הו! 20: מהי ספרות?

על הכרך החגיגי של "הו'" 20

שאפשר לקנות אותו כאן

וגם, מודפס, או במהדורה דיגיטלית, כאן

להלן תרומתי להו! 20 (הפסקה הראשונה מצולמת מתוך הגיליון. הבאות אחריה – בפורמט וורדפרס).  

ילדה בת עשר שוכבת על השטיח בסלון. בחוץ חושך. גשם. מדי פעם מבליח שבר אור בחלון ואחריו נשמע פיצוץ רם. כפות רגליה קרובות מאוד אל תנור הנפט שמבעבע מדי פעם. עליה להיזהר שהגרביים לא יתלקחו! על התנור מונחת פרוסת לחם שכבר מדיפה ריח חרוך. עוד מעט אפשר יהיה למרוח עליה חמאה. בידיה של הילדה יש ספר שחור כריכה. הנה הגיעה אל העמוד האחרון בסיפור: "…בשבת חנוכה נשא נֹח בתולה כשרה בת מוכסן אחד, על-ידי שדכן וּבחוּפה וקידושין, כדת משה וישׂראל. לחג השבועות בא עם אשתו החדשה לבית הוריו בפרבר העצים והשמחה היתה מרובה. וּלאחר סעודת החלב, כשנתייחדו בני הזוג הצעירים על קורה מוטלת מאחורי הבית – עמדה באותה שעה מארינקא והתינוק בזרועה מאחורי הגדר והציצה דרך סדק." היא מתעכבת על המילה "בתולה", על המילה "נתייחדנו", על התמונה של מארינקא העומדת עם התינוק בידיה ומביטה דרך הסדק. לא מבינה, אבל חשה שיש בהן משהו עז, כבד, עטוף, משהו סודי שיכול לפצוע אם לא נזהרים. ואין לה מושג מהו.
ספרות היא איסור מסתורי שיש לפענח בלי שום עזרה. ומה שלא מובן, עוד יתברר. עליה רק לזכור את הדברים, כדי שתוכל לשוב אליהם בעתיד.
ילדה בת שתים־עשרה שוכבת על הגב במיטה שלה בחדר הילדים. אחיה משחק בחוץ. אמהּ מזיזה כלים במטבח. כל זמן שהרעשים הללו נשמעים, היא בטוחה. אביה טרם שב. עוד מעט תיפתח דלת הכניסה לבית והוא יופיע. צעדיו הכבדים יתקדמו לעברה. עד אז היא קוראת מהר, מתנשמת, כדי להספיק כמה שאפשר, אולי תצליח להגיע לפחות עד סופו של הסיפור הראשון. היא קוראת: "גיליתי עובדה בעלת רמז, רמז חשוב מאוד," שהולמס אומר וד"ר ווטסון לא מבין: "אולי אני סתום, הולמס, אך איני רואה מה כאן הרמז"… היא יודעת: בעוד זמן קצר יצוו עליה להניח את הספר ולהפסיק עם זה כבר. אבא יגיד: "די כבר לקרוא כל הזמן! תצאי קצת מהבית! לכי קצת החוצה, לעשות סיבוב. תרוצי עד הקולנוע ובחזרה, ואז נראה אם אני ארשה לך להמשיך…"
ספרות היא סקרנות שמתעוררת וחייבים להשביעה, גם כאשר הסביבה מתנגדת.
נערה בת שש־עשרה יושבת בכיתה שבה התחילה סוף סוף להכיר שמות ולהבין מנהגים. הרצפה מרופדת בשטיחים. הלוח נע. בתום השיעור יעברו לכיתה אחרת. יש גרם מדרגות לעלייה וגרם מדרגות לירידה. אסור לרוץ. צבעי העניבה שעונבים התלמידים מעידים על הקבוצה שאליה הם משתייכים. על השולחן שלפניה פתוח ספר. פנלופי מארקס, הילדה שיושבת לצדה, נאנחת: "אפילו אני לא מבינה מה כתוב כאן, אז איך את תצליחי?" הנערה קוראת: ""This was a murie tale of Chauntecleer…". היא מפענחת את המילים לאטה, מתרגמת אותם לאנגלית רגילה ומשם לעברית: "זה הסיפור העליז של שנטקלר", תרנגול יפהפה ששייך לנזירה. יש לו לשנטקלר רעיות-תרנגולות רבות, אבל הוא מאוהב רק באחת מהן. לילה אחד הוא חולם חלום ביעותים… הסיפור נמשך. הנערה עקבת אחרי פיתוליו.
ספרות היא היכולת לדבר גם כשנדמה ששפה לא מוכרת מכסה עליה. אם לא מוותרים, אם מתעקשים להמשיך ולהסתכל עליה, היא נכנעת, הולכת ונגלית, הולכת ונחשפת. היא ממשיכה להסתיר בתוכה סודות, אבל אלה אינם נחבאים עוד בגלל השפה, אלא רק משום שכך הם אוהבים לנהוג מעצם טבעם. אפשר לוותר להם, אבל חבל, כי ככל שמביטים בהם יותר, כך הם הולכים ומתבררים.
נערה בת שבע־עשרה יושבת ליד השולחן בחדרהּ. הדלת סגורה, אבל לא מרשים לה לנעול אותה. הטלוויזיה בסלון פועלת, ד"ר הוּ נאבק שם בחוטפיו. אחיה ואחותה יושבים מולו על השטיח בפיות פעורים, אבל היא עסוקה: היא עם הגברת רמזי הסורגת גרב חום, עם לילי בריסקו הציירת ועם צ'ארלס טנסלי המרגיז בפסקנותו. האם ג'יימס, בנה של הגברת רמזי, יזכה, למרות מזג האוויר הסוער, להגיע אל המגדלור? האם לילי תצליח להשלים את התמונה? האם היא עצמה תדע אי פעם לכתוב משהו שדומה לפרק השני בספר, זה שבו בעשרים עמודים חולף עשור, אנשים נישאים, מתים, נהרגים, הכול בתוך סוגריים מרובעים, בהיעדר עלילה, שיחות או פעולות, רק הזמן עצמו שוקד על השינויים הזערערים, האטיים, הסופיים שהוא יודע לייצר?
ספרות היא האפשרות לבטא במילים את מה שנדמה כמעורפל וחסר גבולות ברורים: אורות, אוויר, צבעים, זמן, קרעי הרהורים, שברי רעיונות.
אישה צעירה יושבת בספרייה. האנתולוגיה של נורטון פתוחה לפניה. מאות דפים דקיקים, שבהם מסודרים כולם: משוררים רומנטיים, סופרים ויקטוריאנים, הוגי דעות, כותבי נונסנס,  אלה שחיו במאה ה-19, ואלה שבתחילת המאה ה-20, כולם שם, כל הגדולים והנחשבים, ועליה לשנן את שמותיהם, לזכור את השנים שבהן חיו ואת תיאור המגירה המדומה שבה הונחו. בקולוקוויום עם הפרופסור הוא מאזין בתשומת לב לדברים שאמרה על הספר שקראה לקראת המפגש וכשהיא מסיימת, שואל: "אבל איפה בדיוק את משבצת את קונרד?" וגם: "קורץ הוא גיבור או אנטי-גיבור?"
ספרות היא לפעמים קִטלוג וסיווג, מיון ותיאור, יכולה להיות מבט מבחוץ שמבקש לארגן, להגדיר ולתת כותרות ושמות.
אישה לא צעירה משיבה לטלפון. שבת בצהריים. מעברו האחר של הקו שואלת אותה מישהי לשמה האמיתי. לא הבדוי, שבו הגישה את קובץ הסיפורים שלה. "אבל זאת באמת אני," משיבה האישה. "חשבתי שמדובר בפסבדונים," מסבירה לה בת שיחה, לקטורית מטעם ההוצאה לאור, "ורציתי לדעת מי את באמת," ומוסיפה מיד הבטחה: "קראתי את כתב היד שלך. אין ספק: אנחנו נוציא לך את הספר."
ספרות היא גם הספר הראשון שקיבל הכרה בקיומו עוד לפני שנהפך לספר, בימים שהוא עדיין רק ערימה של דפים מודפסים בבית על נייר מחורר בשוליו. אין לו עדיין שם. אין לו עדיין צורה. אין לו עדיין אחיזה, אבל פתאום הוא ישנו. ולרגע קט נוצר לכאורה האיחוי המושלם בין תקוות ומאוויים לבין עולם המעשה. אבל אחר כך יהיו גם התגובות והביקורות, וגרועה מהן: השתיקה הגמורה, ההתעלמות: לשבת על ספה בביתם של אנשים ולתהות: שמעתם? ראיתם? יש בחנויות ספר ושמי כתוב עליו. תקראו אותו?
אישה מבוגרת בוחנת את רשימות רבי המכר המופיעות במוספי הספרות. השאלה אם ספרה העשירי מופיע שם מסקרנת אמנם, אבל חשובה ממנה בהרבה – העבודה עצמה: מלאכת הכתיבה שהיא שקועה בה כתמיד, והמפגש שהיא מזמנת לה עם הסודות הפנימיים, ההכרחיים, שרק כך יכולים להתגלות לה, ועם הכורח לבטא ולעצב אותם. היא נזכרת בעצתו של סקוט פיצ'ג'רלד לסופרים: "אל תכתוב מכיוון שאתה רוצה לומר משהו, כתוב מכיוון שיש לך משהו לומר."
ספרות היא הפגישה עם הסודות ההכרחיים של כותבים אחרים.

מרגניטה לסקי, "השזלונג הוויקטוריאני": שגרה או מסתורין?

"אני מת את מיתתי שלי ואת מיתות הבאים אחרי" – זה המוטו מתוך שיר של ט"ס אליוט הפותח את הנובלה השזלונג הוויקטוריאני פרי עטה של סופרת אנגליה שזוהי יצירתה הראשונה המתורגמת לעברית.

חלקה הראשון של הנובלה נראה שגרתי למדי: אנחנו פוגשים בה אישה צעירה, מלאני, אם לתינוק בן כמה חודשים שטרם זכתה לחבק, שכן היא מחלימה ממש בימים אלה ממחלת השחפת, והרופא שלה מצווה עליה לנוח ורק לנוח. השנה היא 1950, ומלאני חיה באנגליה, מוקפת בעובדות מסורות – אחות רחמנייה ואומנת המטפלת בבנה התינוק. הרופא שפוקד אותה כל יום אוהב אותה, ודואג לשלומה. ויש לה גם בעל מעריץ שמסור לה בכל מאודו. הכול כל כך טוב ויפה והרמוני! אפילו המחלה הקשה שלקתה בה כבר בשלבי נסיגה סופיים, והנה, היא כבר רשאית לרדת, בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, אל הטרקלין ולהמשיך לנוח שם, אחרי שזמן רב כל כך נאלצה לשהות רק במיטתה שבקומה השנייה.

החלק הראשון של הספר מסתיים בתיאור תחושת האושר והרווחה שמלאני חשה, ציפייתה לימים הבאים, לשמחות המובטחות לה: סוף סוף תוכל לטפל בבנה, לחזור אל חיי הנועם וההנאות של חייה.

כשמורידים אותה לטרקלין, היא מתעתדת לשכב על רהיט שקנתה בגחמה של רגע, ביום שבו אבחנו את מחלתה: שזלונג ויקטוריאני מכוער ומסורבל. תיאור תהליך הקנייה של אותו שזלונג משעשע: המוכר מנסה לשכנע אותה שלא כדאי לה לקנות אותו, והיא, בהיפוך תפקידים, דווקא מתעקשת: "'יש לך מקום בשבילו?' שאל הבחור, שהשלים עם היפוך התפקידים. הוא השיל מעליו את החובה לגרות ולהלהיב והחליף אותה בזהירות מהוססת של לקוח. 'אני אמצא לו מקום', אמרה מלאני, 'אני אשכב עליו אחרי שהתינוק ייוולד לי'."

למעשה, היא נכנסה לחנות כדי לחפש עריסה לתינוק, אף על פי שהריונה אפילו לא ניכר עדיין, וכשהמוכר מראה לה עריסה מכוערת, ומספר לה ש"היא כנראה תישלח לאמריקה" ומוסיף: "'שתדעי שיש שם ביקוש די גדול לכאלה, בשביל לשים בהם בולי עץ'" ,מלאני משיבה לו בגאווה שהעריסה שהיא מחפשת נועדה לתינוק שיהיה לה, "והם חלקו יחדיו רגע של עליונות, האנגלים העניים אך השפויים שלא שכחו את תכליתם האמיתית של דברים."

כאמור – הכול מציאותי, יומיומי, עם תבלין אירוני מעודן, אבל די שגרתי.

ואז מגיע חלקה השני של הנובלה, שנפתח בכך שמלאני "פקחה את עיניה וראתה חושך".

ומכאן ואילך מתברר תפקידו של המוטו שהוצג בתחילתה של הנובלה. אותו עניין לא ממש מובן של המוות האחד, או המיתות הבאות – האומנם יש כאלה? האם המוות אינו חד פעמי וסופי?

חלקה השני של הנובלה מסויט, מוזר, מפחיד ומסקרן מאוד. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתקווה לפענוח, להסבר, להיגיון. בתקווה שאמצא שוב את עצמי על קרקע בטוחה, שבה המציאות פועלת בהתאם לחוקים המוכרים לכל אדם חי, אבל לא, היא לא מצייתת להם. היא הזויה, מפתיעה, צופנת סודות ומפחידה. מלאני פוגשת בה בני אדם שהיא מנסה לעמוד על טיבם. כך למשל היא מנסה להסביר לעצמה מה טיבה של אישה שהיא פוגשת, ומסבירה לעצמה: "היא הייתה אדם, ולבני אדם יש פנים שמגדירות אותם ומעניקות להם ממשות." אכן. אבל פניה של אותה אישה אינם יכולים, משום מה, לתת לה ממשות. אנשים צצים ונעלמים. היא מכירה אותם? היא מכירה את עצמה? היכן היא? מתי היא? מה קורה לה? מה יקרה לה? האם נדע בסוף מה קורה? האם מלאני מסתכנת אם היא נכנעת לצרכים גופניים – למשל להתרוקן או לשתות?

בדרך כלל אני מעדיפה כתיבה ריאליסטית, אבל הנובלה שלפנינו לפתה אותי. לא אחשוף כאן את סודותיה…

Marghanita Laski THE VICTORIAN CHAISE-LONGUE

תרגם מאנגלית: תומר בן-אהרון


כמה הערות תרגום קטנטנות:

  • את המילה Marylebone: (עמ' 22 ועמ' 26), שמו של רחוב בלונדון, מבטאים מרליבון ולא מרילבון. 
  • כשמגיעים הביתה באנגליה ל "tea", (עמ' 32) זה לא רק כדי לשתות תה, אלא כדי לאכול ארוחה קלה (וגם לשתות תה). 
  • בניין פֻּעַל "…או שבוקשה בקשה" (עמ' 54) מוזר כאן. 
  • "אילו רק אצליח" צריך להיות "אם רק אצליח", (עמ' 57) שכן המילה "אילו" מצטרפת לתנאי בטל ואינה יכולה להגיע בזמן עתיד. 

ערוץ 8 הוט: עפרה חזה: מדוע?

"אין לה חברים, היא לא יוצאת, אין לה אינטראקציה עם אנשים, בצלאל לא נותן לאף גבר זר להתקרב אליה. הדבר הכי נורא שאני זוכרת… ש… שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת. עפרה צורחת, עפרה צורחת, עפרה צורחת." את הדברים הללו אומרת גיסתה של עפרה חזה בפרק השלישי בסדרה הדוקומנטרית שעשו בני הזוג דני דותן ודליה מבורך על חייה של הזמרת הידועה כל כך, עפרה חזה.   

שלוש שעות שרואים בהן את עפרה חזה נהפכת מילדה קטנה ששרה בסדנה בשכונת התקווה לכוכבת, זמרת מהוללת וידועת שם, זמרת שזכתה למוניטין בינלאומי, ששרה על במות חשובות ברחבי העולם, ששיריה נהפכו ללהיטים לא רק בישראל, אלא גם באירופה (אחד מהם, "אם ננעלו", מכר כשלושה מיליון עותקים), שהייתה המועמדת הישראלית הראשונה לפרס גראמי בקטגוריה של "זמרת מוזיקת עולם", שהעניקה את פניה לדמות בסרט של וולט דיסני. 

שלוש שעות שעוקבים בהן גם אחרי אומללותה הנסתרת, שאותה ידעו יוצרי הסדרה הדוקומנטרית לחשוף. 

אחד מרגעי השיא של החשיפה הללו הוא, לטעמי, הדברים הללו שאומרת גיסתה, בכאב ניכר ועמוק. 

"שכל הזמן שמענו שעפרה צורחת".

הפער בין המראה המעודן, הנסיכי, המאופק כל כך שהכרנו, לבין המצוקה הגלויה שביטאה עפרה חזה בביתה, בפרטיות של דל"ת אמותיה, קורע את הלב. כל כך מזעזעת העדות הזאת על כאבה של עפרה, שלא יכלה לאצור אותו עוד, וביטאה אותו בצרחות.

הסדרה מבהירה היטב מדוע חזה חשה מצוקה כזאת: אמנם היא הצליחה כזמרת, אבל ככל שחלפו השנים לא מצאה עוד די בכך. היא רצתה להינשא, לאהוב, להקים משפחה. באחד הקטעים הנוגעים ללב במיוחד מספרת חברת ילדות שהקשר אתה נותק איך נפגשה שוב עם עפרה באקראי, אחרי שנים של ריחוק, ככה, באמצע הדרך לאנשהו, ואיך עפרה בכתה והסבירה כמה שהיא מקנאה בחברה שסיפרה לה שיש לה שלושה ילדים. "תתחילי, ואז יהיו גם לך," ניסתה החברה לנחם אותה, אבל כמובן וכפי שאנחנו יודעים – לשווא. עפרה מצאה בסופו של דבר אהבה, אבל כנראה שכבר הייתה מבוגרת מדי, כשהרתה, איבדה את עוברה, ומיד אחרי כן כבר התגלתה המחלה הקשה שממנה כבר לא החלימה. חברת הילדות הטובה כבר לא פגשה אותה עוד.

מי שבנה את עפרה חזה, מי שהביא אותה אל הפסגות, היה גם מי שבלם אותה, ולא רק מבחינה אישית. מספרים לנו איך בעצם הפריע לה לכבוש פסגות רמות יותר מהישג ידו, איך עולם המוזיקה בארצות הברית היה יכול להיפתח בפניה, אבל בצלאל אלוני מנע את פריצת הדרך, כי לא הסכים לשחרר אותה ולאפשר לאחרים, מקושרים יותר בעולם, לנהל אותה. למעשה – כלא אותה בתוך כלוב של זהב (אכן, אביהו מדינה מספר בסרט שהיא ביקשה ממנו לכתוב על כך שיר, וכבר אז היה לו ברור שהיא מבטאת את מצוקתה הפרטית והאישית). במשך עשרות שנים צייתה למנהלה האישי, עד שהתמרדה, והסוף הרי ידוע לכולם.

אז מי הדביק את מי באיידס? דורון אשכנזי אותה, או היא אתו? הסרט מנסה להשיב על השאלה, אבל כמובן  שהאמת לעולם לא תיוודע.

נשארנו עם סיפור עצוב מאוד, על אישה שהיה לה כמעט הכול: הצלחה אמנותית, ובימיה האחרונים, כפי שאפשר לראות מהסרטונים הביתיים, גם אהבת אמת. הכול, ובעצם – לא ממש. שהרי מתה צעירה ויפה כל כך. וזהו, הכול נגמר. 

האם הייתה נשארת בחיים אילו לא התביישה כל כך במחלה? אילו הסכימה להיחשף? אילו לא הקפידה כל כך לשמור על מה שנראה לה הדבר החשוב ביותר: תדמית הטהורה (כאילו שאפשר להאשים מישהו במחלתו! כאילו שיש בה משהו מבייש!)? אין לדעת. הסדרה מסתיימת באחת בתחושה של החמצה ועצב. הנה עפרה חזה. הנה שיריה, וזהו. זה הכול. יותר מזה לא יהיה. נגמר. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 9

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 9 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 8 אפשר לראות כאן

אמיר זיו, "חמצן": מה לא יכול כסף לקנות?

הרומן הראשון שכתב אמיר זיו, ארבעה אבות, הפתיע בבשלותו ובמיומנות הכתיבה המדויקת והמשוכללת של כותבו. הכישרון שבו נכתב ספרו השני, חמצן, שראה אור לאחרונה, כבר אינו מפתיע. גם חמצן כתוב היטב.

ההפתעה הטמונה בו היא התעלול הספרותי המרתק שנקט זיו: הרומן נפתח בפרק האחרון, פרק 10, ולאט לאט נעים לאחור, בתוך פרק זמן של כמה ימים, עם הבלחות אל העבר הרחוק יותר. התוצאה שמתקבלת היא שבעצם אנחנו יודעים את הסוף, יודעים למה כבר אי אפשר לצפות או לקוות, מכירים כמה מפרטי העלילה, אבל עדיין לומדים לא מעט, שכן כל פרק ממלא חללים שהיו רק קווי מתאר וכל פרק מעמיק אותם בפרטים ובנפח. הציור השלם הולך ונוצר לעינינו: הדמויות שאת כל אחת מהן נפגוש בפרק המיועד לה, צרכיהן, רצונותיהן הסותרים, האכזבות והכישלונות שכולם נוגעים אלה באלה.

העלילה קאמרית. היא מתרחשת בין בני משפחה קרובים: הורים ובנם, סבא וסבתא, צעירה שהנכד מאוהב בה, ושותפו לעסק של הסבא.

כמו ברומן הקודם, גם בחמצן מפליא אמיר זיו לתאר אהבה גופנית: זאת של נער צעיר שחש בה לראשונה ומיטיב לפרט בעדינות שובת לב את דקויותיה האינטימיות. הנה דוגמה: רן והצעירה שהוא מתנדב אתה במד"א יושבים על אלונקה באמבולנס, שניהם עטויים במסכת הגנה, ומתנשקים בפעם הראשונה, בלי להוריד אותה: "מסכי ההפרדה האלה לא הפריעו לו לחוש כאילו הוא עצמו נשטף החוצה מתוך גופו, שאינו יכול להכיל עוד את כל העונג המחלחל אליו, כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר, וכעת גופו אינו אלא רוח, ענן, בלון מנופח, מעטפת עור קלילה של מה שהיה קודם רן, מעטפת שמו להתמסר לנעשה, והולכת וגדלה ותופחת מאושר. צמרמורת ריגוש בעוצמה שמעולם לא העלה על דעתו שתיתכן אחזה בעורפו וזלגה במורד עמוד השדרה. הוא היה משותק. מהבחינה הזאת, חלפה מחשבה בראשו, הוא שוכב על המשטח הנכון". כל כך יפה ומעודן! כשקראתי את הדברים הללו לא יכולתי שלא לחשוב על הנזק הנורא שגורמים הסרטים הפורנוגרפיים שבני נוער רבים מדי מכורים להם; אלה שגוזלים מהם את היכולת להרגיש דקויות בעוצמה, שהרי הצורך בריגוש גובר, ואין מקום למעט המכיל את המרובה. (כשהנער המאוהב בספר שלפנינו חוצה גבול אסור, זה לא קורה מתוך כך שהגיע אל הסיטואציה עם תפיסות מוטעות מראש, אלא מתוך היסחפות שהסיטואציה גרמה לה). 

חמצן מבקש לבחון מה משמעותו של כסף, לא סתם כסף, אלא עושר מופלג. האם הוא יכול להבטיח אושר? האם היכולת לקנות הכול, אפילו רפואה משובחת, אפילו הצלחה אמנותית (אמיתית או לכאורה), מבטיחים לאדם העשיר שיהנה באמת ממה שיש לו? שיחוש שמחת חיים? אלה כמה מהשאלות שהרומן מנסה להשיב עליהן.

אחד הפרקים המרתקים עוסק בחקירה משטרתית שהזכירה לי – איך לא? – מה שידוע לנו על החקירות של בכירים בצמרת הישראלית. בכלל, הספר קריא מאוד, וזאת אחת ממעלותיו.

הוא נפתח בתהייה: מה יהיה על הבטחתו של הרופא שמגיע ממש בשורה הראשונה לעשות "כל מה שאנחנו יכולים"? לעולם לא נדע אם הצליח, שכן מכאן ואילך נפליג בלי הרף, בכרונולוגיה הפוכה, אל העבר: מפרק 10 אל פרק 1. עם זאת, נלמד הרבה מאוד על מי שאושפז, ועל מה שעבר בשבוע האחרון (ובעצם, במשך שנים רבות) עליו ועל הקרובים לו. נלמד על תככים, אהבות ושנאות, על מפחי נפש ובגידות מסוגים שונים, ועל ההשפעה הרבה שיש לבני אדם על זולתם.

עוד פעם כל זה?

אלול בעין כרם

אֱלוּל בְּעֵין-כָּרֶם. עֲנָנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִים אַחֲרוֹנִים,
"הַדִּכְדּוּךְ הֶעָמֹק שֶׁל רוּת", עַכְשָׁו שׁוּב.
חוֹמוֹת וּמַדְרֵגוֹת מְטַפְּסוֹת בְּלִי לְהַגִּיעַ,
הַגֶּפֶן, רֵיקָה וּמְאֻשֶּׁרֶת, דְּבוּקָה לָאֲדָמָה.
"לֹא לָמוּת עַכְשָׁו". הָעָיִן יוֹצֵאת לְטַיֵּל
הַגּוּף נִשְׁאַר בְּבֵית. וּבַחוּץ גּוֹעֵשׁ
שׁוּק סוֹף הַקַּיץ: אוֹר מָחְלָף
עִם שֶׁל מְדַבֵּר. צְבָעִים וְזַיִת
סֶלַע וְהֵדֵי דִּבּוּר.

מִמְצָאִים אַרְכֵאוֹלוֹגִיִּים מִתַּחַת לָרַגְלַיִם
"לְכָל הַיּוֹתֵר אַהֲבָה", אַתְּ
מְרַשְׁרֶשֶׁת חֲזָרָה לְתוֹךְ הַחֶדֶר הַפְּנִימִי.
"כְּאִלּו נוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ". זֶה נוֹרָא,
עוֹד פַּעַם כָּל זֶה?

"בֵּין כָּךְ קִבַּלְתִּי אָז אֶת הַכְּאֵב מֵאִמִּי
בְּלִי לָקַחַת אוֹתוֹ מִמֶּנָּה."

שיר לראש השנה

הַרְצָאוֹת טְרָשִׁים. תַּלְמִידֵי קוֹצִים,
הָאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל נְדִידַת חוֹלוֹת.

מִכְלְלוֹת הַזֵיתִים. מַדָּעֵי הָרוּחַ שֶׁל הָרוּחַ,
מֶחְקָר עֲצֵי הַתְּאֵנָה עָלֵינוּ, בַּעֲנָפִים שׁוֹנִים. 

קוֹנְגְרֶסִים שֶׁל צְרִיחַת צְפָּרִים רְעֵבוֹת,
כִּנוּסֵי שָׁרָב בָּהָר הַקֵרֵחַ.

וְעוֹד מְעַט יָבוֹאוּ לְבַקֵּר,
אֶת הַנְהָלַת סִפְרֵי דָּמִי, לִקְרַאת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. 

רַגְלֵי הַשָּׁנָה הָאַכְזָרִית דָּרְסוּ אוֹתִי,
אֲבָל יָדִי עַל מָתְנֵי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה. 

א. פ. סובוטין, "בתחום מושבם של היהודים": איך נראה מסע בזמן

הדבר הראשון שצד את העין הוא יופיו הקלאסי של הספר. עיצובו מדויק ומושלם, כריכה קשה, נייר איכותי: ספר כמו אלה שנראו פעם, מהסוג שנאה להציגו לראווה על המדף, ונעים לקרוא בו.

אחר כך מגיע פתח הדבר שכתב פרופסור גור אלרואי, חוקר ומרצה בחוג ללימודי ישראל ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.  אלרואי, שהביא את הספר לדפוס, פותח ומסביר כי "ספרים מעטים היטיבו לתאר את חיי היהודים בערים ובעיירות של תחום המושב הרוסי", וכי הספר שלפנינו "הוא ללא ספק אחד מאותם ספרים נדירים שמעניקים לקורא חוויית קריאה אינטימית והכרות מוחשית ובלתי אמצעית עם שדרת חייהם של יהודים מן השורה ברוסיה האימפריאליסטית של שלהי המאה ה-19".

אלרואי ממשיך ומסביר את הרקע ההיסטורי: מה היה תחום המושב, מתי נוצר, מה היו גבולותיו. בהמשך הוא מאיר חלקים מתוך הספר, מסביר מדוע כתב אותו סובוטין, ומה בעצם רצה להראות בו.

ואז – הספר עצמו.

אודה על האמת: לא קראתי אותו לעומקו. כך למשל לא עצרתי והפנמתי את כל המידע הסטטיסטי שהוא כולל, אם כי חלק מהטבלאות שהתעכבתי עליהן בהחלט מעניינות. הן מפרטות בין היתר מה היה כוחם הכלכלי של היהודים שחיו בשלוש הערים שבהן ביקר סובוטין בקיץ של שנת 1887 (מפה מצורפת בתחילת הספר). סובוטין סייר במינסק, וילנה וקובנה, וההצטרפות אליו דומה למסע במכונת זמן.

הפרק הראשון מתחיל בתחושה ממשית של נסיעה: "מראה של מינסק מכיוון מסילת הברזל אינו מרשים ביותר. על גבעה לא גדולה, באמצעה של בקעה ביצתית, דבוק לו ערב-רב של בתים, ומעליהם מתבלטים מגדליהם של שני בתי תפילה קתוליים, בניין בית הכלא וחמש-שש כיפות של כנסיות – כללו של דבר, לא תואר לה ולא הדר!"

הוא ממשיך בקביעה: "כבר במבט ראשון הבחנו שהרכיב היהודי דומיננטי כאן מאוד, וכל האחרים מחווירים לעומתו", ואז ממשיך ומתאר את חיי היהודים במינסק ואת מה שראה שם כבר בתחילת ביקורו: ארבעה יהודים מרצפים כביש; שניים פוסעים על "מדרכת עץ" ו"מנהלים דיון על איזה דבר ומנופפים במרץ בידיהם"; בפינת רחוב שלושה מהם עומדים ומשוחחים; ילדים רצים לבית הספר, "ומכיסי כמה מהם מבצבצת פת-שחרית צנועה"; פועלי בניין – יהודים; יהודייה זקנה נושאת סל פירות למכירה ואחרת דוחקת עז לחצרה. עוד ועוד מראות מצטיירים לעינינו, ססגוניים, ברורים ומרתקים. הנה הגענו אל היהודים הללו, מלפני 133 שנה, ואנחנו צופים עליהם כמו בסרט שעוקב אחריהם ואחרי מעשיהם.

אחרי ההתרשמות מראייה, מגיעים הנתונים: טבלאות המסכמות, כאמור, את מצבם של יהודי שלוש הערים בסוף המאה ה-19. למשל – "כמה תעודות סוחר מן הגילדה הראשונה והשנייה הוענקו" ליהודים וללא יהודים, והשוואה בין השנים 1876, 1880, 1884, 1886. רואים שבתחילה 90% מהאנשים שזכו לתעודת הסוחר הזאת היו יהודים, אבל מספרם הצטמצם במשך השנה וירד ל-88%. או: מה היה אחוז היהודים מבין הגגנים שעבדו בווילנה ב-1887? מסתבר מהטבלה: ש-100%: 68 במספר. גם בענף הכובענות הפרוונות שלטו היהודים באופן מוחלט, לעומת, למשל, סנדלרות: רק 24%: 116 לעומת 369 סנדלרים לא יהודים. כשקוראת שאינה חוקרת את התקופה מתעכבת על הנתונים הללו, הם מעניינים כקוריוז, אבל קשה לעכל את שפע הנתונים, ובשלב מסוים הפסקתי לנסות להתעמק בהם.

הם יכולים בלי ספק לשמש אוצר בלום לחוקרים. אותי כקוראת מהשורה, עניינו יותר תיאורי האיפיונים של היהודים ושל אורחות חייהם, מנקודת מבט אובייקטיבית (לכאורה!). למשל: "רוב היהודים העוסקים במסחר זעיר, ובייחוד היהודיות, אינם מיטיבים לחשב סכומים גבוהים; מחזורי מסחרם הזעומים הצרו גם את ראייתם החישובית. רבים מהם מיטיבים לספור רק עד מאה, ומשם ואילך הם מתבלבלים…" ומוסיף סובוטין ומעיר: "דבר זה יכול להפתיע כל מי שרגיל לראות ביהודים תגרים זריזים וממולחים"… ועוד דוגמה: "מתברר שבתוך בתיהם שומרים היהודים על ניקיון רב יותר מבסביבתם. לרוב, חדריהם מסוידים ונקיים למדי. עצם עיצובם של חדרי היהודים חורג ממה שמקובל לחשוב על חוסר הניקיון האופייני להם. אפילו בבתיהם של יהודים שאיזושהי פרוטה מצויה בכיסם עיצוב החדרים תרבותי למדי, ובייחוד בהשוואה למגוריהם של איכרים ושל העניים יושבי הערים הרוסיות. על בתיהם של האמידים שביהודים אין מה לומר – מגוריהם נראים אירופיים למהדרין". תיאור נוסף הוא זה של יהודי המשמש כסבל, חרף גופו הצנום: "פעם אחת ראינו ייצורון שכזה ששני גברתנים העמיסו עליו אריזת צמר אדירת ממדים שגודלה היה יותר מגופו; כמדומה הייתי שאריזה שכזו צריכה הייתה למעוך את היהודי ולשטחו, והוא אפילו גלגל את עיניו מרוב מאמץ, אבל האנשים שהעמיסו עליו את משאו אמרו לי: אין דבר, הוא יסתדר! – ולמרבה תדהמתי הוא אכן נשא את משאו, בגניחות ובאנקות, למרחק של מחצית הוורסטה, וקיבל בעבור ההובלה חמש קופיקות בלבד – מחיר מקובל כאן בעבור נשיאת משאות." מסקנתו: "כללו של דבר, מציאות המקום אינה מותירה אבן על אבן מן התפיסה שהתגבשה בדבר אי-כשירותם של היהודים לעבודה פיסית."

משלושת הציטוטים הללו אפשר להבחין במה שאופייני לספר: שילוב של אובייקטיביות, המתבטאת בנתונים מספריים, לצד התרשמויות סובייקטיביות, שיש בהן גם לא מעט מאבק פנימי, כך נראה, באנטישמיות הלא מודעת של הכותב. שוב ושוב הוא מתפעל מהסתירות שהוא מגלה בין הדעות הקדומות המקובלות שאימץ בלי דעת, ומה שהוא רואה במו עיניו.

ועם זאת, התיאורים חיים וססגוניים מאוד. כך למשל תיאור עוניים של יהודי שלוש הערים שבהם ביקר סובוטין מחרידים. במיוחד אלה של וילנה, שבה העניים המרודים חיו, על פי תיאורו, במחילות תת קרקעיות חשוכות ועלובות בתוך מה שנראה לו כמו אתר של זבל.

כמעט משעשע התיאור של קריסת שירות הדואר שבעטיה "רבים אינם סומכים על הדואר ואינם שולחים את מכתביהם אלא כמכתב רשום" ולכן "יהודי-החמד הפרגמטיים ייסדו כבר מזמן שירות דואר משלהם, והוא נוח יותר ומאורגן כהלכה ופועל במקביל לדואר הממשלתי" (וזאת, יש להזכיר, לא כאן בישראל במאה ה-21, אלא ברוסיה, במאה ה-19! ומה השתנה?"

מדהימים התיאורים המראים עד כמה "שלט" הקיום היהודי בערים הללו. למשל, בשבת "רעש הכרכרות שוכך ברחבי מינסק; בנסיעתנו שלנו ברחובות העיר היה משום צרימה מסוימת". או: "בשבת, עם כל התסיסה ברחובותיה של מינסק אשר שורצים יהודים, איש אינו מפר את הסדר הטוב: אין כאן לא צעקות, לא שיכורים ולא קטטות, והמשטרה נשארת חסרת מעש".

המחשבה על החורבן המוחלט שיומט על הקהילות הללו בתוך כמה עשורים מזעזעת ומחרידה, דווקא כשמבינים עד כמה דומיננטיים היו אז היהודים במקומות שנעלמו מהם כמעט כליל. אכן, אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב על השואה, ממש כשם שביד-ושם נפתחת התצוגה בסרט שמתעד את "יהודי העיירה". במידה רבה מאוד הספר נחווה כמעין סרט תיעודי כזה.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 8

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 7 אפשר לראות כאן

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 8 Sonnets from the Portuguese

האם יש קשר בין השקעות בחברות הזנק, בינה מלאכותית ומשחקי שחמט?

לפני כשש שנים, ב-2014, קנתה אמזון את אתר האינטרנט Twitch. 

מה השתנה מאז?

איך כבש Twitch את המקום ה-31 בין האתרים שאליהם מרבים גולשים להגיע ואיך הוא מכניס לבעליו סכום של כמיליארד וחצי דולר בשנה?

מדוע מרבה השחמטאי היקארו נקמורה, שזכה בתואר רב-אמן, להופיע ב-Twitch ולערוך שם משחקי שחמט וירטואוזיים? 

ואיך כל זה קשור ב-AI (בינה מלאכותית) ובהשקעות בחברות הזנק, בשלביהן ההתחלתיים?

רמז: שחקני שחמט אוהבים לנצח. הם מנצלים כל הזדמנות אפשרית. והכי חשוב –הממשק, זה שכבר מזמן מאפשר לשחקני שחמט לנצל את היכולות המופלאות, מעוררות ההשתאות, של הבינה המלאכותית, שמסוגלת ללמוד בעצמה ללא פיקוח אנושי. 

על כל אלה כתב שחר צפריר, שותף בקרן הון סיכון TLV במאמר מפורט, עתיר קישורים מבארים ומאיר העיניים:

 

The Interface Is the Message (when you know the rules)

What Chess streamed on Twitch, AI, and seed-stage startup investments have in common

וזאת ההתחלה:

A couple of days ago, the New-York Times published an article about the soaring popularity of chess on Twitch, giving Grandmaster Hikaru Nakamura due credit

Of all things, this made me revisit past thoughts on how chess has helped me understand the critical importance of the interface between AI and knowledge-workers, and how chess has led me to make multiple seed-stage investments in AI-driven startups

את המאמר המלא והמרתק אפשר לקרוא כאן. 

מי הם "האנרכיסטים"?

ב-1977 התחולל בישראל "המהפך", כפי שהכריז עליו בטלוויזיה חיים יבין. בפעם הראשונה נערך מדגם טלוויזיוני, שתפקידו לקבוע, עוד לפני שמגיעות תוצאות האמת בבחירות, בכמה מנדטים זכו כל אחת מהמפלגות. בעקבות התוצאות שהגיעו לידי יבין, הוא הודיע בשידור ישיר, בחגיגיות נרעשת, על השינוי שחל במפה הפוליטית בישראל. 

אכן, בעיני ישראלים רבים הייתה זאת אחת ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, כאלה שתוצאותיהן עדיין ניכרות, זמן רב אחרי תום כהונתה של הכנסת התשיעית; באותן בחירות, שנערכו ארבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור, זכה לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין, ברוב בכנסת, וקיבל לידיו את רסן השלטון. הסתיימה ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, והליכוד שולט מאז ועד עתה כמעט ברצף, למעט ממשלות רבין, ברק, וממשלת האחדות הלאומית (פרס-שמיר). 

זמן לא רב אחרי "המהפך" כתב יהושע סובול,  מחזאי, במאי וסופר ישראלי, את "השיר על הארץ", שיוני רכטר הלחין, ונורית גלרון שרה:

בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
בואו נשיר את השיר הצהוב של החול
יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ
ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.

איפה הארץ ההיא, שקראו לה קטנטונת?
איפה אותה אהבה מגוללת בחול?
אנרכיסטים הולכים בדרכים, לעורם רק כותונת
ובוערת אש בראשם ששורפת הכל?

תנו לי לשוב אל אותה הפינה הנידחת
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות
תנו לי מילים עזובות, מנגינה נשכחת,
להוציא מבין הקוצים, קרעים של ילדות.

תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
מאוהב וזרוק אמיתי בלי זהות וזכויות
תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח
שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות.

לפני שנה, בספטמבר 2019, כשחגג סובול יום הולדת 80, הוא לא היסס לספר מה היה הרקע לכתיבת השיר: "התחושה הייתה," אמר בריאיון לעיתון כלכליסט, "שהולכים להשתנות דברים בצורה קיצונית ומתוכה כתבתי שהולכים להיפרד מהארץ כפי שהיתה. כשכתבתי על ‘שמחת הפשטות’ התכוונתי לכל מילה כי היתה יותר סולידריות בין השכבות השונות והחיים היו יותר פשוטים, על כל היתרונות והחסרונות. הארץ היתה יותר קטנה אבל פחות שמנה. אחת המחלות של החברה הישראלית שהיא לוקה בהשמנת יתר, היא מחזיקה חגורה שמנה מאוד של אוכלוסייה חסרת זכויות ואלה דברים שפועלים על הלב והורסים אותו. אני עדיין מכבד את הדעות של הבחור ההוא שכתב את השיר, לא נעשיתי חכם יותר מכפי שאותו צעיר היה".

סובול מתאר בשיר ארץ שכבר לא הייתה כבר כשכתב אותו: ארץ שהייתה פעם "קטנטנה": זכור הפזמון החוזר בשיר מ-1943, שכתב שמואל פישר והלחין הנריק (צבי) גולד-זהבי: "אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, / נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת. / אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי / אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת"…

אחרי מלחמת ששת הימים הארץ שוב לא הייתה כה קטנה, שכן היא כללה את שטחי הגדה המערבית, את הגולן ואת מרחבי חצי האי סיני (שהוחזרו למצרים בעקבות הסכם השלום עם אנואר סאדאת, ב-1982). 

סובול זוכר בשירו את "היחפנים" "פורקי העול" ש"עשו אהבה" עם הארץ כפי שהוא זוכר אותה, או רואה אותה בעיני רוחו, בימים שנאבקו עליה באהבה, כבשו אותה בכפות רגליהם היחפות, מאוהבים ושרוטים, עניים חולמים ש"לעורם רק כותונת", והם מתעלים בחלום קודח ו"מטורף", שהרי שיבת ציון, התקומה, החזון הציוני, לא יכלו להיראות מעשה שפוי. סובול מתגעגע לימים שהארץ הייתה "נידחת", והחיים בה – אלה של בוניה החלוצים – היו פשוטים. אנשים עסקו בסילוק קוצים כדי להכשיר את האדמה לגידולים חקלאיים.

סובול מכנה את אותם חלוצים "אנרכיסטים". בפזמון המילה הזאת מלבבת ומכמירה. כן, היחפנים ההם חלמו. כן, הם פעלו, ומימשו חלומות בלתי אפשריים. ולא, סובול ודאי לא העלה בדעתו לאן תתגלגל המילה הזאת, "אנרכיסטים", שבשיר שכתב היא כה תמימה ואוהבת.  

"מהי ספרות?" שאלו בגיליון החגיגי, מספר 20, של כתב העת הו!

הגיליון ה-20 של כתב העת הו! ראה אור, ואפשר לקנות אותו כאן:

 הנה רשימת המשתתפים בו: 

בהיותו גיליון חגיגי, שינה מעט הו! את מתכונתו. דורי מנור, עורך כתב העת ומייסדו, פנה אל כמה עשרות סופרים, משוררים, עורכים וחוקרי ספרות וביקשו מהם לכתוב בשניים שלושה עמודים תשובה לשאלה "מהי ספרות".

כדברי המערכת: "אינספור תשובות כבר ניתנו לשאלה הזאת, ואף על פי כן דומה שאין דיון מעניין ומפרה מזה. שהרי דווקא החשיבה המחודשת על השאלות הבסיסיות ביותר מאפשרת לנו לבחון מחדש את מה שנדמה כמובן מאליו, ולנער כמה תפיסות מקובלות מדי, 'אמיתות' שכבר היו לקלישאה. ב־95 הטקסטים שנכתבו במיוחד לכרך זה יש כדי לעדכן ולגוון את המחשבה על הספרות הישראלית ועל ספרות בכלל, ולרענן מוסכמות לא מעטות".

כאמור, תשעים וחמישה כותבים, שהמסות שלהם סודרו על פי הא'-ב' של שמותיהם, נענו לאתגר. מרתק לקרוא את נקודות המבט השונות שמהן ניגשו לשאלה, ואת הזוויות המגוונות שהעניקו לתשובה. השלושה הראשונים, פרופ' זאב שטרנהל, ד"ר נעמה צאל וד"ר סמדר שיפמן חרגו מהסדר הרגיל של ההופעה, שכן מדובר בשלושה יוצרים וחוקרים שהלכו לעולמם עוד לפני שהכרך ירד לדפוס.

נוגעים ללב במיוחד הדברים שכתבה נעמה צאל. כותרת המשנה למסה שלה: "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה". צאל פותחת בתיאור אישי מאוד, שממנו היא מפליגה אל הכללי: "לפני שנה חליתי בסרטן. השפה שלי נפלה. ביומן שלי — דממה. רק פעם בזמן רב, איזו התקבצות מילים שנועדה לסמן בעיקר את השממה שסביבה, את האדמה החרוכה". צאל, כנראה בדברים האחרונים שכתבה בחייה (כמצוין בהערת שוליים), מסבירה כיצד, בעקבות המחלה, ספגה השפה שלה מכה קשה, וממשיכה לכך ש"הספרות היא משת״פית. היא הראשונה לקפוץ לעשות משא ומתן עם האויבים הכי גדולים. כי היא לא נמצאת בבידוד." צאל ודאי לא יכלה לשער בנפשה עד כמה משמעותיים יהיו דבריה, שייקראו אחרי מותה בטרם עת, עוד לא בת ארבעים.

קראתי את כל המסות האחרות, ואני מביאה נגיעה קלה מכמה מהן:

דורי מנור, העורך של הו!, מספר שכמו אמו בשעתה, הוא "עוסק בצֵיד מרגלים. אלא שהמרגלים שאני לוכד אינם מרגלים בשר־ודם: אלה מרגלים העשויים מאותיות ומצלילים"; כיצד מילה קונוטטיבית מאוד ששמע בילדותו טלטלה את עולמו ופתחה בפניו עולמות, ואיך השפיעו עליו סודות מדינה שנחשף אליהם. 

דנה אולמרט מפתחת את הרעיון שלפיו יש בכוחה של הספרות לשנות את מציאות. היא מביאה, בין היתר, את אוליבר טוויסט, ואת אוהל הדוד תום

שמעון אדף מראה כיצד הספרות מדברת על דבר אחד, באמצעות דבר אחר (והרי זה מה שעושים דימויים, לא כן?). אדף פותח את הטיעון שהוא מפתח באמצעות אנקדוטה: "היסטוריון שתחום התמחותו הוא המאה התשע־עשרה באירופה מתחיל לקרוא בזמנו הפנוי רק ספרות מדע בדיוני. בשלב מסוים מתעורר בו החשש שמא לא יוכל לחזור לקרוא ספרות אחרת. הוא לוקח לידו את אחד הרומנים החביבים עליו, גאווה ודעה קדומה של ג׳יין אוסטן. למרבה ההקלה הוא נהנה ממנו יותר מבעבר. אבל הוא רואה אותו באור חדש: אם קודם השתומם מכישרונה של אוסטן לבטא את המורכבות של הטבע האנושי והחברתי, הרי שעכשיו, תוך כדי קריאה, צצה אצלו שאלה אחרת – איזה עולם צריך לדמיין כדי שהאירועים שאוסטן מתארת אכן יוכלו להתרחש? להפתעתו הוא מגלה שעל מנת שהסיפור של אליזבת בנט ומר דארסי יתרחש בדיוק כמו שאוסטן מספרת אותו, צריך לדמיין עולם שונה למדי מזה שאוסטן חייתה בו הלכה למעשה".

חיים פסח אינו מהסס להדגים "מהי ספרות" באמצעות ציטוט סיפור מקראי, זה של בלעם והאתון. הוא מתבל את מאמרו בלצון: "ואני מדלג, לטובתכם ולמען הטעם הטוב, על הפרשנות הפרוורטית שנתנו לסיפור זה חכמינו זכרונם לברכה באשר לפשר טענתה של האתון: 'רכבת עלי!' (וזה אמיתי)", ומגיע בסוף המאמר למסקנה מעניינת של איש ספרות ועורך ותיק. 

מאיה ערד, במאמר מרתק, מלקטת התנסויות שחוותה ובאמצעותן הבינה מהי ספרות: איך הבחינה לראשונה בצביעות ובזיוף, איך למדה על היכולת להיכנס לעורו של האחר, לראות את הדברים מנקודת מבטו. איך נוכחה שמבוכות ואי נעימויות יכולות להיות חומר הגלם של הספרות, וכן הלאה. 

ערן רולניק, שלא במפתיע, בהיותו פסיכואנליטיקאי, מראה כיצד "הספרות והפסיכואנליזה משתמשות באמצעים שונים על מנת להשיג כמה מטרות דומות".

נסים קלדרון, חוקר הספרות, נעזר בברנר ובמניפסט שכתב, כדי להשיב על השאלה. 

הסופר משה סקאל דן בהבדלים שיש בין משוררים לסופרים. משוררים "הולכים בעקבות החלילן מהמלין" ואילו "סופרים הולכים בעקבות פירורי הלחם", שכן הם "משפילים את עיניהם אל האדמה ומחפשים עליה פירורים. הסיפור משליך את פירורי הלחם האלה לעברם, וכל סופרת וסופר מלקטים את הפירורים שלהם, לפי טעמם ומזגם". 

ראובן נמדר מספר סיפור שלקח בצדו.

טל ניצן משיבה לשאלה בטקסט קצר ושירי.

נועה מנהיים פותחת כדרכה בתיאור צבעוני וחד של משהו שאירע במוזיאון הבריטי בחורף של 1872, כאשר "החל ג'ורג' סמית' בן ה־32 לקרוע מעליו את בגדיו תוך התרגשות…"

כותרת חיבורו של רויאל נץ היא "מהי ספרות גרסת המתמטיקה" והוא עוקב בו אחרי אייזיק ניוטון, ש"המציא את המדע הניוטוני" כי "באותם ימים השתולל הדבר והאוניברסיטה נסגרה".

אסתי ג' חיים מסבירה בחצי עמוד כי הספרות היא בשבילה "המחלה ובד בבד הניסיון להחלים".

לאה איני פותחת את תשובתה בסדרת שאלות: "את מי שואלים? את הכותבת? את הקוראת? את הקוראת שהיא גם כותבת? ולאיזו כתיבת ספרות מכוונים? לספרות מנפקת תוכן המעסה את בלוטות התרבות תוך שימוש בכריות לשון? במיני סמלים מוכרים? או לספרות שנדמית כזרה? כזו הנכתבת למעטים, והיא אמנותית?"

נורית זרחי משיבה בשיר שנקרא "ספרים" ומתחיל כך: "שָׁם רָאִיתִי אֶת הַסּוּס שֶׁבָּא לִשְׁתּוֹת".

א"ב יהושע פותח בניסיון להגדיר קודם כל מהי אמנות והיכן בעצם אפשר למצוא אותה.  

סיון בסקין מסבירה ש"כן, הספרות היא משחק בשבילי", ומוסיפה, "זה לא מקטין אותה בשום צורה", ואז מציירת תמונה קסומה שלה ושל חברתה כשהיו בנות אחת עשרה או שתיים עשרה: "קיץ. ליטא. אנחנו בדרך לאגם — שביל באורך כשני קילומטרים דרך היער. השביל מתחיל מבית הספר שבו למדו האמהות שלנו שני עשורים קודם לכן, ונגמר בירידה תלולה, שבה היער הופך לשורשי אורנים בחול, שמתמעטים והופכים לחול סתם, שהופך למים צלולים. מדי פעם אנחנו סוטות קצת מהשביל כדי לאכול כמה אוכמניות ופטל מהשיחים. אנחנו לא מתפעלות מהנוף, כי הוא חלק מאיתנו, לכן אנחנו צריכות משחק לדרך. 'רוצה את להיות קטולוס, ואני אהיה קטילינה?' שואלת סשה. 'אני לא חושבת שהם נפגשו,' אני אומרת. 'עד שקטולוס הגיע מוורונה לרומא, קטילינה כבר הוצא להורג.' 'לא נורא,' אומרת סשה. 'נגיד שהם הספיקו להיפגש. נגיד שקטולוס הגיע לעיר קצת קודם. גאיוס, אתה בא לשתות יין? יש לך שירים חדשים?'": שתי ילדות שהספרות אצלן היא החיים עצמם. גם ובמיוחד כשהם נראים כמשחק. 

עוד ועוד חיבורים קצרים שכל אחד מהם שונה, המגוון רב, והעניין והסקרנות הולכים ומתעצמים, ככל שקוראים את התשובות השונות.

אחד מהחיבורים מגיע במפתיע מנשיא המדינה, ראובן ריבלין, שקושר בין הספרות בה"א הידיעה וסיפור שחרזדה, אלף לילה ולילה, שאביו, הפרופסור יוסף יואל ריבלין, תרגם מערבית לעברית. ריבלין רואה בתרגום ניסיון לקרב בין העמים, ומספר שאביו תרגם גם את הקוראן, כי סבר שכך יוכלו בני אדם "לזהות זה בזה גון קול דומה, שורש היסטורי משותף, מיתוסים דומים שבונים את חיינו. גם אם שמותיהם שונים. גם אם שפתנו דומה אך שונה, או שונה לגמרי. ומתוך כך, הספרות מעשירה את חיינו ועולמנו, אבל גם מאפשרת לנו להרגיש קרובים יותר ודומים יותר לשכנינו".

האם המסר ההומני והמקרב יכול לצאת מתוך "הו!" אל המציאות הפוליטית, כאן ועכשיו? 

למרבה השמחה גם אלי פנה דורי מנור, והנה הפסקה הראשונה במסה שכתבתי:

בחלקו השני של הו! מובאים ארבעים שירים שכולם הופיעו בכרכים הקודמים. המדור מכונה "מצעד הלהיטים של 'הו!', השירים הנבחרים". העורכים ביקשו מחוקרים, חוקרות, סופרים, סופרות, משוררים  ומשוררות לבחור את שירים החביבים עליהם במיוחד.

מבחר השירים משמח לבב אנוש. 

הנה אחד מהם, שכתבה סיון בסקין:

 

ואחד שכתבה אנה הרמן:

המבחר כולו מסחרר ומשמח עד בלי די.

כאמור, אפשר לקנות את הגיליון ישירות מהקיבוץ המאוחד, כאן, וגם, כמובן, בחנויות הספרים. 

שטפן צוויג, "מכתב של אלמונית": האם העוצמה הרגשית תגבר על האדישות

"מכתב של אלמונית" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של שטפן צוויג, שפרסם אותה לראשונה בגרמנית ב-1922. היא פורשת את סיפורה הרומנטי של אישה מאוהבת שעוצמת הרגש שהיא חשה הכתיבה את כל מהלכי חייה. נחשולי הרגש מתנפצים על האדם שבו היא מאוהבת עד כלות, והוא אפילו לא יודע על כך, אם כי היו ביניהם כמה מפגשים שהשאירו אותו שווה נפש, ומבחינתה היו פסגת חייה.

הניגוד בין העוצמות לבין האדישות, בין הטוטליות לבין האגביות, בין המרכזיות שיש לדמות אחת לבין השוליות של הדמות האחרת, מרתק. הוא – הכול בשבילה. היא –לא כלום בשבילו.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו נוכחים עד כמה הגבר הנאהב אדיש, ולא רק בהקשר של האישה ואהבתה הלוהטת אליו: הסיפור, כך פותח צוויג את הנובלה, מתחיל עם שובו "מטיול מרענן בן שלושה ימים אל ההרים". הוא קונה עיתון בתחנת הרכבת, ושם, כשהוא שם לב לתאריך, הוא נזכר פתאום "שהיום חל יום הולדתו". האם נראה אותו מתרגש? מהרהר הרהור על בדידות, שהרי נראה כי אין לו שום קרובי משפחה או חברים אוהבים שישמחו אתו? החברה היחידה שיש לו היא זאת של המשרת. האם יתעורר בו געגוע לזמנים אחרים, לבני משפחה שאינם עוד, אל מישהו אחר שיביע אהבה והשתתפות? לגמרי לא. "הקביעה הזאת [שיום הולדתו חל היום] לא נעמה לו וגם לא הכאיבה לו." אדיש כלפי עצמו, כלפי חייו, כמו גם כלפי הזולת. 

האם מכתבה של האלמונית יטלטל אותו? האם משהו מהעוצמות הרגשיות שלה יגיע אליו? יסעיר את נפשו? יעורר בו מחשבות, זיכרונות, צער, תחושה של החמצה?

לא ולא. אמנם המכתב מעורר בו איזו פליאה, צל של זיכרון. אמנם הוא מתאמץ לשחזר את דמותה של כותבת המכתב, אמנם "ידיו רועדות", אבל אי אפשר להשוות בין עוצמות הרגש שלה לבין שוויון הנפש שלו.

מעניין במיוחד לשים לב לפרט חשוב עליו: הוא סופר. כלומר – אדם שאמור להיות מחובר אל עולם הרגש, של עצמו ושל זולתו. אבל לא, "הוא לא הצליח להיזכר", ו"נדמה היה לו שחלם על כל הדמויות האלה", כלומר – אלה שעולות מתיאור המפגשים המעטים שהיו בינו ובין כותבת המכתב שהייתה מאוהבת בו במשך שנים רבות, מאז שהייתה ילדה. והרי היה יכול להבחין בה, אילו רק הקדיש תשומת לב מעמיקה יותר – בעצם, תשומת לב כלשהי! – לסובבים אותו.

על שטפן צווייג עצמו אי אפשר לחשוב שהיה אדיש כמו הסופר, גיבור הנובלה שלו. כזכור, צוויג התאבד בפברואר 1942, ביחד עם אשתו, במקום גלותם בברזיל, אחרי שנסו מארצם, כבר בשנות השלושים, בשל רדיפות הנאצים. "אני מברך את כל ידידי" כתב צוויג במכתב ההתאבדות שלו, "הלוואי שיזכו לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

עם מותו אבד לעולם סופר מיוחד במינו, שהותיר אחריו יצירות רבות ומופלאות, ביניהן – קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחייה של אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים. כל יצירה נוספת שלו שמתורגמת לעברית שוב, או לראשונה, משמחת מאוד. הנובלה "מכתב של אלמונית", שהוצאת תשע נשמות הוציאה לאור לאחרונה, כבר ראתה אור בעברית ב-1984, בתרגומו של צבי ארד, כחלק מהספר לילה מופלא.

תרגם מגרמנית: הראל קין

Brief einer Ubekannten Zweig Stefan

אנה הרמן, "אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה"

חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, אוּלַי הִגִּיעַ
הַזְּמַן לִכְתֹּב דְּבַר־מָה עַל הַלֵּדָה.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק.
וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁהִסְמִיךְ הַשֶּׁלֶג
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
שֶׁל הֱיוֹתִי לְסֵרוּגִין מֻפְשֶׁלֶת,
לְסֵרוּגִין כְּבוּלַת שַׁלְשְׁלָאוֹת.
רַכִּים־רַכִּים יָרְדוּ מֵהָרָקִיעַ
גְּשָׁמִים מְעֹרָבִים בְּשֶׁלֶג דַּק,
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
וְדָם שָׁתַת מִפֶּתַח הַלֵּדָה.
וְרַק קוֹלָהּ בָּקַע מִן הַשְּׁפוֹפֶרֶת
בְּטוֹן אָמֶרִיקָנִי פַּרְבָרִי –
(שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא הָיְתָה אֵינָהּ מוּפֶרֶת):
לְבֵית־חוֹלִים גַּם אִם הַדָּם בָּרִיא.
מוֹנִית עָצְרָה. נָסַעְתִּי לַהֲדַסָּה
עֵין כָּרֶם. הַנָּהָג שָׁאַל: "לָלֶדֶת?"
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַדֶּרֶךְ טָסָה
וַעֲנָנֶיהָ תָּסְסוּ כַּלֶּתֶת.
נִדְמֶה שֶׁהַצַּלֶּקֶת שׁוּב נִפְתַּחַת.
מוּטָב אוּלַי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב דָּבָר
כִּי מִי יוֹדֵעַ מָה נִשְׁאַר מִתַּחַת –
שְׁאֵרִיּוֹת שִׁלְיָה? כְּפָפוֹת? צַוַּאר־
הָרֶחֶם וְהָרֶחֶם מַחְבִּיאִים בָּם
אֶת פֶּשַׁע הַסַּכִּין וְהָאִזְמֵל.
הַשְּׁבִיל שֶׁבְּסוֹפוֹ הָיִיתִי אִמָּא
נֶחְתַּךְ עָמֹק בַּגּוּף הַמִּתְנַמֵּל.
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאָחוֹר לְאֹרֶךְ
אוֹתָהּ צַלֶּקֶת לֹא־סְגוּרָה. נוֹתַר
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ כְּמוֹ סְחַרְחֹרֶת,
חֲדַר־לֵדָה פָּתוּחַ שֶׁבּוֹ תָּר
רֹאשִׁי אַחַר אוֹתוֹ הִדְהוּד טוֹטָלִי
שֶׁל דְּמֵי דְּמוּתֵךְ בַּחֶדֶר הַמּוּצָף,
לָכֵן חָזַרְתִּי וְקָרָאתִי "טָלִי"
כָּל פַּעַם שֶׁרֹאשִׁי חָזַר וְצָף.
שָׁקַעְתִּי וְחָזַרְתִּי וְהוּעַרְתִּי
בַּחֶדֶר הַגָּדֵל וְהַהוֹלֵךְ.
אֶל חֶדֶר תֵּשַׁע בָּא הַקֹּר הָאַרְקְטִי.
חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ.
הָלַךְ לוֹ חֶדֶר תֵּשַׁע וְגָדַל.
הָלַךְ לוֹ וְגָדַל לְמִיקְרוֹקוֹסְמוֹס.
הָיִיתִי נְמָלָה בָּאוֹר הַדַּל
וּבְתוֹכִי תִּינֹקֶת אֶסְקִימוֹסִית.
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלָה לְחֶדֶר תֵּשַׁע,
לַחְזֹר כְּמוֹ נְמָלִים מְעַקְצְצוֹת,
לַחְזֹר לְשָׁם כְּמוֹ לְזִירַת הַפֶּשַׁע
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁבַּחוּץ נוֹצוֹת
הַשֶּׁלֶג עָפוּ בָּאֲוִיר בְּלִי הֶרֶף.
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁחָלְפוּ שָׁעוֹת
רַבּוֹת כָּל־כָּךְ, וְיוֹם חָלַף וְעֶרֶב
וְלַיְלָה – לַיְלָה פְלוֹרוֹסֶנְטִי – אוֹת
שֶׁאֵין עוֹד פְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית
שֶׁשְּׁמָהּ הוּא טָלִי. רַק הִדְהוּד מַקְנִיט.
לֵדָה בְּבֵית־חוֹלִים וְלֹא בַּבַּיִת.
קָרָאתִי "טָלִי" וּמוּלִי דָּנִית
הַדּוּלָה הִתְיַצְּבָה. דְּמוּתָהּ הוֹפִיעָה
מִבַּעַד לְחוֹמָה שֶׁל אֲטִימוּת.
אֲבָל הַמְּיַלֶּדֶת לֹא הִגִּיעָה
אֲפִלּוּ כְּשֶׁעָמַדְתִּי לָמוּת.
בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתָן שְׁלוֹשִׁים שָׁעוֹת
בַּחֲדָרִים סָבִיב פָּקַע הַבֶּכִי.
וְלֹא יָכֹלְתִּי כְּלָל וּכְלָל לִרְאוֹת
אֵיךְ הִיא תֵּצֵא מִתּוֹךְ רַחֲמִי, וְאֵיךְ הִיא
תָּגִיחַ דֶּרֶךְ כָּל שִׁכְבוֹת הַטְּרָאוּמָה.
הַזִּכְרוֹנוֹת הָיוּ לְפַח יָקוּשׁ.
הַבֶּטֶן הַגְּדוֹלָה גָּבְהָה וְרָמָה.
דּוּמָם נָפַל הַשֶּׁלֶג. קוֹל קִרְקוּשׁ
שֶׁל אִזְמֵלִים הֵחֵל לְהִשָּׁמַע.
כְּדֶרֶךְ כָּל הַנְּחָלִים הָלְכָה
הַמְּיַלֶּדֶת נַחַל אוֹ שֶׁשְּׁמָהּ
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן – שִׁכְחָה
הָפְכָה אֶת שְׁמָהּ לְדוּ־צְדָדִי. לְאֹרֶךְ
הַשֵּׁם הַמִּתְהַפֵּךְ הַזֶּה אֵלֵךְ,
כִּי שֶׁלֶג עַל הַלֵּב נָפַל כְּמֹרֶךְ
וְרַק אַחֲרֵי שָׁבוּעַ הִתְלַכְלֵךְ.
הַמְּיַלֶּדֶת לַחַן שֶׁאוֹמֶרֶת:
"צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר מָחוּק־מָחוּק",
הָלְכָה כִּי נִגְמְרָה לָהּ הַמִּשְׁמֶרֶת,
הָלְכָה וְלֹא הוֹתִירָה גַּם קְצֵה חוּט.
צַוַּאר־הָרֶחֶם כְּבָר הָיָה מָחוּק
חָמֵשׁ שָׁעוֹת. הָיְתָה פְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר.
שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת שֶׁל פִּיטוּצִין מָחוּ
כָּל זֵכֶר שֶׁל רָצוֹן חָפְשִׁי כְּאֵפֶר.
עַכְשָׁו אֲנִי חוֹזֶרֶת וְנִתְקַעַת
כְּמוֹ בַּפְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר בַּלֵּדָה,
כְּאִלּוּ מִתְהַפֶּכֶת בִּי הַפְּקַעַת
עֲדַיִן, הַכְּרוּבִית הַוְּרַדְרַדָּה
שֶׁלֹּא נָתַתִּי לָהּ לָצֵאת מִתּוֹךְ
רַחֲמִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ
הַחוּצָה. הָרוֹפְאִים צִוּוּ לַחְתֹּךְ
אוֹתִי מִן הֶחָזֶה וְעַד הַבֶּרֶךְ.
לַחְתֹּךְ מִן הַקַּרְסֹל עַד הַצַּוָּאר
עִם חֹמֶר שֶׁמַּרְדִּים שִׁשָּׁה סוּסִים,
לַחְתֹּךְ וּלְפַלֵּס בִּי מַעֲבָר
לִכְרוּב אֲפֹר־עֵינַיִם וּמַקְסִים.
וְכָךְ יָצָא שֶׁבַּחֲדַר־נִתּוּחַ,
כְּשֶׁכָּל גּוּפִי הָלַךְ לוֹ וְנָמוֹג
יָצְאָה לִי מִן הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ
יַלְדָּה חָרְפִּית כִּכְרוּב סָגֹל עָמֹק.
(עַכְשָׁו הִיא כְּבָר בַּת שֶׁבַע וְשׁוֹאֶלֶת
כֵּיצַד חוֹתְכִים אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר,
הַאִם בִּקְצֵה הָאֵם תָּלוּי הַיֶּלֶד
וּמִשְׁתַּלְשֵׁל כְּמוֹ טֶלֶפוֹן שָׁבוּר?)
חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע,
חָלַף הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הָיָה אֶפְשָׁר
שׁוּב לְהַפְשִׁיר מִקִּפְאוֹנוֹ אֶת שֶׁפַע
הַנַּחַל שֶׁקָּפָא לִפְנֵי שֶׁשָּׁר.
חָלְפוּ כְּבָר שֵׁשׁ שָׁנִים, חָלְפוּ כְּבָר שֶׁבַע.
נִטְרַק מוּלִי כְּבָר שַׁעַר הַבַּרְזֶל
שֶׁל גַּן וְשֶׁל בֵּית־סֵפֶר, וְאֵשֵׁב עַל
מִפְתַּן הַזְּמַן הָרַךְ וְהַנּוֹזֵל.
אֵשֵׁב לִי עַל מִפְתַּן הַזְּמַן שֶׁל דָאלִי,
אֵשֵׁב לִי מוּל שָׁעוֹן גָּדוֹל נוֹזֵל.
הַפְּסִיכוֹאָנָלִיטִיקָאִית טָלִי
הֲלֹא הָלְכָה גַּם הִיא לַעֲזָאזֵל.

דוד פישמן, "מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא": מי ניצח

"ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: 'תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם'.

אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ." 

את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, "המכון המדעי היהודי" ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא. 

סוצקבר היה אחד מאנשי "בריגדת הנייר" שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד." 

רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.

מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של "הנפשות הפועלות", שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ'רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו  מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו. 

היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים "עטו על הספרים כמו טלאים צמאים". 

הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:

בַּיְצִיקָה הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.

מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב"בריגדת הנייר": לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: "תמיד שנאתי אותך"…  

אנשי "בריגדת הנייר" שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים "באינטנסיביות" מתוך ידיעה ש"אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים." 

המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…

מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ', התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: "הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל". 

בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש  פרק לתיאור "פנקסו של הגאון מווילנה", ופרקים נוספים על "יומנו של הרצל", "מכתבי שלום עליכם" ועל "הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים". 

ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30,  הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט "פרנהייט 451" של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב. 

הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!  

David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis 

תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין

קישור לדף הספר בהוצאת מאגנס

מה צריך מורה מנוסה לעשות?

אני מטילה עליהם לקרוא סיפור בן חמישה עמודים. נאמר, המינגוויי, או סלינג'ר.

"ובכן, סטיבן, אנא אמור לנו, במה עוסק הסיפור?"

"אני לא יודע. הוא לא מצא חן בעיניי."

"נהדר, דעתך חשובה לנו מאוד. ספר לנו מה בדיוק לא מצא חן בעיניך."

"לא מצא חן בעיניי שהגיבור בוגד באשתו. זה מעשה שפל ולא מוסרי. אני לא אוהב לקרוא סיפורים כאלה."

"אמור לי, סטיבן, ואנשים, בחיים, בוגדים זה בזה ?"

"כן."

"ולמה לא לכתוב על כך סיפור?"

"בגידה היא מעשה שפל, היא לא מלמדת אותנו דבר."

"אתה חושב שתפקידה של הספרות ללמד? מחשבה מעניינת, אם כי שנויה במחלוקת! הבהר את נקודת מבטך."

אני לא שמה קצוץ על דעתו של סטיבן. המשימה העיקרית שלי – לא לאפשר לזב החוטם הערמומי הזה, שכל הלילה עישן מריחואנה (ומריח ממנה גם עכשיו), שרק לפני רגע חתך אותי בפורשה שלו ותפס לי את מקום החניה, לרמות אותי ולהסתיר את העובדה שהוא כלל לא קרא את הסיפור. שאל במסדרון את הבחורה שלו: הסיפור ההוא, מה קורה בו? והיא ענתה לו: יש שם איזה אחד שבוגד באשתו; אה, הבנתי; והנה הוא מוכן עם תשובה. לא תעקוף אותי על עז מקרטעת, אני חושבת לעצמי. "אסחט באיומים ואדחק אל הקיר."

והרי יש כאן עוד מורכבות. אם תחשפי בפשטות את שקריו של הסטודנט ותיתני לו נכשל על כך שהגיע לא מוכן לשיעור, בסוף הסמסטר הוא ינקום. ביום הלימודים האחרון הם כולם מקבלים דפי שורות מהדיקנט ובהם שאלות מנחות. הם מתיישבים ומעקמים במאמץ את האצבעות שאינן מורגלות בכתיבה, ומוציאים באותיות דפוס את דיבת המרצים. "הפרופסור לא עניין אותי." "לא יצר אווירה חווייתית." "אני לא אוהבת את דוגמת העניבה שלו." "נתן D ו־F, ולא הסביר למה. הייתי מאוד מאוכזב."

בגלל זה המורה חייב להיות זהיר במיוחד כשהוא מביא לידיעתו של הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה (אם המורה בכלל רוצה להביא לידיעת הסטודנט את העובדה שהוא בהמה עצלה), כדי שהסטודנט בעצמו יצטרך להכיר בכך, והחברים יוכלו להעיד על כך גם כן. כל סוג של כנות, הצבעה על אידיאלים, קריאה למצפון, מודלים לחיקוי ושאר קשקושים יומרניים, האהובים כל כך במולדתנו, אינם עובדים כאן כלל וכלל. כאן צריך לשעשע את הקולקטיב ללא הרף ובו בזמן לתת לכל סטודנט להרגיש שהוא ורק הוא החשוב ביותר, מושא תשומת לבי המתמדת. אבל בלי חנופה. בלי שקרים בוטים. אם המורה מתחנף לסטודנט ומעניק לו ציון גבוה מתוך רצון למשוב חיובי, הסטודנט יתמלא בבוז ובכל זאת ילכלך על המרצה בסוף השנה.

עוד מומלצת התנזרות מאינטלקט אישי: אינטלקט יכול לעצבן. ומילון פשוט ככל האפשר, הם כבר התלוננו שאני משתמשת במילים שאינן מובנות להם. נוסף על כך, כמובן כדאי לשלוט בשיטה של סטניסלבסקי, מחוזקת בפטפטנות סמיכה.

המורה המנוסה יודע: לא צריך ללמד את הסטודנט. צריך ליצור אצלו תחושה שהוא למד.

טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים": מדוע לא בכו על ברז'נייב

כפי ששמה מעיד, טטיאנה טולסטיה היא קרובת משפחה של הסופר הדגול לב טולסטוי. מקריאת קורות חייה אפשר ללמוד שבשושלת שלה מופיעים סופרים ידועי שם נוספים, למשל אחד איוון טורגנייב. טולסטיה ירשה מהם בלי ספק את כישרונה,  והנה אנו זוכים לקרוא ספר שלה, מתורגם לעברית. 

 כתיבתה של טולסטיה היא, קודם כול, מצחיקה מאוד. היא אירונית ומשעשעת, ואין בסיפורים אף עמוד שנעדר ממנו איזה דבר שנינות מקורית, לפעמים קצת מרושעת, לפעמים גדושה באירוניה עצמית ובביקורת מפוקחת על תופעות חברתיות שהיא מנתחת בעקיפין אבל באופן נוקב.

הסביבה היא אחת הגיבורות הראשיות בסיפורים. בראשונים – זאת של ברית המועצות הסובייטית, באחרונים – זאת של הפרברים והאוניברסיטאות בארצות הברית, שם חיה טולסטיה כמה שנים, לפני שחזרה למולדתה. ברור לגמרי שכל הסיפורים נרקמו מתוך חייה והתנסויותיה האישיות.

כך למשל בסיפור הראשון, "עלמה בפריחה", היא מתארת את חוויותיה כדוורית: כסטודנטית בת שמונה עשרה נאלצה למצוא עבודה קשה ולא מתגמלת כמחלקת מברקים, ובאמצעות התיאור של חוויותיה היא פורשת בפנינו לא רק חוסר ההיגיון הבירוקרטי (מדוע למשל היא חייבת ללכת ולשוב כמה פעמים אל אותה כתובת, כאשר ברור שמברק אחד מבטל את האחר?), אלא גם כדי לתאר את יופייה המתפוגג של סנקט פטרבורג (שאותה היא מכנה בשם חיבה "פיטר"): "באחת הכניסות, באולם המבואה, ניצב קמין – עמד על כנו, קר ושומם, עוד מהזמנים שלפני המהפכה. פעם, ככל הנראה, הסיקו אותו, כשעל גרם המדרגות נפרש שטיח ארוך, לפחות עד קומת הביניים, אם לא עד הקומה השלישית. והיה חמים, וישב שוער משופם, ועלה ריח קפה ווניל. והמעלית הייתה קופסת אור בבאר מסורגת, ואילו עכשיו הקמין – בור הקבר – נצבע בצבע שמן ירקרק, כמוהו כמבואה כולה. ישר על השיש. צבע שמן ירוק". 

הסיפור השני, "חלומות זרים", נפתח במשפט "פטרבורג לא נבנתה עבורנו. לא עבורי. כולנו זרים בה". היא מספרת כיצד פטר הגדול נסע לאמסטרדם וחלם לבנות עיר דומה, ואז "הוא עצמו מת, אך העיר נותרה, וכך נגזר עלינו לחיות בחלום זר". היא מפליגה בתיאורי העיר, והם יפים כל כך! "מי שלא רץ מימיו, באוזניים שמוטות, במזג אוויר שפעתי ומבהיל כמו זה, מי שלא נרטב עד לשד עצמותיו, לא נבהל מהכניסה ומהחצרות, לא יוכל להעריך את חמימותם החייתית, הבישולית, הרדיאטורית, של מגורי האנוש. מי שלא שמע את המוות נושב בגבו, לא יעלוץ בחדוותה של האח. ולכן אם קהתה היכולת היקרה מפז לחוש בחיוניות החיים, כדאי לנסוע לפיטר באוקטובר. אם יתמזל מזלך, וכמעט תמיד מתמזל – תצא משם חצי חי. לשם עינוי הגוף יתאים גם נובמבר, עם הרוח המושלגת, הרטובה, המחליפה את כיוונה בכל דקה, ואם נסיעה סתווית לא תצא אל הפועל – גם מרץ יעשה את העבודה". 

ההיסטוריה נוכחת מאוד בסיפורים. למשל: "בסוף שנות השמונים, כשהחלה הפרסטרויקה," שאז "היה מעניין יותר לצפות בטלוויזיה מאשר להציץ בחלון"… או – אזכור המצור על לנינגרד, בסיפור "סוניה", שאז גיבורת הסיפור "ניזונה מכל מה שיכלה למצוא: בישלה את נעלי העור, רקחה מרק חם מהטפטים – הרי בכל זאת נשאר מהם מעט דבק-קמח"; או – מות ברז'נייב בסיפור "דמעות" (אי אפשר לא לפרוץ בצחוק כשהיא לועגת לו בלי רחמים, למשל: "ברז'נייב מת! דבר שלא נשמע כמותו! חי לו בלי למות, והנה עכשיו מת"), שבו היא מתארת את קצו של עידן, כאשר "גם האוטובוס היה עצוב – סובייטי, עני, ישן, קר, מטרטר". כשהמנהיג מת "הדור המבוגר נזכר במותו של סטלין, בשמחתם החשאית של החכמים, בבכיים של הבורים. שם לפחות הייתה דרמה, וכאן אף לא שמץ, ולא ברור איזו צורה אמור ללבוש היגון, ולו המזויף", שכן "ברז'נייב מזמן לא היה בן אדם, לא פרסונה, אלא טמפרטורת האוויר, הלחץ בעמוד הכספית, כיוון הרוח – מריקנות אחת לריקנות נפשית אחרת."  

תיאור הבירוקרטיה הסובייטית בערוב ימיה של ברית המועצות היה יכול להיות משעשע, אלמלא היה מזעזע. בסיפור "אושר" היא מתארת את התלאות שעברה "בשנת 1986 [כאשר] נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים". את החשדנות המתעללת של פקידים. את התקנות הבלתי אפשריות, שמזכירות את מלכוד 22 בסתירות הפנימיות שנהגו כדי להקשות, להכאיב, להפריע לבני אדם לחיות: "היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח".  

הסיפורים ברובם ריאליסטים, אבל חלקם סוריאליסטים. למשל, "האשנב", שבו מצאה טולסטיה דרך מחוכמת לתאר את תקופת המחסור כשאנשים עמדו בתור כדי "להשיג", כך סיפרו לי שנהוג היה לומר, כל חפץ ש"יזרקו" בראש התור. 

היא מספרת על עצמה, למשל ב"יום האישה" – סיפור שבו היא תוקפת בחריפות מעודנת את מערכת החינוך הסובייטית שבה גדלה, את הסתירות: "בבית הספר מלמדים דברים מטופשים וסותרים. אומרים 'הקרב את עצמך כדי להציל את ידידך' ומיד מצווים להלשין", את האטימות לפרט, לצרכיו וליכולות שלו: "יתנקמו בי על כך שאני יודעת לקרוא במהירות, ואינני רוצה לקרוא באיטיות, הברה אחרי הברה, ולהעמיד פנים שאני מתמודדת עם טקסט מסובך", את העריצות והתביעה לקונפורמיות.  

כל אחד מהסיפורים הוא פנינה מיוחדת במינה, הם שונים זה מזה, ועם זאת – כולם מעניינים, וכאמור – מצחיקים מאוד.

התרגום לעברית הוא מלאכת מחשבת. אמנם אינני יודעת רוסית, אבל התחושה לאורך הסיפורים הייתה שאני קוראת עברוסית. משהו במנגינה, בקצב: "זויה השתוקקה ליפול בזרועות מגואלות בדם של כירורג. אבל מהנדס – גם טוב", משהו בקיטוע, בסוג הזרימה, מעורר תחושה רוסית מאוד. 

Девушка в цвету – Татьяна Толстая

תרגם מרוסית: דן ורשקוב

נטפליקס, "בורגן": אפשר אולי לקבל אותה, כאן ועכשיו, במציאות?

כשמגיעים למצב שבו מחכים כל היום לערב, שאז נהוג כאן להפעיל את הטלוויזיה, ואחרי החדשות לצפות בסרט  או בסדרה; כשבזמן הארוחה משוחחים על הפרק האחרון, מעלים ספקולציות, תוהים, ומתייחסים אל הדמויות כאילו הן לא סתם מכרים רחוקים, אלא ידידים קרובים, אפשר לדעת שמדובר בסדרת טלוויזיה מוצלחת.

כן, באיחור של שנים גילינו את הסדרה הדנית המוכרת כל כך, "בורגן", ששמה ממשיך ללכת לפניה: בימים האחרונים עוד ועוד אנשים סיפרו לי שהחלו לצפות בה, משמע, לא רק אלינו הגיעה השמועה באיחור רב.

האמת, פער השנים (כשבע!) שחלפו מאז שהסתיימה בישראל ההקרנה של העונה השלישית לא משנה מאומה. הסדרה ממשיכה להיות אקטואלית ומרתקת, בניכוי מציאות הקורונה, שמי היה יכול להעלות על דעתו אפילו לפני שנה! אכן, מוזר כל כך לראות בני אדם שאינם שומרים על שום כללי ריחוק חברתי. קשה להאמין שעד לפני כמה חודשים נפגשנו! התקהלנו והצטופפנו! לחצנו ידיים! טפחנו על שכם! נישקנו את לחיים של מי שאינם בני ביתנו הקרובים ביותר! 

"בורגן" מספרת לנו על בירגיטה ניבורג, פוליטיקאית דנית שמגיעה כמעט במקרה לראשות הממשלה. בעצם, רק בפרק הראשון נדמה שהקידום התרחש "במקרה", שכן ככל שאנחנו לומדים להכיר אותה, כך אנו נשבים בקסמיה. היא כריזמטית להפליא, אידיאליסטית, שואפת (ומצליחה!) לתקן את העולם, בלי לוותר (כמעט) על עקרונותיה, ובלי להתפשר (לעולם) על הערכים המופלאים המנחים אותה. מעניין לראות מה הערכים שהיא מייצגת, מה היא מבקשת "למכור" לבוחריה: סובלנות, ליברליות, דאגה אמיתית ועמוקה לפרט ולזכויות אדם. ערכים שברור לה (כלומר –ליוצרי הסדרה!) שישבו את הלב של קהל הצופים בדנמרק. (כמו כל ישראלית, לא יכולתי שלא להיזכר במבצע להצלת יהודי דנמרק, שהתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר מאות דנים הבריחו בסירות דיג את יהודי ארצם אל שוודיה הנייטרלית. האם מה שקרה אז מעיד כי האתוס הלאומי הדני באמת דוגל בזכויות אדם, כפי שמצטייר בסדרה?). 

במציאות הכאוטית של הפוליטיקה הישראלית העכשווית (ובעצם, לא רק זאת הישראלית!) אי אפשר שלא להשתוקק אל מין בירגיטה כזאת, שתבוא ותנהיג בחוכמה, בנדיבות, ומתוך תחושה אמיתית של שליחות ושל רצון להיטיב עם הזולת. 

בירגיטה ניחנה לא רק בחזון, אלא גם בעורמה פוליטית, בהבנה עמוקה של נפש האדם, וביכולת להניע אנשים לפעול על פי העקרונות שנראים לה נכונים.  

כל אחד מהפרקים מציב סוגיה אקטואלית שבירגיטה נתקלת בה, או בעיה שהיא נאלצת לפתור. האזנות סתר אסורות. חוק בריאות ממלכתי. היחס הממשלתי למהגרי עבודה או לנוער עבריין. אפשר תמיד לסמוך על בירגיטה שגם אחרי לבטים ודאגות, תתעלה מעל כולם, ובתבונה יוצאת דופן, תמצא את הפתרון. (הפרק המאכזב היחיד היה פרק 5 בעונה השלישית, שבו בירגיטה "לומדת" שזנות היא "מקצוע" כמו כל מקצוע אחר: מקומם ומרגיז!) 

כנותה של בירגיטה שובה לבבות; לא רק את אלה של עמיתיה ובוחריה, אלא גם את אלה שלנו, היושבים מול המרקע ומוקסמים ממנה. בירגיטה נאלצת להתמודד גם עם הצורך לשלב בין אימהותה לבין הקריירה התובענית שלה.

ברור שיש לתלות את הצלחתה הרבה של הדמות הפיקטיבית בשחקנית המגלמת אותה, סידסה באבט קנודסן. היא מיטיבה ליצור את הדמות של אישה חזקה והחלטית, ובה בעת גם נשית ופגיעה.  קנודסן ניחנה בחיוך שובה לב, וכשהוא מאיר את פניה אי אפשר שלא ללכת שבי אחריה. 

יש בסדרה כמובן דמויות ראשיות נוספות: קתרינה פונסמרק, עיתונאית וכתבת טלוויזיה, וקספר יול, יועצה הפוליטי של בירגיטה בעונה הראשונה והשנייה. כמו בירגיטה, גם דמויותיהם של קספר ושל קתרינה מאפשרות ליוצרי הסדרה לדון בבעיות חברתיות שונות, מרתקות ומעוררות מחשבה.

לאחרונה נודע שנטפליקס בשיתוף עם DR, ערוץ הטלוויזיה הדני, החלו ליצור את העונה הרביעית של הסדרה, שאמורה להגיע למסכים ב-2022. יש למה לחכות! 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 7

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –
הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.
קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 7 Sonnets from the Portuguese

תרגומי לסונטות 1 ו-2 מהקובץ הופיעו בגיליון מאזניים של חודש יוני. 

את התרגום לסונטה 3 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה 4 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 5 אפשר לראות כאן

את התרגום לסונטה מספר 6 אפשר לראות כאן

"הרועה הלהוט, לאהובתו" | "תשובתה של הנימפה לרועה" 

האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם "כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי", הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, "הרועה הלהוט, לאהובתו" (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה "הנימפה" שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם "נוזפת" במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. "תשובתה של הנימפה לרועה" (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג'ון דאן, ס' דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. "הרועה הלהוט, לאהובתו" ו"תשובתה של הנימפה לרועה" הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני "The Private Lives of Elizabeth and Essex" משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

ניקולו מקיאוולי (1527-1469), "הנסיך": כששליט ממנה שרים טיפשים וחנפנים

על שרים ונסיכים

בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.  

יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת. 

כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו. 

שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך. 

איך להימנע מחנפנים

במסדרונות הממשל מסתובבים חנפנים רבים, כי בני אדם מתענגים ממעשיהם ונוהגים לרמות את עצמם עד כדי כך שהם מתקשים להישמר מפני חנפנים, שיש לנוס מפניהם כמו ממגיפה.

שליט יכול להישמר מפני חנפנות, אם יבהיר לסובביו שלא ייפגע אם יאמרו לו את האמת. 

אבל אם כולם יאמרו לו את האמת, יפסיקו לרחוש לו כבוד. 

שליט חכם ושקול חייב אם כן לבחור בדרך שלישית: עליו לבחור לעצמו יועצים חכמים, ולאפשר להם ורק להם את החופש לומר לו את האמת, אבל רק בתשובה לשאלותיו, ולא בשום עניין אחר. 

עליו לשאול אותם על כל דבר שהוא, לשמוע מה דעתם, ואחרי כן לשקול עם עצמו ובדרכו. כשהוא מתייעץ עם כל אחד מהאנשים הללו, עליו לאפשר להם לדבר בחופשיות, ולעורר בהם את התחושה שהדברים שהם אומרים ראויים.

אחרי כן אל לו להקשיב לאף אדם נוסף, ואז להחליט. 

מי שנוהג אחרת – פועל בפזיזות. מי שנעתר לדברי חנופה, או מרבה לשנות את דעתו בעקבות מגוון דעות ששמע, יאבד את ההערכה שחשים כלפיו. 

שליט חייב תמיד להתייעץ, אבל רק כשהוא עצמו רוצה בכך, לא כשאחרים מעוניינים לייעץ לו. אדרבא, עליו לבלום כל יוזמה לייעץ לו, אלא אם ביקש בכך.

עם זאת – עליו להרבות בשאלות, ולהאזין בתשומת לב לאמיתות הנאמרות לו בתשובה לשאלותיו.

אם הוא מרגיש שיועציו חוששים לומר לו את האמת, עליו לכעוס.

כשהשליט אינו חכם, הוא לא יוכל לזכות בעצות טובות, אלא אם יפקיד את עצמו לחלוטין בידי אדם שישלוט בו. אם מי ששולט בו הוא אדם חכם, זהיר ומפוכח, העניינים יתנהלו כשורה, אבל תוך זמן לא רב האדם השולט בו יגזול ממנו את מוסרות השלטון.

מי שמתייעץ עם אנשים רבים, לא יוכל לאחד את כל הדעות שישמע. יועציו יעסקו באינטרסים של עצמם, ולו לא תהיה היכולת לתקן אותם או להבין למה הם מתכוונים. אנשים אינם כנים אם לא מאלצים אותם להיות כאלה. 

יועצים חכמים, יהיו אשר יהיו, מקרינים על השליט, אך ההפך לא קורה: חוכמתו של השליט אינה מקרינה על יועציו.  


[1] בחיבור המקורי, כמו בשמו של הספר, משתמש מקיאוולי במילה "נסיך". העדפתי את המילה "שליט", שמדגישה את הרלוונטיות המטרידה של הטקסט שנכתב במאה ה-16. 

מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות. 


נטפליקס – עמיר קהאן, אמון גופט, "כוכבים על פני האדמה": מדוע מורים חייבים לצפות בו

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא "כוכבים על פני האדמה" לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה "הלוואי שכך היה קורה גם בחיים", אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב"כוכבים על פני האדמה", מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי "להיכנס" לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

"כוכבים על פני האדמה" מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

 

 

קוראת, צופה ומספרת

%d בלוגרים אהבו את זה: