נראה שכל כך התרגלנו לוולגריות, לאכזריות, לבהמיות, עד שגילוי של חסד ושל אנושיות בסיסית, אלמנטרית – בחיים או באמנות – מסעיר את נפשנו עד לבלי הכיל.
הסרט "חליסה" של סופי ארטוס, היא כתבה את התסריט וביימה אותו, גדוש בגילויי אנושיות. והוא מחמם את הלב ומעודד: אמנות כזאת אפשרית. והיא משקפת, אי אפשר שלא לקוות, מציאות כאובה אמנם, אבל גם שופעת חסד. לא רק לקוות, אלא גם – להאמין. במיוחד אחרי שקוראים את הריאיון שערכה עם הבמאית שני ליטמן ב"הארץ" ב־06 בפברואר 2025. ארטוס סיפרה לליטמן איך עלה בדעתה הרעיון לסצינת הפתיחה בסרט: אחות טיפת חלב מבקשת מאימא לתינוק להפשיט אותו, כדי שתוכל לשקול אותו. האימא מסרבת. ארטוס מספרת: "התינוק שלי בכה נורא, היא רצתה לשקול אותו ולא רציתי לעצבן אותו עוד יותר ולהוריד לו גם את החיתול אז אמרתי: 'לא צריך להוריד הכול, תשקלי ותורידי מהתוצאה מאה גרם'. היא אמרה, 'לא סופי, אני צריכה לבדוק שהוא בסדר'." ואז, היא מסבירה, "נפל לי האסימון שהתפקיד שלה הוא הרבה מעבר לבדיקות גדילה וחיסונים. היא ממש בודקת מה קורה. אין לנו משפחה קרובה בישראל, ומנקודת המבט שלה, בצדק, אף אחד לא יודע מה באמת קורה אצלנו בבית וזו האחריות שלה לברר".
ארטוס שעלתה לישראל כשהייתה בת עשרים ושש מסבירה שלא הכירה את ה"מוסד" הזה המכונה "טיפת חלב", ומכבירה דברים בשבחו: לה למשל עזרה האחות למצוא חברות, אמהות צעירות כמוה, ובהיעדר תמיכה משפחתית נוכחת, היא וגם בעלה הגיעו לישראל בגפם, אותה התערבות של האחות למעשה שינתה את חייה, או לפחות שיפרה אותם מאוד, כי פתרה את הצורך שלה בחברה.
במרכז הסרט ניצבת הדמות של שרה, אחות בטיפת חלב. חייה האישיים והמקצועיים מעורבים לגמרי אלה באלה: כל היום היא מטפלת בתינוקות ובאמהות הטריות שלהם, ובה בעת מנסה להרות מתרומת זרע, בהיותה גרושה. אכפת לה מאוד מהתינוקות ומהאמהות. בכלל, היא אדם קשוב ונדיב להפליא. כשהיא רואה מחלון דירתה את שכנתה ממול, זקנה שמשום מה שומטת אל הרחוב עציץ פורח שעד כה נהגה לטפח, היא לא עוברת לסדר היום אלא מתעניינת באישה שאינה מכירה אישית. שואלת אותה אם הכול בסדר אתה. מנסה להבין את פשר התנהגותה המוזרה (ההסבר לכך יגיע עד מהרה). היא ערה מאוד למצוקות של ילדים. יודעת לדובב אותם, ועושה הכול, כמיטב יכולתה ויותר, כדי לעזור להם.
השאלה החשובה ביותר שהסרט שואל, לדעתי, היא – מה יש לעשות כשנתקלים באימא שילדיה כנראה נפגעים – ישירות ממנה, או בעקיפין, בגללה.
התשובה של הרשויות ברורה וחד משמעית: מוציאים את הילדים מחזקתה של האם. רק אחר כך מתחילים לחשוב איך מונעים את המצבים שאליהם הילדים הללו הגיעו, בחיק משפחתם.
שרה, האחות, זועקת, זועמת, תובעת לשנות את התהליך. מתחננת שיעזרו קודם כל לאימא. שיאפשרו לה לגדל את ילדיה כיאות. היא חשה את כאבה של האם, ומבינה אותה. והשאלה הזאת כמובן קריטית: מה "משתלם" יותר אפילו מנקודת מבט כלכלית גרידא, להשקיע בעזרה לאימא, או לממן גידול של ילדים במוסדות או במשפחות אומנות?
זה מחזיר אותנו איכשהו, ל"חסד" שחשבו אולי – כנראה! – השלטונות שהם עושים בשנות החמישים והשישים כשהוציאו ילדי עניים מחזקת הוריהם והעבירו אותם לאימוץ, בלי לבקש רשות מאף אחד (מה שמכונה "פרשת ילדי תימן". האם אפשר להמשיך ולהתכחש לזוועה ההיא? אני חושבת שלא!). לילדים ולהוריהם היה כמובן טוב יותר אילו השקיעה המדינה משאבים ומאמצים בעזרה למשפחות, במקום בפתרונות אכזריים (ואולי גם כאלה שהשתלמו למי שעולל אותם… אי אפשר שלא לחשוב שגם זה היה שיקול ציני ומזעזע).
הסרט מתרחש כולו בשכונת עוני חיפאית, חליסה, שמתגוררים בה בני כל העדות, יהודים וערבים וגם עולים חדשים מתפוצות שונות. "חיפה פשוטה. אין בה קדושה, אבל יש בה יומיום ערבי־יהודי משותף באמת", קובעת כותרת הריאיון של שני ליטמן עם סופי ארטוס, ושכונת חליסה היא בפירוש אחת הגיבורות בסיפור. האחות שרה גרה שם, כמו גם המטופלות שלה. אמנם יש לה דירה משל עצמה, וזה אולי קצת יותר מאשר לנשים עניות עוד יותר ממנה, אבל גם היא במצב רעוע מאוד. מי שיחלץ לעזרתה הוא שיפוצניק עצוב וגברי, עולה חדש מאוקראינה, שמגלם אותו כוכב הקולנוע אנטולי בליי שנס משם משם והגיע לישראל בעקבות המלחמה בארץ מולדתו. בריאיון בתוכנית "סוכן תרבות" סיפרה הבמאית שאנטולי בליי לא ידע כמעט עברית, ובכל זאת הוא מגלם בסרט תפקיד משכנע ונוגע מאוד ללב.
אבל הסרט נשען כמובן רובו ככולו על השחקנית המופלאה נועה קולר, שלא מפסיקה להדהים אותנו כבר כמה שנים, מתפקיד לתפקיד, מסרט לסרט. ב"קופה ראשית" היא שירה שטיינבוך, קומדיאנטית נפלאה. כאן היא האחות שרה, עדינה, רכה, שופעת חסד ומופלאה.
למעשה, אנחנו הולכים בעקבותיה. מקפידים לצפות בכל סרט שהיא מופיעה בו, בטלוויזיה ובקולנוע. והיא תמיד מקיימת את הבטחותיה…
