המוסרנות הצדקנית של טולסטוי, השנינות וההומור של צ'כוב, היכולת הסיפורית וההבנה לנפש האדם של פושקין – כל אלה מתבטאים בבהירות וברהיטות בקובץ הסיפורים הקטן שראה לאחרונה בהוצאת תשע נשמות.
טולסטוי הוא היוצר הדגול, הגאון, שכתב את שני הרומנים המונומנטליים, הן בנפח והן במשמעות, מלחמה ושלום ואנה קרנינה, וגם מחברם של סיפורים מופלאים, כמו למשל "סונטת קרויצר".
לצד גאונותו, בחייו הפרטיים היה טולסטוי אדם איום ונורא. אפשר ללמוד על כך מיומנה של אשתו, סופיה טולסטוי, לחיות עם גאון ומהביוגרפיה שלו, שכתב פאוול בסינסקי, הבריחה מגן עדן. כשקוראים את שני הספרים הללו אפשר להיווכח בפער הבלתי נתפס בין היוצר החכם והרגיש, שברא דמויות נשיות מורכבות וחד־פעמיות כמו אנה קרנינה, קיטי שצ'רבאצקאיה, נטשה רוסטובה, ורבות אחרות, לבין הגבר שמרר את חיי אשתו, ואפשר אפילו לומר ביושר – התעלל בה ממש.
אחד המנגנונים שבאמצעותם הכאיב לה מאוד היה כשטולסטוי הודיע כי החליט "לפרוש" מהבלי העולם, לחיות כמו איכר פשוט, ואז הודיע גם שיוותר על כל רכושו הארצי ויוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה. סופיה נחרדה, והתנגדה נמרצות: היא דאגה לעתיד ילדיהם. הוא, לעומת זאת, התעניין בעיקר במוניטין שלו ובשם שיצר לעצמו, כצדיק גדול. סופיה העריצה את בעלה אך גם ראתה בו רודף כבוד, צבוע, מישהו ש"אוהב רק להטיף", ש"אוהב יותר מכול את התהילה", תיארה אותו כמי שמצטנע, כביכול, ובוחר בחיי פרישות, אבל בעצם – מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות, בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. "הוא רוצה רק רעש, פרסום, ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ' לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!" [חברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות].
עם כל הידע המוקדם הזה שמצוי באמתחתי קראתי את הסיפור הראשון בקובץ, זה של טולסטוי, בתחושה שהוא מבטא בדיוק נמרץ את עמדותיו המוצהרות (הצבועות, למי שיודע את האמת!) של הסופר. מדובר בעצם במעין אלגוריה, שמבקשת מאתנו להבין שחיי הפשטות מיטיבים אתנו, ואילו החמדנות, תאוות הבצע והרכוש, הן הרות אסון, ובאות, למעשה, מהשטן. אחת דינו של מי שלא מסתפק במועט, במה שיש לו – הוא ייענש, יסבול, ואת הלקח ילמד מאוחר, מאוחר מדי. לא תהיה לו תקנה. טוב, לייב, יקר. אתה, לא השטן, הענשת את אשתך המסורה והתומכת, שילדה לך ילדים, טיפלה בהם בלי שום מעורבות שלך, נאלצה אפילו להניק כשסבלה מדלקת חמורה בשד וסבלה ייסורי תופת, רק מכיוון שאתה לא היית מוכן לשמוע על מיינקת שתקל עליה, אישה שהגנה עליך, עודדה והעריצה אותך, העתיקה את הטיוטות של כתבי היד הענקיים שלך לא פעם ולא פעמיים, וזכתה לכך שבשעות חייך האחרונות נסת מפניה בתואנה המתמדת, הרגילה, המגזלטת(!), שהיא "היסטרית".
אני לא סולחת לך. גם אם אנה קרנינה הוא אחד הספרים המרתקים, החשובים, המופלאים ביותר שנכתבו אי פעם…
הסיפור שלך, שמופיע כאן בקובץ "לכמה אדמה זקוק בן אדם", רק חיזק את דעתי עליך!
נוצר באמצעות בינה מלאכותית
סיפורו של צ'כוב, לעומת זאת, מלבב ממש. יש בו כל כך הרבה חמלה, הבנה אנושית, ואמפתיה. "הכרטיס הזוכה" נפתח בתום ארוחת ערב בביתם של בני זוג מזדקנים, שבודקים את כרטיס ההימורים שקנו. האם ייתכן שבאמת זכו בפרס הראשון במשחק המזל? אבל רגע, הכרטיס בכלל בידיהם? כן. הוא אמנם שועבד לבית העבוט (מה שמעיד על מצבם הכלכלי הרעוע), אבל כבר נפדה. ורגע, מה גובה הזכייה? ומה יעשו בכסף?
כל מה שקורה מכאן ואילך – בעיקר בראשיהם של בני הזוג – הוא מופת להבנת נפש האדם, והוא נוגע ללב ומאלף.
בסיפור השלישי, "מלכה פיק", חושף אותנו פושקין (קצת כמו בייבגני אונייגין, אבל אחרת לגמרי) לחייהם של בני החברה הגבוהה ברוסיה, במאה התשע עשרה. מה מניע אותם? איך הם מתנהלים? הסיפור אנושי מאוד, קצת משעשע, קצת נוגע ללב, ויש בו "מוסר השכל", אבל הוא בכלל לא מוסרני ולא אלגורי. פשוט סיפור על בני אדם, חולשותיהם, ובעיקר, שהרי זה "נושא" הספר – הכסף, שאליו נכספת כל כך הנשמה של הדמות המניעה את העלילה.
A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of A Child In London
Dylan Thomas
Never until the mankind making Bird beast and flower Fathering and all humbling darkness Tells with silence the last light breaking And the still hour Is come of the sea tumbling in harness
And I must enter again the round Zion of the water bead And the synagogue of the ear of corn Shall I let pray the shadow of a sound Or sow my salt seed In the least valley of sackcloth to mourn
The majesty and burning of the child's death. I shall not murder The mankind of her going with a grave truth Nor blaspheme down the stations of the breath With any further Elegy of innocence and youth.
Deep with the first dead lies London's daughter, Robed in the long friends, The grains beyond age, the dark veins of her mother, Secret by the unmourning water Of the riding Thames. After the first death, there is no other.
אחרי שהגעתי לסוף הפרק השני של הספר שלפנינו, נפגשתי עם קבוצת חברים, כולם יוצאי קיבוץ, ליברלים, כולם דוגלים בערכי הדמוקרטיה, וחרדים לגורלה של המדינה. סיפרתי להם עליו, ואמרתי – עד עכשיו הוא מייאש אותי. אני מחכה לחלק המובטח בכותרת: "איך נתקן".
ספרו של רמי הוד – איש חינוך, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון וממייסדי משמר החינוך הממלכתי – מתחיל באבחון חד וממוקד, שאפשר להבין את מהותו כבר מהכותרות המלוות את חלקיו השונים: "אז מה הבעיה", "למה זה קרה", ואז, בחלק השלישי, "איך נצא מזה".
הספר נפתח בתמונה מבעיתה: פרק שנושא את השם "בן גביר בצופים", וזה מה שקרה: ביום שלישי, 6 בספטמבר 2022, "עוד יום רגיל במציאות הלא רגילה שאנחנו חיים בה", הגיע לפארק הירקון "אורח מפתיע": איתמר בן גביר. בני הנוער, חניכי תנועת הצופים שמילאו את הפארק, קידמו את פניו בהתלהבות רבתי, רצו לעברו, התקהלו סביבו וביקשו להצטלם אתו. "עשרות חניכים של תנועת נוער עמדו בתור כדי להצטלם עם […] מי שגדל על משנתו של הרב כהנא, עבריין שהורשע בתמיכה בארגון טרור, אדם שבסלון ביתו תלויה תמונה של ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה".
סימה קדמון, כך משחזר רמי הוד, תיארה את הסצנה הזאת ב"ידיעות אחרונות" וסיכמה אותה במילה: "נכשלנו". קדמון אף פירטה מי נכשל: התקשורת, שהאדירה את בן גביר בחשיפה בלתי פוסקת, ההורים, המורים, ראשי מערכת החינוך, מדריכי תנועות הנוער, הפוליטיקאים, "כולנו נרדמנו בשמירה".
גם סימה קדמון וגם רמי הוד פונים בדבריהם אל ציבור שמסכים אתם. הוד מסכם את הפרק בהערה מעניינת: "סביר להניח שאם אתם קוראים את הספר הזה, השתתפתם במאבק נגד ההפיכה המשטרית ואתם רואים את עצמכם מחויבים לדמוקרטיה הישראלית".
הוא כמובן צודק: הדעת נותנת שמי שטורח לקרוא ספר שפונה אל הקוראים, כבר בכותרת, בגוף ראשון רבים: "איך ויתרנו על החינוך" (כמו סימה קדמון, שקובעת "נכשלנו"), יודע בדיוק מי קהל היעד של דבריו.
עם זאת, לא הרגשתי שיש כאן, מה שנקרא באנגלית preaching to the converted: הטפה למשוכנעים, אלא יותר – הסדרת החשיבה וארגונה, כדי שהמשוכנעים יבינו לא רק את מהות הבעיה ואת שורשיה, אלא גם מה הכלים העומדים לרשותם כדי לתקנה.
הוד מראה עד כמה נרפים הכוחות הנאורים, הדמוקרטיים. איך "אינם נוקטים עמדה מוסרית מול מפלגה כהניסטית". איך הם (אנחנו?) מדברים על "ערכים", אבל לא מגדירים אותם, ולא קובעים מה כלול בהם.
ובעיקר: לא נאבקים למימושם.
הוד מראה את התעצמותו של מחנה הימין הדתי, ואיך "רעיונות שבעבר נחשבו הזויים – סיפוח השטחים, פסילת מפלגות ערביות, ביטול עצמאותו של בית המשפט" כבר אינם נחשבים שוליים או קיצוניים. הם "עברו מהשוליים אל המרכז".
הוא מוכיח שהמחנה הליברלי בעצם ויתר מזמן על השליטה בחינוך. זה התחיל כבר כשנחקק חוק חינוך חובה ב־1954, ומשרד החינוך פוצל לחינוך הממלכתי, ש"חשוף לגחמותיהם של פוליטיקאים", ולחינוך הממלכתי־דתי, ש"פועל כמרחב מוגן עם שומרי סף".
זה נמשך בכך שרק למי שלמד בזרם הממלכתי־דתי מתאפשר אחר כך ללמד בו, אבל אין סימטריה: מורים בוגרי הזרם הממלכתי־דתי מתקבלים כמובן בברכה בזרם הממלכתי.
את תלמידי הזרם הממלכתי־דתי מנהלות בפועל מפלגות פוליטיות, והם מתחנכים על פי השקפן עולמן.
לעומת זאת, "במקום שממלכתיות תהפוך למושג האוצר בתוכו ערכים עמוקים" – אלה שמופיעים במגילת העצמאות – היא נהפכה "לשם נרדף לניטרליות".
אבל זה לא נגמר בכך. כי הציונות הדתית כבר לא מסתפקת במערכת החינוך שלה. היא מבקשת, ואף מצליחה, "להשפיע גם על הילדים החילונים", כדי להביא לכך שיאמצו את סדר היום האידיאלוגי והפוליטי שלה (לאו דווקא כדי להחזיר אותם בתשובה), שבבסיסו שלוש תפיסות: אנחנו העם הנבחר ולכן רעיונות של שוויון בין יהודים ללא יהודים או בין גברים לנשים אינם תקפים; הרבנים קובעים מה מוסרי ומה לא; מצוות יישוב ארץ ישראל (תוך דחיקת הפלסטינים) קודמת לכול, ומוסרית.
לעומת זאת, לא מתחולל תהליך דומה הפוך: ארגונים דמוקרטיים־ליברליים לא פועלים בחינוך הממלכתי־דתי ולא מפיצים את עקרונות הדמוקרטיה וערכיה. החינוך הממלכתי ממוקד בהישגיות שנועדה לקדם את הפרט. האינטרסים של הכלל נזנחו, ואת הישגי מדינת הרווחה – למשל, חוק חינוך חובה חינם, מערכת בריאות ציבורית, זכויות סוציאליות שמגינות על החלשים – תופסים כמובנים מאליהם, ולא נכסים חברתיים שיש לשמור עליהם.
אז מה עושים?
עלי להודות שבחלק הזה של הספר, שנועד להראות לנו איך אפשר לתקן את המצב, הרגשתי לפעמים כמו ארכימדס, שאמר: "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם": הפתרונות מעולים, אבל חסר רק פרט אחד קטן: הכוח (הפוליטי!) שיכול לאפשר את מימושם.
הוד מסביר קודם כול מדוע "האחדות" שמטיפים אליה דוברי הימין, זאת שאמורה לכאורה להביא לתיקון חברתי, היא לא רק מדומה, אלא מסוכנת והרסנית, כי נועדה בעצם לפרק את המחנה הליברלי: "בעודם מזהירים מפני קיטוב, שוחרי האחדות גורמים לכך שהעיסוק בשאלות היסוד של ישראל – דמוקרטיה ליברלית או תיאוקרטיה משיחית; סיפוח או היפרדות; יהדות כתרבות פלורליסטית או כציווי הלכתי – נתפס כעיסוק 'מקטב', בעוד שדווקא ההתעלמות מהן נתפסת כתורמת לאחדות. בפועל זאת הדרך הבטוחה לעקר את יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם אתגריה הגדולים ואת יכולתם של הישראלים הליברלים לסלול לעצמם דרך אידיאולוגית חינוכית ופוליטית עצמאית".
כלומר – לא "אחדות". אז מה כן?
הנה כמה מהנקודות שהוד מציע:
להכניס את החינוך לדמוקרטיה אל ליבת החינוך הממלכתי, למשל – באמצעות מקצוע חדש, "דמוקרטיה", הכשרה של מורים איכותיים שילמדו את התחום, הרחבת לימודי האזרחות לשלוש עד חמש יחידות בגרות, ולא פחות חשוב: שהאוניברסיטאות ידרשו לימודי דמוקרטיה – הן כתנאי קבלה ללימודים, והן כחלק מהדרישות לקבל התואר. ממש כמו שאוניברסיטת בר אילן מתנה זכאות לתואר בהשלמה של לימודי יהדות.
להוסיף תקציבים למקצועות לימוד מכונני זהות.
להקים מועצה לחינוך ממלכתי־עברי, שיהיו לה סמכויות דומות לאלה שיש למועצה לחינוך ממלכתי־דתי.
להקים מנהלת חינוך לדמוקרטיה.
לתקן את האפליה במסגרות שלאחר הלימודים בבתי הספר התיכוניים, במכינות קדם־צבאיות ושנות שירות לבוגרי החינוך הממלכתי.
לחזק את החינוך הבלתי פורמלי לדמוקרטיה באמצעות שילוב פעילותן של תנועות הנוער בשבוע הלימודים.
לחזק את מעמדם המקצועי ותנאי העבודה של המורים, שסובלים משני דברים: ראשית, משכורות נמוכות להפליא (נדהמתי מהתפעלותו של הוד מכך שבימיה של יולי תמיר, שרת החינוך שכיהנה בין 2006 ל־2009, הועלתה משכורתם של מורים מכ־2500 שח לכ־5500. אמנם המשכורת הוכפלה, אבל גם אז נשארה נמוכה ביותר), ושנית – צמצום המרחב שנותר למורים לחנך בו לערכים. רמי הוד מכנה זאת "רמיסת האוטונומיה המקצועית של מורים ומנהלים", שמתבטאת בכך שנוגשים בהם "כמו בשוט", וכופים עליהם מטלות בירוקרטיות רבות שגוזלות חלק ניכר מזמנם.
בעניין זה אני רוצה לספר שב־2015 פרשתי מעבודתי כמורה לאנגלית ורכזת בבית ספר תיכון נחשב, אחרי עשרות שנים. הזדמן לי לספר בפומבי מה הרקע לעזיבתי:
"ידיעות אחרונות", 10 במאי 2015
אז כן, גם בעניין הזה אני לגמרי מסכימה עם רמי הוד. בשנים האחרונות שלימדתי המערכת לא הפסיקה להפיל על המורים דרישות מופרכות והטילה עליהם ללמד בשיטות פסולות שהמורים התנגדו להן מאוד. רבים עזבו את המערכת, והמצב רק התדרדר מאז. (אגב, גם שיטות הלימוד שהכניס שי פירון שר החינוך מטעם מפלגת יש עתיד בשנים 2013–2014, רמי הוד מציין אותן לטובה, היו – אני יכולה להעיד מהשטח – כישלון אחד גדול. הוד צודק בהתנגדותו למבחנים הרבים, הפנימיים והחיצוניים, שמערכת החינוך שבויה בהם, אבל תוכנית "הלמידה המשמעותית" שפירון הכניס למערכת נכשלה כישלון חרוץ. תלמידים היו אמורים ללמוד באמצעות עבודות חקר, או להציג תוצרים יצירתיים. התוצאות היו מביכות. אני זוכרת במיוחד את ה"עבודה היצירתית" של תלמיד שהגיש קופסה שחורה, ככה פשוט, כתגובה "יצירתית" לספרו של עמוס עוז קופסה שחורה, ואת שפע עבודות החקר שהכינו מורים פרטיים…).
בעניין מעמד המורה בישראל התפרסמו ב"הארץ" ב־23 באפריל דבריה של מורה ותיקה, שירה קוריאל, שסיפרה כיצד נפגעה עמוקות מהזלזול במקצועה. לטובת מי שאין לו מנוי, אעלה כאן את דבריה:
הנקודות שהוד מעלה בעניין ההתמקדות הנחוצה בלימודי דמוקרטיה חשובות ונכונות, אבל, לפני כל אלה הוא ממליץ לנו, וזה כנראה הכי חשוב, פשוט – לתבוע לעצמנו את משרד החינוך בממשלה, כי זה כמובן המפתח שיאפשר לממש את כל ההמלצות הקודמות.
וזה המקום שבו הרגשתי כמו ארכימדס…
נוצר באמצעות בינה מלאכותית
כי הכול טוב ויפה, אבל יש פה, הרי, מלכוד: כדי לשנות עמדות צריך חינוך. וכדי לחנך צריך כוח פוליטי. שכרגע נוהר אל בן־גביר, ועושה אתו סלפי מחויך ונלהב.
הספר של רמי הוד חשוב, מסודר, וצודק. אחרית הדבר – השיחה עם ליאת אצילי, מורה לאזרחות מניר עוז, שהייתה חטופה בעזה, שהתאלמנה מבעלה בשבעה באוקטובר, וחזרה ללמד זמן קצר אחרי שהשתחררה מהשבי, בחירוף נפש, במסירות ובדבקות, מאלפת ומעוררת השראה.
ובכל זאת, קשה לי לומר שסגרתי אותו בתחושה אופטימית שעכשיו ברור לי עם מה בדיוק אפשר לצאת לדרך, כדי להציל את המדינה שלנו מהבערות, מהקיצוניות הימנית (מהאלימות!) ומהנטייה הגוברת והולכת להתרחק מהדמוקרטיה ולא לראות בה ערך עליון.
הוצאת אופק, מייסודה של קרן ברל כצנלסון, 2026 עורכת הספר: יעל נעמני 213 עמ'
בדרך כלל השתמש המוסד לעלייה ב' בספינות משא דולפות, שנקנו בזול באירופה, צוידו בחיפזון במאות ספסלי עץ ואוישו ברב־חובל זר ובמתנדבים יהודים חדורי מוטיבציה וחסרי מיומנות ימית.
הן שימשו לא רק להבאת יהודים לארץ ישראל, אלא גם להצגה דרמטית של הסיפור היהודי בפני העולם. המילה "עלייה" בעצמה היא סיפור בעל עוצמה, כזה שמוסיף נופך אצילי למציאות עלובה של בריחה ושל היעדר בית ושהופך קורבן לדמות פעילה.
באותה תקופה ידעה התנועה הציונית איך לבנות נרטיב רב־עוצמה שפונה גם לבני העם היהודי וגם לעמים אחרים – יכולת שתתפוגג בהדרגה בעשורים הבאים, ככל שמדינת ישראל תמצא את מקומה במציאות ותרכוש עוצמה מהסוג הרגיל.
עוד יותר משנזקקו לאנשים, החלוצים היו צריכים לגרום לעולם האדיש, העסוק בענייניו, להבין מה קורה ליהודים ומדוע נחוצה להם מדינה.
תמונות של ניצולים מגורשים בעיתונים וביומני חדשות עוררו סימפתיה כלפיהם ועוינות כלפי הממשל הבריטי בפלשתינה, שתועד בזמן שעצר באכזריות, בעזרת משחתות ושוטרים חמושים באלות, פליטים רזים להחריד והשיב אותם למקום שנמלטו ממנו.
כוח, כפי שישראל עצמה תלמד מאוחר יותר, לא מעורר סימפתיה. הטקטיקה של המוסד לעלייה ב' נשאה פירות כאשר אונייה הצליחה להגיע אל החוף ובכך המחישה את נחישותם של היהודים להגיע לארצם וסיפקה אנשים שיכולים לעבוד ולהילחם. אבל היא נשאה פירות גם כשהפליטים נתפסו ואולצו לחזור כלעומת שבאו, והכול לעיני מצלמות.
לפני כשנתיים הזדמן לי להשתתף בסיור מודרך בבית חנה סנש בשדות ים. המקום מרהיב ביופיו. הוא שוכן על חוף הים, ובשלב מסוים פתחה המדריכה את התריסים שכיסו על חלונות ענקיים, והנוף התכול נגלה לכל רוחבו של המבנה. כאן התהלכה חנה, ראתה את השקיעה, וכתבה את המילים הבלתי נשכחות "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם". (בכתב היד המקורי, כך למדתי מהספר שלפנינו, המילה אֵלִי הופיעה רק פעם אחת. המלחין, דוד זהבי, הוא זה שהכפיל אותה. את המילה "לעולם" כתבה סנש בשגיאת כתיב: "לאולם". אכן, כפי שמציין פרידמן, אין לשכוח שהיא הגיעה לארץ ישראל רק שלוש שנים לפני שכתבה את השיר, ושגיאת הכתיב שלה אך צפויה. ואני מוסיפה: וגם נוגעת ללב. מפעימה המשימה שלקחו על עצמם משוררים כמוה, כמו רחל, כמו אלכסנדר פן, שתוך זמן כה קצר היגרו לא רק בגופם, מאירופה לארץ ישראל, אלא גם אל הלשון החדשה שאותה אימצו בחירוף נפש).
עוד לפני שחלונות המוזיאון נפתחו לפנינו, מצאתי את עצמי הולכת בעקבות המדריכה, מביטה בכל מה שתלוי על הקירות – תצלומי דיוקן של חנה סנש, מכתבים ושירים שכתבה, כתובות קיר רבות שמנציחות את דרכה, מהעלייה לארץ ישראל ועד להוצאתה להורג בכלא בבודפשט – ומנסה לעצור לרגע את המדריכה, שהייתה שטופת הערצה לדמות המיתית, הגיבורה המוכרת כל כך. בסופו של דבר, ברגע של אתנחתה, הצלחתי לומר למדריכה משהו על כך ש – המשימה שהטילו על סנש הייתה מופרכת מיסודה. הרי לא היה באמת בכוחה להציל את יהדות הונגריה, כפי שתכננה; אפילו לא את אמה, שבניגוד לה לא הגיעה לארץ ישראל, אלא נשארה בבודפשט (ודווקא היא זאת מבין השתיים שניצלה).
כשאמרתי את הדברים הללו למדריכה במוזיאון על שמה של חנה סנש לא הכרתי את המערכון של "היהודים באים". מתי פרידמן מתאר אותו בספרו, כדי להדגיש את גבורתה, ואת חוסר התוחלת המעשית של שליחותה.
בעקבות קריאת הספר חיפשתי ומצאתי אותו. הוא חזק מאוד:
המדריכה במוזיאון לא היססה אף לרגע, ו"הסבירה" לי מיד שאם היא לא הייתה יוצאת למשימה, היא לא הייתה זוכה להיות חנה סנש, הגיבורה הנודעת…
תשובתה הממה אותי, וסיפקה לי הרבה חומר למחשבה. שאלתי את עצמי, למשל, אם הייתה חנה יוצאת לדרך, צונחת ועוברת בחשאי את הגבול להונגריה, אילו ידעה מראש כל מה שצפוי לה; אם התהילה הצפויה לשמה, לא לה, היא כבר מתה, הייתה מנחמת אותה; אם הייתה בוחרת להיות "חנה סנש" הגיבורה הנצחית, המונצחת, ומוכנה לוותר על מהלך חייה הטבעי, או שמא הייתה מעדיפה להישאר בחיים, לכתוב את היצירות המופלאות שהחמצנו כי נרצחה, להתאהב, לגדל משפחה, ליצור…
תהיתי מה בעצם היה הטעם במשימתה. על גבורתה אין עוררין. עינו אותה, כדי שתסגיר את הקודים הסודיים של המשדר שנשאה עליה. היא לא נכנעה, כי לא רצתה לפגוע בעמיתיה למשימה ולסכן את חייהם, אבל המשימה כולה? לשם מה?
לבריטים היה נוח להצניח דווקא את היהודים הללו, ילידי המקומות שאליהם חזרו. הם ידעו שיש להם סיכוי טוב יותר להיטמע באוכלוסיה המקומית. אף חייל אנגלי לא היה מסוגל ללמוד הונגרית או סרבית, ברמה של אותם יהודים. אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה. לבריטים גם לא היה אכפת לאבד לוחמים ארץ ישראליים אמיצים. לכולם היה ברור שבתום המלחמה יפנו אלה את איבתם הלא מוסתרת, ויילחמו נגדם על עצמאותם בארץ ישראל.
על הספקות הללו, ועל התהיות, היטיב מתי פרידמן להשיב לי בספרו.
ההסבר שלו הוא, בבסיסו, שעיקר המניע של חנה סנש, אולי גם של חבריה, הצנחנים האחרים, לא היה מלכתחילה – להעניק סיוע מעשי, ממשי, או הצלה, ליהודים הנרדפים שאליהם שאפה להגיע.
כדי להסביר זאת פרידמן מתעכב בין היתר על הסצנה הכמעט ספרותית שסנש "ביימה" ברגעים האחרונים שבהם הייתה בת חורין: פתק שתחבה לתוך ידו של דפני, מי שליווה אותה לפני שיצאה אל הסכנה הקטלנית, וחצתה הגבול. אותו מלווה אפילו לא חיבב את חנה. הוא חשב שהיא נמהרת. נחישותה לצאת לדרכה (האחרונה, כך התברר!), במשימה נטולת היגיון, קוממה אותו. כמו גם הסצנה ה"קולנועית" שערכה, עם הפתק האחרון שמסרה לו למשמרת. עד כדי כך שכשהיא נעלמה מעיניו – פשוט זרק אותו. אבוי.
למרבה ההקלה, הוא נמלך בדעתו וכעבור חצי שעה שב וחיפש את פיסת הנייר המקומטת, ומצא אותה תלויה על ענפי שיח.
בפתק הייתה צוואתה הרוחנית של חנה סנש. השיר האחרון שכתבה בעברית:
השיר הנבואי הזה נהפך למעין המנון. הוא צוואתה הרוחנית של חנה סנש, והוא שיר מוכר מאוד. בן גוריון העתיק אותו בקפידה, כשהגיע אליו באורח נס, והוא מופץ ברבים מאז עד היום בארץ ובתפוצות, בבתי ספר, בטקסים. נכס צאן ברזל.
לטענתו של פרידמן השיר הוא המפתח להבנת שליחותה הפנימית של חנה סנש: היא ראתה בעצמה גפרור שלוקח לעצמו להצית את האש, והקריבה את עצמה בעיקר כדי להתוות דרך, כדי לעורר את אש המרי.
פרידמן משווה אותה לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: שניים שנולדו לא הרחק זה מזה, קבורים בסמיכות מקום בהר הרצל, בארץ שחלמו עליה, והאמינו בה. הרצל מעולם לא זכה לגור בה. שנותיה של סנש בארץ ישראל היו ספורות. שניהם לא זכו לחיות במדינת ישראל, שנוסדה אחרי מותם.
גם למשה רבנו הוא משווה אותם: עוד דמות שהתוותה דרך, אדם שהראה לעם מי הוא ולאן הוא שייך, אבל הוא עצמו לא זכה להגיע למקום הנכסף.
הספר קיבל את שמו משורות של שיר אחר של חנה סנש, והיא עצמה מוזכרת בכותרתו, אבל לתיאורם של "צנחני היישוב" האחרים יש בו תפקיד לא פחות חשוב. פרידמן מניח שהכותרת הייתה מעוררת בהם אי נחת, שכן חנה סנש הייתה רק אחת מהם, וגם הצנחנים האחרים הקריבו, או היו מוכנים להקריב, הכול. אנחנו מלווים את דרכם של אנצו סרני ושל חביבה רייק, ששניהם שבו לארץ ישראל לא בגופם, גם הם נרצחו באירופה ונעלמו, אלא בדמותן של ספינות מעפילים, פליטי שואה שהבריטים אסרו עליהם להגיע לכאן, שנשאו את שמם. ספינת מעפילים אחרת נשאה גם היא שם של אחת הצנחניות: זה של חנה סנש. הספינה הגיעה עד החוף וכאן התהפכה בים. שתיים מהפליטות, כמו משה רבנו, הגיעו כמעט עד ליעד, אך לא זכו. שתיהן טבעו. חביבה רייק הונצחה גם בשמו של קיבוץ, להבות חביבה, מוסד גבעת חביבה, שהוא הוא ארגון אזרחי לשינוי חברתי הפועל לקידום חברת מופת בישראל, בדגש על יצירת חברה משותפת ליהודים וערבים. על שמו של אנצו סרני נקרא הקיבוץ נצר סירני, ורחובות רבים בארץ נקראים על שמם של הצנחנים.
"אתם גאים ומתרברבים בקוממיותכם, כאילו באתם אלינו כנציגי מין גזע עליון ארצישראלי. אכן דעו: אין אנו מתביישים להסתתר ולהתרפס, לברוח ולגנוב גבולות, כי אנחנו רוצים להוציא יהודי ועוד יהודי מבית הקברות הענקי הזה. כבר שנים שאנו מברכים על כל יום שעובר ומתכננים תחבולות, כדי לקרב אחד ועוד אחד בצעד אחר צעד לארץ ישראל… ופתאום קמים כמה 'גיבורים', מתיישבים במטוס וקופצים אל תוך הקבר הפתוח", אמר להם בכעס אגוֹן רות, סוציאליסט ומנהיג יהודי, ששאל אותם בכעס גם "חשבתכם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? מרגלים? למה?"…
בהמשך הדרך התרצה אגון רות ושיתף אתם פעולה, אבל שאלותיו היו בלי ספק כבדות משקל.
נוצר באמצעות בינה מלאכותית
סיפורה של חנה סנש כרוך בתודעתי בקשר הדוק עם "פרשה" נודעת אחרת: זאת של קסטנר, ותביעת הדיבה שנאלץ כמעט בעל כורחו להגיש נגד מלכיאל גרינוולד, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים.
רווח לי כשהבנתי שפרידמן מכיר את כל צדדי הפרשה, ושקרא את ספרו של פול בוגדנורKasztner's Crime − פשעו של קסטנר. בספר מפרט החוקר הבריטי את הקשר שבין קסטנר, אייכמן וחנה סנש. קראתי גם אותו וגם את הפרוטוקולים מהמשפט. זכורה לי במיוחד עדותה של קטרינה סנש, אמה של חנה, שסיפרה איך סירב קסטנר אפילו לדבר אתה כשהתדפקה על דלתו בבודפשט. הוא היה עורך דין מקושר מאוד, גם אל הנאצים (!), בתום המלחמה אפילו העיד למענם, הידוע בהם הוא קורט בכר שבעזרת קסטנר ניצל מאימת הדין. אבל לחנה סנש הוא סירב לעזור! קטרינה (על הפרטים הללו למדתי מהפרוטוקולים, לא מספרו של פרידמן) סיפרה איך התחננה שיעזור לה לפחות להעביר חבילה לבתה הכלואה, המעונה, והוא אפילו לא פתח בפניה את הדלת. חלקו הפעיל של קסטנר במעשה ההונאה הנורא שבעטיו עלו יהודי הונגריה בשקט ובשיתוף פעולה על הרכבות בדרכם למחנות ההשמדה, מעורר פלצות (הוא מתואר בפרוטרוט בספר Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר). קסטנר עשה את זה, וגם שכנע שניים מהצנחנים להסגיר את עצמם לידי הנאצים, רק כדי לשמור על שקט שיאפשר לו להציל רכבת אחת, את הרכבת "שלו".
פרידמן מזכיר את הדברים, אך לא יורד למלוא עומקם וחומרתם. למשל, הוא לא מספר איך אמה של חנה אמרה בחקירתה במשפט כי סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו: "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".
הספר לא עוסק כמובן בקסטנר, אלא בחנה סנש ובשאר הצנחנים. דמויות מופת, חרף הכישלון הצפוי, המוחלט, של פעולתם.
חנה וחבריה האמינו בכל ליבם שארץ ישראל היא הפתרון למצוקה של היהודים הנרדפים והנרצחים, שאין מי שיגן עליהם. פרידמן בטוח שחרף המלחמות הבלתי פוסקות שמדינת ישראל מתמודדת אתן כמעט כל הזמן מאז הקמתה, חנה הייתה שמחה לדעת שלוחמים יהודים שוב אינם זקוקים לטובות של צבא זר שירשה להם לצנוח במטוסיו. "היא יודעת שאחרי מלחמת העולם, היהודים יצטרכו להילחם במלחמת עצמאות משלהם. אבל הם חושבים שזאת תהיה המלחמה בה"א הידיעה, המלחמה האחרונה, ולא תחילתה של מלחמה אינסופית שגם ניניהם יצטרכו להילחם בה ושתפצע אותם גם אם ינצחו בה. הם רואים במזרח התיכון מקום מקלט, לא תסבוכת בלתי פתירה חדשה. הם קופצים מהשמים כדי שילדיהם יוכלו להישאר על הארץ, בארץ משלהם, ולגדל אגסים או לקרוא ספרים". כמה נוקבת וכמה עצובה מסקנתו: "ישראל היא אולי חומת מגן מפני הבעיה בשביל אלה מאתנו שחיים כאן, דרך להדוף את הבעיה אם רק נדע לעמוד על המשמר. זאת מהפכה. אבל זה לא פתרון".
"ההתמדה במסורת אבות אינה אמורה להיות סיבה לרדיפה. הסיבות לרדיפת היהודים מצויות במקום אחר, במשהו שונה," מצטט פרידמן את יודאי שפיצר, שפיקד על פרטיזנים, והתנכר לצנחנים הארץ ישראליים שפגש על אדמת אירופה, אם כי היה בעברו פעיל בתנועת נוער ציונית, "השומר הצעיר". שפיצר האמין שאם ידחה מעליו את היהדות והציונות וימיר אותן בדבקות ברעיון הקומוניסטי, יפתור את בעיית זרותו כיהודי. הוא התפכח כשגילה כעבור שנים ש"הקבלה שלו היא על תנאי" כי גם "תחת השלטון הקומוניסטי יהודי נחשד בזרות ובקשרים אפלים, ואין שום דרך לחמוק מזה".
לא במקרה בוחר פרידמן לספר על כך. הוא עצמו עלה ארצה מטורנטו, וכשקוראים את ספרו אין ספק שהוא שלם עם בחירתו בציונות, שאותה הוא מקיים בפועל בכל יום מחייו. למרות השבעה באוקטובר 2023. למרות ההרוגים שלא מעטים מהם הכיר בעצמו או הכירו בניו. (הוא ידיד טוב, למשל, של ג'ון פולין ורייצ'ל גולדברג־פולין, הוריו של הנרצח הרש גולדברג־פולין).
כדי לכתוב את ספרו יצא למסעות רבים בעקבות הדמויות שחקר. הנגיעות שלו "בשטח" מוסיפות עומק, עניין ואמינות לכתוב.
קראתי את תרגומו (מאנגלית, למרבה הצער[1]…) של הספר היפני תמונות מוזרות ביום העשרים ושניים של מלחמת איראן השנייה.
"ביום" ממש, כי "שתיתי" אותו במהירות, בלגימה אחת: הוא בדיוק הספר שאפשר לקרוא בנסיבות העכשוויות, של מחסור בשעות שינה, מתח גובר והולך, חרדה קיומית ואפילו ניצנים ראשונים (או מתקדמים) של ייאוש.
מדובר בספר מתח מקורי מאוד. שונה מכל מה שמוכר ורגיל. הוא משלב כמה סיפורים, שכל אחד מהם נראה לא קשור לקודמיו, אבל בסופו של דבר כולם משתלבים היטב, ומשלימים זה את זה כמו חלקים מושלמים בתוך פאזל משוכלל.
הוא מקורי מאוד, שכן הוא מתבסס על תחבולה מיוחדת במינה: ציורים, ופענוחם.
כידוע, כלי מרכזי באבחון פסיכולוגי של ילדים (ובעצם, גם של מבוגרים, אבל במקרה שלהם אפשר כמובן להישען הרבה יותר על שיחות) הוא – ציורים שאותם ילדים ציירו. אלה אמורים לשקף מצבים נפשיים, ולספר למי שבוחן אותם מה מתרחש בתודעתו של ילד שאינו מסוגל לומר במילים מה מעיק ומאיים עליו, או מה מפחיד אותו.
וכך הספר מתחיל: עם אבחון של ציור שציירה ילדה. הוא מובא בפנינו הקוראים, ולצידו – האבחנה שהגיעה אליה הפסיכולוגית שניתחה את הציור והסבירה את הרציונל למסקנותיה. (בהמשך יתברר לנו עד כמה האבחנות הללו אינן חד־משמעיות, ולכן יכולות אפילו להיות קצת מסוכנות…)
אבל זה רק הציור הראשון בסדרה ארוכה, שאת כולם אנחנו מוזמנים לראות ולחוות בעצמנו.
אנחנו נחשפים, כאמור, לכמה וכמה ציורים נוספים, שלכל אחד תפקיד מרכזי בסיפור. הם משמשים רמזים, ראיות, הוכחות, והם מובילים בעצם לפענוח של מקרי רצח שונים, שלא נראים קשורים זה לזה.
הרומן, עם כל מקוריותו, מציית, בסופו של דבר, לקונוונציה של הז'אנר: כל פרט חשוב, אפילו קריטי, לחשיפת הסוד, ויש לשים לב לכל מילה שנאמרת, כי שום דבר לא חף ממשמעות נסתרת. משפטים שנמסרים בתום לב יכולים להכיל בתוכם מפתחות חשובים, אם רק שמים לב אליהם. כמו אצל שרלוק הולמס, הבלש המפורסם של ארתור קונן דויל שידע "לקרוא" את כתב הסתרים שרק אדם שחושיו מחודדים שם לב אליהם. הפענוחים הללו מתרחשים כחלק מהעלילה, אבל גם, בסופו של דבר, מובילים לפתרונה של תעלומה גדולה ומרכזית.
וזה מרתק!
מכיוון שמדובר במותחן, אין לי ברירה, אלא לקצר, שמא אחטא בספוילרים. בדרך כלל אני נזהרת מהם, שכן מדובר בעיניי בתופעה מגונה, קל וחומר – כשמדובר בספר מתח.
אציין רק פרט משעשע שמופיע אחרי שהופכים את העמוד האחרון של המותחן, באחרית הדבר שבה מתואר הסופר שרקח הכול. כתוב עליו שאמנם הוא "מתחזק ערוץ יוטיוב פעיל", בנוסף על עבודתו כסופר מצליח (מגדירים אותו כאן כ"תופעה עולמית" ואמנם ספריו "כיכבו ברשימות רבי המכר ביפן ונמכרו במיליוני עותקים", ממש לא מפתיע!), אבל הוא בכל זאת לגמרי אנונימי: "אוקטסו מזוהה בבגדיו השחורים ובמסכה לבנה, והוא אף מקפיד להסוות את קולו. זהותו האמיתית אינה ידועה". הא! אז ככה אתה ממשיך לתעתע בנו, קוראיך המופתעים…? כה לחי!
[1] ולא כי יש פגם בתרגום. הוא מעולה! אלא מכיוון שעדיף תמיד תרגום מכלי ראשון, מחשש לתופעה של "טלפון שבור" שאינה תלויה במתרגם השני.
הוצאת אחוזת בית, 2026 תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי 252 עמ'
מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית. מישהו נאנח ואומר על פלונית שהיא פצצת־מין, ואם הוא צריך, ככה, לשלוף מהמותן, הוא חושב שהבילוי במיטתה יהיה פיצוץ אמיתי, אולי אפילו אטומי, אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פקשש.
עוד אנו תוהים אם לא רצוי היה לחפש אטמים לאוזנינו, וכבר בא זה ומספר לנו שהיה פיצוץ במו"מ, כיוון שמישהו פוצץ שם איזו פרשיה ישנה, מתוך רצון לטרפד את ההסכם ולחבל בו. וכיוון ששורר ערפל־קרב, המישרד מופצץ בפניות הציבור, ההסכם הוא כידוע פצצת־זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מלה כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ.
אנו יוצאים לרחוב, ושם יש ציבור המסתער על החנויות, כיוון שההסכמים נפרצו, והדו"ח האחרון שפורסם היווה מכת־מוות לכל התחזיות. האופוזיציה יצאה למתקפה, ואיש לא השמיע דעה אחרת, אלא הכל תקפו זה את זה בחריפות. תחת הסתערות זו, הוציא השר משרוולו (!) כמה פגזים נוספים, אבל בסך־הכל – כפי שאמר לפני זמן קצר קריין “מבט” (חי נפשי שכך אמר) – המפלגה שלו מנהלת קרב מאסף על נתח בעוגה. כיון שנותרו באמתחתה של מפלגה זו עוד כמה תותחים רציניים (…), עוד לא אבדה תקוותה לכבוש את השלטון, ואפילו בקרב־בזק. מצפים היום להנחתה נוספת של השר, שרק באחרונה הצניחו עליו את הסגן החדש, והתוצאות עשויות להיות קטלניות למפלגה היריבה, ומכת־מוות ליומרתה. הרבה תלוי, כמובן, בדו־קרב היום בכנסת. בינתיים עוד לא יורים שם צרורות רציניים, אבל כנראה כבר הכינו מארב, ואם השר לא יתחפר בעמדתו הקודמת, אולי אפילו ינצח בקרב הזה נצחון מוחץ, וינחיל תבוסה ליריביו.
עייפים ותשושים אנו חוזרים הביתה ונוטלים ביד מוסף ספרותי, שם אנו למדים שהביקורת היתה קטלנית, ולמעשה גזרה דין מוות על הספר שאותו מחצה, כיוון שהמבקר ידוע כמי שבדרך־כלל שש “לטפל” בכגון־אלה, ויש לו חשבון ארוך עם פלוני, ששפך את דמו לפני שנה במוסף הזה עצמו. אבל למרות כל אלה, הסופר כבש לו קהל, ובדו־קרב עם ביקורת זכה הסופר לנצחון מוחץ. ואין זו היריה האחרונה.
מורי ורבותי, חלק מדוגמאות אלה קיבלתי מפרופ' רפאל ניר, חלקן רשמתי בעצמי, בהסתכלות של כמה ימים בלבד. זה ולא אחר אוצר־המלים שלנו היום; ודאי בהשפעת המצב שאנו שרויים בו, אבל אין ספק שאוצר־מלים זה עצמו משפיע בתורו עלינו ועל הלכי רוחנו. היכן נעלמה לשון־ההמעטה, זו שהשפעתה תמיד, תמיד גדולה יותר? האם באמת איש אינו מסוגל אצלנו להשמיע דעה נוגדת, אלא תמיד רק לתקוף בחריפות? איש לא יגרום להפסקת המו"מ, אלא תמיד יפוצצו אותו? הכל נלחמים, ואיש אינו מתווכח? כל בר־פלוגתא הוא אויב? כל השמעה של דעה אחרת היא קטילה? כנראה שנעשינו דומים, בעוונותינו, לארגנטינה, שם בימינו כשרוצים לומר על אדם שהצליח, אומרים “הרג אלף”.
המלים הן רק כלים. בידינו ובדורנו נעשו כלי חמס וכלי מלחמה. ואם אלה ולא אחרות הן המטאפורות שלנו – האם לא נעשה ליבנו גס בפיצוץ האמיתי, בטירפוד, בחבלה וגו'? האם עודנו מסוגלים ליחס לכל אלה את הערך הנורא שאדם צריך ליחס להם?
רחמו על אוזנינו, כי נחרשנו. נחרשנו וחדלנו לשמוע. שהרי רק כשוך הרעש המטאפורי הבלתי־אפשרי הזה, אולי גם ניטיב לשמוע מה מתרחש באמת.
חתול נודד וחברים נכתב כחלק ממסורת ארוכה של בעלי חיים ספרותיים: פלאש של וירג'יניה וולף, פאנג הלבן של ג'ק לונדון, איש וכלבו של תומס מאן, בלק של עגנון בתמול שלשום, ודמויות של חתולים אצל ג'ואנה טרולופ בספר The Other Family ואצל אירן נמירובסקי בסוויטה צרפתית, וגם בספר ישראלי עכשווי לבני נוער, איזה מין חתול את, יוסף של רקפת זיו־לי. (אפילו לי יש סיפור שכתוב כולו מנקודת מבט של כלב, "הפרדת צבעים", שהופיע ב־1989 בספר הראשון שלי, הנושא את שם הסיפור. הוא מופיע כאן במלואו).
בין כל הספרים והסיפורים הללו, שכתובים מנקודת מבט של חיות, כלבים וחתולים, בולט מאוד ספרה של הירו אריקווה, כי יש בו שילוב מופלא בין נקודות המבט של החתולים, לבין הסביבה שבה הם חיים. למעשה דמויותיהם של בני האדם שחיים פה לצד החתולים אינן סתם "ברקע", וגם החתולים אינם רק תוספת לסיפור "האמיתי". אנחנו מכירים את בני האדם הללו, על מעלותיהם ומגרעותיהם, ובעיקר מתרגשים מהאופן שבו החתולים משפיעים עליהם, באופנים עמוקים ויסודיים.
למשל, בסיפור "החתולה של שרדינגר", ספין, גורת החתולים שמצא בעלה של קאודי, שחוזרת בתחילתו משהות של חודש אצל הוריה, אחרי שילדה את בתם הבכורה. החתול משנה את חייהם מן היסוד. הבעל, קיסוקה, הוא אמן מפוזר – צייר מנגות. הוא חסר כל כישורי חיים מעשיים, ואשתו כבר לא יודעת איך להתמודד אתו. היא הטילה עליו משימה אחת בהיעדרה: להרכיב את העריסה של התינוקת. אבל כשהיא מגיעה הביתה היא מגלה שהוא אפילו לא בא לאסוף מהתחנה אותה ואת התינוקת, כי היה עסוק במשימה אחרת: לאסוף מהווטרינר גורת חתולים (שקאודי לא ידעה מאומה על קיומה).
למזלה של ספין האישה, קאודי, כך מתגלה לנו, בכלל גדלה עם חתולים. יש לה גישה אליהם. לא עובר זמן רב לפני שגם היא נקשרת אל הגורה, ועד מהרה מגלה שספין ממש טובה עם התינוקת: רק היא מצליחה להרדים אותה.
בהמשך קורים דברים נפלאים. פשוט נפלאים: בזכות ספין ובהשפעתה הישירה גורלם של בני הזוג משתנה לגמרי: יצירה משותפת, הצלחה אמנותית מסחררת, חיים מפתיעים של הרמוניה ושמחה; וכל אלה לא היו מתרחשים, אלמלא מצא צייר המנגנות את הגורה הקטנה, הכתומה, בתוך קרטון לא מקופל מעל פח האשפה הציבורי!
גם בסיפורים האחרים החתולים מעורבים מאוד בחיי בני האדם. הם גם מבינים הכול. ולפעמים מגיבים בינם לבין עצמם באירוניה חתולית מושחזת, בשנינות מצחיקה ביותר. כל מי שמכיר קצת חתולים יודע היטב עד כמה הם גאוותנים ועצמאיים, ואריקווה מצליחה לבטא את תכונותיהם הרבות, ביניהן את סקרנותם המופלגת, (יש באנגלית, כידוע, פתגם שמעיד עליה: "curiosity killed the cat", משמע, זוהי תכונה אופיינית ובולטת של החיות הללו).
אמנם החתולים דומים זה לזה בחלק מתכונותיהם, אבל אצל אריקווה הם גם דמויות עצמאיות, כל אחת מהן בעלת קווי אישיות ברורים ומובדלים. (כמו בני האדם שאתם הם חיים!)
ברור לגמרי שהסופרת מכירה ואוהבת חתולים עד בלי די. מעיד על כך במיוחד הסיפור "טום, מה יהיה הסוף אתך?", היחיד שבו היא פונה בגוף שני אל החתול שלה, ושואלת אותו שוב ושוב מה יהיה הסוף אתך? כשהיא מתארת איך הוא, בעצם, די ממרר את חייה: הוא מתעקש להעיר אותה שוב ושוב באישון לילה ומאלץ אותה לתת לו את החטיף שהוא משתוקק אליו. ושום דבר לא עוזר לה. לא התעלמות, ולא התעקשות. הוא הרבה יותר עקשן! "עיניו אומרות הכול: מה את מקשקשת?!" היא "מצטטת" את הבעת פניו כשהוא מזועזע מדברי חנופה שלה, שנועדו לפייס אותו. הוא רוצה חטיף. לא דיבורים ריקים…
גם בסיפור הראשון, "המסע – זיכרון נשכח של ננה" החתול מצחיק עד דמעות. הוא מגיב לדברים שבני האדם אומרים, "כשאתה צודק אתה לא טועה", "בדיוק, אין צורך לקפוץ מעל הפופיק", כשהאיש "שלו" מחליט לא לנסוע לים ("לא תודה, אני אוותר" אומר לעצמו ננה); "לא יכולת להגיד לי את זה קודם?" כשננה נופל בטעות לתוך האמבטיה, כי בבית מלון, בניגוד לבית, היא לא מכוסה, ו"מה זה עוזר להגיד שאסור? [לחתול להתנער ממי הסבון] מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו עם הגוף הרטוב הזה?", וכן הלאה, עוד ועוד תגובות חתוליות נהדרות. מעבר לכך, החתול, גורלו, חייו, חושפים סיפור אנושי כאוב ונוגע ללב במיוחד.
נוצר באמצעות בינה מלאכותית
בסיפור "סיפורו של האצ'י" נזכרתי – איך לא? – בשירה של ויסלבה שימבורסקה "חתול בדירה ריקה", שתרגם דוד וינפלד (בקישור – טור שכתבתי על השיר):
פבל פרידמן, יליד פראג, נרצח באושוויץ בסוף ספטמבר 1944, בגיל 23. את השיר נתן, ביום שגורש מהגטו, לאידה אשתו. הם הספיקו להינשא זמן לא רב לפני כן, חרף האיסור. אידה שרדה את השואה, עלתה ארצה, נישאה וחיה בקיבוץ גניגר, עד לפטירתה.
"קראתי פעם את היומן של נורה, והיא כתבה שהיא לא תכתוב יותר על האהבות שלה ולא תציין פרטים, כדי שאם בעתיד מישהו יקרא את היומן הזה, הוא לא יוכל להגיד: 'איזו נערה טיפשה ושטחית, והדבר החשוב בחייה הם אהבהבים". כך כתבה ביומנה רניה שפיגל, ביום ראשון, 16 במרס, 1941. שתיהן היו בנות שבע עשרה. רניה מוסיפה וכותבת "נורקה! כמה שאת טועה! ראשית כול, אף פעם אל תתייחסי לזה שמישהו יקרא אותו, למה לך? את הרי כותבת בשביל עצמך. ושנית, האם היומן האחד והיחיד, היקר והאינטימי, מיועד לשמש שנתון פוליטי או שנתון של לב??? אדם חמור סבר עם לב של אבן עלול לומר מה שחשבת. אבל כל אדם נורמלי עשוי לומר 'זאת כתבה נערה צעירה בת 16 שידעה לאהוב מאוד, מאוד…' זו דעתי, ואני מאחלת לך, נורקה, שבקרוב תחשבי כמוני".
רניה שפיגל כתבה את יומנה במשך כשלוש שנים. בפעם האחרונה ב־25 ביולי, 1942, יום שבת. דבריה האחרונים באותה שבת, "בערב" מתחילים כך: "יומני, ידידי הטוב, היקר! כבר עברנו יחיד רגעים איומים כה רבים, וכעת הגיע הרגע הנורא מכול." היא מסיימת אותם בתפילה: "אלוהים, אני מפקירה עצמי בידיך, אתם תושיעו אותי, בולוש ואלי." כך סיימה שוב ושוב את כל מה שכתבה ביומנה בימים האחרונים לפני שנרצחה.
על מותה נודע לנו מאחת הדמויות החשובות המופיעה רבות ביומנה, זיגמונט, האהוב שלה, שניסה, ולא הצליח, להציל אותה ואת הוריו. את אחותה הקטנה הוא הבריח מהגטו, והאחות שרדה, היגרה לארצות הברית, שם חיה. היא גם כתבה את ההקדמה ליומנה של אחותה.
בהקדמה מספרת האחות בקצרה על כל מה שעבר עליהן, על רניה, על אימן, וגם על סבה וסבתה. איך קרה ששתיים – היא והאם – ניצלו, ואילו תהפוכות עברו בדרכן, עד תום המלחמה.
זיגמונט לא הצליח להציל את רניה, וגם לא את הוריו. "שלוש יריות!" הוא כותב ב־31 ביולי 1942, ומוסיף, "אובדן של שלושה יצורים חיים! זה קרה אתמול בשעה 10:30 בלילה. נגזר עלי משמים לאבד את שלושת יקירי, תמו חיי. אני שומע רק יריות, יריות, יריות… רנושקה האהובה, הפרק האחרון של יומנך הושלם".
חייו של זיגמונט לא תמו. הוא אולי חש כך, בשל אובדן האנשים היקרים לו ביותר, אבל שרד עד תום המלחמה, הצליח למצוא לעצמו משמעות, הקים משפחה, וחי, לא רק שרד. עם זאת, העיד לימים, רניה נשארה משמעותית וחשובה לו מאוד, גם עשרות שנים אחרי מותה.
זיגמונט הוא גם זה שבזכותו אנחנו יכולים לקרוא את היומן, שראה אור לאחרונה בתרגומו לעברית: הוא הבריח אותו מהגטו אל הצד הארי של פשמישל, שם גרה גם רניה עם סבתה וסבה.
היומן הגיע לידי אחותה של רניה, והיא ובתה יזמו את הוצאתו לאור, בפולנית, השפה שבה שלטה רניה, ובה כתבה לא רק את היומן, אלא גם את השירים הרבים המופיעים בו.
"אם רע לי עכשיו, אני כותבת. אם טוב לי – אני כותבת. אני חייבת לכתוב!" סיפרה רניה ביומנה ב־12 במאי, 1942. אכן, הכתיבה היומנית, וגם כתיבת השירים, הייתה חשובה מאוד לצעירה שנרצחה בגיל כה צעיר. עוד קורבן מתוך השישה מיליון.
אין ספק שסיפורה מכאיב מאוד, מקומם, מטריף את הדעת ממש.
ואין ספק שאי אפשר לגבור על הדחף להשוות את יומנה של רניה עם זה של אנה פראנק, שגם לה הייתה הכתיבה חשובה ומהותית לחייה, וגם היא הייתה בגיל הנעורים, השתוקקה לאהוב, להתיידד, לנשום בטבע, ללמוד, להתפתח.
למרבה הצער, אין באמת מקום להשוואה.
יומנה של אנה פראנק, חרף הגיל הצעיר מאוד שבו התחילה לכתוב, רק בת שלוש עשרה (היא נספתה בגיל שבו רניה התחילה לכתוב את יומנה), שונה מאוד מזה של רניה.
אנה מגלה בכתיבתה בגרות ויכולת התבוננות יוצאות דופן. היא חושבת, מנתחת מצבים, מבינה בדקויות בהתנהגויות של בני אדם, יומנה עתיר תובנות פילוסופיות וחוכמה. גם היא מאוהבת, כמובן, אבל החלק העיקרי של יומנה אינו מרוכז בכך, אלא בצפייה ובתיאור של המתרחש סביבה כל העת: התנהגותם של אלה שחולקים אתה את החיים בדירת המסתור, בצפיפות בלתי נתפשת (כשביקרתי בבית אנה פראנק כתיירת נדהמתי להיווכח עד כמה היה עולמם של המסתתרים צר ומצומצם. התקשיתי למקם את כל הדרמות שהיא תיארה בתוך המרחב הקטן כל כך שראיתי).
מרבית יומנה של רניה נכתבה עוד לפני השלב שבו סגרו את היהודים בגטו פשמישל. היא ממשיכה לכאורה בחיים כמעט רגילים: מרבה לספר על מסיבות, על פגישות, על מריבות והתפייסויות עם חברות, על התאהבויות, ועל לבלוב הקשר הזוגי.
אני תוהה אם יומן כזה היה ראוי להתפרסם אלמלא נספתה, אלמלא הייתה קורבן של אכזריות גזענית רצחנית וברוטליות בלתי נתפסת. האם יש בו ערך, מעבר לדמותה העצובה כל כך של נערה בת שמונה עשרה שרק רוצה לאהוב, לפגוש סוף סוף את אמה שממנה נאלצה להיפרד (האם נשארה הרחק ממנה, בוורשה), ופשוט לחיות?
האם, אני תוהה בחשש, זה אומר שאני נמנית עם מי שרניה מתארת כבעלי לב אבן, כי אני לא מצליחה להתפעם מהתוכן של יומנה (אם כי – כן, מאוד, מסיפור חייה הקצרים מדי)?
אני תוהה אם רניה הייתה בכלל רוצה שיומנה יופיע כך, ברבים. אם הייתה שמחה לדעת שקוראים רבים נוגעים בו, הופכים בין דפיו, מביעים את דעתם, כמוני.
באשר ליומנה של אנה פראנק – אתו אין לי ספק. מדובר ביצירה שראויה לפרסום, לקריאה, ללימוד ושינון, על פי כל קנה מידה אנושי ואמנותי.
מיומנה של רניה נשארתי רק עם צער על הבזבוז הנורא של חייה צעירים, על תחושת האובדן האיום שזיגמונט מתאר בסופו של הספר, ועל הגעגועים שמביעה בהקדמה אחותה הצעירה. כמה כאב!
וינסטון צ'רצ'יל, 1954 במהלך ביקור בארה"ב, בימי המלחמה הקרה.
ברקע התעצמות הלחימה של צה"ל בדרום לבנון נגד חיזבאללה והרחבת התקיפות במדינה, היום (חמישי) התראיין ראש ממשלת לבנון, נוואף סלאם, לרשת CNN ובראיון פנה לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בבקשה לקדם במהרה משא ומתן מול ישראל כדי לסיים את הלחימה. עוד אמר כי ארה"ב היא שותפה אסטרטגית של לבנון.
בין דבריו של ראש ממשלת לבנון, אמר: "הסכסוך הזה ייגמר רק באמצעות מו"מ. ארה"ב היא שותפה אסטרטגית של לבנון. במשך שבועיים הגשנו את ידנו למו"מ ישיר עם ישראל, ועד כה לא קיבלנו מהם את האג'נדה שלהם".
כן, זה אותו צ'רצ'יל שארבע עשרה שנים לפני שהמליץ על דיבור ישיר, על משא ומתן, הפיח רוח קרב בבני עמו:
"אנו מצויים בשלב ראשוני של אחד מהקרבות הגדולים בהיסטוריה. אנו נתונים בפעולה בחזיתות רבות – בנורווגיה ובהולנד – ועלינו להתכונן לחזית בים התיכון. קרבות האוויר נמשכים, והרבה הכנות צריכות להיעשות כאן בבית. […] הייתי אומר לבית, כפי שאמרתי לאלה שהצטרפו לממשלה: לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע.
ניצב בפנינו מבחן מהסוג הקשה ביותר. עומדים בפנינו חודשים רבים מאוד של מאבק ושל סבל. אתם שואלים, מהי מדיניותנו? אשיב לכם: היא להילחם בים, ביבשה ובאוויר, בכל כוחנו ובכל העוצמה שהאל יכול להעניק לנו; לצאת לקרב נגד עריצות מפלצתית, שלא הייתה איומה ממנה ברשימות האפלות והאיומות של פשעי האנושות. זוהי מדיניותנו. אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון, אין הישרדות".
באמצע המאה התשע עשרה פרסם צ'רלס דיקנס את הרומנים הנודעים ביותר שלו, ביניהם את אוליבר טוויסט, דיוויד קופרפילד, זמנים קשים, תקוות גדולות (ועוד רבים אחרים). בכולם תיאר דיקנס את העוולות והסבל המחריד שעברו ילדים עניים באנגליה, את הניצול המחפיר וההתאכזרות שספגו. דיקנס הציג בפרטי פרטים את המציאות הקשה של עבודת ילדים, הקבצנות הכפויה ובתי המחסה שאליהם נקלעו יתומים חסרי כול.
נהוג לחשוב כי הייתה לספריו השפעה עצומה על החברה בת זמנו; שכתיבתו עוררה מודעות והובילה לרפורמות בבתי המחסה, לחוקים נגד עבודת ילדים, ולשיפור תנאי החיים של בני המעמדות הנמוכים. לא ברור לי עד כמה הטענה הזאת מדויקת. עצם התפיסה שלפיה יש בכוחם של ספרים לשנות את המציאות נראית כיום רומנטית ואולי גם מופרזת. ואולי לא! אולי כל אדווה קטנה שמצטרפת לאדווה אחרת יכולה בסופו של דבר ליצור נחשול גדול. אין לי מושג.
האם בימינו ספרים יכולים להזיז משהו? להשפיע על מישהו? במאה התשע עשרה ספרות הייתה המקור הבלעדי להסחת הדעת, או למיקודה בעניינים חשובים. בימינו היא די נדחקה אל השוליים, ולכן אולי נראה לנו שכוחה הממשי והמעשי דל.
כל המחשבות הללו עלו בדעתי כשקראתי את ספרה של ג'נין קאמינס, אדמה אמריקאית, שראה אור לראשונה באנגלית ב־2020, ובתרגומו לעברית – ב־2021. היה לי ברור שהרומן נכתב מתוך רצון להשפיע, ובמטרה לשנות את המציאות.
אדמה אמריקאית מספר על מסעם המפרך, הלא יאומן, של פליטים, אם ובנה הקטן בן השמונה, ממקסיקו לארצות הברית, אחרי שאת כל בני משפחתם, שישה עשר איש, רצחו פושעים, חברים בקרטל סמים. (הרצח ההמוני מתרחש כבר בעמודים הראשונים של הרומן, לפיכך הפרט הזה אינו ספוילר). אנחנו מלווים את השניים לאורך התלאות הבלתי אפשריות של המסע (שהעלה על דעתי את סיפוריהם מסמרי השיער של העולים מאתיופיה. גם הם עברו זוועות שלא יתוארו במילים).
האם כל מסע הבריחה הזה יתגלה כמהלך אכזרי, מעין משחק "סולמות וחבלים" שבו צריך הרבה מאוד מזל כדי שלא ליפול באמצע הדרך, גם כשמתקרבים מאוד ליעד, ונאלצים להתחיל שוב הכול מההתחלה? איזו מחשבה מפחידה.
האִם לידיה, אישה משכילה, בעלת חנות ספרים, רעייתו של סבסטיאן, עיתונאי מוכשר, תצליח להציל את בן המשפחה היחיד שנשאר לה, לוקה, בנה המחונן בן השמונה? ומה יקרה לפליטים האחרים שיפגשו בדרך? שתי האחיות היפהפיות, בנות ארבע עשרה וחמש עשרה? הילד היתום בן העשר, שגם הוא מצטרף אליהם בשלב מסוים? הייתי אתם שם לאורך כל המסע, בנשימה עצורה, במתח, באימה. ובהבנה ששוב, גם כאן, מתחוורת אמת שהכרתי כבר מספרים של ניצולי שואה: בני אדם הם אלה שנוהגים זה בזה באכזריות בלתי נתפסת, אבל בה בעת בני אדם אחרים הם אלה שבזכותם ניצל מי שניצל.
ג'נין קאמינס מתארת את רגעי החסד האלה, הקצרים, הייחודים והחיוניים, שבהם אלמונים מעניקים משהו מציל חיים, בהרף עין של החלטה, לאלמונים אחרים: אישה שמציעה להם מחסה ללילה, תוך שבריר שנייה, כשהיא מבינה שהם נרדפים; נזירה חומלת; שומר שמעלים עין מהמסתננים ואפילו זורק אליהם את התיקים שלהם, כדי לעזור להם; פקידת בנק שיוצאת מגדרה כדי לעזור, שלא על מנת לקבל תמורה. להפך, אפילו למרות הסיכון שהיא לוקחת על עצמה.
היה לי ברור שהאג'נדה של הספר קשורה ישירות בדבריו של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שכבר במסע הבחירות לקדנציה הראשונה שלו הסית בארסיות בלתי נתפסת נגד מבקשי המקלט. אי אפשר לשכוח את הזוועה שהתרחשה ב־2018 כאשר המדיניות שטראמפ הכריז עליה, "אפס סובלנות" להגירה, הביאה עד לכדי הפרדות המונית של הורים מילדיהם, חלקם צעירים כל כך, עד שאינם מסוגלים אפילו לציין את שמם. בקדנציה הנוכחית של טראמפ זכורים שני מקרה הרג של אזרחים אמריקנים שאירעו לאחרונה: סוכני רשות ההגירה האמריקאית ICE ירו והרגו אותם בשעה שהפגינו למען המהגרים.
באחרית הדבר לספרה כתבה קאמינס כי "במקרה הכי גרוע, אנחנו רואים בהם [בפליטים מאמריקה הדרומית] אספסוף פולש של פושעים ששואבים מאתנו את המשאבים שלנו, ובמקרה הטוב – מסה של דמויות שפניהן החומות מעורפלות, אנשים חסרי אונים, מרוששים, שזועקים לעזרה על סף דלתנו." והיא מוסיפה: "לעתים רחוקות אנחנו רואים בהם בני אדם שמסוגלים להחליט בעצמם, אנשים שפועלים למען עתיד טוב יותר לנו ולהם, כמו שעשו בעבר דורות רבים של מהגרים, שגם הם התקבלו לעיתים קרובות בסלידה".
אין ספק שקאמינס מצליחה להעניק לפליטים "שלה" קול, פנים, עבר, היסטוריה, אנושיות. אנחנו חולמים, נבהלים, מתאמצים אתם, עוברים אתם את התלאות הבלתי אפשריות, ומקווים אתם בכל מאודנו להמשך טוב יותר מכפי שחוו עד כה. לא ל"סוף טוב". הוא לא אפשרי למי שבעברו הקרוב מסתתרות זוועות קשות כל כך.
עוד לפני שגמרתי לקרוא את הספר הצצתי קצת בדברים שנכתבו עליו בשעתו, זמן מה אחרי שראה אור לראשונה באנגלית, ונוכחתי לראות שהוא אמנם הצליח מאוד בקרב הקוראים, אבל שהיו גם מי שיצאו חוצץ נגד עצם הרעיון של כתיבתו. מה פתאום שסופרת אמריקנית, לבנה למשעי, תכתוב על תרבות שאינה קשורה אליה באמת? זה לא אותנטי, נשמעה הטענה (המופרכת!). קאמינס כמו צפתה מראש את הטענה, ובאחרית הדבר השיבה עליה בכמה דרכים: קודם כול, סיפרה, היא עצמה נשואה למהגר "לא חוקי" שרצה מאוד לשאת אותה לאישה רק אחרי שיקבל בכוחות עצמו את הגרין קארד המיוחל, אבל אחרי חמש שנים הבין שלא יצליח לעשות את זה. עד שנישאו התמודדו שניהם כל הזמן עם האיום שהרשויות יפרידו ביניהם, שהוא יגורש. שנית, היא מסבירה, מוצאה בכלל ממשפחה מעורבת. סבתה הגיע לארצות הברית מפורטוריקו. היא מכירה ממנה את ההשפלה שעברה, את התחושה שעל אף היותה בת למשפחה משכילה ואמידה, מעולם לא השתלבה באמת בחברה החדשה שאליה הגיעה. אז גם מבחינת הגזע שלה עצמה היא "מכוסה", כך מסתבר… חוץ מזה, היא מספרת על שיחה שניהלה עם חוקרת מהגרת, שהסבירה לה עד כמה ספר כזה נחוץ, ושכנעה אותה לצאת לדרך.
אולי כדי "להסוות" את היותה, בעצם, סופרת אמריקנית שכותבת על מציאות שאינה מכירה מבפנים (אף על פי שערכה תחקיר מפורט וממושך, שניכר היטב מכל עמוד), בחרה קאמינס ב"תחבולה" ספרותית מוזרה מאוד בעיני: הספר זרוע כולו במילים ובביטויים בספרדית. הבנתי (ממי שהמליצה לי על הספר, שוב: את יודעת מי את!) שבעברית כל הספרדית מתורגמת לעברית. באנגלית – לא! מדי פעם ניחשתי. לפעמים ויתרתי. ופה ושם צילמתי את העמוד וביקשתי עזרה מהבינה המלאכותית, שכדרכה לא רק תרגמה אלא גם הוסיפה ביאורים והציעה ניתוחים נוספים לעומק… (לא נעתרתי להצעותיה). לא ברור לי מה הרעיון של הוספת כל כך הרבה ספרדית. הרי הקונוונציה אומרת שברור לנו שהטקסט שכתוב באנגלית, כולל השיחות בין הדמויות, "מתורגם" משפתם. אז מה הרעיון לשבץ גם ספרדית? בעיני השתדלות היתר לקרב אותנו למקורות רק מרחיקה את הקורא מהסיטואציה.
כשקראתי את אחרית הדבר הרמתי גבה של תימהון גם בעניין שמו של הספר. האנגלית American Dirt תורגמה נכון לאדמה אמריקאית בעברית: dirt הוא לא רק לכלוך, אלא גם עפר (אם כי די ברור שהבחירה דווקא במילה "dirt" קונוטטיבית גם ללכלוך: כך רואים אזרחי ארצות הברית את שכניהם), אבל הבחירה ב American מתמיהה, דווקא אחרי שקוראים את מה שקאמינס מספרת בדבריה הישירים אל הקורא: תושבי אמריקה מתרעמים על הניכוס שעשתה ארצות הברית ליבשת כולה! היא מספרת גם שבקרב תושבי אמריקה הלטינית בכלל לא משתמשים במילה "אמריקאי" ביחס לאזרחי ארצות הברית. יש להם מילה אחרת, משהו שבעברית היה נשמע כמו "ארצות־הבריתיים". אני בהחלט מבינה את מורת הרוח שלהם. "אמריקה" כוללת גם את קנדה, מקסיקו, ואת כל אמריקה הדרומית!
מוזר שדווקא ספר שמבקש להדגיש זאת, ארצות הברית, היעד הנכסף שבו אפשר לחיות הרחק מהטרור של קרטלי הסמים הרצחניים, נקראת "אדמה אמריקאית"… ואולי הכוונה בדיוק הפוכה: אחרית הדבר מסתיימת בתיאור כתובת גרפיטי שראתה פעם הסופרת, במהלך המחקר שערכה, קרוב לגבול בין ארצות הברית למקסיקו, בצידו הדרומי, כתובת ששימשה לה, לדבריה, השראה בלתי פוסקת במשך הכתיבה של הרומן: "גם בצד הזה יש חלומות".
אז כן: באמריקה כולה, משני צידי הגבול של ארצות הברית, יש בני אדם עם חלומות, שאיפות, כישרונות (וזכויות!).
נראה שגם בכהונתו השנייה של טראמפ (שנשוי, למרבה הפלא, ובפעם השנייה, למהגרת מאירופה!) לא ממש מכיר הממשל באנושיות של שכניו שמעבר לגבול.
אחוזת בית, 2021 לעברית: עדינה קפלן 487 עמ'
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי
קצת מצחיק – צחוק מריר ולא שמח – ודי עצוב לקרוא את הספר הודעה גורלית, שהספיק לראות אור השנה, 2026, מן הסתם לפני ה־28 בפברואר, היום שבו החלה "מלחמת אירן השנייה" בשבת בבוקר, בהתראה מוקדמת, מפחידה, שנועדה להודיע לציבור שזהו, זה קורה. תתכוננו, תהיו דרוכים. עוד מעט יגיעו הטילים. (לשמות המלחמה שקבעה מדינת ישראל אני מתכחשת. הם מופרכים. לפיכך, את ההיא, "הראשונה", אני נוהגת לכנות "המטריושקה", על שם אותן בובות־בתוך־בובות רוסיות, שכן השלב ההוא, שנמשך שנים עשר יום, התחולל בעיצומה של המלחמה האחרת, שפרצה בעקבות טבח השבעה באוקטובר, 2023. שמה של זאת מבחינתי הוא "מלחמת שמחת תורה", או – "מלחמת השבעה באוקטובר". שני שמות שיש בהם אירוניה כאובה: מלחמה ששמה מכיל את המילה "שמחת" או את המילה "שבעה" הדו־משמעית).
מחבר הספר הודעה גורלית, לקח לעצמו פסבדונים: אדם פיין: לא שמו האמיתי. כי הוא איש המוסד לשעבר,שמן הסתם היה מעורה או מעורב באחד המבצעים החשאיים המרשימים ביותר של המוסד: החדרת ביפרים ומכשירי הקשר ממולכדים, בכמויות אדירות, לידי אנשי החזבאללה.
כזכור, ב־17 בספטמבר 2024 התפוצצו אותם ביפרים בידי אלפי אנשי חמאס, מפקדים בכירים ולוחמים זוטרים, ופצעה אותם פציעות קשות. למחרת התפוצצו גם מכשירי הקשר שבידיהם. גם לתוכם הצליחו אנשי המוסד להחדיר חומר נפץ.
כאמור – די עצוב לקרוא את הספר: המחבר מתנאה לא רק בעצם הצלחת המבצע ההוא, אלא גם בתוצאותיו לכאורה. לדבריו הוא הביא ל"תגובת שרשרת שהובילה בשלב ראשון למיטוט חזבאללה, ובשלב שני לנפילת משטרו של בשאר אלאסד". .
מבצע הביפרים, כותב "אדם פיין" מפי אחת הדמויות בספרו, היה "יריית הפתיחה בשרשרת פגיעות שהובילה את צה"ל למימוש מבצע חיצי־צפון, שבעקבותיו חזרה ההרתעה וחזר השקט לגבול הצפון".
בעודי כותבת את הרשומה הזאת, בין שתי הפסקאות האחרונות שהספקתי לנסח כאן לעיל, נאלצתי למהר אל הממ"ד שבביתי. אמנם אני לא גרה בצפון הארץ, אבל האזעקות נשמעות לעיתים תכופות בכל חלקי המדינה. בעדכונים בטלוויזיה שהדלקתי בממ"ד נמסר שגם תושבי הצפון נאלצו להתמגן: חזבאללה ירה שוב על יישובי הצפון, בלי ההתראה המוקדמת שאותה ירי הטילים מאירן מאפשר. בצפון הירי והאזעקה נשמעים לפעמים בו זמנית. לכן לא רק עצוב, אלא גם מקומם, לקרוא על ההרתעה ש"חזרה לצפון" בעקבות מבצע הביפרים.
אפשר בהחלט להבין את הגאווה שמביע אדם פיין. המבצע אכן היה מדהים. אבל למרבה הצער, אין מקום לזחיחות שבה הוא מסכם את תוצאותיו.
קשיים רבים ליוו את אנשי המוסד עד שהצליחו להחדיר לשורות אנשיי חזבאללה אלפי מכשירים שיוצרו בישראל. אלה נקנו באמצעות סוכנים "משוטים", כלומר – כאלה ששיטו בהם: לא היה להם מושג שהם עובדים בעצם למען מדינת ישראל, ואז פוצצו את כולם בבת אחת, כדי לנטרל את מי שהחזיק במכשירים הללו.
אין ספק, המבצע מצטייר כמו פרק בספר מתח שנראה ממש בלתי אפשרי, ובכל זאת – כך קרה. אכן, מבצע מרשים מאוד. ותיאור התהליך שבו התאפשר – כנראה שבדומה מאוד למה שאדם פיין מתאר – מרתק.
אנחנו לומדים במהלך הקריאה של הספר איך מפעיל רוכש אמון של משתפי פעולה, שאין להם שמץ של מושג לאיזו משימה גויסו; מה מניע אותם לשתף פעולה; מה הסיכונים שסוכנים לוקחים על עצמם, איך כל זה מתרחש בפועל.
כאדם סקרן מטבעי, אני נהנית תמיד לשמוע על מאחורי הקלעים של ניהול מבצעים סודיים. תמיד מוכנה להיסחף, לאו דווקא לתוך עלילות גבורה, אלא יותר – אל תיאורים של משחקי שחמט מנטליים בין מפעילים למופעלים. תמיד שמחה להבין – גם אם זה בעצם בדוי…! – איך המערכת הזאת פועלת.
לכן קראתי את הספר בעניין. המתח גם לא היה בלתי נסבל. כשחלו תקלות בדרך, כשהלוחמים החשאיים נתקלו בקשיים שנאלצו לטפל בהם כמיטב יכולתם, יכולתי להיות רגועה, שהרי ידעתי: המבצע הצליח! הביפרים נמכרו, לא נבדקו כיאות, וברגע האמת פעלו כמצופה.
אבל מכאן ועד לתחושת הניצחון שמביע אדם פיין הדרך, למרבה הצער, מסתברת כארוכה ורבה.
החזבאללה לא באמת חוסל ולא "מוטט". הרגו אמנם את חסן נסראללה היהיר (והמפחיד, אני חייבת להודות…), משטרו של אסד הבן בסוריה אכן קרס, כעבור שנים רבות של ניסיונות להתמרד נגדו, אבל בסיכומו של דבר, מבחינת מדינת ישראל, הרי ברור ששום דבר לא הסתיים באמת ועדיין לא הגיעה העת לסיכומים מתרברבים.
בזמן שאני כותבת את הדברים מלחמת אירן השנייה בעיצומה. חזבאללה לא מראה סימנים של היעלמות. הוא ממשיך לירות בלי הרף, בעיקר על תושבי הצפון, שרובם אפילו לא ממוגנים!
מתחשק לומר, כדימוי כאוב, הניתוח אמנם הצליח, אבל החולה עדיין חולה.
כל זה באשר לתוכן.
חוץ מזה, אני מבקשת לומר גם משהו על הכתיבה עצמה. למשל – על המשלב הלשוני שבו נכתבו הדיאלוגים בספר. מישהו יכול לדמיין ישראלי (אפילו אם הוא ראש המוסד) מתנסח כך: "צה"ל אמנם נלחם בצורה מעוררת השתאות, אבל אנו עומדים בפני סיכון אדיר של…" וכו'? לדעתי במציאות הוא היה אומר "נכון שאנחנו, זאת אומרת צה"ל, גומרים להם את הצורה, אבל יש כאן גם סיכונים אדירים"; או – "נכון, אין על צה"ל אבל…"; או "כל הכבוד לצה"ל שעושה עבודה יוצאת מהכלל, אבל…"; או "צה"ל עושה להם בית ספר, אבל…" – או עוד הרבה אפשרויות, של דיבור אותנטי. הדוגמאות לניסוחים המרוממים הללו רבות. למעשה אף אחד כאן לא מדבר "באמת". מי אומרת "עשית זאת, בזכותך הגענו לאבן דרך משמעותית מאוד בפרויקט?" (ניסוח מוצע: "כל הכבוד! עשית את זה! בזכותך עברנו שלב משמעותי מאוד בפרויקט"). מי אומרת "אם כך הרי שעלינו לפנות ללקוח ולהסביר לו…" בלשון דיבור אמיתית הניסוח היה "אז אנחנו צריכים לפנות ללקוח – " וכן הלאה. למעשה, בכל עמוד בספר שבו אנשים מדברים כביכול, הם בעצם מסכמים את מה שהמחבר רוצה למסור לנו.
ובכלל, אדם פיין חוסך מעצמו את הטרחה הכרוכה במסירת מידע חשוב לקורא. כך למשל אחד הדוברים – איש חזבאללה שמדבר עם עמית – מסביר לבן שיחו משהו על אירן: "הם מעצמת העל שלנו. יש להם מפעלי תעשייה מתקדמים, אוניברסיטאות עם מעבדות ברמה הגבוהה ביותר וגם מכוני מחקר ברמה בינלאומית", וכן הלאה. נו, באמת. זה מידע שאיש מבצעים מוסר לאיש מבצעים אחר? מה, הוא לא יודע את כל זה? המידע בעצם מועבר כך אלינו, הקוראים. אדם פיין רוצה להבטיח שנבין עד כמה האירנים מתקדמים ושהם "מעצמת על". ברומן מידע כזה אמור לעבור לא בצורת "סיכום" חיצוני, אלא באמצעות איזושהי עשייה. (זה העיקרון המוכר והמוצדק, מסדנאות הכתיבה, שבהן מדברים תמיד על showing בניגוד ל telling. כי מה ש"פשוט" הוא פשוט מדי!). הנה עוד דוגמה: "בזכות כל הנשק האירני שצברנו, טילים, כטב"מים, טילי נ"מ… עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות שתכננו במשך חודשים מבצעים שלמים רק כדי לחסל כמה חיילי אויב. היום אנחנו צבא, צבא של ממש!" משפט שכולו נועד למסור לקורא מידע, באופן ישיר, כביכול באמצעות שיחה. אם כי מכאן ואילך הדיבור דווקא כן נעשה אותנטי (חלקית): "ואנשללה כאשר הסיד ימסור לנו את הפקודה אנו נסתער על הישות הציונית המקוללת, נכבוש אותה ונשמיד את כל מי שיעמוד בדרכינו." (אבל יש בכל זאת בעיה בסופו של המשפט: "את כל מי שיעמוד בדרכינו" שוב – ניסוח לא משכנע. למשל – בלשון דיבור "אנחנו", לא "אנו". חוץ מזה, למיטב הבנתי, "דרכינו" אמור להיות "דרכנו". כמו כן חסרה שי"ן הזיקה במשפט "עברו הימים בהם היו לנו רק כמה חוליות קטנות. צריך להיות הימים שבהם, וכו').
הייתה עוד נקודה שהפריעה לי בספר: התקשיתי לקרוא את ההתפעלות הסמויה בעצם – הגלוריפיקציה! – שראש הממשלה זוכה לה. אמנם שמו של נתניהו לא מוזכר במפורש, אבל ברור לגמרי שמדובר עליו. והרי מדובר באיש שאחראי למה שמתרחש היום, עכשיו, עדיין, מאז השבעה באוקטובר 2023, כמעט בלי הפוגה, ברחבי הארץ.
ידידה שגרה בחיפה כתבה לי לפני כחצי שעה: "מפת האזעקות האחרונה הבהירה לי מה פרוש: from the river to the sea😧". דיירי בתים שנחרבו במלחמת אירן "הראשונה" עדיין מתקיימים כהומלסים. בית חולים סורוקה שנפגע אז, עדיין לא שוקם. מזמנים למילואים שוב ושוב את אותם אנשים, שהעסקים שלהם (ולא ארגון חזבאללה…) קורסים. והממשלה מעבירה את מה שמכונה "הכספים הקואליציוניים" דווקא למגזר שמשתמט משירות, רק כדי לשמור על הקואליציה בראשותו של ראש הממשלה המתואר כאן, בספר, באור חיובי מדי.
מוטב לא לפאר אף אחד בטרם עת. מבצע הביפרים הצליח (בזכות אנשי השטח, לא בזכות ראש הממשלה, גם אם הוא ברוב תושיתו הטיח את הביפר אל הקיר כדי לבדוק את עמידות – פרט זכור מהדיווח העיתונאי הנלהב שכיסה בספטמבר 2024 את תוצאות המבצע). לא לפאר, כי אנחנו נמצאים עדיין בעיצומה של מערכה קשה מאוד, שאיש אינו יודע כיצד ואם ומתי תסתיים. אז מוטב בינתיים להירגע ולחכות עם ההתפעלות.
שלוש חברות, ליאנה, נגה ואיריס, סטודנטיות לתיאטרון, גרות ביחד בדירת שותפות. מה צפוי לקרות לכל אחת מהן בעתיד?
יש בספר שלוש נובלות. בראשונה אנחנו פוגשים ב־1970 את ליאנה, שטסה בשלב מסוים לפריז ונזכרת במה שהתחולל בעיר רק שנתיים לפני כן, בימים הסוערים של מהומות הסטודנטים. בישראל, היא יודעת, אין סיכוי למהומות סטודנטים כאלה. בנובלה השנייה, שמתרחשת ב־1982, אנחנו עם נגה והשלישית, שבה איריס נמצאת במרכז התמונה, מגיעה עד 1986. שם אנחנו מתלווים אל איריס בנסיעה שלה ללונדון ובמפגש עם כמה מעשירי העיר, אנשים שרחוקים מאוד מעולמה.
תחילתו של הספר הפתיעה אותי. הוא נפתח ברגע קריטי ורב משמעות, שנראה כאילו הכניסו אותנו ישירות לתוך ליבו של סיפור מתמשך, שהחל לפני זמן רב – רומן, כך סברתי, עד שלב מסוים בקריאה. ליאנה מתארת בפתיחת הסיפור רגע שנראה משמעותי מאוד: גבר ששמו אטיין מזמין אותה לבוא ולבקר אותו בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז כמה ימים לפני כן.
מיהו אטיין? מדוע התאשפז מרצונו, בניגוד לדעתה ולעצתה של אליאנה, שהייתה בטוחה שהוא עושה טעות: דעותיה הקדומות על בתי חולים כאלה ניזונו מן הסתם מסרטי קולנוע שצפתה בהם, אך בעיקר – מידיעה על קרוב משפחה שאשפוזו במחלק סגורה נחשב סוד כמוס, וכבר בילדותה הבינה שהסוד מביש ומביך, וכך גיבשה את עמדתה כלפי מצבם של חולי נפש. היא משוכנעת שמחלקה סגורה בבית החולים היא מקום מסוכן עם פוטנציאל להסב נזק רב למי שנקלעים אליה. היא נרגשת מאוד בתחילת הסיפור, לקראת הנסיעה אל אטיין. נראה שהיא חשה קרובה אליו, שהוא דמות שחשובה לה מאוד. היא חרדה מפני מה שתמצא כשתגיע אליו, האם מצבו יהיה סביר? האם פגעו בו? האם יישאר דומה לאדם שהכירה עד האשפוז?
למרבה ההפתעה, הסצנה הראשונה הזאת, שמנבאת הרבה המשכים, מתבררת כרגע קט בחייה של ליאנה. את אטיין לא היטיבה באמת להכיר. את הקשר ביניהם לא פענחה נכון, כך הולך ומתברר לה, ממה שקורה בהמשך. האם ההפתעה – ההתפקחות – שהיא חשה ממה שקורה תלמד אותה משהו? היא תפיק לקחים? האם הנסיעה שלה לפריז קשורה להיכרותה עם אטיין ולמה שהבינה בעטיה?
על מה שצופן לה העתיד נלמד בהמשך, כשנעבור לסיפורן של שתי חברותיה.
סיפורה של נגה מתמקד בצפייה המשותפת שלה עם יונתן בנה בן החמש בסרט הקולנוע "אי־טי, חבר מכוכב אחר". נגה דרוכה ועסוקה בצורך העמוק להגן על הילד שלה, לשמור עליו מפני הפחד, האכזבה, הכאב, שהסרט עלול להסב לו. היא מתארת את הסצנות השונות של הסרט, את תגובותיו של הילד היושב על ברכיה, את מחשבותיה עליו – אהה, אימו של אליוט היא רכיכה עלובה שלא יודעת להגן על בנה (בניגוד לה? בניגוד לאמה? ואולי דווקא כמו אמה?). אהה, הגברים בסרט חדלי אישים, אטומים, אדישים לרגשותיו של הזולת (כמו אביה? כמו הגרוש שלה?). מה עליה לומר ליונתן כדי שלא יפחד כל כך, כדי שלא יהיה במצוקה? היא כועסת על שפילברג. היא חוששת שמא יכאיב לילד שלה, כמו שעשה וולט דיסני, ששבר את לב צופיו הילדים כשהרג את אימו של במבי (אוהו, כמה צמרמורת עברו בגופים הקטנים, כמה דמעות נשפכו, כמה זיכרונות קשים, שלא הרפו לעד!). כמו בסרט, גם בחייה קיים ההבדל התהומי בין גברים ונשים. בעלה – כך היא מגלה אחרי שנולד בנם – נרקיסיסט ילדותי ואנוכי שלא מבין שכשיש ילד חייבים לוותר קצת על החלומות, לעבוד כדי לפרנס אותו, להתמקד בו, כי הוא העיקר. היא עצמה נוהגת כך. מתישה את עצמה בתרגומם של טקסטים ירודים, מתאפקת ומחכה עם החלומות שלה על מימוש עצמי. הילד – הוא במרכז. הוא העיקר.
בסיפור השלישי, זה של איריס, אנחנו מתוודעים לכוחה של טראומת ילדות. איך היא צפה ועולה פתאום, ומה הגילוי שלה עושה לנפש של אישה בוגרת, בעצמה כבר אימא לילדה בת עשר.
הסיפורים מעניינים מאוד, וכתובים היטב, למעט מקום אחד שבו תיארה הדמות איך נכנסה למיטה "בתשוקה", וכמה שהסקס היה מאכזב, "חפוז מאוד והסתיים לפני שהספקתי ליהנות ממנו": תיאור, או יותר נכון – "סיכום" חיצוני זריז, שהוא בדיוק מהסוג של כתיבה "על" במקום כתיבה "את"; לא שהייתי רוצה תיאור מדוקדק של הסקס, אדרבא, תיאורים כאלה, שיש בהם אזכורים של אברי מין ומעשים מפורשים מעוררים בי בדרך כלל תחושה של אי־נחת. אבל גם סיכום חיצוני כמו זה שמצוטט כאן, כל כך סתמי ולא מקורי, פשוט נראה לי משעמם. אבל עלי להדגיש: זאת נפילה אחת ויחידה לאורכו של ספר, שכולו כתוב אחרת לגמרי: מנקודות מבט מעניינות ומפתיעות.
