קטגוריה: עיון

אניטה שפירא, "צומת ביל"ו – שלושה ביל"ויים וארץ ישראל": מה היה אילו לא סיפרו לרוטשילד את האמת?

חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית". 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905." 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם". 

שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."

"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד. 

איך אפשר לגלות היכן גרה לאה גולדברג?

ברשימה שפרסם בשנת 2014 בכתב העת יקינתון (!) – ביטאונם של היקים בישראל – שב אוריאל [הסופר והמתרגם אריה אוריאל] וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו:

עבר זמן רב מאז. בית מספר 15 ניצב אמנם עדיין באותו מקום ברחוב ארנון, אך לאה גולדברג עזבה אותו ועברה לירושלים לפני שנים רבות. היא נפטרה לפני למעלה מארבעים שנה. בחזית הבית בגובה הקומה השנייה נקבע שלט המציין שהמשוררת גרה שם. לחצר האחורית וגם לגינת ה-Hyazinthe [יקינתון] אין כל זכר, הכול השתנה שם: אותו חלק אחורי של הבניין מרוצף כולו והפך יחד עם אולם הבוילר התת-קרקעי ועם דירתה [של] לאה גולדברג לחלק מיחידה דו-קומתית גדולה. גם הילד עזב את הבית וגם עליו לא פסחו השנים: היום הוא כבר בן למעלה משמונים. כשעבר לפני זמן רב ברחוב ילדותו, ניגש לבית מספר 15 כדי להעיף שוב מבט במעקה המרפסת של סבא וסבתא, השריד היחיד שנותר מאותו עבר קסום. אלא שבמחצית הדרך נתקל בגדר נעולה. מאוכזב, חזר ויצא לרחוב. עמדה מדריכה עם קבוצת מטיילים וסיפרה להם על לאה גולדברג. אחת המטיילות העירה: "מעניין באיזו דירה היא גרה". המדריכה אמרה: "אני חייבת להודות על האמת, אני לא יודעת בדיוק". מטיילת אחרת הצביעה על שלט הזיכרון שבחזית הבית ואמרה בהתלהבות: "שם למעלה בקומה השנייה. זאת בטח הדירה של לאה גולדברג, שָׂמוּ שָׁם אפילו שלט על הקיר". היא פנתה אל המדריכה: "אולי נעלה ונבקש לראות את הדירה?" המדריכה ענתה: "אין לנו זמן, אנחנו חייבים להמשיך בסיור".

הילד לשעבר חשב בליבו: "בדירה שעליה מותקן השלט גרנו אני ומשפחתי, והקיר הזה הוא קיר החדר שבו ביליתי את שנות ילדותי ונעוריי, את השלט התקינו שם כדי שהעוברים והשבים יראו אותו, אבל לאה גולדברג לא גרה בחזית, אלא בדירה אחורית, בקומה הראשונה, מול הגינה שלי". לרגע תהה אם יש מקום להתערב ולהבהיר את הדברים לקבוצת המטיילים, אך במחשבה שנייה חזר בו. הוא אמר לעצמו, שמי שבאמת רוצה לדעת, די שיעיין בספרה של המשוררת ידידי מרחוב ארנון. בעמוד 10 כתוב שם בפירוש: "אני גרה בקומה א' ובקומה ב' גרים אריה ואחותו".

כל העובדות המפורטות לעיל הגיעו לכותב שורות אלה ממקור ראשון ומהימן ביותר: בעברו הרחוק היה כותב שורות אלה, הוא עצמו, אותו ילד מקומה ב' ששתל את היקינתון בגנו הקטון אל מול חלונה של המשוררת לאה גולדברג.

"רגשי טינה": האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

איש האס-אס וייס מאנטוורפן, רוצח מועד ואדם שהעינויים היו לו להרגל ממש, שילם בחייו. מה עוד יכול צימאון הנקם הנקלה שבי לדרוש? אבל אם אמנם רואה אני את צפונותי, אין מדובר פה בנקמה ואף לא בכפרה. חוויית הרדיפה היתה ביסודו של דבר חווייה של בדידות מוחלטת. מה שאני מבקש הוא להשתחרר מהרגשת הנטישה של אז, שלא פגה עד היום. כשעמד איש האס-אס וייס מול כיתת היורים, התבררה לו האמת המוסרית של פשעיו. ברגע ההוא הוא היה יחד אתי – ולא הייתי עוד בגפי עם הקת של האת. ברגע שהוציאו אותו להורג, כך מבקש אני להאמין, הוא רצה בדיוק כמוני להשיב את הזמן לאחור, לבטל את מה שקרה.

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה": האם התאבדות היא פתרון?

אי אפשר שלא להתחיל מהסוף, שמעלה על הדעת את השורות החותמות את אחד משיריה של זלדה: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם / וְנָתַן לוֹ / מוֹתוֹ". שֵׁם כמשמעות כוללת או סיכום במבט לאחור של חיים שהיו ותמו. שמו של ז'אן אָמרי כרוך בהתאבדותו, כשהיה בן 66. האם המסות שכתב מסבירות את החלטתו ואפילו חוזות אותה? האם הן אמורות להוכיח גם לנו, הקוראים אותן, שהעולם שאָמֶרי מתאר בהן הוא מקום בלתי אפשרי? האם יאוש הוא המתנה הכתובה שהותיר לקוראיו, בקול צלול שלא יתפוגג וממשיך לספר לנו כי העולם הזה, ליתר דיוק – החברה האנושית – הוא בלתי נסבל ומוטב להניח לו ולסגת ממנו?

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות; להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות באות אחר כך", כתב אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס

כאמור, ז'אן אמרי הכריע. הוא התאבד ב-1978, שלושים ושלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה ומאז שהשתחרר ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לשם נשלח לאחר שנתפס בבלגיה בגין פעולות מחתרתיות נגד השלטון הנאצי. 

"[…] יש איזו שותפות ביני ובין העולם שאת גזר דין המוות שלו שעדיין לא ביטל אני מקבל כמציאות חברתית", כתב אמרי במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי".

את המסה "רגשי טינה" סיים במילים: "אנחנו הקורבנות צריכים 'לגמור' עם האיבה הרטרואקטיבית הזאת, במשמעות שהיתה לפנים למילים 'לגמור מישהו' בעגה של מחנה-הריכוז, כלומר להרוג. אנחנו צריכים לגמור בקרוב, וגם נגמור. ועד אז אנחנו מבקשים ממי שהטינה שלנו טורדת את מנוחתם שיתאזרו בסבלנות". כמה מחרידות שתי המילים הללו, "וגם נגמור", ומעוררת את השאלה – בעצם, את הוודאות! – האם יש בהן רמז, הבטחה ואיום, או אולי – אזהרה, קריאת תיגר, האשמה והטחה של זעם. 

היה לו, לז'אן אמרי, על מה לכעוס. השם שבו כתב את המסות שלפנינו לא היה זה שאתו נולד ב-1912, בגרמניה. אז היה הנס מאייר, בן לאב יהודי ואם קתולית. הוא שינה את שמו לז'אן אמרי, שם שצלצולו צרפתי, כשנאלץ לנוס מארצו, ולהכיר בזהות שלא הכיר ולא הזדהה אתה: יהדותו. את אביו היהודי לא פגש כמעט, שכן נהרג כחייל של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, במלחמת העולם הראשונה. לא היה לו אם כן שום קשר רגשי או תודעתי לשורשיו היהודים. הוא רק ידע עליהם כמה פרטים ביוגרפיים: בעבר הרחוק היה לו אי שם איזה סבא דובר עברית. אל העם היהודי, כך הוא מספר, הצטרף בפועל באחת ביום שקרא לראשונה את חוקי נירנברג, והבין שהם חלים עליו. 

עם זאת הזדהה עם גורל העם היהודי וחרד לו, גם בתום מלחמת העולם השנייה: "אין להוציא מכלל אפשרות שיהודים שוב יושמדו בהמוניהם," כתב. "מה יקרה אם ארצות ערב, המקבלות כיום משלוחי נשק ממזרח וממערב, ינחלו ניצחון מוחלט במלחמה עם מדינת ישראל הקטנה? מה יהיה על היהודים – ולא רק על השחורים – אם ישתלט על אמריקה פשיזם צבאי?" עוד הסביר: "כשמדינאי ערבי כלשהו דורש למחוק את ישראל מעל המפה, אני נחרד עד עומק לבי, אף שמימי לא ביקרתי במדינת ישראל ואיני חש כל רצון לחיות בה. הסולידריות עם כל היהודים שחירותם, זכותם לשוויון ואף קיומם הפיזי נתונים בסכנה היא גם, אבל לא רק, תגובה על האנטישמיות […] הסולידריות הזאת היא חלק מאישיותי ונשק במאבק על השבת הכבוד." 

אמרי אינו יכול לשכוח את זהותו היהודית, בין היתר בשל המספר שנחקק על זרועו ומזכיר לו אותה מדי יום: "על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר", כתב ביובש. בזעם. 

לא התאפשרה לו, לאמרי, שום נחמה של השתייכות עמוקה, שורשית. כך למשל תיאר כיצד ידיד יהודי שהאזין בחברתו לביצוע היצירה "הפליט מוורשה" של ארנולד שנברג, התרגש והזדעזע עד עומק נשמתו כשהמקהלה השמיעה את "שמע ישראל". לו עצמו החוויה הייתה נטולת כל משמעות רגשית. "התרבות היהודית אינה נחלתי" כתב. תרבותו הייתה גרמנית. אבל גרמניה הקיאה אותו לצמיתות וללא שום אפשרות של כפרה, שכן בניגוד לגולים גרמנים לא יהודים שאחרי המפלה של גרמניה וכינונו של שלטון שונה יכלו לשוב לארצם, ממנו, כך חש, נמנעה האפשרות הזאת. העם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. 

אמרי כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג'מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" אצלו: "לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה". 

בשנים הראשונות, כך סיפר, בימים שבהם נדמה היה לו שהעולם מזדהה אתו ומתעב את מה שקרה בגרמניה, שיש בגרמניה "קולות של חרטה" יכול היה להתמודד עם הכעס. אבל עד מהרה נוכח כי "דיברו פחות ופחות על חרטה". יתר על כן, העולם קיבל את גרמניה. "תחילה התקבלה גרמניה המנודה אל קהילת העמים, אחר כך חיזרו אחריה, לבסוף היה צורך להתחשב בה במשחק-הכוחות בלי כל רגשות". ואז נתקל שוב ושוב בגילויי אנטשימיות. הנה דוגמה אחת מיני רבות שתיאר: שיחה שניהל ב-1958 עם סוחר מדרום גרמניה בארוחת בוקר בבית מלון. "האיש ניסה לשכנע אותי, לא בלי שבירר תחילה בנימוס אם אני יהודי, שאין עוד גזענות בארצו. העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי, אמר. כהוכחה הביא את מדיניות הפיצויים הנדיבה של ממשלתו, שזכתה, כך טען, להערכה רבה גם מצד מדינת ישראל הצעירה." והוא מוסיף: "חשתי רע מאוד מול האיש ההוא, שכולו שלֵו ושאנן: הייתי בעיניו כשיילוק זה, התובע את ליטרת הבשר שלו". אין לו עוד "לשון משותפת עם האנשים [הגרמנים]", אף על פי שהם "אדיבים להפליא כולם". הוא חושד בנימוס היתר שלהם. בציניות, במעין חיוך כאוב, הוא מסביר: "ייתכן שרבים מאתנו, הקורבנות, איבדו את חוש הטקט לחלוטין. הגירה, התנגדות, כלא, עינויים, מחנה ריכוז – כל אלה אין בהם כדי להצדיק ויתור על הטקט, ואף לא נועדו להצדיקו. אך יש בהם כדי לתת לו הסבר סיבתי."

התביעה "לא להביט לאחור כי אם קדימה, אל עתיד טוב יותר, עתיד משותף", אותו "המבט הרענן והבהיר הזה אל העתיד" שמסגלים בשמחה אלה שרק אתמול עוד התעללו, נמנע ממנו. כמו קורבנות העינויים של משטר פרנקו בספרד, שמספרים בסרט של  אלמודובר "השתיקה של אחרים" על תביעה דומה, על זעם דומה. כמו נפגעי תקיפה מינית במשפחה, שנתבעים "לפתוח דף חדש", כך גם אמרי מסרב לשתף פעולה עם המנגנון שיהפוך אותו, לתחושתו "לשותפם של מעני. לא ולא," הוא זועם, "רוצה אני שהם ישללו את עצמם וובשלילת עצמם יתחברו אלי", כי רק כך, רק אם יענשו, יוכל לחוש שהבלתי הפיך נהפך. 

היושר, הישירות, הסירוב להתפשר ולהשלים עם העוול והרשע, ההבנה שלא, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הם אלה שהובילו את ז'אן אמרי.

האם מוטב היה לו אלמלא התאבד? 

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

מדוע לכאורה התאבדו מאות אוסטרים מיד אחרי השתלטות גרמניה על ארצם?

ממש לפני האנשלוס, נרשמו מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד. עד מהרה נעשה הדיווח על התאבדות אקט של התנגדות. עיתונאים מעטים עדיין העזו לכתוב "מוות פתאומי", אבל פעולות תגמול זריזות מיהרו להשתיק אותם. הם חיפשו ניסוחים חבוטים אחרים, בלתי מזיקים. וכך מספר השולחים יד בנפשם נותר באפלה והשמות לא פורסמו. למחרת הסיפוח עדיין אפשר לקרוא ב-Neue Freie Presse ארבע ידיעות על פטירה: "בבוקר ה-12 במרץ, אלמה בירו, פקידה בת ארבעים, חתכה לעצמה את הוורידים בסכין גילוח ואז פתחה את הגז. ברגע זה ממש, הסופר קרל שלזינגר בן ה-49 ירה לעצמו כדור ברקה. גם הלן קוּנֵר, עקרת בית בת 69, שמה קץ לחייה אחר הצהריים, ליאופולד בֵּין, פקיד בן 36, קפץ מהחלון. המניעים למעשים אינם ידועים." הידיעה השולית והשגרתית הזאת ממלאת אותך בושה. כיוון שב-13 במרץ אי־אפשר לא לדעת את המניעים שלהם. פשוט אי אפשר. למעשה לא צריך לדבר על מניעים, אלא על סיבה אחת זהה. 

ייתכן כי אלמה, קרל, ליאופולד והלן ראו מחלונם את היהודים שנגררו ברחובות. די שהבחינו באנשים שראשיהם גולחו כדי להבין. די שהבחינו בגבר שעוברי אורח ציירו על עורפו צלב טאו – צלב הצלבנים שעד לפני שעה הקנצלר שושניג עוד ענד על דש המקטורן שלו. אפילו לפני שזה קרה, די אם היו שומעים על זה, מנחשים, חוזים, מדמיינים את זה. די שהביטו באנשים המחייכים כדי לדעת. ואחת היא אם בבוקר ההוא הלן ראתה או לא ראתה את היהודים כורעים על ארבע בתוך ההמון השואג, אנוסים לקרצף את המדרכות לעיניהם הלעגניות של העוברים ושבים. אחת היא אם הייתה או לא הייתה עדה לסצנות השפלות שבהן צוו ללחוך עשב. מותה משקף אך ורק את מה שהרגישה, את הצער העמוק, את המציאות המחרידה, את הסלידה מעולם שנגלה לה במערומיו הרצחניים. כי אחרי הכול הפשע כבר היה כאן, בדגלים הקטנים, בחיוכי הנערות, בכל האביב הפרוורטי הזה. גם ברעמי הצחוק, בלהט משולח הרסן הזה הלן קונר ודאי חשה באיבה ובעונג. היא ודאי הבחינה, תוך קריסה נפשית, מאחורי אלפי הצללים והפנים, במיליוני האסירים העובדים בפרך. יכול להיות שהצליחה לראות, מאחורי הילולת הבלהות, את מחצבת הגרניט של מאוטהאוזן. ואז היא ראתה את עצמה מתה. נוכח החיוכים של בנות וינה ב-12 במרץ 1938, בצעקות ההמון, בריח פרחי הזכריני הרענן, בלב אותה חדווה מוזרה וכל אותו להט, היא ודאי נשטפה מרה שחורה. 

סרטים, קישוטי נייר, דגלונים. מה עלה בגורל אותן נערות שיכורות חושים? מה עלה בגורל החיוכים שלהן, השאננות שלהן? פניהן כה גלויות ועולצות! מה עלה בגורל כל אותה שמחה וצהלה של מרץ 1938? אם אחת מהן מזהה את עצמה במפתיע על המסך, על מה היא חושבת?

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה": מה גבורתה של האימא שהשאירה בבית לבדה את בתה הפעוטה?

סבטלנה אלכסייביץ, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2015, נודעת בזכות הז'אנר המיוחד של ספריה: ריאיונות עם מאות, (בעצם – כנראה אלפי) אנשים, שאת דבריהם היא מביאה כמות שהם, אך מקצצת אותם, ומצטטת מהם רק חלקים משמעותיים, ששופכים אור על תופעות שונות שעלו מתוך השיחות. כך למשל בספר הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה  שוחחה אלכסייביץ' עם מי שהיו ילדים בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. בספרים אחרים עסקה בסוגיות שונות: ההתאבדויות הרבות שאירעו בעקבות ההתפרקות של ברית המועצות, דברים שסיפרו לה ניצולים מאסון צ'רנוביל, עדויות ממלחמת אפגניסטן. בכל אחד מהספרים היא מביאה את נקודת המבט האישית של כל אחד מהמרואיינים הרבים שלה. 

בעקבות זכייתה בפרס נובל, התראיינה אלכסייביץ' לבי-בי-סי והסבירה את הרציונל לעבודתה הספרותית: "האמת היא דבר שיתופי, שמורכב מהרבה אמיתות שונות", אמרה והוסיפה: "בכל ספר אני לוקחת מאות אנשים, מגילאים ומקצועות שונים, כדי להסתכל על אירועים מנקודות מבט שונות. אני מכנה את זה 'רומן בקולות'".  

בספרה הראשון, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שראה אור לראשונה ב-1985 ברוסית ונמכר במיליוני עותקים אחרי שתורגם לשפות שונות, ראיינה אלכסייביץ' נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה. קשה לקבוע על כמה מרואיינות מדובר, כי לרובן לא יוחד פרק שלם. דברים שאמרו לה משובצים  בזה אחרי זה ברצף, ורק כותרת המשנה עם שמה של האישה, מקצועה ועיסוקה בתקופת המלחמה – אחות, קשרית, טייסת – מבחינה ביניהן. 

"רציתי להבין," היא מסבירה בתחילתו של הספר, "איך אפשר להבחין בין מוות לרצח, ואיפה עובר הגבול בין האנושי ללא-אנושי". עוד כתבה: "הרוע שבה אותי.  שלחתי מבט אל התהום כדי להבין משהו". 

האישה הראשונה שעוררה את התעניינותה הייתה מנהלת חשבונות שהשתתפה במסיבת הפרידה ממנה, במפעל לייצור מכוניות שבו עבדה במשך עשרות שנים. לאלכסייביץ' התברר כי במהלך המלחמה הייתה אותה אישה – שנראתה שנים רבות אחרי תום המלחמה כה מיושבת בדעתה ומכובדת – צלפית שזכתה באחד-עשר עיטורי כבוד ושהיא צלפה והרגה לפחות שבעים וחמישה חיילי אויב. איך אפשר לקשר בין המראה הרגיל כל כך של אותה אישה לבין ההיסטוריה הצבאית שלה? 

כך התחיל המסע. 

"מה קרה לבני האדם?" שואלת את עצמה אלכסייביץ', "מה הם ראו והבינו שם, על המוות ועל החיים בכלל, ובסיכומו של דבר – על עצמם." והיא מוסיפה: "אני כותבת היסטוריה של רגשות." 

במקום אחר בספר היא מסבירה שבטיפה אחת של הוויה היא יכולה למצוא עולם ומלואו, ושהפרט הקטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה על הכלל, מעניין אותה הרבה יותר מאשר המכלול המהווה לכאורה תמונה שלמה. 

ובכן, ריאיון רודף ריאיון. בכולם מספרות הנשים על הזוועות שחוו בשדה הקרב. על הפצועים וההרוגים, על הסבל והכאב האינסופי, הלא נתפס. הנה כמה דוגמאות מייצגות שנחרתו בזיכרון: שלושה חיילים אויבים זה לזה, פצועים, שקפאו למוות, צמודים בעמידה על קרחון אדום ושחור מדם, שנסחף אתם עליו בנהר; צעיר גוסס שאת לבו הפועם ראתה המרואיינת, שהייתה אז אחות רחמנייה, מבעד לעורו הקרוע, והוא העניק לה ברגעי חייו האחרונים במתנה את הקמע שנתנה לו אמו, בתקווה שיעזור לה יותר מכפי שעזר לו; מפקד בכיר שהתעלף כשראה גיגית ובה רגליים וידיים קטועות; אחות שנפלה בשבי הגרמנים ומצאו למחרת את גופתה קטועת שדיים ועיניה מנוקרות – אין סוף לזוועות שהנשים מתארות. עוד ועוד ועוד.

ולצד תיאור הזוועות, גם התיאורים שממחישים עד כמה ששו הנשים אלי קרב כשהתנדבו להילחם, חלקן צעירות כל כך, רק בנות שש עשרה או שבע עשרה. כמה שנאו את הפולשים לארצן, כמה עידוד קיבלו רובן מהוריהן, להתגייס, להגיע לחזית. 

ועם זאת – התחושה של רבות מהן שחרף הצטיינותן בקרבות, חרף העיטורים שזכו לקבל, נגזלו מהן למעשה חדוות הניצחון ותפארתו, כי הגברים ניכסו אותם לעצמם. הן זחלו בעיצומו של הקרב, משכו חיילים פצועים – לא פעם הצילו כך גם אויבים, הן מדגישות! – וטיפלו בהם, אבל בשוך הקרבות תרומתן נשכחה. רק הגברים נשארו בתודעה כגיבורי המלחמה. עד כדי כך שאחת מהן, כך היא מספרת, הפסיקה לענוד את אותות ההצטיינות שזכתה בהם, כי חשה שהם מעוררים עוינות ואפילו לעג בקרב אזרחים ואזרחיות. 

חלק מהנשים שאלכסייביץ' ראיינה השתוקקו לדבר. לפרוק את הזיכרונות. אחת מהן אפילו אמרה לה שזאת הסיבה היחידה ששרדה ונשארה בחיים: כדי לספר. אחרות היססו, מתוך החשש להיות שם שוב, בתוך הזוועות שחוו. אצל כולן, מעידה המראיינת, הדיבור השתנה לגמרי אם נכחו בשיחה מאזינים נוספים. אז הן התמקדו בסיפורי גבורה והתפארות. רק בארבע עיניים היו מסוגלות לחשוף חולשות, פחדים, כישלונות.

מהספר הבנתי עד כמה התופעה של רוסיות צעירות, נערות למעשה, שנלחמו אז, הייתה שכיחה: "רכבת אחת אחרי השנייה חלפה, ובכולן היו רק בחורות," מספרת אחת המרואיינות, "הן שרו. הן נופפו לנו – חלק עם צעיפים, חלק עם כומתות. התברר: אין מספיק גברים, כולם נהרגו… או נפלו בשבי. אנחנו היינו צריכות למלא את מקומם."

חלק מהסיפורים היו בלתי נסבלים מבחינתי, והזכירו לי את התיאור הלגלגני "יורים ובוכים": אחת הנשים מספרת איך נהגה לנעול את בתה הפעוטה, כבת שנה, לבד בבית, במשך יום שלם, כדי לצאת לקרב. כשנעלה את הדלת "דאגה" אותה אימא להשאיר לתינוקת דייסה ואז – "הייתי חוזרת בערב, והיא אכלה, או לא אכלה. היא הייתה מכוסה כולה בדייסה. היא לא בכתה, רק הביטה בי". איזו זוועה! אני מקווה שלא ציפו ממני שאריע לה על ההקרבה! אלכסייביץ', בניגוד לי, אינה שופטת ואינה מביעה דיעה. רק מצטטת ומדווחת. מביאה דברים בשם אומרם. 

לאמיתו של דבר, בערך באמצע הספר הרגשתי שדי לי. שבעתי זוועות. שבעתי תיאורים בלתי נסבלים. הבנתי: המלחמה היא עניין מכוער מאוד. עוד יותר מכפי שעולה בדעת מי שלא היה שם. או הייתה. והיא לא מתאימה לאף אחד. גם לא לגברים. 

קראתי שהסרט "ג'ירפה" התבסס על משהו מתוך הספר שלפנינו. לא הצלחתי להתמיד בקריאה ולהגיע אל סופו, כך שאינני יודעת אם ההשפעה שלו על הסרט ישירה או שמדובר רק בהשראה שהעניק לו. 

הספר חשוב, אבל תכניו קשים מדי. 

ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי, מהתרגום לאנגלית. כרגיל, קראתי אותו בקינדל. 

מדוע הפסיק ראובן לצייר את תל אביב

הזמנה צנועה שהגיעה לאימייל שלי סיפרה על תערוכה חדשה של הצייר ראובן, ואני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבקר לראשונה בחיי בבית ראובן.

ראובן הגיע לתל אביב בשנת 1923, כשהוא כבר צייר מוכר ובשל. אוצרות התערוכה כרמלה רובין ועדנה ארדה שאלו את עצמן מה ראה ראובן כשהגיע ארצה, או, במילים אחרות, מה מבדיל ומה מחבר בין צילום תיעודי לבין ציור. כדי לענות על כך חיפשו בארכיונים ובפרסומים של התקופה צילומים של אתרים ושל דמויות שצייר ראובן. התערוכה המרתקת, שכותרתה "מראי מקום", מציגה את הציורים והצילומים אלה בצד אלה. 

העימות בין נופי הארץ המשתקפים מתמונותיו של ראובן לבין צילומי התקופה מעלה על הדעת את הסברו של קירקגור לפסוק המקראי המספר על קומתו האדירה של גוליית. מדוע, שואל קירקגור, לא מספר המקרא כי קומתו של גוליית הייתה שש אמות, אלא "שש אמות וזרת"? ותשובתו: הגודל שש אמות מעביר אותנו לתחום האגדה, לתחום הפנטזיה. הזרת, לעומת זהו יוצרת אשליה של התבוננות מדויקת ומחזקת את הרושם שהמסופר אכן * במציאות. גם ראובן טורח ברוב התמונות למדוד את הזרת וליצור אשליה – של ייצוג ריאליסטי (הפיתולים של גזעי הזית, הקונטורים המדויקים ש) הברוש, שפתיהם העבות של בני במקום), אבל עיקרן של התמונות) אלא בשש האמות הדמיוניות, החזוניות. 

אני עובר בשתי קומות התערוכה ונתקע בפינה אחת: שני תצלומים משנות העשרים של השקמים המפורסמות של רחוב קינג ג'ורג', סמוך לגן מאיר, ולידם ציור השקמים של ראובן. זה הרגע שבו אני מבין כי את הבוקר כבר אבלה כאן, והסיור ברחוב ביאליק יידחה להזדמנות אחרת. 

הנה בצילום הראשון השקמים המוכרות, ולידן, מעבר לדיר לדרך עפר צרה, משוכות צבר. השקמים האלה התקועות באמצע הרחוב הן ציון דרך אייקוני כל כך, והנה לפניי חלון לימים שקדמו לרחוב. לאורך השקמים גדר תיל, ומעבר לה מציצים בתים לבנים, בתיה הראשונים של שכונת נורדייה. 

הצילום השני, פרי מצלמתו של אברהם סוסקין, מעניין לא פחות: ראשית, הצברים ודרך העפר מפני את מקומם לכביש סלול. שנית, מי סלל את רחוב קינג ג'ורג' (אז עדיין רחוב הכרמל?) קבוצת נשים. חלומות שהגיעו אצרה בראשית שנות העשרים סבלו מחוסר עבודה כרוני, ולא פעם התארגנו לקבוצות עבודה עירוניות. יש משהו נוגע ללב בתמונה הזאת: הנשים עובדות בעבודה מפרכת הכרוכה בזיעה ואבק, אבל הן לובשות חולצה וחצאית וחובשות כובעים אלגנטיים, כיוצאות לנשף, מגדילה לעשות האישה במרכז התמונה, הלבושה בשמלה לבנה. אני מבקש זכוכית מגדלת מאחד ממשרדי הבית ובוחן את נעליה של האישה בשמלה הלבנה: כן, לנעליים עקבים אלגנטיים קטנים

השוואת שני הצילומים האלה לציור השקמים של ראובן מלמדת יפה עד כמה הרחיק החזון האמנותי מן המציאות. אמנם נמצא כאן את שבע השקמים המפורסמות של קינג ג'ורג' וכן משהו מן הטקסטורה של גזעי העצים: נמצא גם את הגדר המופיעה בצילומים, וכן את בתיה הראשונים של נורדייה, המציצים מבין גזעי העצים כמנסים להשתלב בקהלם. אבל זה בערך הכול: אין כל דמיון בין השקמים שרואה העין ברחוב לבין השקמים שעל הבד

למעשה, התמונה איננה כלל תמונת השקמים, אלא ציור התפעלותו של הצייר למולן. כדי לבטא את ההתפעלות הזאת הגדיל ראובן לאין שיעור את גובה העצים בהשוואה לגמל ולרוכבו הנחים בצילם. הוא העצים את הפיצול האופייני לגזעי השקמה וצייר כל גזע כאילו הוא מורכב מכמה עצים. והעיקר, הוא שינה לחלוטין את הפרופורצייה שבין הגזע לצמרת: הצמרות הוקטנו מאוד והפכו למין שיבולים ירוקות זהובות, שאינן דומות כלל לצמרות השקמים הרחבות. הגזעים, לכן, שולטים על התמונה, וביחד כמוהם כג'ונגל קדמוני, המעלה על הדעת את הג'ונגלים המופלאים של אנרי רוסו

כשראובן הגיע לתל אביב בראשית שנות העשרים, העיר הייתה בחיתוליה ואפשר היה להעניק למראותיה. "שש אמות" של דמיון וחזון. אבל ההמונים שזרמו לכאן בעשר השנים הבאות הפכו את תל אביב במהירות לעיר של ממש. העיר הזאת, שלא היה אפשר שוב להטיל עליה מבט משתאה של ילד, לא עניינה במיוחד את ראובן, והוא חדל לציירה

ס

רשומה על ספרה של כרמלה רובין, העוסקת בציוריו של ראובן רובין, ביניהם גם ציור השקמים המוזכר בספרו של בלבן,

בלהה פישר, "יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל": כמה שהם יפים

זוג פרחים, אגי (שמו המלא: אגפנתוס) והורטי (שמה המלא הורטנזיה), באו מנורמנדי שבצרפת כדי להכיר את פרחי הבר של ישראל. אמנם חייהם במולדתם נוחים, "הם נהנים ממזג האוויר הקיצי והנעים", אבל הם מבקשים "להכיר עוד קרובי משפחה מארץ ישראל", מתגעגעים אל הכלניות, הכרכום והרקפת, ומחליטים לצאת למסע, טיול בארץ ישראל.

סיפור המסגרת מאפשר למחברת הספר, בלהה פישר, במקצועה פרופסור לכימיה העוסקת בפיתוח תרופות ושיטות אבחון ומשמשת דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בר אילן, לספר לנו על פרחי ארצנו.

כל פרק מתרחש במקום אחר בארץ, ולא רק הפרחים מתוארים בו, אלא גם הנופים שבאותה סביבה. 

את הביקור בארץ ישראל מתחילים אגי והורטי בחודש תשרי, שהוא כמובן תחילתה השנה העברית. הפרח הראשון שהם פוגשים הוא, כצפוי, החצב, ש"מצא את הפטנט לפרוח כששום פרח בר אחר לא פורח". 

הם מגלים להפתעתם שאם כי מרבית שטחה של ישראל הוא מדבר, "יש בה 2,288 מיני צמחים", לעומת אנגליה "הגדולה בשטחה פי שישה מישראל, יש רק 1,750 מיני צמחים"! ההסבר לכך: "כשלוקחים בחשבון את המגוון הגיאוגרפי העצום בישראל – יש בה הרים גבוהים וגם את המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, יש בה ימים, ימות, ביצות ומדבר" מבינים מדוע היא "נחשבת לעשירה למדי במגוון הבוטני שלה". 

מכאן, מההקדמה, ממשיכים אל הסיור באתרים השונים בישראל. תחילה בחוף הים, "לאורך החוף המפורץ, מקיבוץ הבונים עד לתל דור". בצד ימין המלל, בצד שמאל ציור צבעוני יפהפה של חצבים שצומחים על החוף, ליד הים. פישר מתארת במילים את חוף הכורכר, את מפרץ הצדפים, את הסלעים המבצבים מהמים, את המערה הכחולה שאינה אלא "נקיק סלע שמי הים כרסמו אותו ושחקו עד שנותר חור ענקי" ובו "הגלים מתנפצים וזורמים אל תוך הנקיק דרך הסלעים, כשהם מקציפים בלבן מעל כל הגוונים העשירים (כחול, טורקיז וירוק כהה) של מי הים", תיאור שמעורר את החשק לסגור את הספר (ואת המחשב) ולמהר ולהגיע אל החוף, להתענג על יופיו.

אבל לא רק תיאורים נקבל, אלא גם הסברים על צמיחתו של החצב, הבצל, הפרחים שפרחו ונבלו, הניצנים המחכים להיפתח, וכל אלה מלווים באיורים יפהפיים, גם הם יצירותיה של בלהה פישר. 

בפרק הבא נפגוש "שלהבות צהובות במדבר": אחמד, פקח בדואי ברשות שמורות הטבע, יציג בפני אגי והורטי את החלמונית ואתה את הקשיים שבחיים במדבר. כמו כן נלמד על הקשר ההדוק שיש בין פרח החלמונית לנמלים, שמטפלות בזרעיו. "הורטי עומדת נפעמת ונרגשת – לא רק מיופיין של החלמוניות, אלא גם מחוכמתן ומהידידות שלהן עם הנמלים." אחריהן נגיע אל "מבשרי החורף": הכרכומים (מניין בא שמם?) ועמם הסברים על גיאופיטים, ומהם, בפרק הבא, אל "פרחים שהם מלכים" – הנרקיסים (בפרק הזה יש מפה סכימטית קצרה שמראה היכן נמצא "עמק הנרקיסים". כמי שכל חורף משתוקקת למצוא את הפרח המבשם הזה, רשמתי מיד לפני היכן ומתי אוכל למצוא אותם!), ושוב, לא רק תיאורים ואיורים, אלא גם הסברים (איך קיבלו הנרקיסים את שמם? איך הם מגינים על האבקנים שלהם מפני הגשם?), מהנרקיסים ממשיכים אל הרקפות:

מהן אל מרבדי הכלניות בנגב, ואל האירוס:

אל התורמוס, אדמונית החורש, הדבורנית ("הפרחים הרמאים"), השושן הצחור ("הפרח הנגזל"), אל "הפרחים הכי גבוהים": החוטמית הזיפנית ואל ה"חצוצרות לבנות על החוף": החבצלות. כל פרח זוכה לפרק, איור, הסברים וסיפורים. 

נראה כי בלהה פישר ייעדה את הספר בעיקר לילדים, לכן סיפור המסגרת ש"מסווה" את אוצרות הידע וההסברים המוגשים בתוך שיחות ולא כמידע ישיר ומדעי. עם זאת, גם מבוגרים יכולים בלי ספק ליהנות וללמוד ממנו לא מעט. חבל רק שהאותיות זעירות כל כך. מוטב היה להגדילן, כדי להקל על הקריאה, במיוחד של ילדים. 

איאן קרשו, "רכבת הרים, אירופה 2017-1950": למה משמש העבר מבוא?

*"מה שהיה הוא המבוא": כך מצטט ההיסטוריון איאן קרשו בפתיחת ספרו החדש משפט מתוך המחזה "הסערה" של שייקספיר. הציטוט מופיע לדבריו על שער של הארכיון הלאומי בוושינגטון. קרשו ממשיך בשאלה: "אך לְמה משמש העבר מבוא?"

זאת, כמובן, שאלת השאלות, שאת התשובה לה אפשר לתת רק במרוצת הזמן, אחרי שנוצרה פרספקטיבה שמאפשרת לראות תמונה כללית, לא רק את הפרטים של ההווה שאי אפשר עדיין לפענחם ולהבין איך ישתבצו זה בזה ולאן יובילו.

בספר שלפנינו קיבל על עצמו קרשו משימה מרתקת ומפתה: לצפות בהיסטוריה בת ימינו, זאת שהתרחשה בימי חייו. הוא יליד 1943, כך שהיה עד לרוב האירועים שהוא מתאר, ובחלקם הגדול – כאדם בוגר.

מאחר שאני ילידת 1951, גם מבחינתי חלק לא מבוטל ממה שמסופר בספר שייך לכאורה לעיתונים או לפחות לזיכרונות אישיים, ולא לספר היסטוריה.

עם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, מדובר בעיני בספר מרתק.

קרשו עוקב בו אחרי מהלכים היסטוריים מנקודות מבט פרטניות, כלומר – כשהוא פונה אל ארצות שונות וספיצפיות ומספר מה התרחש בהן לאורך שישים ושבע השנים האחרונות (עד לפני שנתיים) – ובה בעת גם ממקם את אותן התרחשויות בתוך מערך כללי, כלומר, מצביע על מגמות כלליות שונות, החל במה שקרה בעולם, במיוחד באירופה, שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, כמעט עד עכשיו.

הייתי אמורה לכאורה לדעת, אבל בכל זאת הופתעתי לא פעם לגלות עד כמה מה שקרה בישראל לאורך השנים הללו דמה במקרים רבים לחוויותיהם של אנשים רבים בכל העולם. (למשל, לא נתתי את דעתי עד כמה הייתה 1973 שנה של משבר עמוק לא רק בישראל אלא בעולם כולו, עקב הזינוק במחירי הנפט, בשל מלחמת יום כיפור).

כבר בהקדמה לספר הרגשתי הזדהות עמוקה עם התיאור של בני דור הבייבי בום, שאני אחת מהם: ילדותנו עברה עלינו אמנם בתקופה של צנע ומיתון כלכלי, אבל יחסית לדור של הורינו גורלנו שפר: אנחנו בני דור שזכה לחזות בתמורות שהורינו, (שרבים מהם היו פליטים) "לא יכלו להעלות בדימיונם הפרוע". אמנם "המגורים היו ארעיים […] היה מחסור נרחב במזון ובבגדים, רק משפחות עשירות ביותר יכלו ליהנות מאביזרי בית חיוניים ששחררו נשים מעול הבית המוכר, כמו מכונות כביסה, טלפון, מקרר או מכונית", אבל חיינו במדינת רווחה, ובתקופה של צמיחה כלכלית שעד מהרה זיכתה אותנו בחיים בחברת שפע. בתקופתנו התפתחה מאוד התיירות והתקשורת. בילדותנו ונעורינו נראה היה שהעולם למד את הלקח והתנער מהגזענות בפרט ומגילויי האלימות בכלל, עד כי "זכויות אדם נהפכו לעניין מובן מאליו". אכן, יותר בכוח מאשר בפועל, אבל לפחות באותם ימים נחשבה הגזענות דבר מגונה.

הכותרת לספר שעליה החליט איאן קרשו מביעה – כפי שהוא מסביר – את תפישתו לגבי ההיסטוריה של אירופה בעת האחרונה: מסע במין רכבת הרים, כמו בלונה פארק, כלומר – עליות וירידות מפתיעות ומפחידות. אלא שבניגוד לרכבת כזאת בלונה פארק שאינה ממשיכה קדימה אלא חוזרת לנקודת ההתחלה, ההיסטוריה האירופית ממשיכה להוביל את נוסעיה ולטלטל אותם הלאה, לעבר יעדים שעדיין אינם ידועים.

הספר מתחיל בתיאור המלחמה הקרה ואיומי הנשק להשמדה המונית שהפחידו כל כך את תושבי היבשת בשנים הראשונות לפיתוחו: "העולם נאלץ לחיות עם האפשרות של משבר שיידרדר עד כדי לחיצה על הכפתור; או שפצצת אטום תזרע הרס וחורבן בטעות (כפי שכמעט נמחקה מזרח אנגליה בטעות ב-1957 כאשר מפציץ אמריקני אחד התרסק בטעות לתוך מחסן ובו שלוש פצצות גרעין)"; ממשיך עם החלוקה לגוש המערבי והמזרחי, והשלכותיה על חיי האזרחים; מתאר את מלחמת קוריאה ואת מלחמת ויאטנם; משרטט את המהלכים שהובילו לאיחוד גרמניה המזרחית והמערבית, את ההתפרקות של הגוש הסובייטי ושל ברית המועצות, ובהמשך – את עלייתו של פוטין; המשברים הכלכליים הקשים שהחלו בסביבות 2008 וגלי ההגירה. הוא מגיע עד לברקזיט ומסביר את הרקע למשאל העם, וממה הושפעו המצביעים. ברורה לגמרי נטיית לבו בעניין (יש לזכור שקרשו אנגלי, ונראה כי את החלקים העוסקים בארצו כתב בעוצמה רגשית מוגברת). "יותר ויותר נדמה שגובר הספק אשר לרציונליות של הטענה –שלמעשה לא הייתה גלויה על פני השטח – שמוטב שהמדינה תהיה ענייה יותר, ומעמדה הבין-לאומי יוחלש, ובלבד שיושג צמצום מזערי לכל היותר בהיקף ההגירה (שמרביתה הציעה יתרונות כלכליים)", הוא כותב, ודי ברור שהוא לא הצביע בעד הברקזיט.

מתוך אורכו של הספר בעברית – בלי הנספחים הוא נפרס על פני 555 עמודים – אפשר להבין עד כמה הוא מפורט ויורד לדקויות בעניינים הפוליטיים של מדינות שונות באירופה.

עלי להודות כי אותי ריגשו במיוחד החלקים שנגעו לנעורי בלונדון, בשנות ה-60: התיאור של מה שכונה אז "Swinging London": שירי הביטלס, החנויות בקרנבי סטריט, ויותר מכול – ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם שהשתתפתי בהן.

"זה היה אחד הרגעים המסעירים בחיי," מצוטט עיתונאי שהיה נער בזמן ההפגנה הגדולה בלונדון, ב-1968. את תיאור ההפגנה כפי שהוא מופיע בספר אפשר היה למצוא גם במכתבים שכתבתי אז.

הפרק העוסק בהפגנות ההן ריגש אותי כל כך לא רק מכיוון שהייתי שם וחלקתי את החוויה עם המפגינים האחרים, בני דורי, אלא בעיקר מכיוון שלא יכולתי שלא לחשוב על מסקנותיו של קרשו: "המהומות של 1968 דעכו במהירות, אך למורשת שלהן לא היה מועד סיום מוגדר. ההתנגדות לסמכותנות, הקריאות לשוויון והגישות הליברטניות של אנשי 1968 הטביעו את חותמן לשנים רבות. הן תועלו לדמוקרטיזציה חלקית שארגונים אחרים (אך לא כולם) חוו בשנים שלאחר מכן. תנועות המחאה קלטו את הדחפים המודגשים לשחרור שדרבנו את בני הדור לפני 1968 ונמשכו זמן רב לאחר שהדרמה שככה. הן מילאו תפקיד חשוב בצמצום הסמכותנות בחינוך, והן נתנו את האות לצעדים לקראת שוויון מגדרי." קרשו מדגיש כי "הפירות שלהם עתידים להבשיל במשך זמן רב" ומראה כיצד אותן הפגנות השפיעו לא רק על שוויון מגדרי, אלא גם על זכויותיהם של להט"בים וזכויות אדם בכלל. האם אפשר ללמוד מכך שגם להפגנות שנערכות בישראל תהיה עוד השפעה ארוכת טווח?

"מעל לכל – דיברו על שלום, לא על אלימות", כותב קרשו בפרק העוסק באותן הפגנות, וגם בסיכומו של הספר הוא מדגיש את ההבדל המהותי שיש בין אירופה בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, לבין אירופה של ימינו.

גם אחרי כל תיאורי התהפוכות, המפלות הכלכליות, המלחמות המקומיות (סרביה וקרואטיה, אפגניסטן, אוקראינה), דומה כי קרשו ממשיך להיות אופטימי, לפחות במידת מה: אירופה (העולם כולו!) לא קרסה ולא התדרדרה לעוד מלחמה כוללת, אפילו לא כשמדינות מסוימות בתוכה כמעט התמוטטו (למשל, יוון, שכלכלתה הכושלת הביאה אותה כמעט עד לפשיטת רגל מוחלטת).

עם זאת, כאמור, אין לדעת למה העבר משמש מבוא. אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך. קרשו מדגיש כי האתגר המשמעותי ביותר הניצב לפתחה של האנושות בעת הנוכחית הוא "בלימת ההרס העצמי הנגרם משינויי האקלים" (לא לפני שהוא מתעד את התדהמה והזעזוע שחשים מי שעדים לתגובותיו המפחידות של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שמתכחש לאחריות של בני האדם להרס שהם ממיטים על כדור הארץ ולמעשה לעצם העובדה שכך קורה). קרשו מציין גם את דאגתו נוכח הנהייה הרווחת יותר ויותר אל הימין הפוליטי, כפי שהיא מתבטאת בתוצאות הבחירות בארצות רבות: "הבחירות החשובות האחרונות שהתקיימו באירופה ב-2017, הבחירות הכלליות באוסטריה ב-15 באוקטובר, הצביעו על המשך המגמה ימינה ושיקפו את ההשפעה ארוכת הטווח של סוגיית ההגירה שהייתה נושא מרכזי במערכת הבחירות, יותר מאשר בגרמניה. בכך דמתה אוסטריה פחות לגרמניה ויותר לשכנתה ממזרח – הונגריה – ולמדינות אחרות במרכז אירופה." (בישראל, כידוע, נהפכה המילה "שמאלן" לשם גנאי. עד כדי כך הרחיקו כאן לכת).

התרגום לעברית קריא ברובו, אם כי נתקלתי פה ושם במוזרויות. הנה לקט קטן של כמה משפטים תמוהים (מדגם מייצג):

  • "שלא כמו שיטות הבחירות הייצוגיות הנהוגות ברוב מדינות אירופה, שיטת החוצה הראשון את קו הגמר פגעה קשות במפלגות קטנות ויצרה ממשלות יציבות שנהנו מרוב ניכר". מה? "שיטת החוצה הראשון את קו הגמר?" גם אם זה מושג מוכר במדע המדינה, מוטב לדעתי לנסח את המשפט כך שהוא יובהר, כי כמו שהוא כתוב אי אפשר להבין אותו.
  • "מתוך כל אלה נולדו תת-תרבויות נפרדות שבהן בריתות פוליטיות – מספר החברים במפלגות השונות היה הגדול ביותר בכל מדינות אירופה – היו דרכון חיוני לעבודה ולקידום אישי"… מצטערת, לא הבנתי!
  • "חוסר היעילות של שורת הקואליציות הרופפות וקצרות הימים בשנות החמישים סלל את הדרך לניסיון חפוז לשלב את הימין הנאו-פשיסטי בממשלה בשנות השישים". לשם מה נחוצה המילה "שורת"?
  • "גיה מולה לא נתקל בהתנגדות של ממש להתנהלותו וזכה בהצבעת אמון גורפת בפרלמנט הצרפתי. לא צרפת, אלא הודו-סין ומעל לכל אלג'יריה הן שסימלו את נסיגתה של צרפת מהאימפריה שלה". איך צרפת יכלה בכלל "לסמל" את נסיגתה מהאימפריה שלה? האם גם המקור לא ברור? (אגב, מדוע "גיה" מולה ולא גי מולה? ובאותו עניין: Enoch Powell הוא אינוק, לא אינוך*)
  • "בשעה שמערב אירופה לבש צורה כישות מדינית בחוג ההשפעה של ארצות הברית, ביצרה ברית המועצות את אחיזתה בגוש המדינות בתחום ההשפעה שלה מצידו האחד של מסך הברזל". אפשר בדוחק להבין את המשפט, אבל הוא מסורבל ומפותל שלא לצורך. (הצעה: אולי – "בשעה שמערב אירופה לבש צורה של איחוד מדיני, בזיקה לארצות הברית, בצדו האחר של מסך הברזל חיזקה ברית המועצות את אחיזתה"?).

אלה רק דוגמאות מייצגות, ונדמה לי שליטוש של הנוסח העברי היה יכול להפוך את הטקסט לקריא יותר. חרף זאת, הספר, כאמור, מומלץ למי שמוכנים לשקוע במעקב אחרי שלל הפרטים הקטנים והגדולים שמהם הורכבה ההיסטוריה של העשורים האחרונים.

מתוך מעריב לנוער, 6.9.1966


*

מה תפקידם של החיים אחרי המוות?

רוב היצירות העוסקות ברוחות ובשדים מתמקדות בקורבנותיהם האומללים, ובעיקר במי שמסייע להם במלחמה נגד כוחות השחור: בגרסאות משועשעות, כמו "מכסחי השדים" של איבן לייטמן מ־1984 או "עיר הרשע" של פיטר ג'קסון מ־1996. ובסדרות טלוויזיה רוויות פעולה כ"על טבעי" או אימה, כמו בסדרה "אימה אמריקאית". 

אחרי דיאטה רוחנית שכזו, שבה מזינה אותנו התרבות הפופולרית זה עשורים, קשה להאמין שכיום יציבו אמבולנסים בפתחם של בתי קולנוע, כפי שנעשה בהקרנת הבכורה של "מגרש השדים" ב־1973, לאחר שצופים רבים התעלפו למראה ראשה של לינדה בלייר מסתובב על צירו ופולט מרק אפונה כממטרה מהגיהינום. החלחלה שמחולל ויליאם פרידיקין, בהשראת ספרו של ויליאם פיטר בלאטי, נדמית כמעט פושרת בעיניו של צופה עכשווי, המורגל בנהרות של דם, בעריכה הקופצנית ומטרידת המנוחה של סרטי אימה אסייתיים כדוגמת "הטינה", הצלצול" וגרסאותיהם המערביות, ובזוהמה סטרילית, ילודת מחשב.  המורכבות הרעיונית שאפיינה רבות מהיצירות העוסקות  באיחוז, שרמזה על האפשרות היחידה שגרועה יותר מקיומו של רוע על־טבעי – קיומו של רוע אנושי – הומרה באלימות גרפית ומעוצבת שהיא חזות הכול, העמימות הפסיכולוגית,  שמותירה את הגבול שבין חוויה מיסטית לפסיכוזה, בין דיבוק לסכיזופרניה, פרוץ ומסקרן, הוחלפה בוודאות תאולוגית, אייג'ית ונוצרית כאחד, שהנחת העבודה שלה היא שלא רק שיש חיים אחרי המוות, אלא שמהותם היא לעשות את המוות לחיים. ועם זאת, מה שנותר על כנו הוא ההיבריס הנרקיסיסטי, אותו תנאי הכרחי של הפרנויה, שכן עלינו להאמין שאנו חשובים דיינו, מעניינים ומושכים דיינו, כדי שמישהו, לא כל שכן ישות שלא מעלמא הדין, יחליט ששווה לרדוף אותנו ואחרינו. ביהירותנו אנחנו מספרים לעצמנו שאי

אפשר לעמוד בפנינו: שדים רוצים את נשמותינו, מלאכים מתקנאים בנו ונופלים[i], דיבוקים חושקים בגופנו, ורוחות מפתחות אובססיה כלפינו. אך האמת היא שאנחנו פשוט מפחדים. אחרי עידנים של שטיפת מוח מונותאיסטית, המבקשת למכור לנו גן עדן הכול כלול, עם סעודת לוייתן ומנת צד של כרוב מנגן בנבל[ii], אנחנו חוששים להגיע למקום האחר[iii], ועוד יותר מכך אנחנו חוששים ששיקרו לנו. שאין לאן ללכת. שניתקע באמצע. בתווך, בעולם הבא שאין בו פרדס או שאול, שבו אנחנו ממשיכים להתקיים לנצח כצללים בזווית העין של חיינו שלנו. ככל שאנו מרחיקים מאיתנו את אפשרות מותנו כתוצאת לוואי טבעית של חיינו, במאבק להיות צעירים לנצח, אנו מזמנים את מה ששוכן בדמיוננו מעבר למוות ולעולם הנראה, לשוב ולרדוף אותנו שוב ושוב בצורתו האיומה ביותר, התגלמות פחדינו כולם.

[i] נראה אתכם קוראים לו קנאי בפניו (פרק 36)

[ii] ויין ששומר משבעת ימי בראשית במחיר מבצע (פרק 19)

[iii] שממנו לא יוצאים בל כך בקלות (פרק 20)

בנו של אדם: מדוע לא נוכל להחלים

מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות. 

אין שום טעם לחשוב שאנחנו יכולים להחלים מעשרים שנה כמו אלה שעברנו. מי מאתנו שהיו לנרדפים כבר לא ימצאו שלווה. צלצול לילי בדלת כבר לא יכול לומר לנו אלא דבר אחד: "קוֶוסטוּרָה". לשווא יאמרו לנו שוב ושוב שעכשיו אולי עומדות מאחורי המילה קווסטורה פנים נעימות יותר, ידידותיות יותר, שאפשר  לבקש מהן עזרה והגנה. בנו המילה הזאת לעולם תעורר חוסר אמון ופחד. אם אני מביטה בילדי כשהם ישנים, אני חושבת בהקלה שלא אצטרך להעיר אותם באמצע הלילה ולברוח. אבל זאת לא הקלה מלאה ועמוקה. תמיד נדמה לי שיום אחד ניאלץ שוב לקום באמצע הלילה ולברוח, להשאיר מאחורינו הכול, חדרים דוממים ומכתבים וזיכרונות ופריטי לבוש

מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם. מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין עד כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד. הם עלולים לקרוס בן־רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתי מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות

לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות, לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות. תראו מה עשו מהבתים שלנו, תראו מה עשו מאתנו. לעולם לא נהיה בני אדם שלווים. 

כיצד התורה משקפת ומגבירה את חולשת מעמדה של הבת במשפחה

 עובדה מתמיהה במיוחד היא היעדרו של איסור מקראי מפורש וחד-משמעי על גילוי עריות בין אב לבת. בקרב פרשני המקרא אין מחלוקת שגם הבת אסורה בעריות, ואולם האיסור איננו מנוסח באף פסוק מפסוקי התורה. מדוע נעדרת הבת מהרשימה? ניקח לדוגמה את מקבץ החוקים בספר ויקרא י"ח פסוקים ו-י"ח. הטקסט פונה לזכרים בלבד. הם הסובייקטים של החוק, ואילו הנשים הן האובייקטים שעליהם החוק מוסב. אופן ניסוחו של החוק מבהיר כי מטרתו העיקרית איננה להגן על נשים מפני ניצול מיני, אלא להסדיר את זכויות הקניין והבעלות של גברים על נשים ולשמור על זכויות אלה.

"אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה.  ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא.  ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן.  י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:  כִּי עֶרְוָתְךָ, הֵנָּה.  יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ, אֲחוֹתְךָ הִוא–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָהּ.  יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא.  יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ, הִוא.  יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב, דֹּדָתְךָ הִוא.  טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָחִיךָ, הִוא.  יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ–שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא.  יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח:  לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ–בְּחַיֶּיהָ." 

כיצד להבין אפוא את היעדרותה של הבת מסדר האיסורים

פרשנים רבים לאורך הדורות ניסו להסביר ולתרץ היעדר זה. הטענה הרווחת בספרות חז"ל היא כי הבת איננה נזכרת משום שקרבתה אל האב היא קרבה יתרה. דווקא משום שהבת קרובה לאב יותר מאשר אמו, נכדתו, כלתו וכו', שכן מזרעו שלו היא, אין צורך לציינה, והאיסור על בעילתה מובן מאליו. אין באפשרותנו להסתפק בהסבר הזה, המותיר בעינה את השאלה מדוע הושמטה הבת

חוקר המקרא ג'ונתן זיסקינד מציע כי השמטת הבת קשורה לאופי הניסוח של דיני האיסור על גילוי העריות, ולרצונו של המחבר הכהני לבססם בתוך הנחלה כללית של ערכי משפחה, שהרי הדינים מופיעים כאן כצווים מוסריים, ללא אזכור קללות ועונשים. זיסקינד מראה כי האיסורים מנוסחים באמצעות חזרה על כינויי קניין בגוף שני זכר, דרך דמות מתווכת, בדרך כלל גבר, שהאשה האסורה לבעילה היא אחד מנכסיו: האחות היא "בת אביך"; הנכדה היא "בת בנך" וכן הלאה. במבנה סגנוני שכזה האיסור על בעילת הבת, לו הופיע, היה חייב להתנסח כך: "ערוות בתך לא תגלה: ערוותך היא." אך אז היתה מתגלעת בו סתירה פנימית: החלק הראשון ("ערוות בתך לא תגלה"). האוסר מגע מיני עם הבת, מערער על תוקפו של החלק השני ("ערוותך היא"), הקובע שמיניות הבת היא רכוש האב. ניסוח כזה היה פוגע ברושם סמכותו ועוצמתו של האב במסגרת המשפחתית. האיסור על בעילת הבת נותר בבחינת צו שמקורו אינו אלוהי – שלילה לא נחרצת הנגזרת, בעצם, מתכתיבים אחרים (כמו הציפייה שהבת תינשא בעודה בתולה). 

אלא שאין די בטענה זו. כיצד עלינו להבין את הקושי המיוחד לשלול את בעילת הבת שלילה נחרצת? זיסקינד איננו עומד על מיקומה הייחודי והארעי של הבת במערך המשפחתי, שהרי הבת היא דמות־סף, נכס זמני. היא מופקדת בידיו של האב עד שתעבור מרשותו לרשות גבר אחר, באותה תנועה אקסוגמית המכוננת את החברה. השמטת האיסור על גילוי עריית הבת משמעותה, בין השאר, שהבת איננה קניינו של אביה. גורלה נותר תלוי ועומד, בלתי מוכרע. היא ברשות האב, ואולם לא נקבעו התנאים שבהם תהיה אסורה לו. הבת נותרת כלאקונה של החוק. היעדרו של איסור מפורש מאפשר לאב להכחיש את ארעיות הכוח ולהוסיף להשליטו גם מעבר להגדרת הבת כנתינה בביתו. 

אברהם בלבן, "רשימות תל אביביות": מה יש בה, בתל אביב, שכה שובה את הלבבות?

"אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין"; בדברים הללו נחתמת אחת הרשימות האחרונות, "זיכרונות ילדות משותפים, עם נורית גוברין במעונות עובדים ז'", בספרו החדש של אברהם בלבן, רשימות תל אביביות.

הספר כולל את רשימותיו של בלבן שהתפרסמו לאורך זמן במוסף הספרותי של עיתון הארץ. ושוב, כמו בספר הרשת התרבותית של נועה מנהיים, שגם הוא מקבץ טורים מהעיתון, מסתבר שהאכסניה החדשה – ספר כרוך ומסודר – משנה לגמרי את חוויית הקריאה ומשפרת אותה.

היא מענגת ומאלפת. 

בלבן הוא חוקר ספרות, סופר ומשורר, ויופיין של רשימותיו נובע מכך שהן ממזגות את שלל כישרונותיו: עין פקוחה, יכולת לחבר בין מראות למחשבות, ובקיאות רבה בעולם הספרות, שבזכותה נובע ממנו שלל מגוּון של אסוציאציות ספרותיות הקושרות בין תיאורים לרעיונות. התוצאה מלבבת. 

הנה למשל הרשימה "הגימפלים של העולם": בלבן מקשר בה בין מקום שנקרא "גן גימפל", שממוקם "לקראת סוף [רחוב] ארבע ארצות" לבין סיפור שהוא מכיר. שמו של הגן, שנודע לו מהכתוב על "כדור האבן של העירייה", מזכיר לו את סיפורו של בשביס זינגר "גימפל תם". וכאן אנחנו זוכים ללמוד על ההיסטוריה של אותו סיפור, איך "פורסם תחילה ביידיש באמצע שנות הארבעים" אך לא עורר שום הד, איך תרגומו לאנגלית "פרץ את הדרך לקריירה הספרותית של בשביס זינגר בארצות הברית" ומשם, בהמשך, לפרס נובל לספרות. אבל הקישור אינו מסתיים בשם גימפל. בלבן נזכר באמו, שמזכירה לו את הדמות הראשית בסיפור של בשביס זינגר, כי כמותו הייתה תמה ורגישה עד בלי די, במילותיו של בלבן – "סבלה מנכות קלה: היא נולדה בלי עור" ולכן "הייתה חשופה לסבלם של הדחויים למיניהם והמקופחים למיניהם". 

הרשימה נחתמת בקישור נוסף: גימפל שבסיפור, איש תם, "שוטה העיר", מנסה למחות נגד העוולות שספג: למשל, שידכו לו אישה הרה וסיפרו לו שהיא בתולה. מקץ שנים הוא "מתפתה להשתין לתוך הבצק שהוא מכין במאפייתו" אבל נמלך בדעתו ו"זורק את הבצק המקולקל". והנה בגן גימפל רואה בלבן פועל ניקיון של העיריה שעומד ומשתין ברשות הכלל. הוא מסיים את רשימתו במילים "הוי, גימפל גימפל, נס קפיצת הדרך נעשה לו בנדודיו והגיע מארץ פוילין לארץ הקוידש…" 

טיול ביפו מעלה בדעתו את ברנר. הוא מהרהר ברגעיו האחרונים, לפני שפורעים ערבים רצחו אותו, מסיים את הרשימה בציטוט מכתביו של הסופר מתוך "עצבים": "מה גדול התהום! מה גדול אסון בני-האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות!" וחותם: "אני עם ברנר, האיש החרד הזה שפחדיו קרמו עור והמון צועק בשפה גרונית ובאבנים ובכדורי רובה". 

ברשימה "הענק וגנו, מגדל גינדי" הוא כותב על עצי הזית האהובים עליו מילדות שנשתלו "על הרחבה המקורה שלצד בניין גינדי". העצים הללו אינם מעוררים בו עונג. "הם חיקוי של עץ, מעין קישוט אוריינטלי סטרילי". והם מעלים בו מחשבות על ביאליק "שהתיישב בתל אביב בשנת 1924 ומיהר להתריע על מיעוט הגנים שבה." ביאליק, לדבריו, כינה את תל אביב "הצעירה הקירחת", ואז בלבן תוהה: האם הגינון שסביב מגדל גינדי "וסביב כמה וכמה מגדלים נוספים בעיר" ראוי לתואר "קרחת?" ומגיע למסקנה שלא, "הגינון האלגנטי הזה ודאי אינו קרחת, מדויק אולי לתאר אותו כפאה נוכרית: 'טבע' מלאכותי, עקר, שאינו מציע דבר מן העונג שעליו מדבר שילר". את דבריו של שילר מתוך המסה שלו "על שירה נאיבית וסנטימנטלית" בלבן מצטט בתחילת הרשימה: "לפעמים פרטים שונים של הטבע – פרח פשוט, נחל, אבן מכוסה אזוב או אפילו ציוץ של ציפור – גורמים לנו עונג מיוחד. העונג הזה מקורו לא בהכרח ביופיים של הפרטים האלה אלא בידיעה הברורה שהם מתקיימים בהתאם לחוקיהם הבלתי משתנים ומתוך אחדות נצחית עם עצמם. העצב המסוים המתלווה לעונג הזה נובע מכך שהפרטים האלה מזכירים לנו איך היינו אנו עצמנו אי-אז, בילדותנו הרחוקה". איזו אבחנה מעניינת ומופלאה, ששילר הוא אמנם המקור לה, אבל בלבן הציג אותה כאן! 

אותי אישית עניינה במיוחד הרשימה "לזכר יצחק אורפז" ששמה הוא "למצוא את נצח הים". שעשעה אותי הפסקה שבה בלבן מתאר את "קנאת הגברים", אולי "החוש היחיד שעדיין פעל בו במלוא כוחו" כשהזדקן (בלבן מתאר ביקור אצל אורפז כשזה היה בן 94). אותה קנאה התעוררה באורפז כשחשד בבלבן כי קבע להיפגש אצלו עם אישה צעירה שהגיעה אליו לביקור לא מתוכנן, בדיוק בזמן שבלבן ישב אצלו. גם אני נוכחתי באותה קנאה מופרכת, כפי שתיארתי אותה כאן בבלוג ברשימה "מדוע נזרק העיזבון של יצחק אוורבוך אורפז"… 

הוא מביא בפנינו לא רק אסוציאציות ספרותיות אלא גם מחקריות. כך למשל, בעקבות טיול שבו הוא רואה מעבר לגדר את חגיגות פורים בבית ספר גרץ, הוא נזכר במחקר של חזקי שוהם שעסק בחגיגות פורים בתל אביב, שם סיפר כי תושביה ביקשו "להמציא מסורת המתבססת הן על משמעותו הקודמת של החג, והן על פרקטיקות תרבותיות מערביות מודרניות" ולכן, הוא מצטט ממחקרו של שוהם, "נבראו נשפי פורים של ברוך אגדתי, בחירת אסתר המלכה ותהלוכות העדלידע". על כך בלבן מוסיף באירוניה כי "אין ספק, הרעיון הפרדוקסלי של 'המצאת מסורת' יכול היה להיווצר רק בעיר שעצם שמה מגלגל עבר בעתיד", ואז מתאר את מה שהוא רואה בחצר בית הספר: "לתחפושות המסורתיות יכולות אבולוציוניות מרשימות, למעשה אפשר לחלק את התחפושות לשתיים, מלכת-אסתר וקאובוי: רקדנית בטן-מלכת אסתר, הנסיכה אלזה-מלכת אסתר, מלכת אסתר-מלכת אסתר, שפנפנה מלכת-אסתר, אינדיאנית-מלכת אסתר, ולידן אוחזים בחוזקה בידי הוריהם שוטר-קאובוי, כבאי-קאובוי, איירונמן-קאובוי…" וכן הלאה… אי אפשר שלא לחייך למקרא הדברים. 

בכל אחת מהרשימות מטייל בלבן במקום אחר בתל אביב, ויחד אתו אנחנו זוכים לנקודת המבט הייחודית לו, לומדים אתו או ממנו על ההיסטוריה של פינות שונות בעיר, על העצים והפרחים הצומחים בהן, ועל הסיפורים העולים מהן. 

רבות מהרשימות שהתפרסמו הולידו את אלה שבאו בעקבותיהן, שכן, כך מספר בלבן, אנשים שונים יצרו אתו קשר וביקשו לספר לו סיפורים נוספים הקשורים בעיר ובחייהם בה, בעיקר כפי שהיו בעבר, בילדותם. 

בלבן מדגיש בלי הרף את העובדה שהוא עצמו אינו תל אביבי. בניגוד לכותבים אחרים שהרבו לספר עליה (את יעקב שבתאי הוא מרבה להזכיר, ואני לא יכולתי שלא לחשוב גם על עלי מוהר ועל הטור האהוב שלו מעיתון "העיר" "מהנעשה בעירנו", שגם הוא היה לספר): הוא יליד חולדה, גר שנים רבות בארצות הברית ובאנגליה, ורק לאחרונה הגיע לתל אביב להתגורר בה דרך קבע. עברו כיליד קיבוץ נשזר בספר לאורכו. כך למשל ברשימה "טיול בדיזינגוף של אין-כסית ואין-רוול" הוא מספר על ההתלהבות הסקרנית של הילדים בקיבוץ מהשבועון האסור "העולם הזה" שהגיע לפעמים לידיהם. "העולם הזה", הוא מספר, "היה לגמרי לא מהעולם הזה. הוא היה תל אביב, דיזינגוף, כסית. רוול. המחשבה כי בזמן שאנחנו שיחקנו מחבואים או גולות שיחקו גם ילדים בדיזינגוף מחבואים או גולות או דודס כלל לא עלתה על דעתנו."

עברו הקיבוצי, הכפרי, מקנה לו אוצרות של ידע בענייני צמחים. כך למשל כשהוא מתאר את הגפנים שנשתלו בשרונה הוא מסביר שלא בכדי שתלו לצדם ורדים, שכן אלה רגישים מאוד למזיקים שעלולים לפגוע בגפנים. הבקיאות מתבטאת בשפע השמות של עצים, פרחים ושיחים שהוא מציין. בדקתי כל אחד מהם בעזרת גוגל, ושמחתי להכיר בשמם ידידים שהיו עד לקריאת הספר פלונים-אלמונים מבחינתי… 

נעים מאוד להתוודע אליך, "טבבויה איפה"…

בדרך כלל "קיים פער גדול בין דימוי המקום (למשל פריז כעיר האורות) לבין המקום המציאותי", מצטט בלבן את דבריו של רוב שילדס, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ערים. "זה נכון במובן מסוים גם לגבי תל אביב", כותב בלבן ומוסיף "ולא אחת נכתב על תהליך המיתיזציה של העיר העברית הראשונה," ואז  מנסה לסתור את הדברים: "אולם דימוייה השונים של תל אביב קשורים קשר הדוק למקומה המציאותי, האמיתי."

תהיתי אם בספרו אינו מוסיף נדבך למיתיזציה של העיר. אמנם תיאוריו קונקרטיים מאוד, אבל מתלווה אליהם ניחוח כמעט מיתי. ואז השבתי לעצמי שגם אם כן, אז מה, אם כל כך נהניתי ממנו… 

אחתום את הדברים בציטוט מתוך הרשימה "חולות כשממה והזמנה להתחלה חדשה": "חול הוא מדבר, הוא עקרות ומוות, אבל מדבר הוא גם גמל, גם בדואי וערבי, ובמובן הזה הוא טבע ראשוני, פראי, תמצית החיים. העיר הנבנית על החול הזה היא נציגת התרבות, וככזאת היא יכולה לייצג, בין השאר, את הניוון והדקדנטיות של המערב. אברהם שלונסקי התחבט: תל אביב בשיריו היא מצד אחד האויבת הגדולה של המדבר, ואילו מצד אחר היא עצמה מקום של שממה, של שיממון ושל חולי. אלתרמן, לעומתו, לא ראה בחולות אויב. אדרבה, חיוניותה הרבה של תל אביב נובעת מכך שהיא מפנימה את חיוניותו הג'ונגלית של המדבר המדבר, א-לה אלתרמן, הוא אביה הקדמון של תל אביב". 

נועה מנהיים, "הרשת התרבותית": מה ההבדל בין לבירינת למבוך ואיך זה קשור לקתדרלה בשארטר?

בימים שבהם הופיעו המסות של נועה מנהיים במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" נהגתי להניח אותו בצד "כדי לקרוא בהמשך". הנושאים נראו לי מרתקים, כמו גם הטיפול בהם, אבל איכשהו הרבה פעמים העיתון, כדרכם של עיתונים, נזרק לפני שמיציתי את הקריאה בו.

לשמחתי הגיע לאחרונה לידי הספר המקבץ את כל המסות הללו. הנה ההזדמנות לקרוא אותן בנחת, לאט לאט, ובמלואן. מפליא להיווכח (שוב) עד כמה הפורמט של ספר משנה את התחושה ואת איכות הקריאה. 

הספר שלפנינו נפלא. שמו מתאים לו מאוד, שכן מדובר ברצף של עניינים הנקשרים זה לזה בכישרון רב ובמאות צורות ודרכים. כל פרק מתייחס אל קודמיו ואל הבאים אחריו, ולפיכך גם הפורמט שלו מזכיר את רשת האינטרנט: בכל מקום שיש בו נגיעה אל נושא שכבר נדון או אל כזה שעוד יוזכר, נוסף מלבן אפור ובו הערה שנמשכת בקו מהשוליים הצדדיים של הדף, והיא מכילה קישור אל הרעיון האחר, הקשור. אי אפשר אמנם להקליק באמצעות העכבר, כפי שאנחנו רגילים לעשות במחשב, אבל הקישוריות הרבה, שאליה כבר התרגלנו כל כך כשאנחנו גולשים באינטרנט, מעצימה את התחושה שעולם התרבות הוא באמת מין רשת מסועפת, מרובת קשרים והקשרים.

היקף הידע של מנהיים ויכולתה לקשר  בין מגוון עצום של עניינים שאין ביניהם לכאורה שום קשר, מעוררים השתאות. אפשר להיווכח בכך אפילו רק משמות הפרקים המסקרנים. הנה כמה דוגמאות אקראיות: "המתיקות שאחרי, החיים שלאחר המוות, גן עדן וסעודת הצדיקים" – פרק 18; "לזכור ולשכוח, פסולת גרעינית, סמיוטיקה וכהונה אטומית" – פרק 12"; "לשון החוק, שפה, תודעה ופמיניזם – פרק 40"; "סומסום היפתח, אוריינטליזם, אלאדין וביבליותרפיה" – פרק 4; "האש והעש, מחזות אבודים, צנזורים אכזרים וסופרים מדליקים" – פרק 3, ועוד ועוד, אינספור יוצרים, הוגים, היסטוריונים, אמנים, תופעות באמנות ובתרבות ההמונים, עניינים ורעיונות, מוזכרים בספר, רבים כל כך – רובוטים והיפה והחיה, מלאכים ושדים, אנשי זאב ואבירים, כיבוש החלל ושירי ערש, המצאת הקיטור והחשמל, תרגום השבעים, פרנקנשטיין, שחרזדה, השאול, המינוטאור (מה ההבדל בין לבירינת למבוך? הנה תשובתה המפורטת של מנהיים לשאלה שהיא עצמה מציגה: "ההבדל המרכזי בין מבוך ללבירינת הוא שהמעברים של הראשון מתפצלים, מטעים ומתוכננים להקשות על הנכנס אליו את היציאה, ואילו השני פשוט יותר בצורתו, ומטרתו להוליך את הנכנס אל המרכז. מאפיין זה של הלבירינת קסם לנצרות, שהפכה אותו למעין מחרוזת תפילה דו-ממדית שהוטבעה ושובצה ברצפותיהן של קתדרלות, כמו זו בשארטר, המזמינה את עולי הרגל, שידם אינה משגת לצעוד את כל הדרך לירושלים, לזחול על ברכיהם בעודם מתפללים ומתפתלים סביב -סביב לאורך הסתעפויותיו, עד לב הלבירינת, המייצג את העיר השמימית"). מה אין בו, בספר? דרקונים בכלל והמשחק "מבוכים ודרקונים" בפרט, פסיכואנליזה ובלשנות, שייקספיר ונעם חומסקי – רבים כל כך עד שהניסיון להזכיר אפילו מעט מזעיר מהם כמעט מצחיק! 

הספר מתחיל עם "הולדת הספר" ועם מהפכת הדפוס. מנהיים מראה בפרק הראשון כיצד מכבש הדפוס של גוטנברג היה לכנסייה "מכונה להדפסת כסף", בזכות כתבי המחילה, האינדולגנציות, שנמכרו והופצו בכמויות גדולות יותר. והנה אחד הקישורים הראשונים, אל מה שיגיע בפרק 36: גוטנברג נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ ללוות כספים, שהרי בניגוד לפאוסט, "המלומד שמכר את נפשו תמורת ידע" המופיע בהמשך, "ידו של גוטנברג חדלה מלנוע תריסר שנים בלבד לאחר שהזיז את אותיות הסדר שלו ושינה סדרי עולם", שכן הדפוס "היה קצת יותר מצעד קטן לאדם שהמציא אותו, וזינוק אדיר לאנושות".  מכאן ממשיכה מנהיים לתאר את התפתחות הקריאה: "בתוך חמישים שנה הגיע מספר הספרים המודפסים באירופה מכמה מאות לשמונה מיליון". הספרים הגיעו "לכפותיהם המיובלות של האנשים הפשוטים". אבל הנרי ה-8 "אסר על נשים ושוליות לקרוא", שמא הקריאה תשחרר אותם. רק, ממשיכה מנהיים ומספרת, במאה ה-18 "האישה זכתה בשחרור, קודם כקוראת ואז ככותבת," אבל גם אז הזהירו גבירות לבל ירבו בקריאת ספרים, "שמא ילקו בפריצות ובנכויות הגוף". 

"סיכמתי" כאן ברפרוף רק שני עמודים מהספר, וכמה מידע, כמה הקשרים, כמה עניין! 

אחת מסגולות כתיבתה של מנהיים היא חוש ההומור והשנינות שבהם היא נוגעת בכל אלפי העניינים שלפניה. את הפרק על המצאת הדפוס היא מסכמת כך: "ספרים עלולים לטבוע במים או לעלות באש (את זאת היא מקשרת בהערה מסקרנת, אל פרק 3, שם תרחיב את העניין: "לפעמים הם מושמדים על ידי אלה שיצרו אותם") […] אך כפי שכבר אמר בולגקוב, הם אינם נשרפים. בתמורה, הם מדליקים אותנו".

בפרק 19, "המתיקות שאחרי", העוסק בחיים לאחר המוות כפי שהם נגלים בתרבות האנושית ובעיקר בדתות, היא מספר על "עדן" של דנטה אליגיירי ועל הרגע שבו המשורר פוגש את ביאטריצ'ה המובילה אותו בין כוכבי הלכת, "משכנן של נשמות הנגאלים שהזוהר שלהם מתחזק עד שאי אפשר עוד לתארו במילים", ומוסיפה בסוגריים כי דנטה "הצליח בכל זאת למלא עשרה מעגלים שונים בתיאורים"… 

בפרק 25, העוסק בירח, "קידוש לבנה, הירח, קפיטליזם וזיוף", שבו היא דנה בין היתר בתיאוריות הקונספירטיביות כאילו הנחיתה על הירח לא התרחשה באמת, היא מציינת ביובש כי הפסיעה הראשונה על הירח הייתה "צעד קטן לאדם וזינוק ענק לבני מינו, כל עוד הם שייכים למגדר הנכון", וזאת אחרי שסיפרה איך הרעיון להכשיר אסטרונאוטיות נתקל בהתנגדות שכן "הדבר נוגד את הסדר החברתי שלנו", כדברי ג'ון גלן, האמריקני הראשון שהקיף את כדור הארץ. באותו פרק היא מסבירה באופן משעשע כי את העלאת המורל של העם האמריקני אפשר היה להשיג גם "באולפן מצויד, בלי הטרחה שבישיבה בחללית בציפייה שידליקו טונות של דלק סילוני מתחת לישבן שלכם". 

בפרק הבא, 26, "מארס, הכוכבים, חייזרים מהמאדים, מלחמות וקונספירציות" היא מתבדחת על חשבון סיפורי החטיפה על ידי חייזרים שנפוצו בשנות ה-60: "רבים מהחטופים דיווחו על כך שנאלצו לעבור ניסויים רפואיים בעלי אופי מיני, שעשו שימוש באביזרים אנאליים מסתוריים. ההנחה הייתה שמטרתם הסופית של החייזרים היא ליצור צאצא היברידי של אדם וחוצן, אך קשה יותר להסביר את העניין האנאלי שלהם בנו." 

את פרק 28, העוסק ב"דתות חדשות והצבעות מחאה" היא מסיימת במילים "מי ייתן והכוח יהיה אתם": ברכתם המומצאת של מי שמאכלסים את "מלחמת הכוכבים". 

בתחילתו של פרק 29, "שריד ופליט, קדושים מגוננים, פגנים מושפלים ומיתוג מחדש" היא פותחת בתיאור חייה של אגתה הקדושה, שבהיותה בת חמש עשרה "לכדה את עינו של אציל רומי זוטר". לאחר שסירבה לחיזוריו "הוא שלח אותה לבית בושת, שבו ילמדו אותה מה ייעודה האמיתי של אישה". (הוא לא הצליח. היא נשארה בבתוליה ועברה עינויים שהקנו לה את תואר הקדושה). באותו פרק מספרת מנהיים על סיפוריהם של קדושים נוספים ומציינת: "סיפורים אלה סיפקו להם תיאורי אלימות גרפית בשפע, סקס מרומז, מעשי נסים, סוף טוב" ומוסיפה בציניות – "אם מות קדושים עושה לכם את זה." 

באותו פרק היא מספרת על מהלכיהם המקודשים של "פיסות מהצלב באמיתי" שעליו הועלה ישו, ומוסיפה כי "מאחר שהביקוש גבר תמיד על ההצע, הסחר הער בשרידי קדושים גרם לכך שמרסיסי הצלב האמיתי הזה, שצצו תחת כל עץ רענן, היה ניתן לבנות סולם שרגליו מוצבות ארצה, אבל כל עוד ראשו הגיע השמימה, לאף אחד לא היה אכפת במיוחד". 

בפרק 31, "שנהיה לראש ולא לזנב, בתולות ים, סירנות וטרנסג'נדרים" שבו היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של בתולות הים (ומראה כמה מיזוגני סיפורו הנודע של אנדרסן), היא מראה כי סופו של הסיפור (בתולת הים לומדת כי "בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה ולשתוק הרבה" ומעדיפה להתאבד, לקפוץ לתוך הים, להתמוסס בין גליו ולהפוך לקצף ולא להציל את עצמה "על ידי כך שתחתוך את גרונו של הנסיך ותרחץ את רגליה בדמו") הוא "פתרון שהיה מתקבל באהדה בסעודיה". 

בפרק 32, העוסק בחד-קרן, היא מציינת כי "שנות ה-80 של המאה ה-20 היו טובות לחדי-קרן", וכי במאה ה-17 "הוא הוגלה אל ממלכת האגדה והמעשייה, שם הורשה להתרבות באין מפריע"… 

ניסיתי לתת משהו, מעט מזעיר, מרוחו של הספר, מרוחב היריעה שלו, ומהמזג השובב שבו מוצגים שלל העניינים. אסכם בקצרה: מדובר באוסף מרתק של מסות מרחיבות דעת. 

האם ההמונים באמת הריעו להיטלר?

היטלר מסיים את נאומו בצווחה חדה. הוא צועק בגרמנית שמזכירה להפליא את השפה שימציא לימים צ'רלי צ'פלין, רוויה חרפות וגידופים, כזו שניתן לדוג מתוכה רק כמה מילים תועות: "מלחמה", "יהודים", "עולם". ההמון משתולל, הוא רב מספור. ממרומי המרפסת, הפיהרר הכריז זה עתה על האנשלוס. התשואות כה אחידות, כה חזקות וכה שופעות, עד שקשה לא לתהות שמא זה תמיד אותו המון ששואג ביומני החדשות של אותה תקופה, אותו פסקול. כיוון שאלה הסרטים שבהם אנחנו צופים; סרטי מידע או תעמולה שמציגים לנו את הסיפור הזה, שמעצבים את ההיכרות האינטימית שלנו אתו. וכל מה שאנחנו חושבים משועבד לרקע האחיד הזה. 

לעולם לא נדע. איננו יודעים עוד מי מדבר. סרטי התקופה נוצקו לזיכרונות שלנו במעשה כשפים נורא. מלחמת העולם וההקדמה שלה נשאבו לתוך הסרט האינסופי הזה, שבו לא ניתן עוד להבחין בין אמת לשקר. ומאחר שהרייך גייס יותר במאים, עורכים, צלמים, טכנאי קול ואנשי במה מכל צד אחר בדרמה הזאת, אפשר לומר שהדימויים שלנו של המלחמה, לפחות עד שהרוסים והאמריקנים הצטרפו אליה, יישארו לעד מלאכת ידו של יוזף גבלס. ההיסטוריה מתרחשת לנגד עינינו כמו סרט של יוזף גבלס. זה יוצא מגדר הרגיל. יומן החדשות הגרמני נעשה למודל של בדיה זו. על פיו, האנשלוס נראה כמו הצלחה מסחררת. אלא שאין כלל ספק שהתשואות נוספו לתמונות. הן, כאמור, מסונכרנות. וייתכן מאוד שאף אחת מאותן תרועות משולהבות המלוות את הופעותיו של הפיהרר לא הייתה זו ששמענו.

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

שירה סתיו, "אבא אני כובשת, אבות ובנות בשירה העברית החדשה": האם פרויד צדק?

לפני חודשים אחדים, אולי יותר, פרסמה חוקרת הספרות שירה סתיו הודעה בדף הפייסבוק שלה: בהוצאה לאור זוממים לגרוס את ספר העיון שלה, שראה אור ב-2014, כפיתוח של הדיסרטציה שלה מ-2007. סתיו הציעה לקנות ממנה את הספר תמורת סכום פעוט וכך הגיע אלי עותק וחיכה לזמנו.

סוף סוף הגעתי, לשמחתי, אל אותה שכבה בהר הספרים הניצב לצדי, ושקעתי בקריאה של ספר עיון מרתק שראוי בהחלט להיקרא, לא להישמד במגרסה.

שירה סתיו נוגעת בספר בפרוטרוט בשירתן של שלוש משוררות ישראליות: דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויונה וולך.

מבטה מחדש, שכן מטרתה להראות כי הקריאה המקובלת של יצירתן של נשים אינה מחויבת המציאות. נהוג לבחון אותן דרך הפריזמה של המבנה האדיפלי, כפי שניסח אותו פרויד, אחד האבות המייסדים של הפסיכואנליזה.

כדי לסתור את העמדה לפחות ככל הנוגע בשלוש המשוררת שבחרה לעסוק בהן, פותחת סתיו את חיבורה בבחינת התיאוריה הפרוידיאנית. אין בחלק הזה משום חידוש מיוחד (אולי היא כן מחדשת בניתוח שהיא עושה לטעות שעשה פרויד בנוגע לדורה, כשלא הבין כי מניע אותו קאונטר-טרנספרנס מובהק כלפי המטופלת שלו. סתיו מראה כיצד פרויד לא קלט שהוא מייצג את דמות האב שלמעשה סרסר בבתו, במקום לקבל על עצמו את נקודת המבט של הבת, כשסירבה להינתן לגבר שלא רצתה בו, לנוחותו של אביה. ייתכן שהוויכוח המסוים הזה של שירה סתיו עם פרויד מוכר ומקובל, אין לי מושג). מכל מקום, סתיו מיטיבה לסכם את התיאוריות הפרוידיאניות ולתאר אותן, ומראה כיצד לפיהן הסובייקט האנושי הוא הגבר, ואילו האישה היא "האחרת": היא נולדת "בת", והיא "גורם ארעי במשפחה", שכן נועדה מטבעה – וכדי לשמר את הסדר החברתי  – להינתן לגבר אחר ואז להיעשות "רעיה" ו"אם".

האב משקף "רעיון" או "מושג", שכן אבהות אינה עניין גופני מוכח, בניגוד לאימהות שלגביה אין פקפוק או עוררין: "אבהות היא סברה המיוסדת על מסקנה ועל הנחה מסוימת", מצטטת סתיו את פרויד (וכאן אתהה: מה באשר למקרים הרבים שבהם אפשר להבחין בדימיון חזותי מובהק בין מי שרואה בעצמו "אבא" למי שנחשבים צאצאיו? האם הדימיון הזה אינו משמש בעצם הוכחה "חושית", כלומר – גופנית? הנקודה חשובה, כי לפי פרויד מאחר שהאימהות היא עניין גופני, נשים מייצגות את עולם המעשה, לעומת האבות המייצגים את עולם האידאות, המוסר והסדר החברתי, מעצם כך שהאבהות אינה אלא רעיון מופשט).

האב מייצג בפני הבת את שלל האפשרויות שהחיים מציעים. הוא "נתפש כסובייקט מלהיב ומעורר בעל יכולת פעולה, מישהו שיכול לרצות ואף להגשים את רצונותיו" והוא למעשה "הנתיב אל העולם". האם לעומתו מסמנת כניעה, אבל החברה הפטריאכלית אינה מתירה לבת "להיכנס לנעליו של האב," אלא תובעת ממנה "לשעתק את התפקוד האימהי", בניגוד לבן שרשאי ומצופה להזדהות עם האב.

סתיו מראה כי התפיסה הזאת אינה חד משמעית, שכן האב "עשוי להזדהות עם הבת, או לחפוץ בהכרתה ובאישורה, או ללמוד ממנה." יש לטעמה לחפש נתיב נוסף, דיאלוגי ולא היררכי ולהבין כי נרטיב שונה, כזה שמעמיד במרכז את יחסי האב והבת, "עשוי לשנות את האופן שבו אנו מבינים את ההיסטוריה התרבותית, את מבנה המשפחה ואת יחסי הכוח."

לאן בתוך כל זה נכנס תפקידו של האיסור על גילוי עריות בין אב לבתו? מניין הוא נובע? על פי פרויד, עצם קיומו של האיסור מוכיח שהדחף קיים, אבל מאחר שהבת מיועדת להימסר לגבר אחר, כדי, כאמור, לשמר את הסדרים החברתיים, "האב חייב להכחיש את גופו ולהגן על עצמו מפני תשוקתו לבתו", כי היא תשבש את העולם החברתי "שבו נשים הן אובייקט המוחלף בין גברים".

אבל, היא מסבירה, עמדתה היא שיש "להתעקש על קיומם של יחסים ממשיים בין אב ובת", שייתכנו ביניהם "יחסי שיח […], הורָשה, לימוד והזדהות" וש"הבת אבודה לאב לא פחות משהאב אבוד בעבורה".

סתיו רואה אם כן בסיס לשוויון ולדיאלוג, ואת אלה היא מבקשת להראות בשירתן של שלוש המשוררות שבחרה לדון בהן.

נגיעותיה בשירים מרתקות.

כך למשל היא מראה כי הקריאה המקובלת בשירתה של דליה רביקוביץ' היא לאו דווקא הקריאה האפשרית היחידה. היא מראה כי רביקוביץ' מקיימת עם אביה דיאלוג בין שווים ומצליחה "לכונן עם האב קשר אחר ואף לתפוש את דמותו באופן אחר." היא מקשרת למשל בין שני שירים מוכרים ואהובים מאוד של רביקוביץ, "בובה ממוכנת" שעוסק לכאורה רק בה עצמה ו"עומד על הכביש" שמספר על אביה שנהרג כשדרסה אותו מכונית ומראה כי "גופה של הבובה הממוכנת" הוא למעשה "מטונימי לגופו של האב", וכי בשיר, כמו בכלל בשירתה של רביקוביץ', מתקיים "שיקום היחסים עם האב החסר באמצעות תביעה להזדהות ואף מימוש בפועל של הזדהות זו באמצעות הצבעה על מרקמים של שיתוף, דמיון, קרבה והדדיות".

גם בשירתה של תרצה אתר רואה שירה סתיו היבטים שונים מהמקובל. היא אינה רואה בה אפיגונית של אביה, ולא "הישענות יתר על שירתו של האב, על סמליו הפיוטיים", כפי שטען המבקר יוסף אורן (וייצג את דעתם של רבים). לטעמה אין לקרוא את שירתה של תרצה אתר "דרך הפרדיגמה האדיפלית", כלומר, על פי נוסחאותיו של פרויד, שכן אין בה באמת "סממנים של הכנעת האב הפואטי" (כפי שנהוג, בעקבות פרויד, לראות בדרכם של בנים שמורדים באבותיהם), וגם לא כניעה לכוחו הפטריאכלי. כמו החוקרת מיכל בן-נפתלי שאותה סתיו מצטטת, היא רואה בשירתה של תרצה אתר אופי דיאלוגי. "אתר אינה יוצאת מן הגבולות שהציבה לה שירת אלתרמן משום שהיא בוחרת בחירה אמיצה ועיקשת לערוך עם האב דיאלוג בלשונו שלו", היא טוענת, וסבורה גם שכאשר תרצה אתר כותבת מתוך דיאלוג, מתוך "הדיבור השאול", קולה נשמע ב"זעקה המשיבה לה תווים של דמות מובחנת […]."  אתר, לדבריה "מעצבת מחדש את לשונו של אלתרמן בתוך שפתה שלה, כי קולה של הבת נשמע כאן לא רק כמי שמגיבה לדברי אביה […] אלא גם כמי שלעתים קרובות מניחה את מילותיו של אביה בפיו באופן שונה משנהג לומר אותן קודם."

את שיריה של יונה וולך קוראת שירה סתיו "קריאה צמודה ומנותקת ככל האפשר מדמותה ומן הדימוי שהקרינה" המשוררת שעוררה סביבה לא מעט שערוריות (כפי שאפשר ללמוד מספרו של יגאל סרנה על וולך, ספר שאליו סתיו מתייחסת בדבריה).

גם בשיריה של וולך היא רואה "בנייה של זיקה אל אבהות מטונימית" כמו גם אל "אבהות המונכחת בגוף הפיזי החסר, המשתוקק והמתכלה," וסבורה כי אצל וולך "דחיית האב הסמלי אין פירושה מחיקה של האב בכלל".

קריאתה של שירה סתיו בשירים מאלפת. (הניתוח שהיא עושה לשיר "אבשלום" של יונה וולך למשל הוא מלאכת מחשבת, והוא רק אחד מרבים). כדאי להתוודע לדבריה, ולא רק לקרוא את הסיכום המרפרף שלי עליהם, במיוחד לנוכח גישתה המחדשת והמעניינת. בפרק האחרון מביאה סתיו שירים של משוררות נוספות: אגי משעול, ש' שפרה, ננו שבתאי, ובכולם היא בוחנת את תקפות התיאוריה שלה, לפיה קיימת אפשרות לדיאלוג עם האב, ואפשר למצוא אותו בשירתן של נשים.

ממה עריצים שואבים עונג מיוחד

מפליא איך העריצים המושבעים ביותר ממשיכים לכבד איכשהו את הרשמיות עד הרגע האחרון, כאילו רצו להראות שהם לא מכופפים את הנוהלים, בה בשעה שהם דורסים ברגל גסה את כל המוסכמות, כאילו הכוח לא מספיק להם והם שואבים עונג מיוחד מאילוץ האויבים שלהם לקיים, בפעם האחרונה ולטובתם, אותם טקסי שלטון שהם דואגים בד בבד למוטט. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

אריק ויאר, "סדר היום": מי ממשיך להרוויח ממלחמת העולם השנייה

הספר סדר היום מאת אריק ויאר, סופר ובמאי קולנוע, הוא יצירה יוצאת דופן, כמעט מהפנטת. לא מפתיע לגלות שזכה ב-2017 בפרס גונקור היוקרתי. קשה להגדיר את הסוגה שבו הוא כתוב: עיון? פרוזה? בעיתון לה מונד נדרשו לסוגיה, וגם שם תהו אם מדובר בפרוזה, שרק היא יכולה לזכות את מחברה בפרס, או בספר עיון, שאמור להחריג אותו מאפשרות לזכות בגונקור. לטעמי אין בעצם צורך להכריע. פרוזה, עיון, שילוב מופלא של השניים… מבחינתי, וכנראה שלדעתי שותפים רבים, מדובר ביצירה מופלאה. 

מדהים להיווכח כי את העובדות ההיסטוריות הידועות לכאורה לכולנו אפשר עדיין להציג באופן שונה ולחדש את נקודת המבט על האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה, לכל מה שהתרחש במהלכה, ולתוצאותיה. 

לא מדובר בתיעוד היסטורי, אלא בנקודת מבט שונה, מקורית ויצירתית, בפילטרים כמעט אישיים שדרכם מסנן ויאר את תיאורי ההתרחשויות, והזוויות החדשות שהוא מציע מרתקות ומחרידות.

הספר מתחיל בתיאור של מפגש, מעין מחזה אשר "עומד להתחיל", שהתרחש בברלין ביום רגיל לגמרי, בשעה ש"אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס", וכן הלאה. באותו יום של חודש פברואר, בשנת 1933, התקיים מפגש חשוב מאין כמוהו, שקבע מה יקרה בהמשך לאנושות: עשרים וארבעה תעשיינים, מראשי המשק הגרמני, נפגשו עם אחד מראשי המפלגה הנאצית, הרמן גרינג, ונעתרו לבקשתו כי יתמכו במפלגה ויתרמו לה כסף, שכן "יש לסיים אחת ולתמיד את אי-היציבות השלטונית". כלומר – כדי לאפשר להיטלר להשתלט על גרמניה (בין היתר לגבור, כמובן, על מערכת המשפט ולחסל אותה, וכן הלאה. אם עולה בדעתו של מישהו מחשבה, הבה נזכור: נקבע כי "אסור להשוות"!). גרינג מבטיח להם ש"אם המפלגה הנאצית תזכה ברוב קולות […] אלה יהיו הבחירות האחרונות בעשר השנים הבאות. ואפילו – הוא מוסיף בחיוך – במאה השנים הבאות". 

האם הנוכחים נבהלו? האם הגיבו כמצופה, כמי שמבינים את הסכנה, כמי שיבקשו להגן על הדמוקרטיה? 

מה פתאום… 

הם שמחו, אלא מה, להצעה "להרחיק את האיום הקומוניסטי, לחסל את האיגודים המקצועיים ולאפשר לכל בוס להיות פיהרר בחברה שלו." 

כשהם נקראים "לפתוח את הארנקים" הם נעתרים בלי היסוס. התהליך הרי מוכר להם. "השחיתות היא נתח קשיח מתקציב החברות הגדולות, ויש לה שלל שמות: שתדלנות, בונוס, מימון מפלגות" (וכיום? ואצלנו? הרי אותה שיטה מתקיימת, אותן מילים מכובסות ומסוכנות, לא כן?)

ועכשיו ויאר, שעד כה הציג את הנוכחים רק בשמותיהם הלא מוכרים לנו, מסביר מי הם באמת: "הם נקראים BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן", ומוסיף, כמעט שלא לצורך "בשמות האלה אנחנו מכירים אותם." כמובן. "אנחנו מכירים אותם היטב אפילו. הם כאן בינינו, בקרבנו. הם המכוניות שלנו, מכונות הכביסה שלנו, מוצרי הניקיון שלנו, שעוני הרדיו שלנו, הביטוח של הבית שלנו, הסוללה של שעון היד שלנו," וכן הלאה. אכן, "הם כאן, בכל מקום, בדמות דברים. היומיום שלנו שייך להם. הם דואגים לנו, מלבישים אותנו, מאירים אותנו, מסיעים אותנו בכבישי העולם, מערסלים אותנו." יש להבין ולזכור היטב: "עשרים וארבעה הברנשים שיושבים בארמון של נשיא הרייכסטאג ב-20 בפברואר ההוא אינם אלא באי כוחם, כמורת התעשייה הגדולה […] והם עומדים כאן בשלוות נפש כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

התעשיינים ההם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה. והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה. מפועלי הכפייה שסיפקה להם אחרי שהמלחמה פרצה. העבדים המורעבים והמותשים  – יהודים ברובם – שהיו משאב מתכלה, הגיע בשפע ובחינם, ואיפשרו את שגשוגם הכלכלי, שנמשך עד עצם היום הזה.

"מדרון אפל הסגיר אותנו, חסרי אונים ונבעתים, לידי האויב," כותב ויאר בפתח הפרק הבא, ומוסיף: "מאז, ספרי ההיסטוריה שלנו נוברים ללא הרף במאורע המחריד, שבו נכרתה ברית בין מכת הברק לתבונה. ואמנם, למן הרגע שצמרת הכמורה של התעשייה והבנקאות המירה את דתה והמתנגדים הושתקו, היריבים הרציניים היחידים של המשטר היו כוחות זרים". 

ומכאן הוא עובר לתאר את תגובותיהן של המדינות השכנות. של אלה שהיו אמורים למנוע את מה שקרה בהמשך (ובסופו של דבר אכן יצאו למלחמה נגד היטלר). 

הוא פותח בתיאור של מפגש בין הלורד הליפקס וגרינג. הוא מסביר עד כמה ברור לו שהראשון "לא נפל בפח של מישהו ששיחק משחק כפול", כלומר – גרינג מעולם לא הסתיר את המוזרות שלו (כנראה את מחלת הנפש שלקה בה). לא הסתיר "את עברו כפוטשיסט, את החיבה לתלבושות הזויות, ההתמכרות למורפיום, האשפוז במוסד פסיכיאטרי בשוודיה, הדיאגנוזה המבהילה של הפרעות נפשיות, דיכאון, נטיות אלימות ואבדניות". הליפקס ודאי ידע שגרינג המוזר מכור למשחק האהוב עליו – "רכבות צעצוע במרתף ביתו", וגם "שמע אותו מלחשש דברי הבל מוזרים". אף על פי כן שוחח אתו כאילו מדובר בנציג לגיטימי של משטר לגיטימי, שאפשר להגיע אתו להסכמים. 

ויאר סבור שלא מדובר פה באיוולת של "זקן פזור דעת", אלא ב"עיוורון חברתי, יוהרה". הנה ציטוט של דברים שכתב אחרי הפגישה עם גרינג: "הנציונליזם והפשיזם הם כוחות רבי עצמה, אבל איני סבור הם נוגדים את הטבע או בלתי מוסריים". הוא גם מזדהה עם שנאת המפלגה הנאצית לקומוניסטים ומוסיף וכותב ש"לו היינו במקומם, היינו מרגישים אותו דבר". ויאר מוסיף סיכום: "אלה הם הניצנים למה שמכונה עד היום 'מדיניות הפיוס'". 

מכאן הוא מתאר בדרכו את המהלכים שהובילו לאנשלוס: הסיפוח הכפוי של אוסטריה. אילו מנגנונים הופעלו. בווינה חגגו  בקרנבל המקומי, שכן "הימים הצוהלים ביותר חופפים לא פעם לקודרים במאורעות ההיסטוריה" בשעה ששושינג, "הקנצלר שלה, מחופש לגולש, חומק בחסות החשכה למסע מופרך" אל בירת גרמניה, שם יצטרך להתמודד עם התביעה שארצו תיכנע, ושהוא יחתום על ה"הסכם". 

תיאור המפגש עם היטלר מזעזע, כמובן, וזאת עוד לפני מה שקרה, מסכת הלחצים שהפעיל על שושינג. "היטלר היה נינוח, אפילו פטפטן. בפרץ של ילדותיות הוא סיפר שהוא עומד לבנות בהמבורג את הגשר הכי גדול בעולם. ואז, מן הסתם לא הצליח להתאפק, הוסיף שבקרוב יקים בה את הבניינים הכי גבוהים". (האם אפשר לא לחשוב על סגנון הרברבנות של טראמפ, שלא מפסיק לספר על עצמו כמה שהוא מוצלח, גדול, חשוב, מבין, יודע יותר טוב מכולם?) 

ויאר נעזר בתצלומים מאותם ימים, צולל לתוכם ומפיק מהם עושר של מחשבות. כך למשל הוא מתאר את התצלום של שושינג משנת 1934: "בתמונה מפורסמת שפתיו חשוקות ומבטו תועה, והגוף שלו עזוב קמעה, שמוט". הוא בוחן את כל פרטיה: דף ששושונג מחזיק, דש של כיס המקטורן שלו שנראה מקומט, פרט מוזר "שפולש לתצלום מימין" איזשהו צמח. אבל, הוא מוסיף, "את התצלום הזה, שתיארתי עכשיו, איש לא מכיר". אפשר לראות אותו רק בספרייה הלאומית של צרפת, במחלקת ההדפסים והתצלומים. "הגרסה המוכרת יותר נחתכה ומוסגרה מחדש" לפיכך "איש מעולם לא ראה את דש הכיס הפעור של שושינג, או את האובייקט המשונה – צמח או משהו דומה – שבימין התמונה, וגם לא את הדף". זאת דוגמה למלאכת המחשבת שמגיש ויאר בספרו: מוצא "ראיות" ומפיק מתוכן מבט חדש ומחשבות אחרות. הנה, בקשר לתצלום הוא כותב "מרגע שמוסגר מחדש, התצלום עושה רושם אחר בתכלית. הוא מקבל איזה נופך רשמי, הגינות. די למחוק מילימטרים זניחים אחדים, פיסת אמת קטנה, כדי שקנצלר אוסטריה ייראה רציני יותר ואובד עצות פחות מאשר בצילום המקורי". 

הספר רצוף אבחנות כאלה. כאמור – בין פרוזה לעיון, בין תיעוד לתיאור. "גופו של היטלר ודאי הסתנן לחלומות ולתודעות, נדמה שהוא נמצא בצללי הזמן, על קירות בתי הסוהר, זוחל מתחת למיטות הקרשים בכל מקום שבו חרתו בני האדם את הדמויות שרודפות אותם". 

אחד התיאורים העוצמתיים ביותר של ויאר מגיע לקראת סופו של הספר. הוא מספר משהו שקרה באחת הישיבות של משפטי נירנברג, פרץ הצחוק של גרינג ובעקבותיו של ריבנטרופ, כשהוקרא באוזני השופטים תמלול של שיחת טלפון ביניהם, בעקבות האנשלוס. השיחה נועדה לאוזניהם של מצותתים אנגליים. גרינג סיפר במהלכה לריבנטרופ עד כמה "שמחו האוסטרים" כשגרמניה פלשה אל ארצם. "אני יכול לשמוע ברדיו את ההתלהבות של האוסטרים", אמר גרינג, וריבנרופ הגיב "הו, זה נפלא". שם, בבית הדין בנירנברג, פרץ כאמור גרינג בצחוק. "הוא נזכר בקריאת הצהלה המוגזמת, אולי הרגיש עד כמה המענה התיאטרלי הזה עומד בניגוד צורם כל כך להיסטוריה הכבירה והמהוגנת, למושג שציירנו בעיני רוחנו לגבי המאורעות הגדולים". וכך, הביט גרינג בעמיתו, ושניהם פשוט צחקו. 

התיאור הזה הזכיר לי את ספרו של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע. רוזנבאום בוחן שם שלל תיאוריות הנוגעות במניעיו של היטלר, ואז דוחה את כל ההסברים, ומתייחס לדבריו של פילוסוף בשם ברל ינג שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה "אמנות הרשע". בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה"שמועה" שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא "מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד", ואהב להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות במלחמה. השיחות התנהלו מתוך צחוק ערמומי, מתוך הנאה.

צחוקם של גרינג ושל ריבנטרופ מאשש את נקודת המבט שהציג רוזנבאום בספרו: זהו צחוק של הנאה, גם בדיעבד, אפילו כשהפושעים עומדים לדין, נוכח סבלם של מיליונים, צחוק שלא יכלו להיפסק אותו. 

הבאתי כאן רק מעט מזעיר מספר שלא כדאי להחמיץ אותו. כדרכי, קראתי אותו באתר e-vrit. הנה קישור ישיר אליו. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

למי קשה להסכים עם "מתן זכויות ל'אחרים'"?

הקבוצה מכוננת את עצמה מחדש סביב עיקרון אחר, הפעם לאומי: אישוש עצמך כדייר "לגיטימי" בטריטוריה שבתוכה אתה חש מנושל ורדוף – השכונה שבה אתה גר, המחליפה את מקום העבודה ואת העמדה החברתית בהגדרה העצמית ובהגדרת יחסך לאחרים. באופן כללי יותר: אישוש עצמך כאדון וכבעלים טבעי של ארץ, כנהנה בלעדי מהזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה. הרעיון ש"אחרים" עשויים ליהנות מזכויות אלה – המעט שיש לנו – נעשה בלתי נסבל, אם נראה שעלינו לחלוק אותן עד כדי צמצומו של החלק המוקצה לכל אחד. זהו אישוש עצמי המופעל כנגד אלה שמהם נשללת כל שייכות לגיטימית ל"אומה", ושהיינו רוצים לסרב להעניק להם זכויות, זכויות שאתה מנסה לשמור לעצמך כשהן מוטלות נספק על ידי השלטון ועל ידי אלו שמדברים בשמו. 

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

סבטלנה אלכסייביץ', "הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה": מה נותר בזיכרון?

כשהוכרז ב-2015 כי פרס נובל לספרות יוענק לסבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, היו מי שקראו תיגר על ההחלטה, וטענו כי אלכסייביץ' כלל אינה סופרת, אלא עיתונאית. "היא הזוכה הראשונה שספריה נוגעים באנשים חיים", נכתב בניו יורק טיימס. דומה כי חברי ועדת פרס נובל שהעניקו לה את הפרס חזו מראש את ההתנגדות, ובנימוקים להחלטה כתבו כי אלכסייביץ' " פיתחה סוגה ספרותית חדשה".

אכן, ספריה מיוחדים במינם. הם כוללים ריאיונות עם מאות, במצטבר אולי אפילו אלפי, אנשים וכל אחד מהם מוקדש לעניין אחר: שיחות עם נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, עם ניצולי אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל, עם מי שהשתתפו במלחמת רוסיה באפגניסטן, ואנשים שהיו עדים לקריסתה של ברית המועצות.

הספר שלפנינו, The Last Witnesses, הוא אוסף של עשרות ראיונות עם מי שהיו ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

זהו ספר מצמית.

האפקט המצטבר של כל העדויות, כמו גם יכולתה המופלאה של אלכסייביץ' להעניק לכל אחת מהן כותרת שקודחת חור בלב, ומעל מכל – כישרונה להפיק ממאות אנשים אלמוניים את עוצמות התיאור של מה שעבר עליהם, ולעצור תמיד ברגע הכי מדויק – פשוט מופלאה.

אדם אינו יכול לצאת מהספר הזה בלי להיות שונה ממי שהחל בקריאתו. הסבל המתואר בו, הזוועה של המלחמה שמפורטת לפרטים הקטנים ביותר, כולם מתוך נקודת המבט של מי שהיו ילדים קטנים, לא תתואר במילים אחרות מאלה שמופיעות בספר, כמות שהן. יש לקרוא את כל העדויות הללו כדי להבין.

עלי להודות שניגשתי לקריאה בחשש גדול, אפילו, אפשר להודות, באימה, שהרי מי מסוגל לשאת את המפגש עם סבל של ילדים, בידיעה שמדובר בהתרחשויות שאכן עברו עליהם, שאכן קרו במציאות?

לכאורה אמורה לנחם העובדה שמדובר בילדים ששרדו את הזוועות. הרי רק אלה נשארו כדי לספר. לא פעם עדויות כאלה עלולות לעורר את האשליה שבסך הכול צפוי מעין "סוף טוב" לסיפורים. במיוחד מאחר שאלכסייביץ' קבעה לעצמה שיטת עבודה: כל אחד מהדוברים מוצג תחילה בשמו, ואז בגיל שבו היה באירועים שעליהם יספר, ובמה הוא עוסק כיום. המגוון עצום. מהנדס, פועלת, אגרונום, ציירת, קופאית, עיתונאית, אינספור עיסוקים ומקצועות.

הספר ראה אור לראשונה ב-1985, כך שמי שהיה ילד קטן בשנות ה-40 של המאה ה-20 היה, כשראיינה אותם, בשנות החמישים לחייו, פחות או יותר: כלומר – בחלקם הגדול היו אנשים שעדיין עבדו ויצרו.

רבים מהם מספרים על הצלקת שהותירו בחייהם הזוועות שחוו. הם אמנם שרדו, אבל בעצם אינם מתפקדים כיאות במישורים שונים של חייהם. אני אדם קר, מעידה אחת. לא נישאתי ולא הולדתי ילדים, מספר אחר, שמתאר את ההתאכזרות שלא תיאמן של גרמנים צעירים שהיה עד לה, את האימה שחש מאז מפני גברים צעירים ושממנה נבע החשש שמא ייוולדו לו בנים, "גברים צעירים".

לא רק הזוועות הקיצוניות מחרידות את הנפש. גם תיאורים כמו זה של הילד שראה את הגרמני המת הראשון: "האיש נראה ישן. הוא אפילו לא שכב, אלא ישב מכורבל, ראשו נשען על כתפו. לא ידעתי: אני אמור לשנוא אותו או לחוס עליו? הוא האויב". או: סיפורו של ילד שביתו הוצת, וכל מה שהצליחו להציל ממנו היה גוש מלח שהונח תמיד על האח. "אספנו בזהירות את המלח, וגם את החימר שבתוכו הוא התערבב. זה כל מה שנשאר מהבית שלנו." או הילד שמתאר כיצד טווחו הגרמנים להנאתם על דלי שהיה צבוע בלבן, כי מרחוק סברו שמדובר בדגל לבן שהונף כדי להביע כניעה. או התיאור של פליטה יתומה שבכתה לאורך כל יום הלימודים אחרי שהילדים הקניטו אותה מתוך קנאה: כשקיבלה מעיל חדש אמרה אחת הילדות, ששני הוריה נותרו בחיים אבל היו עניים מאוד: "יש ילדים שמקבלים הכול…" או הילד שמספר כי קינא בחרקים, כי הם יכלו להיכנס לתוך חורים קטנים בקירות ולהסתתר שם בזמן ההפגזות. או הילדה שמספרת שלאורך כל המלחמה אימא שלה לא חייכה אפילו פעם אחת. או זאת שרק אחרי עשרים וחמש שנים גילתה מה שמה האמיתי, שכן ניצלה כשהייתה פעוטה. או הילדה שמספרת איך קברו את סבתה שנרצחה בדירתה, "הסבתא העליזה והחכמה שלנו, שכל כך אהבה מוזיקה גרמנית וספרות גרמנית." או הפחד מפני טרקטורים שמתאר ילד שבגר, פחד שחש גם שנים רבות אחרי המלחמה, כי ידע שהם יוצרו מהמתכת שהותכה מטנקים, והוא היה עד למוות שהמתכת הזאת המטירה.

אנחנו רגילים לקרוא עדויות של ניצולי שואה. סבלם של הילדים הלא-יהודים, המתואר כאן בפרטי פרטים, מחריד. תיאורי הרעב המזוויעים. הרציחות. הילדים שהיו עדים וקורבנות להתאכזרות שלא תיאמן. דוגמה אחת קטנה: יותר מעד אחד סיפר כיצד נהגו הגרמנים ליטול מילדים דם לטובת הלוחמים שלהם, עד שגרמו למותם של הקטנים, כי האמינו שדם של פעוטות יזרז את החלמתם של החיילים. או דוגמה אחרת: הילדים ששימשו מגלי מוקשים חיים.

"אנחנו חיים בסביבה שמתאפיינת בבנליות. רוב האנשים מסתפקים בכך. אבל איך חודרים פנימה? איך מסירים את הציפוי הזה, של הבנליות? יש להביא את בני האדם לכך שיעמיקו לתוך עצמם", אמרה סבטלנה אלכסייביץ' בראיון שהעניקה למאשה גסן, עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית. אכן, אחת מחברות הוועדה של פרס נובל תיארה את כתיבתה של אלכסייביץ' "היסטוריה של רגשות – היסטוריה של הנפש, אם תרצו".

"נראה היה לי שאני מבין יותר מהמבוגרים, כי לא בכיתי, והם כן," מספר וסיה חרבנסקי, שהיה בן ארבע, ובזמן שהתראיין עבד כאדריכל, והוסיף, "אני אדם בלי ילדות. במקום ילדות הייתה לי מלחמה."

"אני לא מסוגלת להיות ממש מאושרת. לגמרי מאושרת. אף פעם זה לא מצליח. אני פוחדת מאושר," מספרת תמרה פרחימוביץ', אז בת שבע, היום מזכירה-כתבנית.

"איך הן הצליחו אחרי המלחמה לשמור על הלב?" תוהה ליליה מלניקובה, אז בת שבע, היום מורה, כשהיא מספרת על טוב לבן של המטפלות בבית היתומים שאליו נקלעה.

"מה נשאר לי מהמלחמה? אני לא מבינה מה פירוש הביטוי 'אנשים זרים', כי אחי ואני גדלנו בין זרים. זרים הצילו אותנו. אבל איזה מין זרים הם היו? כל אדם שייך לעצמו. אני חיה בהרגשה הזאת, אם כי לעתים קרובות אני מתאכזבת. בימי שלום החיים שונים", מספרת ליזה שנטו, אז בת שש, היום טבחית.

"אספר לך, שמא את לא יודעת: מי שהיו ילדים בזמן המלחמה מתו לפני האבות שלהם שנלחמו בחזית. לפני החיילים… לפניהם," מספר דוד גולדברג, אז בן ארבע עשרה, כיום מוזיקאי.

"עשרות שנים חלפו ואני עדיין תוהה: אני חי?" אמר וסיה ביאקצ'ב, אז בן שתים עשרה, כיום מורה לעבודת כפיים.

"עברו שנים… קראתי כל כך הרבה ספרים. אבל אני לא יודעת על המלחמה יותר מאשר ידעתי כשהייתי ילדה," אומרת נדיה גורבצ'בה, אז בת שבע, כיום עובדת בטלוויזיה.

"אוווו! אילו ידעו אנשים מה צפוי להם, הם לא היו מחזיקים מעמד עד הבוקר," אומרת זויה מז'רובה, אז בת שבע, כיום עובדת בדואר.

"כל כך הרבה פעמים מתחתי בד. רציתי לצייר את זה… אבל משהו אחר יצא: עצים, דשא", מספר ליאוניד שקינקו, אז בן שתים עשרה, כיום צייר.

"אני לא יודע לבכות. בכיתי רק פעם אחת במשך כל המלחמה," מספר אדוארד וולושירוב, אז בן אחת עשרה, כיום עובד בטלוויזיה.

"אם משהו נשאר, הוא רק בזיכרון שלנו," אומרת לינה פריחודקוב, אז בת ארבע, כיום פועלת.

גדולתה של הסופרת בכך שתיעדה את הדברים, כך שאינם מצויים עוד רק בזיכרון האישי, אלא נהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.

בכוונתי לקרוא גם את ספרה של אלכסייביץ' העוסק בעדויותיהן של נשים באותה מלחמה.

ככל הידוע לי, הספר שלפנינו לא תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו בקינדל אמזון:

אדוארד סנודן, "האמת": מי הסמיך את סוכנויות הביון לדעת עלינו הכול, לתמיד?

מאת: אריה אורן

מה מביא אדם צעיר, מוכשר בתחומו, מצליח בעבודתו, החי חיים מאושרים ומרתקים, הנהנה מרווחה כלכלית ואהבה, לנקוט צעד קיצוני שימחק באחת את כל הישגיו וישנה את מסלול חייו לנצח?

זו השאלה העומדת במרכזו של הספר האוטוביוגרפי האמת שכתב אדוארד סנודן, מי שחשף לעולם את קיומה של מערכת המעקב ההמוני של קהילת המודיעין האמריקנית, האוגרת מידע על כל אזרחי העולם ובכלל זה גם אזרחי ארצות הברית. דבר קיומה של המערכת התחוור לסנודן בשנים שבהן מילא תפקידי מפתח ביחידות המחשב של סוכנות הביון המרכזית (CIA) ובסוכנות לביטחון לאומי (NSA).

אלא שבמקום ליהנות ממעמדו, מהשפע הכלכלי שאליו הגיע ומאהבתה של בת זוגו, סנודן התייסר. הדברים שנחשף אליהם טרדו את מנוחתו. הוא תהה מי הסמיך את קהילת המודיעין האמריקנית לאסוף ולשמור לעד את כל המידע הזה והמיוחד מי אישר את הריגול אחרי אזרחי ארצות הברית? אי־מיילים, ציוצים, תכנים מהרשתות החברתיות, שיחות טלפון. הכול. לתמיד. הוא גילה שבעקבות אירועי ה־11 בספטמבר – וההנחיה "לעולם לא עוד" שקיבלו ראשי סוכנויות המודיעין האמריקניות – אישר להם הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) לאסוף את המידע ולהיעזר בו. סנודן גם הבין שהנשיאים אובמה וטראמפ לא שינו את ההחלטה. הנימוקים היו תמיד – ביטחון.

ובעצם, מה רע בכך? יש להניח שרבים בציבור – לו נשאלו – היו מוכנים לוותר על פרטיותם ובלבד שפיגועים כמו אלה של ה־11 בספטמבר לא יתרחשו שוב. מדוע אפוא מתנגד סנודן למעקב ההמוני? מכיוון שאיסוף המידע על ידי ה־NSA מנוגד לחוקה האמריקנית שעליה נשבע להגן בשעה שנכנס לתפקידו. התיקון הרביעי לחוקה קובע כי "לא תחוּלל זכותם של בני העם להיות בטוחים בגופם, בבתיהם, בניירותיהם ובחפציהם, מפני חיפושים ותפישות חסרי הצדקה, ולא יינתנו צווים אלא לאור עילה סבירה, הנתמכת בשבועה או בהצהרה, והמתארת בפירוט את המקום שבו ייערך החיפוש, ואת האנשים או החפצים שייתפשו." האם האי־מיילים והרשומות ברשתות החברתיות אינם הניירות בני זמננו? האם הטלפונים והמחשבים שבהם נשתלות תוכנות מעקב אינם חלק מהחפצים שלנו?

לדברי סנודן לא זו בלבד שחברי הקונגרס והסנאט לא נדרשו לסוגיה ולא התבקשו לאשר לקהילת המודיעין לבצע איסוף המוני של מידע פרטי, הדבר הוסתר מהם. כאשר ג'יימס קלפר, מי שהיה מנהל המודיעין הלאומי, הופיע בפני ועדת המודיעין של הסנאט הוא נשאל: "האם ה־NSA אוספת נתונים מכל סוג שהוא על מיליונים או מאות מיליונים של אמריקנים?" הוא השיב, "לא, אדוני". בדיעבד התבררה תשובתו כשקר מוחלט.

בספרו מתאר סנודן את דרכו בעולם המחשבים מילדותו ועד היום. סקרנותו וכישוריו חרגו מהמקובל וכבר בילדותו איתר פרצת אבטחה במעבדה הלאומית לוס אלמוס (מרכז המחקר הגרעיני של ארצות הברית) שאפשרה לו להיכנס ולקרוא את כל המסמכים שבמחשבי המעבדה (בעקבות פנייתו נסגרה לבסוף הפרצה). אירועי ה־11 בספטמבר העצימו את רגשותיו הפטריוטיים של סנודן והוא החליט להתגייס להגנת האומה.

סנודן מתאר בספרו היבטים שונים של עבודת המודיעין האמריקני, ובהם, לדוגמה, העסקת עובדי קבלן כחלק ממגמה של מיקור חוץ (הוא עצמו עבד בחלק מתפקידיו כעובד קבלן). הוא תוהה האם מידת הנאמנות של עובדי קבלן זהה לזו של עובדי מדינה הנמנים עם "המערכת". למקרא הדברים אי אפשר שלא לחשוב על כך שגם בארץ קיימת מגמה זו, כפי שפורסם בעיתון "כלכליסט" (29 במרס 2018), וכפי שעולה ממאמרו של עמרי וקסלר בכתב העת "סייבר, מודיעין וביטחון" (מאי 2019).

סנודן מתייחס גם להשפעותיה הרבות של הטכנולוגיה על עבודתה של קהילת המודיעין. אחת הדוגמאות היא יכולת האגירה והניתוח של "ביג דאטה", שנסקרה בהקשר למגזר האזרחי בספרו האחרון של תומס פרידמן "תודה שאחרת" ונחשפה לקהל הרחב בפרשת "קיימברידג' אנליטיקה". זאת ועוד, סנודן מצטט את מי שהיה קצין הטכנולוגיה הראשי של ה־CIA, שאמר כי "הטכנולוגיה מתקדמת מהר מכפי יכולת הממשלה או החוק לעמוד בקצב", וקהילת המודיעין מנצלת זאת. עניין נוסף העולה מהספר הוא הניגוד המשווע בין מעמדו של מנהלן מערכות (סיסאדמין) בסוכנויות המודיעין, הנמצא בשלב התחתון של סולם מקבלי ההחלטות, לבין הימצאותו בקודקוד הפירמידה מבחינת הגישה לחומר המודיעין שהוא אחראי על שינועו ושימורו. אם נצרף לכך את העובדה שרוב אנשי מערכות המחשוב הם צעירים מאוד ועדיין לא סיגלו לעצמם את הציניות הנדרשת כדי לנטוש את האידיאליזם שלהם – אנחנו יכולים להבין בפני אילו סיכונים כל קהילת מודיעין עלולה למצוא את עצמה.

המחבר מתאר בספרו את התפתחות האינטרנט והטכנולוגיות הנלוות שאפשרו בסופו של דבר את האיסוף ההמוני של נתונים ואת עיבודם. הוא מסביר את "יתרון הביתיות" שהיה למודיעין האמריקני באיסוף התעבורה במרשתת, שהצמתים המרכזיים בנתיביה היו בשליטה אמריקנית. הוא מתאר את המכונה המפלצתית שבנו האמריקנים – אלגוריתם המאפשר להם לבחון כל זרימה ברשת, לאתר מידע מטריד (אם בגלל תוכנו או מקורו או יעדו) ולהגיב בשתילת "נוזקות" ו"רוגלות" במחשב המדובר כשכל זה מתבצע בתוך שברירי שנייה. הוא מדגים זאת במקרהו של מהנדס אינדונזי שהמערכת גרפה מן הסתם משום ששלח בקשה להתקבל לעבודה באוניברסיטה איראנית. הרוגלה שהושתלה אוטומטית במחשבו אפשרה לסנודן לראות אותו בזמן אמת עובד על מחשבו הנייד כשבנו התינוק על ברכיו, וגם להאזין לקולותיהם. המסר ברור. למודיעין האמריקני יש אפשרות לרגל אחרי כל אחד מאיתנו, אזרחי העולם או אזרחי ארצות הברית, ברגע ש"ניגרף" במערכותיו ויותקנו במחשב או בטלפון שלנו הנוזקות והרוגלות המתאימות.

סנודן מצא את עצמו מתייסר בשאלה מצפונית: למי הוא חייב את נאמנותו – למערכת שבה הוא עובד או לחוקת ארצות הברית שעליה נשבע להגן. הוא מתמודד עם הטיעון ששמע מאנשים רבים לפיו אין להם מה להסתיר ולפיכך לא אכפת להם שיעקבו אחריהם. לדבריו "אם אתם אומרים שהפרטיות אינה חשובה בעיניכם מפני שאין לכם מה להסתיר, דומה הדבר כאילו אמרתם שחופש הדיבור אינו חשוב בעיניכם מפני שאין לכם מה לומר. או שחופש העיתונות אינו חשוב בעיניכם מפני שאתם לא אוהבים לקרוא. או שחופש הדת אינו חשוב בעיניכם מפני שאתם לא מאמינים באלוהים. או שחופש ההתכנסות בדרכי שלום אינו חשוב בעיניכם מפני שאתם אגורפובים עצלנים ואנטי־חברתיים. אם חירות זו או אחרת אינה אומרת לכם מאומה היום, אין זאת אומרת שהיא אינה אומרת ולא תאמר מחר מאומה, לכם או לשכניכם."

משהחליט סנודן על דרכו, החל לפעול למימושה שלב אחר שלב: הוא מתאר בצורה מרתקת כיצד הצליח לרכז על שרת שבשליטתו את כל המסמכים הרלוונטיים להוכחת מעשיה של ה־NSA; את האופן שבו הוציא את המידע מהמתקנים המסווגים בהוואי אל ביתו; את שיקוליו בבחירת העיתונאים שלהם ידליף את המידע; ואת מהלכיו עד שפגש אותם בהונג קונג ומדוע בחר דווקא במקום זה; וכיצד קרה שהאמריקנים הם אלה שגזרו עליו לחיות כפליט במוסקבה.

רק על שלב אחד בתהליך דילג סנודן. הוא כותב: "אני לא אתאר בספר זה איך בדיוק הוצאתי לפועל את הכתיבה – את ההעתקה וההצפנה [של המסמכים שהבריח ממחשבי ה־NSA]. אם אעשה זאת, ה־NSA כבר לא תתקיים מחר."

האם יש לגנות את סנודן כבוגד או שמא יש לשבחו על האומץ להקריב את עתידו האישי למען אידיאלים: זכות בני האדם לפרטיות ושמירה על חוקת ארצות הברית? באחת ההכשרות ששמע סנודן נאמר "שלמעשה, קצת יותר טוב להציע סודות לאויב תמורת תשלום, מאשר למסור אותם חינם אין כסף לכתב. הכתב יגלה אותם לציבור, ואילו האויב, ספק אם יחלוק את שללו אפילו עם בעלי בריתו."

בין אם נראה בו בוגד ובין אם נראה בו אידיאליסט, זהו ספר טורד מנוחה שראוי לקוראו כדי להבין טוב יותר את העולם שבו אנו חיים.

הטור התפרסם גם בכתב העת האינטרנטי Israel Defense

אוסקר ויילד, "על טיפשים וחכמים": מה היה אורח החיים ה"פרוע" של הומו ומיזוגן

לפני כמעט חמישים שנה החליטה הוצאה בשם טרקלין להוציא לאור ספר מכתמים, כולם פרי עטו של הסופר האנגלי הנודע אוסקר ויילד, שעל סיפור חייו העגום כתבתי כאן. 

ויילד היה ידוע כסופר שנון במיוחד, שלא חסך את שבט לשונו מאיש. הוא היה יוצר פורה מאוד, כתב עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה שחלקם נחשבים כיום נכס צאן ברזל של התרבות.

לפיכך, לא מפתיע לגלות את הספרון הקטן הזה, הנושא את השם על טיפשים וחכמים, עד שמתחילים לקרוא אותו.

השער הראשון, המפתיע והמזעזע מבין כולם, נקרא "על נשים". הוא נפתח כך: "אל לו לאדם לבטוח באשה המגלה את גילה האמיתי. אישה המסוגלת לגלות זאת, מסוגלת לגלות הכול." המכתם השני: "נשים – ספינקסים ללא חידות". השלישי – "נשים נועדו להיאהב, הן לא נולדו להיות מובנות". הרביעי: "היא לא תאהב אותך, אלא אם כן תהיה תמיד בקרבתה ולרגליה; הנשים אוהבות להיות מוטרדות."

וכך זה נמשך: "האשה תפלרטט עם כל אחד, כל זמן שאנשים מסתכלים בה."

"שלושים וחמש הוא גיל מושך מאוד, החברה הלונדונית מלאה נשים מבתים טובים אשר בחרו, מרצונן החופשי, להישאר בנות שלושים וחמש במשך שנים", וכן הלאה עוד ועוד.

אוסקר ויילד חי בסוף המאה ה-19 ומת ב-1900. מעניין, מנקודת מבט סוציולוגית גרידא, אולי אפילו אנתרופולגית, לבחון את המכתמים הללו, המיזוגניים כל כך, אשר ביטאו מן הסתם השקפת עולם רווחת, או לפחות לגיטימית, בתקופה שבה נכתבו במקור.

אם מנסים למדוד את האפליה נגד נשים בכלים אובייקטיביים, אפשר לבחון את השנה שבה החליטו "להעניק" להן בארצות השונות את זכות הבחירה. ובכן, באנגליה זה קרה 18 שנה אחרי מותו של אוסקר ויילד, ב-1918. בארצות הברית (וביישוב היהודי בארץ ישראל) – שנתיים אחרי כן, ב-1920. אפילו בשוויץ, שנתפסת כמדינה נאורה, נשים קיבלו את הזכות להשתתף בבחירות הארציות רק ב-1971 (השנה שבה ראה הספר שלפנינו אור!)

מעניין לתהות אם מכתמים דוחים כמו אלה שמתנוססים בין דפי הספר היו יכולים להתפרסם גם כיום ואם הפרסום היה עובר בשלום, או שהיה מעורר זעם (מוצדק).

האם הספר מעיד על השינוי החברתי שהתחולל מאז תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת (וממשיך להתחולל)?

יש להודות כי לא כל חלקיו מוקדשים לשנאת נשים ולזלזול בהן. הפרק הבא נקרא "על גברים", וגם הוא די ארסי ומרושע. הנה למשל השניים האלה: "הגברים מזדקנים, אך לעולם אינם משתפרים", "לעתים נדמה לי, שהאל בבוראו את הגבר הגזים מעט בהערכת יכולתו," ולעומתם המכתם "לעולם אין האדם עשיר במידה מספקת כדי לחזור ולקנות את עברו" אינו עוסק באמת בגברים אלא בבני אדם בכלל (אלא אם לדעתו של ויילד "אדם" אינו כולל "אישה").

הפרקים הבאים הם "על אנשים": "שטות היא לחלק את האנשים לטובים ולרעים. הם מקסימים או משעממים", "אנשים המעוניינים לומר רק את שהוא הגיוני, מן הדין שיאמרו זאת לעצמם לפני רדתם לארוחת הבוקר, ולעולם לא לאחר מכן"; "על אמנות": "אין אמנות מוסרית. רגש לשם רגש הוא מטרת האמנות, ורגש לשם פעולה הוא מטרת החיים".

הפרקים האחרים הם "על החיים"; "על ספרות" ("אם אינך יכול לחזור ולקרוא באותו הספר פעמים מספר, הרי שאין טעם לקוראו בכלל"); "על מוסיקה"; "על ילדים ועל הורים" וכן הלאה.

עורכי הספר דלו מן הסתם את אוסף המשפטים הללו מתוך יצירותיו של אוסקר ויילד. יש להודות כי חלקם מאכזבים למדי בתפלותם, וקשה למצוא בהם את שנינותו הידועה כל כך של מחברם.

אבל החלק הראשון, זה שמוקדש לנשים הוא המתמיה מכולם. לא מכיוון שאוסקר ויילד כתב את הדברים הללו, המוקצים מחמת מיאוס, אלא מכיוון שמישהו בחר לתעד אותם בעברית, כאילו שיש בהם חשיבות או עניין כלשהם.

החלק המבדח באמת בספר הוא הנוסח של מה שנכתב על גבו: "אוסקר ויילד: סופר, מחזאי ומשורר אנגלי-אירי. נולד ב-1854, מת ב-1900. מן הדמויות המפורסמות של דורו, הם בזכות כתיבתו השנונה-סארקאסטית והן בזכות אורח חייו רב התהפוכות."

אהה. "אורח חייו רב התהפוכות"! הכוונה, כמובן, לכך שוויילד היה הומו מוצהר, שנשלח לכלא בעוון קשר האהבה שהיה לו עם בן אצולה צעיר, אלפרד דאגלס.

מסתבר שבישראל ב-1971 אהבה חד מינית, עונש כליאה עם עבודת פרך, חרפה והשפלה, בריאות לקויה, בעקבות הכליאה בתנאים מחפירים, מוות בגיל  46, נחשבו "אורח חיים רב תהפוכות"…

דידיֶה אריבון, "שיבה לריימס": איך להתייחס לעבר מבייש?

כשאביו מת, סיפר דידיה אריבון לאחד מידידיו הפריזאיים שאינו מתכוון להשתתף בהלוויה, אך בכל זאת עליו לנסוע לריימס, העיר שבה גרו הוריו, כדי לפגוש את אמו.

תגובתו של הידיד הדהימה אותו. "כן," אמר הלה, "בכל מקרה צריך שתהיה שם לקריאת הצוואה אצל עורך הדין".

אריבון מתאר כיצד "המשפט הזה, שנהגה ברוגע ובנימה מובנת מאליה" הבהיר לו והדגיש מבחינתו את הפער העצום המתקיים בין חייו לבין אלה של ידידו, שאותו הוא מכנה "היורש": "באיזו מידה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם, גם לא בקשר חברי," שהרי מה לו ולצוואה אצל עורך דין, ומה כבר יכול היה להוריש לו אביו? בדעתו של אותו חבר לא יכלו להתעורר ספקות או שאלות. הוא בכלל לא ידע שקיימת מציאות אחרת בעולם.

האנקדוטה הקטנה הזאת מיטיבה להדגים את העניין שבו עוסק ספרו המרתק של אריבון: כפל המשמעות שחל בחייו "על דרך הסתירה" ששררה בהם בתחום המיניות, ובמרחב החברתי שמתוכו בא וממנו יצא והמשיך הלאה. מסלולים של "המצאה עצמית" הוליכו אותו: "האחד לנוכח הסדר המיני, האחר לנוכח הסדר החברתי". בגיל צעיר התוודע אריבון אל עובדת היותו הומו. כדי לנכס את ההוויה המינית שלו ולתבוע אותה הוא נאלץ להתרחק ממשפחתו ומהמעמד החברתי שאליו נולד. הסתירה שבחייו התבטאה בכך שמצד אחד הפך למי שהוא, ומצד שני – שדחה את מי שהיה אמור להיות.

הספר עוסק במעבר הזה. בהתנכרות למעמד הפועלים. בשאיפה להשתייך למעמד אחר, זה שלא נולד לתוכו, זה שלא היו לו כמעט סיכויים להגיע אליו.

מדהים להיווכח בחלוקה החדה הזאת, שמסלילה בני אדם, ומתבטאת במכלול תופעות: החל בשפה ובחיתוך הדיבור, בתחומי העניין שלהם ובמקומות שבהם יגורו, וכלה בעמדות הפוליטיות המוכתבות להם מעצם המעמד שאליו נולדו, כך מראה אריבון.

מי, אם כן, היה אריבון "אמור להיות"? פועל פשוט, נטול השכלה. הוא היה אמור להיפלט ממערכת החינוך בשלב מוקדם מאוד, כמו הוריו ואחיו. להיעשות עובד כפיים שפרנסתו דחוקה, חייו יגעים וכנראה קצרים יחסית, עקב הישחקות בעבודה קשה מדי, והשכלתו, כמובן, מוגבלת מאוד.

אמו המוכשרת למשל לא יכלה להיחלץ מגורלה ומההשפלות שזימנו לה חייה כמנקה בבתי עשירים. אביו לא יכול היה להתקדם אל מעבר לעבודתו כפועל בבית חרושת, אם כי חלם להתפתח. "הדיטרמיניזם החברתי קנה לו שליטה עליו בילדותו".

מה עוד היה אריבון "אמור להיות"? גם: קומוניסט, עד שלב מסוים, ואז – להימנות עם מצביעי הימין הקיצוני, שונא הזרים והגזען, כמו הוריו ואחיו.

אריבון מנתח בספרו את הרוח שהניעה את בני משפחתו לעבור מתמיכה ב"שמאל" לתמיכה ב"ימין". הלקחים שהוא מפיק מדהימים, שכן הם מזכירים כל כך את המציאות הישראלית. את תחושת המעילה באמון ב"תנועת הפועלים" שהתעוררה במי שאמורים לכאורה להצביע לה, שכן היא זאת שמייצגת  כביכול את האינטרסים שלהם. את הצורך העמוק של בני אותה שכבת אוכלוסיה להתנשא מעל הזולת המוחלש מהם. את השאיפה שלהם "להתברגן" – ליתר דיוק, לחיות בנוחות, להצליח לקנות לעצמם מכונית ודירה קטנה ולצאת מדי פעם לחופשות. "בקרב החוגים העממיים, ב'מעמד הפועלים' הפוליטיקה של השמאל הייתה כרוכה בראש ובראשונה בסירוב מעשי מאוד למה שנאלצו לספוג בחיי היום-יום," כותב דידיה. "מדובר היה במחאה ולא במפעל פוליטי השואב את השראתו מהשקפה גלובלית." הוא מתאר כיצד כשמישהו מפעילי השמאל ניבל את הפה בטלוויזיה, צהלו בני משפחתו, כי האיש "שבר את כללי המשחק". בעניין זה אי אפשר לא לחשוב על טראמפ ועל השמחה האנטגוניסטית שהוא מעורר בקרב מצביעיו כשהוא מפר את כללי התקינות הפוליטית ולהבין מדוע ההמונים חשים שהוא מייצג אותם, למרות הפער האמיתי הפעור בינם לבין אורח חייו הנהנתני והכה פריבילגי.

אריבון הצעיר בז להוריו הפועלים על שאיפותיהם ה"נחותות". רק מקץ שנים קלט שבזכות עבודתם הקשה זכה בכלל להמשיך בלימודיו ולהתפתח. האם היה שואף לכך אלמלא היה הומו? ייתכן מאוד שלא. האם קל היה לו לחיות כהומו צעיר שנאלץ להתמודד עם אלימות הומופובית, דעות קדומות ועמדות חשוכות ואכזריות? התשובה ברורה.

המסע שדידיה עושה בספר הוא דו כיווני: הוא נע לאחור ונזכר בעברו, והוא נע קדימה ומתאר את הדרך הקשה שהביאה אותו עד הלום – כיום הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת אמיין ומחברם של שלושה ספרי עיון מצליחים.

אריבון מסביר שרק מי שהיה שם בעצמו אך נחלץ יכול לתאר את "העוול הנורא הנעוץ באותה חלוקה לא שוויונית של סיכויים ושל אפשרויות", שכן אין בכוחו של מי שנמצא עמוק בתוך אותו עוול להבחין בכל עוצמתו המצמיתה:

"הם נסללים מוקדם, הגורלות החברתיים! הכול מכור מראש! פסקי הדין נמסרו עוד בטרם יכולנו להכיר בכך. הגזרות נצרבות על כתפינו בברזל מלוהט ברגע לידתנו, והמקומות שאנו עומדים לתפוס הוגדרו ותוחמו על ידי מה שקדם לנו: העבר של המשפחה ושל הסביבה שלתוכן נולדנו. לאבי לא היה אפילו סיכוי לזכות בתעודת הגמר של בית הספר היסודי, תעודה שייצגה, עבור ילדי מעמד הפועלים, את גולת הכותרת של הלימודים. ילדי הבורגנות צעדו במסלול אחר: בגיל 11 התחילו תיכון, ואילו ילדי הפועלים והכפריים הצטמצמו לחינוך היסודי עד לגיל 14 ונעצרו שם. המטרה הייתה להימנע מכל ערבוב בין אלה שיש להעניק להם את יסודות הידע השימושי (לקרוא, לכתוב, לחשב) הנדרש כדי להסתדר בחיי היום-יום והמספיק כדי לבצע עבודת כפיים, לבין אלה, יוצאי המעמדות המיוחסים, שלהם שמורה הזכות לתרבות הנחשבת כ'נטולת אינטרס', ה'תרבות' חד וחלק, תרבות שעלולה הייתה להשחית את הפועלים שייחשפו אליה."

הספר, כאמור, מרתק, וגם נוגע ללב. למשל – בכאב שהוא מבטא כשהוא מתאר את הדרך הקשה שבה גדל אריבון ולמד לחיות בשלום עם היותו הומו: כך לדוגמה שמע בילדותו בלי הרף כינויי גנאי הומופוביים ואף הצטרף אליהם, כדי שלא להסגיר את סודו ו"בכל פעם ש'בגדתי' בילדותי, כששיתפתי פעולה עם משפטי גנאי, לא יכולתי להימנע מלחוש, במוקדם או במאוחר, נקיפות מצפון עמומות." בנערותו השתדל להצטיין בספורט, שלגמרי לא עניין אותו, רק כדי שלא "יחשדו" בו, וכשהחל להיות פעיל מינית היה נתון לאימה שמא יתגלה, שמא יופעל נגדו טרור רגשי וגופני.

לא רק את החיים של עצמו הוא מתאר, כדי להבין, אלא גם את אלה של הוריו והוריהם. כך למשל "זכתה" כנראה סבתו למנה של ביזוי, שכן במהלך מלחמת העולם השנייה ניהלה הרפתקאות אהבים עם גרמנים, ובתום הכיבוש הושפלה בפומבי. עליה הוא כותב: "מאז כל פעם שהזדמן לי לראות תצלומים המציגים את אחת מסצנות ההשפלה האלה – שעה שידוע שכל כך הרבה משתפי פעולה רמי דרג בכל כך הרבה חוגים בורגניים למשל, לא חוו קלון או ירידה במעמד או את אלימותה של הוקעה ציבורית – לא יכולתי שלא לחפש אם ציינו איפה צולמה התמונה ולתהות: אולי סבתי היא אחת מהן?" הוא מוסיף על כך כי היה מעדיף כמובן לדעת שסבתו השתתפה ברזיסטנס, "שהחביאה יהודים תוך סיכון חייה או שפשוט  חיבלה במכונות של בית החרושת שבו עבדה, או כל דבר אחר שאפשר להתפאר בו"… אבל, הוא מוסיף, "אי אפשר לשנות את העבר. אפשר לכל היותר לשאול: כיצד להתייחס להיסטוריה שאתה מתבייש בה?" והרי עוד שאלה מעניינת, אחת מרבות שהספר רצוף בהן, שיש לתת עליה את הדעת.

חשוב ומעניין במיוחד להבין ולהיווכח עד כמה הספר רלוונטי למציאות הישראלית העכשווית, ביותר מאשר מובן אחד.

שיבה לריימס ראה אור לראשונה בצרפתית לפני עשור ומכר עשרות אלפי עותקים. (65,000 בצרפת בלבד בשש השנים הראשונות, עוד 80,000 בגרמניה, בשנה אחת, ועותקים רבים נוספים בשפות אחרות). בצרפת הוא מוגדר "רב מכר סוציולוגי". לא קשה להבין מדוע. יש בו שילוב מופלא בין אוטוביוגרפיה נוגעת ללב לבין מסקנות ותובנות מאלפות.

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

מה נותר לאדם שגזלו ממנו הכול?

  • מי שפסיבי מאפשר לזולת להחליט למענו. מי שאגרסיבי מחליט למען זולתו. מי שאסרטיבי מחליט למען עצמו. ובוטח שדי בכך. שדי לו בעצמו. 
  • הגדרה נכונה לקורבנות היא – אדם ששמתמקד במה שנמצא מחוץ לעצמו: כשאדם מביט החוצה כדי להאשים מישהו על נסיבות חייו, או כדי לקבוע מה מטרותיו בחיים, מה גורלו, או מה ערכו.
  • אולי החלמה איננה כרוכה במחיקה של הצלקת, או אפילו ביצירתה. פירושה של החלמה הוא להוקיר את הפצע.
  • הזמן אינו מרפא. הריפוי בא מתוך מה שהאדם עושה עם הזמן. ריפוי מתאפשר כשהאדם בוחר לקבל על עצמו אחריות. כשאנחנו בוחרים להסתכן, ולבסוף – כשאנחנו בוחרים לשחרר את הפצע, להיפרד מהעבר או מהיגון.
  • הרי ההוכחה לכך ששתים עשרה שנות שלטון הרייך של היטלר לא עקרו את הטוב מלבותיהם של בני אדם.
  • אפשר לחלק את בני האדם בשתי דרכים: אלה ששרדו ואלה שלא. האחרונים אינם כאן ולא יוכלו לספר לנו את סיפורם.
  • האירוניה הטמונה בחירות היא שהיא מקשה יותר למצוא תקווה ויעד בחיים. האם עלי להשלים עם הידיעה שכל גבר שאנשא לו לא יכיר את הורי?
  • רק מקץ שנים התחוור לי שבריחה מהכאב אינה משככת אותו. היא רק מחמירה אותו.
  • לא זכיתי לבחור! הדממה שבתוכי זועמת. היטלר ומנגלה בחרו בשבילי. לי לא הייתה זכות לבחור!
  • אני זוכרת היטב איך אבי שמע את המוזיקה שניגנו על הפלטפורמה [באושוויץ] ואמר – המקום הזה לא יכול להיות רע.
  • את הכול אפשר לגזול מאדם, חוץ מדבר אחד: החירות לבחור איך להגיב בכל אחת מהנסיבות.

קישור לטור העוסק בספר.

(הציטוטים בתרגומי).