כל כך של רופאים בפריפריה", סיפר לילטי על תהליך היצירה של סרטו, "ואז התחלתי לעבור על המספרים במאגרי הנתונים הזמינים לציבור."

לילטי אמר כי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נובעת מכך שהרופאים הצעירים מעדיפים לעבוד רק במקומות הנחשבים, אלא מאופן ההכשרה שלהם. מאחר שגם הוא למד רפואה, הוא יודע כיצד הכול נראה מבפנים. 

"הרגשתי שאולי חווייותי כסטודנט לרפואה הן רק סימפטום של בעיה עמוקה יותר. רציתי להראות את הלחץ העצום שמופעל על הסטודנטים הצעירים, ואיך משפיעה עליהם התחרות המטורפת, בצורה כמעט אלימה. אלה חוויות שמותירות את חותמן לכל החיים."

אכן, הסרט מציג את ההשקעה האדירה הנדרשת מסטודנטים לרפואה, שבמשך תקופה ארוכה מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד ושינון אינסופי, ואז ניגשים לבחינה שנמשכת כמה שעות וחורצת את גורלם. הלחץ הרב מתחיל כבר בבית הספר התיכון, שכן הציונים שישיגו בבחינות הבגרות יאפשרו רק למעטים להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, שם ילך מספרם ויפחת בתהליך סינון מפרך.

האם ההשקעה מוצדקת? האם אפשר להבין את משאלת הלב של פרחי הרפואה הללו?

כשחושבים על תנאי העבודה של רופאים צעירים בישראל, אלה שנדרשים לאורך שנים רבות למשמרות אינסופיות ומתישות תמורת שכר שאינו הולם את מידת ההשקעה, התשובה המסתמנת היא שלא, אין לכך בעצם הצדקה של ממש. אלא אם מבינים את האמירה העמוקה יותר שעולה מהסרט: הרצון להיות רופא הוא למעשה צורך נפשי עמוק: passion. תשוקה שאין לה הסבר הגיוני. מי שנולד עם התשוקה הזאת לא ירתע משום מאמץ כדי לממש את ייעודו ולהיות רופא.

 הסרט מדגים זאת בפנינו בעוצמה: אנו פוגשים בו שני סטודנטים. האחד מוכשר הרבה יותר מהאחר. אלא שדי בהתחלה ברור לגמרי שהוא לא באמת שם. בלבו לא מפעמת התשוקה העצומה הזאת. הוא מצליח בלימודים, וההצלחה אמנם משמחת אותו מאוד, איך לא, אבל בתוך תוכו הוא יודע שלא נולד להיות רופא. לעומת זאת ידידו, שמתקשה ממנו בלימודים, חייב להיות רופא, יהא המחיר אשר יהא. אצלו הצורך טוטלי. 

ובכן, הסרט הוא בעצם על משמעות. הוא עונה על השאלה המתקבלת לכאורה על הדעת – בשביל מה? הרי לא הגיוני להתאמץ כל כך. ההשקעה רבה מדי והתמורה דלה יחסית, לפחות ככל שמדובר ברופאים צעירים. אבל מי שחייב להיות רופא אינו יכול להתווכח עם העובדות החיצוניות. וזאת תשובה שנכונה כנראה לכל עניין בחיים, לא רק כשמדובר בבחירה במשלח יד. כל מה שמעניק לנו פשר ומשמעות, ראוי שנתאמץ ונסבול בשבילו. כל כך פשוט… 

מעבר לעצם הנושא שבו הסרט עוסק, הוא מרתק, כי מעניין לראות את החיים האוניברסיטאיים בצרפת. לילטי סיפר שההווי הסטודנטיאלי המוצג בו קרוב למציאות: "השתמשנו בסצינות כמעט דוקומנטריות בלוקיישנים האותנטיים, למשל בסצינות המבחן, בכיתות. ניסינו להשיג קצב של ההתרחשות ושל הדיונים כפי שהם קורים בחיים. המטרה היתה להגיע לסרט נטורליסטי, ובה בעת להרגיש כל הזמן את התחושה של הספירה לאחור שבה הסטודנטים מצויים. צילמנו בכיתות, בספרייה, במסדרונות ובכל המקומות כפי שהם בווילפינט, ששם יש כמה מכינות ומכללות. היה לי חשוב מאוד להעביר את התחושה האותנטית של חוויית ההיבחנות בחלל הענק והמנוכר, את המתח, את הקהל העצום שמקיף כל אחד מהסטודנטים. כולם שומעים כל רחש של נקישת עט, וכל רעש עלול להוציא מריכוז. למרבה המזל נתנו לנו לצלם בזמן מבחני אמת. כך צילמנו את החלל ואת הסטודנטים כקבוצה, מרחוק." 

הכול כל כך שונה מהמציאות האוניברסיטאית בישראל, ולכן הסרט מעורר סקרנות ועניין, גם מהבחינה הזאת. 

"אז איך הסרט?" נשאל בן השמונה, שבזכותו הלכנו לראות את "רֶמי – ילד של אף אחד".

"מצוין!" הוא השיב.

"וכמה כוכבים לתת לו?" שאלתי עוד וניסיתי להסביר מה פירוש "כוכבים".

"אני יודע מה זה כוכבים," קטע אותי הברנש הדעתן, ופסק מיד: "ארבעה וחצי".

את התשובה לשאלה מדוע הוריד לו חצי כוכב אני מנועה מלצטט, מחשש ספוילרים.

מה אפשר בכל זאת לספר?

ובכן – ששני המבוגרים שנלוו אל הילד יצאו גם הם בתחושה שעברו חוויה ראויה. אחת מהן מוכנה להודות שעיניה דמעו, ועוד איך. האחר אמר – "כל כך שונה מסרטי הילדים האחרים שראינו עד עכשיו."

אכן. הסרט שונה מאוד מהיצירות התעשייתיות השגרתיות מבית היוצר של דיסני ודומיו (אם כי יוצרו העיד כי כשביים אותו חשב דווקא על עבודתו של סטיבן ספילברג וקיבל ממנו השראה). 

"הרגשתי רצון ליצור סרט הרפתקאות המעוגן בתרבות הצרפתית," סיפר הבמאי, אנטואן בלוסייה, והוסיף: "אשתי היא שהציעה לי את הספר של הקטור מאלו."

מי שקראה בילדותה את ספריו של מאלו, את במשפחה ואת באין משפחה (האחרון הופיע בעברית לפחות בארבע גרסאות שונות, ועתה שוב, במהדורה מחודשת שנושאת את שמו של הסרט), זוכרת היטב את היתום והיתומה הנידחים משני הספרים השונים, ילדים אומללים שהם בעצם נצר למשפחות אמידות. דומני כי מדובר בפנטזיה שכיחה. גם ג' קיי רולינג נגעה בה כמובן בסדרת הארי פוטר: כנראה שלא מעט ילדים שוגים בה כשהם כועסים על בני המשפחה שלהם, וחולמים לגלות שבעצם הם מאומצים, וכי ההורים האמיתיים, הטובים, העשירים, היפים, החכמים, עוד יימצאו ויגאלו אותם.

בסרט שלפנינו מדובר בילד שנאבק לא רק כדי למצוא אהבה וביטחון, אלא גם כדי לגלות את ייעודו הנסתר בחיים. אין לו מושג שהייעוד הזה כרוך בביטוי אמנותי, אבל למזלו הרב הכישרון שניחן בו מתגלה, ויש מי שיטפח את אותו, ויעזור לילד לממשו. 

במאי הסרט סיפר כי רצה ליצור תחושה של קסם ושל הרפתקה. "ניסיתי לתת לצופים את התחושה של מעשייה, מהסוג שאנחנו מחפשים אחריה כילדים. בדומה לסיפורים שאנחנו מספרים לילדים שלנו לפני השינה. בה בעת היה לי חשוב לשמור על הזהות הצרפתית של יצירתו של מאלו." 

הספר המקורי נכתב בשעתו בצרפתית כסיפור שבועי שהופיע בכתב עת, לאורך ארבע שנים. אלה היו הסדרות של אותם ימים, הנטפליקס של המאה ה-19, והסרט מצמצם בלית ברירה את כל הנפח העצום של הספר המקורי לסרט שאינו יכול להכיל הכול. עם זאת, הוא קוהרנטי ונוגע ללב. הפאנץ' הכי משמעותי מגיע ממש בתמונה האחרונה של הסרט, שמבהירה לנו את סיפור המסגרת, ומכילה פרט מרגש מאוד שאסור להחמיץ.

אחרי כל השבחים אי אפשר שלא לשאול שאלה שעולה מהספר ומהסרט, והיא סמויה אך מטרידה כשחושבים עליה. היא נוגעת בשאלת המעמדות החברתיים שהיצירה מתארת: הכול מתהפך בחייו של הילד כשמתגלה שהוא בעצם שייך למעמד הפריבילגי: הוא בעצם לא אסופי יתום ועני, אלא בן טובים עשיר. מהרגע שזה נגלה, כבר לא יצפו ממנו לשמש משרת אישי של נערה עשירה. לא בזכות סגולותיו ומעלותיו, אלא בזכות מוצאו וייחוסו. הווה אומר – לא די בכישרון, ביכולת, בקסם האישי, ביופי. כשאתה נולד למעמד הנכון, עתידך מובטח. אלא אם נגרם עוול, וכל המעלות הללו נגזלות ממך, ואז נגזר עליך לחיות כאחד מפשוטי העם. הסרט יוצא לכאורה כנגד תפישת העולם הזאת, אבל בעצם די משתף אתה פעולה. "הרעים" הם ברובם בני בני מעמד הפועלים. הם מכוערים, גסים ונכלוליים לעומת "הטובים" שהם ברובם מעודנים ויפים (אם כי לא כולם רגישים באמת אל זולתם)…

מעניין אם הילדים שצופים בסרט שמים לב לכך, או שגם הם, כמו כולנו, כבר התרגלו לגמרי להאמין שיופי, טוב לב ועושר קשורים זה לזה בקשר מובן מאליו שאי אפשר בכלל להתירו… 

"אנחנו בני אדם רגילים," אומרת המלכה אליזבת באחד מפרקי העונה הרביעית בסדרה "הכתר", כשהיא מנסה להסביר לאחד מאנשיה מדוע הסכימה לצילום הסרט הדוקומנטרי שעקב באמצע שנות ה-60 אחרי חיי המשפחה המלכותית ושודר פעם אחת בבי-בי-סי. "אנחנו קמים בבוקר, עובדים, אוכלים, מצטננים. אנחנו כמו כולם." 

בן שיחה מסרב להשתכנע ומסביר לה שהציבור אינו רוצה להאמין שהמלכה, אמה, אחותה, בעלה, ילדיה, הם באמת  "כמו כולם". בהמשך אליזבת מחליטה לאסור על שידור חוזר של הסרט הדוקומנטרי העוסק במשפחתה. למרבה האירוניה, הקונפליקט המדובר נחשף (לכאורה) בסרט שמנסה לעקוב אחר הכתר וספיחיו, ואנו זוכים בו כביכול למבט מקרוב מאוד אל חייהם הפרטיים, אל הקונפליקטים שלהם, אל שיחותיהם הקרובות, אל אורחות חייהם כשהם בגפם. עד כמה התיאור מדויק אפשר בהחלט לתהות. האם למשל המלכה באמת מתהלכת "בבית" – די מצחיק לחשוב על ארמון בקינגהם כעל בית של מישהו… – בנעלי עקב ועם תיק יד תלוי על אמת זרועה? או שאולי יוצרי הסדרה מתקשים לדמיין אותה בנעלי בית ובלבוש נוח? לשם מה הם סבורים שנחוץ לה תיק היד הזה בזמנים שבהם אינה יוצאת החוצה? 

לכל התהיות הללו אין כמובן שום קשר לסרט "האפיפיורים", אם כי כשצפיתי בו נזכרתי בהן, שכן גם ב"אפיפיורים" אנחנו זוכים לכאורה במבט מקרוב על אנשים שאפשר להכיר אותם רק בפומבי, רק בתפקיד. 

אהה, אמרה לעצמה הצופה, אז כך מתנהג, מדבר, מגיב, אפיפיור אצלו "בבית", בדל"ת אמותיו? 

אין לדעת, כמובן. אבל הסרט שלפנינו בהחלט משכנע. אפשר בקלות לדמיין שכך נראה ומתנהג האפיפיור.

הסרט עוסק ברגע יוצא ודופן בתולדות הכנסייה הקתולית: האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הלא הוא יוזף אלוסיוס רצינגר, יליד גרמניה, פרש ב-2013 מהכס הרם. לפני כן זימן אליו האפיפיור לרומא את מי שראה בו יורש: הקרדינל ברגוליו יליד ארגנטינה, שאכן נבחר להיות האפיפיור פרנציסקוס.

הסרט מרתק. הוא מציג סוגיה משמעותית מאוד שאפשר לסכמה במשפט קצר, שאותו אומר הקרדינל ברגוליו לאפיפיור ובהמשך – לאחד המאמינים. זהו משפט שגם מופיע כגרפיטי על חומה (ייתכן מאוד שמדובר בגדר ההפרדה ביהודה ושומרון): "build bridges, not walls"  כלומר – "בנו גשרים, לא חומות". העמדה שהוא מציג מעלה על הדעת את שירו של רוברט פרוסט "תיקון חומה", במיוחד את השורות "בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל / מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,/ וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב" (כאן בתרגומה של עדנה אולמן-מרגלית). 

המשפט משקף את השקפת עולמו של האפיפיור פרנציסקוס, שמטיף לקירוב לבבות, לליברליות ולגמישות יחסית לעומת קודמו שהיה שמרן ונוקשה בעמדותיו.

אכן, פרנציסקוס הפתיע לא פעם את העולם בצניעותו ובעמדותיו הליברליות. כך למשל  כשאמר בפומבי "מי אני שאשפוט הומואים?", והוסיף ואמר כי "אם אדם מסוים הוא הומו שמאמין באלוהים ושיש לו רצון טוב – מי אני שאשפוט אותו?"

בסרט הוא מצוטט כמי שאומר "כשאף אחד לא אשם, כולם אשמים", ביחס למשבר הפליטים הפוקד את העולם. היו מי שהאשימו אותו בתמיכה בכת הצבאית הרצחנית והעריצה ששלטה בארגנטינה ובכך שלא נקט עמדה חד משמעית, אבל אחרים העלו על נס את העובדה שהרבה לסייע לנרדפים והיו חוקרים שמצאו כי הואשם לשווא. 

מעלתו הגדולה של הסרט במשחקם המשובח של שני גיבוריו, אנתוני הופקינס בתפקיד בנדיקטוס ה-16 וג'ונתן פרייס בתפקיד פרנציסקוס. מיירליס דומה להפליא לאפיפיור, לא רק בהבעת הפנים החביבה האופיינית לו כל כך, אלא ממש בתווים עצמם. שניהם משכנעים באינטראקציה ביניהם, בשיח התיאולוגי שהם מנהלים ובניסיונות השכנוע ההדדיים. כך למשל מנסה ברגוליו לשכנע את האפיפיור שגם אם הוא סובל, הוא אינו רשאי להתפטר, שהרי גם ישו לא ירד מהצלב כשסבל…

 אין בסרט הזה נשים (למעט פה ושם נזירה שתפקידה לשרת איזה גבר ואת פניה כלל לא רואים), יש בו רק המון חשמנים גנדרנים ואפילו מצועצעים במכנסיים האדומים שלהם, בשכמיות המעוטרות עם הגדילים המצויצים המוזהבים (אגב כך, אחת ההחלטות הראשונות של פרנציסקוס הייתה להישאר לבוש בבגדים פשוטים יחסית, ולנעול את נעליו הרגילות, לא את אלה האדומות שנועדו לאפיפיור). הוא מציג את ההתרגשות העצומה של מיליוני הקתולים שנלהבים לקבל לחייהם אפיפיור חדש, ואת הטקסיות המוקפדת בתהליך הבחירה של האפיפיור כזה. כל אלה מוזרים מאוד בעיני מי שכל נהייה דתית זרה לה. ובכל זאת, הסרט הצליח להכניס גם אותי לתוך המציאות הזאת ולעורר בי עניין ואפילו, עלי להודות, סוג של חיבה-לרגע. 

"הם דורשים מאתנו לסלוח", מספר אחד הקורבנות לקראת סופו של הסרט. "הם מאשימים אותי שאני מחפש נקמה…"

הנה שוב: הפוגעים דורשים ומאשימים. הנפגעים מוצאים את עצמם בעמדת התגוננות. מתנצלים. צריכים להסביר. ופוגשים את האוזניים האטומות, כפי שקורה לא פעם לנפגעים. לא פעם? לרוב!

כן, הנה אפשר להיווכח בכך בסרט החדש של פדרו אלמודובר (הוא יצא להקרנה במאי 2019): סרט תיעודי – "השתיקה של אחרים". אלמודובר  מלווה בו את מסעם של קורבנות המשטר הפשיסטי בספרד: במשך עשרות שנים הנהיג פרנקו מדינה שבה שלטו ההתעללויות, העינויים, ההתנכלויות והאכזריות. וכשמת, ונוסדה "הדמוקרטיה" (שבראשה עומד מלך שפרנקו עצמו הספיק להכתיר), הוחלט בבית הנבחרים הספרדי, ברוב קולות, על "חוק החנינה": כולם יסלחו לכולם, בפקודה ועל פי דין. הקורבנות (ששוחררו ממאסרי השווא, באמת תודה רבה!) לפוגעים, והפוגעים לקורבנותיהם… שוויון זכויות מופלא. מי שעינה לא יישלם על כך ולא ייענש. מי שעונה אינו זכאי לתבוע מהמענה לפחות הודאה באשמה, אם לא פיצוי. 

העינויים היו רבים ומגוונים: מאסרים ממושכים, בלי משפט, שלוו בהתעללות גופנית מחרידה. העלמת אלפי תינוקות שזה עתה נולדו ומסירתם – כנראה! – למשפחות נאמנות לשלטון. חטיפות של אנשים שנרצחו ונקברו בקברי אחים, או סתם כך, בלי שום אות וזכר לקבר, במקום שעליו סללו אחר כך כביש מהיר. 

חלק מהקורבנות עדיין כאן, אתנו, הם או בני המשפחות שלהם, ילדים, נכדים. אחדים מהם כבר זקנים מאוד. אישה אחת, בסוף שנות השמונים לחייה, נאבקת כדי לקבל את גופת אמה שנרצחה ב-1936. היא עצמה הייתה אז ילדה קטנה, רק בת שש, שידעה ייסורים, התנכלויות של שכניה ואיומים ברצח. אישה אחרת, בת שמונים ושמונה, נאבקת כדי שיוציאו את גופת אביה מקבר האחים שבו נטמן והיא תזכה להביאו לקבורה מכובדת. קורבן אחר, שמספר על העינויים המחרידים שעבר, מבקש להעמיד לדין את האיש שעינה אותו. המענה ממשיך לחיות (הוא גר באותו רחוב שבו מתגורר גם הקורבן) בשקט ובשלווה, בשל חוק החנינה. לפחות, כך רוצה הקורבן, שישנו את שם הרחוב, שכן השם הנוכחי מנציח את דמותו של אחד הפשיסטים שהסב סבל עצום לרבים.

האם יצליחו הקורבנות לזכות לא בנקמה, אלא בצדק, שאותו הם מבקשים, לדבריהם? 

בארצם זה לא יקרה. כאשר הגיעה הדמוקרטיה, המענים, הפשיסטים, משתפי הפעולה עם השלטון של פרנקו, לא הוזזו מתפקידיהם. נשארו פקידי ציבור, שופטים, אנשי ממשל לסוגיהם. הקורבנות פנו אם כך מקץ שנים רבות אל רשויות המשפט בארגנטינה בניסיון לגייס את החוק הבינלאומי, לשכנע את הרשויות בארגנטינה שיש להעמיד את המענים לדין כמי שביצעו בספרד פשעים נגד האנושות. אוזנה של השופטת הארגנטינאית קשובה, אבל האמצעים העומדים לרשותה מעטים. 

האם דעת הקהל בספרד יכולה לעזור במאבק?

אלמודובר מראה לנו איך פועלת שטיפת מוח חינוכית: הוא מראיין צעירים שמסתובבים בחוצות של עיר בספרד, כנראה מדריד. רובם אינם יודעים מאומה על מה שהתרחש בארצם בתקופת שלטונו של פרנקו. אין להם מושג מהו חוק החנינה. "לא לימדו אותנו על זה", הם מפטירים במבוכה או באדישות. אזרח מבוגר יותר מפריח ססמאות: אין טעם לדוש בעבר. זה קרה מזמן. צריך להמשיך הלאה.

כל מי שהיה קורבן לאלימות אנושית מכיר היטב את הססמאות הללו. תמיד יימצאו העומדים מנגד, השותקים – וזאת כמובן משמעות שמו של הסרט – האדישים.

כפי שאמר אלי ויזל: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." וגם: "האדישות לסבל היא שמפשיטה מהאדם את אנושיותו. הרי האדישות מסוכנת יותר מכעס ומשנאה… אדישות איננה התחלה: היא סוף. ולכן האדישות היא תמיד חברה לאויב, שכן היא מיטיבה עם התוקפן – לעולם לא עם קורבנו, שכאבו מועצם כשהוא מרגיש נשכח מלב. האדישות, אם כן, איננה רק חטא, היא עונש… במקום שממנו אני בא, החברה הייתה מורכבת משלוש קטגוריות פשוטות: הרוצחים, הקורבנות, והעומדים מן הצד… בזמנים החשוכים ביותר, בגטאות ובמחנות המוות. הרגשנו נטושים, נשכחים. כך הרגשנו כולנו…"

כך מרגישים גם קורבנותיו של פרנקו. אלמודובר מביא אלינו אל קולותיהם. חשוב להקשיב להם.

הסרט מוקרן ב-Yes VOD

זו לא אשמתך": שיר וריקוד הפכו להמנון מחאה פמיניסטי שסוחף את העולם

השיר, ששמו "האנס בדרכך", בוצע לראשונה בחודש שעבר בהפגנה בצ'ילה ומאז הופיע בהפגנות נשים ברחבי העולם.

דקות אחדות אחרי שהסרט התחיל גילינו ששתינו מתאפקות שלא לפרוץ בבכי. ואולי אפילו לא הצלחנו במשימה. כן, ישבנו בסלון. על השולחן שלפנינו חיכו גביעי היין והקעריות עם הפיצוחים, והבטנו בזעזוע במה שהתרחש מולנו על מסך הטלוויזיה.

"איך שהוא עבד עלינו!" אמרה חברתי ואני הצטרפתי אליה בשקט, "כן, איזה תרגיל מלוכלך שהוא עשה לנו!"

זאת הייתה הקרנה פרטית של "סיפור נישואים", סרט אמריקני חדש לגמרי שהוויקיפדיה מגדירה אותו "דרמה קומית" (למען האמת, לא ברור לי מה הצד הקומי שבסרט). למעשה, התעתדנו לצפות בו ביחד, שני זוגות, באולם הקולנוע הקרוב, כשגיליתי שהוא מוקרן גם בנטפליקס. אם כך, איזו סיבה יש לנו לטרוח, לנסוע, לקנות כרטיסים, לשבת בחושך וסביבנו אנשים זרים שנוהגים לעתים מזומנות להגיב בקול אל מה שהם רואים על המסך (כן, כך קורה לא פעם באולם המרהיב והאלגנטי כל כך שבבית התרבות בסביון: אישה לא צעירה במיוחד יושבת קרוב אלינו ומלהגת: מעירה הערות, מפרשת ומבהירה בקול את תובנותיה הלא נחוצות לאיש)? בשביל מה, אם אפשר להישאר בבית, על הספה הנוחה, ולהשמיע כאוות נפשנו את ההערות, הפרשנויות וההבהרות שהנוכחים אינם מתרעמים עליהן?

חוויית הצפייה הייתה מענגת, ולא רק בזכות הנוחות של הצפייה בבית: הסרט עצמו כובש, מכאיב ומציף. מצאתי את עצמי נאנחת, בוכה (משלב מסוים כבר בגלוי…) וקוראת אל הטלוויזיה קריאות בנוסח "לא! לא! די! מה אתם עושים, תפסיקו עם זה!" 

הגעתי אליו כדרכי, טבולה ראסה, לפיכך לא ידעתי עליו מאומה, למעט שמו המבטיח: "סיפור נישואים". אבל בעצם מדובר על סיפור גירושים. ואפשר בקלות לטעות, כי בתחילתו של הסרט, כמו שחברתי ואני אמרנו זו לזו בכאב, הוא מפעיל על הצופים תכסיס רגשי יעיל מאוד: הוא מצליח, בלי מאמצים גדולים במיוחד, להביא בפנינו בצורה המשכנעת ביותר, את אהבתם העמוקה, האמיתית, של בני הזוג ניקול וצ'רלי. הוא במאי תיאטרון, היא שחקנית. הוא מנהל של להקה קטנה בניו יורק. היא, שהגיעה לשם בשעתו מלוס אנג'לס, חולמת לחזור לחוף המערבי, "הביתה", למקום שבו גרות אמה, אחותה ואחייניה. יתר על כן, היא שואפת לפתח קריירה עצמאית. לשחק לאו דווקא תחת פיקודו של בעלה, אולי אפילו לביים, לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם. לא להיות בעיקר רעייה מטפחת ואימא לבנם המשותף.

הם אוהבים זה את זה. ממש. מאוד. בהתחלה קשה להבין מה בעצם מניע אותם להיפרד. ועד הסוף ממשיכה להתקיים התקווה שמדובר בסך הכול באי הבנה שאפשר לטפל בה. שאם רק… שאולי… שהלוואי… כן, ממש עד התמונה האחרונה בהחלט נמשכת התחושה שלא מדובר כאן במקרה אבוד. ועם זאת, הסכסוך הולך ומתברר, והסיבות לו מתבהרות ומקבלות תוקף. אנחנו עוקבים אחרי ההתדרדרות בתהליך הפרידה. כמעט כל מי שהיה במצב דומה מכיר את זה מקרוב: את מה שקורה כשעורכי הדין נכנסים לתמונה. את אובדן השליטה הכמעט בלתי נמנע. את המאבק האלים שמתפתח בין שני אנשים שאינם אלימים וממש לא מתכוונים לפגוע זה בזה. שניים שיצאו לדרך מלאים בכוונות טובות, אבל הגיעו לסופה אחרים מכפי שהיו בתחילתה. כמו שנהוג לומר – כשפותחים במלחמה אי אפשר אף פעם לדעת איך היא תסתיים.

מעלתו הגדולה של הסרט במשחק המופלא של כל הדמויות. סקרלט ג'והנסון מגלמת את דמותה של ניקול: שבירה, אומללה, נגררת, ועם זאת גם נחרצת, זועמת וחד משמעית. אדם דרייבר מגלם את בעלה ומיטיב להציג את דמותו של גבר שמשוכנע בכוונות הטובות של עצמו, ובעצם הוא אטום לגמרי, כלל לא מבין מה התפקיד שמילא בדרך לקריסת הנישואים שלו. את רגעי ההתפכחות והתדהמה שלו, כשהוא מתחיל לקלוט מה באמת קורה, משחק דרייבר בכישרון רב. מעולה גם לורה דרן בתפקיד עורכת הדין: הברקודה המתחזה לאישה מלאה באמפתיה. היא מפליאה להציג את הפער בין החביבות שנראית על פני השטח לבין מה שמסתתר מתחתיה. 

בארצות הברית המועצה הארצית לביקורת סרטים וטיים מגזין בחרו בסרט כאחד מעשרת הטובים של השנה. הוא יצא אל האקרנים בנובמבר 2019 והגיע לנטפליקס בתחילת דצמבר. 

מומלץ בחום!

ב-1979 ניסו שתי משפחות שחיו במזרח גרמניה לערוק בחשאי למערב. "בלון", הסרט שלפנינו, משחזר את ניסיון הבריחה ההירואי שלהם באמצעות בלון פורח שיצרו בכוחות עצמם.

במהלך הצפייה בסרט עלה על דעתי השיר "עשב" של קרל סנדברג (כאן בתרגום שלי): 

עִרְמוּ אֶת הַגּוּפוֹת לַגֹּבַהּ בְּאוֹסְטֶרְלִיץ וּווֹטֶרְלוּ,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת, וּתְנוּ לִי לִפְעֹל –
אֲנִי הָעֵשֶׂב. אֲנִי מְכַסֶּה אֶת הַכֹּל.

וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּגֶטִיסְבֶּרְג
וְעִרְמוּ אוֹתָן לַגֹּבַהּ בְּאִיפְּר וּבְּוֶרְדֶן,
גִּרְפוּ אוֹתָן מִתַּחַת וּתְנוּ לִי לִפְעֹל.
שְׁנָתַיִם, עָשׂוֹר, נוֹסְעִים יִשְׁאֲלוּ אֶת הַכַּרְטִיסָן:
מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה?
אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

אֲנִי הָעֵשֶׂב.
תְנוּ לִי לִפְעֹל.

עלה על דעתי גם הסרט הסיני "לחזור הביתה".

בשיר סנדברג מספר על כך שהזמן מכחיד ומעלים את שדות הקרב של העבר. העשב כיסה מזמן את הגופות, איש אינו יכול עוד לראות את הזוועה שהתרחשה שם פעם, עד כי תיירים שחולפים במקום תוהים "מָה הַמָּקוֹם הַזֶּה? / אֵיפֹה אֲנַחְנוּ?"

בסרט הסיני שחזרו היוצרים את מציאות החיים בסין בימי "מהפכת התרבות": העוני המחפיר, התלבושות האחידות שאנשים נאלצו ללבוש, העליבות, הייאוש, ומנגיד אותם עם המציאות העכשווית בסין המפותחת, שנראית שונה מאוד, מערבית, מודרנית. 

לא יאומן לראות את ההתגייסות של כוחות השטאזי שנועדו לסכל בריחות כאלה. את המאמצים העצומים שהשקיעו בכך. את אלפי המוחות, החיילים, השוטרים, החוקרים, שגייסו את כל כוחם כדי לאתר את מתכנני הבריחה ולמנוע אותה מהם. 

באחד הרגעים המעניינים בסרט מדבר בכיר בשטאזי עם אחד החיילים ו"בודק" אותו: בוחן את נאמנותו למשטר. אותו בכיר מנסה למשוך את החייל בלשונו ושואל אותו מדוע בעצם מתאמצת כל כך המדינה למנוע בריחות. הרי המשטר הסוציאליסטי שואף להיטיב עם אזרחיו, חותר לשוויון ולצדק, ואם יש כאלה שמעדיפים לוותר על כל הטוב הזה, מדוע שלא ניתן להם להסתלק? לרגע אפשר לחשוב שהבכיר הזה מתכוון למה שהוא אומר, אבל לא. זאת רק שיטת דיכוי נוספת: הבדיקות הבלתי פוסקות שנועדו לחשוף בוגדים פוטנציאלים. 

"בלון" משחזר כאמור אירוע אמיתי, שהתרחש בגרמניה המזרחית ב-16 בספטמבר, 1976 (אפשר לקרוא עליו בוויקיפדיה). והנה, עשר שנים אחרי כן, נפלה החומה בברלין, וכל מי שרצה יכול היה לעבור לצד המערבי ובחזרה, בלי שום הפרעה. במהלך הצפייה בסרט, כמו גם בזמן שביקרתי בברלין וראיתי את ההנצחה הרבה לאותם ימים, לא יכולתי  שלא לחשוב על כל אותו הבל מרושע, על כל אותו בזבוז משווע של אנרגיה, שנועדו למטרה אחת: למנוע מבני אדם לעבור מצד לצד, כרצונם. 

גרמניה המזרחית קרסה בעיקר מכיוון שהשיטה הכלכלית נכשלה. המדינה נהפכה לחדלת פרעון לאחר שנטלה הלוואות רבות מגרמניה המערבית, ולא הצליחה להחזיר אותן.

כמה אנשים קיפחו את חייהם כשניסו לברוח ממנה? האם הודה מישהו, אפילו בפני עצמו ובדיעבד, שלא היה ערך בכל הדיכוי והרדיפה, שהרי בסופו של דבר הכול נכשל? 

האם גם הקונפליקטים שנראים כיום לא פתירים, אזורי המלחמה האלימים, יהיו בעוד אי אלה שנים רק זיכרון רחוק, יישכחו לגמרי, כמו בשיר של סנדברג, או שיהפכו לאתרי תיירות מצולמים כמו צ'ק פוינט צ'רלי בברלין, מקום שהיה נקודת הביקורת הבולטת ביותר לאורך חומת ברלין, במעבר בין מזרח גרמניה למערבה, שם התרחש בין היתר ב-1961 עימות צבאי אלים בין טנקים סובייטים ואמריקנים, וכיום הוא אטרקציה למבקרים שבאים ומצטלמים עם שחקנים שמחופשים לחיילים?

האם עוד חומות יופלו ואיש לא יזכור את האלימות שסבבה אותן? 

הסרט "בלון" פועל היטב על העצבים של הצופים. אמנם גם מי שלא קרא עליו מראש, כמוני, שאוהבת, כבר סיפרתי לא פעם, להגיע טבולה ראסה, יכול היה לשער שסופו יהיה "טוב", ושהבורחים יצליחו להגיע למערב (אחד הרגעים החזקים בסרט – לא ספוילר, הרי הכול ידוע! – הוא זה שבו ממש לקראת הסוף שניים מהבורחים נתקלים בחיילים במדים ושואלים אותם: "כאן המערב?", ואלה משיבים בתמימות, "לא, כאן בוואריה," שהרי "מערב" הוא כמובן מצב  יחסי בלבד…). בכל זאת מצאתי את עצמי מתקשה לנשום, יושבת על קצה הכיסא, מבוהלת, מתוחה… 

בראיון עם במאי הסרט הוא אמר כי "יש דור צעיר שבקושי מכיר או מתעניין במה שקרה במזרח גרמניה. אני משווה את זה לבני הדור שלי שהתקשו להבין מדוע שבעים שנה ויותר לאחר המלחמה הם היו צריכים להתעמת עם הזוועות שביצעו הנאצים. גם אני חשבתי כך בצעירותי. חשבתי שנולדתי ב-1968 ומה זה קשור אלי. זה היה דור אחר שדפק את כל העניינים אז. אבל ככל שהתבגרתי ההיסטוריה הקרובה מעניינת אותי יותר ויותר. אני בוחן את מה שקרה ואת השפעתו על בני האדם. זו הסיבה שניסינו לעשות את פיסת ההיסטוריה הזו של מזרח-מערב בדרך הכי אותנטית שיכולנו, אבל יחד עם זאת מהנה ומלהיבה כך שאת הסרט יראו אנשים בכל הגילאים גם כשהוא יצא למסכים וגם בעוד שלושים שנה".

והוא צודק. הסרט מהנה, וכנראה שגם מלמד, את מי שלא מכיר את מה שהיה אז. 

בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!

הייתה התלבטות: ללכת לצפות בסרט, או לוותר? האם נוכל לעמוד שוב בעוצמת הכאב שהושת עלינו אז, באותו לילה ארור של ה-4 בנובמבר 1995, ובעצם לא התפוגג מעולם, או שהחשיפה לאירועי אותם ימים תהיה קשה מנשוא? 

האם יש צורך או טעם בצפייה בו? הרי היינו שם, אז, ולא שכחנו מאומה. לא את ההסתה המפחידה, שלא הבנו אז את עוצמתה המסוכנת כל כך. לא את תחושת הזוועה. ולא את האשמה כלפי ילדינו – אספר שוב את סיפורה של בתי, שהייתה אז בכיתה ו', וכמה ימים לפני הרצח שאלה אותי, במה שנראה לי אז תמימות ילדותית, "מה יקרה אם יהרגו את רבין?" כן, כך. היא הרגישה. אני לא הבנתי. פטרתי את שאלתה בלא כלום. מה פתאום… מה פתאום שיהרגו את ראש הממשלה? דברים כאלה לא קורים. כך אמרתי לה אז, וכך חשבתי. כלומר – לא חשבתי.

עיקר ההתלבטות נבע מהחשש שמא הסרט משרת את עניינו של הרוצח. האם זהו עוד שלב ב"טיהורו"? האם זהו עוד ציון דרך שמביא אל מה שיוצרי החמישייה הקאמרית צפו שנתיים אחרי הרצח? יגאל עמיר לועג לנו, יגאל עמיר כבר יודע שעוד יסדרו לו חנינה? שהוא עשה את זה "בהשפעת האווירה הציבורית"? 

"אתם הרי יודעים את זה", אמר לפני 22 שנה רמי הויברגר, שגילם את הרוצח המחייך אלינו בבוז, בתחושה של ביטחון עצמי: יודעים שהוא עוד יצא לחופשי ויזכה לאהדה, שלא לומר – לתהילה.

האם אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם החשש שמא הסרט, שמציג את נקודת ההשקפה של הרוצח, מועיל או יועיל לו? 

מה גם שהיו מבקרים שטענו שמדובר ב"סרט מיותר", שנוסף לכול – עשוי רע. 

ובכל זאת, הקולות האחרים שנשמעו, לא רק זכייתו של הסרט בפרס אופיר, חברים שצפו בו ואמרו שחייבים, הניעו אותנו להסתכן וללכת.

ובכן, אין לי אלא לחלוק על עמדתו המלומדת של אורי קליין, שלטעמו מדובר ביצירה "מיותרת". קודם כל, לטעמי הסרט עשוי היטב. לא רק מכיוון שהשחקן הראשי מיטיב לגלם את דמותו של הרוצח, אלא בעיקר מכיוון שהוא מציג לכאורה את נקודת המבט שלו, אבל מפליא בה בעת לסתור אותה, ולהראות לנו בעצם את הזוועה הגלומה בה.

הסרט פועל כמו ביצירה ספרותית משובחת שפונה אלינו מפיו של דובר שאינו מבין מה בעצם הוא מספר לנו ואיך הוא מפליל את עצמו בעינינו דווקא כשהוא מנסה להסביר ולהצדיק את עצמו (הדוגמה הקלאסית: לוליטה של נבוקוב, רומן שבו ככל שהומברט הומברט פורש בפנינו את זיכרונותיו, את "התאהבותו" בילדה שאינה אלא הקורבן האומלל שלו, כך גובר התיעוב כלפיו).

לא "ימים נוראים" אינו מעודד שום אמפתיה כלפי הרוצח, ולא הבנה למניעיו. הסרט מראה לנו את ההסתה הרבנית שהעניקה לו לגיטימציה, ואולי אפילו דחפה אותו במודע. הדמות השפויה היחידה מעולמו של עמיר היא זאת של אביו שמנסה למתן אותו, שמתפלץ מהרעיון שמישהו יעלה בדעתו "להוריד" את רבין (ועדיין אינו חושד בתוכניותיו של בנו), שמשתדל להסביר לו שרצח כזה אסור, שהוא רק יוביל למלחמת אחים, ששום דבר בעולם אינו יכול להצדיק אותו.

קטעי הארכיון המשובצים בסרט שוברים את הלב. פער בין התקווה לגדיעתה, בין השמחה לשבר, בין קריאתו של הנרצח "די לאלימות", דקות אחדות לפני שיורים בו, הייתה בלתי נסבלת ונותרה כזאת אז ועד היום. איך ייתכן שאדם שקורא לשלום, שמתרגש לנוכח האהבה והשמחה שדבריו מלאי התקווה, מובס כך, ברגע תמציתי וקטלני של שנאה צרופה ואלימות בלתי נשלטת? איך ייתכן ש"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" כדבריו של הנביא ירמיהו? 

קטעי הארכיון שבהם מוצג בנימין נתניהו המסית מעל המרפסת בכיכר ציון, הפוסע בעקבות "ארון הקבורה" של יצחק רבין בעודו בחייו, אינם חדלים להחריד. מי שהיה שם יודע וזוכר. מי שנולד אחרי אותם ימים צריך להיחשף למה שהתחולל באותם ימים. לברוטליות. להתרת הרסן. לקיצוניות שריקדה וצעקה מוות באוזניו של שליח ציבור שניסה להשכין שלום, ואף גזרה עליו מוות. 

איך ייתכן שאחד גדולי המסיתים עדיין מכהן בתפקיד ראש הממשלה? 

לראות את נתניהו עומד שם על המרפסת, מרוצה מעצמו, זחוח כדרכו, ערמומי ושטוף זדון, מחשב את צעדיו, ולדעת שבמשך רוב השנים שיבואו אחרי הרצח אותו מסית ישלוט בחיינו ובסדר היום שלנו, ישתה את כספנו לצורך הנאותיו, ימשיך להסית ולפלג, לתמרן ולרמות, לבלבל ולהערים, לחייך את חיוכו הנבזי, ולבלבל את אותו חלק בציבור שמצליח לא להבחין בכל אלה או סתם להתכחש לעובדות – כל זה קשה מנשוא.

לא בכדי נקרא הסרט "ימים נוראים". אכן, הם היו נוראים אז והם רק נעשו יותר נוראים מאז. 

יצאתי מהסרט שטופת דמעות, כאילו שהרצח התרחש רק אמש, ואני עדיין לא מאמינה, עדיין לא קולטת. כאילו שאני עדיין מרגישה שהוטל עלי אישית לעשות משהו כדי שבתי לא תנוד לי בראשה בכעס, באכזבה, בהאשמה, כשהערתי אותה בבוקר וסיפרתי לה שצדקה. שרצחו את רבין. ועדיין לא ידעתי אפילו לקראת אילו ימים חשוכים אנחנו יוצאים. כי בימים שבאו מיד אחרי הרצח התפשט בארץ מין יגון כללי, מין תחושה שהנורא מכל קרה ומעתה דברים ישתנו, למדנו משהו, לא ניתן עוד להסתה להשתלט על חיינו. כל כך תמימים היינו.

"ימים נוראים" הוא סרט חשוב. האם יתקבל לתחרות האוסקר? מה הוא יגיד לבני עמים אחרים שייחשפו אליו, אל הפנטיות הדתית שהוא מתאר, אל הרשע האלים שהיא הטיפה לו? 

ימים יגידו. 

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

משפט אחד שנאמר לי – "מחר תבואי מבושמת ובלי תחתונים" – הטה את הכיוון שבו נעו חיי. הייתי אז סגן צעירה, בת 20, בחיל האוויר. בדיוק בימים שבהם החלטתי לחתום קבע, להישאר ביחידה, התחלף המפקד הישיר שאתו עבדתי, וכבר בשבוע הראשון לבואו של המפקד החדש פנה אלי זה, חייך מתחת לשפם, ואמר את מה שאמר, ספק התלוצץ, ספק התכוון ברצינות. לא נשארתי שם כדי לבדוק. הודעתי שאני לא חותמת. השתחררתי. נסתי על נפשי.

זאת, כמובן, הייתה רק הטרדה אחת מיני רבות שחוויתי, ולאו דווקא הקשה שבהן. 

כידוע כבר לכולנו, בזכות "אחת מתוך אחת" כמו גם תנועת MeToo, אין כמעט, או בכלל, אישה שלא חוותה הטרדה מינית כלשהי, בדרגת חומרה כזאת או אחרת. 

הסרט המשובח "אישה עובדת" עוקב אחרי התפתחותה של הטרדה מינית במקום העבודה, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה רבה. הוא מתאר את האופן שבו הפוגע טווה את קוריו. את הפגיעות הנשית. הפחד. את המאבק הבלתי אפשרי של האישה בין הצורך שלה להשתלב בעולם, לפעול בתוכו כאדם מוכשר ובעל ערך שיכול להגיע להישגים, לבין התלות שלה בבוס – הגבר רב העוצמה, שבידיו היכולת "לקדם" אותה, לאפשר לה לא רק לבטא את היכולות שלה, אלא גם להתפרנס, לתרום לרווחה של משפחתה. מה הסיכוי שהוא יתייחס אליה כאל אדם שווה ערך, שהמגדר שלו לא משנה? 

יש כמובן בעולם גם גברים אחרים. כאלה שמכבדים את הזולת, גבר או אישה, צעיר או מבוגר, בהיר או כהה, גבוה או נמוך… כאלה שרואים באישה אדם, לא רק אובייקט לתשוקה, חיזור, השפלה, הכנעה. ועם זאת, רוב הנשים, רוב הזמן, דרוכות בחברתם של רוב הגברים. אמון אינו ברירת המחדל, אלא הוא משהו שחייב להתפתח בעקבות אינטראקציות רבות שבהן גבר מוכיח שוב ושוב לאישה שהיא יכולה לסמוך עליו, שהיא יכולה להיות בטוחה שאינו מסוכן לה, שלא יתבע ממנה משהו, שלא יביך, יאיים, יפלוש, ידרוש. 

כמה דריכות נדרשת. כמה זהירות. ואיזו תחושה של אחריות, שלא לומר – אשמה! – כשאישה "מתרשלת" ושוכחת לרגע את מה שהיא יודעת היטב: שעליה לעמוד כל הזמן על המשמר. 

אורנה יודעת שבני, הבוס שלה, מסוכן. אבל היא זקוקה מאוד לעבודה. והיא מצטיינת בה. האם תצליח לשמור על עצמה? ואם לא – על מי תטיל את האשמה? על מי יכעס בעלה האוהב, על התוקף, או על הקורבן? אז מה אם היא מתעבת, נגעלת, נרתעת, אז מה אם יש הרף רגע אחד שבו היא משותקת מפחד, מתדהמה, שבו היא קופאת, כמו שקורה כמעט תמיד לקורבנות, אז מה אם הכוח הגופני הרב יותר שהעניק לו הטבע מאפשר לו לדחוק אותה, לגבור עליה? היא זאת שמרגישה אשמה, היא זאת שלוקחת על עצמה את האחריות, היא זאת שמואשמת, מתוכה, ומבחוץ. כל כך מקומם! (וכל כך אמיתי!) 

עוצמתו של הסרט בכך שהוא עושה הכול בעדינות, ביושר ובדייקנות. משחקם של לירון בן שלוש (ששבתה את לבי גם בסרט "את לי לילה"), אושרי כהן ומנשה נוי נפלא. במהלך ההקרנה מתעוררת תחושה שאלה אנשים אמיתיים שמגיחים אלינו מהמסך, לא שחקנים שמגלמים דמויות. אלה אנחנו. גברים ונשים, שעדיין צריכים ללמוד.

ויקיפדיה: "זיפות וכיסוי בנוצות היו צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה": את הנענש משחו בזפת נוזלית, שחורה, ואז גלגלו אותו בנוצות. המקרה המתועד הראשון לענישה הזאת הוא משנת 1189, שאז פקד המלך ריצ'רד I להעניש כך מלחים שסרחו. צורת הענישה הזאת שרדה לאורך מאות שנים, עד תחילת המאה ה-20. 

כיום כשמשתמשים במושג מתכוונים למשמעותו המושאלת, כלומר – להשפלה או מתיחת ביקורת.

סרט הגמר המסקרן של גל שרליט, בוגרת מגמת הקולנוע בתלמה ילין ב-2019, נושא את הכותרת "זפת ונוצות". אורכו 11 דקות בלבד, והוא ראוי לתשומת לב בזכות בשלותו המפתיעה ומקוריותו. 

הסרט נפתח בהצגתן הליטרלית של נוצות מרהיבות ביופיין, שכן לא נתלשו מהציפורים כדי להשתמש בהן להענשה ולהשפלה. ברווזים משתכשים במים, צוללים ומתעופפים, צבעי נוצותיהם המגוונים מרהיבי עין, הכנפיים המתנופפות  מעידות על יכולתם לנסוק, והשתקפויותיהם במים יפות להפליא.

אבל לא רחוק מהם אורב הרוע: צייד מכוון לעברם רובה. והוא אינו לבדו. מאחוריו שלושה גברים נוספים, גם הם נושאים כלי נשק קטלניים, גופיהם הדרוכים אלימים לא פחות מזה שלו. הצייד מצולם מלמטה כלפי מעלה, מזווית הראייה של הקורבנות. כך הברווזים רואים אותו, מהמים, ראשו על רקע השמים, ממלא את המסך, גדול, ברוטלי. 

ברקע נשמעים ציוצי ציפורים. אלה בני מינן של הקורבנות: הטבע שבני האדם יורים  ומחבלים בו, לשעשועיהם. כמה רוע. איזו אכזריות. אחד מהם אוסף על גבו את הגוויה העטופה ומניח אותה בתיבת קרטון שנכתב עליה באירוניה: "אני בעד טבעונות". 

ארבעת הציידים המרוצים מעצמם מתרחקים במכוניתם. ארבע דמויות מובדלות ומובחנות – הצעיר המחויך בשמחת ניצחון (על מי? על מה? האם יחסי הכוחות בין גבר מצויד ברובה לברווז הטובל את מקורו במים – שווים?), הנהג המהורהר והמבוגר המשופם, המפחיד מבין כולם, שסיגריה נצחית תקועה בפיו. הוא בתורו תוקף את הצייד ואומר בגיחוך מרושע: "אולי הוא צלף, אבל גם בו אפשר לצלוף"… 

הנהג מבחין בפיות המגחכים של עמיתיו, בהעוויות הלגלוג שלהם. משהו רע קורה. המכונית נבלמת, ומבחוץ, מעבר לזגוגית המכוסה בנוזל אדום (דם?) נראים הנוסעים שמוטים במקומותיהם. האקרן מאדים כולו. 

במעבר חד מקביל הסרט בין חיה אחרת לבני אדם אחרים: דג במים ואיש שהולך ונחנק מעניבה שעל צווארו. אישה מושכת את העניבה ומובילה אותו כמו כלב שמובל ברצועה ומבט של גבר משופם מלווה אותם בפליאה מפוחדת. 

ואז נחשפים פניהם כאילו היו שחקנים שהאיפור הוסר מהם. ברקע שרה אדית פיאף בעליזות, לנוכח הבעות פניהם האטומות. הם יושבים במסעדה. 

מה יזמינו? 

כמובן. "ברווז צלוי". 

אדית פיאף, בצרפתית – "אני רואה את העיר חוגגת… אני שומעת את צחוק הפורץ סביבי… אבודה בין האנשים שמתנגשים בי… המומה, חסרת אונים, נסחפת…" 

הפער בין הסבל לעליזות שמתגלמת בלחן אינו מתגלה בקלות, אבל יוצרת הסרט, גל שרליט, מחדירה אותו אלינו בסמוי ובתחכום: בני המשפחה מחכים לברווז הצלוי שלהם, קצרי רוח, עוטים מבטים של נימוס שמסתיר את הזרמים התת קרקעיים האלימים שנעים ביניהם. את החולשה של הבן. את היהירות של הבת. את האדנות של האב. את ההתנשאות של האם. וזהו גורלו של הברווז. להיות מוגש להם צלוי, גופו עדיין מובהק וברור, על צלחת מהודרת במסעדה. כלים ננעצים לתוך גופו המת. נתח מתוכו נבחן, מוכנס לפה, נלעס. 

אבל לא. הבן מתמרד. הוא מסיר מעל צווארו את העניבה. ואפילו האב פתאום נגעל ויורק מפיו את חתיכת הבשר שלא ערב לחיכו. האם יבין? האם יתרכך? אין סיכוי. הוא קם, כולו אלים ומוכן לתקוף את מי שהגיש לו את הברווז. האלימות אינה נפסקת. 

המוטו לסרטה של גל שרליט, המופיע בתחילתו, הוא שירו של ו"ה אודן Musée des Beaux Arts  שעניינו בסבל הנעלם, המתרחש בלי הרף לנגד עינינו הלא רואות. בשיר אין איש מבחין בייסורים של זולתו. כשישו, שיקריב את עצמו למען בני האדם, נולד, הילדים הגולשים באגם הסמוך אינם מעלים בדעתם איזה נס קוסמי מתרחש קרוב אליהם. כשמענים מישהו שנהפך כך לקדוש, החיים נמשכים: הכלבים ממשיכים להשתובב, הסוס מתגרד על עץ, והמענה ממשיך בשלו. כשאיקרוס נופל לתוך המים בשל יהירותו – הוא עף גבוה מדי וקרני השמש התיכו את הדונג שממנו יצר אביו את הכנפיים ניתך – נפילתו אינה מעוררת שום התרגשות. הכול ממשיכים בחייהם, כאילו כלום.

הנה שוב הנוצות שגל שרליט מביאה בתחילת הסרט: בני אדם מתנכלים ליופי של הציפורים, שהנוצות שייכות להן ולהן בלבד. הם הורגים את הציפור כדי להשתמש בה: לאכול אותה, או לגזול את נוצותיה לצרכים שלהם, ומתעלמים מהסבל שהם גורמים. 

אז מי, נשאלת השאלה, מושפל ונענש? על כך יש להמשיך ולהרהר.

"זפת ונוצות" הוא סרט קצר אך חכם ויפה להפליא. 

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

האם זאת, אם כן, הישראליות? לשבת בבית הקולנוע לצדו של מי שנפצע אנושות כשהיה רק בן עשרים, עד כדי כך שהסובבים אותו היו בטוחים שנהרג? לצפות ביחד אתו – שהיה מאושפז במשך חודשים ארוכים, איבד את מאור עיניו שהוחזר לו רק כעבור שנה – בסרט העוסק בפציעתו האנושה של חייל ישראלי צעיר? לגחך ביחד בסצנה המתעדת ביקור אופייני של פוליטיקאי שבא לבית החולים לטובת התצלום עם הפצוע?

"המחיר שהמדינה משלמת גבוה מאוד", מפלבל הפוליטיקאי שבסרט בעיניו וממשיך הלאה עם כל הפמליה שלו ועם הבטחותיו הלא נחוצות. 

אז מי באמת משלם "מחיר גבוה מאוד"? החייל, עמרי. חברו שנהרג. הוריו של החבר שבאצילות נפש מופלאה מוצאים את הכוח לבוא ולבקר את עמרי בבית החולים. מפקדו של החייל שסוחב אתו טראומה משלו. ואביו. גם הוא ניצול מאחת המלחמות "שלנו" וממוראותיה.

כולם פגועים. כולם מתמודדים. כולם מנסים להתאושש. להשתקם. לאזור עוז ולהמשיך, למרות הכול, עד הפעם הבאה שתגיע עד מהרה, הרי ברור לכולם.

"בוקר טוב, ילד" הוא סרט קאמרי שעשוי היטב. הדרמה היא של הדמויות, של היחסים ביניהם, של הכעסים הבלתי נמנעים, ושל האהבה העצומה שכל האנשים הללו חשים זה כלפי זה, של מסירותם המופלאה, ושל כוחות הנפש הלא מובנים. ולא רק משום שאין להם ברירה.

כל השחקנים מגלמים את תפקידיהם באופן מופלא. קרן מור היא האימא, שקשת הבעות הפנים שלה רחבה, משכנעת ומדויקת, ויוצר הסרט, שרון בר זיו, מגלם את האבא, דוד.

על תהליך היצירה סיפר בר זיו כי אחרי מות אביו החל לכתוב את התסריט, והשלים אותו תוך כמה שבועות. הוא חש כי במהלך הכתיבה צלל "אל תוך התת מודע הקולקטיבי," ודיווח משם על האהבה המשפחתית העוטפת כל אחד מאתנו, גם אם בדרך כלל "היא נותרת נסתרת מן העין".

בר זיו מספר כי בחר לגלם את האב ובכך השלים לא רק את המעשה קולנועי הכרוך בכתיבה, בימוי משחק, אלא הוסיף עליו גם "מהלך מנטלי, רגשי ואישי", שכן היצירה אפשרה לו "להיות בו זמנית ילד והורה אוהב."

עוד סיפר כי במהלך החזרות לקראת צילומי הסרט נעזר בד"ר ירון סחר, המומחה לפגיעות ראש בבית לווינשטיין המטפל אישית בשיקום פגיעות ראש של חיילי צה"ל. הרופא נרתם למשימה ויעץ לבמאי ולשחקן אביב אלקבץ המשחק את החייל הפצוע. לכאורה תפקיד פשוט, ובעצם לא כל כך.

ד"ר סחר, כך סיפר הבמאי, עזר לשחקן לגלם את פצוע הראש באופן אמין, הראה לו כיצד להניח את גופו, וכיצד להגיב. 

ד"ר ירון אף שיתף את השחקן והבמאי בכך שבאותה קומה שבה שהו שוכב חייל פצוע עם פגיעת ראש דומה. "הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור קולקטיבי, רחב יותר של תקווה אנושית".

שמחתי "לפגוש" בסרט את דר רוזנבאום היפהפייה, תלמידתי לשעבר בתלמה ילין. דר מגלמת אמנם תפקיד זעיר בסרט, אבל תורמת לו בחיוכה המלבב, ואין לי ספק שזאת רק תחילת הקריירה הקולנועית שלה. 

כדאי מאוד לצפות ב"בוקר טוב, ילד". יש בו תקווה ואהבה. והכאב שחשים בו  אינו נגרם רק ממנו, אלא מהמציאות שהולידה אותו. הפוליטיקאים המבקרים פצועים ומאמינים שיצאו ידי חובתם הם אלה שחייבים למנוע אותה.

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט "חיים של אחרים" שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, "יצירה ללא מחבר", אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, "התייר"), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב"חיים של אחרים" הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט "חיים של אחרים"!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב"חיים של אחרים" הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות "שלהם" זהה: "אמה (עירומה על המדרגות)" מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן "שלו" מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן "אינן סובייקטיביות".

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא "קיטש". ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא "Never Look Away": אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק "הילדה הגוועת" המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

האתגר לצופים נראה לא פשוט: סרט שנמשך כארבע שעות, מוקרן עם הפסקה קצרה של חצי שעה בין שני חלקיו. 

במציאות חלפו ארבע השעות ביעף, עד כי ארבעת החברים שנועדו יחד כדי לצפות בו תהו איך ייתכן שהוא נגמר מהר כל כך. 

"במדבר", סרט תיעודי שיצר אבנר פיינגלרנט, מוקדש בחלקו הראשון לאבידן, מתיישב יהודי בדרום הר חברון, אחד מאלה שמכונים בדרך כלל "נוער הגבעות", ועמו לחבריו, לאשתו ולילדיו, ובחלקו השני למשפחה פלסטינית, עומר, ילדיו, ושתי נשותיו, שגרים באותו אזור. 

התוצאה מרתקת.

בתום ההקרנה נשאר הבמאי לשיחה עם הקהל,  וסיפר כי תהליך הצילומים נמשך חמש שנים, וכי בניגוד לעשייה הרגילה של סרטים דוקומנטריים, שמצלמים אותם אחרי תחקיר וכתיבת תסריט, הוא התחיל לצלם אחרי ששוטט חצי שנה בקרבתם של האנשים הללו, ויצר אתם יחסי קרבה ואמון, בלי שהחליט מלכתחילה מה יהיה הכיוון שאליו התעתד לפנות ביצירה. 

הצילומים עצמם, השהות עם המצולמים, הדילמות שאליהן נחשף הבמאי, הם אלה שיצרו את הסרט, ואת האמירה המובהקת והברורה שהוא מציע.

התיאור "דיפטיך" המופיע בשמו של הסרט מרמז על שני חלקים שמחוברים זה אל זה. אכן, הציר המשותף להם הוא המקום: כאמור – דרום הר חברון, ששם נאחזים בקרקע רועי צאן יהודים ופלסטינים. למרבה הפליאה, לא נוצר שום קשר נוסף, למעט הגיאוגרפי, לא רק בין שני חלקי הסרט, אלא גם בין האנשים שגרים קרוב כל כך, אבל לא ממש מתעניינים אלה באלה.

ליתר דיוק, כך נגלה מהדברים שסיפר הבמאי וגם, במידה מסוימת מהסרט עצמו, הפלסטינים אדישים למדי לקיומם של היהודים, ואילו האחרונים עסוקים מאוד בשכניהם, דרוכים לקראתם וחוששים מפניהם. הפעם היחידה שבה מוזכרים "היהודים" בחלק הפלסטיני הוא כאשר הם בונים לעצמם בית, במו ידיהם, וברקע העבודה הקשה שבה הם שקועים, רוטנים מדי פעם, "הרי היהודים יהרסו לנו את הבית". (בינתיים זה לא קרה).

היהודים, כאמור, לא רק קשובים לקיומם של הפלסטינים, אלא גם מדברים עליהם. אין לדעת אם לשיח או להיעדרו אחראי בעצם עורך הסרט, שבחר את הקטעים המוצגים מתוך ארבע מאות שעות צילום. מכל מקום, התוצאה המוגשת לנו, הצופים, מראה כי היהודים חושבים על השכנים שלהם, ועסוקים בהם: עוקבים אחריהם במשקפות, מדברים עליהם. כשחיילים ישראלים מגיעים אל החווה לגידול כבשים שהקים אבידן, הוא מארח אותם, מציע להם קפה, מזמין אותם להגיע גם בלילה, כדי להכין לעצמם שתייה, וגם נותן להם הנחיות כיצד לפעול כלפי שכניו הערבים. מעניינים לא פחות הדברים שהוא אומר ברגע מסוים למצלמה: אין, לדעתו, לערבים הללו, הגרים בצדה האחר של הגבעה הסמוכה, שום קשר אמיתי לאדמה. אי אפשר ללמוד מהם מאומה. אין בהם רוחניות.

אלה דברים מעניינים במיוחד, כי בסופו של הסרט אפשר להבין שבכך בעצם הוא עוסק: בשאלה מי באמת נאחז בקרקע בעקשנות רבה יותר.

וההיאחזות הזאת בקרקע אינה עניין של מה בכך. הבמאי, שסיפר כיצד שהה ימים ארוכים עם האנשים הללו במשך כמה שנים, עשה מעשה כמעט הירואי. כי החיים, במיוחד בצד הפלסטיני, קשים מנשוא, ממש בלתי אפשריים.

גם החיים בצד הישראלי קשים ביותר. בתחילת הסרט אבידן חי עם שותפו לדרך במבנה פרוץ, מבולגן להחריד, ושניהם עובדים בפרך בטיפול בעדר הכבשים. בהמשך מצטרפת אליו אשתו, שירה, עם ילדתם הקטנה, תאנה, ואחרי כן גם יולדת במקום את בנם. לקראת בואה משפצים את הבית, אבל תנאי החיים עדיין נראים בלתי נסבלים. מזג האוויר קשה, בחורף קור אימים, יורד שלג, הרוחות מכות, הבית מבודד, מוקף טרשים, ודייריו חוששים כל הזמן מהאיום של שכניהם הקרובים, הפלסטינים.

ואז מגיעים אל החלק השני, אל הצד הפלסטיני, ושם החיים יותר מקשים. פתאום הצד הישראלי נראה כמעט כמו גן עדן של נוחות מפנקת. המשפחה הפלסטינית חיה באוהלים. שתי נשותיו של עומר לא מפסיקות להתקוטט. עבודת הפרך הקיומית שהן שקועות בה בלי הרף לאורך היממה, מחרידה. הן עסוקות כל הזמן, סוחבות, מנקות, מטאטאות את החול מעל החול במעין משימה סיזיפית שלא תיאמן, חולבות, מטלטלות את הנאד הגדול, עורה של כבשה שנפשט מעליה, כדי ליצור גבינה, וכל זה בקרבה צמודה לאדמה. המשפחה אוכלת בישיבה שפופה. מעט החשמל מגיע מגנרטור שאינו פועל כל הזמן. הכבשים תובעות התמסרות, כמו בחווה של אבידן, אבל כאן הנשים הן אלה שנושאות בעיקר העול. גם כשהגברים בונים את הבית, במו ידיהם, הנשים נתבעות לסחוב דליים עם טיט (וננזפות אם נדמה לגברים שאינן זריזות די הצורך).

התמונה העולה מהסרט היא שליהודים יש בעצם ברירה. הם יכולים לבחור אם להישאר במקום או לוותר. הפלסטינים, לעומת זאת, שם כדי להישאר. בלי לשאול שאלות או לתהות תהיות.

יוצר הסרט טען בדבריו שגם למשפחה הפלסטינית יש היכולת המעשית לעזוב את המקום, אם רק יחליטו, שכן לעומר, אב המשפחה, יש אמצעים ואפילו בתים נוחים ומרווחים ביטא, עיר בנפת חברון. לדעתו הם נשארים במקום מרצון ומתוך החלטה. תהא הסיבה אשר תהא, הם עדיין שם. אבידן, לעומתם, חרף הדברים האכסטטיים שאמר בשלבים מסוימים נוסח "יזרמו כאן נחלים, כי אנחנו פה," ו"הפחד מהמוות הוא לא משהו שיעצור אותנו מלעשות דברים," התייאש, ויתר ועזב. לא זו בלבד, אלא שכיום הוא מתנכר לאורח החיים הקודם שלו, וטוען על עצמו שהיה אז אלים מדי. הנה הכותרת של כתבה שהתפרסמה עליו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות ב-8 בינואר, 2019:

קישור לכתבה המלאה בידיעות אחרונות.

המתיישבים היהודים מתלבטים בשאלות: "אם לא תהיה תשובה טובה, הכול יקרוס," אומר אבידן באחד מרגעי ההתחבטות שלו. הפלסטינים לעומתם פשוט שם. מטאטאים חול, אוכלים ונושמים אותו ונאחזים בו בעקשנות של חיי יום יום.

כדאי מאוד לצפות בסרט המיוחד הזה כדי להבין איך נראה צומוד.

כאן אפשר להזמין כרטיסים לסינטמק בתל אביב

"אנחנו הנשים תמיד לבד," אומרת האישה שבצדה הימני של התמונה. היא בהירת שיער, לבנה. האישה שבצדה השמאלי של התמונה שחורת שיער ובעלת תווי פניה דרום אמריקנים ילידיים. הבהירה אוחזת בפניה של האחרת, כפופה לעברה. על פניה נסוכה הבעה ידידותית לכאורה, אבל יש בהן גם יותר משמץ של התנשאות, בעצם – של פטרונות. זרועותיה של כהת השיער שמוטות. הבעת פניה נוגה, כמעט אטומה, היא בוהה קדימה, כאילו נטולת רגש, לעומת החיוך המסוים הנסוך על פני האישה שבצד ימין.

המשפט מכיל את שתיהן: "אנחנו הנשים…" ואמור לכאורה לאחד ביניהן: גורל משותף להן. בהיותן נשים "לא משנה מה אומרים" הן בעצם לבד.

ויש באמירה הזאת לא מעט אמת, שאותה מביע סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון, "רומא"; סרט שחולל התרגשות רבה, לא רק בשל תכניו ואיכותו, אלא גם מכיוון שמדובר בפעם הראשונה שבה סרט מוקרן בו זמנית בנטפליקס ובה בעת, בימים אלה, גם בבתי הקולנוע. אין ספק שענקית הסטרימינג חוללה עם הסרט הזה מהפכה זוטא: אפשר לצפות בסרט עכשווי ומדובר מתוך הכורסה שבבית. אין ספק שמה שנטפליקס עושה מהפכני מאוד. כבר התרגלנו לאפשרויות צפייה רבות מהבית – בVOD, וכמובן בהורדה פירטית של סרטים מהרשת – אבל כאן מדובר בשירות שאינו רק חוקי לחלוטין: תמורת סכום לא נכבד אפשר לרכוש מנוי חודשי ולצפות באינספור סרטים, אלא גם בשירות עדכני לחלוטין. עד כה אפשר היה לצפות רק בסרטים ישנים יחסית שנטפליקס רכשו את הזכויות להקרנתם, או בסרטים ותוכניות שנטפליקס עצמה ייצרה. אפשר רק לקוות שמדובר בתקדים, ושגם בעתיד אפשר יהיה לצפות בסרטים המדוברים ביותר, בלי לצאת מהבית. אכן, כבר עתה אפשר להיווכח שאת אולמות הקולנוע גודשים בעיקר, או כמעט רק, בני הגיל השלישי. הצעירים יותר כבר יודעים מזמן "להוריד" סרטים ולוותר על היציאה מהבית. כמה ממבקרי הקולנוע המליצו לצפות בכל זאת ב"רומא" על המסך הגדול של בית הקולנוע. צפיתי בו במסך הבינוני בבית, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו.

"רומא" עטור פרסים: הוא זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה,  בפרס הקולנוע הבריטי העצמאי לסרט הזר הטוב ביותר, בתואר סרט השנה של מבקרי הקולנוע של ניו יורק, לוס אנג'לס, פילדלפיה, סן פרנסיסקו, וושינגטון, שיקגו, בוסטון, לאס וגאס, סיאטל ואטלנטה. גם בישראל זכה לעיטור כסרט השנה של פורום מבקרי הקולנוע.

ובצדק!

מדובר בסרט מיוחד במינו, רווי אהבה וגעגוע. הוא משרטט את דמותה של קליאו, המשרתת שנראית בתצלום שלעיל. אפשר לחוש בעוצמה רבה בכך שמדובר, כנראה, באישה אמיתית שהיוצר אהב בילדותו, והחליט להנציח אותה, ואת תקופת החיים (תחילת שנות ה-70), שבה הייתה משמעותית כל כך בחייו.

אבל הוא עושה הרבה יותר מכך. הוא מתאר בסרט, בעדינות מפעימה, את הפער הגדול שמתקיים בין חייה של גברת הבית למשרתת. גם במקום שבו האחרונה זוכה ליחס נפלא, כביכול. אוהבים אותה. דואגים לה. עוזרים לה. מטפלים בה בעת הצורך. אבל כשגבירתה אומרת לה, "אנחנו הנשים תמיד לבד", וכאילו מניחה את שתיהן בקטגוריה זהה, היא כמובן טועה לגמרי.

אכן, שתיהן נעזבות. הגברים שבחיי שתיהן מתגלים כמנוולים גדולים, שקרנים שאי אפשר לסמוך עליהם במאומה. שתיהן זקוקות עד ייאוש לגבר שלהן. הסצנה שבה בעלה של סופיה מגיע הביתה, לפני שהוא נוטש אותה ואת ארבעת ילדיהם, היא מופת קולנועי. לא רואים את פניו. הוא נוהג במכונית שנראית כמו חללית: גדולה, מהבהבת, כולה מתכת ואורות. הוא משמיע כמה צפירות צורמות. רצים לפתוח בפניו את השער. הוא שועט פנימה, בתנועה חלקה ובוטחת, מחדיר את המכונית אל המסדרון הצר מדי המיועד לה. עדיין לא רואים את פניו. רק את תנועות הידיים ואת כלי התחבורה העוצמתי המחליק קדימה. את פני מי כן רואים? את אלה של הנשים: אשתו והמשרתת, ואת פניהם של והילדים. הם מצולמים מלמטה, בתקריב, פניהם מוארות, הבעת פניהם אקסטטית ונפעמת לקראת בואו של הגבר. הסצנה מתכתבת עם תמונה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" של שפילברג, שבה ניצבים בני האדם בציפייה מהולה באימה לקראת מפגש הצפוי עם חייזרים.

אכן, הגברים ב"רומא" די מזכירים חייזרים. התנהגותם לא אנושית. הם אלימים, אדישים, נרקסיסטיים, הם משאירים את הנשים "תמיד לבד". אבל איזה הבדל, בכל זאת, בין הלבד של האישה העשירה, גם אם היא נעזבה, גם אם נאלצת לעבור למקום עבודה אחר, לא עוד מורה, אלא עורכת ספרים במשרה מלאה, ובין זה של המשרתת התלויה בה לחלוטין! אנו זוכים להתוודע אל "מאחורי הקלעים" של חיי הבית העשיר. את חייהם של בני הבית אנו מכירים רק כשהם נפגשים עם אלה של המשרתות. אלה שרועים על הספות וצופים בתוכנית טלוויזיה מצחיקה, וזאת גונבת רגע של צפייה, עד שפוקדים עליה ללכת למלא איזו משימה. כשבעלי הבית מסתובבים אי שם בעולם, המשרתת מנקה, מסדרת, אוספת את הבגדים המלוכלכים שלהם, מכינה להם אוכל, מכבה את האורות בסוף היום, משכיבה את הילדים לישון ומעירה אותם בבוקר. הבית אינו שלה. הילדים אינם שלה. הלכלוך אינו שלה. אבל היא אחראית על כל אלה.

ובכל זאת, יש נחמה מסוימת בסרט: בידיעה שהילד שגדל והיה לבמאי זוכר את האישה ההיא, שהעניקה לו כל כך הרבה, ומכיר לה תודה ביצירתו.

מה קורה כשהטוב מתחפש לרע?

בדרך כלל אנחנו רגילים להפך: משפחות שנראות "טובות", ובעצם מתחוללות שם, הרחק מעין רואה, זוועות, בעיקר פגיעות בחסרי ישע, בדרך כלל – בילדים. אותם ילדים נראים אולי מטופלים היטב ומטופחים, אבל בחדרי חדרים, בחשאי, סובלים מהתעללות, באין מושיע.

אבל טוב בתחפושת של רע? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

בסרט היפני "המשפחה שלי" אפשר בעצם לפגוש את שני סוגי התחפושת, אבל הטוב המחופש לרע הוא העניין העיקרי.

אז איך נראים חייהם של אנשים שהחברה מגדירה אותם "רעים"? מדובר בחבורה של אנשים קשי יום שמתגוררים ביחד במעין סככה עלובה. הם נראים כמו משפחה. יש בהם גבר ואישה, לכאורה – ההורים. יש ילד על סף גיל ההתבגרות, וסבתא עמלנית שעסוקה כל הזמן בתפירה, בישול וטיפול בשאר בני המשפחה. יש גם שתי נשים צעירות – בנות? נכדות? לא הכול ברור, ונדרש זמן רב למדי כדי להבין את טיב היחסים בין כולם.

ה"אבא" וה"בן" הצעיר מתפרנסים מגניבות. הם מתורגלים היטב, נכנסים ביחד לחנויות, האחד מסיט את תשומת לבם של המוכרים והאחר לוקח ובורח. אחת הצעירות עובדת כחשפנית במועדון מין. האחרת – כפועלת במכבסה, שמשם היא גונבת פריטים.

מה אומר ה"אבא" לצעיר הנתון תחת חסותו כדי להצדיק את הגנבות שהם מבצעים בצוותא? הוא מסביר כי רכוש שנמצא עדיין בחנות אינו שייך בעצם לאיש, ושכל זמן שהחנות אינה פושטת את הרגל, אין שום בעיה לגנוב ממנה. מסוג ההצדקות העצמיות האופייניות לפושעים.

בהמשך מסתבר שהסבתא, שמתרברבת בכך שהפנסיה שלה היא מטה לחמם העיקרי של בני המשפחה, בעצם מקבלת דמי לא יחרץ כדי שתמשיך להסתיר פשע כלשהו, אולי אפילו רצח. אודה שהפרטים המדויקים חמקו ממני, וזאת אחת ממגרעותיו של הסרט: הכול מתנהל במין אפרוריות לא מובנת, האמת אמורה להיחשף לאטה, אבל כשזה קורה לא הכול מתברר באמת ועד הסוף. אם מכיוון שהפענוח מהיר מדי, או משום שהוא נותר אניגמטי, גם כשהוא אמור להתפרש.

אבל הקו העיקרי של העלילה מתברר: בני המשפחה הללו בעצם אינם בני משפחה. נכון יותר להגדירם ככנופיית פשע. אנשים שהתקבצו ויחד משתפים פעולה כדי להתפרנס, לאכול, להתגונן מפני העולם וחוקיו הקשים.

ובכל זאת, הלקח שאנו לומדים מהמפגש אתם הוא שכן, יש פושעים שפשעיהם בטלים בשישים, שכן הם בעצם אנשים מוסריים, נדיבים, אוהבי אדם, טובי לב ורגישים עד בלי די.

כך למשל, אחרי אחת הגניבות, בדרכם "הביתה" אל הסככה העלובה שבה האנשים הללו מוצאים מקלט,  הגבר והנער הצעיר חולפים על פני מרפסת שבה עומדת ילדה קטנה, כבת ארבע. בעבר כבר שמו לב אליה, וכמו תמיד, היא נראית אומללה, וכנראה גם מורעבת. הם שולפים אותה מהמרפסת, לוקחים אותה אתם, ומחליטים לא להחזיר אותה לביתה, אחרי שהם שומעים באקראי את הוריה רבים בתוך הבית, ואת אמה המוכה צועקת אל אביה "גם אני לא רציתי שהיא תיוולד!"

הם חיים בעוני מחפיר, אבל רחמיהם נכמרים על הילדה והם מסרבים להחזיר אותה למקום שבו היא סובלת כל כך ופשוט קובעים עובדה, היא נשארת אצלם, והם מאמצים אותה אל לבם. דואגים לה. גונבים למענה בגדים. מאכילים אותה. מדברים אליה. משתפים אותה בחייהם העלובים. ובעיקר – אוהבים אותה.

"אם מישהו מכה אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אל תאמיני לו", אומרת לה אחת מבנות ה"משפחה". "כשאוהבים נוהגים כך," היא מוסיפה, ומעניקה לילדה חיבוק ארוך, אמיץ, מעניק ביטחון, מחזק. הקשר האינטימי ביניהן מתעצם כששתיהן חושפות זו לעיני זו צלקת שנגרמה להן מהתעללות, ונוגעות זו בזו בחמלה ובהבנה.

לא אחשוף את ההמשך, כדי להותיר כמה פרטים לא ידועים מראש למי שמתכוון לצפות בסרט. אומר רק שהוא מאלף ומעורר מחשבות.

וגם – שמהרגע שהמציאות ה"שפויה", ה"מתוקנת" נכנסת לחייהם של האנשים הללו, אפשר להבין לא רק איך הטוב מתחפש לרע, אלא גם איך הרע מתחפש לטוב, ואיך אפשר להשוות בין שני סוגים הפוכים של תגובה לנגיעה בפצע.

כדאי לראות את הסרט, ולוא רק בשל חלקו האחרון, המעורר מחשבות.

"המשפחה שלי" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן השנה.

תחילתו של הסרט שובה את הלב:  ילדה יפהפייה ועצובה שחולקת את חייה עם אמה. בארוחת הבוקר רואים אותה מהורהרת, שקועה בעצמה, סובלת. היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר.

עד מהרה מתברר מדוע: בסצנה חזקה מאוד, עדיין ברגעים הראשונים של הסרט, רואים אותה יושבת במקומה בכיתה, זמן קצר לפני תחילת השיעור. היא רואה את הבנות האחרות, חברותיה לספסל הלימודים, מגיעות, וכבר כולה מכווצת, מתכוננת לקראת הבלתי נמנע: כל אחת מהילדות, שבעצם אינן חברות אלא אויבות, חולפת לידה ונתקלת בכוונה בשולחן שלה. סבלה של הילדה, אזומי, קשה מנשוא. אבל אמה אינה מוותרת לה, מאלצת אותה להתמודד, ללכת בכל זאת לבית הספר, להתגבר, לא להיכנע לייאוש.

עד כאן הכול אמין ומשכנע. חבל שהיוצר, ריוטה נקאנו שכתב את התסריט וביים את הסרט, נסחף בהמשך למחוזות מופרכים ולא אמינים.

עניינו של הסרט בנטישה של אמהות, וככל שהוא מתקדם מסתבר שעוד ועוד דמויות שהן בעצם ילדות עזובות או אמהות נוטשות. יש גם אבא אחד נוטש, אבל הוא נשאר בשוליים, דמותו זניחה ולא חשובה.

התגליות השונות טומנות בחובן לא מעט הפתעות. כל מיני אמיתות חיים מתגלות, והסצינה ההתחלתית שבה אם ובת חולקות מידה לא מעטה של בדידות משותפת (די בהתחלה נודע לנו שאביה של הילדה, בעלה של אמה, נעלם לפני כמה חודשים) הולכת ומשתנה, עד שבסופו של הסרט מתמלא הקיום שלהן בעוד דמויות רבות, שכולן קשורות איכשהו באימא, בכוח ההשפעה הרב שיש לה על אנשים, בהשראה שהיא מעניקה להם כדי שילמדו לחיות כיאות, לנהל חיים שיש בהם משמעות וכוח, וידעו להיאבק באויביהם האמיתיים או המדומים.

כל זה נשמע נפלא. הבעיה שהתהליכים מואצים, די בסטירת לחי או בעלבון שהיא מטיחה באדם הניצב מולה כדי שישתנה לגמרי ויבין איך בדיוק עליו לנהוג מעתה ואילך.

במילים אחרות: יש משהו מופרך בהתפתחויות, ויותר מדי מעגלים נסגרים באופן מושלם, כך שלא נשארים קצוות פרומים או חידות שאין להן פתרון. לכל מרכיב בסרט יש הסבר מסודר שנקשר לשאלה כלשהי, והכול ביחד אמור להצטייר בשלמות נוגעת ללב, אבל המאמץ לטוות מארג שלם נכשל, כי חלק גדול ממה שקורה פשוט לא משכנע. סצינות מסוימות נחוות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי שבלוני שבו נוצר איחוי מלאכותי של לבבות סדוקים. אפילו הסמליות שנקט הבמאי פשטנית מדי. בריאיון אתו הסביר כי יוצרי הסרט דיברו "על האם והבת ורצינו שלצופים יהיה דימוי של שתי הנשים הללו. האמא היא אדום והבת היא כחול בהיר. בדרך מסוימת הצבעים האלה מסבירים הרבה על הדמויות. באופן אישי אני אוהב את הצבע האדום. עבורי הוא מלא תשוקה ובעצם מושלם לדמות של האם מלאת האהבה. אני תמיד מודע לצבעים בסרט הזה."

עם כל ההסתיגויות, יש לציין לטובה את משחקה של האנה סוגיסאקי  (Hana Sugisaki), הילדה המגלמת את דמותה של אזומי. סוגיאקי משכנעת מאוד. על הבחירה בה סיפר הבמאי: "הילדה בסרט היתה מאוד אותנטית, גם באודישן היא היתה כזו. היא לא אהבה לעמוד בשקט אפילו לא לשנייה. בחרתי אותה דווקא בגלל זה. כולם מסביב התנגדו. כולם אמרו לי שיהיה לי מאוד קשה עם הילדה. והם צדקו (צוחק), היה לי קשה, אבל היא נתנה לי משהו שאף ילד שחקן לא יכול היה לתת. הצלחתי לקבל תגובות אמיתיות של ילדה. זה היה קשה ויחד עם זאת הנאה גדולה לביים את הילדה-שחקנית הזו".

מעלה נוספת של הסרט היא בצוהר שהוא פותח אל אורחות החיים ביפן (בהנחה שמה שמצטייר בו נאמן למציאות). מעניין לראות על איזה אוכל הם מתענגים, איך נראים בתי המגורים, בתי הספר ומנהגי האבלות שלהם, מה הם נוהגים ללבוש, מה מעסיק אותם. סרט כזה מספק את הצורך של מי שמעדיף להישאר במקומו, ובה בעת להתוודע אל מציאות חיים רחוקה.

הסרט זכה בפרסים רבים: בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה, בפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית ראשית, שחקנית משנה והשחקנית מבטיחה בתחרות הוצ'י לקולנוע, בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול, ובשני פרסי משחק בתחרות קינמה ג'ופו.

 לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

"רציתי להציל את ארצי", הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף "ולדעתי היא הצליחה". הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט "הבלתי נראים" הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין "נקייה מיהודית". הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש "מזרחה" כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, "אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת", מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

"הבלתי נראים" הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים "רגילים", כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – "את נראית יהודייה", הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד "הרי לא נשארו יהודים בברלין". התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

ב"משל המערה" הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו "מוטלים בספק", שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של "לאדוני באהבה": ז'אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. "מוטלים בספק" לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

"מוטלים בספק" הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי "הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית".

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה "את האורח הבא אין צורך להציג". שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, "אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים," אומר והיא משיבה מיד, "אנחנו חברים!"

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: "אני גרה באנגליה," היא עונה לו, "מה הדעה שלך עליו?…"

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

"מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?" שואל המראיין, "מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?"

"הם משתמשים בשם האסלאם," היא משיבה, "הם אומרים 'זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים'. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי." היא מוסיפה ומסבירה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה."

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. "הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת."

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. "למי החוק הזה מועיל?" תוהה אולרד, "ולמי הוא מזיק?" התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות," מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, "והחלטתי להיות חזקה." אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג'יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: "אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני," היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

"גלוריה אולרד, פמיניסטית" הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.

"כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות 'חצי בהיריון'."

בסרט "משחק הדמעות" התרחשה תפנית דומה. היה אז רגע של תדהמה שגרם לצופה – ולא רק לו – להישנק. זה קרה כשפרגוס, חייל אירי מאוהב, גילה שלאישה הקוקטית, המושכת מאוד, שאתה הוא מתעלס, יש אבר מין גברי. תגובתו הראשונית היא זעזוע ורתיעה, אבל אחרי זמן מה הוא נמלך בדעתו ומבין שהוא מאוהב באדם, לא במגדר. גם בספר אורלנדו של וירג'יניה וולף מתרחש שינוי מעורר השתאות: גיבור הספר מתעורר בוקר אחד כאישה. לקורא התמים, בקריאה ראשונה ובלי ידע מוקדם, מזומן רגע של בלבול, פליאה והתפעלות.

בסרט "אישה פנטסטית" רק קהל הצופים נדהם (בתנאי, כמובן, שהקפיד לא לקרוא על הסרט שום דבר מראש) כשמתגלה לו שמרינה, האישה האוהבת שהביאה את בן זוגה לבית החולים לאחר שחש פתאום ברע, אינה אישה שגרתית, אלא טרנסג'נדרית. מן הסתם שמו של הגבר – אורלנדו – לא נבחר במקרה: יוצרי הסרט החליטו מן הסתם במעין קריצה סמויה להעלות על הדעת את הדמות הדו מינית שיצרה וירג'יניה וולף. אורלנדו מקיים עם מרינה קשר זוגי אוהב, ממושך ויציב ויודע, כמובן, מיהי. בהמשך נגלה איך מגיבה הסביבה הקרובה שלו לקשר הזה, ועם אילו קשיים צריכה מרינה להתמודד. למשל – עם סירובם של רבים להכיר בכך שהיא אישה, ומתעקשים לפנות אליה בלשון זכר. (תגובתה ראויה לציון ומעוררת התפעלות והערכה עמוקה כלפיה וכלפי חוסנה הנפשי המרשים). שוללים ממנה זכויות בסיסיות ויחס של כבוד מינימלי, שאמור להיות מוקנה לכל אדם באשר הוא. אנו עדים לעלבונות, לעוול, לביזוי, ולצד כל אלה – נוכחים ביכולתה של מרינה לשמור על עצמה, לא לרדת לרמה של אלה שפוגעים בה, להגיב בהגינות, גם ברגעים קשים מאוד. גם כשאחרים אינם מסוגלים לקבל אותה, היא מצליחה להבין את הקשיים שלהם, ועם זאת – לא לוותר, אפילו ברגעים של כאב והשפלה בלתי נסבלים.

"משחק הדמעות" ו"אישה פנטסטית" פורשים בפנינו אקסיומה שאי אפשר להתכחש לה, כזאת שאמורה הייתה כבר מזמן להיות מובנת מאליה: התאהבות ומשיכה בין שני בני אדם אינה תלויה במגדר של אף אחד מהם, אלא בהתרחשות שאי אפשר להסביר או להגדיר אותה, בקסם של הקרבה הנפשית והגופנית שקיומה מתעלה מעל כל המגבלות חסרות המשמעות המוכתבות מבחוץ. האהבה לא נקבעת על פי אברי הגוף.

אין ספק שמרינה אוהבת את אורלנדו אהבה עמוקה, שאינה מתפוגגת גם אחרי שמת. אין לה שום זכויות, גם אם היא מתאבלת עליו, מסורה לו, מתגעגעת אליו, זקוקה לו, מיוסרת בלעדיו.

לפני זמן מה התקוממה דוגמנית טרנסג'נדרית ישראלית כנגד השאלה החצופה והבלתי נסבלת ששאלו אותה בתוכנית אירוח בטלוויזיה ("עברת את הניתוח?"). גם מרינה, גיבורת הסרט נאלצת להתמודד עם שאלה דומה והיא מגיבה מיד בזעזוע ובתקיפות: "לא שואלים שאלה כזאת!" לא מפתיע לגלות שגסות הרוח והחוצפה שהסרט מציג אינן בדויות, אלא לקוחות ממש מתוך המציאות. דניאלה וגה, השחקנית המגלמת את דמותה של מרינה, ודאי מכירה אותן מקרוב: היא טרנסג'נדרית, זמרת אופרה בהכשרתה, שמפליאה להפגין בסרט את כישורי השירה שלה. היא מגלמת את מרינה בעדינות נוגעת ללב.

"אישה פנטסטית" מועמד לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר. הוא מתמודד נגד "אהבה חסרה" הנפלא. אילו הייתי חברה באקדמיה, הייתי מתקשה להחליט באיזה מהם לבחור.

במהלך הצפייה בסרט הרוסי "אהבה חסרה" (המועמד לפרס האוסקר 2018 בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר) אפשר להיזכר בקולנוע כאמנות, לא כאמצעי בידור. התרגלנו כל כך לסרטי הנוסחה שהוליווד מספקת לעולם כבר יותר ממאה שנה, עד שכמעט שכחנו שסרט יכול להעניק גם חוויה עמוקה ורבת רבדים, שהוא יכול להפעים, ולא רק סתם לשעשע.

"אהבה חסרה" הוא סרט אינטימי מאוד. הוא מספר לנו על בוריס וז'ניה, בני זוג נשואים שהגיעו אל סוף דרכם המשותפת, ומראה לנו איך בלהט המריבות, מרוב תיעוב ושנאה הדדית ומתוך מתירנות עצמית מחרידה, הם מאבדים שליטה ואת היכולת לחשוב על אליושה, בנם המשותף, להבין מה הם מעוללים לו בהתמקדותם בצרכים, באכזבות, ברצונות של עצמם, עד כדי עיוורון לרגשותיו של הילד ובכלל – לקיומו. הם עסוקים כל כך בהתאהבויות החדשות שלהם, עד שיומיים שלמים חולפים לפני שהם מגלים שאליושה נעדר, נעלם.

מה יתגלה לנו במהלך החיפוש אחריו? האם יצליחו למצוא אותו? מה תהיה השפעת היעלמותו על הקשר ביניהם? ועם בני הזוג האחרים שלהם?

הסרט מספק תשובות לשאלות הללו, אבל הן אינן צפויות, כי אינן פועלות על פי מערכת הכללים המוכרים לנו מסרטים אמריקניים. כאן הקצב אטי, ואין הבטחות לפתרונות מנחמים, או לתשובות ברורות וחד משמעיות. ענייננו בסרט הוא במהלכים הנפשיים של הדמויות, בתובנות שלהן לגבי עצמן וביחסים ביניהן.

אחד הגיבורים הראשיים של הסרט הוא מזג האוויר הרוסי, שיש לו תפקיד פעיל: לא רק כרקע פוטוגני מאוד, אלא בעיקר כאיום אפל, שכוחו הולך וגובר. אפשר כמעט לחוש בקור העז, שעל התעצמותו יודעים מראש מתוך מהדורת חדשות ששומעים ברדיו – "חזית ארקטית מתקרבת". לשם הילד נעלם: לתוך השלג שמתחיל לרדת, לתוך היער, באפלה, על גדת הנהר, בבניין נטוש ומוזר, שם מחפשים אותו.

ברקע מתרחשת, לקראת סופו של הסרט, גם המלחמה של רוסיה באוקראינה, כמעין הד להרסנות ההדדית, שפוגעת, בסופו של דבר, בעיקר בחלשים ובחפים מפשע.

יוצרו של הסרט, אנדריי זוויאגינצב, נאלץ בעבר, בעקבות סרטו "לוויתן", להתמודד עם ביקורת קשה מבית. טענו נגדו שהוא מוציא את דיבתה של רוסיה. "הסיבה היחידה שהסרט הזה מוצא חן בעיני המערב, היא שהוא מכפיש את המדינה," נכתב עליו. הוא הואשם באופורטוניזם ובהצגה לא אמינה של המציאות ברוסיה. "אנחנו מקווים," כתבו אז, "שלהבא היוצר לא ישתמש בכספי המימון שקיבל מן הציבור כדי ליצור משהו שחותר כך תחת הקיום שלנו. לא ייתכן שמשלמי המיסים יממנו עבודה של אדם שיורק בפרצופם".

בסרט "אהבה חסרה" מותח זוויאגינצב ביקורת על המשטרה הרוסית, המוצגת כארגון שאנשיו אדישים וחסרי מוטיבציה. את החיפוש אחרי הילד עורכים מתנדבים, לאחר שהשוטר מסביר להורים שזה הסיכוי היחיד לפעולה ממשית.

אבל עניינו העיקרי של הסרט אינו במערכת הסובבת את בוריס וז'ניה, אלא במשפחה ובזוגיות. הוא נוגע קלות ביחסים שבין אמהות ובנות, אבל מתמקד בעיקר בזוגיות, במה שמתרחש לא פעם כמה שנים אחרי החתונה, בימים שבאים אחרי סופן של אגדות הילדים, כשקסם ההתאהבות מתפוגג. הוא שואל אם יש תוקף למשפט המסורתי שעמו מסתיימות האגדות: "ומאז הם חיו באושר ובעושר, עד עצם היום הזה". בניגוד לעלילה, שאינה מעניקה תשובות ברורות, דומה שלשאלה הזאת נותן הסרט תשובה חד משמעית, ונוּגה.

"אל תהיה כזה שוודי!" אומר עוזרו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון לאמנות. תווי פניו של העוזר מסגירים שהוא עצמו אינו שוודי "מקורי". האבחנה הזאת, בעניין הבלונד השוודי, אינה שלי. אחד האנשים בסרט מדבר על כך כשהוא מציין שבסרטון יחצ"נות שיפיק יחפש ילדה בהירה, "שוודית אופיינית". בסצנה המוזכרת מדרבן העוזר את הבוס שלו לפעול כדי להשיג בחזרה את הטלפון שלו שנשדד בעורמה. כריסטיאן נעתר להפצרות, והדרך "הלא שוודית" לכאורה שהוא נוקט מסבכת אותו בצרות גדולות: הוא מגיע אל שכונת העוני המאכלסת בעיקר מהגרים, ומחלק בין דיירי הבניין שבו גרים שודדי הטלפון מכתב אזהרה שתובע מהם להחזיר לו את רכושו.

אחד העניינים שבהם נוגע הסרט השוודי "הריבוע" הוא אם כן היחסים בין שוודים למהגרים. אבל זה אינו העניין היחיד, וגם לא העיקרי.

למעשה, קשה לקבוע מה העיקר בסרט. לעג לעולם האמנות המודרנית? היחסים בין המינים? אבהות? הציניות של תחום יחסי הציבור? היכולת לתת אמון? מוסריות? נדיבות? צביעות? כל אלה קיימים בו, וכשהוא הסתיים נותרתי בתחושה שהַנִּיב "תפסת מרובה – לא תפסת" מתאים לו בהחלט.

תחילתו של הסרט דווקא מבטיחה. הוא פותח בסצנה משעשעת שבה עיתונאית מסורבלת בתנועותיה אבל חיננית מאוד (אליזבת מוס הנודעת, מהסדרה "סיפורה של שפחה"), מראיינת את כריסטיאן כדי להבין מה השקפת עולמו האמנותית. היא מקריאה לו טקסט מופרך שהמוזיאון פרסם, ומבקשת ממנו ביאור. מבוכתו מבדחת, כמו גם הבעת התמיהה המופגנת הנסוכה על פניה. כך גם הסצנה הבאה, שבה מביימים השודדים סיטואציה שמאפשרת להם "לגלח" את כריסטיאן מחפציו היקרים – ארנק, טלפון, ואפילו חפתים שירש, לטענתו, מסבו – מוצלחת.

הבעיה שבהמשך מתרחשים עוד ועוד מעמדים שנראים תלושים, מבוימים, לא קשורים ובעיקר – לא משכנעים. בביתה של העיתונאית, שאליו היא מפתה (בצורה מוזרה ביותר) את כריסטיאן להגיע, גרה שימפנזה? שמתהלכת בבית, קוראת כתבי עת ומתאפרת? וכריסטיאן מגיב אליה בפליאה מסוימת, אך לא יותר מכך? נו, באמת…

והסצנה שבה הם רבים על הקונדום? היא רוצה כנראה לגנוב זרע והוא מגן עליו בחירוף נפש? ומה, עכשיו יתחיל באמת חיזור גורלי? כך נראה לרגע, אבל הרעיון אינו מפותח.

ומה תפקידה של התינוקת, שאחד הגברים מביא אתו כל פעם לישיבות יחצ"נות? הנוכחות שלה מופרכת כל כך, עד שהצופה שאתי פטר אותה בהסבר: "כנראה שלשחקן לא היה סידור, לכן הוא הביא אתו את התינוקת ואז אמרו – מילא, נצלם כבר גם אותה…"

הסצנה המופרכת ביותר היא שיאו של הסרט. מאחר שהיא מופיעה בטריילרים ובצילומי פרסום של הסרט, אפשר לכתוב עליה בגלוי: נאמני המוזיאון מגיעים לארוחת ערב חגיגית. בשלב מסוים אמור להתחיל מיצג של אמן שמתנהג כמו קוף-אדם (כמה טוב לאנגלית, שיש בה אבחנה בין monkey לבין ape!). לפני שהמיצג מתחיל מסבירים לנוכחים איך יש לנהוג כשנתקלים בחיית טרף: אם תתעלם ממנה, יש סיכוי שהיא לא תתנפל עליך. תוכל להצטופף עם בני מינך בתחושה של עדר שמגן על כל הפרטים הכוללים אותו, מתוך הבנה שרק אחד מכם יהיה קורבן. אמן המיצג מגיע, מקפץ בין האורחים, נוהם, מאיים, נועץ מבטים, מפחיד חלק מהם, שמיד אחרי עימות-מבטים אתו מסתלקים מהמקום. בשלב מסוים מנסה כריסטיאן לעצור את ה"מופע", לסחוף את הקהל במחיאות כפיים. הוא פונה אל האדם-קוף ומבהיר לו שההצגה הסתיימה, אבל ה"אמן" ממשיך, מסרב להיפרד מהתפקיד, עד שהוא מתחיל לתקוף את אחת הנשים, שצורחת מכאב ומאימה, ואז משליך אותה לרצפה ומתחיל לאנוס אותה. עד אותו רגע איש אינו מגיב. כולם יושבים מושפלי מבט, מבועתים, חסרי אונים, כביכול.

"אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית," הסביר הבמאי את הסצנה. למרבה הצער לא הצלחתי להשתכנע, וגם לא להיפרד מהתחושה שמדובר בסצנה מודבקת במלאכותיות, עם אג'נדה שמגיעה מבחוץ ואינה אינהרנטית לסרט. אכן, מרבית ההתרחשויות עוררו בי בעיקר שעמום וגם קצת גועל. לשמחתו של הבמאי, רובן אוסטלנד, דעתי אינה נחשבת. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, שם הגיב בהתלהבות מופגנת, נפנופי ידיים וקריאות צוהלות. כמו כן, "הריבוע" מועמד לפרס האוסקר.

   ביציאה מהסרט תהתה מישהי – "איך היא מצליחה לזכור כל פרט על החיים שלה?"

הסובבים אותה הסבירו לה שלא, לא צפינו בטוניה הארדינג עצמה: זאת הייתה שחקנית שגילמה אותה!

טעותה של הצופה מעידה כנראה על הצלחתו של הסרט "אני, טוניה", המשחזר פרשה שהסעירה באמצע שנות התשעים את עולם הספורט בפרט, ואת העולם בכלל: טוניה הארדינג, אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על קרח, הואשמה בכך שזממה ועודדה פגיעה במחליקה אמריקנית אחרת, ננסי קריגן, שהתחרתה אתה על מקום בנבחרת האולימפית. מישהו תקף את ננסי, חבט ברגלה במוט ברזל, בניסיון לנטרל אותה, אבל לא הצליח לפגוע לה בברך. למרות החשדות שהועלו נגדה, השתתפה טוניה באולימפיאדה, אבל זמן לא רב אחרי כן נשפטה, ודינה נפסק: היא נמצאה אשמה.

הסרט שלפנינו משמש מעין סנגוריה מאוחרת לטוניה, ומבקש למעשה לנקות אותה ולהוכיח שידה לא הייתה במעל. יתר על כן,  יוצרי הסרט מראים שגם טוניה הייתה בעצם קורבן, והפושעים האמיתיים היו בעלה לשעבר וידיד שלו, שתפקד כשומר הראש של טוניה. לגרסת הסרט,  בעלה של טוניה תכנן רק להפחיד את ננסי קריגן, אבל חברו הלך צעד אחד קדימה, שלח אליה את הפוגע וכשנחשד,  הזדרז להפליל את הבעל.

הסרט עשוי היטב: השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות – לא רק את טניה ואת הגרוש שלה, אלא גם אנשי מפתח נוספים בחייה, למשל, את אמה – "מתראיינים" לכאורה, ומספרים את גרסתם להשתלשלות העניינים. לצד הראיונות המבויימים, המבוססים על שיחות אמיתיות שערכו יוצרי הסרט עם אותם אנשים, מוצגים בפנינו חייה של טוניה, מאז שהייתה בת שלוש, כשהאימא שלה לקחה אותה אל המאמנת הראשונה שלה, ועד לרגע שבו התחוור לה שלא תורשה עוד להיות חלק מהנבחרת. חלק מהסצנות מתבססות במדויק על קטעי וידיאו ששודרו בשעתו בטלוויזיה.

הנה למשל קליפ המתעד את המצוקה שחוותה טוניה הארדינג (האמיתית!) באולימפיאדה בלילהמר. הסרט משחזר את האירוע כמעט במדויק.

הסרט מוסר למעשה אך ורק את גרסתה של טוניה. הוא גם פורש בפנינו את סיפור החיים הקשה שלה, את האלימות המחרידה שספגה הן מצד אמה והן מצד בעלה, ואת מלחמת הקיום הבלתי אפשרית שנאלצה לנהל לאורך כל חייה, תחילה במאבק נגד אמה, אישה מעוררת פלצות ונטולת כל חמלה או ערכים אנושיים (בכל שלב בעלילה נדמה שהאם הגיעה לשיא הרשעות והאכזריות, ואז מסתבר שיש עוד מקום להפתעות), ואחרי כן בבעלה.

לקראת סופו של הסרט טוניה, בגילומה של מרגו רובי, המועמדת לפרס האוסקר על תפקידה,  פונה אל הקהל, ואומרת לכל אחד מאתנו שאנחנו אשמים: אנחנו אלה שרדפנו אותה ופגענו בה! יש לזכור שפרשת טוניה הארדינג התרחשה זמן קצר לפני פרשת או ג'יי סימפסון, כלומר, בתחילתו של עידן הסיקור הטלוויזיוני הנוהג בפרשה אמיתית כאילו היא סדרה בדויה. מי שזוכר את המרדף אחרי מכוניתו של או ג'יי סימפסון ואת המשפט הממושך, ששודר בזמן אמת ברחבי העולם (לראשונה גם בישראל, בזכות הטלוויזיה בכבלים), יודע איזו מהפכה בהרגלי הצפייה שלנו התרחשה אז. פנייתה של טוניה הארדינג אל כל מי שצפה בה אז וגיבש עמדה שלילית כלפיה מזכירה את דבריה של מוניקה לוינסקי, שעד היום מרבה לדבר בכאב על העניין הציבורי שעוררה, ועל האופן שבו פרטים אינטימיים מחייה נהפכו לנחלת הכלל.

אחרי שהסרט הסתיים, ממש בתום גלגלת השמות והקרדיטים השונים, כשמרבית הקהל כבר יצא מהאולם, שודרו בחלונות קטנים חלקיקי ראיונות עם האנשים האמיתיים, גיבורי הפרשה: אמה של טוניה, הגרוש שלה, החבר שלו ולבסוף גם טוניה עצמה. קשה היה שלא להבחין מיד בהבדל המשמעותי והרב שבין טוניה הארדינג לבין מרגו רובי, השחקנית המגלמת אותה. לעניות דעתי, השחקנית אינה מפיקה את אותו חן שובבי ותוסס, ספק קסום, ספק אלים, של הדמות האמיתית. מעניין לראות אם תזכה בכל זאת בפרס האוסקר הנכסף.

ההורים המבוגרים, הבת הנשואה ובעלה, הבן הצעיר, שנוהג לאכול בכף ישירות מהמקרר ומעורר את זעמה של סבתו, הבעל וחבריו שאוהבים לפצוח בשיר ולשתות לשוכרה, האח, אשתו וילדיו, דודים ודודות – כל בני המשפחה התוססת, החמה והמעורבת מצטופפים בדירה קטנה, שלושה חדרים זעירים, כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של מאננה, מורה לספרות תושבת טיבלסי שבגאורגיה. היחידה שנעדרת מהחגיגה היא מאננה עצמה, שמלכתחילה ביקשה מבעלה לא להזמין אף אחד. היא קצה בכל המהומה, בצפיפות, בלהג. היא זקוקה עד ייאוש לקצת שקט, לפרטיות. כל האנשים הללו אינם מסוגלים ואינם מנסים בכלל להבין את צרכיה. מבחינתם אורח חיים שבו שבעה איש, בני שלושה דורות, גרים ביחד בצפיפות שמאלצת אותם להתחכך זה בזה בלי הרף, לשמוע ולראות הכול, טבעי ומובן מאליו. זאת הרי משפחה מאושרת, שכל חבריה מעורבים בחיים של האחרים, שלכל אחד יש מה לומר לכל אחד אחר, שכולם יודעים, שומעים, רואים, בלי הרף. שלכולם אכפת מאוד זה מזה! (האם, אפשר לתהות, טולסטוי צדק, וכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו באושרן?)

כך נפתח הסרט הגאורגי "המשפחה המאושרת שלי", שביימה יוצרת גאורגית צעירה, ננה אקווטימשווילי, סופרת ואשת קולנוע.

בעקבות מסיבת יום ההולדת הכפויה מודיעה מנאנה להוריה, ילדיה ובעלה שהחליטה לעזוב, לשכור לעצמה דירה קטנה ברובע לא נחשב, ולעבור לגור לבדה. איש מהם אינו מסוגל להבין מה קרה. הם מנסים לברר מי פגע בה. מדוע החליטה להתרחק. מה מניע אותה. וממהרים לגייס את בני המשפחה המורחבת. אלה עורכים מעין ישיבת חירום מעוררת גיחוך, שבה הם מנסים לדבר אל לבה. כל אחד מהם מתחיל בכך שהוא מבקש ממנה להקשיב לו בכובד ראש. שוב ושוב היא מהנהנת, מאזינה להם, אבל מגלה שבעצם אין להם מה לומר לה, מלבד – "תקשיבי לי", "תחשבי על מה שאת עושה", או – וזה הטיעון ה"כבד" היחיד: "את עושה לנו בושות". כמובן שהיא לא משתכנעת לחזור. אי אפשר שלא להזדהות עם העונג העמוק שלה כשהיא נמצאת בדל"ת אמותיה, בדירתה המושכרת, השקטה, שם היא יכולה להיזכר מי היא, מה היא אוהבת, מה היא מעדיפה לעשות, לאכול, לשמוע, לראות.

הפער בין היחד החונק לבין הפרטיות המשחררת גדול, מרגש, מעורר מחשבות.

מעלתו הגדולה של הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין השנה, במשחק המשכנע מאוד של כל הדמויות, ובראש ובראשונה בזה של השחקנית לָא שוגשווילי, שמפליאה לגלם את דמותה של מאננה. שוגשווילי משכנעת ונוגעת ללב בדמותה של אישה נחושה וחכמה, פגיעה ובה בעת חזקה מאוד. יש בסרט קטע מרגש במיוחד, שבו נודע למאננה פרט משמעותי מאוד על חייה. דרמה שלמה מתחוללת, ואת כולה אפשר לראות רק בפניה: ההתמודדות עם ההפתעה, עוצמת הכאב, המאבק הנואש לא לחשוף אותו, הניסיון האמיץ להתגבר עליו, והפורקן שלו ברגע שבו היא מתבקשת לשיר בפני חבריה, והיא מביעה את תחושותיה הנסתרות בשירה נוגה, עזת הבעה ויפה להפליא.

"המשפחה המאושרת שלי" הוא סרט מקסים. הוא זמין לצפייה בנטפליקס.

"You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth" טוען צ'רצ'יל כנגד לורד הליפקס ונוויל צ'מברלין באחד מרגעי השיא בסרט החדש "שעה אפלה". בתרגום חופשי: "אתה לא יכול לנסות לדבר עם הטיגריס בהיגיון, או לפייס אותו, כשהראש שלך נתון בתוך הלוע שלו."

צ'רצ'יל התמנה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהפרלמנט תבע להדיח את קודמו, צ'מברלין. כן, אותו צ'מברלין ששנה לפני פרוץ המלחמה חזר מגרמניה, אחז במטרייה, נופף בשמחה בפיסת הנייר – "הסכם מינכן" – שהביא אתו משם,  והכריז כי הביא אתו "שלום בימינו": "peace in our time". אותו צ'מברלין רודף שלום שהפקיר את צ'כוסלובקיה, ותהה מדוע שמישהו בבריטניה ירצה להתכונן למלחמה "בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

תחילתו עלילתו של הסרט במאי 1940. גרמניה הייתה אז בשיא כוחה, וכוחותיה נעו מערבה בסערה. בקרוב תכבוש את בלגיה, וגם צרפת תובס בעוד זמן לא רב. בקבינט תבעו מצ'רצ'יל, ראש הממשלה זה כמה ימים בלבד,  לשתף פעולה עם ההצעה להיעזר באיטלקים שניאותו לתווך בשיחות לא ישירות עם היטלר, כדי לנסח תנאים של "הסכם שלום" אתו (ובעצם, כדי להיכנע). לפי הסרט  "שעה אפלה" הובילו צ'מברלין והליפקס את ההתנגדות להמשך המערכה הצבאית, שכן הסיכויים לנצח נראו קלושים. הם חששו שאנגליה עומדת בפני פלישה גרמנית, וחשבו שמוטב "להוציא" מהיטלר הסכם שימנע אותה.

צ'רצ'יל ראה בכך כניעה לכוחות הרשע (וצדק, כמובן!). שוחרי השלום ראו במהלך שהציעו מעשה רציונלי, פרקטי, הומני, אחראי, (פציפיסטי?). סברו שיש לוותר על פנטזיה שתסתיים במרחץ דמים מיותר. צ'רצ'יל לעומתם חשב שעל הבריטים להמשיך להילחם, "בדם, עמל, יזע ודמעות", כפי שאמר במפורש, עד לניצחון שחייב להגיע. אז מי צדק, הקול השקול וההגיוני לכאורה, או קולו של מי שלא היה מוכן לוותר?

עד כמה היה ראשה של האנושות נתון "בתוך לועו של הטיגריס" אפשר להבין אם זוכרים שגם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שהיטלר חתם עם סטאלין, לא מנע ממנו לתקוף את רוסיה, שנתיים אחרי שנחתם.

מאחר שכולנו יודעים איך המלחמה הסתיימה, ונגד אילו כוחות אופל נלחמו בנות הברית, ברור שתשובתנו לשאלה מי צדק, צ'רצ'יל או "שוחרי השלום" חד משמעית: דרכו הייתה נכונה. אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר לא בריטניה היא זאת שהביסה את הגרמנים. ארצות הברית, שהשתדלה כל כך להישאר נייטרלית, נגררה אל המלחמה אחרי מתקפת פרל הארבור, ובזכות מעורבותה הגרמנים נוצחו. לא רק מתקפת הפתע של היפנים עזרה לצ'רצ'יל, אלא גם הטעויות שעשה היטלר בחזית המזרחית, "גנרל חורף" שבלם את צבאו (כמו את זה של נפוליון, לפניו) ונחישותו של הצבא האדום.

האם היינו מעריצים את החלטתו של צ'רצ'יל ומצדדים בנחישותו להמשיך להילחם בתקופה שבה בריטניה הייתה למעשה "עם הגב לקיר", אלמלא כל אלה? במאי 1940 הכול נראה אבוד. 300,000 חיילים בריטיים נסוגו לדנקרק, הגרמנים דלקו אחריהם, והתבוסה, בעקבות חיסולו של הצבא הבריטי, נראתה כמעט בלתי נמנעת.

צ'רצ'יל התעקש לא להיכנע, במידה רבה בזכות תמיכתו של המלך, שבתחילת כהונתו של צ'רצ'יל לא חיבב ולא העריך אותו, אבל שינה את דעתו כשהתחוור לו מה תהיה משמעותה של תבוסה או כניעה. כשהמלך הבין שיאלץ להימלט מארצו – יועציו המליצו לו לברוח עם בני משפחתו לקנדה – החליט לתמוך בראש הממשלה ולעזור לו להפיח רוח קרב בלבבות. המלך יעץ לצ'רצ'יל להקשיב לבני עמו ולסמוך על נחישותם. הוא היה בטוח שגם הם, כמוהו, לא יסכימו להיכנע לגרמנים.

אכן, האנגלים גילו עמידות יוצאת דופן, גם בימים הקשים ביותר של תקופת הבליץ על לונדון. אדרבא, ככל שהגרמנים תקפו מטרות אזרחיות, כך גברה נחישותם של האנגלים.

אחת מנקודות המפנה החשובות הייתה הפינוי המוצלח של החיילים הבריטיים מדנקרק, באמצעות סירות דיג וספינות אזרחיות, שהתגייסו לשוט אל החוף הצרפתי ולחלץ אותם (לפי הסרט הרעיון היצירתי והמבריק היה של צ'רצ'יל).

האם היה מוסרי, נכון ואנושי יותר להגיע להסכם עם היטלר? דומני שהתשובה ברורה וחד משמעית. עוד הרבה לפני כן, לא היה מוסרי "לוותר" להיטלר על הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא היה מוסרי להריע לצ'מברלין, שהפקיר את צ'כובלוסקיה לגורלה. לא היה מוסרי להתעלם מרדיפת היהודים, ממחנות הריכוז, מליל הבדולח, מליל הסכינים הארוכות, מהרציחות ההמוניות, שהחלו עוד לפני שפרצה המלחמה. ומסתבר שגם אחרי שהיטלר פלש לפולין, היו מי שהעדיפו לנסות לפייס אותו. אבל צ'רצ'יל התעקש: "You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth".

הסרט "שעה אפלה" עשוי היטב. השחקן גארי אולדמן נכנס לדמותו של האיש על מנהגיו המוזרים, שתיינותו, התקפי הזעם שלו, ולצדם – שנינותו ונחישותו, והכריזמה שלו. נאומיו המפורסמים כל כך ("נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע") מוכרים עד כדי תחושה שאינם מגיעים כהד מימים רחוקים שרובנו בכלל לא נכחנו בהם, אלא נישאים ממש עכשיו.

ועם זאת, קל להיאנח במעין נוסטלגיה מוזרה, ולחשוב שההחלטות הקשות ההן אינן קשורות עוד לחיינו ולעולמנו. ואז לתהות, בכאב ובמורא גדול: האומנם?

אולג הוא פרמדיק. אשתו קטיה היא אחות בחדר מיון. האנשים שבהם השניים מטפלים אינם בקיאים בסולם ההיררכי של עולם הרפואה. מבחינתם כל מי שמטפל בהם הוא "רופא". יחד עם זאת, גם אין למטופלים מושג באיזו מסירות – עד כדי סיכון עצמי – אולג מטפל בהם, וכמה בקיאות רפואית וידע נרחב הוא מפגין. מבחינת היכולת שלו היה ודאי יכול להיות רופא. הוא זה שמאבחן התקף לב במקום שבו הרופאה טועה לחשוב שמדובר בדלקת בלבלב. הוא יודע גם כיצד להתמודד עם חולים מדומים, לנטרל את תובענותם ובה בעת לעורר בהם את התחושה שהם זוכים לטיפול רפואי של ממש.

אבל מסירותו המופלגת נתקלת בשתי התנגדויות: לאשתו נמאס להרגיש שהוא מתעניין בחולים (ובשתיית אלכוהול) יותר מאשר בה, ולמנהל של שירותי החירום יש תביעות הנובעות מרפורמה רפואית ממלכתית חדשה. המנהל קובע נהלים שמתנגשים עם ההיגיון הבריא ועם הצרכים האמיתיים של המטופלים. כך למשל, נאסר על צוות האמבולנס להקדיש לכל מטופל יותר מעשרים דקות, ועליהם להגיע רק אל מי שהמוקד שולח אותם. "ואם אני נתקל בתאונת דרכים, אני אמור להתעלם מהפצועים?" שואל אחד מעמיתיו של אולג, והמנהל משיב שכן, כך בדיוק עליהם לנהוג.

אלה הדילמות העומדות בבסיסו של הסרט הרוסי "הפרעות בקצב הלב", מאת הבמאי בוריס חלבניקוב. הסרט זכה עד כה בשלל פרסים, ביניהם – הפרס הראשון בתחרות "כרמל" בפסטיבל הסרטים חיפה  2017, פרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי ופרס השחקן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו. אפשר בהחלט להבין את השופטים שהעניקו לו את הפרסים, שכן מדובר ביצירה מדויקת מאוד. קל להיסחף אחרי הסרט, כי כל מה שמתרחש בו נראה מפורט ומגוון מאוד. הדמויות משכנעות, הסיטואציות אותנטיות, הכול מצטייר אמיתי, ממש כאילו שהמצבים וקטעי העלילה מתרחשים לנגד עינינו, ולא כסצנות מבוימות. אין בו קלישאות, ולכן אי אפשר לדעת מראש לאן הוא לוקח אותנו.

את הצופה הישראלית עניין במיוחד להיכנס אל חייהם של האנשים הללו. לראות מה מעניין אותם, איך הם מדברים זה עם זה, ובמיוחד – כיצד הם חיים. האמבולנס נשלח כל פעם לאזור מגורים אחר, לדירת מגורים שונות – פעם אל זקנה בודדה, פעם אל משפחה חד הורית שיש בה רק אימא וילדה קטנה ומבועתת, ובפעם אחרת אל משפחה שכוללת שלוש נשים מבוגרות וגבר. כמו כן, אנחנו "מוזמנים" שוב ושוב אל הדירה שבה גרים אולג וקטיה. מדהים להיווכח איך נראים החיים ברוסיה, כפי שהם משתקפים בסרט: הדירות, למשל, זעירות במידה בלתי נתפסת, נראות לא פעם ממש כמו בציוריה הנפלאים של זויה צ'רקסקי, שתיעדה את החיים ברוסיה הסובייטית. (אפשר, וכדאי מאוד, לראות אותם בתערוכת היחיד שלה, "פרבדה", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל).

כמו בסיפורים המוכרים על הווי החיים ברוסיה, גם בסרט אפשר לראות איך קבוצה של חברים מתארחת במטבח זערורי, איך הם מעבירים ביניהם בקבוקי משקה, שרים, צוחקים, מתלוצצים, והכול סביב שולחן שבממדיו המוכרים לנו כאן בישראל מספיק אולי לשני אנשים. הנה האינטימיות הרוסית, שמחת החיים, וגם השכרות הבלתי נמנעת.

"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט סוחף. חסרונו היחיד בדמותה הלא לגמרי מפוענחת של קטיה, שמצטיירת כמעין נסיכה קפואה וכעוסה. רק בסצנה אחת לאורך הסרט היא מפשירה, מחייכת, שרה, אפילו משתטה, ורק אז אפשר להבין מדוע אולג מאוהב בה כל כך. ומדוע היא, כך מסתבר, אוהבת אותו, אף על פי שהיא מאיימת כל הזמן להיפרד ממנו?

דווקא הוא, שבתחילת הסרט נראה כמו שתיין דוחה, מתגלה בהדרגה במלוא עוצמתו. לקראת הסוף אי אפשר שלא להתפעל ממנו, מהעמדה המוסרית והרגשית שהוא מציג, ומהצורך העמוק שלו לחתור לאמת ולא לוותר עליה.

מדובר, אם כן, בסרט שבהחלט לא כדאי להחמיץ.

עניינו העיקרי של הסרט "האופה מברלין" הוא לכאורה אהבה אסורה בין שני גברים, שאחד מהם אובד, והאחר מנסה לשוב ולמצוא אותו. הוא מצליח להיכנס אל חייו של האהוב, מכיר את בני משפחתו ומאהיב את עצמו עליהם, ועל ידי כך חש שהוא מתקרב שוב ככל האפשר אל האהוב.

תומאס, צעיר גרמני תושב ברלין, הוא אופה מחונן. גבר עדין נפש ורך הבעה, שאורֶן, איש עסקים ישראלי שמגיע תדיר לברלין, מתאהב בו. אבל אורן נשוי, ואב לבן. העובדה הזאת מתגלה לתומאס, ואתו גם לצופים, כבר בסצינה הראשונה של הסרט, כשאורן מגיע אל בית הקפה שבו תומאס עובד, וקונה ממנו את עוגיות הקינמון האהובות במיוחד על אשתו, המחכה לו בישראל. אנו עדים גם לשיחת טלפון של אורן עם ענת ועם איתי, אשתו ובנו.

דומה אם כן, בתחילת הסרט, שמדובר במשולש אהבה בלתי אפשרי: שני גברים ואישה, שאינה יודעת מאומה על צרכיו האמיתיים של בעלה. אבל כאן מתפתח נתיב חדש בעלילה: מסתבר שתומאס ואורן "משתמשים" בנוכחותה הנפקדת של ענת. בזמן ששני הגברים מתעלסים, תומאס חוקר את אורן ומבקש ממנו לדעת פרטים על המשגל האחרון שלו עם אשתו. מה עשית לה? איפה? איך? ואורן מספק את סקרנותו, מלהיט את יצריו באמצעות תיאור יחסי המין שלו עם אשתו. כבר לא מדובר בבגידה בלתי נמנעת של גבר שנענה לצרכים העמוקים שלו, אלא במעילה באמון מסוג אחר, עמוק יותר. שמוצגת בפנינו בעדינות המאפיינת את הסרט.

האם יש טעם להביא לתוך הצפייה ערכים חיצוניים? את השאלה אם ההתנהגות של אורן מוסרית? קבילה? סימפטית? ברוב המקרים התשובה לשאלה הזאת אמורה להיות – "לא". יצירת אמנות ראויה בוראת את המציאות הנכונה של עצמה, ויש לשפוט אותה רק מתוך אותה מציאות מיוחדת וחד פעמית.

אלא שהסרט "האופה מברלין" אינו מסתפק בתיאורי האהבה הזוגית או המשולשת, שכן לטעמי עניינו האמיתי עמוק עוד יותר: הוא מבקש להצביע על הגזענות היהודית, שקורבנה כאן הוא גרמני תמים ופגיע, כלומר, ליצור היפוך מזעזע: שני גברים בני הדור השלישי לשואה ניצבים זה מול זה. לא עוד בגרמניה, אלא בישראל. לא בברלין, אלא בירושלים. והפעם הצד האלים, הגס, חסר הרגש, האטום, המרושע, המטומטם וחסר ההבנה, הוא הגבר היהודי, החובש כיפה סרוגה, שמתעלל, ממש כך, בגרמני פגיע ורך מזג שאינו מסוגל ואינו רוצה להתגונן בפני התוקפנות המופנית כלפיו, תחילה אלימות מילולית מחרידה ובהמשך גם אלימות גופנית. האחד סוטר והאחר דומע. האחד פוגע והאחר נעלב, זה עריץ חסר רגש וזה כנוע ושש לרַצות ולמחול.

המשוואה כל כך בוטה וכל כך קיצונית, שגם אם יש בה סממנים נכונים (שהרי אין להכחיש את הגזענות המגולמת למשל בחוק השבות), אין בה אמנות. כי אמנות דורשת גוונים וניואנסים, ולא נחרצות בוטה.

"האופה מברלין" זוכה לתשואות. השופטים בפסטיבל קרלובי וארי העניקו לו את הפרס הראשון, ומבקרים רבים שיבחו אותו. צר לי להיות בדעת מיעוט. לטעמי הוא תפור בתפרים גדולים וגסים מדי בחיבורים ברורים של טלאים שלא ממש משתלבים. כל אחת מהסצינות נראית "מוזמנת" מראש, ובעלת תפקיד מוכתב. לא הייתה לי תחושה שהן זורמות ונובעות זו מזו, אלא שהן מוצבות במקומן, עם מטרה מוגדרת, מבוימות אך לא משכנעות. מה היה קורה, למשל, אילו לא הציב  הבמאי את העלילה בירושלים, אלא בתל אביב? שם, בהיעדר צפירה המכריזה על כניסת השבת ועל יהדות דתית מופגנת, היה מתקשה יותר להעמיד את הקונפליט שעליו הוא מבקש לספר. ואולי מוטב היה לו אילו נאלץ לחפש פתרונות סמויים יותר, כאלה שמצריכים מידה רבה יותר של תחכום ויצירתיות. ומה היה נגרע מהסרט אילו היהודי הגזען לא היה כל כך אטום, מרושע וטיפש? דמויות קיצוניות, שחור ולבן, בלי גווני ביניים, אינן מייצרות אמנות עמוקה שמותירה מקום להרהור. כשיש ספק, מתעוררות שאלות. כשיש מסר שנצעק בכל פה, הידיים נשלחות אל האוזניים כדי לאטום אותן מלשמוע. לפיכך, לעניות דעתי, הסרט אינו מצליח לקיים את הבטחתו, ומבחינתי חבל, כי הרעיון העומד בבסיסו – גבר שמנסה למצוא ולאתר את זכרו של אדם אחר – ראוי ומעניין. (הוא מזכיר במידה מסוימת את הסרט פרנץ, אלא ששם הכול נעשה בעדינות אמיתית, בקונטרפונקט ובמורכבות מרובת  רבדים).

עם כל זאת, ראוי לציין ששרה אדלר משכנעת ורבת גוונים בתפקיד ענת, וטים קלקהוף המגלם את תומאס מצליח להפיק מתוכו תום שברירי הסותר את גופו גדול הממדים. הבחירה בשחקן שנראה כל כך ארי, כמו אב-טיפוס גרמני שיכול לכאורה לגלם דמות של חייל נאצי קשוח, אינה מקרית. הפער בין התדמית להתנהגות משרת היטב את מה שהבמאי מבקש לספר לנו.

"אתה מרחם על החיות שאנחנו – 'מעבדים' כאן?"

השואל הוא אנדרה, אחד המנהלים בבית מטבחיים, המופיע בסרט ההונגרי "על גוף ונפש". אנדרה משוחח עם איש צעיר, מועמד שמבקש להתקבל לעבודה. "לא," משיב הצעיר, וכדי לחזק את תשובתו הוא מחייך, חובט על השולחן, וקורא, "בום!"

"אם כך," משיב לו אנדרה, "מוטב שתמצא לעצמך מקום עבודה אחר, כי לא תצליח להחזיק כאן מעמד."

אנדרה מהסס אפילו כשהוא מבטא את המילה "מעבדים" כשהוא מדבר על מה שמתרחש בבית המטבחיים. קשה להבין את עמדתו,  שכן ברור שעובדי בית המטבחיים אדישים לתהליך שבו הופכים חיה למוצר, למשל לסטייקים, שאותם מציע אנדרה בחלק אחר של הסרט לשוטרים שמגיעים כדי לחקור איזו עבירה שנעשתה בבית המטבחיים. (בהקשר זה, מעניין להבחין בשוני שהשפה מציעה כדי להבדיל בין החיה לאוכל. כך למשל בעברית "פרה" היא "בקר" ובאנגלית לא אוכלים sheep אלא mutton. הדוגמאות רבות. הניתוק נועד כמובן להקל על אוכלי הבשר).

מראות השחיטה המפורשים, בלי שום הגנה או אזהרה, מובאים גם בפנינו, הצופים. כשהסבתי את הראש נוכחתי שאני לא היחידה. צופים רבים לצדי ומאחורי עצמו את העיניים. לי הספיק מה שהמבט ספג בכל זאת להרף עין, לפני שנסתי מפניו: הפרה המתה, הנוחתת בתהליך העיבוד מהקומה העליונה לקומה התחתונה, שלוליות הדם השוטפות את הרצפה. הסצנות רבות, ארוכות וקשות, ומכאן שלא ראיתי חלקים נכבדים מהסרט.

קושי נוסף וחשוב התעורר לא בשל תמונות הזוועה הללו, אלא בגלל השאלה – מדוע בעצם הובאו בפנינו? האם הן מוצדקות? הכרחיות? תורמות במשהו? שהרי משלב מסוים ניתק הסרט מההוויה של בית המטבחיים, ומתמקד בהתפתחות של סיפור אהבה בין אנדרה, המנהל שפגשנו בריאיון העבודה, לעובדת חדשה, מבקרת איכות, צעירה נאה ומוזרה. עד מהרה ברור לצופים שמריה לוקה באספרגר. השניים מתאהבים כשמתברר להם כי שניהם חולמים שוב ושוב חלום זהה, שבו הוא צבי והיא איילה.

"הגוף" מיוצג אם כן בדמותן של החיות הנשחטות, "הנפש" היא החלומות המשותפים, והגוף והנפש גם יחד הם ניסיונותיהם של מריה ואנדרה למצוא את הדרך זה אל זה ולממש את אהבתם.

הסרט "על גוף ונפש" זכה אמנם בפרס דוב הזהב לסרט הטוב בפסטיבל ברלין, אבל אותי הוא הרתיע. לא משום שיש בו אמירה נוקבת, אלא בשל התחושה שאין חיבור משכנע בין חלקיו השונים, ושעצם ההצדקה לקיומם מפוקפקת. לא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות, לא האמנתי לסיפור, הרגשתי שהוא מופרך, ובמיוחד שהפתרון לקונפליקט המתפתח בו אינו אמין, וזאת בלשון המעטה.

אפשר כמובן לשבח את משחקה המשכנע של אלכסנדרה בורביל, המגלמת את דמותה של מריה. בורביל מיטיבה להציג את האישה שנראית מנותקת ואטומת הבעה ומתגלה כמוכשרת מאוד, חדת ראייה ובעלת יכולות יוצאות דופן. כך למשל, היא זוכרת כל פרט מחייה, מסוגלת לומר בדיוק באיזה תאריכים בילדותה חלתה באבעבועות רוח, ולשחזר כל שיחה שניהלה אי פעם, עד כדי כך שהיא יכולה גם לומר מה היה המשפט השבעה עשר שמישהו אמר לה… היכולות המופלאות הללו מאפשרות לה ללמוד תוך ערב אחד איך לשחק פוקר, וכמובן להביס את היריב. היא זוכרת את כל הקלפים ויודעת לאבחן הבעות פנים של זולתה בדייקנות מושלמת. משחקה מזכיר מאוד את זה של סופיה נולן המגלמת את דמותה של סאגה בסדרת המתח המעולה הדנית-שוודית "הגשר", אבל אין בו די, מאחר שהסרט אינו מתגבש ליחידה קוהרנטית, והבסיס לסיפור העלילה רחוק מלהיות משכנע.

רציתי לסיים בתקווה שאת הפרות לא שחטו במיוחד לטובת צילומי הסרט, אבל בעצם אין לכך משמעות. הרי מותן (והפיכתן לאוכל), בלתי נמנע גם בלי הסרט שבו תועד.

האם אישה שקרנית, חסרת אחריות ומהמרת כפייתית, יכולה להשפיע לטובה על אישה אחראית, מסודרת, יציבה ומסורה לעבודתה?

הסרט "המיילדת" מציג תשובה חד משמעית לשאלה, ועושה זאת באופן מענג, על אף הסכמטיות שבה הוא לוקה, ולמרות כמה פגמים לוגיים ופרכות שהדעת מתקשה לשאת.

אל חייה של קלייר, אישה כבת חמישים שעובדת כמיילדת, פורץ קול מהעבר: ביאטריס, שהייתה בת הזוג של אביה, משאירה לה הודעה מוקלטת במשיבון שבביתה. קלייר, בדרכה המאופקת, נסערת מאוד, ומסכימה להיפגש עם ביאטריס, שאותה מגלמת קתרין דנב.

כידוע – העולם שוב אינו "שייך לצעירים", כדברי שירו המקסים של עלי מוהר, לפחות לא העולם של הצופים הפוקדים בימים אלה את אולמות הקולנוע, שם אפשר להבחין לא פעם ברוב גדול של ראשים עטורי שיער שיבה. (הצעירים, המטופלים בילדים קטנים, מעדיפים כנראה להישאר בבית ולצפות בסרטים שהם מורידים מהרשת. ואולי בעצם הם פוקדים את האולמות שבהם מוקרנים סרטים שאת כותבת שורות אלה אינם מעניינים…). סרטים רבים יותר ויותר עוסקים בשנים האחרונות בנושאים שמעניינים את הקהל המבוגר ("אני דניאל בלייק",  "רופא הכפר", "קמטי צחוק", אם למנות רק כמה מאלה שיצאו אל האקרנים בשנתיים האחרונות). הסרט "המיילדת" מצטרף אל הז'אנר: קתרין דנב בת השבעים וארבע מגלמת את ביאטריס, אישה מבוגרת שעתידה להיפרד בקרוב מהעולם: היא חולה מאוד, ולפני מותה היא רוצה לפגוש שוב את קלייר, בתו של האהוב שביאטריס זנחה לפני כמה עשרות שנים.

כמה משמח להיווכח שיופייה של דנב, לא הועם. כזכור, פניה שימשו ב-1985 כפניה של "מריאן", סמל החירות הלאומי של צרפת. גם כישרון המשחק של דנב לא נפגם. היא מפליאה לשחק את הדמות התוססת, הגחמנית ותאוות החיים של ביאטריס. גם קתרין פרו, המגלמת את קלייר, אינה צעירה, היא בת שישים ואחת, והיא מרגשת ונפלאה לא פחות.

משמחת במיוחד התשובה לשאלה הפמיניסטית המוכרת בשם "מבחן בקדל" הבוחן אם יש בסרט קולנוע כלשהו לפחות סצנה אחת ובה שתי נשים בעלות שם פרטי, שמשוחחות על נושא שאינו גבר. "מבחן בקדל" אינו טריוויאלי. הוא בוחן ומשקף את העולם המוצג בסרטים רבים שבהם נשים הן אובייקט. שינוי בייצוג יכול להביא בהדרגה גם לשינוי במציאות.

בסרט "המיילדת" הגברים נמצאים ברקע. הם קיימים, בדמותם של אביה ובנה של קלייר, ובהמשך גם בדמותו של המחזר שלה, אבל העניין בעיקרו הוא ביחסים בין נשים. קודם כול, מכיוון שקלייר, היא, כאמור, מיילדת. בחדר הלידה מקומו של גבר יכול להסתכם בכך שהוא מפריע לנשים ומטריד אותן בנוכחותו (כמו בעלה של אחת היולדות, שבמקום להתמסר לחוויה של לידת התינוק הוא שקוע בתיעוד ההתרחשויות), או שלכל היותר מראים לו כיצד הוא יכול לעזור בתהליך. הגיבורות הן כמובן – היולדת והמיילדת. והנס המתרחש בכל פעם שאדם חדש בא לעולם.

סצנות הלידה האותנטיות המובאות בסרט מופלאות. אי אפשר שלא יהיו. "'מרטין, הבמאי, סיפר לי שהיה לו חלום מוזר שאני מיילדת תינוק מול עיניו'," סיפרה קתרין פרו בריאיון לחדשות וואלה, והוסיפה ואמרה כי "'לכן הוא מלכתחילה רצה אותי לתפקיד, ולכן גם רצה שאעשה זאת על אמת. יש לציין שלא עשיתי את כל העבודה, אלא רק הוצאתי את התינוק מהרחם ברגע שהראש שלו כבר היה בחוץ – אבל גם זה משהו, בעיקר בהתחשב בעובדה שלא הייתי במקום כזה מאז שנולדתי, כי מעולם לא ילדתי בעצמי.'"

אבל לא רק בחדר הלידה עובר הסרט בהצלחה את "מבחן בקדל". עניינו המרכזי הוא בקשר בין שתי נשים. אמנם, לכאורה, באמצעות גבר: מי שהיה האב של האחת והאהוב של האחרת, אבל למעשה לא הוא במרכז, אלא שתיהן, והצורך האמיתי שלהן זו בזו: בשמחת החיים שהייתה להן פעם ביחד, ובאהבה שלהן, שלא עלתה יפה. אולי עכשיו תהיה להן אפשרות אחרונה לתקן את העלבון והאכזבה, למצוא את האהבה האבודה והנחוצה להן כל כך.

כאמור, יש בסרט כמה נקודות לא סבירות מבחינה הגיונית. דוגמה אחת: ביאטריס אמנם חולה אנושה, אבל מחלתה הקשה אינה מונעת ממנה לטופף בחוצות פריז, מטופחת ואלגנטית, על נעלי עקב, להגיע בכוחות עצמה, ימים אחדים אחרי ניתוח קשה מאוד שעברה, אל מאורת הימורים, ולזכות שם בכסף המאפשר לה לנהל את אורח החיים הפזרני החביב עליה. ברור שלא כך נראה ומתנהג אדם שהוא למעשה שכיב מרע.

ובכל זאת, בניגוד לדרכי, חוסר ההיגיון שבפרטים לא הטריד אותי. נסחפתי והתענגתי משתי הנשים, דאגתי לקלייר, התרגשתי מהתהליך העובר עליה ומהתגלות האהבה והחברות הנשית ההולכת ונפרשת לאורך הסרט, עד סופו, שיש בו שילוב של אופטימיות זהירה, ביחד עם צער והשלמה.

"כל מספר בא מתרבות שונה, מרקע שונה, מידע שונה. כל המכלול הזה גורם לי להקשיב לסיפור, אבל בעיקר – ללמוד על המספר עצמו". הדוברת היא אישה לא רואה, שמגיעה למוזיאון ישראל ביחד עם אדם רואה, שמתאר באוזניה את המוצגים. הסרט נפתח במסך שחור, ריק, וברקע נשמעים רק קולות הדיבור של השניים. הם יושבים מול תמונה והרואה מתאר אותה – ים ("סוער"? היא שואלת והוא מאשר), סלע תלוי על בלימה ("אז מה התחושה שהוא מעורר?" היא מבקשת לדעת, והוא משיב, בפרוטרוט ובדייקנות, כמיטב יכולתו). כעבור זמן קצר מופיע גם הדימוי הוויזואלי: השניים נראים יושבים על ספסל במוזיאון, מול התמונה המתוארת.

דבריה של האישה משמשים מעין מוטו לסרט כולו, שהוא פסיפס של מפגשים עם אנשים הקשורים במוזיאון. כל אחד מוסיף את הסיפור שלו, וכולם מלמדים אותנו על עצמם, וגם על התמונה הכוללת, הנוצרת מהצירוף ביניהם.

לאורך הסרט אנחנו מלווים קבוצה של קציני צה"ל ואת המדריכה שלהם, גם היא קצינה, שמציגה בפניהם בתחילתו כמה שאלות למחשבה: מדוע מפקד הקורס הצבאי שבו הם משתתפים החליט להקצות זמן וכסף לביקור שלהם במוזיאון? מה חשיבותו? מה משמעותו? מה יוכלו ללמוד מהסיור בו?

פסיפס הסיפורים, כמו המוזיאון עצמו, משקף את פניה של החברה הישראלית, ואת מורכבותה. הסיפורים האנושיים מוגשים בקצרה, בתמציתיות, אבל ברור לגמרי שמאחורי כל אדם שמספר משהו על חייו מסתתר עולם שלם של עשייה, תקוות, אכזבות, צרכים, מפחי נפש והצלחות.

למשל, סיפורו של מוזיקאי שעלה מאזרבייג'ן. אחרי שפרצה שם מלחמת אזרחים התחוור לו שאין לו, כיהודי, עתיד בארץ מולדתו: "כשנגמור עם הארמנים נטפל ביהודים", אמרו לו כמה פורעים מקומיים, ושינו את מסלול חייו. אלמלא כן היה ודאי מפתח קריירה מוזיקאלית רצינית, אבל כשהבין שאין לו ברירה אלא לנוס מארצו, אמר לעצמו שבמולדת החדשה יאלץ לחפש לעצמו עיסוק ששכרו בצדו, כדי לפרנס את משפחתו. מה יצא למשפחה שלי אם אכתוב סימפוניה? הוא פוטר בחיוך כאוב את הקונפליקט הגדול של חייו, ומבהיר מדוע מצא לעצמו עיסוק שקשור במוזיאון ישראל: בין שאר עיסוקיו במוזיאון הוא מנצח על מקהלה המסונפת אליו (שירתה, המסיימת את הסרט, יפה להפליא!).

או – סיפורה של עובדת המוזיאון שאמה איבדה תינוקת, בתה הבכורה, שנורתה במהלך מלחמת העולם השנייה, והיא חבוקה בידיה. המוות של התינוקת הציל כנראה את האם, שנישאה מחדש והביאה לעולם את האישה המספרת לנו איך כל חייה חששה שהבעל הראשון של אמה יופיע פתאום, ואז אמה תנטוש אותה ותחזור אל החיים הקודמים שהיו לה. "נולדתי לתוך בית קברות," היא מספרת, והנה היא כאן, במוזיאון, עוסקת בעבודתה בשימור ובתיעוד.

או העובד שמספר בהתרוממות נפש על ההתרגשות שהוא חש בעבודתו – שומר בהיכל הספר – ועל הרצון שלו לפצוח שם בשיר על ירושלים, ואיך הוא בולם את עצמו באמירה – אבל אני רק סדרן…

או סיפורו של עובד דרוזי, שמתאר את המהפך שעבר עליו בעת שירותו הצבאי.

או זה של רב המוזיאון ("בשביל מה בכלל צריך רב?" "הרי מגישים במוזיאון אוכל") שעובד שם כבר שנים, ובכל זאת מסביר מדוע אין למוזיאון משמעות אמיתית בחייו.

אין להבין מכך שהסרט קודר או משרה עצבות. אדרבא, יש בו לא מעט הומור. מסתבר שדי למצלמה לעקוב אחרי אנשים ואחרי דברים שהם אומרים, דוגמת אותו מבקר שתובע לדעת "איפה מעגל החיים", ואינו מסתפק בהכוונה כללית לעבר אגף היודאיקה; או תיאורו של סדרן שמספר איך התקשה לרסן מבקרים שהשתוללו – תאר לעצמך שהילדים נכנסו לתוך אחד הכדים! – הוא מספר לעמיתו, ומתאר גם אימא לעשרה ילדים שמתהלכת במוזיאון, בין פריטים יקרים ושבירים, ילד תלוי על כתפה וטלפון נייד צמוד ללחייה. לשמע הדברים הצופה אינו יודע אם לצחוק או לבכות.

מרתק לראות את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של המוזיאון. איך שולחים סדרנים למשמרותיהם: "דודי יחזקאל – בארץ הקודש, יעקב דשבסקי – בשלטון רומא, דימיטרי – למלתחה", איך הסבלים סוחבים פריטים כבדים, איך אוצרים מתפעלים ממוצגים חדשים, איך מטפלים בכל פריט, ואילו שיחות מתנהלות שם, הרחק ממבטיהם של המבקרים.

מרתק, למשל, מפגש של אוצרות שמסבירות מדוע אוסף שמור היטב של רקמות יד פלסטיניות אינו מוצג (ומעניינת במיוחד תגובתה של פלסטינית שנוכחת במפגש).

החוויה שהסרט מעניק נפגמה מבחינתי רק בשני קטעים קצרים, שמעניקים מקום לשני ביקורים של נכבדים: אחד של שמעון פרס, שכיהן במהלך הצילומים כנשיא המדינה, והאחר – ביקור של ממשלת ישראל, ותיעוד של ישיבת ממשלה חגיגית שנערכה במוזיאון. ביקורת סמויה נמתחה על שרי הממשלה: ראו אותם יושבים בקהל ונוהגים בחוסר נימוס מופלג: מתעלמים לחלוטין מהזמרים המופיעים מולם על הבמה. השרים מתכופפים זה אל זה, מטים את גופם, מנהלים שיחות ערניות, ולא מעלים בדעתם שראוי להם לכבד את האמנים ופשוט לשבת בשקט ולהאזין להם. עם זאת, לא היה לי ברור מדוע היה צורך להעניק מקום לפאתוס הריק מתוכן בנאום החגיגי-לכאורה שנשא נתניהו. אם הכוונה הייתה למתוח ביקורת, היא לא הייתה ברורה ומובהקת די הצורך, ואם הכוונה הייתה לפאר – היא לא הצליחה.

ועם זאת, הסרט הוא פנינה מרנינה של יופי, עניין והומור.

כשרואים בטלוויזיה עוף טורף ציפור קטנה, זה לא מרגש במיוחד. זה נראה בסדר, "טבעי". אבל אם מסתכלים מבעד לחלון ורואים שם ציפור אמיתית טורפת, נחרדים, עד כדי כך שהגוף כולו רועד.

לקראת סופו של סרטו החדש של מיכאל הנקה, "סוף טוב", אומר את הדברים הללו סבה של ילדה בת שלוש עשרה לנכדתו. הוא משתף אותה בחוויה שעברה עליו – הציפור שנטרפה לנגד עיניו, ומספר לה כמה התקשה להכיל את המראה. בשיחה שהוא מגלגל אתה הוא מבקש לברר מדוע ניסתה להתאבד, אבל בעיקרו של עניין דבריו הרי נועדו לנו, הצופים בסרט, אלה שרואה שחקן המתיימר להיות סבא לילדה בת שלוש עשרה, דמות של גבר מזדקן, מיואש מהחיים, שמבקש את נפשו למות. והוא מזכיר לנו: החיקוי לטבע, המימזיס – המשחק שלו – נראה "נכון" ו"טבעי" יותר מאשר המציאות עצמה.

אכן כך: עם העיצוב האמנותי, כלומר – עם ייצוגה של המציאות – אנחנו מסוגלים להתמודד באופן שונה מאשר עם מה שמכונה החיים עצמם. כך למשל בסרטו הקודם של הנקה, "אהבה", שיצא אל האקרנים ב-2012, הביא בפנינו הבמאי את המצוקה היומיומית, הקשה מנשוא, של גבר שנאלץ לטפל באישה שהוא אוהב עד כלות הנשמה – שלה. שכן בשלב מסוים, מתוך חמלה עליה, מתוך הייסורים הבלתי אפשריים של עצמו – אין לדעת מה מכריע את הכף – הוא חונק אותה למוות.

במציאות – מעשה בלתי אפשרי. פשע דוחה ומחריד. משפט. פסק דין. גזר דין. מאסר עולם. בקולנוע – ביקורות מהללות, פרס אוסקר, צופים נרעשים ומתרגשים. אהבה או זוועה? ייסורים או מסירות? פושע או גיבור?

העיצוב האמנותי נועד לאפשר לנו להסתכל מקרוב על מה שבמציאות אי אפשר לבחון בלי להיחרד. השאלה שנשאלה בסרט "אהבה" הייתה – עד מתי ועד כמה אמור אוהב לשאת את נטל הטיפול במי שאין לה תקומה, ובאיזה שלב אובדן כבודה האנושי אינו מצדיק עוד את ההקרבה העצמית.

הבעיה שאת הרעיון שלפיו עיצוב אמנותי מאפשר לראות דברים שבמציאות הם בלתי אפשריים – תמציתו של "סוף טוב" ואולי בכלל של מעשה היצירה, כפי שמיכאל הנקה רואה אותו – היטיב הבמאי להביע במילותיו של הסב, אבל לא בסרט כולו, שרובו מייגע למדי. למעשה, מתעוררת תחושה שאפשר היה לקצץ חלקים נרחבים מתוכו, כאלה שבהם התמונה נמשכת בלי שום צורך, ולא היינו מפסידים מאומה. כך למשל סצינה באתר בנייה שרואים מרחוק, כמו ממצלמת אבטחה,  בשוט ארוך ואינסופי, אישה נוהגת במכונית, ונוהגת, ונוהגת… כלב נובח במשך דקות ארוכות, מכונית מגיעה, מתמרנת, מחנה – המון רגעים מנופחים באוויר ומעוררים את התחושה שנמתחו כדי לייצר סרט באורך מלא.

ועם זאת, אי אפשר לפסול אותו לחלוטין, כי הוא כן מעורר עניין, בעיקר בזכות האופן שבו הוא הולך ומתגבש, כמו התצלומים שהופיעו בעבר בחדרי חושך, בתוך תמיסת פיתוח: עוד ועוד פרטים צצים בהדרגה לכדי תמונה שלמה. בהתחלה שום דבר אינו ברור, כל מיני אנשים אומרים ועושים דברים ואז, לאט לאט, החלקים נקשרים והתמונה השלמה מתבהרת ומתבררת.

הנקה מבקש ב"סוף טוב" למתוח ביקורת על עולם הבורגנות השבע והזחוח. להצביע על יחסי הניצול שבין העשירים לבין מי שעובדים אצלם כמשרתים או כפועלים.

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-18.11.2017, העוסקת ביחסי הכוחות הללו, "בין המשרתים לאדונים" תיארה טליה, אחת המרואיינות, שעבדה במשך שנים כשפית על ספינת תענוגות של אחד מעשירי הארץ, את היחסים הללו: "היא לא שוויונית, אבל מטרתה האמיתית, אם את טובה בזה, היא לייצר בשביל המעסיקים את האשליה שהיא כן שוויונית. כי הם רוצים להרגיש שהם אנשים רגילים. היו לנו שיחות על המצב הכלכלי ועל המחאה החברתית. הם הדגישו כל הזמן כמה הם תורמים לחברה, ואני לא אמרתי מה אני באמת חושבת. את לא יכולה להתעמת איתם בגלוי. הם רוצים להרגיש שהם סבבה".

(עוד מהכתבה: "פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, שמלווה מחקר דוקטורט של אירית פורת בנושא העסקת מהגרות עבודה בתוך המרחב הביתי, לא מסתפקת בטרמינולוגיה של אדונים ומשרתים, היא טוענת שגם על העבדות אי אפשר לדבר בלשון עבר. 'גם בהווה יש לנו נתונים על מיליוני בני אדם ובמיוחד ילדים שחיים בתנאי עבדות. ההתנגדות לביטול העבדות מעולם לא נחלשה ובהקשרים רבים אפשר לראות את ארגוני הגלובליזציה הכלכלית ככאלה שפועלים על מנת לשמר עבדות בצורות שונות, כמו למשל המאבק בהתארגנות עובדים.'")

בחלקים מסוימים מצליח הסרט "סוף טוב" להדגים היטב את התיאור של טליה, שעבדה כשפית בספינת שעשועים. עם זאת, נראה שהנקה לא גיבש עד הסוף את הקונספציה הכוללת של היצירה: האם הסרט מתמקד בזקן שרק נראה דמנטי, ובעצם, כמו השוטה אצל שייקספיר, הוא האדם שרואה את האמת, וגם יודע לומר אותה? האם הסרט עוסק בבוגדנות? או שהוא מבקש להביא בפנינו את סבלה של ילדה שעולמה חרב? או את מוזרותה? האם האנשים הללו תמימים או מנוולים? שקרנים או אומללים? ראויים לאהדה או לתיעוב?

השאלות הללו אינן זוכות למענה, ולא משום שהסרט מורכב מדי, אלא מכיוון שטרם החליט מה הוא רוצה לספר לנו, ומה מצוי במוקד העניין שלו.

לפחות הפתעה אחת הוא מזמן בפנינו, כשמבינים את הקשר בינו לבין הסרט "אהבה", ולא רק בשני השחקנים הראשיים, איזבל הופר וז'אן-לואי טְרָנטיניאן, אבל כדי להעריך את ההמשכיות יש להכיר ולזכור את הסרט הקודם (וגם אז, נדמה לי שלא כל הפרטים מתאימים).

"למה אתה מחכה?" שואל אשר לקס, תלמיד בכיתה י"ב, את רמי, המורה שלו. "אתה עדיין לא מכיר את האנשים שאתה הכי אוהב בעולם." הסצנה מתרחשת בסרט הישראלי החדש "פיגומים", שכתב וביים מתן יאיר. אשר לקס תוהה מדוע למורה שלו אין עדיין ילדים.

רמי שקוע במאמצים להכין את תלמידיו לבחינת הבגרות בספרות. זוהי כנראה כיתת מב"ר, תלמידים המוגדרים על פי הקריטריונים של משרד החינוך כ"תת משיגים בעלי הנעה ויכולת לימודית בלתי ממומשת". הם רואים בעצמם מופרעים. מסרבים לשתף פעולה. כך למשל כשהמורה מנסה לשלב אותם בטקס של יום הזיכרון, הם לועגים לעצמם, לא מאמינים ביכולתם לבצע משימה כזאת (ולא מאמינים, בצדק מסתבר, שה"מערכת", כלומר – הנהלת בית הספר – תאפשר להם להתבטא ולהציג את עצמם בפומבי באור חיובי). אבל את רמי הם אוהבים. הוא שונה מהמורים האחרים. הוא מדבר אתם באינטימיות, בקרבה, מוכן להשיב לשאלות אישיות מאוד ("תמיד מצמצת?" אחד מהם שואל אותו, במה שנשמע כמו הקנטה, אבל תשובתו האמיתית, הישירה, הלא מתגוננת, הופכת את הקנטור לרגע של נתינה ושל קרבה מרגשת). מעל לכול – הם מרגישים שבאמת אכפת לו מהם. הוא מנסה לעורר בהם השראה. לדבר אתם על היצירה הספרותית מתוך נקודת מבט אישית, נוגעת ללב. מביא להם גם סיפורים שחורגים מתוך תוכנית הלימודים, כדי להגיע אל לבם, ולגעת בו.

אחרי שהשיב על שאלתם, והודה שאמנם הוא נשוי, ובן ארבעים ואחת, אבל אין לו ילדים. אשר לקס, תלמיד שקשור אליו במיוחד, הוא זה שמתפרץ ו"מטיף" לו: "למה אתה מחכה?"

השאלה מעניינת במיוחד, לאור הרקע של אשר. הוא בן יחיד. אמו גרה רחוק עם בן זוגה. הוא חי עם אביו, שמנהל עסק של פיגומים. ביחד עם שלושה פועלים, ובעזרת בנו, מקים האב פיגומי בניין ומפרק אותם. מאחר שבריאותו פגועה הוא זקוק לבנו, ובכל מקרה – רוצה להכניס את אשר לעסק, כדי שימשיך את דרכו, ומבטיח לו שכך יוכל להתפרנס בכבוד. אשר משתף אתו פעולה, אבל כוחות אחרים מושכים אותו לכיוון סותר: הוא שואף להיבחן ולהצליח בבחינות הבגרות האחרונות שנשארו לו – היסטוריה וספרות. אביו מנסה להניא אותו, לרפות את ידיו, מעודד אותו לזנוח את הלימודים, שאין בהם, לטעמו, תועלת.

שני הכוחות המושכים את אשר לכיוונים מנוגדים הם שני האבות בחייו – האב ה"אמיתי", והאב שאימץ לעצמו. פרויד לימד אותנו שבנים מבקשים בלי דעת לתפוס את מקומו של האב (לפי פרויד, שלומד מ"אדיפוס" – להרוג את האב ולשכב עם האם); שהבנים מפייסים את האבות ומקבלים את מרותם, כאמצעי הגנה מפני האגרסיות הסמויות הטמונות בנפשם מבטן ומלידה.

את הכוחות הללו אפשר בהחלט לראות בסרט "פיגומים": אשר אוהב את שני האבות שלו, ובה בעת כועס עליהם מאוד. הוא מוציא עליהם את האגרסיות שלו, אבל גם דואג להם ומטפל בכל אחד מהם, בדרכו.

הסרט נכון מאוד. ברור לגמרי שהתסריטאי והבמאי יודע בדיוק איך נראית הסביבה הזאת של בית ספר תיכון, ואיך הנפשות הפועלות – מורים, מנהלת, תלמידים – מתנהגות במרחב הזה. אין בסרט אף רגע אחד שאינו אמיתי. כולל הריקוד המגוחך בספרייה, במהלך אחד הטקסים המביכים שמתנהלים לעתים מזומנות בבתי הספר בארץ; כולל האווירה המשתלחת בין תלמידים, שמתקשים לשלוט בדחפים שלהם; כולל השיח הצפוי והנדוש שיועצות ומנהלות עורכות עם התלמידים ברגעי משבר, וכולל, כמובן, האטימות של אנשים מסוימים במערכת, שאינם קשובים לרחשי לבם של בני הנוער. הסצנה שבה מורה בוחנת את אשר בבחינת הבגרות בספרות – יש לו מה שמכונה "הקלות" שבזכותן הוא זכאי להיבחן בעל פה – היא מופת של תיאור מציאותי, מכאיב, נכון בכל פרט, של מה שאכן מתרחש לעתים קרובות מדי.

קל להתרגש ממה שמתן מאיר יודע להציג בפנינו באותנטיות משכנעת לגמרי: הפער הגדול שקיים בין מה שהמורה רמי מייצג בדמותו הקשובה, הרגישה, לבין המורים הרגילים, הסטנדרטיים. אין לשכוח שגם מורים כמו רמי מסתובבים במערכת החינוך. לא כולם דומים למורה האחרת, הקטנונית, שאין לה שום יכולת או רצון לראות את התלמידים, להבין לנפשם, להיכנס לעולמם ולעודד אותם. במאי הסרט, מתן יאיר עצמו, הגיע מתוך מערכת החינוך, ומשם, מבפנים, הוא מספר לנו עליה, מתוך מה שנקרא "ידע אישי".

גם השחקן המגלם את אשר מגיע ממש מהשטח. אשר לקס, כמו בן דמותו בסרט הנושא את שמו האמיתי, עובד עם אביו בעסק הפיגומים המשפחתי. הוא היה תלמידו של מתן יאיר, ועלילת הסרט מבוססת על הדינמיקה שהתחוללה ביניהם בבית הספר.

על תפקידו הראשון כשחקן קולנוע היה אשר לקס אחד המועמדים המובילים לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר. כמו כן זכה לקס בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט גם בפרס הגדול לסרט הטוב ביותר, ובצדק רב! יש ללקס נוכחות כובשת, הוא משכנע, מפורט, כן, מרשים, מצחיק ומרגש. מדובר בסרט מדויק ונוגע ללב.

ריאיון עם השחקן, אשר לקס