ככה זה, מסתמנת מגמה: בני הדור השלישי חוקרים את בני הדורות הקודמים להם, חושפים סודות ואמיתות נשכחות, ומתמודדים אתן.
זה קורה הרבה עם בני הדור השלישי בגרמניה (כאן – מאמר שכותרתו "פשעי הסבים: איך הצלילה למעמקי הסודות המשפחתיים עוזרת לבני הדור השלישי להקל על נטל האשמה בשל פשעי הנאצים"), וזה מתחיל לקרות גם בארץ. למשל בסרט "קופסה כחולה" של מיכל וייץ שמתחקה אחרי מעשיו של הסבא־רבא שלה, איש שעמד בראש "המפעל להפרחת השממה" ובה בעת היה גם אבי תוכנית הטרנספר לערביי ישראל.
דנאל אל־פלג עושה זאת עכשיו עם סרטה התיעודי "המושל". היא בוחנת בו את מעשיו של סבה, צבי אל־פלג, שהיה איש צבא, דיפלומט, היסטוריון ו"מזרחן" על פי עדותו העצמית.
הסרט עשוי כמלאכת מחשבת.
הוא נפתח בדיוקן מקרוב של הסבא בזקנתו. הנכדה, כך היא מסבירה בתחילתו של הסרט, ראיינה אותה כשהייתה כתבת בעיתון "במחנה", אבל הצנזורה פסלה את הכתבה. רק לאחרונה שבה דנאל אל אותו ריאיון מצולם, והוסיפה עליו את התחקיר המעמיק שערכה על תקופת הממשל הצבאי, ועל חלקו של סבהּ במעשים ההם, שכן כבר בהיותו רק בן עשרים וארבע מונה לתפקיד הראשון של מושל צבאי, והמשיך בכך עוד עשרות שנים.
זמן לא רב אחרי שהממשל הצבאי בתוך תחומי הקו הירוק בוטל, בדצמבר של 1966, פרצה מלחמת שש הימים, ואל־פלג ודומיו עברו אל הגדה המערבית, והעבירו אתם את הפרקטיקות והניסיון שרכשו ביישובי המשולש, הגליל והנגב לשם ובהמשך גם ללבנון.
סרטה של אל־פלג מדהים, כי היא השכילה ליצור פערים והפתעות שמתגלים מאליהם, בלי הסברים מיותרים.
זה מתחיל ממש בפתיחה, כשהסבא יושב מול המצלמה, סבלני וחביב, זקן סימפטי שמחכה לה בזמן שהיא מסתבכת עם תפעול המצלמה ומרגיע אותה. החביבות שלו נקשרת אל קטעי סרטים ביתיים שאתם אל־פלג חותמת את סרטה, ובהם רואים אותו מחזיק אותה בשעה שהייתה תינוקת בת יומה ואחרי כן – פעוטה, משחק אתה ומתפעל ממנה עד אין קץ. מי היה יכול לדמיין לעצמו מה יתגלה על הסבא המתוק הזה. מי היה מעלה בדעתו! והרי אפילו הוא קובע בתחילת הריאיון שיהיה לציבור קשה "לבלוע" את מה שיספר, כי ייתכן מאוד שהמשטר הצבאי היה משגה. (בהמשך הוא קובע שלפחות בהתחלה היה המשטר הצבאי חיוני והכרחי. הוא כמובן לא העלה בדעתו שכעבור שנים, ואחרי מותו, נכדתו תתוודע למעשים הלא מוסריים בעליל שהוא עשה, ותספר עליהם לעולם!).
כן, לאט לאט הכול נחשף. לא רק דמותו הציבורית, לא רק מעשיו כנציגה של מדינת ישראל, שקיבל לידיו עוצמה אינסופית כמושל צבאי (ועמה את היכולת לנהוג בשרירות לב), אלא גם – דמותו הפרטית, בקרב בני המשפחה.
אל־פלג מראיינת חברות של סבתה המנוחה, ואת אביה, בנו של אל־פלג, ואחותו – דודתה.
היא מעניקה לסבה גם את האפשרות להציג את הסיבות (התירוצים?) כדי להסביר מדוע התפתח לדמות של רודן לא קטן. אשתו נהגה לכנות אותו בלגלוג־מר "המוכתר". ילדיו חוו את נוקשותו, את יחסו הקר כלפי אמם, ובעצם גם כלפיהם.
אבל כל זה נשאר בתחום רשות הפרט.
מה שמחריד זה מה שקרה ברשות הכלל.
וגם אל העוולות הבלתי נתפשות ההן אל־פלג מגיעה בתחכום ובחוכמה, אפילו במידה רבה של עמדה אירונית, שעולה מאליה, בלי שום צורך לפרש ולהסביר. הדברים מתגלים כפי שהם, מדברים בשם עצמם.
כך קורה למשל כשהיא מראיינת את מי שהייתה מזכירתו של אל־פלג. זאת מספרת לה עד כמה היא מתגעגעת לתקופה ההיא, כאשר "הערבים היו טובים, וגם אנחנו היינו טובים".
אהה.
כי מיד אחרי ההתרפקות הנוסטלגית הזאת נודע לנו לאט לאט איך באמת התנהלו אז הדברים. ומה שנודע מחריד, מקומם ובלתי נסבל.
קשה להשלים עם הידיעה שכל המעשים ההם נעשו גם בשמי.
הקושי, שכבר חוויתי כשקראתי את הספר מולדת יקרה – המכתבים הגנוזים, מלחמת 1948 של שי חזקני, מתעצם ומעיק.
אין לי מסקנות "אופרטיביות" שאני יכולה להיאחז בהן כדי לחיות בשלום עם כל המידע הזה. ברור לי רק שחשוב לצפות בסרט (לא רק אני חושבת כך: הוא זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב פסטיבל ירושלים 2024), ולדעת מי אנחנו, מניין באנו, ואולי להבין מכך גם איך עלינו להמשיך.
