ארכיון הקטגוריה: עיון

מימי חסקין ודינה חרובי, “מומחית בספונג’ולוגיה”: מרתק, מקורי וחשוב!

שתי חוקרות ספרות, מימי חסקין ודינה חרובי, חברו כדי לכתוב ביחד ספר מקורי ומרתק: מומחית בספונג’ולוגיה. שמו עתיר קונוטציות: “ספונג’ה” היא המילה העממית שפירושה – שטיפת הבית. יש בה יותר מנופך של ביזוי והשפלה של מי שעוסקת בה למחייתה, כפי שאפשר היה לחוש בהם לאחרונה מדבריו של חבר כנסת וולגרי וגס רוח להדהים, שאמר על חברת כנסת אחרת שיש לה “קול של עושה ספונג’ה”. כלומר – די בכך שאישה שוטפת את הרצפות כדי שמעמדה בעיני אותו אידיוט יראה נחות וראוי לזלזול.

לצד ה”ספונג’ה”מופיעה המילה “מומחית” והסיומת “לוגיה” כלומר – מדע או ענף ידע העוסק בנושא מוגדר. 

שמו של הספר נלקח מתוך שיר שכתבה ברכה סרי, משוררת ילידת תימן, שעלתה לישראל בגיל עשר ב־1932. 

וכך מבארות המחברות: “התוספת של סיומת מדעית למילה ‘ספונג’ה’ – ‘ספונג’ולוגיה’ – יוצרת אפקט אירוני וביקורתי המעיד על שליטה בשפה ומייצר התנגדות למסומניה. המילה ‘ספונג’ה’ – כינוי לשטיפת רצפות ולספיגת המים במטלית, מסמנת מיקום חברתי נמוך ונקשרת לאישה”. 

ועוד הן מדגישות: “המהלך הפרשני שלנו יכלול גם שאלות שיעסקו באמינות הייצוג: כשייצוגה של העוזרת התימנייה נעשה מתוך עמדה הגמונית מובהקת, הפטרונות וההנמכה יזוהו בנקל”.

חסקין וחרובי עוסקות במנקות שמוצאן תימני, במנקות ערביות, ובאלה שמוצאן “רוסי” (אם כי חלקן בכלל לא הגיעו מרוסיה עצמה, אלא מהלאומים שהיו בעבר חלק מברית המועצות). 

ההסתכלות של שתי החוקרות ביצירות ספרותיות שמספרות על אותן מנקות היא ברוב המקרים – במבט מבחוץ, ובחלקם – מתוך תודעתן של אותן נשים (וילדות!). 

חסקין וחרוב מודעות לחוסר היכולת שלהן להבין באמת, מבפנים, לעומק, את חווייתן של אותן נשים מוחלשות ומנוצלות, כי הרי הן עצמן נשים פריבילגיות, משכילות ומבוססות: “יש בינינו לבין העוזרות הספרותיות הללו פער מעמדי, השכלתי, תרבותי, לשוני, אמוני – באופן שיוצר מרחב בלתי עביר.” ועם זאת הן משתדלות מאוד להבין, לחוש ולהזדהות.

יש לזכור שאת הרוב המוחלט של הטקסטים שהן בוחנות לא כתבו עוזרות הבית בעצמן, לכן יש פה למעשה הזדהות מיד שלישית: תחילה חווייתה המשוערת של עוזרת הבית, אחריה – הסופרת או המשוררת שכותבת עליה, ורק אחרי כן – החוקרות שבוחנות את הטקסטים ומנסות להבין מתוכם מה עובר על המנקה.

חסקין וחרובי מבהירות שהן מאמינות ביכולתה של הספרות “להשפיע על המציאות”, ושגם מחקר ספרותי עשוי לדעתן להשפיע עליה. כוונתן אם כן איננה רק לספר לנו, אלא גם – שנסיק מסקנות, מנקודת מבט פמיניסטית, כמובן, לגבי מעמדן של נשים שנאלצות לנקות את בתיהם של אנשים זרים, בעבר, בהווה ובעתיד. 

המחקר מתחיל בעוזרות הבית ה”תימניות”, שכן הן היו המנוצלות הראשונות. הפרק קשה מנשוא, במיוחד היצירות העוסקות בעבודתן של ילדות, ובכלל – בעצם ההתניה שהתבטאה בכך שהמילה “תימניה” הייתה שקולה למונח “עוזרת בית”. (אפילו אני עוד זוכרת משפט בנוסח “התימניה שלי כבר הגיעה”, ולא משנה מה היה מוצאה בפועל של אותה “תימניה”…). הן מספרות אפילו על מקרה שבו המנקה פוטרה מעבודתה, כי הסתבר שמוצאה אינו תימני!

בשל התפיסה שלפיה קל לתימנים (ולתימניות, כמובן) לעבוד קשה, הרשו לעצמם המעסיקים – למעשה המעסיקות – לשלם להן פרוטות, לתבוע עבודה קשה, וכן, גם להשפיל.

אפילו בסיפורי ילדים העוזרת התימניה מתוארת כאילו מובן מאליו שגם ילדות אמורות לעבוד בבתים של אחרים. כך למשל בסיפור “רומיה המטפלת הקטנה” מאת לוין קיפניס, שנכתב בשנות השלושים ופורסם שוב ב־1981, מתוארת רומיה, “ילדה תימנייה בת תשע, כחושה ונמוכת קומה” שמגיעה לבית מעסיקיה כדי לטפל בתינוק ולנקות את הבית כשהוא ישן. כשממליצים עליה למשרה אומרים למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא “עובדת הרבה ואוכלת מעט,” וגם ש”צריך לדעת כיצד להתנהל עם כגון זו. בלי מקל ורצועה, לא תזיזי אותן”. אכן, בעלת הבית מתעללת בה, נפשית וגופנית, מושכת לה בצמה, סוטרת לה, ומה שמחריד זה שקיפניס מתאר את ההתעמרות “בישירות, ללא עידון, כאילו זה סדרו של עולם, ללא ביקורת או תמיהה.” 

קיפניס, שזכה בפרס ישראל לספרות ילדים ב־1978, לא היה יחיד ולא יוצא דופן. 

כך למשל כתב הסופר יצחק יציב, בשם העט י’ רואה, על “המשרתות הקטנות”, התימניות, שעובדות “נוח ובזול, בזיל הזול”. הן, לדבריו, “יצורים מופלאים, יצורים המשקיטים אף את מצפון בעלותיהן, המעודנות רגשי אנוש נעלים. וכי כמה צריך לשלם לילדה קטנטונת, שחורת עין ושזופת פנים כזאת, אשר כבת עשר, בת שבע מראיה?” כאן הוא מונה את כל המטלות שהילדה מופקדת עליהן, כולל למשל להביא לבעל הבית את ארוחת הצהריים שלו, כי קשה לו ביום חם להגיע הביתה, אבל “שכר רב לא צריך לשלם בעד כל זה. ילדה קטנה.”

מי היה מאמין. וכמה חשוב שחסקין וחרוב מעלות טקסטים כאלה מתהום הנשייה, ומעמתות אותנו אתם!

הפרק המוקדש למנקות הערביות מראה ומפרט את הקונפליקט בין העסקתה של אישה שנתפשת אויבת מעצם ערביותה, לבין הקרבה האינטימית שנכפית הן על המעסיקה והן על המנקה, שחשופה לכל הסודות הכי אישיים של בעלי הבית. קטגוריית הלאום, הן מסבירות, “יוצרת הכפפה נוספת” לנשים שבלית ברירה נאלצות להתפרנס מעבודה שנחשבת פחותת ערך.

הקושי הנוסף של המנקות הערביות נובע מכך שמכיוון שאינן אזרחיות ישראל, החוק בעצם לא חל עליהן. זוהי “האנומליה של השעיית החוק בחסות החוק”, ולכן הן מועדות עוד יותר לפגיעות מכל הסוגים. גם הן נאלצות לפעמים להביא אתן לעבודה את ילדיהן הקטנים. במאמר “על חינוך לאומי בחינוך אנושי” שכתבה אלישבע ביחובסקי, משוררת נוצרייה שהתאלמנה מבעלה היהודי אחרי שהיגרה אתו לישראל, מתארת ביחובסקי עוזרת־כובסת ערבייה שמגיעה לעבודה עם בנה הקטן, הסופג התעללות והצקות מבנה הקטן של הגברת, וכשהכותבת מנסה להוכיח אותו הוא משיב: “מה יש? הלא זהו ילד ערבי”. ביחובסקי, מבארות החוקרות, אולי מפני שלא הייתה יהודייה, מצליחה לייצג בכתיבתה את הכובסת הערבייה “ומתקוממת בשמה, בעקיפין, על מצבה הדחוק ועל חוסר הצדק שמתגלם באירוע.”

הפרק הבא והאחרון מוקדש לעובדות ה”רוסיות”. המראה שלהן, בניגוד לזה של “תימניות” ושל הערביות, “תקין”, שכן עורן בהיר. אבל הניצול וההתעמרות אינם שונים, ונוספת להם התפיסה המזעזעת שלפיה אפשר לנצל אותן לא רק לעניין ניקיון הבית, אלא גם כדי לחדור לגופן: הן מספקות “עבודות ניקיון וזמינות מינית”. בהקשר זה אחת היצירות המזעזעות ביותר שהחוקרות מביאות בפנינו הוא השיר מאת משוררת בשם ריף “חלום חוזר” שמתאר את תחתית הייאוש וחוסר האונים:

“אִמָּא שֶׁלִּי סִפְּרָה לִי / שֶׁכְּשֶּׁעָלִינוּ לָאָרֶץ, /  וְהַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי הָיָה קָשֶׁה, / הִיא מָכְרָה אֶת גּוּפָהּ לִגְבָרִים. /  כְּלוֹמַר, אִמָּא שֶׁלִּי לֹא עָבְדָה בְּנִקָּיוֹן, / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זוֹנָה. / וְנִדְהַמְתִּי, / לֹא מֵעֶצֶם הַמְּכִירָה, / כִּי אִם נֶפֶשׁ אֶפְשָׁר, אָז גַּם גּוּף, / אֶלָּא מֵהַדְּרִישָׁה לְשָׂכָר הוֹגֵן / מִמִּי שֶׁדּוֹפֵק אוֹתָהּ בַּתַּחַת. / אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה עוֹלָה מַסְרִיחָה מֵרוּסְיָה. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה לִיבֶּרָלִית, / עִם מִינִיּוּת מִתְפָּרֶצֶת / וּתְשׁוּקָה אֲסוּרָה. / לֹא סְמַרְטוּט רִצְפָּה, / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מוּכָנָה לָרֶדֶת, // כְּדֵי לְגָרֵד אֶת הַסִּכּוּי לַעֲלוֹת חֲזָרָה. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זוֹנָה!”

רצוי מאוד לקרוא לא רק את השיר, אלא גם את פרשנותן של החוקרות:

“תוכנו הבוטה מפגיש אותנו עם מציאות הפוכה. סיפורה של האם מצביע על חוסר האפשרות לחלום. האופק שלה כה נמוך, עד שהיא צריכה לבחור בין מכירת גופה למכירת נפשה. השיר משרטט שתי אופציות משפילות שהדמיון התרבותי הרווח סולל עבור נשים ‘רוסיות’: עליהן לכופף את גופן ולקרצף רצפות או לשכב כדי שיחדרו לגופן. האפשרות לעמוד זקופה אינה אפשרית. ההכפפה כמונח תאורטי נעשית בשיר ממשות קונקרטית, לריאליזציה של המטפורה. הדוברת מציינת את הפער בין האופן שבו האם נתפסת על ידי החברה לבין הזהות האמיתית שלה כאישה עצמאית, ליברלית, שאינה ‘סמרטוט רצפה’. הביטוי ‘לא סמרטוט רצפה’ פועל באופן אירוני משום שבהקשר הנתון הוא מופיע כמטפורה, אך במציאות החיים העולה מהשיר זהו ביטוי מוחשי מאוד, שכן באמצעותו היא מוצאת את פרנסתה. מתוך עליבות זו ובתקווה להיחלצות, האם נאלצת לבחור במכירת גופה. השורות האחרונות בשיר רומזות באופן ליטרלי לאקט המיני האוראלי וממחישות עד כמה האפשרות ‘לעלות חזרה’ חסרת סיכוי. הביטוי ‘לעלות חזרה’ פועל בשיר בכמה רבדים. הוא מתייחס גם ליכולת ההזדקפות הגופנית, הכלכלית, המורלית. ואולי הוא גם טומן בתוכו עוקץ מריר על האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל את העלייה למדינת ישראל, על השלכותיה המבישות, ו’לעלות חזרה’ למצב שלפני האפשרויות הדחוקות והתיוגים המבישים.” 

חשוב! חשוב כל כך לקרוא, לזכור, להבין, להפנים, ספר שכולו אחווה נשית רגישה וחכמה, והוא טומן בתוכו גם את המאבק להבנה ולשוויון אמיתי. 

גיש עמית, “שנות לימוד – ממואר”: כמה הערות מטרידות בעניין החינוך האנתרופוסופי

ספרו של גיש עמית מוגדר “ממואר”, אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם “אנחנו לא יכולים”. כשניסה  לברר מדוע, ענתה: “אין לנו תעודות זהות.” הוא ביקש הסבר. “אין פה מה להסביר,” השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו,” אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י’, במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: “ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה,” וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: “יש לי שני בתים”, היא אומרת, “אחד בגאנה השני בישראל”, אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: “תהיו אתי…”

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. “ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?” שואל אותו נחום, המורה לתנ”ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה”פנאי” שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: “אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה.” עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, “התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים” ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.

לורי גוטליב, “אולי כדאי לך לדבר עם מישהו”: מרתק!

לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית ועיתונאית. בעקבות הצלחת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, הספר שלפנינו, היא כותבת טור ייעוץ בעיתון ומרבה להופיע בטלוויזיה ולהתראיין בהסכתים שונים. הרצאה שנשאה ב־2019 ב־Ted היא אחת המבוקשות והפופולריות ביותר באתר.

אחרי שקוראים את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו אפשר בהחלט להבין את הצלחתה העצומה, שכן מדובר בספר מרתק, מרגש, אנושי ומחכים מאוד.

גוטליב מספרת בו על כמה ממטופליה, איך הגיעו אליה, ולאן לקח אותה ואותם הטיפול בהם. השלושה העיקריים שעליהם היא מספרת הם, ג’ולי, אישה צעירה וחולה אנושה, ג’ון, יוצר סדרות טלוויזיה מצליחות ביותר (כבר בתחילת דרכו זכה, כך היא מספרת, בפרס האמי), וריטה – אישה כבת שבעים, בודדה ומיואשת.

אי אפשר שלא להתרגש מהתהליך שכל אחד מהמטופלים הללו עובר לאורך הספר, אבל הייחודיות שלו היא בכך שבד בבד עם סיפורי המטופלים שלה פורסת בפנינו גוטליב את סיפורה האישי כמטופלת. 

בשלב מסוים, די בהתחלה, היא מספרת איך ומדוע הגיעה למסקנה שהיא עצמה זקוקה לטיפול, ומשם ואילך משרטטת את התהליך המורכב והמאלף שעברה עם המטפל שלה: את הליקויים בשיקול הדעת. את המשוב, השיקוף וההארות שזכתה להם, ובעיקר – את התובנות העמוקות שהגיעה אליהן, בחלקן — בזכות השילוב שבין היותה מטפלת ומטופלת. כך למשל מרתק לקרוא על זיהוי של דפוסים דומים שהיא מוצאת בינה לבין חלק מהמטופלים שלה.

הכתיבה של גוטליב אנושית, חומלת ורוויה באהבה. היא מרבה לצטט כותבים אחרים, ומפיקה מדברי החוכמה שנתקלה בהם מסקנות לגבי עצמה, הן כמטופלת והן כמטפלת.

האומנם “הגיהינום הוא הזולת”, כפי שקבע סארטר? כן. אבל “לפעמים הגיהינום הוא אנחנו, לפעמים אנחנו הגורמים לקשיים שלנו.”

“קלינאים בכירים ניכרים בהיותם אותו האדם בסלון ביתם ובקליניקה”, היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן הארי סטאק סאליבן, דנה בדבריו ובוחנת אותם כמטפלת.

“מטפלים צריכים לגשת למטופלים שלהם ‘ללא זיכרון וללא תשוקה'”, היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון ובודקת את ההמלצה, לא רק לגבי המטופלים, אלא גם לגבי עצמה וחייה. 

“יותר מדי הורים עושים לילדים שלהם חיים קשים בניסיון להוט מדי לעשות להם חיים קלים”, היא מצטטת את הפילוסוף יוהאן וולפגנג פון גתה ומראה כיצד זה מתבטא בחיים עצמם.

גוטליב מעלה בספרה הרבה מאוד שאלות מעניינות. למשל: עד כמה ראוי שמטפל יחשוף את חייו האישיים בפני המטופל? היא מספרת על פסיכולוג שהחליט להסתיר ממטופלת שלו את הסיבה לכך שהוא יוצא לחופשה. כשחזר והמטופלת שמה לב לטבעת הנישואים החדשה שענד, הבין שטעה כשניסה “להגן” עליה והסתיר ממנה מידע שהיא קלטה מיד. גוטליב מגיעה למסקנה שקיים מעין “נייר לקמוס” שאמור לעזור בהחלטה אם לשתף או להסתיר. אבן הבוחן צריכה להיות התשובה לשאלה “האם המידע הזה עשוי לעזור למטופל.”

האם החיים האישיים של המטפל, הבעיות שהוא עצמו חווה, עלולים להקשות עליו להתמקד במטופליו? “הפגישה עם המטופלים היא הקלה”, כותבת גוטליב, “חמישים דקות שלמו של מפלט מחיי הפרטיים”. מעניין…

איך מטפל או מטפלת מוצאים לעצמם מטפל או מטפלת? מה המגבלות? מה הקשיים?

איך אמור להיראות חדר הטיפולים? איך משפיע המבנה שלו על האינטראקציה שמתרחשת בו?

מה בעצם ההבדל המהותי בין טיפול לבין שיחה עם אדם קרוב ואוהב?

מהי המלכודת “שבודהיסטים מכנים ‘חמלה אידיוטית‘” ומדוע ואיך אפשר להישמר מפניה?

איך מתמודדים עם הפתעות לא צפויות שמתרחשות בחיים, למשל — מחלה קשה או לידה של ילד עם בעיות התפתחות? (גוטליב מתארת את זה באמצעות משל שהיא קוראת לו “הולנד”: מעשה באדם שהתכונן במשך זמן רב לנסוע לאיטליה, למד איטלקית, קנה מדריכי תיירות וכן הלאה, אבל אז מצא את עצמו פתאום בהולנד. האם יְכַלֶּה את ימיו בכעס ובאכזבה, או שילמד ליהנות מהדברים שאפשר למצוא בהולנד?)

איך מתמודדים עם אבל? 

מה ההבדל בין שמירה על פרטיות לבין שמירה על סוד? מדוע ובאיזה אופן אחד מהם מזיק?

מה היתרונות והחסרונות של להיות ילד של מטפל? (מצד אחד “שום דבר לא מטואטא מתחת לשטיח”, מצד שני — “החיסרון הוא שתצא דפוק בכל מקרה”…)

האם מוטב לו לאדם שיהיה לו “מאגר של זיכרונות לא נעימים — שתיקות מאובנות, ריבים צעקניים, בגידה, אכזבה עצומה,” רגשות “שימתנו את הזיכרונות הטובים”, או ש”קשה יותר להרפות ממערכת יחסים מלאה בזיכרונות מאושרים”? 

איך אדם אמור או יכול לסלוח לעצמו?

האם טיפול יכול לעזור לאנשים שאינם סקרנים לגלות משהו על עצמם? 

על מה מטפלים יכולים להישען? (על “מה שהמטופלים אומרים, מה שהם עושים, ואיך שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו יושבים איתם”). 

מי המטופלים “הקשים ביותר”? ומי המשעממים?

מדוע טיפול הוא “עבודה קשה” הן למטופלים, והן למטפלים?

באיזה אופן יכול מטופל לעזור למטפל?

מדוע יש הבדל עצום בטיפול שנערך בחדר לעומת זה שנעשה בזום? 

האם קורבן צריך תמיד, ובכל תנאי, לסלוח למי שפגע בו? 

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, היא משיבה. ספרה מרתק, בזכות המסע שהיא עוברת בחייה האישיים, ובזכות המסע של המטופלים, ויש בספר חלקים מרגשים ממש. גוטליב מספרת לנו בגילוי לב על התהליכים שעברה עד שנעשתה פסיכולוגית (בין היתר למדה רפואה, עד שהחליטה לפרוש, ולפני כן עבדה בהוליווד בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה). היא מספרת לנו מדוע נפרדה מבן זוג שעמדה להינשא לו, איך הפרידה השפיעה על חייה ועל כישוריה כמטפלת, כל הסיפורים הללו, והלקח שאפשר להפיק מהם, ראויים מאוד לתשומת לב. 

ליאה גארט, “יחידה X – הקומנדו הסודי של מלחמת העולם השנייה”: פרשה מרתקת!

מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג’ שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה “X” ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין “נעלם” במתמטיקה. וינסטון צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: “היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום.”

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה”קינדר טרנספורט” – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע “מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי.”

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג’יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג’ורג’ ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה “אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר”, ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג’ורג’ ליין “השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה”!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה”גרמנים והאוסטרים” לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם “זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים”, שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה “דונרה”, שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם “נדחסו אל בטן האונייה המרופשת”, נעלו אותם שם “בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים”, הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של “תרגילי כושר”, “הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל”… פשוט זוועה. “התברר שסרג’נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של ‘דונרה’ היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו”.

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: “השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד”. (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים “רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי.”

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת “חפרים” בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. “לא בטחו בהם מספיק”. לפיכך כללו האימונים שלהם “צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז.” כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש “שעליו ‘להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי.”

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש”המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו”.

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!

זיוה שמיר, “כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן”: “עם שחי – שר. עם ששר – חי”

“מדוע חשובים כל כך מעמדו וערכו של הזמר העברי?” שואלת פרופ’ זיוה שמיר בפרק המבוא לספרה החדש כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן, ומשיבה: “כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה את י”ל פרץ שהכריז: ‘עם שחי – שר. עם ששר – חי”, ועוד היא כותבת, “הפזמונאות העברית ליוותה איפוא את חיי העם והשפיעה על התלכדותו ועל ה’מוראל’ שלו.”

בהקשר זה מבכָּה שמיר את מה שקרה לזמר העברי בשנים האחרונות. את התמלילים העכשוויים היא מכנה “סתמלילים”: המילים כבר לא חשובות, אפילו הלחן תופס מקום פחות מרכזי מבעבר, ורק הזמר או הזמרת נחשבים, בניגוד לימים שבהם המילים היו משמעותיות והייתה להן השפעה רבה על המאזינים.

זאת אחת הסיבות להחלטתה של שמיר לכתוב את הספר שלפנינו. סיבה אחרת, המשתמעת מהספר, היא – רצונה להראות שוב את גדולתו של אלתרמן, שלקראת סוף חייו הותקף קשות. הכול זוכרים את דבריו של נתן זך ש”מרד” באלתרמן ובדרכו השירית, עד כדי כך שהמשורר, שעד אז זכה להערכה ולתהילה, חש כמו המלך שהורד מכס מלכותו. שמיר “מדגימה” זאת באמצעות שניים מפזמוניו המאוחרים של אלתרמן, “אוריאנה” ו”שיר ערש”. כך היא כותבת: “האני הדובר בשיר ‘אוריאנה’, שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות ללא שוב.” על “שיר ערש” היא כותבת כי אלתרמן כתב אותו “כמתוך ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, בלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר.”

לזיוה שמיר אין שום ספק בגדולתו של אלתרמן. בשכנוע רב היא מראה כי ההתקפות על כתיבתו של אלתרמן מגוחכות, שהרי “רוב ההאשמות שטפלו” עליו “נובעות מאי־הבנה שבשוגג או במזיד.” לטענתה כאשר מאשימים את אלתרמן “באי־נאמנות למציאות הזרימה של החיים כפשוטם”, מדובר בהאשמה דמגוגית, “משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפתוס, או מחבר הגרוטסקה באי־נאמנות למציאות”, שהרי יצירתו של אלתרמן אינה מימֶטית, ובמכוון! כשם שאי אפשר לטעון כנגד “צייר אקספרסיוניסטי או קוביסטי, ולשדל אותו לצייר בצבעים אקוורליים המתאימים ליצירה אימפרסיוניסטית”, כך אין מה לבוא אל אלתרמן בטענה שאינו נאמן למציאות…

אותי הדברים הללו משכנעים.

גם כנגד הטענה שלפיה אלתרמן היה “מגויס” לטובת הנרטיב הציוני בכלל ובן גוריון בפרט, יש לה מה לומר. היא מראה כיצד לא היסס אלתרמן לסרב לחלק מבקשותיו של בן גוריון, וטוענת כי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחריה – בזמן מלחמת העצמאות – התמסר אלתרמן לכתיבה שתרומם את רוחם של אנשי היישוב, לנוכח הניצחונות של הצבא הגרמני שהלך והתקרב לארץ ישראל. “ככל שהלך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העמדה הקוסמופוליטית הבלתי מחייבת שאפיינה את שיריו המוקדמים והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ־ישראלי”. הוא כתב גם על המנהיגים ערלי הלב ועל תוצאות הזנחתם הפושעת של ילדים מקופחים ורעבים, ולמעשה ניסה להניע בשירתו את הקברניטים, כי “ידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים,” ובשיר “ילדי הפקר” ניסה “להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרעה תגיע לפתחם” (בכך הזכיר לי את דיקנס, שהרומנים שלו, שעסקו בילדים עניים ורעבים, אכן שינו את המציאות!)

האם היה אלתרמן “מיליטריסט”? והרי הוא זה שכתב את השיר הנודע “אל תתנו להם רובים”, אבל לנוכח הנאציזם הבין שאין מקום לפציפיזם, והחליט לגייס את כשרון הכתיבה שלו, בידיעה שיש למילים כוח ועוצמה.

כחוקרת ותיקה של יצירתו של ביאליק, מייחדת שמיר מקום רב להשוואה בין שני המשוררים, וליתר דיוק – להשפעה שהייתה לביאליק על אלתרמן. הייתה לאלתרמן בעיה, כי כשם שזך “מרד” בו עצמו, כך הוביל גם שלונסקי, בן דורו של ביאליק, את המאבק נגד “המשורר הלאומי”. ולכן, כך היא כותבת, “אלתרמן נאלץ למצוא את ‘שביל הזהב’ בין אהבתו ליצירת ביאליק לבין רצונו להשתייך לחבורת המשוררים של שלונסקי”. אלתרמן “הסווה” את השפעתו של ביאליק בשיריו, אבל זיוה שמיר מוצאת אותה, שכן “ביאליק היה מודל ההשראה האולטימטיבי” לאלתרמן, ששילב מובאות מתוך יצירתו של ביאליק, אבל עשה זאת בפזמוניו (שבהם עוסק הספר שלפנינו), ולא “בשירתו הקנונית”. למשל, בשיר ערש שכתב אלתרמן מופיעות המילים “נום תפוח נומה עץ”, שמתכתבות עם השורה של ביאליק “נם תפוח ואגס”, והמילים “עלה ושוט והסתכל / עד מה יפה היא התבל” מתכתבות עם המילים “שוט בעולם”, של ביאליק.

בכמה מהפרקים בספר מעלה זיוה שמיר את המחלוקת שיש לה עם פרשנויות של דן מירון, ועושה את זה בגלוי ובפתיחות. היא אפילו מצהירה שאינה חוששת ממירון ואינה מסתירה את חילוקי הדיעות שלה אתו… כך למשל היא מתפלמסת אתו (ואפילו קצת לועגת…) בקשר לדבריו כאילו “כולנו טעינו” בפרשנותו לשיר “אתך – בלעדיך”. המחקר שהיא מספרת עליו בנוגע לשיר מרתק ממש. מסתבר ששורה אחת שמופיעה בשיר עוותה “בגלל הדפסה לקויה ורשלנית בבית הדפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות”, וכך פזמון שהולחן (ושיהורם גאון ביצע), שנפתח בשורה “על ערפל גופך גופי מתגעגע” היה בעצם במקור “על ערסל גופך גופי מתנענע”… שמיר מספרת כי הבינה את הטעות מתוך ההקשר של השיר, ולימים הוכחה טענתה כצודקת ונכונה, אחרי שנמצא כתב יד ישן יותר מזה שהודפס עם הטעות שהשתרבבה לתוכו. פשוט מדהים!

מבנהו של הספר משמח מאוד. כל פרק מוקדש לפזמון אחר, ולמשמעויות הנסתרות ששמיר דולה ממנו. עד שקראתי את הספר לא שמתי לב שבפזמון “רינה” הגבר, שנשמע כמו מחזר צעיר ולא מיומן, בעצם מבוגר מרינה באי אלה שנים, ויש לו מן הסתם ניסיון עשיר בחיזורים, למשל אחרי “חנה ועדה”, ושרינה, שכביכול מסתייגת מחיזוריו, מוסרת לו לקראת סוף הפזמון את כתובתה המדויקת ובעצם נעתרת לו…

שמיר מדגישה את העצב העמוק הנסוך בשיר “צריך לצלצל פעמיים”, ומציינת את הדמיון שיש בין הדמות הדוברת בפזמון לבין נעמי מהמחזה “פונדק הרוחות” (וגם יותר מרומזת, לדמיון לצילה בינדר, אהובתו הלא־סודית של אלתרמן, שמתה רווקה וערירית, ולא מבחירה).

שמיר מסבירה מה פשר השם איה, מהפזמון הנושא את שמה (א”י כלומר – ארץ ישראל, שנוספה לה האות ה”א). המשמעות הזאת מעניקה לפזמון נפח ופרשנות שונה לגמרי, וכבר לא מדובר רק בשיר אהבה לסתם צעירה יפה…

ומה המשמעות העמוקה של השורה החוזרת בפזמון “אני מצפת”?

ומדוע באמת אוסר אביה של הדוברת בשיר “טנגו כפר סבא” לצאת מתחומי הבית? האומנם רק בשל מחלת הפה והטלפיים?

הניתוח שלה של הפזמון “לימון וצלחת” הוא מלאכת מחשבת מענגת. בני הזוג “מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט־אט ומבלי משים מתגלה פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות־חושפת־בורות”… שמיר חותמת את הפרק על השיר כך: “אלתרמן, איש ‘הטור השביעי’, שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת־אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי ‘בתון בועה’, בנתק גמור מן המציאות הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל”. מרתק!

ובכלל, סיפוריה הרבים על פזמוניו של המשורר פשוט מרתקים. למשל – איך לאחר מותו של אלתרמן שינה משה וילנסקי את אחת המילים בשיר ידוע מאוד שלו, “דצמבר”, כדי להתאימו לרוח הזמן: הוא השמיט שם של נהר בחצי האי האיברי שהתחרז עם שמה של חברת אוטובוסים שפעלה בעבר בתל אביב…

בפרקים אחרים הרלוונטיות של אלתרמן לימינו פשוט זועקת לשמים. למשל בפרק המוקדש לשיר “מגש הכסף” כותבת שמיר כי “לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית […] על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקרב”. אי אפשר לא לחשוב על דבריו המקוממים של יו”ר ועדת הכספים, משה גפני, שהציע לאחרונה “שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא”.

הפירוט וההסברים, המלווים בדוגמאות, של התחבולות הפואטיות הרבות של אלתרמן (שמיר מבארת את המשמעות של כל אחת מהן) – סינסתזה, פרדוקס, זאוגמה, מריזם, האנשה, ידע מדעי, רמיזות למיתולוגיה – מרתקים ומעשירים. איזו זכות היא, לפגוש את אוצרות הידע וההשכלה של חוקרת הספרות הוותיקה!

גם ההשוואות ליצירות של שייקספיר, ושל יוצרים דגולים אחרים, מוסיפות ממד מרתק לפזמונים המוכרים כל כך. למשל – המטפחת, סמל הבתולים האבודים של דסדמונה ב”אותלו” והמטפחת שרינה שומטת, או ההתאהבות בחמור ב”חלום ליל קיץ” שמזכירה לה את התאהבותו הקייצית של סעדיה בשיר “אתה חיכית לי”, או השימוש הלא־סתמי, בניגוד לסברה של דן מירון, במספר 52 בשיר “מרים ושמעון” (שמיר מראה את שלל האזכורים של המספר ביצירות רבות ושונות, וטענתה לגמרי משכנעת!).

שלל אבחנותיה – לא רק על אלתרמן – מרתקות. למשל – שלאה גולדברג, שכל ימיה התגעגעה אל ארצות הניכר, כתבה בשירה המהלל את נמל תל אביב רק על האוניות המפליגות למרחקים, ולא על אלה שמגיעות לארץ ישראל…

אלתרמן האמין כי “בן חלוף המשורר, אך נצחי הוא השיר” (כדבריו של היינה). אכן נוכח כי שיריה של רחל, שלא זכו להערכה רבה בחייה, שרדו יותר מאלה של המשוררים “שהיו גדולים וחשובים בדורם”. העובדה היא ששניהם, רחל ואלתרמן, הותירו נכסי צאן ברזל של השירה והפזמונאות העברית. עד היום מרבים לצטט שירים מהטור השביעי, שנוגעים בסוגיות עכשוויות (“תחרות לניסיון”, “תפילה לשנה החדשה”, “נגון עתיק”, “הלשון השוודית”, ורבים אחרים), ואת השירים המולחנים של שניהם ממשיכים להשמיע ולשיר גם כיום, עשרות שנים לאחר מותם.

כל מה שכתבתי בטור הזה הוא ממש על קצה המזלג. הספר עתיר ידע ומרתק.

סטיג דאגרמן, “סתיו גרמני”: רחמנותו של המוציא להורג

האם מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית – גם אם זה קורה במהלך מלחמה – ? התשובה האוטומטית, המובנת מאליה, היא, כמובן, לא באל”ף רבתי!

ומה בעניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה (ואחר כך גם על נגסקי)? נהוג לחשוב שזה נעשה “כדי לקצר את המלחמה ולהביא לסופה”. התפיסה כאילו הייתה איזושהי הצדקה להפצצה ההיא מתערערת לגמרי כשקוראים את הספר שישה חודשים ב-1945. המחבר, מייקל דובס, מראה שגם התירוץ ההוא היה מרושע ומופרך מיסודו: פצצת האטום הוטלה על ערי יפן בעיקר מכיוון שלהארי טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. יפן אותתה שהיא נכונה להיכנע עוד לפני הירושימה ונגסקי. 

ומה עם ההפצצות על ערים בגרמניה הנאצית? המצדדים בהן סברו שכך יהיה אפשר לפגוע במורל הגרמני, לפיכך הופצצו במהלך 1944 ו־1945 ערים גדולות כמו קלן, המבורג, דרמשטט, מגדבורג, ברלין, דרזדן. בהפצצות נהרגו עשרות אלפי אזרחים ונהרסו מאות אלפי בתים. 

שנתיים אחרי תום המלחמה הגיע לגרמניה סופר ועיתונאי שוודי, סטיג דאגרמן, מטעם העיתון “אקספרסן”, כדי לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. גרמניה הייתה עם תום המלחמה לעיי חורבות. דאגרמן כתב סדרה של מאמרים שבהם תיאר את מה שראה בגרמניה בשנת 1947. התוצאה, הספר שלפנינו, מרתקת ומסמרת שיער. 

צורפו לו שתי הקדמות מרתקות ומאירות עיניים. את הראשונה כתבה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, ואת השנייה – מארק קורלנסקי, סופר ועיתונאי אמריקני. הלה אינו יכול שלא לנסות לתאר לעצמו “מה היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון”, שהרי גרמניה נחשבה “אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה”; באמריקה “נהגו פעם ללמד גרמנית”, אבל “דעתנו על גרמניה השתנתה”, כמובן, והיא נחשבת כיום (ב־1947!) “אויב האנושות”.

אכן, קשה, אם לא בלתי אפשרי, להזדהות עם סבלם של הגרמנים. המשפט “אבל הם התחילו”, שנחשב בדרך כלל, ומשום מה, ילדותי, הוא בעיני דווקא טיעון לגיטימי ומוצדק. ב־1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ערי פולין, בלי שקדמה לכך כל פרובוקציה. חיילים גרמנים – לא היטלר במו ידיו! ~ עשו את זה, ובכל מקרה, היטלר כידוע נבחר בבחירות דמוקרטיות. אלה שהצביעו לו נשאו לימים בתוצאות של בחירתם בו! 

אבל דאגרמן הגיע לגרמניה בלי שיפוטיות, וכדי לראות את המציאות ולתאר אותה. הוא פורט לפרטים קטנים ומחרידים את הסבל הקשה מנשוא של הגרמנים שחייהם, בתיהם, עתידם, נהרסו לצמיתות, כך לפחות זה נראה אז, ב־1947. (מי היה מאמין שבתוך שנים לא רבות תצליח גרמניה להשתקם, לשגשג כלכלית, ולהפוך שוב לאחת המדינות החזקות ביותר בעולם!).

דאגרמן מתאר את הקשיים הבלתי נסבלים שאתם התמודדו מי שמכונים “האדם הפשוט”: התינוקות מזי הרעב ש”גרים” במרתפים מוצפים במים; הנשים שמנסות למצוא משהו להאכיל בו את הילדים – שק עם תפוחי אדמה הוא אוצר, ועל תפוח עץ עסיסי אפשר רק להזות. הוא מתאר את הערים ההרוסות. את הפליטים שאין להם לאן להגיע, את הרכבות הדחוסות שבקרונות שלהן אין מקום אפילו כדי לעמוד על שתי רגליים. (כן, כמובן שאי אפשר לשכוח את רכבות המשא שהובילו יהודים לאושוויץ. ההשוואה מובנת מאליה. אבל לתינוק הגרמני המורעב שנחנק שם אי אפשר להסביר על מה הוא נענש). 

הנה, למשל, תיאור: “סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים, אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שגם עליו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שענתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי.” 

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה בימים אלה באוקראינה: ההפצצות על ערים שלוות, המרתפים האפלים. שבהם מנסים אזרחים חפים מפשע לשרוד. 

דאגרמן מסיים את ספרו במילים “ואיני יכול לעשות דבר בעניין. לעזאזל, איני יכול לעשות דבר”.  

כך. 


תרגמה משוודית: דנה כספי

תרגם את ההקדמה מגרמנית: ארז וולק

מדוע לא לייסר את העבד בעזרת שוט

כפי שציין העבד הנמלט, ומאוחר יותר הפעיל לביטול העבדות ו’ פנינגטון, לכל שינוי במצבו הכלכלי, החברתי והאישי של הבעלים או של ילדיו הייתה השפעה דרמטית על העבדים. 

היציבות המשפחתית והאישית של האדם המשועבד הייתה קשורה בקשר בלתי נפרד אל יכולת הפרעון ולהחלטות הכלכליות של בעליו. 

בלית ברירה, נאלצו אפרו־אמריקנים לפתח הבנה עמוקה של החוק במדינות הדרומיות. כשהבעלים של עבד איבד את יכולת הפרעון שלו, והנושים רדפו אותו כדי שיפרע את חובותיו, או כשבעליו של עבד מת ורכושו חולק בהתאם לצוואתו, או בהיעדרה, האנשים המשועבדים הושפעו במידה הרבה ביותר. אם קיוו לקנות את חרותם, או את זאת של יקיריהם, היה עליהם לדעת איך חוזה בסיסי פועל. בהיותם סחורות שאפשר להוריש, לתפוס, להחליף, להשכיר, לקנות ולמכור, הם הכירו מקרוב את הערך שבעליהם קבעו לגביהם. 

הם גם למדו להבין את שיטות הירושה, החובות, ההלוואות, הלוואות־המשנה, ההשכרות, התשלומים והמשכנתאות. 

עבדים ידעו הרבה מאוד על רכוש ועל תביעות חוקיות הנוגעות לו, הן כנכסים ניידים והן כבעלי רכוש בעצמם. יתר על כן, הם האזינו לשיחות של הגבירות, שהיו הבעלים שלהן בהן הסבירו איך הן רוצות שיתייחסו לעבדים שלהן ואיך לדעתן יש להשתמש בהם, והבינו שקביעותיהן של הנשים הללו מעוגנות בתפיסותיהן לגבי זכויותיהן האישיות והחוקיות. 

[…]

לבעלים היתה זכות כמעט מוחלטת לאלף, להטיל מומים גופניים, אפילו להרוג את האנשים המשועבדים שבבעלותם, והזכות להאציל לאחרים את הרשות לנהל ולאלף הייתה אחת מאבני היסוד של העבדות. נשים שהיו בעליהן של עבדים השתמשו בכל הזכויות הללו, כולל, כפי שתיאר זאת עבד־משוחרר, “הזכות לפעול כבוסיות, על פי דרכן ורצונן.” 

[…]

עבדים־לשעבר זכרו את הנשים שהיו הבעלים שלהם כמאלפות חזקות מאוד, שהשתמשו במגוון של טכניקות, בדומה לאלה של גברים בעלי עבדים. 

[…]

בעלי עבדים שקיוו להגן על הערך הכספי הפוטנציאלי של רכושם השתמשו במכשירים שאפשרו להם להכאיב לעבדים, בלי להותיר על גופם סימנים שלא יעלמו. בדרך כלל נהגו להכות אותם באמצעות ענף-סרפד, שגרם לפריחה, אבל העור החלים מקץ זמן מה ולא נשארו עליו סימנים. 

[…]

קלווין אינגרם, הבעלים של פני תומסון, נהג לריב עם הגבירה שלה, “הרבה פעמים, על היחס שלה” כלפי העבדים שבבעלותם. “הוא לא נתן לה לפגוע בהם.” 

ג’ורג’ ג’ קינג, שחי במרחק של כעשרה קילומטר צפונית ללקסינגטון שבקרולינה הדרומית, נזכר ש”האדון אמר מילים קשות, אבל הגבירה הצליפה בשוט.” היא “האמינה מאוד בכוחם של עונשים,” ונהגה “להצליף באימא שלו עד שהיא נראתה כמו חתיכת בשר מדמם.” אפילו קונג, אף שהיה רק ילד, הרגיש לעתים קרובות את ההצלפות שלה. בעלה ניסה להתערב, אבל לא היה בכוח לעצור בעדה. היא הייתה כל כך אכזרית, עד שבעלה ניסה למכור את ג’ורג’ קינג כדי שאשתו לא תוכל להמשיך לפגוע בו, אבל הגבירה “הייתה הבעלים של העבדים, ולא היה אפשר למכור אותם בלי הסכמתה.”

כשגילתה את תוכניתו של בעלה היא מנעה את המכירה והתנקמה מיד. קינג והבעלים שלו נאלצו לעמוד ולהתבונן כשאמו ציוותה על המשגיח לפשוט את הבגדים של אמו, לקשור את עיניה, וללהצליף בה. המכות “השאירה אותה שוכבת, רועדת, על הקרקע, כמו חיה פצועה, גוססת אחרי מרדף.” קינג זכר שהגבירה “הלכה משם, צוחקת, בזמן שאמו צווחה ונאנקה.” 

הספר לא הופיע בעברית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי. 

אלבר ממי: על מה צריכים הצדדים לוותר

כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.

זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.

אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.

אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.

האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.

שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.

מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.

אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)

תרגם מצרפתית: אבנר להב

סטפני ג’ונס־רוג’רס, They Were Her Property, White Women as Slave Owners in the American South: מדוע נשים לבנות סברו שנגרם להן עוול

מטרתה המוצהרת של ההיסטוריונית האמריקנית פרופסור Stephanie E. Jones-Rogers, כפי שהיא מנסחת אותה בפתיחת ספרה העוסק בנשים לבנות ממדינות הדרום בארצות הברית שהחזיקו בבעלותן עבדים, היא להוכיח כי טועה מי שסבור כי גבירות לבנות דרומיות היו מעודנות ואציליות כל כך, עד שהן בעצם לא ידעו בדיוק מה קורה סביבן; ליתר דיוק – שלא היו ערות לזוועות שבהחזקת עבדים ושפחות שנחטפו באפריקה ונמכרו באמריקה במשך מאות שנים (בתחילת המאה ה־19 נאסרה אמנם מכירתם של ילידי אפריקה שנחטפו והובאו לאמריקה, אבל עד מלחמת האזרחים מותר היה להמשיך ולמכור את העבדים שכבר הובאו לאמריקה, וכמובן שגם את צאצאיהם). 

את מה שרצתה להראות היא מוכיחה די מהר, ממש בעמודים הראשונים של הספר, ובכל זאת היא ממשיכה להתעכב על הנקודה ולהראות: נשים היו מעורבות, הן יזמו, קנו, מכרו, הרעיבו, נגסו, התעללו, הרוויחו מהעבדות ונאבקו בכל כוחן נגד ביטולה.

אף על פי שהעניין המרכזי בספר מוכח מיד ובאופן חד משמעי, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו, ועם זאת גם קשה מאוד להמשיך ולקרוא, כי הוא מביא בפנינו בדייקנות את מלוא המשמעויות וההשלכות שהיו לעבדות על חיי היומיום, של השחורים ושל הלבנים כאחת.

העבדות בספר אינה עוד מושג שמעורר תיעוב כרעיון, כי יש בו תיאור מדוקדק של הזוועה, ואנחנו מבינים משהו על איך היא נראתה בפועל. 

ומה שקוראים בו פשוט בלתי נתפס.

נתחיל בסיפור הראשון שג’ונס־רוג’רס מציגה בפנינו, סיפור קטן על ילדה לבנה בשם ליזי־אן, סיפור שמבהיר כל כך הרבה. ליזי־אן, כותבת החוקרת, למדה איך להיות בעלת עבדים, למדה שיש בה היכולת והכוח לצוות על אחרים, ושהם יצייתו לרצונותיה. היא למדה איך להיות גבירה. זה קרה בקרוליינה הצפונית, ב־1847. ליזי־אן אהבה פרחים, ואהבה לטייל בגינה עם פאני, המטפלת (השחורה) שלה. אבל יום אחד פאני הרגיזה אותה. ליזי־אן ביקשה מאביה שיקצץ לפאני את האוזניים, ויביא לה מטפלת חדשה. ליזי־אן הייתה אז בת שלוש.

ככה זה מתחיל. ופתאום מבינים את האינטימיות שהייתה בקשרים שנוצרו בין האדונים והגבירות לעבדים והשפחות, ואתה – את הכוח האינסופי, חסר הגבולות, שהיה לבעלים, לא משנה מה גילם. 

בהמשך מתארת ג’ונס־רוג’רס איך העבדים והשפחות נדרשו לקוד בפני הילדים הלבנים. אפילו בפני תינוקות שזה עתה נולדו. העמידו את העבדים בטור עורפי ופקדו עליהם לחלוף על פני העריסה ולקוד לה. לכנות את התינוק או התינוקת “אדון” ו”גברת”. וכמובן – לציית להם תמיד ובכל מצב. 

לְמה אפשר לצפות מילדים שגדלו כך? שיזדעזעו כשאביהם או אמם מתעללים בשפחה, מענים אותה בנוכחותם למוות, או עד שהיא נעשית נכה? (התיאורים לא נחסכים מאתנו: למשל – איך גבירה לבנה הניחה את כיסא הנדנדה שלה על ראשה של שפחה והתנדנדה עליו במשך זמן מה, כעונש על כך שהשפחה שרפה את קצות הפשטידה, עד שנגרמה לשפחה נכות תמידית. למשל – איך אב ובנו עינו צעיר שהיה נתון לחסדיהם עינויים קשים וממושכים, עד שמת, ואז השתינו על גופתו, כל זאת בנוכחות בנות המשפחה הצעירות). 

אלה מקרים קיצוניים. אבל מה נגיד על כך שהלבנים אסרו על העבדים והשפחות שלהם להעניק לילדים שלהם שמות?  

על כך שהם האמינו שהעבדים בכלל לא רוצים להיות חופשיים, שהם נהנים ממצבם, שטוב להם בשעבודם? 

(בהקשר זה, ובסוגריים, אני מבקשת לצטט מתוך הדיסרטציה של ד”ר אירית פורת, זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – ‘עבודת גבולות’ בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה. במחקרה שוחחה ד”ר פורת עם מטופלים זקנים ועם מהגרות העבודה, המטפלות שלהן, וכך היא כותבת: “המשפחה, המאמצת אליה את המהגרת כבת משפחה, מבקשת לראות את העובדת כמי שנהנית מן האהבה הזאת, מן המעמד שזכתה לו,” וכאן היא מצטטת דברים שאמרה לה אחת המטופלות שאותן ראיינה: “האמת שאני חושבת שזה גם מה שהיא מרגישה, שהיא בת משפחה”. כן, כאן, עכשיו בישראל, רוצים המעסיקים להאמין שהעובדת שלהם מרגישה אצלם “בבית”. היא אמנם לא שפחה, שהרי שהותה אצל המשפחה תחומה בזמן, כשלא יהיה עוד צורך בטיפול שהיא מעניקה היא תתבקש לעזוב, ולא ישמרו אתה על קשר. לא ממש בת משפחה. אמנם לא שפחה, שהרי משלמים לה – האומנם כמידת הצדק? בתמורה לעבודה שנמשכת כל ימות השבוע, כל שעות היממה? אלה שאלות נכבדות שלא כאן המקום להשיב עליהן – אבל בכל זאת אסור לשכוח שהיא נאלצת לשהות בבית זר, עם אנשים שגם אם יש להם רצון טוב, אינם בני משפחתה…)

הגבירות הלבנות האמינו שרק בשל צבע עורן אין לשפחות שלהן רגשות כמו שיש להן עצמן, לפיכך כאשר גוזלים מאימא שחורה את התינוק שלה ומאלצים אותה לשמש מינקת לתינוק לבן של בעליה, היא לא אבלה ולא מתייסרת, “כי הם שונים”.

ומה נגיד על התופעה שלפיה אילצו נשים לשמש שפחות מין (לפעמים – כדי לייצר תינוקות, שישמשו גם הם כעבדים וכשפחות, לפעמים – כדי להפיק מהנשים תועלת כספית כמקור להכנסה נוספת, ולפעמים סתם כך, להנאתו המינית של האנס), ואז האשימו אותן שהן מתירניות? 

מה נגיד על כך שנשים נהגו למכור עבדים, או את הילדים שלהם, לקרוע משפחות, לפעמים כעונש, ולפעמים סתם כך, כי היו זקוקות לשמלה חדשה ולכסף שמכירת הילד תניב? 

“כשאדלין בלייקלי הייתה בת חמש, העניק אותה האדון שלה לבתו אליזבת כמתנת חתונה. אחרי שאליזבת התמקמה בביתה החדש, היא החליטה שהילדה ‘קטנה מדי ולא עוזרת לה מספיק’, היא רק עוד פה להאכיל, ואין בה תועלת כלכלית. אז היא החזירה את אדלין לאביה.” 

איך אפשר בכלל לדמיין מציאות ממשית שבה סיפור קטן כזה אפשרי, מתקבל על הדעת, יומיומי? 

ומה על התפיסה שלפיה מוטב ששפחות לא יורשו להשאיר אצלן את התינוקות שלהן, כי הטיפול בהם יסיח את תשומת לבן ויפריע להן למלא את חובותיהן? 

(ושוב, בסוגריים, מתוך הדיסרטציה של ד”ר אירית פורת: “אסור לזרים העובדים בישראל לקיים יחסי זוגיות ואלה המקיימים – עלולים לאבד את אשרת העבודה שלהם בשל כך. הנוהל, שגובש בשנת 2009, קבע שמהגרת עבודה שהרתה יכולה להמשיך לעבוד רק אם תשלח את התינוק לארצה בתום חופשת הלידה,” והנה גם לשון החוק בעניין “שהייה ועבודה בישראל של עובדת זרה לאחר לידה“).

ג’ונס־רוג’רס מקפידה מאוד להראות שהעבדות אִפשרה לנשים לבנות להיות עצמאיות כלכלית. במקרים רבים היו העבדים והשפחות רכושה האישי של האישה, שקיבלה אותו במתנה או בירושה מאביה, לפעמים היה זה כישרונה המסחרי שאפשר לה להתעשר, בזכות אותם עבדים ושפחות, ולא פעם הקפידו נשים לנתק את עושרן מרכושו של בעליהן ולא לאפשר להם גישה אליו, כדי לשמור על עצמאותן. היא מראה שוב ושוב עד כמה שיפרה העבדות את חייהן של נשים לבנות, שסירבו להישיר מבט אל הזוועות הכרוכות בה, סירבו להכיר בהן או בכלל לראות את ההחפצה ואת ההתעלמות מכך שהעבדים והשפחות הם בני אנוש. 

אבל, מראה החוקרת, העבדים והשפחות ידעו הרבה יותר מכפי שבעליהם העלו על דעתם, כפי שאפשר להיווכח מראיונות מתועדים שנערכו עם עבדים משוחררים באמצע המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ראיונות שחלקם שימשו את ג’ונס־רוג’רס במחקרה. כך למשל ידעה ב־1844 שפחה בשם וויני כי בצוואתה ציוותה גבירתה שלאחר מותה יש לשחרר את השפחה מעבדות. וויני ידעה גם כי הצוואה הופקדה בידיו של הכומר, ולכן פנתה אל בית המשפט וביקשה שיורשיה של הגבירה ישחררו אותה. היא אפילו הציגה מכתב מהכומר, שתמך בגרסתה. 

האם אפשר להסיק מכך שהייתה לעבדים אפשרות להיעזר ברשויות החוק? להגן על עצמם מפני התעללות? ממש לא. ג’ונס־רוג’רס מראה שוב ושוב שבתי המשפט היו לגמרי מוטים, שהם פסקו תמיד בעד הלבנים, גם כשאלה התעללו או רצחו, ומצאו תמיד הסברים ונסיבות מקילות, שאיפשרו לרוצחים לחמוק מעונש כלשהו, גם כשביצעו פשעים מעוררי פלצות: “השופטים פסקו תמיד לטובתם”. 

בפרק האחרון בספר מספרת ג’ונס־רוג’רס על מה שהתרחש במדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים. איך נהגו האדונים והגבירות הלבנים אחרי שהוכרז על שחרור כל העבדים, והם איבדו בבת אחת את כל רכושם?

היו כאלה שניסו (ובאזורים מבודדים אף הצליחו) להסתיר מהעבדים והשפחות את היותם, למעשה, אנשים חופשיים. היו גבירות שהופתעו מאוד מ”בוגדנותם” של העבדים, כי היו בטוחות שאלה יסרבו להשתחרר, וציפו אפילו שימשיכו לדאוג לצרכיהן האישיים – שפחה אחת מטפלת אחרי הרחצה בכפות הרגליים של גבירתה, ואחרת עומדת מוכנה בצד עם המגבת (התיאור לקוח מהספר!). היו גבירות שניתקו את השפחות מהילדים שלהן, בתואנה שרק הן יוכלו “לטפל” בהם, ואחרות פשוט סילקו אמהות וילדים קטנים לרחוב, בלי בגדים, בלי אוכל, שירעבו ויקפאו למוות. היו גבירות שבעקבות שחרור העבדים ירדו מנכסיהן עד כדי כך שנאלצו לחזר על הפתחים, ואפילו זכו לפעמים בחסדיהם של מי שעד לפני כמה חודשים היו משועבדים להן… רוב הגבירות התאבלו מרה על אובדן הרכוש האנושי שלהן, ולא הצליחו להבין איך נגרם להן עוול נורא כל כך. 

תמיד ידעתי שהעבדות הייתה תופעה מפלצתית. עכשיו, אחרי שקראתי את הספר, אני מבינה יותר עד כמה היא הייתה כזאת. 

 

הספר לא הופיע בעברית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי

ג’ייסון היקל, “פחות זה יותר” – Less Is More: האם נמשיך לקפוץ ראש לתהום

הספר Less Is More תורגם לאחרונה לעברית. קשה למצוא שם תואר מדויק שיתאר אותו: מה הוא יותר – מרתק או מזעזע? מבטיח או מפחיד? 

נדמה לי שהמילה הנכונה ביותר היא: חשוב! 

ד”ר ג’ייסון היקל (Jason Hickel) הוא אנתרופולוג כלכלי שמחקרו הקודם מוכיח כי מדינות מעטות, דווקא אלה שהכנסתן גבוהה, אחראיות לרוב מוחלט של פליטת גזי החממה ההרסניים. 

בספר שלפנינו לוקח אותנו היקל למסע בזמן, שבו הוא מוכיח כי הקפיטליזם, המקובל על כולנו כצורת חיים מובנת מאליה ובלתי נמנעת, הוא למעשה תולדה של תהליכים היסטוריים די חדשים בתולדות האנושות, וחשוב מכך – שהקפיטליזם הוא תופעה הרסנית בעוצמות בלתי נתפסות.

בפתח דבריו מביא היקל נתונים מחרידים, שנועדו להסביר עד כמה רע מצבו של כדור הארץ (ועם זאת הוא מבהיר מלכתחילה שהעניין בספרו אינו העיסוק באבדון, אלא להפך – בתקווה!). הוא מתאר למשל את ההיכחדות של מינים רבים של חרקים, שיש להם תפקיד חיוני במערכת האקולוגית, עד כדי כך שבמקומות מסוימים בעולם בני אדם מנסים למלא את מקומם של החרקים ולהאביק צמחים ידנית – פעולה לא מעשית, כמובן. 

לא רק החרקים נכחדים בהמוניהם, גם האוקיינוסים והימים הולכים ומתמלאים בפלסטיק, במקום בדגים. “כמיליון מיני חיים מצויים על סף הכחדה בתוך כעשור,” היקל כותב. 

זה קורה לדעתו, בין היתר, מכיוון שהאדם המודרני איבד את הקשר עם הטבע, ואינו רואה בו עוד שותף, אלא משאב שראוי ומותר לנצל ולמצות עד תום. 

“כמו סהרורים אנחנו צועדים לעבר השמדה המונית של כוכב הלכת שלנו”, מסביר לנו היקל, ומזהיר: התקווה שהטכנולוגיה תפתור את הבעיות שהיא עצמה יוצרת דומה להתנהגותו של אדם שקופץ ראש לתוך תהום בתקווה שעד שיגיע לקרקעית מישהו כבר ימציא איזה פטנט שיציל אותו… 

התוצאות הצפויות משינויי האקלים מזעזעות. למשל – חלק גדול מבנגלדש, ביתם של 164 מיליון בני אדם, וגם ערים כמו לונדון, שנחאי ומומביי, צפויים להיעלם כשמי האוקיינוסים יעלו. 800 מיליון בני אדם באסיה ייקלעו למצוקת רעב ואף למוות, כאשר עוד לפני תום המאה יימסו הקרחונים בהימליה. מה עוד צפוי? בצורות, שריפות, הגירה עולמית של פליטים שתעודד את עלייתם של משטרים פשיסטיים (“עוד לפני תום המאה?” והרי זה קורה כבר עכשיו, והדוגמאות לא חסרות. האחרונה שבהם, דוגמה לעלייתם של משטרים פשיסטיים, היא  התעצמותו של הימין בבחירות האחרונות בשוודיה ובאיטליה). 

את המקור לכל ההרס הזה תולה היקל בצמיחה הבלתי פוסקת שתובע הקפיטליזם. אנחנו רגילים לראות ב”צמיחה” תופעה חיובית: היא מתקשרת בתודעתנו עם ילדים שגדלים, או עם צמחים. אבל, היקל מזכיר לנו, אף אחד אינו רוצה לראות ילדים שגדלים עד בלי די, ואף אחד לא מצפה מהצמחים סביבנו להמשיך ולצמוח ולא להגיע לבשלות ואז לקמול. אבל הקפיטליזם תובע זאת, ולא כדי לספק צרכים אנושיים אמיתיים, אלא רק כדי להעשיר את העשירים, שחומסים את כדור הארץ ומביאים לדלדול המשאבים הטמונים בו. 

היקל מראה כי כל התקוות של האנושות לפתרון שיאפשר את המשך הצמיחה הבלתי פוסקת מועדים לפורענות. האנרגיה החלופית, או המתחדשת, לא תועיל, כי גם היא זקוקה למשאבים שהולכים ואוזלים, וגם לא אנרגיה שמופקת מכורים גרעיניים. כל אלה לא יכולים לפתור את הבעיה שיוצרת הצמיחה ההולכת וגוברת כל העת.

בדרכו אל תיאור הבעיה מראה היקל ומפרט כיצד העולם האימפריאליסטי (הוא מנגיד בין חלקי הכדור הצפוניים והדרומיים, ולאו דווקא בין מזרח למערב) חמס את אוצרות הטבע ואת המשאבים האנושיים של העמים שכבש. כל זה ידוע, כמובן, אבל הנתונים שהוא מספק מעוררי פלצות. בסקירתו ההיסטורית המרתקת הוא מראה כיצד הכול התחיל: במאה ה-15 החלו אריסים להתקומם נגד הפיאודלים שאת אדמותיהם עיבדו. האריסים דרשו, והצליחו להשיג, בעלות על אותן אדמות. אבל ניצחונם היה קצר מועד: הכנסייה ובני מעמד האצולה החלו לגזול בחזרה בכוח הזרוע את האדמות מידי האיכרים, ולתחום אותן בגדרות. באנגלית התופעה מכונה enclosure. קהילות חקלאיות נהרסו, לטובתם של בעלי הכוח. לחלשים, לעניים, אבדה הגישה לא רק לאדמות, אלא גם גם למקורות חיים אחרים: ליערות, למאגרי המים והמספוא, ולחיות הציד. 

כדי “לעודד” את אלה שגורשו מהאדמות לעבוד  – הרעיבו אותם, כעיקרון ומתוך מחשבה תחילה. המהפכה התעשייתית התרחשה ממש באותה תקופה. מעמד הפרולטריון נוצר.

גם הקולוניאליזם, התפשטותם של העמים החזקים אל ארצות רחוקות וניצול משאביהן, החל בערך באותו זמן. הדוגמאות לניצול, והנתונים המספריים, מחרידים. הנה למשל בין המאה ה־16 למאה ה־19 “נשאבו” 100 מיליון ק”ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת “השואה הוויקטוריאנית האחרונה.”

יתר על כן: את הילידים שבקולוניות הפכו לקהל צרכני שבוי, ואילצו אותם לקנות את מה שיוצר מחומרי הגלם שנגזלו מהם. 

ילידים שחיו בעבר על אדמות שסיפקו את צרכיהם, נאלצו לעבוד כשכירים במשכורות רעב. אחת הדוגמאות המזעזעות להתאנות ולהתעללות היא מס-המלח שהטילו על ילידי הודו. “מלח נמצא בשפע בכל חופי הודו – אפשר היה פשוט להתכופף ולאסוף אותו. אבל הבריטים אילצו את התושבים לשלם תמורת הזכות ליטול ממנו לצורכיהם, כחלק מהתוכנית לייצר רווחים לטובת הממשלה הקולוניאלית. את בריאות הציבור הקריבו לטובת צבירה של עושר פרטי.”

היקל מתאר את כל זה, כמו גם את האופן שבו שינו הקפיטליסטים את תפיסת העולם של העובדים, כל זאת כדי להסביר כי כולנו בעצם אימצנו את תפיסת העולם הקפיטלסטית, כולנו רדופי “צמיחה”, שהיא הבסיס לכלכלה העולמית, והגורם להרס של כדור הארץ. 

מכאן ואילך הוא מציע דרכים שיאפשרו לאנושות להמשיך לשגשג בעולם שבו נחיה כולנו בהרמוניה עם הטבע, במקום להרוס אותו, ולפני שנכלה את כל המשאבים האמורים לשרת גם את הדורות הבאים. יש לדבריו לצמצם באופן יזום את הצריכה: להפסיק לייצר מוצרים שנועדו מלכתחילה להתיישן ולהתקלקל. לבלום את עולם הפרסום, המעודד צריכה יתרה. להמיר בעלות בשיתופיות: לדוגמה: כמה פעמים בחודש אנחנו משתמשים במכסחת הדשא שלנו? מדוע שתשכב אצלנו במחסן, במקום שאנשים נוספים ישתמשו בה? הוא טוען שיש כמובן להקטין מאוד את התעשיות המזהמות את הסביבה, וגם מציע דרכים למנוע בזבוז משווע של אוכל. אמנם כתוצאה מכל אלה אנשים יעבדו פחות,  שכן יידרשו פחות משרות, אבל זאת לדבריו התפתחות מצוינת, שכן בני האדם יהיו מאושרים יותר! כמו כן יש, לדבריו, לצמצם את הפערים (למשל – באמצעות מיסוי העשירים) ולדאוג שחלוקת ההכנסות תהיה שוויונית יותר. את כל הרעיונות הללו הוא כמובן מפתח ומסביר, הבאתי אותם כאן רק על קצה המזלג. 

בקיצור – היקל מאמין שעל האנושות לשנות לחלוטין את אורחות חייה: עלינו לחשוב ולהתנהג אחרת לגמרי.

האם האנושות קשובה לרעיונותיו? האם תהיה מוכנה לאמץ אותם? ובכל מקרה, גם אם זה יקרה, האם באמת די בהצעותיו? 

או שמא נמשיך לקפוץ ראש אל התהום? 


קישור לקניית הספר בעברית


קישור לספר בקינדל:

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.

ענת גביש, “תספרי על אנחנו”: איזו מתנה!

לפני שקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הוא נחוץ לי. ברגע שפתחתי אותו, מיד אחרי הטור הראשון, הבנתי: חיכיתי לו כל כך!

ולא רק מכיוון שהוא יפה להפליא, מרגש עד דמעות, אנושי כל כך, וגם אסתטי: העטיפה – עיבוד של תצלום שרואים בו ילדים מטיילים בשדה ביום מעונן, בחברת אישה שמחזיקה יד לאחד מהם – פשוט יפהפייה, אלא בעיקר בגלל תוכנם של הטורים הקצרים, סיפורונים שכולם תיאורי חוויותיה של גננת־פעוטות. כדבריה: “נכון שזה גן ילדים בני שנתיים וחצי. אבל הם בני אדם. לגמרי.” וזה בדיוק העניין: בשנים האחרונות כל כמה ימים נודע על עוד מטפלות־מתעללות בעוד גן ילדים. הידיעות המחרידות האלה מגיעות מכל רחבי הארץ, ולכן חשוב כל כך לקרוא גם על  גננת שאוהבת את הילדים, מכבדת אותם, מתפעלת מהם, נחוץ כל כך לדעת שיש גם מציאות כזאת: מקום שבו רואים את הילדים, מבינים אותם, מתמסרים להם!

“אין דבר כזה כלום.
כל דבר זה יהלום”

כותבת ענת גביש בטור הנושא את השם “כרוב”: בגן, על השיש, מצאה בבוקר “כרוב ירוק, רענן וכבד”, ורגע לפני שהיא מכינה ממנו סלט היא נמלכת בדעתה: “מה פתאום לקצוץ אותו? יש עוד המון מה לעשות בו לפני זה.”

היא מעבירה אותו מיד ליד בין הילדים מלאי הציפייה והסקרנות, ושואלת: “הכרוב קל או כבד?” “קר או חם?” הילדים משיבים לה בהתרגשות שגוברת כשהיא מציעה להם, לתדהמתם: “רוצים לקרוע עלה ולטעום?” כמובן שהם רוצים. “וזה קשה! הם מתאמצים ותולשים ומכרסמים בתשוקה שאין רבות כמותה.” ורק אז, היא יודעת, “אפשר להכין את הסלט.”

איזה תיאור מקסים של חוויה ילדית מתוקה וראשונית! כמה תשומת לב לקטנטנים האלה, למבטם התמים על העולם, ליכולתם להתפעל, להתלהב, להתרשם, ללמוד, להשתעשע! “הכול מסקרן אותם. הכול מרתק. התנאי היחיד הוא שזה ירתק גם אותך, והם נדבקים.”

וכך נראים כל הטורים. בעדינות שאין כמותה מתארת ענת גביש רגעים שנהפכים ליהלומים: הנה למשל היא מקשיבה לשיחה בין שתי ילדות קטנות, בנות שנתיים וחצי, שיושבות ביחד ליד השולחן אחרי ארוחת הבוקר:

“לפניהן על השולחן מונחת צנצנת דבש תמרים.
‘הנה פרח,’ אומרת הילדה משמאל לילדה מימין.
הילדה מימין מסתכלת בתשומת לב בצנצנת ואומרת ‘זה לא פרח, זה תמונה של תמרים’.
הילדה משמאל מסתכלת בה במבט רך, מרימה עלה של כרוב, הופכת אותו
כך שעורקיו הבולטים כלפי מעלה ואומרת לה ברצינות רבה: ‘הנה צב’, ומסתכלת בה במבט דרוך, ממתינה לה.
הילדה מימין מסתכלת בה, מוטרדת, מסתכלת שוב על עלה הכרוב, מסתכלת שוב אליה, פניה רציניים מאוד, לא אומרת כלום, ואז, זיק של צחוק ניצת בעיניה.
הילדה האוחזת בעלה מבחינה בזיק הצחוק ומגיבה אליו בגירגור צחוק.
הילדה מימין מחייכת אליה ושתיהן צוחקות יחד.
‘נכון אנחנו חברות?’
‘נכון.'”

איזה רגע יפהפה הונצח פה! דרמה שלמה של יצירתיות ודמיון, של למידה והבנה, של התקרבות אנושית, רגע ניצני שמכיל בתוכו את הפרח המופלא הטמון בו, יכולתן של כל אחת מהילדות להקשיב לזולתן, להבין ולשמוע גם דברים שלא נאמרים, ולהעריך אותם… כל כך הרבה קסם, ואיזה מזל יש לנו, קוראי הספר, שענת גביש הייתה, ראתה, שמעה ותיעדה!

גביש מתארת קונפליקטים בין ילדים ואיך נפתרו, או כאבים שלמדה לשכך, למשל – לתת להם מקום, לדבר עליהם: “בגן, כמעט תמיד, כשהגננת מציעה לספר לכולם מה קרה, כמו מתרחש קסם. זו הנחמה המושלמת. יותר מחיבוק, נשיקה במקום הכואב יותר מכל פיצוי. זאת נחמת הנראים.”

היא מלמדת אותנו איך לשכנע ילדים לאכול ולאהוב את מה שלא מובן מאליו שירצו, למשל, דייסת כוסמת…

היא מספרת לנו על מעלותיו המופלאות של הגן שבו היא מלמדת, שיש בו ילדים יהודים וערבים, על השיח המקרב שהוא מאפשר.

היא מדברת אתנו על יכולתה לראות את המשפחות שמהן מגיעים הילדים, על פי התנהגותם: למשל – הילד שמרגיע ילדה, כי המים בברז קרים, ומבטיח לה “חכי, אני אחמם לך את המים. תעמדי כאן ונחכה עד שיבואו מים חמים. אני אגיד לך מתי הם חמים”, והיא יודעת: “אפשר לראות שככה אומרים לו בבית. ושככה הוא יגיד לילדים שלו. ושככה זה ימשיך. חכה, שומרים עליך. אני עוזר לך ותכף יהיה בסדר.”

וזאת, בעצם מהותו של הספר: ההבטחה שגם בגן אפשר לראות את הילדים הקטנים שלנו, לשמור עליהם ולהבטיח שיגדלו בטוחים בעצמם ועטופים באהבה.

את הספר חובה לדעתי לתת במתנה לכל גננת ולכל סייעת.

קישור לספר באתר e-vrit

קישור לדף הספר

George Mikes, How to be an Alien: מי הם הזרים בעולם?

בימים האחרונים, מאז מותה של המלכה אליזבת, נהפך העולם כולו לאנגלופילי. הכול עוקבים בדריכות אחרי כל ניואנס והבעת פנים של בני משפחתה הדואבים של אליזבת, המלכה הראשונה שהלכה לעולמה בתקופה שבה המצלמות מתקרבות ומתעדות, והאנושות כולה יכולה לבדוק: הזיל דמעה? הנידה ראש? שלחה מבט מקפיא? החזיקו ידיים? שמרו על מרחק? החווה תנועה מזמינה? הנהן? רטן?

כמה קשה להיות כל הזמן חשוף כל כך, עד שכל העולם יכול לבחון מקרוב כל נקבובית וכל שערה בעור פניך…

העולם מתבונן בהשתאות לא רק בבני משפחתה של המלכה, אלא בבריטים בכלל. למשל, בתורים המשתרכים לאורך קילומטרים רבים, מאות אלפי האנשים המחכים שעות ארוכות בסבלנות ובאורך רוח, בתור מסודר שאיש אינו חולם לפרוץ אותו, כדי לעבור על פני ארונה.

בגלל התורים הללו נזכרו ב־Ynet באחד הטורים שבספר How to be an Alien מאת ג’ורג’ מיקש, שבו מתאר מיקש את מסירותם המופלגת של האנגלים לעמידה בתור, שהרי עמידה בתור היא “תשוקה לאומית” עד כדי כך שהאנגלי “יעמוד בתור גם כשיהיה לבדו”. (באותו טור טוען מיקש, בין היתר, שבמשפחות אנגליות נוהגים לעמוד בתור גם בבית, בערב, ושההורים נעצבים אל לבם כשהילדים נפרדים מהם והולכים לעמוד בתור, בדרך למיטה…)

אני מניחה שהכתבה ב־Ynet מתורגמת מאנגלית: לא כתב אותה בעברית מישהו שקרא את הספר של מיקש, אני מתבססת על הטעות בתרגום שמו של הספר How to be an Alien לעברית: “איך להיות חייזר“, נכתב ב־Ynet.

אמנם נהוג לתרגם את המילה alien כחייזר, אבל בהקשר של ספרו של מיקש הכוונה היא סתם לאדם זר, כלומר: למישהו שאינו אנגלי!

מיקש, היגר לאנגליה מהונגריה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. את הספר המצליח מאוד How to be an Alien פרסם ב־1946, ומאז, כפי שהוא מתלונן בהקדמה למהדורה מחודשת שראתה אור כעבור כמה שנים, לא הצליח לחזור על ההצלחה המסחררת, עם הספרים האחרים שכתב.

How to be an Alien מצחיק מאוד. הוא מתאר את האנגלים מנקודת המבט של, ובכן – אדם “זר”, שאת זרותו־לכאורה לא יוכל, כך מסתבר לו, להשיל לעולם. אפשר להבין לְמה הוא מתכוון כשקוראים על חילופי דברים שהיו לו עם אישה אנגליה שהציעה לו להתחתן, אך הוא סירב. לתדהמתה של האישה הוא הסביר לה שאימו לא תסכים לעולם שבנה יינשא לזרה. “אני זרה? אתה הזר!” השיבה לו האנגליה בפליאה. “גם בהונגריה אני זר?” הוא תהה. “כמובן,” היא השיבה, “בהונגריה ובמקסיקו, בכל מקום בעולם!”, שהרי לתפיסתה רק האנגלים אינם זרים…

עניין העמידה בתור הוא רק אחת מהאיפיונים האנגליים שמיקש מתאר. הוא מספר על כל מיני מוזרויות נוספות שלהם. למשל – תשוקתם לדבר על מזג האוויר. ב־continent, הוא אומר, ומתכוון, כמובן, לאירופה – כך היא מכונה אצל האנגלים – אנשים שמדברים על מזג האוויר נחשבים משעממים במיוחד. באנגליה הבסיס לכל שיחה הוא הדהוד הדדי של התפעלות מהשמש או תלונות על הגשם. ואסור למשוחחים לסתור זה את דבריו של זה. אם מישהו אומר: “איזה יום יפה, לא כן?” זולתו חייב להסכים אתו, ולהמשיך באותו קו. רק כך ייחשב בר־שיח ראוי, ואפילו שנון, טוען מיקש…

באנגליה כשמציגים אותך בפני אדם זר, אתה אמור להתעניין כביכול בשלומו: How” do you do?” אבל בשום פנים ואופן לא להשיב לשאלה ולספר מה שלומך… מיקש מתרגם את השאלה לצרפתית כדי להדגים לנו עד כמה היא בעצם מוזרה ומגוחכת…

הוא מקדיש בספרו טור לסגנון הדיבור המאופק, ל־understatement, שהוא סימן ההיכר של אנגלי ראוי לשמו. כך למשל בניגוד לגברים מה־continet שיצהירו על אהבתם ואפילו יירו בעצמם כדי להוכיח אותה, אנגלי מאוהב יגיד לדבריו לאהובתו משהו בסגנון, “את יודעת, אין לי התנגדות אלייך”, או לכל היותר “בעצם, אני די רוצה אותך…”

בטור אחר הוא מספר על התה ששותים באנגליה. במקור, הוא טוען, היה המשקה טעים, אבל האנגלים הרסו אותו כשהחליטו להוסיף לו חלב, והם שותים אותו כול שעתיים או שלוש, החל בחמש בבוקר, שעה שבה המארחת האנגליה (או המשרתת שלה) נוהגת להעיר את אורחיה עם כוס תה כזאת… אל תעז להתלונן! הוא מזהיר את הקוראים, שמא תיחשב זר גס רוח במיוחד…

אחד הקטעים שהצחיקו אותי מאוד היה זה שכותרתו “איך לא להיות מתוחכם, [באנגלית –clever]”. בתחילת חייו באנגליה סבר שכאשר אומרים לו שהוא clever מתכוונים להחמיא לו. רק מקץ זמן מה הבין שהמילה מביעה בוז כלפי זרים, ואמורה למעשה להעליב. “באנגליה לא מנומס להיות מתוחכם, לומר משהו בביטחון. ייתכן שאישית אתה סבור ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אבל אסור לך להצהיר על כך בביטחון עצמי, כי אנחנו חיים בארץ דמוקרטית ולאחרים יש אולי דיעה שונה.”

איך להיות חצוף? איך להתפשר? איך להיות צבוע? איך להתענג על השמחות הקטנות שבחיים (“ומדוע שופטים בבית המשפט העליון אוהבים לאסוף ציפורים נדירות בשעה שציפורים כאלה הן… נדירות, ולכן בכל מקרה לא יוכלו לאסוף רבות מהן…”)? בכל השאלות הללו נוגע מיקש, כמו גם בבלגן מעורר ההשתאות הנהוג ברחובות לונדון, שמתפתלים, משנים את שמם, שמספרי הבתים השוכנים בהם אינם מסודרים ברצף הגיוני, ששמותיהם מבלבלים במיוחד…

את כל זה הוא עושה בשנינות ראויה לציון.

לא מפתיע שהספר הצליח כל כך. בזכות המאמר ב־Ynet חזרתי אליו וקראתי אותו שוב בהנאה.

Gretchen McCulloch, Because Internet: מה מביעה כיום נקודה בסוף משפט?

.

כבר מציור העטיפה, וגם משמו של הספר, אפשר ללמוד לא מעט על תכניו. הצירוף Because Internet שגוי מבחינה דקדוקית: המילה because מצריכה אחריה את מילת היחס of ורק בעקבותיה – שם עצם, כמו “Internet”. השיבוש מכוון, כמובן. המחברת, גרטשן מק’קולוך, מבקשת להדגים את אחת הסוגיות המתוארות בספר שלפנינו: ההבדל בין דקדוק “כופה”, מה שמכונה באנגלית prescriptive, כלומר – זה שמצווה על המשתמשים בו כללים של עשה ואל תעשה בכל הנוגע לשימוש בשפה, לעומת דקדוק descriptive, כלומר – כזה שמתאר, ומטרתו רק להראות כיצד השפה פועלת, בלי להעניק לה ציונים או לתקן אותה ולקבוע מה נכון ומה שגוי. 

גם כותרת המשנה של הספר: Understanding the New Rules of Language מעידה על תכניו: גרטשן מק’קולוך מתארת תופעות בלשניות שונות הקשורות באינטרנט (ולמען האמת – לא רק בו). מרתק לקרוא על היבטים שונים של העולם הווירטואלי, שנהפך בשנים האחרונות לאחד ה”מקומות” שבהם רבים מאתנו שוהים במשך שעות ארוכות (גם על כך, והעל התהליך שהביא אותנו עד הלום, היא כותבת, כמובן…)

הסוגיות השונות הנידונות בספר מרתקות. איך למשל נראות האינטראקציות החברתיות שמתרחשות ברשת? מה ההבדל בין גולשים שמכירים זה את זה לבין זרים גמורים ואלמוניים? מתי ואיך התרחש השינוי בין שני סוגי האינטראקציות הללו? בעבר נהגו גולשים להשתמש בכינויים או בשמות בדויים, כך היה בראשית דרכם של הצ’טים, ואילו כיום, ברשתות החברותיות, כמו למשל בפייסבוק, מרבית האנשים מזוהים בשמם האמיתי, וברור שיחסי הגומלין ביניהם השתנו בעקבות זאת. 

כדי להראות כיצד השיח משתנה מתארת מק’קולוך תופעות שקדמו לעידן האינטרנט. כך למשל שינה הטלפון את האופן שבו בני אדם תקשרו: כשהשיחות היו לא מזוהות, אנשים נטו בסבירות גבוהה הרבה יותר לענות לשיחה, גם אם היו עסוקים בעניינים חשובים, למשל – במריבה עם בני הזוג שלהם, כך היא כותבת – שכן התפישה הייתה שמי שמטלפן זקוק למשיב בדחיפות.

גם כשמדובר במענה להודעות כתובות יש הבדלי גישה: צעירים סבורים שאין בעיה לקרוא בטלפון הודעה כתובה ולהשיב עליה, גם כשהם נמצאים בנסיבות חברתיות, שכן אפשר לעשות את זה כבדרך אגב, ואילו בעיני אנשים מבוגרים התנהגות כזאת נחשבת לא מנומסת, שהרי אפשר תמיד להתעלם מהודעה כתובה ולהשיב עליה במועד מאוחר יותר…

מק’קולוך מראה כיצד השפה משתנה כל הזמן (והזכירה לי את ספריו המאלפים של גיא דויטשר, בראי השפה, וגלגולי לשון). לראיה – האנגלית של שייקספיר שונה מהאנגלית העכשווית, שגם היא מתפתחת בלי הרף. לכן הציוויים של מותר ואסור בשפה נראים לה מגוחכים. כדי להדגים את זה היא מראה כיצד הוחדרו לשפה האנגלית “מגבוה” מבנים דקדוקיים, וגם כללי כתיב, מהשפה הלטינית: כאלה שלא היו אינהרנטיים, ושנועדו לדעתה רק “להגביה” את השפה באופן מלאכותי ומיותר (ולמרר את חייהם של ילדים דוברי אנגלית, שנאלצו לשנן את הכללים הללו. והרי, היא טוענת, יש שפות טבעיות והגיוניות שבהן אי אפשר בכלל לערוך תחרויות־כתיב, כנהוג באנגלית ובצרפתית, שכן כותבים  בדיוק את מה ששומעים…). בהקשר זה היא טוענת שנשים מזדרזות יותר לאמץ שינויים לשוניים: הן, כך היא טוענת, נוטות ללמוד את השפה מחברותיהן, לעומת הגברים, שלומדים בעיקר… מהאימהות שלהם… והרי, היא טוענת, “שפה תקנית וכתיב ‘נכון’ הם רק עניין של מוסכמות קולקטיביות, לא אמיתות נצחיות”.

האינטרנט מאפשר שינויים לשוניים מהירים יותר, שכן “בני אדם נעשים מודעים יותר לקיומם של אחרים, שאותם אינם רואים, ומזדמן להם להכיר אנשים שלא היו פוגשים לעולם [אלמלא האינטרנט].” 

הדוגמאות שהיא מציינת מרתקות. למשל – איך ילדים קנדיים מבטאים את האות Z? “זִי”? “זֶד”? מסתבר שהם נוטים לבחור בצורה הראשונה, האמריקנית, וזאת בשל שיר האל״ף־בי״ת המוכר, שבו מבטאים כך את שם האות. אבל כשהם מתבגרים הם עוברים לצורה השנייה, הנהוגה בקנדה…

שפה, לדבריה, איננה משולה ל”ספר” שבין דפיו היא קופאת, אלא לרשת מסועפת ואינסופית, כמו רשת האינטרנט. 

בפרק שכותרתו Internet People – אנשי האינטרנט – מתארת מק’קולוך את ציבור הגולשים, ואגב כך מצטטת נתונים והערכות מרתקים. למשל: יותר משליש של הזוגות שנישאו בין השנים 2005 ו-2012 הכירו ברשת!

היא מחלקת את הגולשים ל”אנשי רשת ותיקים”: דור הגולשים הראשון, שרוב האינטראקציות שלהם היו עם זרים, שכן חבריהם ומכריהם עדיין לא הגיעו לרשת. הם אלה שהייתה להם מיומנות טכנית גבוהה, ודמו בכך לנהגים הראשונים, ששלטו בנבכי המנועים של האוטומובילים. כאן המקום לתאר את השפה שהתפתחה, למשל, הקיצור lol, ראשי התיבות של – Laughing Out Loud נועד לתאר צחוק של ממש, אבל הקיצור השתנה במרוצת הזמן, ומק’קולוך מתארת איך קיבל משמעויות שונות. 

גל הגולשים השני התרחש בסביבות שנת 2000: יותר ממחצית האמריקנים כבר היו מחוברים לרשת. היו אז “ילידי הרשת” לעומת ה”מהגרים”. ההבדלים העיקריים היו בין “אנשי אינטרנט מלאים” לאלה שהיא מכנה “חלקיים”: אלה שהשתמשו ברשת כמכשיר, אבל לא כמקום העיקרי שבו מתנהלים חייהם, גם המקצועיים וגם חיי החברה שלהם.

(במבט לאחור אני חושבת על שני אירועים שמזכירים לי את ההתפתחות המהירה כל כך שכולנו חווינו, כמעט בלי שנרגיש בהן. בשנת 2000, כשהתחלתי ללמד אנגלית בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין, אמרה לי אחת מחברות הצוות: “נדמה לי שאחת התלמידות שלי העתיקה מטלה, במקום לכתוב אותה בעצמה.” ביקשתי מהמורה את העבודה, העתקתי מתוכה משפט מפתח אל מנוע החיפוש של yahoo – את גוגל הכרנו רק כעבור שנה! – ובתוך כמה שניות עלתה על צג המחשב העבודה שהתלמידה אכן העתיקה… מאותו יום יצא לי מוניטין של “computer wizard”… כמובן שבתוך שנים מעטות כבר לא נותר מי שאינו מסוגל לבצע בעצמו “קסם” דומה… הדוגמה השנייה: ב-2005, כשהייתי אחראית על אתר בית הספר, פנטזתי על האפשרות לאגד במקום כלשהו ברשת את שלל קבצי הווידיאו שצילמתי כדי לתעד את הפעילויות האמנותיות השונות של התלמידים, במקום להעמיס אותם על האתר שנפחו היה קטן למדי. היום קשה לדמיין עולם שבו YouTube לא קיים…).

מהרגע שהגולשים הפסיקו להיות אנונימיים, התעוררו סוגיות חדשות. למשל – האם להעלות תצלומים של הילדים שלהם, ולהסתכן בכך שכשאלה יגדלו הם יחושו מבוכה? האם לאפשר לילדים לגלוש? ואם כן – כמה זמן־מסך ייחשב סביר? 

מק’קולוך דנה בתפקידם של סימני הפיסוק בשיח החדש שנוצר ברשת. למשל – סוגיית הנקודה בסוף משפט, ומדוע קיומה שם נהפך בעיני גולשים לאיתות של כעס סמוי… 

היא מקדישה פרק שלם לאמוטיקונים (=אימוג’ים), מסבירה מה בעצם תפקידם בשיח, וכותבת פרק נוסף ומרתק על ממים: כיצד נוצרו לראשונה, מה השפעתם, ואיך הם פועלים. 

לא מפתיע ש–Because Internet הופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. הוא מרתק. 

אדם גרנט, “תחשבו שוב Think Again הכוח להטיל ספק”: מרתק ושימושי

“מקום 1 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס”, מכריז הכיתוב על עטיפתו הקדמית של הספר. ויש בו גם ציטוט מדבריו של דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה: “מבריק… מובטח כי יגרום לכם לחשוב מחדש על דעותיכם ועל ההחלטות החשובות ביותר שלכם.”

אחרי שקוראים את הספר, שני המשפטים הללו אינם מפתיעים. אכן, הוא מבריק ומאלף, ולא פלא שזכה להגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר.

הוא נקרא בשטף, ברצף ובעניין רב, ומעורר מחשבות רבות.

אחת ממעלותיו היא שבסופו של הספר, אחרי שערך בו דיונים מפורטים בסוגיות שונות, כולל דוגמאות, הסברים ומסקנות, מביא אדם גרנט מעין סיכום תמציתי ומסודר של שלושים העקרונות שיכולים להנחות אותנו אם ברצוננו “לשפר את מיומנויות החשיבה־מחדש” שלנו. אלה עצות שימושיות שכדאי מאוד לשנן ולזכור, כי הן יכולות להועיל מאוד בהרבה מצבים בחיי היומיום, בתקשורת בין־אישית בעבודה ועם חברים ובני משפחה.

לאורכו של הספר שזור רעיון אחד מרכזי: אפשר לחלק אינטראקציות בין־אישיות לארבע קטגוריות: התובע, המטיף, הפוליטיקאי והמדען. שוב ושוב מראה גרנט איך מתפקדים כל אחד מאלה במצבים שונים, ומדוע מוטב לנו לרוב לנהוג כמדענים: אלה שמטילים ספק ובוחנים מחדש את הנחותיהם, אלה שששים לגלות טעויות בחשיבתם, ואינם נבהלים אם מעמתים אותם עם טעויות כאלה, כי מטרתם היא חקר האמת, וכל איתור של טעות מקרבת אותם אליה.

“התובעים” הם אלה שמזהים פגמים בהיגיון של בני שיחם ומציגים טיעונים “כדי להוכיח להם את טעותם ולזכות במשפט”.

“המטיפים” הם אלה שחשים שהאמונות המקודשות שלהם נתונות לאיום, ומתחילים לשאת דרשות “כדי להגן על האידיאלים” שלהם ולקדם אותם.

“הפוליטיקאים” הם אלה אשר “מבקשים לכבוש את לבו של הקהל” ולכן “יוצאים במסע הסברה ושתדלנות” כדי לזכות בתמיכת הבוחרים.

רק המדענים מוכנים להטיל ספק במה שידוע להם, רק הם סקרנים באשר לדברים שאינם יודעים, ורק הם מוכנים לעדכן את דיעותיהם, “על סמך נתונים חדשים”.

ומה קורה כשבני אדם בוחרים באחת העמדות האחרות, לא בזאת של המדען? גרנט מתבל את דבריו בסיפורי מקרים מרתקים. למשל – בזה של מייק לזירידיס, האיש שהגה את הרעיון של מכשיר בלקברי כאמצעי אלחוטי לשליחה וקבלה של אימיילים. בקיץ של שנת 2009, מספר לנו גרנט, “כמעט מחצית משוק הטלפונים החכמים בארצות הברית היו של בלקברי”, אבל חמש שנים אחרי כן “צנח נתח השוק שלו לפחות מאחוז אחד.”

מה קרה? מייסד החברה סירב לחשוב מחדש. הוא היה בטוח שאנשים רוצים רק לנהל שיחות עבודה ולשלוח אימיילים מהמכשיר שנמצא אצלם בכיס, ולא מעוניינים “להחזיק מחשב שלם שיש בו אפליקציות של בידור, כמו אלה שיש להם בבית.” הוא כמובן טעה טעות מרה. המהנדסים שלו ניסו לשכנע אותו להוסיף דפדפן אינטרנט, אבל הוא סירב.

האם קוצר הראות שלו נבע מאינטליגנציה נמוכה? להפך: לדברי גרנט “מחקרים מגלים שככל שרמת האיי־קיו שלנו גבוהה יותר, כך סביר שנלך שבי אחרי סטריאוטיפים, כי יש לנו יכולת מהירה יותר לזהות דפוסים חוזרים.”

כמו כן, כולנו נוטים לדבוק ברעיונות שתומכים באמונות שלנו. “ההטיה האהובה עלי היא הטייית ‘אני לא מוטה'”, כותב גרנט ומוסיף: “מתברר שאנשים חכמים נוטים יותר ליפול למלכודת הזאת. ככל שהם מבריקים יותר, כך הם מתקשים לראות את מגבלותיהם שלהם. כשאדם ניחן בחשיבה מפותחת הוא עלול להיות גרוע בחשיבה מחודשת.”

כמה מהסיפורים שגרנט מביא מפתיעים מאוד, מה גם שהוא יודע איך להציג אותם כך שיפתיעו. כך למשל תיאר ניסוי שבו נבחנו תגובותיהם של הנבדקים כדי לזהות דפוסים: איך ינהגו אם יתקפו את עמדותיהם הבסיסיות בחיים? מי ירגיש מאוים? מי ירגיש משועשע? מי יראה בכך התנסות נעימה? מי יכעס? הופתעתי כשגרנט סיפר על התגובות של אחד המשתתפים בניסוי, סטודנט שכעס מאוד, והרגיש רע בעקבות ההשתתפות בניסוי. גרנט מצטט דברים שאותו סטודנט כתב כעבור שנים רבות, ואפשר היה לראות בהם איך עמדותיו בצעירותו יכלו למעשה לנבא את התנהגותו החריגה בבגרותו. לא תפסתי מניין גרנט יודע פרטים מדויקים כל כך על הסטודנט ההוא ועל דברים שכתב בדיעבד, עד שחשף את זהותו המוכרת היטב לכולנו, וכל הפרטים נעשו מובנים יותר.

כאמור, עצותיו של גרנט מעשיות, וחלקן אפילו ממש טכניות, עד כדי כך שכל אחד יכול לשנן אותן, להפנים את השיטות ולנסות ליישם אותן. כך למשל הוא מסביר איך אפשר לשנות עמדות של אנשים אחרים, ואיך להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות. היו קטעים שנעצרתי ונזכרתי במציאות הפוליטית הישראלית: איך ניסיונות השכנוע של מתנגדי נתניהו רק מחזקים את מעמדו בקרב חסידיו: “מה שלא משנה את דעתנו עשוי לחזק את אמונותינו הקיימות”, גרנט מספר בפרק שבו הוא מתאר איך שכנע “לוחש חיסונים” את אמו של תינוק קטן לחסן את בנה, בניגוד לעמדתה הראשונית. אותה אימא סיפרה שעד שהגיעה לשיחה עם לוחש־החיסונים היא הרגישה שאחיות מתנשאות תוקפות אותה. והרי זאת אחת הטענות של חסידי נתניהו: אתם מתנשאים, אתם תוקפים אותו ואותנו, וככל שתתקפו אותו יותר, כך נגביר את התמיכה בו. כדי לשנות עמדה של מישהו יש לנהל אתו שיח מקשיב, לשאול אותו שאלות, להבין את עמדותיו, להגיע לשיחה מתוך גישה של ענווה וסקרנות: “אנחנו לא יודעים מה עשוי להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות, אבל אנחנו באמת להוטים לדעת”, שכן המטרה אינה “לומר לאנשים מה לעשות”, אלא “לעזור להם לפרוץ את מחזור הביטחון העצמי המופרז שלהם ולבחון אפשרויות חדשות”. תפקידו של מי שמנסה לשכנע “להציב לפניהם מראה כדי שיוכלו לראות את עצמם ביתר בירור, ואז לתת בידיהם די כוח לבחון מחדש את אמונותיהם ואת ההתנהגות שלהם.”

אני מכירה אנשים שאין להם ספק: אי אפשר לשנות את הזולת, את עמדותיו ואת דיעותיו. האם הספר שלפנינו יצליח לשנות את דעתם?

כתב העת במה: “מבימת התיאטרון אל בימת ההיסטוריה הרצל – המחזאי שהפיק את ‘מדינת היהודים'”

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: “בבאזל הקמתי את מדינת היהודים”.

הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?

עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.

בפרק הראשון, “בימוי והפקת הקונגרס בבאזל”, נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: “האולם”, “השחקנים”, “התלבושות”, “ההצגה”, “הבמאי” ו”השחקן הראשי”. מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.

כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש”בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח”: הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו “התמרד” וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – “אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר”, אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: “כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם”. הוא הסביר גם ש”מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו.”

מסתבר שהרצל “ביים את הפוליטיקה”, ועשה את זה “בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב,” שכן היה במהותו “איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה.” הרצל ראה בקונגרס הראשון “בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית.”

הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם “הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית”. מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. “היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות”, כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים “נחוצה לטבע כמרה לדם.” היטלר אמר לימים כי “מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר.”

הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, “והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד ‘טאנהויזר’, אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה.”

כותב המאמר טוען כי ואגנר “יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה”, וכי “הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו.” לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ”טאנהויזר”, שכן האופרה “עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש”. הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: “אמני הזמר מנירנברג”, “כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו,” וזאת מכיוון ש”אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר.” בעיני הרצל, כך נטען במאמר, “העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים”, כדבריו.

לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. ” ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות”. עד כדי כך!

הפרק הבא הוא “[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ”ן”. כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ”הפקה בין־לאומית”. גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: “הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית”, הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: “”מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד”ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!”

יחי המלך! לא פחות!

מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל “הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא”, לכן “לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני”, ומוסיף כותב המאמר: “יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית.”

בפרקים הבאים “[מיתוג] ליליין והציונות”, שכתב חיים פינקלשטיין, “[שיווק] שלום עליכם כ’סוכן השיווק של הרצל”, מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.

הפרק “הנפשות הפועלות בחיי הרצל” מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני “תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו.” מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.

הפרק “הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)” משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.

הפרק “המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)” מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.

בפרק “ממחזה לחזון מבוא למחזה ‘הגטו החדש'”, שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה “מה שהביא למהפך”. לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא “המשך ישיר של ‘הגטו החדש'”, והרומן “מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר.”

הפרק הבא מרתק ממש. המחזה “הגטו החדש” מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: “התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי” (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל”בעיה” שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: “אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך.” עורך הדין מזועזע: “זאת הנחמה שלך?”

עוד מסביר הרב ואומר ש”האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו”, ולכן… יש בה “גם דברים טובים”… כמו כן הוא מסביר ש”החוק מגן עלינו” וגם ש”חומות הגטו נפלו.” עורך הדין היהודי משיב: “החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה,” והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי “יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים.” מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!

המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם “המתבוללים”, היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)

בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור “פגישותי עם תיאודור הרצל” שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.

מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.

מה עשו בנורווגיה לטובת האזרחים

למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ”עידן העבודה”, “המדינה הגדולה” חייבת לנסות
לחלוק גם את ההון המסורתי.

[…]

יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן “למען העם הנורווגי”. מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.

סוזן ניימן, “ללמוד מן הגרמנים – גזע וזיכרון הרשע”: חבל!

הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.

סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.

את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?

באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: “155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?” רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש”תוקף” פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג’קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.

בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?

התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.

ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה”מיתוסים” השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם “כמדינה אנטי-פשיסטית”, ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, “לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח”, כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.

אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה “הכול צריכים להיות שווים”, אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.

קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: “גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות.”

לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.

הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.

פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.

הנה כמה דוגמאות:

“שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם”.

“לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?” אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!

“בלי לעבוד לשם כך?” אולי – בלי לפעול למען…?

עוד דוגמה:

“השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם.”

את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: “בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר”?

ועוד אחת:

“גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה.”

שבה? לא הבנתי במה.

ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו “חליפות, הנושאות טלאי צהוב”? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות “הנושאות”?

וכאן:

“דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם.”

“נשאר ללא רבב?” מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!

והפסקה הזאת: “איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?”

טוענים “כך”? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב “מבטאים זאת בגלוי, או במפורש”? ומה פירוש “בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי”?

ולא אזכיר שיבושי לשון כמו “זה את זו” במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, “שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה”: הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.

היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה “המבוגרת” (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) “הייתה בת שנתיים” ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.

חבל!

טום באואר, “נקמה – מייגן, הארי ומלחמת הווינדזורים” | Tom Bower, Revenge, Meghan, Harry and the War between the Windsors: בעצם – מה אכפת לי?

בעצם – מה אכפת לי ממייגן מרקל, מבעלה הנסיך הארי, ומכל בני משפחותיהם? הרי אין לכל אלה שום נגיעה לחיי, וגורלם לא יכול להשפיע עליהם בשום צורה.

ובכל זאת – עובדה: הרכילות מרתקת אותי, ועוד יותר מכך – הסקרנות והרצון לנסות ולהבין איך פועלים המנגנונים הנפשיים שמאפשרים לבני תמותה להרגיש שהם אכן ראויים לזכויות היתר שמעניקים להם המעמד והתואר־מלידה. איך נראה מבנה האישיות של אדם שמותר לו (שהוא חייב!) לבזבז מיליונים על עצמו, בגדיו, הנאותיו? זאת, בין היתר, הסיבה לכך שעניין אותי כל כך הסרט התיעודי “קינגמייקר”, העוסק בחזרתה של אימלדה מרקוס למרכז הבמה בארצה, וזאת בין היתר הסיבה לכך שקראתי בעניין (אך ככל שהתקדמתי בקריאה הוא הלך ופחת, אני מודה…) את הספר החדש של העיתונאי והסופר האנגלי טום באואר.

הספר ראה אור ב-21 ביולי (השנה, 2022), ובו ביום קניתי אותו בלחיצת כפתור, בקינדל של אמזון.

מטרתו של באואר ברורה ומובהקת: לקפד, לפחות באופן מטפורי, את ראשיהם של השניים, מייגן והארי, ולהגן מפניהם על בית המלוכה האנגלי ובעיקר על המלכה, שהיא, לדבריו, סמל של יציבות שלטונית. המלכה “איננה סתם עוד איזו ידוענית,” (מה שמייגן מרקל לא הצליחה להבין, לדבריו). היא “מייצגת את הזהות הלאומית הבריטית, ואת ערכיה: חמלה ונדיבות.” לדעתו של באואר רק בזכות המלוכה החוקתית הנהוגה בבריטניה ניצלה ארצו מהגורל המר של שלטון דיקטטורי ששכנותיה נאלצו לא פעם להיכנע לו.

למקרא הדברים הללו הבנתי שסקרנותי בעניין בית המלוכה האנגלי אפילו מוצדקת!שהרי הם לא סתם פרזיטים שניזונים מהקופה הציבורית, יש להם, בעיני האנגלים לפחות, תפקיד ציבורי רב ערך ומעלות! והנה, לא רק שהארי, נכדה של המלכה, ואשתו הגרושה־האמריקנית, אינם מבינים את כל כובד האחריות, הם אפילו משתדלים לפגוע במלכה בפרט, ובמוסד המלוכה בכלל!

לא קשה להבין מי היו המקורות שסיפקו לבאואר את התחמושת כדי לתקוף באמצעותה את מייגן ואת הארי. ברור לגמרי שאחד החשובים שבהם היה – אביה, תומאס מרקל, שלא מפסיק לעשות לה בושות. זכורה כמובן השערורייה שקדמה לחתונתם של הארי ומייגן, כשמרקל האב, בניגוד לתחנוניהם של בני הזוג המאורסים, עשה יד אחת עם צלמי הפפרצי ואפשר להם לצלם “מרחוק”, כביכול, את הכנותיו לחתונה. נוספו לכך שני חצאי האחים של מייגן, שגם הם לא מפסיקים לעשות לה בושות. כך למשל אחיה מצד אביה פרסם מכתב פומבי שבו “הפציר” בהארי לבטל את החתונה. די היה במבט חטוף באותו מכתב כדי להבין מאיזו משפחה עלובה הגיעה מייגן: מכתב מביש, עילג, רצוף טעויות בסיסיות באנגלית, שניסוחיו מעידים על בורות מוחלטת של כותבו.

(כבר במילים הראשונות אפשר להבחין באנגלית העלובה: “Its not to late” במקום “It’s not too late”, וכן הלאה, גם בהמשך. שלא לדבר על התוכן המביש.)

אבל אלה רק הפרטים הקטנים. האב סיפק לטום באואר שפע של פרטים עסיסיים לא רק על בתו, אלא גם על על גרושתו, דוריה, אמה של מייגן שהייתה היחידה שהגיעה לחתונת בתה עם הנסיך: באואר כותב למשל שדוריה הייתה אם מזניחה, בטלנית, מכורה לסמים…

וכמובן שאינו חוסך שום פרט משפיל ומביך בנוגע למייגן. הוא פסל בדיעבד אפילו פרטים מעברה שבהם נהגה להתגאות. היא נוהגת למשל לספר בגאווה איך כשהייתה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה, התרגזה מפרסומת שראתה בטלוויזיה ובה נאמר כי “נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים”. 

בנאום שנשאה באו”ם סיפרה: “אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה־11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית,” מייגן המשיכה והתגאתה בכך שקיבלה מכתב תשובה אישי מהילרי קלינטון, וגם הצליחה להשפיע על פרוקטור וגמבל ששינו, בזכותה, כך היא בטוחה, את הפרסומת!

עלי להודות שגם אני התרשמתי מאוד, הן מהנאום של מייגן באו”ם, מהחן והקסם שקרנו ממנה, והן מהיוזמה שלה, כבר כשהייתה בת אחת עשרה. די מאכזב לקרוא את – כנראה – האמת שמעבר לדברים: אביה טוען כי הסתיר מפניה שהיא לא הייתה היחידה שכתבה להילרי קלינטון, והיא לא היחידה שכתבה לפרוקטור וגמבל, ושאת ההישג המופלא אינה יכולה באמת לרשום על שמה…

וגם אלה פרטים זניחים, נוכח המתקפה הארסית, האינסופית, על דמותה של מייגן. דוגמה אחת קטנה – הסיפור על המניקוריסטית שהיא הביאה עד דמעות, רק משום שזו העזה לפתוח את הפה ולומר לה משהו בשעה שטיפלה בציפורניה, ולא הבינה שאסור לה לפנות אל ה”כוכבת”־בעיני־עצמה (זה קרה כמה שנים לפני שמייגן הכירה את הארי), שכן מעמדן כה שונה! או – שלל החברים שנטשה לאורך חייה, מהרגע שבו חשה ששוב אינם יכולים לשמש אותה לצרכיה (עד כדי כך שאל מילון הסלנג האנגלי נוסף פועל: to meghan markle, שפירושו – לזרוק מישהו שאין בו עוד תועלת…).

הדמות המצטיירת לאורך הספר היא של אישה שאפתנית, חומרנית, סוחרת ממולחת שעיקר עניינה ברווחים הכספיים שהיא יכולה להפיק מכל אדם ומכל מצב. תככנית בלתי נלאית, יומרנית, בעלת אגו אינסופי וביטחון עצמי מופרז, שהוא, לדברי אביה, תולדה של הפינוק שפינק אותה בילדותה. שקרנית שלא מהססת לספר בדותות על ילדותה ונעוריה – היא טוענת שנאלצה לעבוד כבר בילדותה, אביה עומד על כך שסיפק תמיד את כל צרכיה (ולא מתבייש לחשוף את חשבונות שכר הלימוד שלה באוניברסיטה שהוא ממשיך לדבריו לשלם), היא מספרת שהייתה עדה למהומות הרחוב שפרצו בעקבות הריגתו של גבר שחור, הוא טוען שאסף אותה מבית הספר והרחיק אותה מזירת האלימות. היא מעידה על התנכלויות גזעניות, הוא מכחיש בכל תוקף שסבלה אי פעם מגזענות. היא טוענת שלא ידעה כמעט כלום על בית המלוכה ועל הארי, לפני שהכירה אותו, חברתה מילדות סותרת את דבריה. בתחילת חיי הנישואים שלה העידו שני בעליה שמשפחתם העניקה לה את הבית שמעולם לא הכירה. שני הוריה נדהמו, כי לדעתם גדלה בשתי משפחות אוהבות ומטפחות…

מדי יום מתפרסמים בעיתונים אנגליים “סקופים” מתוך הספר: למשל, איך מייגן דרשה ממפרסמים שהצטלמה אצלם שיעצבו בפוטושופ את אחת מכפות רגליה, שכן “שוחטים” אותה, לדבריה, ברשת, רק משום שאחת הבהונות שלה ארוכה מדי… או – תביעתה להתאכסן אינקוטגניטו בבית מלון בקנדה, בימים שאיש בכלל לא הכיר אותה ושמה לא אמר שום דבר לאף אחד…

אפילו את הקריירה שלה כשחקנית באואר פוסל. לדבריו, מרקל לא הייתה מוכשרת במיוחד: בניגוד לשחקניות אופי שיכולות לגלם כל דמות, היא הייתה מסוגלת להציג רק את עצמה, וגם בכך חסרה לה לדבריו הכריזמה הנחוצה: “היא לא שידרה שום קסם.” מייגן, לדבריו, “ידעה להציג את הצרכים והרצונות שלה עצמה, לא את אלה שהתפקיד דרש”, ובמקום להבין שהיא לא מוכשרת במיוחד במשחק, טענה שכישלונותיה נובעים מגזענות.

באואר מקפיד לפתוח את הספר בתיאור מחמיא מאוד לאופן שבו מייגן התקבלה בציבור האנגלי בכלל ובמשפחת המלוכה בפרט, וזאת כנראה כדי לסתור את טענתה הבסיסית שלפיה נדחתה ממניעים גזעניים.

אחת התכונות הבולטות שלה, לדברי טום באואר, היא השתלטנות שלה, שמתבטאת בכל מעשה ואירוע שהיא משתתפת בו. כך למשל לא הרשתה לאף אחד לצלם את חתונתה הראשונה (אביה מרד בצו וצילם אותה!), וכך שוב ושוב, לאורך כל הדרך, בכל דבר ועניין. היא ניסתה למשל להכתיב כיצד יראו כל הפרטים בחתונה המלכותית, וכשמישהו התנגד לה, התוצאה הייתה קשה. זכור היטב הסיפור שלפיו קייט, אשתו של ויליאם, פרצה בבכי במהלך ההכנות לחתונה של מייגן, בעקבות דברים שאמרה ועשתה הכלה, ואילו מייגן, בריאיון המפורסם אצל אופרה וינפרי, שנערך ככעבור כשלוש שנים, טענה שההפך הוא הנכון: דווקא קייט היא זאת שגרמה לה עצמה פרוץ בבכי…

גם הארי יוצא מאוד לא טוב מהספר. הוא מצטייר כצעיר מבולבל, לא חכם במיוחד, מפונק וקפריזי, שאשתו שולטת בו ביד רמה. לדעתו של באואר הארי, שמרבה לדבר על אמו, בכלל לא מבין את המורשת שלה, למשל – כיצד נהגה להשתמש בעיתונות לצרכיה (הארי מדבר על כך שדיאנה נפלה קורבן לעיתונאים, אבל באואר קובע נחרצות: אף אחד לא אילץ אותה לנסוע לא־חגורה במכונית שנוהג בה שיכור פרוע!). לדעתו הארי גם לא קולט שאמו, כבת מלוכה אמיתית, פעלה במשך שנים למען הציבור, ולא כדי לקדם את עצמה, כפי שנוהגת אשתו, ולכן אין באמת דימיון בין השתיים.

הקריאה שהתחילה בסקרנות הסתיימה בתחושה של סלידה רבה. לא רק כלפי מייגן והארי, אלא – כלפי מוסד המלוכה כולו. ויסלחו לי כל הרויאליסטים, שרואים במלכה דמות מופת נערצת. האם יעתיקו את הערצתם גם לבנה המזדקן ולאשתו? ימים יגידו.

תקומה, עלייה ואפליה: “לחנך את הצעיר הבא מארצות אלו”

עם עליית המדרגה במבצעי אצ”ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו “רצח לשם רצח”, ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו “הבריונים אחוזי טירוף הדמים” ו”הפורשים המרצחים”.

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: “כורדים ואחרים, אנשי אצ”ל, מתפארים בדיר יאסין”.

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי “מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים”, הסביר גלילי את מעשי הזוועה: “אף שם רבים מלח”י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה”.

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: “לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות”.

הרמטכ”ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: “האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

הנערים – פולמוס, בעקבות סדרת הטלוויזיה: לגיטימציה לספר על רוצחים

“על מה הסדרה?” שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה “הנערים” שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח’דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ”נקמה”. מי הם, אם כן, “הנערים ‘שלנו'”? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל “לאחר זמן מה של צפייה” חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג’נדה המלווה אותה, שכן היא “מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה,” והיא “הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם.”

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה “על מה הסדרה”? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: “הסדרה נועדה להבין פשע שנאה.”

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו “עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד” כי הכותבים לא שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לומר?” והוא מוסיף: ” – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה.” לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לחקור?” וגם מהו “הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת.” וליתר דיוק: “במקרה הזה השאלה הייתה ‘מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'” 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים “לקח” את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו “שכחו” כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר “אנחנו חיים כאן”. חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד “הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה’הפרד ומשול’ של מדינת ישראל” שהרי “בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב.” חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח’דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם “אנחנו חיים כאן,” ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם “לִזְכוּתם על העיר” שבה הם גרים והדגישו ש”את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק.”

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי “סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים.” כמו כן הוא טוען כי “הדיון הציבורי שהתנהל בעניין ‘הנערים’ הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני,” שכן “הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות.” 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי “ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון”, שכן “חשיפה לגרסה מדודה של האיום” מאפשרת בשני המקרים “לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד,” ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש”בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם.” ולכן, היא טוענת, “היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות.”

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל”פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה “יכולה ‘לא לעוות את המציאות'”? שהרי “כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה.” האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת “את הנחות היסוד הבעייתיות של ‘האמת’ החדשותית”?  קיבלנו בסדרה “סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה” שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש”קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי.”

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, “צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני” רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, “להיות ראוי להיות אחד מהם”, ולשם כך “היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני”.  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה “מיליוני מזרחים”, וש”בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח’דיר”, שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: “גם היום המזרחים שצווחים ‘רק ביבי’ ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית.”

גם המאמר “זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית” שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא “סמל של קדמה, נגישות ונוחות”, היא, בעבור הפלסטינים רק “עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות.” היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה “השופט הוא אויבך”, ומסכמת: “יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב”כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי.” בעיניה הסדרה איננה אלא “עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם.” 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת “בבית”? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, “עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו”, בימים ששרר לדבריו בירושלים “חושך מוחלט”, בעקבות “החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח’דיר”. אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, “אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר ‘פאודה’, אבל הפוך?” תאופיק משיב לו: “כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים.” 

 

מנחם (מוקי) הדר, “כַּתָּבֵנוּ”: אותות מלחמה מרתקים

מוקי הדר שימש במשך שנים ככתב שטח ב”מבט”, עורך בכיר בתוכנית “בוקר טוב ישראל”, וגם השתתף ב”במבט שני”, וב”יומן”.

לאחרונה הוציא לאור ספר שבו תיעד את הטורים שאותם כתב בשנים האחרונות  ב”אבן שהם”, כתב העת המקומי של שוהם, עיר מגוריו.

הטורים נפרסים על פני עשור, וגם כשהם עוסקים בעניינים שלכאורה אבד עליהם הכלח, כאלה ששייכים כבר להיסטוריה מבחינת האירועים שבהם הם מתמקדים, הם ממשיכים להיות רלוונטיים, אקטואליים ומעוררי מחשבה.

כך למשל הטור “אותות מלחמה”, שכתב “בדרך לקלפי”, באחת ממערכות הבחירות בעבר. הוא מתאר בו את שלל אותות המלחמה שזכה בהם, החל בששת הימים וכלה בצוק איתן, ומסביר שבכוונתו לענוד את כולם בדרכו אל הקלפי, כדי למקד את תשומת הלב בעיקר, “שאלות של חיים ומוות” ולא בטפל, “ציוצים של יאיר נתניהו והשפם של עמיר פרץ”. השפם של פרץ ממקם אותנו בבחירות של 2019, שנראות עכשיו רחוקות כל כך, אבל הנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של עוד מערכת בחירות, ושוב לא מתקיים “דיון רציני בשאלה מה בעצם עדיף למדינת ישראל, שיח של שלום או שיח של מלחמה,” אף על פי ש”אין הזדמנות טובה יותר מאשר מערכת בחירות, כדי לשתף בדיון כזה את האזרח הישראלי, שקולו יכול באמת הפעם להשפיע על עצם חייו.”

תובנות מהסוג הזה זרועות לאורכו של הספר, וההקשרים שבהם הן מופיעות מעניינים ומעוררי מחשבה.

הספר נפתח בטור העוסק בתחום שבו התמקד הדר בעשייתו המקצועית. הוא נקרא “מפליני ועד פרשננו באולפן”, והדר מאיר בו תופעה שבולטת מיד לעין, לאחר שהדגיש אותנו למעננו: השינוי המהותי שהתחולל בעשורים האחרונים באופן שבו הטלוויזיה מטפלת באקטואליה.

בראשית דרכם, הוא מספר בקריצה, שאפו הכתבים להיות “פליני”: כלומר, ליצור כתבות מושקעות, קולנועיות, כאלה שצולמו בשטח, עברו עריכה מוקפדת, כתבות שצירפו אליהן קטעי סאונד מתאימים, ובקיצור – עבדו עליהן קשה וביסודיות. ואילו היום, כך הוא מראה, וכמובן לגמרי צודק, אין מדובר כמעט בכתבות שטח. מי שנמצא במרכז התמונה אינו האירוע המסוקר, אלא הכוכב, המגיש, ה”טלנט” או הכי טוב “הפרשן”, שיושב בדרך כלל באולפן ומדבר את עצמו לדעת. גם אם כתב מגיע לשטח, הוא במרכז, לא האירוע החדשותי שאותו נשלח לסקר. הדר מציג בפנינו דוגמה מאירוע כזה שבו נכח: “הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו,” הוא כותב, וממשיך: “ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג’נין, במבצע ‘חומת מגן’. הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה”ל.”

העדות הזאת מדהימה. לא פחות.

כפי שאפשר כבר להבין, הדר אינו מהסס להביע בעקביות ובשכנוע רב את השקפת עולמו ה”שמאלנית” – כך מכונה כיום מי שדוגל בשיוויון זכויות אזרחי, ונבהל ונגעל למשל מגזענות. בטור “גזענות כפי שחוויתי בעצמי” הוא מתקומם נגד “ההצעה להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים בגדה” ומתאר אירוע גזעני שנכח בו ב-1970, באחד מביקוריו בארצות הברית. הדר נקלע למסעדת דרכים קטנה, צמודה לתחנת דלק, לשם הגיע עם חבורה של גברים. כולם היו תיירים, חוץ מסטודנט אמריקני שחור אחד. לתדהמתו, סירבה המלצרית לשרת את אותו סטודנט והודיעה לחבורה שרק אם חברם השחור יצא מהמסעדה, תוכל לקבל מהם את הזמנתם. הסטודנט האמור ויתר מיד, אבל חבריו קמו במחאה ועזבו את המסעדה.

“אני מצפה מכל אדם מוסרי לעשות מה שעשינו במסעדה,” מסכם הדר, וזאת “אם יחליט שר הביטחון וראש הממשלה להיכנע לגחמות מתנחלים להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים”.

יש טורים מחרידים ממש, שבהם הדר נזכר באירועים מהעבר, למשל הטור “איזהו  הגיבור? חזרה מדדממת אל גבעת התחושת, עם המפקד עובד יעקובי”, שבו מתברר כי הקרב בגבעת התחמושת הוא לא רק סיפור הגבורה שנצרב בתודעה של כולנו, אלא בעיקר – פשלה גדולה של המח”ט, מוטה גור, ושל מפקדי הגדודים, “שהחליטו להיכנס לקרב על ירושלים בלילה – ללא מודיעין, ללא מפות, ללא זמן להכין את הקצינים והחיילים ללחימה.”

בפרק שבא מיד אחריו, “משחקים באש, הפיתוי ליזום פעולה נגד איראן יכול להצית תוצאות לא צפויות, כפי שלמדנו מהמקרה הירדני” הוא מראה לְמה הובילו פרובוקציות שיזמה ישראל. באוקטובר של שנת 1965,  כדי לנסות ולהשתלט על שטחים חקלאיים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, שלחה לשם ישראל חקלאים־לכאורה כדי שיעבדו עם טרקטורים האדמות שלא היו שייכות ליישובים הישראליים, תוך הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. הירדנים הגיבו בכך ששלחו טרקטוריסטים משלהם, ובהמשך – ירו על הישראלים. בעקבות אותה תקרית איבדו לדבריו הירדנים את האמון בכנות עמדותיה של ישראל, ולכן נגררו כשנה וחצי אחרי כן למלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה כיבוש הגדה המערבית ובעקבותיו – “מפעל” ההתנחלויות. “יש מי שיאמרו, בפרספקטיבה של חמישים שנה, שמוטב היה כי ירדן לא הייתה נכנסת כלל למלחמת ששת הימים, וכך לא היינו צריכים עד היום להתמודד עם הבעיה הפלסטינית המדממת,” הוא מוסיף. חומר למחשבה.

גם הטור “הכול בגלל מסמר קטן, משל על פרסות סוסים, על הסכמים מדיניים וגם על ואליד דקה” מעורר מחשבות. הוא מראה כיצד סירובה של ישראל לאפשר לאסיר פלסטיני להתייחד עם אשתו “הטבה שישראלים רוצחי ערבים כמו עמי פופר או רוצח רבין יגאל עמיר זכו לה ואף העמידו צאצאים”, גרם לכך שהמשא ומתן עם הפלסטינים התפוצץ. בגלל הוואקום שנוצר בעקבות ההפסקה של שיחות השלום, הכניס אבו מאזן את החמאס לממשלתו. “ישראל הגיבה בזעם והודיעה סופית כי אין פרטנר”, והדר קובע: “כך נפלה הפרסה מרגלו של הסוס.”

מכאן ההתפתחויות היו מרות וקשות: חטיפתם ורציחתם של שלושת הצעירים היהודים. מעצר של חמש מאות אנשי חמאס בגדה. כמה טילים ופצמ”רים על יישובים בארץ. “צוק איתן”. מבול של טילים על ישראל והפצצות עזות ברחבי רצועת עזה. שבעים ואחד הרוגים ישראלים, יותר מאלפיים הרוגים בעזה, והרס עצום של מבנים ותשתיות ברצועה. האם כל זה באמת היה נמנע אילו התירו לאסיר הפלסטיני להתייחד עם אשתו? אין לדעת. אבל רצף האירועים שהדר משרטט מעורר מחשבות.

יש טורים משעשעים, למשל הטור “גם דובים וגם יער”, שבו מסביר הדר “איך למדתי ששיעורי האנגלית בתיכון לא מספיקים לשרוד על גבול קנדה” (רמז: ההבדל בין bear ו–beer…)

ויש טורים מרגשים. למשל – הטור “שעות, דקות, שניות, אהבה הירואית ששרדה את תקתוק השעון. סיפור אמיתי ליום השואה”, שבו הוא מתאר כיצד התחקה על עקבותיו של סיפור מדהים: חסיד אומות עולם וצעירה יהודייה שהסתיר אותה בתוך מגדל השעון של עירו.

טור מרגש אחר הוא “יום העצמאות של ז’ק ברנס” שאותו הקדיש הדר לשכנו. הדר מתאר את קורות חייו של אותו ברנס, שהגיע מילדות של עוני ומחסור עד לדוקטורט בכימיה, איך נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו, אך לא ויתר, ובמאמצים מעוררי השתאות והערצה הצליח בכוחות עצמו בלבד ללמוד לבחינות הבגרות, להתקבל לאוניברסיטה ולהמשיך ולהתקדם. איש מעורר השראה!

הספר כולו מעורר השראה. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו שורות וקטעים כדי להתעכב עליהם ולחזור אליהם בעתיד.

יש לי רק הערה אחת: מוטב היה אילו צוין לצד הכותרת של כל טור התאריך שבו נכתב, שכן הם אינם מסודרים בספר באופן כרונולוגי. תוספת כזאת הייתה יכולה להקל על הקורא ולמקם אותו יותר טוב בתוך ההקשר שבתוכו הופיע.

מהו שם מאפשר? שם שחורץ גורלות?

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, “שם מאפשר”. שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ’, אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג’יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

דניאל סוסקינד, “עולם בלי עבודה – טכנולוגיה, מיכון וכיצד עלינו להגיב”: אז מה אם מארק צוקרברג, סרגיי ברין ואילון מאסק נשרו מהלימודים?

בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.

גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו”בלתי ניתן לערעור”. אבל, טוען סוסקינד, “עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו.”

השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.

האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?

דיונו של סוסקינד מרתק.

הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה”לודיטים”, על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה “תגרום לחורבנם” של נתיניה, “תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד.”

לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג’והן פ’ קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני “גל חדש של עקירה כלכלית”, עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה “להכריע” את יוצריהן של ההמצאות.

סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.

בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, “צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה”, שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

בפרק המרתק “מהפכת הפרגמטיות” מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי “עזרה” של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero “למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק.” מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק “לדעת” את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!

מסתבר, אם כן, ש”האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה”, ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.

מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?

סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: “השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול”: המכונות, לדברי סוסקינד, הן “קיפודים טפוסיים”: הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל “אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות”, לעומת בני האדם שהם “שועלים גאים”… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות “שועליות”, אבל לדעתו “במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים.”

אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי “רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, ‘אהבה ועבודה'”, והסוציולוג מקס ובר, טען כי “המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית”, שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב  הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)

וכאן מציע סוסקינד מגוון “פתרונות” שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים “להתנדב” לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?)  – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.

סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.

הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?

איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?

האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?

ומה, אם בכלל, “מוכיחה” הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג’, אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.

Daniel Susskind
A World Without Work
Technology, Automation, and How We Should Respond

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

מיכל רום, “אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואין”: מדוע התקומם פרח הטיס נגד השם ויצמן?

בתחילת שנות השבעים שירתי כפקידת מבצעים בבית הספר לטיסה בחצרים. הטייסת נקראה “ראשוני”: השלב שבו החניכים יצאו לסולו הראשון שלהם על פוגה. בסוף שלב זה גדלו מאוד סיכוייהם לסיים את קורס הטיס בהצלחה, לפיכך הם נדרשו במהלכו להחליף את שמות המשפחה שלהם: לעברת אותם. 

אני זוכרת את ההתכנסות של המדריכים, טייסים צעירים שהיו מבוגרים מפרחי הטיס בשנים ספורות, איך ישבו ביחד, התלוצצו, התבדחו ואגב כך גם החליטו איזה שם עברי יקבל כל אחד מהחניכים. היו שם הרבה הראל, שחק ורום, מה שמיכל רום מכנה בספרה “שמות של טייסים”… (אני זוכרת חניך אחד – בסופו של דבר הוא הודח מהקורס – ששמו היה, כמדומני, עאדקי. הוא היה בין היחידים שהתקוממו. הוא לא רצה לשנות את שמו, והיה לו אפילו טיעון מוצדק, שלא הועיל לו: למה עזר ויצמן נשאר עם שם “גלותי”? למה לו מותר ולי אסור…?)

ספרה המרתק של מיכל רום מתבסס על הדיסרטציה שכתבה בחוג ללימודי מגדר (בהנחייתם של פרופסור אורלי בנימין ופרופסור חיים חזן). נושאו עניין אותה מאז שעמדה להינשא ולא הבינה מדוע מצפים ממנה לשנות את שם המשפחה שלה לזה של בעלה המיועד; מדוע לא להפך? מניין הגיעה המוסכמה החברתית המובנת כך מאליה? מה השלכותיה? 

רום עצמה מספרת שכאשר הגיעה לראשונה עם הנושא למחקרה אל אחד המרצים שלה, הרבה לפני הדוקטורט, הוא לא ממש הבין מה יש כאן בכלל לחקור, אבל מכיוון שנוכח בלהיטותה, עודד אותה להתקדם ולבחון אותו. כשקוראים את הספר אפשר להבין עד כמה הוא משמעותי, מעורר מחשבה ומשקף תהליכים חברתיים.

רום ראיינה נשים רבות בנוגע לשמות המשפחה שלהן, ומהראיונות הסיקה מסקנות. חלק מהדברים מובאים מפיהן של המרואיינות. כל אחד מהסיפורים הקצרים מרתק, ומדהים להיווכח כמה וריאציות על הנושא קיימות: איזה שם בחרה האישה לשאת אחרי הנישואים? ממה נבעה בחירתה? מה הבחירה הזאת מספרת לנו על החברה שלנו?

קודם כל, יש להבין שהשיטה שהייתה מקובלת בישראל – אישה שנישאה קיבלה אוטומטית את שם המשפחה של בעלה – איננה מחויבת המציאות, והיא בעצם סותרת את התפיסה היהודית שלפיה דתו של אדם נקבעת על פי אמו. מדוע דין זה לא חל גם על שמו?

אכן מסתבר שבארצות שונות הנוהג שונה מאוד:

“בדנמרק החוק מאפשר לבחור איזה שם משפחה להשאיר מבין שני השמות, של האישה או של הגבר, וגם איזה מהם להעניק לדור הבא. בחירת שם המשפחה של הילד חייבת להתבצע בתוך שישה חודשים לכל היותר מיום לידתו, ואם לא מתקבלת הודעה רשמית מבני הזוג, יקבל התינוק כברירת מחדל את שם משפחתה של אמו.

“גם באיסלנד הורים יכולים לבחור אם ילדם יישא את שם המשפחה של אביו או של אמו, אולם שם המשפחה זוכה לסיומת שונה אצל בנים ואצל בנות: Son או Dottier (‘בן של’ או ‘בת של’). מקובל לבחור בשם המשפחה של האם, אם כי פעמים רבות בני זוג ממקפים את שני שמות המשפחה שלהם, כך שלילדיהם יש שם משפחה כפול. בפועל, מכיוון שכל אחד מבני המשפחה מקבל שם עם סיומת מזהה שונה, נוצר מצב שבו בני אותה משפחה גרעינית נושאים שם משפחה שונה זה מזה.

“שיטה דומה נהוגה בחלק גדול מהמדינות הסלאביות: שמות משפחה ניתנים שם על פי שם האב והשושלת המשפחתית שלו, בצירוף סיומת שונה עבור הבן והבת, שמזהה אותם כׁׁׁ’בן של’ או כ’בת של’. לדוגמה איוואן וסיליץ’ רומנוב הוא בן ששמו הפרטי איוואן, אביו נקרא וסילי (סיומת ויץ’) והם שניהם שייכים לשושלת רומנוב. אם לאיוואן יש אחות, ושמה הפרטי אלנה, שמה המלא יהיה אלנה וסיליבנה רומנובה – סיומת שונה שמעידה על כך שמדובר בבת.

“בליטא השיטה לא רק מבחינה בין שמות של בנים לשמות של בנות, אלא נוסף סימון המציין גם את המצב המשפחתי של האדם נושא השם (נשוי או רווק).

“על פי שיטת השמות בבולגריה נשים מקבלות לאחר הנישואין את שם המשפחה של הגבר שנישאו לו במקום שם המשפחה שלהן, ומוסיפות לו סיומת המעידה על מיקומן כרעיות. בפועל, רבות מהן שומרות על שם המשפחה שלהן מלידה.

“ברוסיה, צ’כיה, סלובקיה ולטביה נשים נשואות מקבלות את שם המשפחה של בן הזוג בצירוף סיומת שונה המתאימה לנשים. בברזיל ובפורטוגל נהוגה שיטת שמות שבה לכל אחד יש שני שמות משפחה: שם המשפחה של האב מצד אמו, ושם המשפחה של האב מצד אביו.”

מגוון האפשרויות גדול אם כן מאוד! 

גם השיטה שהייתה נהוגה בארץ השתנתה: בעבר שם המשפחה של אישה שנישאה הוחלף מיד, בלי להתייעץ אתה, ואם רצתה לשמור על שם נעוריה נאלצה לגשת בתוך שנה אל משרד הפנים ולבקש זאת. אם התמהמהה ובחלוף השנה החליטה לבקש שיחזירו לה את שם הנעורים שלה, בקשתה הייתה נענית, אבל אז לא הייתה יכולה לעשות זאת שוב במשך שבע שנים: החוק בישראל אוסר על שינוי תכוף של שם המשפחה. כיום, לעומת זאת, מי שרושם את הנישואים שואל את שני בני הזוג מראש איזה שם משפחה מבקש כל אחד מהם לשאת. את שלו? את שלה? שילוב של השניים? שם חדש, שיהיה רק שלהם? שילוב של שמות הנעורים שלהם עם השם המשותף? הכול אפשרי. 

בישראל שמות משפחה מספרים הרבה על מי שנושא אותם, כפי שהסבירה אחת המרואיינות, “מי שרואה את השם שלי עכשיו, כמו שהוא, מבין משהו עליי עוד לפני שהוא בכלל מכיר אותי.” שמה – איילת־השחר קראוס אטיאס. “מה הוא מבין?” שאלה החוקרת, והמרואיינת השיבה: “או שאני בן אדם מייגע, או שחשוב לי הקטע הזה ואז כנראה שאני פמיניסטית.”

ברור לגמרי ששמות מסוימים “חושפים” את מוצאו של אדם: שם מזרחי, שם אשכנזי, שם מעוברת. מעניין שדווקא השמות שנחשבים “יפים”, ואפילו “ישראליים שורשיים” הם שמות נטולי כל שורש: כאלה שעברתו אותם ואין מאחוריהם שום עבר… כדבריה של רום, “שמות נושאים עימם מסרים רבי משמעות ומלמדים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לפעמים גם יותר ממה שהתכוונו לספר, ולא רק בהקשר המגדרי. שם יכול להעיד על המוצא, על מעגל השייכות המשפחתי, הדורי והלאומי, ובכל זאת באמצעות שלל מאפיינים כגון: האם הוא בעברית או לא, ייחודי או נפוץ, קצר או ארוך, יפה או מכוער”. כל אלה “מייצרים יחדיו את הסימון שמטביע עלינו את שם המשפחה”.

כשקראתי את דבריה של מאירה חג’בי רוזמן, כיצד “כשאני אומרת את השם שלי אנשים נורא מתבלבלים – את חג’בי או רוזמן?” כלומר, כמובן, מזרחית או אשכנזייה? נזכרתי בסיפור Mr. Know All של סומרסט מוהם, סיפור על גזענות בוטה שבו סנוב אנגלי מגיע לתאו בספינת נוסעים, ועוד לפני שהוא פוגש את שכנו לתא הוא מתעב אותו, רק בגלל שמו: מר קֶלָדָה. כשלימדתי את הסיפור נהגתי לשאול את תלמידי, שהשם “קֶלָדָה” לא עורר בהם שום רגש, איך היו מרגישים אילו נודע להם ששמו של שכנם לתא הוא, למשל, עבד אל-רחמן בן מחמד. האם היו שמחים? נרתעים? נשארים שווי נפש? אהה, אז שם ערבי כן מעורר בכם רגשות שליליים? נהגתי לשאול. ובכן לאנגלי הסנוב והגזען שבסיפור ברור שהשם קֶלָדָה הוא שם אוריינטלי, והוא מיד “יודע” שהאיש שנושא את השם לא יסכים למשל לפתוח את הצוהר כדי לאוורר את התא…  

אבחנותיה של מיכל רום נוגעות כמובן לא רק להיבטים חברתיים באופן כללי, אלא גם להיבטים מגדריים. כך למשל היא מראה כיצד הסוגייה של שינוי השם נתפסת כעניין נשי. גם גברים “ליברליים”, ש”מאפשרים” לנשותיהם לבחור איזה שם משפחה לשאת, מבהירים לה שהדבר לא ממש מעניין אותם. הוא רק “הבעיה שלה”. יתר על כן, כשגבר מחליט למשל לקחת שם משפחה חדש, ביחד עם אשתו, הוא זוכה להערכה ולהתפעלות. “המעשה שנועד לסמל שותפות, הדדיות ושוויון בין בני הזוג השיג בדיוק את ההפך, כשהוא ממחיש את ההבדל העמוק שקיים בין השם שלו לבין השם שלה,” שהרי אשתו לא זוכה בדרך כלל לשום תגובה על אותה החלטה עצמה…

אחת האבחנות המעניינות ביותר של מיכל רום מגיעה לקראת סופו של הספר. “השאלה ‘איך קוראים לך?'”, היא כותבת, “היא שאלה זהותית בסיסית, שהתשובה עליה אמורה להיות אחת, יציבה וקבועה.”

אבל זה לא המצב אצל מרבית הנשים. (סטטיסטיקה שהיא מצטטת מראה כי אחוז זעום ביותר של נשים שומרות כל חייהן על שם המשפחה שאליו נולדו: ל87% מהזוגות הישראלים יש שם משפחה זהה, כלומר – שמו של הבעל, ולפי נתון סטטיסטי אחר שדיוקו לדבריה מוטל בספק אבל הוא בכל זאת נותן מושג, אחוז אחד בלבד מהנשים היהודיות בישראל נשאו בשלב מסוים רק את שם המשפחה שהיה להן לפני הנישואין!). רום מצטטת נשים שסיפרו לה מתי ובאילו נסיבות הן מציגות בפני הזולת את שם הנעורים שלהן, את שם המשפחה שקיבלו כשנישאו, זה שילדיהן נושאים אותו, ומתי – את שני השמות. 

והיא מסכמת: “תבנית השימוש הנזילה בשם, למרות שהיא רווחת מאוד, כמעט איננה זוכה להכרה בעולמן של נשים בישראל, ובוודאי שלא ללגיטימציה. חלק גדול מהנשים שפגשתי ניסחו לראשונה את העיקרון המארגן של תבנית השימוש שלהן בשמות שלהן תוך כדי השיחה בינינו, כשהן מתוודות שמעולם לא דיברו על כך קודם לכן, ובוודאי לא הגדירו אותה לעצמן בצורה כה מגובשת.”

כלומר – התשובה לשאלה “איך קוראים לך?” נזילה ולא חד משמעית, בחייהן של נשים. 

נקודה למחשבה!

אסיים בסיפור קצר על שם משפחה, כזה שהיה יכול בקלות להופיע בספרה של רום: אישה אחת שבעלה עזב אותה במפתיע, אחרי שנים רבות של זוגיות, שנחשבה בעיני כל הסובבים אותם טובה ויציבה, חגגה את יום הולדתה בסמוך מאוד לאותה נטישה מכאיבה. בני משפחתו של הבעל הגיעו כדי לשמח, או בעצם – כדי לנחם אותה. ילדיה הגיעו, כמובן, וגם אמה, אחותה, חמותה, ושתי גיסותיה, האחיות של הבעל. 

אחת הגיסות הקדישה מחשבה למתנה שתיתן לגיסתה־הכמעט־לשעבר: בני הזוג רק נפרדו כמה ימים לפני כן, וכמובן שלא הספיקו באותו שלב להתגרש. האישה שנעזבה עדיין לא התחילה אפילו לעבד את הסתלקותו של בעלה מחייה ולעכל את מה שקרה לה. אבל בכרטיס שצורף למתנה כתבה אחותו של הבעל, הגיסה־הכמעט־לשעבר, ברכה, שבה כתבה את שמה הפרטי של הגיסה הנעזבת, בצירוף שם המשפחה הקודם שלה, שם נעוריה, ובכך הצטרפה למעשה לאחיה הנוטש, וסימנה לגיסתה  – את כבר לא חלק מהמשפחה! היו מי שראו במעשה התאכזרות שאינה במקומה. האישה הנעזבת, אגב, שמרה על השם מנישואיה – שם המשפחה של ילדיה! – וכבר שנים רבות שהיא ממשיכה לשאת אותו. 

על הווי החיים הבוהמייני של שנות ה-30 בתל אביב

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב”כסית”…

ה”בטלנים” היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד “גוזלים מזמננו”, כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת “יחדיו”, שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות “בטלנים” ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של “טורים”, וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על “שמן” ו”כרמל מזרחי” ו”עסיס” באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו’… בלי התכוונות לשיחה “אינטליגנטית”, אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה”מרד” בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

לאה גולדברג, “האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה”: לגמוע כמו מים מְחַיִּים!

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא “מסות ורשימות”. לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. “שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים”, היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה “קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין”, וש”חלק גדול מן הקהל יצא” ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא “אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות”, יצא מרוצה: “קיבל את מבוקשו מלוא חופניים”. יונג, היא מספרת “דיבר על האישיות”, על האופן שבו היא, לדבריו, “צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות”, וטוענת ש”זהו קיצור התוכן של דבריו”. מכאן היא עוברת אל “חסידיו של אדולף היטלר”, שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב”שום עבודה רוחנית”.

“‘האישיות’ החדשה מופיעה מאליה,” היא מצטטת את יונג, “ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו.” וכאן היא קוראת באירוניה מרה: “הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!”

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא “מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה”, וסבורה שהם אלה שגרמו “להפיכה הנאצית”. אכן, היא כותבת, “יונג הוא מקרה בודד”, אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים “לזכות בתשואות ההמונים.” היא מדגישה: “הם האשמים. אשמים מאוד.”

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה “לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק”.

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה”שטחיות” שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

“האומץ לחולין”, שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג’יימס ג’ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה “אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה”. והיא תוהה: “איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?”

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי “היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת”.

ההגדרה של קולרידג’, שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: “פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן”.

גוגול מסביר כי “סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה”.

אמילי דיקנסון “מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: ‘אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?”

אריסטו בפואטיקה כתב ש”אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה”, כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת’ כתב ש”שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה”.

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן “המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו.”

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא “הריתמוס”, היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את “עבודת החולין” הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו “מתנגש” עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: “אינני מחפש, אני מוצא”. והיא מסבירה: “משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר.”

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה “מה התכוונת לומר בזה?” השיב: “אינני מתכוון, אני אומר.”

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, “סמלי לשון”, הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – “עינייך יונים”, שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה “כמו”: “שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה”, ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: “השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן.”

בפרק “המשורר והשיר” עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

“השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת.”

“על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא.”

“נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו.”

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב”מרד” נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר “בין נהר פרת ונהר חידקל!”) ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

מסה קריטית, “מחשבות על הקרפדה המצויה”: דברים שגודשים את הלב בשמחה

אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה “מסה קריטית”.

כך כתב קון בפייסבוק: “אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו.”

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?”

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה “טלפונים ועורבים” מאת פבלו קצ’אז’יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש”חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו”. אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם “אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים”.

במסה “התיק” (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: “שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות” שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, “הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך,” מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: “ביקורת ספרותית מחמירה ביותר.”

במסה “נגד האספירין” (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ’) מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש”הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר.”

ב”קסם ואושר” (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג’ורג’יו אגמבן אם “אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים”, ואם “אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו.”

ויליאם מוריס במסה “מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה “המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים”, וכי “הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם.”

את מאמרו “אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי” (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ’) כתב פראנקו “ביפו” ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה “האפוקליפסה הוויראלית” של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. “[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]” ולכן, כך הוא כותב, הוא “שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים.”

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה “אפוקליפסה” באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא “מחשבות על הקרפדה המצויה”, מאת ג’ורג’ אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג’ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד “אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו”, את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את “הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו.” כמה יפה הוא מראה את “האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון.”

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, “בכל פברואר מאז 1940”, הוא התחיל לחשוב “שהפעם החורף יימשך לנצח.” אבל האביב חזר, “פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר.” המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת “מחשבות על קדפדה מצויה”, כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, “בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים”.

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.

יעל מונק, אורנה לביא־פלינט, איתי חרל”פ, “פיקציה – מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה”: האומנם פסיביות ונאיביות אינטלקטואליות?

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג’אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י”ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. “מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית.” עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק “מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו”, גם אני זוכרת כיצד “בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות” והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי “המזרחיים”, ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר “משחקת” עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה “ייצוג מונוטליטי ‘לבן’ (אשכנזי)”, ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה”יהודי־ערבי”, “לפחות כמשאלת לב”.

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק “העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד“, משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, “טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה”, אבל הסדרה הישראלית “כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק”, ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז’אן ד’ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו”הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית” – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  “הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז’אן ד’ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז’אן ד’ארק היא מועמדת ל’משפט שדה’ מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז’אן ד’ארק המיניות שלה היא במוקד.” מעניין!

במאמר “בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי” כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס’ יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א’ ב’ יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: “קורות ‘האויב’ על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות” מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת “אשליה של אחדות מגוננת”, לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים “גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי,” כש”זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית.” פאודה מסמנת את “התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי”, וכמו כן “מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית”.

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר “קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה” מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג’, שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

“הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה ‘טלוויזיה ג’ או ‘הטלוויזיה שאחרי’. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה ‘באז.'”

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: “מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות.” אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: “רוב רובה של הטלוויזיה כיום,” כתב אדורנו, “מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות”. כלומר, הם מבארים, “ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות”. אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

בן מקנטייר, “הסוכנת סוניה”: איך החלטות של אדם אחד משפיעות על מיליונים

“היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל”.

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ’ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ’, “הפנים הלא נשיות של המלחמה” – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא “זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה”, ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה”טיהורים” הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו “העידן הרופף, המפחיד, של ‘השמדה הדדית מובטחת’.” 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים “פרסומים זרים” שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה “בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני,” ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו “רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה ‘באה מרקע משפחתי בורגני.'” בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי “לטהר” אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא “חיים של אחרים” שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא “חיים של אחרים”. הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה”מקצועיים”). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז’דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, “השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: ‘לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.’ האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, ‘וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.’ אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ’כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, ‘שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'”

“פגום מאוד”? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג’יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל”ידידה” של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 


תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

 

AGENT SONYA Ben Macintyre

ולא “מכר את נשמתו לשטן”?

מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי “צלב החץ” התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב”רכבת קסטנר”, אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.

התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע “הפתרון הסופי” בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.

עופר אשכנזי, דוד בר-גל, ערן רולניק, “איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה – בעקבות חליפת המכתבים ‘למה מלחמה'”: כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה?

כשהספר שלפנינו ראה אור, באוגוסט 2018, לא יכולתי להעלות על דעתי עד כמה מפחיד ורלוונטי הוא ייעשה כעבור פחות מארבע שנים. המלחמה הניטשת עכשיו שוב על אדמת אירופה, הזוועות שאנחנו עדים להם, ועדיין לא יודעים לאילו תהומות יגיעו, מעוררות רצון לקרוא את הספר, ואם לא להבין, לפחות – לחשוב שוב בעזרתו על הסוגיות הרות הגורל שהוא מעלה.

פרויד ואיינשטיין הוזמנו ב-1932 לכתוב זה אל זה ולהשיב על השאלה הבלתי אפשרית “למה מלחמה?”, כל אחד מנקודת המבט החכמה והמיוחדת שלו.

הספר נפתח בתשובותיהם לשאלה, ובעקבות זאת יוחדו הפרקים הבאים לדיון על עמדותיהם. הכותבים השונים מתייחסים לדברים של איינשטיין ושל פרויד, מפתחים אותם, ומציבים אותם בתוך הקשר היסטורי, חברתי, פוליטי והגותי.

התוצאה מרתקת, וגם מפחידה, בעיקר לאור מה שקורה עכשיו על אדמת אוקראינה.

איינשטיין ופרויד כתבו את המסות שלהם לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בניסיון למנוע מלחמה נוספת על זאת האיומה שכבר היו עדים לה, במחשבה שאם תבין האנושות מה המקורות לאלימות האיומה שבני האדם כופים זה על זה, יוכלו למנוע אותה.

כבר ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן עדיין לא ידעו שהיא “הראשונה”…) קרא איינשטיין להפסיק מיד את הלחימה. פרויד לעומתו לא תיעל את מעמדו הציבורי בנסיון להשפיע על השיח הציבורי או על הפוליטיקה, שכן העדיף את הסולידריות המדעית, הניצבת מעל ללאומיות, על פני הפוליטיקה האירופית.

למעשה, גם איינשטיין התנגד ללאומנות ואפילו ללאומיות. הוא סבר שכדי למנוע את “פורענות המלחמה” יש להקים ארגון על־לאומי, שתהיה לו “סמכות בלתי מעורערת” ושיהיה בכוחו “לפסוק דין ולהוציאו לפועל”.

שאלתו – “כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה [של הכנופייה]” מהדהדת היום ביתר שאת. מדוע מסכימים החיילים הרוסים להפציץ בית חולים לילדים? מדוע הם מצייתים לפקודות? מדוע יצאו לדרכם, כדי לפלוש לארץ שכנה ולזרוע בה הרס, חורבן ומוות של חפים מפשע?

תשובתו של איינשטיין היא ש”בבני אדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזו קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים”.

פרויד, כמובן, יכול להזדהות עם התפישה הזאת. הוא מסכים עם איינשטיין ש”מקנן בבני האדם איזה דחף לשנוא ולהשמיד, שמאפשר את שיסוים אלה באלה,” והוא מפרט בתשובתו את מה שכל בן תרבות כבר מכיר מאז: את עיקרי תורתו הקובעים כי בכל אדם ובכל חברה אנושית, מתקיימים שני דחפים: הליבידו, או הארוס, שהוא יצר החיים, ולעומתו התנתוס, יצר המוות ההרסני שכן “היצור החי שומר על חייו על ידי כך שהוא הורס חיים זרים”. לפיכך, על פי פרויד, אין טעם לנסות לסלק את נטייתו של האדם לתוקפנות, אלא שיש “להסיט אותה ככל האפשר” כדי שלא תגרום למלחמה.

ועם זאת, קובע פרויד, “המלחמה מחריבה חיי אדם מלאי תקווה, כי היא מביאה את האדם לידי מצבים מחפירים, כי היא אונסת אותו לרצוח אנשים בניגוד לרצונו, כי היא משחיתה נכסים חומריים יקרי ערך פרי עמלם של אנשים”, ובעצם אנחנו מתקוממים נגדה כי “אנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו”. אז מה גובר? הארוס או התנתוס? “העמדה התרבותית,” גורס פרויד, “איננה אוטופית, ולא ירחק היום שתביא לקץ למלחמות.”

כמה מייאש לחשוב על כך שרק שבע שנים אחרי הסיכום האופטימי הזה שכתב פרויד למאמרו פרצה המלחמה ה”שנייה” שזוועותיה עלו אפילו על אלה של קודמתה.

וכמה מייאש להיווכח עד כמה התרחקנו מההבטחה למציאות שבה נחיה במצב של “קץ המלחמות”. כאמור, דווקא במציאות הנוכחית המאמרים השונים בספר מעניינים שבעתיים.

כך למשל בראשון, “אחריתה של מופתיות: בשולי התכתבות איינשטיין-פרויד” מנתח ערן רולניק את האינטראקציה בין שני האישים, את “הסתייגויותיו של פרויד”, ממכתבו של איינשטיין שהועבר אליו, ואת נכונותו להמשיך בכל זאת בדיאלוג הפומבי.

איינשטיין “הבטיח” לפרויד שלהתכתבות ביניהם יהיו “השלכות חיוביות על מעמדה של הפסיכואנליזה”, ואכן במאמר “פרויד על מלחמה ומוות” טוען לירן רזינסקי שפרויד ראה צדדים חיוביים במלחמה (!): “שאין זה רע כל כך שהמלחמה ניפצה את האשליות שלנו”, כי כך נוכחנו שהתיאוריות שלו נכונות, וש”כעת לפחות נכיר את עצמנו יותר טוב, והיכרות עצמית היא לב־ליבה של הפסיכואנליזה”… לדעת רזינסקי פרויד חשב שהמלחמה “חשפה את טבענו ‘האמיתי’, האלים, העוין”.

בהקשר של התנתוס כותב פרויד על המוות, ובפרפרזה על הפתגם “אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה”, הוא מוסיף: “אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות.” בהקשר זה יש לו אבחנה משעשעת למדי: פרויד מציין “את הנטייה היהודית […], להגיד על מי שמת שהדבר אירע, למשל כי סבל מדלקת ריאות או כי המסכן מת בתאונה, כאילו אם לא היה מת בתאונה היה חי לנצח, ופוסק: ‘נֵיאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת מסיבות טבעיות. לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק'”…

בפרקים האחרים בספר עוסקים הכותבים בהבטים שונים של הדברים שכתבו פרויד ואיינשטיין. כך למשל הפרק “הממשל הבנילאומאי ובעיית השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין” כותב יונתן מטיוס על שאיפתו של איינשטיין (שמוזכרת במכתבו מ-1932) לכונן קהילה פוליטית שאינה מבוססת על הגדרה של לאום ושל ריבונות. בהקשר זה מעניין לקרוא מה הייתה השקפתו על הציונות: הוא סבר שזכותם של היהודים להשתקע במעין “מרכז” שישכון בארץ ישראל, אבל התנגד להקמתה של מדינה יהודית. עמדתו הייתה של אדם “החף מכל רגש לאומי”, כפי שכתב לפרויד. תכלית הציונות הייתה בעיניו לשמש “מרחב שבו היהודים לא יצטרכו לבדל עצמם מסביבתם”, והוא האמין ש”מרחב שכזה יאפשר להם ‘לפתוח את השערים לכל הערכים הבין-לאומיים’ להשתחרר מ’הגטו הלאומי'”. לכן חזונו היה לקיים “יחסים ‘הוגנים’, בני קיימה בין יהודים ובין ערבים במרחב הארץ-ישראלי, בחסות אימפריאלית בריטית”, חזון שלא התממש, כמובן.

ענר גוברין במאמרו “מלחמה ומלנכוליה – הלכי רוח של פרויד והשפעתם על כתיבתו” התמקד בדבריו של פרויד, והראה כיצד ניתח הלה את “המצב הנפשי הפרימיטיבי” שהאנושות הייתה עדה להתפרצותו, כאז, כן היום!

ריצ’רד קרוקט במאמרו “איינשטיין, הפצצה ומרוץ החימוש” דן בעמדותיו של הפיזיקאי הדגול בעניין פיתוח פצצת האטום. “בשל הזיהוי הבולט של איינשטיין עם התחום, מפתה להניח שמעורבותו הפוליטית בנושא הייתה אופיינית לפעילותו הפוליטית בכלל”, מה גם ש”איינשטיין נקרא סבה של פצצת האטום, מפני שהיא הסתמכה, בסופו של דבר, על פריצת דרך תיאורטית שאליה הגיע ארבעים שנה לפני הירושימה”. ובכל זאת, איינשטיין, עם כל מעורבותו, היה, לדברי קרוקט לא יותר מאשר “צופה מהצד”.

ויויאן שטרית-וטין במאמרה “נוסטלגיה בלתי פוסקת לאינטימי: ‘למה מלחמה?’ והשאיפה לשלום” כותבת על ה”ציפייה המועברת מדור לדור – הדרישה האתית הקיימת אצל כל ילוד מעולם המבוגרים, הנדרש למלא את אחריותו הבלתי נמנעת כלפיו וכלפי הישרדותו”, ומשלבת פרטים מניסיונה כמטפלת, למשל ממה שראתה בקליניקה במהלך הקיץ של 2014, כשרקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר דרום הארץ”.

עפרי אילני במאמרו “‘מחנכיו של המין האנושי’: על האידיאה של ‘שליחות היהודים’ בעידן המודרני” תוהה אם עמדוץיהם של פרויד ושל איינשטיין (ושל מנהיגים והוגים יהודים אחרים) קשורות ביהדותם, ופיקי איש שלום במאמרו “למה תיאורטיקנים? מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותאוריה”, תוהה איזה מחיר משלמת האנושות על טעותם של המעטים, המנהיגים. ה”טעות” היא אותו “ששון היציאה אֱלֵי־קרב” שאותו ניסו למנוע איינשטיין ופרויד במכתביהם מ-1932. מה מעמדם של שני המומחים הללו, בשיח הדמוקרטי? מהי בכלל מומחיות? איך הגיעו למעמד שבו ביקשו מהם בכלל להביע את עמדתם לגבי השאלה “למה מלחמה”?

כל אלה סוגיות מרתקות. אבל בימים אלה מצאתי את עצמי מתמקדת בשאלה החשובה, המרכזית: מה קורה לבני האדם ברגע לפני שהם יוצאים למלחמה?

הציטוט ממאמרו של רזינסקי, המסכם את דבריו של פרויד, מאלף:

“במלחמה שיקול הדעת והמחשבה הזהירה על העתיד, נמוגים נוכח אשליות נרקיסיסטיות של יוקרה ושל גבורה שבסופו של דבר אינן אלא הכחשת המוות. אומות יוצאות למלחמות, מקריבות את אזרחיהן ואת חייליהן, שׂשׂות אלֵי־קרב תוך כדי הכחשה של המוות ושל האובדן, ואמונה נרקיסיסטית בניצחונן, שבסופו של דבר היא הכחשה של המוות, אופוריה נטולת בסיס. ההמונים תומכים בהתלהבות, לכודים גם הם באשליית הכוח הנרקיסיסטית ובהכחשת מחיר המלחמה. אחר כך, כשהמלחמה מתמשכת, ודם החיילים מוקז, כשמוֹדעוֹת האֵבל הולכות ורבות, כשעוד ועוד משפחות מאבדות את בניהן, כשבשׂדה הקרב ההישגים מתמהמהים להגיע, בין אם נמשכת מלחמת החפירות, ובין אם האויב מסרב להיות מוכרע, אשליות הניצחון מתאדות לאיטן, ואנו נותרים עם המציאות הכואבת והמרה וגם עם המורכבוּת, ועם הצורך לנהל עולם בשיקול דעת, במחשבה תחילה, בהכרה באחֵר ובכאבו, ולא מתוך חשיבה נרקיסיסטית.”

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה בדייקנות מבעיתה את הדברים הללו.

הצלחתם המזעזעת של הנאצים להרוג את היהודים בקלות וללא התנגדות “היתה תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות”. 

את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד”ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב”משפט קסטנר” ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז’, כך סיכם השופט הלוי:

א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).

ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז’ השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.

ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…

ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ”ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…

ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז’ ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי ‘ועדת ההצלה’ שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז’ לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.

השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של “ועדת ההצלה”. השופט הסיק שקסטנר “מכר את נשמתו לשטן” בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים”. מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.

קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.

בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד”ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.

שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה “תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות”. 

ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?

רות לנדאו, “מחיר השתיקה – ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה”: מה יותר שפל מזה?

האם יש לי צורך באישוש נוסף לדעתי על קסטנר, שכבר התגבשה לפני כמה שנים (ב-2013 ראה אור רומן שכתבתי, מעקב, וכאן סיפרתי איך הוא נבע ממה שמכונה “פרשת קסטנר”)? מסתבר שכן. כי ברגע שראיתי שראה אור ספר חדש – מחקר על הקשר שיש בין השמדת יהודי הונגריה לבין מעשיו של קסטנר (ובעצם, ההתנהגות של ההנהגה כולה) – הזדרזתי לקרוא אותו, בנשימה עצורה.

כמו בכל פעם שאני נוגעת בסוגיה, התעוררה בי גם תחושה קשה של מחנק ושל זעם צורב. הפער הבלתי נתפס בין מעשיו המחרידים של קסטנר, לבין ה”טיהור” והגלוריפיקציה שהוא זוכה לה – במידה רבה בשל נכדתו, שרת התחבורה הנוכחית, שמרבה להתפאר בסבה ולצייר תמונת דיוקן של מעין גיבור רב מעללים שנרצח על לא עוול בכפו – יכול להטריף את הדעת. השוני התהומי בין דימויו של קסטנר כקורבן וצדיק לעומת דמותו המצטיירת מעוד ועוד מחקרים, לא נותן לי מנוח.

והרי אלמלא נהג כפי שנהג, אלמלא רימה והפיץ כזבים שבעטיים עלו היהודים בערי השדה של הונגריה לרכבות שהובילו אותם להירצח באושוויץ, אלמלא הונה אותם במכוון, אני לא הייתי קיימת: בני המשפחה שממנה באתי גרו בסמוך מאוד לגבול עם רומניה. אילו לא הסתיר מהם קסטנר את מה שידע על הצפוי להם, אילו לא שכנע אותם שמוטב להם לשבת בשקט ולשתף פעולה עם הגרמנים, הם יכלו די בקלות לנוס על נפשם, לחצות את הגבול ולהינצל. לכאורה, יכלו להיות לי סבתא ודודה (שנרצחו בשטוטהוף), אבל זאת כמובן מחשבה אבסורדית, שכן בנסיבות אלה בכלל לא הייתי באה לעולם.

אז נעזוב אותי, ואת הסיפור המשפחתי שלי. נעבור אל המחקר המבוסס, המפורט, המדויק מאוד, שערכה פרופסור רות לנדאו, שלימדה עבודה סוציאלית ואתיקה באוניברסיטה העברית, ופנתה ללימודי היסטוריה אחרי שיצאה לגימלאות. פרופסור לנדאו החליטה לחקור את קורותיהן של שתי הקהילות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, “בעקבות העניין האישי” שלה, כבת לניצולי אחת הקהילות הללו.

המסקנות שהיא הגיעה אליהן נכוחות וחד משמעיות: קסטנר אכן “מכר את נשמתו לשטן,” כפי שקבע השופט בנימין הלוי.

לנדאו מובילה את המחקר שלה בשיטתיות, ותוך התבססות על מקורות רבים. היא מפרטת את המהלכים שהובילו לרציחתם של מאות אלפים מבני שתי הקהילות שבהן התמקדה, ורק בסופו של דבר, בפרק האחרון, היא מסכמת בצורה מסודרת את כל מה שאפשר לכתוב על קסטנר, על אישיותו המזעזעת ועל מעשיו המתועבים.

רבים מתנגדים לקביעתו של הלוי שקסטנר מכר את נשמתו לשטן בטיעון הנפוץ: לא היית שם, אין לך זכות לשפוט. מי שטוען כך פשוט אינו בקיא בפרטים, ואינו יודע מה היה מיוחד כל כך בהתנהגותו של קסטנר, מה היה שונה במידה קיצונית בין מעלליו והאופי של מעשיו, לבין אלה של ניצולי שואה אחרים, גם אלה שנמנו עם המנהיגים של הקהילות השונות.

רבים סבורים שאין לדון את קסטנר לכף החובה גם מכיוון שבזכותו ניצלו 1,684 בני האדם שהיו על “רכבת המיוחסים”, זאת שיצאה מבודפשט, הגיעה לברגן בלזן, וכעבור כמה חודשים, בשני סבבים, הובילה את נוסעיה לשוויצריה, ואל החופש.

אכן, נוסעי אותה רכבת ניצלו בזכות קסטנר, אבל רבים אינם יודעים מה היה המחיר ששילמו עשרות אלפי יהודים אחרים, אלה שעלו על הרכבות בדרכם להירצח באושוויץ, רק מכיוון שקסטנר גרם לכך שיעודדו אותם לשתף פעולה, לעלות על הרכבות בדרכן אל המוות, בלי להתקומם ובלי להתמרד, בלי שניתנה להם ההזדמנות לקחת את גורל בידיהם, לנסות לנוס על נפשם, או להתחבא, או לשחד את השוטרים המעטים (לא היה צורך ברבים, היהודים השאננים נהגו לפי ההנחיות של ההנהגה שלהם, ובכך שיתפו פעולה עם רוצחיהם!) ששמרו על הסדר, כל זאת רק כדי שהוא יוכל להוציא את הרכבת “שלו”!

לנדאו נשענת, בין היתר, על ספרו של החוקר האנגלי פול בוגדנור Kasztner’s Crime, ומספרת על ביקורו של קסטנר בעיר הולדתו, קלוז’ (קולז’וור בהונגרית), ביום שבו הועברו יהודי העיר לגטו. קסטנר לא הגיע לקלוז’ בכוחות עצמו. קצין אס-אס, רודי סדלצ’ק, הסיע אותו לשם במכוניתו! “האם היו מנהיגים יהודים נוספים שהאס-אס העמיד לרשותם נהג, קצין בכיר, כדי שיסיע אותם לעיר שנמצאה במרחק 460 ק”מ מבודפשט, כשש שעות נסיעה ברכב?” תוהה לנדאו, ומוסיפה שאלה רטורית: “אולי הייתה לגרמנים מטרה כלשהי שרצו לשיג בנסיעה זו של קסטנר לעיר הולדתו?”

קסטנר עצמו סיפר בדו”ח שכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה שהוא שאל את דיטר ויסליצני, אחד מעוזריו הבכירים של אייכמן, מתי (לא האם!) יגורשו יהודי הונגריה. אכן, הוא ידע שהגירוש עתיד להתרחש בקרוב, וגם על מה שצפוי לקרות למגורשים, שהרי היה בין המעטים שקראו, כבר בסוף אפריל או בתחילת מאי 1944, את הדו”ח של ורבה ווצלר, שני ניצולים שהצליחו לברוח מאושוויץ ומסרו עדות שפירטה את מנגנון הרצח במחנה ההשמדה. יתר על כן, ורבה ווצלר גם סיפרו שבמחנה מכינים את התשתית להעברתם של יהודי הונגריה: למשל, הניחו מסילת ברזל נוספת. הם גם שמעו את אחד השומרים במחנה שדיבר על כך ש”בקרוב נאכל נקניק הונגרי טוב”. גורל יהודי הונגריה היה ידוע אם כן מראש, גם לקסטנר.

מדוע אם כן הסיעו אותו הגרמנים לקלוז’, לפני תחילת ה”גירוש”?

כדי שיזהיר את היהודים מפני ניסיונות לברוח! כדי שירגיע אותם. כדי שיביא לכך שהשקט יישמר. “קסטנר נשלח על ידי הגרמנים לעיר הולדתו מפני שהם היו בטוחים שהוא יעזור להם למנוע את בריחת הקורבנות מהעיר.” וקסטנר מילא אחר מבוקשם. “הוא שוחח עם ראש הקהילה האורתודוקסית בעיר, זיגמונד לב, שהרגיע את ההמונים בגטו, והבטיח להם שהם יילקחו לעבודה בקנירמזו, ושהמשפחות יישארו ביחד.”

“משם נסע קסטנר בחזרה לבודפשט, כדי לסייע בהכנת רשימת המועמדים מקלוז’ ל’רכבת קסטנר.'”

לנדאו מתווכחת עם תומכי קסטנר. כך, למשל, עם דבריו של ההיסטוריון יהודה באואר, שטוען כי “המידע היה מצוי בידיהם של היהודים, אך הם סירבו להאמין לו”. היא מצטטת את רות לין, פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, שהעלתה את השאלה “כיצד היהודים יכלו שלא להאמין במידע שלא קיבלו?”

אילו הודיע קסטנר ליהודים מה עתיד לקרות להם, הם לא היו נאחזים בתקוות השווא, שמקורה בהבטחות של הגרמנים לפיה המשפחות “יישארו ביחד לצורך ‘יישוב מחדש.'” והיא מסבירה: “אילו ידע הציבור היהודי שהמשפחות מועברות לשם לצרכי השמדה, סביר להניח שהיו כאלה שהיו מוכנים להתפצל”, וכדי להציל את הילדים “משפחות רבות יותר היו מוכנות לוותר על רצונן להישאר ביחד.” אבל לשם כך הם היו צריכים לקבל “מידע אמין ממקור מוסמך או בעל סמכות”, והמידע שקיבלו שירת לא את גורלם של היהודים אלא את תוכניותיהם של הגרמנים: אל תברחו, אמרו להם. מסוכן לנסות לחצות את הגבול עם רומניה (בפועל כל מי שהשתמשו בנתיב הבריחה הזה ניצלו! הרשויות ברומניה העלימו עין! “בפועל המשיכו הרומנים להתייחס במידה רבה של סובלנות. הם הוציאו הודעות סודיות לרשויות משמר הגבול שלהם, להקל על כניסתם של הפליטים היהודים מהונגריה”). היו גם הזדמנוית אחרות להינצל “בתמורה לכסף, או בעזרת אנשים שגילו אומץ ורצון לעזור”. אבל הנרצחים הלכו בשקט אל מותם, כי לא ידעו מה צפוי להם.

ורבה, אחד משני העדים שהצליחו לברוח מאושוויץ וסיפרו מבעוד מועד על מה שמתרחש שם ועל מה שצפוי ליהודי הונגריה, כתב לימים, בספר שפרסם אחרי המלחמה, כי “במשך כל שהותו באושוויץ לא פגש יהודי אחד שידע דבר על תאי הגזים, לפני שהגיע לשם.”

קסטנר ידע.

הטענות נגדו רבות, והן מפורטות ומוסברות היטב לאורך הספר.

כך למשל הוא העז להשמיץ אחרים. למשל, את משה קראוס, שבניגוד לו, אכן הציל יהודים רבים, ואת יואל ברנד, שנסע – בעידודו של קסטנר! – לארץ ישראל, כדי לנסות לגייס כסף ומשאיות, ולהמשיך את המשא ומתן המפורסם עם אייכמן, שהבטיח, לכאורה, לשחרר יהודים תמורת סחורה. “נסיעותו של יואל ארצה הייתה שגיאה גורלית שאין לתקנה”, כתב קסטנר, בחוצפה שלא תתואר, שהרי הוא היה שותף למהלך, שאכן, אגב, היה מופרך. פול בוגדנור מראה במחקרו כיצד תבעו הגרמנים מהיהודים לשמור על סודיות בנוגע למשא ומתן שכונה “סחורה תמורת דם”. את מי שירת מעטה הסודיות והשתיקה? כמובן שרק את הגרמנים, שהרי כל אותה עת המשיכו הרכבות לשאת מאות אלפי יהודים אל מותם! אפשר לקשר זאת כמובן לשמו של הספר שלפנינו: “מחיר השתיקה”!

פרק הסיום, שבו מונה לנדאו אחת לאחת את הטענות כלפי קסטנר, לא רק מעשיו אלא גם אישיותו, מעורר פלצות: למשל – הנטייה שלו לחיות חיי מותרות, על חשבון אחרים. “מתגורר הוא בפנסיון מפואר ורמת חייו גבוהה היא לגבי איש תנועה פרולטרית,” היא מצטטת דברים של שמואל שפרינגמן. על כך הוסיף יואל ברנד וכתב, ש”לא היה לו די כדי לספק את צרכיו”, ולכן נהג לעתים מזומנות ללוות כספים, עוד לפני שפרע חובות קודמים, “התנהלות שהוציאה לו שם של אדם קל דעת.” אחדים מראשי הקהילה בקלוז’ טענו שהוא מעל בכספי הקהילה, ושעם הכסף הזה פדה את הזכות של היחידה שאליה הוצב שלא להשתתף בעבודות הכפייה שהוטלו עליה. פליט מסלובקיה שהיה אמור לקבל מקסטנר כסף נדהם כשזה ניכה ממנו כמה מאות פנגה (מטבע הונגרי), ויואל ברנד נדהם כשקסטנר תירץ באוזניו את המעשה: “גם אני צריך לחיות. כאשר אינני עובד אצל ‘קרן היסוד’ חייבים אתם לספק את צרכי”. וכך “כספים שהגיעו מיהדות העולם […] שימשו את קסטנר לקיים חיי רווחה בבודפשט”. למשל, כשהגיע לברטיסלבה, בעיצומה של המלחמה, “הוא התאכסן במלון קרלטון, המלון המפואר ביותר בעיר.”

כל אלה עדויות אופי על אדם מושחת, נהנתן ונצלן, אבל הן כמובן לא לב הטענות נגד קסטנר. העניין העיקרי, החמור מכול, הוא כמובן לא שהוא “לא הזהיר את היהודים לגבי הגורל הצפוי להם” (כפי שגורס יהודה באואר), לא שהוא השמיט מידע, אלא שהיה “שותף להונאה הנאצית”! “קסטנר מנע ניסיונות בריחה מהגטו בקלוז’, על ידי כך שהפיץ מידע מטעה לגבי חיזוק כביכול של השמירה בגבול הרומני ועל ידי עידוד המנהיגים להרגיע את היהודים באמצעות שקר על יישוב מחדש במקום אחר בהונגריה”! לא רק את יהודי קלוז’ הוא הונה. כשהגרמנים העבירו אליו גלויות דואר שהנרצחים נאלצו לכתוב לפני מותם, ובהן סיפרו שהכול בסדר, הם “עובדים בקנירמזו” (יישוב לא קיים שהגרמנים בדו), דאג קסטנר להעביר אותן לקהילות השונות!

מזעזע ומעורר תהיות לקרוא על יחסם של הגרמנים כלפי קסטנר ש”היה יוצא דופן. הוא היה היהודי היחיד בבודפשט שהתגורר בבית שלא סומן כיהודי, הוא לא נדרש ללכת עם מגן דוד צהוב על דש בגדו, והטלפון שלו לא נותק כמו אלו של היהודים האחרים. הוא היה היחיד שהורשה להחזיק במכונית פרטית ולנסוע בה באופן חופשי לווינה ולברטיסלבה.”

בחודשי המלחמה האחרונים “את מירב זמנו הוא מבלה עם חבורת קצינים נאצים מהאס-אס.” קסטנר לא ברח ולא התחבא. הוא “חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע ‘הפתרון הסופי’ בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945, תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים”! באפריל 1945 שהה קסטנר ימים אחדים בברלין, “כשהוא שוכן בדירתו של אחד מעוזריו של בכר”. האומנם אי אפשר להסיק מכך כי אכן “מכר את נפשו לשטן”?  

לא כתבתי כאן כלום על יחסו לחנה סנש ולאמה (הוא סירב לעזור לשתיהן!), ולא על שני הצנחנים הארץ ישראלים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שאותם שכנע להסגיר את עצמם לגרמנים. (גולדשטיין נרצח במחנה הריכוז שאליו נלקח), ולא הזכרתי את עדותו של קסטנר לטובת כמה פושעי מלחמה נאצים, בראשם קורט בכר. אלי רייכנטל, בספרו האמנם נרצח פעמיים? מראה מה היו המניעים האמיתיים לַמּעשה, שאותו ניסה קסטנר להסתיר מעיני הציבור בישראל.

העותק של הספר שקראתי עתיר בסימונים, הערות, הדגשות וקריאות של זעם ותסכול שכתבתי בשוליים. בלבי – צעקתי בלי הרף. יש לקרוא את הספר הזה. חשוב לדעת מה קרה באותם ימים. חשוב ללמוד ולהבין איך יוהרה, שחיתות מוסרית ואדישות לזולת של אדם אחד יכולות להשפיע על גורלם של מאות אלפים. כ-564,500 מיהודי הונגריה נרצחו בתוך כמה חודשים, ביעילות ובלי תקלות. לרמות אותם, להסביר להם שמוטב שישתפו פעולה, ואז – בשקט בשקט להבריח את בני משפחתך וידידיך, ולהינצל בעצמך, מה יותר שפל מזה? אמנם לא כל הקורבנות רשומים על שמו של קסטנר, אבל די בעצם התהייה אם, וכמה מהם, יכלו להינצל אילו נהג אחרת.

מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה?

כך כתבה אירית פורת בפתיח לספרה החדש: “יום אחד זה קורה: נעשינו מעסיקים. לא בחרנו בכך, לא רצינו, אלא שאימא זקוקה לטיפול סביב השעון, או כמו שהרופא כתב בסיכום הרפואי: אימא זקוקה לטיפול ולהשגחה 24 שעות. ‘אני לא מבין בזה כלום’, אומרים לי בני משפחה שנאלצים לחפש עובדת זרה שתטפל באימא. למי פונים? למי מותר להעסיק? מיהן העובדות הזרות? לבחור בגבר מטפל או באישה? מאיזו ארץ? כמה אני צריך לשלם לה? מהם החוקים שמחייבים אותי ואותה? איך אני צריך להתכונן? איך אשכנע את אימא? היא בכלל לא רוצה. אני לא יכול יותר לטפל באימא – נשחקתי. מה זה אומר? שאני בן רע? איך נסתדר עם מישהי זרה שתסתובב בבית של אימא?

כדאי להתכונן להעסקה מסוג זה, זו העסקה יוצאת דופן, אין עוד עובד במשק שנמצא בבית המעסיק שלו כל שעות היממה. זו העסקה שמזמנת אינטימיות (‘אני מחפשת מישהי שתאהב את אימא’) וגם ניצול (‘אני משלם לה כמה שאמרו לי בסוכנות, 4600 ₪ והיא צריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע’), התעלמות מצרכים בסיסיים (‘מה זאת אומרת שהיא לא מוכנה לקום בלילה? זו העבודה שלה’) ועוד ועוד.

בנוסף, זו העסקה שמזמנת שאלות מוסריות, כמו מהו ניצול, מהי העסקה בתנאי עבדות, מי תלוי במי ומיהו בעל הכוח, מה חוקי ומה לא חוקי.
בספר שלי ניסיתי לענות על השאלות האלה וגם לעסוק בסוגיות עקרוניות.
אני רוצה לקוות שהספר שלי מכוון להעסקה מוסרית עד כמה שניתן בתנאים הנוכחיים, או במונחים של וויניקוט: העסקה מוסרית דייה.”

בספר של ד”ר אירית פורת, שהדיסרטציה שלה  עלתה כאן בבלוג, היא סוקרת ביסודיות וביעילות את הדילמות השונות המתעוררות אצל מעסיקים שנאלצים להתחיל להעסיק אדם זר, לרוב אישה, באחד ההורים, שלהם, או בשניהם.

הספר הוא מדריך מעשי שעונה על שאלות פרקטיות, החל מהבסיסיות ביותר: מאיפה מביאים עובדים זרים? למי פונים? מה הזכויות של בני המשפחה שנעשו מעסיקים? והוא גם מדריך מוסרי למי שרוצים לנהוג כיאות באישה הזרה שתיכנס עמוק לתוך חייהם ולתוך המקומות הפרטיים ביותר של ההורים.

הפרק הראשון מתחיל בשאלות הבסיסיות “מה נשתנה? איך הגענו לסיטואציה?” הפרק השני סוקר את העבר, ומברר מה השתנה: “מי טיפל בזקנים לפני שהגיעו לכאן הפיליפיניות?” הפרק השלישי בודק מה הבדלים שיש בין “המטפלת העיקרית” וה”המטפלת הלא-פורמלית.” אחרי כן מגיעות העצות המעשיות: איך מקבלים היתר העסקה? עם מי ליצור קשר? מה השיקולים בבחירת מטפלת? איך להתארגן לקראת התחלת עבודתה? איך תתבצע ההתנהלות הכספית במצב החדש? האם כל אחד זכאי להעסיק עובדת זרה? איך מנהלים אתה את התקשורת? האם היא באמת “בת משפחה”, כפי שיש מי שטוענים? מה זה אומר לגביה? מה קורה כשהיא צריכה לחזור הביתה לארצה בתום העסקתה בישראל? ואם היא נכנסת להיריון? מה החששות והפחדים שלכם כמעסיקים? איך מתמודדים אתם? מה עושים כשיש אלימות? כשאתם מרגישים שהיא מזניחה את ההורה? אילו עוד בעיות עלולות להתעורר? מה קורה כשההורה מתאשפז? מה זכויותיה של העובדת לחופשות? ואם היא מתפטרת? או מפוטרת? מה תפקידם של בתי המשפט בקשר שבין עובדת-מעביד? איך נראים יחסי הכוח בין העובדת לבין מעסיקיה? מה כוחם ותפקידם של תאגידי כוח האדם?

אלה כמה מתוך שלל השאלות שפורת משיבה עליהן, תשובות סדורות, מדויקות, ויעילות מאוד.

מאחר שהתופעה של עבודת מטפלות בקשישים נעשית שכיחה יותר ויותר, הספר חשוב, וכדאי מאוד לכל מי שהגיע לסיטואציה שבה הוא נזקק לעובדת זרה לקרוא אותו, ללמוד ממנו ולהפיק ממנו תועלת. הוא מאיר עיניים, מרתק, ובעיקר – שימושי מאוד.

את הספר אפשר למצוא באתר e-vrit, כאן, בקישור

מי ניצח כשחומת ברלין נפלה (ואיך זה קשור למה שקורה עכשיו באוקראינה)?

יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ’וב נשיאה של בריה”מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?

האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.

פרופ’ דוד פסיג, “2048”: על המלחמה באוקראינה – האומנם אין למנהיגים תפקיד מכריע?

זה לא שקריאת הספר מעוררת תחושה שההתנפלות המחרידה הזאת של פוטין על אוקראינה מוצדקת מכל בחינה שהיא, אבל הכתוב בכל זאת מספק איזושהי זווית ראייה אחרת למה שמתרחש.

והוא בעיקר מעורר השתאות, שכן הספר, שראה אור ב-2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין. 

דוד פסיג הוא “הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי”. בין התחזיות הפוליטיות שהוא משרטט בספר יש גם התפתחויות טכנולוגיות שהוא צופה. כך למשל הוא צופה שהאנושות תלמד לגבור על כוח הכבידה, או על מהירות האור, ושמשם תיפתח האפשרות (הדמיונית!) לטלפורטציה נוסח beam me up Scotty (כלומר – שגר אותי למקום אחר), אמרת הכנף המפורסמת, שחזרה תכופות בסדרה “מסע בין כוכבים”. הוא אמנם מזכיר את פיתוחם הצפוי של רובוטים בגדלים שונים, אבל להפתעתי לא דן בנפלאותיה של הבינה המלאכותית ושל הישגיה. אולי מכיוון שב-2010 אפילו הוא לא הבין עדיין לעומק את ההתפתחויות המרהיבות, עותקות הנשימה והמהפכניות, מה ש(גילוי נאות – בני) שחר צפריר מכנה “שינוי טקטוני”: יכולתה של הבינה המלאכותית לכתוב בעצמה קוד תוכנה. 

מכל מקום, עיקר הניתוחים בספר שלפנינו נוגעים בתיאוריות מדיניות. פסיג שוטח בו תיאוריה מפתיעה ולפיה מה שמכתיב את התנהגותן של מדינות, אפילו של מעצמות, הוא דווקא לא הכלכלה, או הערכים שחולקים תושביהן; לא המרקם האתני או הדת שלהן, אלא – תוואי הקרקע הגיאוגרפיים של הארצות שבהן הן שוכנות. הם אלה שדוחפים עמים למלחמות וקובעים את ההיסטוריה שלהם, לשבט או לחסד. 

פסיג חזה, כאמור, את המלחמה באוקראינה. גרמו לה, לדעתו, פחדים טריטוריאליים, ופחדים הם הכוח שדוחף לטעמו את בני האדם למעשים בלתי הגיוניים. לפי הניתוח שלו מובן לגמרי מדוע הרוסים מנסים “לשלוט שוב באזורי החיץ המוכרים להם.” למרבה הדאגה הוא בטוח שאוקראינה היא רק ההתחלה. “זה רק עניין של זמן” עד שהרוסים ינסו להשיב לעצמם את ה”אימפריה” של ברית המועצות, ולהשתלט שוב לא רק על אוקראינה אלא גם על פולין, אסטוניה, ארמניה, גיאורגיה, וכן הלאה. 

לדעתו של פסיג “סביר מאוד להניח שכאשר יסיימו הרוסים את המהלך שלהם באוקראינה ובבלטים”, אחרי שהם “יציבו את כוחותיהם באוקראינה”, גם הפולנים יצטרפו למאבק, שכן “הפחדים הגיאוגרפיים הקמאיים” שלהם יתעוררו בכל עוצמתם. “הם יהיו חייבים לפעול”. פולין עם 40 מיליון תושביה, היא בת ברית של ארצות הברית וחברה בנאט”ו, אבל מדינות אירופה לא ירצו להתערב, ולכן “ארה”ב תיוותר לבדה לקבל את ההחלטה מה לעשות.” 

לדעתו של פסיג מרכז הכובד של כל העימותים, הנוכחי והעתידי, ייטה לעברה של טורקיה, שהוא רואה בה קלף חשוב במשחק הגלובלי. “טורקיה תסכים להשתתף באיגופה של רוסיה אם ארה”ב תעניק לה מכל טוב,” וטורקיה תשמש “מנוף לחץ” על רוסיה, מטעם ארצות הברית. 

מאחר שפסיג תיאר כבר לפני שתים עשרה שנים את ההתנפלות של רוסיה על אוקראינה, אי אפשר לכאורה לדחות על הסף את מסקנותיו לגבי עתידה של ישראל, מה שצפוי לקרות כאן בעשורים הבאים, וכיצד צריכה מדינת ישראל לנהוג. לדעתו “ישראל חייבת להיות כל הזמן פיקחית וערמומית ולא יהירה באשר לכוחה”, (שזה תמיד רעיון טוב כשלעצמו…), אך בד בבד הוא צופה שישראל, לא פחות ולא יותר, תכבוש את דמשק: “לא נמנע שהיא תצטרך לכבוש שטחים נרחבים מסוריה ולבנון”. זה יקרה לדעתו אחרי תקופה שבה יומט כאן חורבן סביבתי, בעקבות תקופה ארוכה שבה יסבול העורף הישראלי ממתקפות טילים ממושכות: “המערכה תתפתח להיות מהירה והרסנית בממדים שהאזור לא ידע מעודו”.

הפלסטינים לא יכולים להשמיד את ישראל, אבל גם אינם מסוגלים להשלים עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים, “בקיצור, הם אינם יכולים להתקדם ואינם יכולים לסגת.” הם “לכודים במאוויהם ובגיאוגרפיה המיוחדת שאליה נקלעו”, ולמעשה “גורלם נחרץ”. 

פסיג צפה ב-2010 ש”המדינה הבאה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל תהיה סעודיה”, ושהסכם השלום עם מצרים לא ישרוד. לדעתו רוסיה תספק לסורים נשק ואמצעים “כדי להטריד את מנוחתם של הישראלים ולגרום להם להתסיס את האזור בפרנויה האופיינית להם”, ובכך “להעסיק” גם את ארצות הברית: “רוסיה תמשיך לרתק את ארה”ב לבעיות שבעולם המוסלמי. לשם כך תדאג לבחוש היטב גם במזרח התיכון.” רוסיה לדבריו תתמוך לא רק בסוריה, אלא “תדאג לספק טכנולוגיה, תמיכה ומשאבים שונים לאיראן, כדי שזו תמשוך אליה את כל תשומת הלב של ארה”ב ותסיט אותה מכל דבר אחר או כדי לשמור לעצמה קלפים לשולחן המיקוח עם ארה”ב בבואה לדרוש ויתורים בעניינה באזורים אחרים – בעיקר במרכז אירופה, ששם עיקר מענייניה.” 

כל ההסברים והתחזיות הללו מעוררים אימה עמוקה. גם ההצעות לישראל, שאותן פסיג מציע בפרקים האחרונים, אינן משככות את האימה או מרגיעות אותה.  

עם זאת, התעוררה בדעתי במהלך הקריאה תהייה עקרונית, שאליה אין פרופסור פסיג מתייחס כלל: איזה תפקיד משחקים בכל זאת המנהיגים? האם אין לאישיותם המסוימת שום השפעה?

לאורך הספר כולו הוא מסביר מהלכים של מדינות על פי האינטרסים הצבאיים והמדיניים שלהן. מכאן שהוא סבור שאת ההיסטוריה קובעים מהלכים “נפשיים” קמאיים של עמים, לא של מנהיגים ספציפיים: הפחד המשותף לכל בני עם מסוים מפני פלישה והשתלטות של בני עם אחר. הוא מתחיל בכך שבני אדם נאמנים קודם כל לבני המשפחה שלהם, שהרי טבעי לו לאדם להרגיש נאמנות וזיקה אל הקרובים לו ביותר. הזיקה הזאת מתרחבת במרוצת הזמן גם אל כל בני עמו. כדי להסביר זאת הוא מראה את ההבדל בין אהבה לבני משפחה, להתאהבות ב”אנשים זרים”, כמו, למשל, זאת של רומיאו ויוליה. הוא טוען שהאהבה והנאמנות הראשוניות הן אלה שטבעיות ביותר לאדם, ושההתאהבות ב”זרים” היא רק שלב מאוחר יותר בהתפתחות האנושית.  

הראייה הזאת שלו נוטלת למעשה את האחריות ממנהיגיהן של אומות שונות. לא הם אחראיים להחלטותיהם, שכן הן רק משקפות את הלכי הרוח הסמויים השולטים בתודעה של בני עמם. המנהיג הוא אם כן רק “שליח” של הרצונות והפחדים העמוקים ביותר של בני עמו, ולו עצמו אין אחריות להחלטותיו. האם אפשר להסיק מכך שהשואה הייתה בלתי נמנעת? שלא היטלר, ולא פיקודיו הצייתנים, אשמים בה? היא רק שיקפה את הרצון (או הצורך) העמוק, הנסתר, של הגרמנים? וכך גם המתקפה הברברית שמוביל פוטין על אוקראינה? ההפצצות האכזריות על שכונות מגורים, ההרס של ערים שלוות, הרוע הצרוף, הרג של חפים מפשע – כל אלה בלתי נמנעים, כי הם משקפים את הצרכים העמוקים של הרוסים? 

קשה להשלים עם העמדה הזאת. האם באמת אין למנהיגים, להחלטותיהם, לאישיותם, שום משקל? האם ביקורו של סאדאת בישראל היה מעשה בלתי נמנע, ולא מהלך אמיץ של מנהיג שהחליט להטות את ההיסטוריה ולשנות את כיוונה? וצ’רצ’יל – הוא לא החליט ללכת נגד הזרם, להוביל את בני עמו למאבק עיקש נגד הגרמנים, להתסיס אותם, לרומם את רוחם ולשכנע אותם שלא ייכנעו? האם למבנה אישיותו המופרעת, הפסיכופתית, של פוטין אין שום השפעה על מה שקורה עכשיו באוקראינה? 

נשארתי עם התהייה. 

תאודור ו’ אדורנו, “חינוך לעצמאות מחשבתית”: איך הוא קשור לאיום הרוסי על אוקראינה

יש חלקים כמעט נוגעים ללב בספר חינוך לעצמאות מחשבתית, מאת הוגה הדעות הגרמני תאודור אדורנו. למעשה, אדורנו לא כתב את הספר, כי מדובר באוסף של הרצאות וראיונות שנשא, אבל מהדברים שנאמרים בהם אפשר להבין לא מעט על השקפת העולם שלו. 

אדורנו, יליד 1903, הלך לעולמו ב-1969, ואת ההרצאות והריאיונות המובאים בספר שלפנינו הוא נשא משנת 1959 ועד זמן קצר לפני מותו. בעברית ראה הספר אור בסוף 2019, כלומר חמישים שנה אחרי מותו.

האם דבריו עדיין רלוונטיים? האם לקורא שחי כיום יש מה ללמוד מאדורנו?

עניינו העיקרי של הספר הוא החובה שאדורנו מטיל על מאזיניו וקוראיו למנוע את הישנותה של מה שהוא מכנה “הברבריות”. בעיניו “העבר שמבקשים לברוח ממנו עודו חי ביותר,” והוא מתכוון ל”נכונות לבצע את מה שאי אפשר לבטא במילים”, כלומר – את נכונותם של גרמנים לגייס את הטכנולוגיה כדי לייעל בעזרתה מנגנונים של רצח המוני. 

האם, הוא תוהה, יש להתנגד לחדירתם של אמצעי טכנולוגיה חדשים לכל תחומי החיים? כדבריו – “היכן עובר הגבול בין היחס הרציונלי לטכנולוגיה לבין הערכתה המופרזת, הגורמת בסוף לאדם לתכנן מערכת רכבות משוכללת להבאתם של הקורבנות במהירות וללא עיכובים לאושוויץ”? 

כאמור, חלק מהדברים המובאים בשמו נוגעים ללב בתמימותם. כך למשל נתפס חלק ניכר ממה שנכתב בשני הפרקים “טלוויזיה והשכלה”, שבהם עוסק אדורנו במדיום שהיה אז חדש יחסית, בהשפעותיו האפשריות ובסכנות הטמונות בו.

אדורנו אמר, לדוגמה, בריאיון ברדיו ב-1963 שהתפרסם גם בגרסה כתובה בכתב עת גרמני, שחשוד בעיניו השימוש התכוף שנעשה בטלוויזיה כדי להפיץ אידיאולוגיות, ולהשפיע מתוך “הטיה שקרית” על תודעתם של הצופים. 

הלמוט בקר, בן שיחו של אדורנו, הסביר מדוע מוטב שלא לאסור על “ילדו של האינטלקטואל” לצפות בטלוויזיה, שכן אם הוריו ימנעו ממנו לעשות את זה, ברור שעד מהרה הוא “יצפה בטלוויזיה בביתם של השכנים בני מעמד הפועלים”, ואז רחמנא ליצלן, הוא “ייחשף בפועל למדיום הזה ללא הכנה מוקדמת.”

בהקשר זה אי אפשר שלא להיזכר בהחלטתם של השלטונות בישראל להגביל את שידורי הטלוויזיה בארץ, ובמאמצים שעשו כדי לצמצם את השפעתם בכך שאסרו על שידורים בצבע, ובעניין זה זכורה היטב הסאגה המשונה של “המחיקון”, ואחרי כן – של ה”אנטי מחיקון”…

בהקשר דומה, אי אפשר שלא לחשוב על כך שב-1965 אסרו על הביטלס לבקר בארץ, שמא ישחיתו את בני הנוער. מעניין לציין שגם אדורנו עצמו מזכיר את הביטלס פעמיים במאמריו, כדוגמה לתופעה שמעידה על “ברבריות” של החברה, אם כי הוא מסייג: “כוונתי במונח ‘ברבריות’ אינה לביטלס, גם אם הפולחן שקשור אליהם כלול בו, אלא לנורא מכול: דעות קדומות מטורפות, דיכוי, רצח עם ועינויים.” מי היה מאמין שאפשר היה פעם בכלל להעמיד את הביטלס בשורה אחת עם ברבריות, דיכוי, רצח עם ועינויים. 

אי אפשר להתעלם לחלוטין מהדברים שאדורנו ייחס לטלוויזיה, אם כי קשה להאמין שאפילו הוא, שחשש כל כך מפני יכולותיה המשחיתות, היה מסוגל לצפות את העוצמות ההרסניות של המדיום, כפי שהן מתבטאות כיום, בשליש הראשון של המאה ה-21, שנים רבות כל כך אחרי אדורנו.  

“ב’טלוויזיה כאידיאולוגיה’ כוונתי,” הוא אמר, “ראשית כול ובפשטות, לכל מה שרואים בתכניות הטלוויזיה האמריקאיות — וגם אצלנו לא חסרות תכניות כאלה — כלומר להחדרתה של תודעה כוזבת, להסתרת המציאות האנושית ולהטמעתם של מה שנהוג לכנות בצורה כה נעימה ‘מגוון של ערכים’, המוצגים ברוב דוגמטיות כערכים חיוביים ורצויים, שעה שהחינוך שאנו מדברים עליו, משמעותו בדיוק חשיבה לעומק של מושגים אלו – המוצגים מלכתחילה כחיוביים – ועל הבעייתיות שגלומה בהם, וחריצת דעה עצמאית ואוטונומית לגביהם”. 

אדורנו חשש אם כן מכוחה של הטלוויזיה להציג עמדות וערכים. נדמה לי שאפילו הוא לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את “שטיפת המוח” המִטַּפֶּשֶׁת שבה לוקה הטלוויזיה המסחרית, שכל מטרתה – למכור פרסומות, ולצורך כך היא מוכנה לרדת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואף למטה מזה, והכול – כדי לשבות קהל שניטלה ממנו כל יכולת שליטה או בקרה, קהל שהתמכר לסנסציות ולמסחטות רגש, בדמותן של תוכניות ריאליטי מופרכות שיש להן רק “אידיאולוגיה” אחת: להעשיר את בעליהם של ערוצי הטלוויזיה. 

ברור גם שאדורנו לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את אחת ההתפתחויות החברתיות רבות העוצמה ביותר שאנחנו שותפים להן בשני העשורים האחרונים: כוחן של הרשתות החברתיות, והיכולת העצמאית של אנשים פרטיים ליצור תכנים (כמו למשל – הבלוג “סופרת ספרים”), בלי שיידרשו לשום מנגנוני סינון או בקרה. אנחנו שומעים חדשות לבקרים על יצרני תוכן שמיליוני בני אדם עוקבים אחריהם. מה הם מציעים? 

בטיק-טוק, למשל, אפשר למצוא בעיקר המוני אנשים מפזזים, מראות שחלקם ביזאריים־עד־מבעיתים, וחלקם סתם מוזרים: 

@sander_jennings

My grandparents didn’t believe they could do a tiktok dance… Blow this up and prove them wrong 😝 #fyp #dancing #grandparents #dancinggrandma #viral

♬ Laxed – Jawsh 685

והנה נודע לאחרונה לאחרונה כי טיק-טוק הדיחה את גוגל ממקומה הראשון ונהפכה בשנת 2021. לאתר האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם! 

מה היה אדורנו חושב על כל זה? לא קשה לדמיין את הפלצות שהייתה אוחזת במי שחשש מפני מנגנוני הכזב הטמונים בטלוויזיה, בכך שהיא “מסתירה בעיות” שכן היא יוצרת תודעה כוזבת. אדורנו עוד האמין שלא נורא אם צעירים ילמדו “מהי אהבה מתוך צפייה בטלוויזיה”. מה היה אומר על החשיפה של בני נוער, של ילדים קטנים ממש (!), לפורנוגרפיה ברשת? 

אדורנו חשש מכך ש”התפאורות [בטלוויזיה]  נראות כה אמינות, כה ריאליסטיות, שהן מאפשרות להבריח פנימה בבלי דעת את הסחורה הגנובה של האידיאולוגיה”. מה היה אומר על הפרסומות הסמויות?

כבר אז ראה את הסכנות באותו “הרע ההמוני הזה” שהצופים “לוגמים בשקיקה”, אך סבר שאפשר לגייס את הטלוויזיה גם כדי ללמד, לחנך, לחשוף צעירים לידע.

היכן היא, אם כן, “הטלוויזיה הלימודית” שבאמצעותה ניסו ליישם את העקרונות הנשגבים שהתווה? היא כבר מזמן שבקה חיים, ואיש אינו זוכר עוד את הניסיונות להיעזר בטלוויזיה כדי לחנך ולהשכיל.  

אדורנו מרבה בספר שלפנינו לעסוק בדמותו הרצויה של המורה. מדבריו אפשר להבין את הפער העצום שיש בין הרצוי למצוי. אחת המשימות שלקח על עצמו הייתה לבחון בוגרי סמינרים למורים, שהוטל עליהם להתכונן לבחינה בעל פה בפילוסופיה. הוא מתאר את קוצר היד של רובם, את קיצורי הדרך שהם מחפשים, רק כדי לעבור את הבחינה בשלום, ולזכות בתעודה המקצועית. מה מורים כאלה יוכלו להנחיל לתלמידיהם? ומי בכלל מעלה בדעתו לצפות ממורים בישראל ללמוד פילוסופיה, כדי שישכללו את יכולות החשיבה וההבעה שלהם? 

כאמור, עניינו העיקרי של אדורנו בספר שלפנינו הוא לחפש אחרי מנגנונים שימנעו את הישנות הזוועות שחולל המשטר הנאצי. “הנאציונל סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה”, הוא כותב, ומוסיף שבכך גלום לדעתו “איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה”. 

מה היה אדורנו אומר על המגמות האנטי-דמוקרטיות שאנחנו עדים להם במקומות רבים בעולם? למשל, על הסירוב של דונלד טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בארצו? על ההסתערות של ההמונים המוסתים על גבעת הקפיטול? על כך שהסנאט זיכה את טראמפ מההאשמה שהסית למרד? 

ומה היה חושב על האיום שמציבה כיום רוסיה בגבולה עם אוקראינה?

אכן, הוא סבר כי “הדמוקרטיה טרם התבססה במידה כזו, שבני האדם חווים אותה כדבר הנוגע להם ישירות ורואים בעצמם סובייקטים של התהליכים הפוליטיים. היא נתפסת כשיטה אחת מני רבות, כמו יכול אדם לבחור מתוך תפריט קומוניזם, דמוקרטיה, פשיזם או מונרכיה — אולם היא איננה נתפסת כביטוי של עצמאות מחשבתית”.

יש לזכור שאדורנו אמר את הדברים בימי המלחמה הקרה. הקומוניזם נתפס אז כאיום על הדמוקרטיה והתבקש ש”אחדותו של העולם המערבי” תהדוף את האיום הרוסי, שכן “מנצחי 1945 החריבו את מעוזם האיתן נגד הבולשביזם מתוך כסילות גרידא, ואז הקימו אותו מחדש שנים מעטות לאחר מכן” (מן הסתם הוא מתכוון לכך  שבהסכם ילטה אפשרו לרוסים להשתלט על מדינות מזרח אירופה).

“פלישה לאוקראינה תשים קץ לעידן השלום ותצית מירוץ חימוש. זהו רגע היסטורי לא רק מבחינת קייב. זהו רגע היסטורי לכולנו,” כתב נח יובל הררי ב11 בפברואר 2022 בעיתון הארץ  על המשמעויות בקנה מידה גלובלי שיכולות להיות אם תפרוץ מלחמה, בעקבות פלישה רוסית לאוקראינה. 

ועכשיו אני מבקשת לשאול אם גם אצלנו, בקנה מידה קטן בהרבה, אפשר להבחין בתופעות פשיסטיות מבעיתות?

בעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של זאב שטרנהל “לידתו של הפשיזם”, מה-7 ביולי 2016, בעיתון הארץ. בין היתר כתב שם שטרנהל ש”הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד הליברליזם כמערכת ערכים, נגד קהילת האזרחים המלאכותית, בשם ההמון בעל החושים ה’בריאים'”, ושבישראל מתחוללת עכשיו מלחמת תרבות: “תרבות השקר, הדמגוגיה, ההסתה הגסה נגד מתנגדים, סימון האויב מבפנים והלחץ על מוסדות התרבות להתיישר לפי המוכתב על ידי השלטון צוברים תאוצה. הקונפורמיזם ופולחן הקונסנזוס, הצנזורה העצמית, הפחדנות וההתרפסות כבר ישנם, והמלחמה נגד הרשות השופטת בעיצומה. השימוש ברוב הפרלמנטרי לשבירת כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית היה לנורמה מקובלת. נשארת פתוחה השאלה האם ההמשך הידוע משנות ה–20 וה–30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד מול כוחות ההרס.”

אחד מביטויו של הפשיזם, אם ללמוד מאדורנו, הוא הניסיון לקבוע שתחושת האשמה “אינה אלא תסביך”, ושהעיסוק בפשעי העבר “אינו אלא מעשה חולני”. האם אין רבים בקרבנו הסבורים כי על “האדם הבריא והמציאותי לעסוק אך ורק בהווה ובתכליותיו המעשיות”?

הנה דוגמה אחת, כאילו “קטנה”, אבל כזאת שמשקפת תופעה נרחבת: איך מתמודדת החברה הישראלית עם חשיפת הטבח שעשו חיילי צה”ל בטנטורה?

אלה שורות הפתיחה של המאמר שהופיע בעיתון הארץ ב-19 בינואר 2022: “‘השתיקו את הדבר הזה’, אומר הלוחם משה דיאמנט, מנסה לקמץ במילים. ‘אסור לספר, זה יכול להיות סקנדל שלם. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל זה היה. מה לעשות? זה היה'”.

“22 שנה חלפו מאז הסערה שהתעוררה סביב כיבוש הכפר טנטורה במלחמת העצמאות, בעקבות עבודה אקדמית שהגיש סטודנט בשם תיאודור כ”ץ, שכללה עדויות למעשי זוועה שביצעה חטיבת אלכסנדרוני בשבויים הערבים. העבודה הובילה לפרסום כתבה במעריב תחת הכותרת ‘הטבח בטנטורה’, אולם תביעת דיבה שהגישו הלוחמים הביאה את כ”ץ לחזור בו מקביעותיו.”

אז מה קרה בעקבות החשיפה המחודשת? 

שום דבר.

כן, גם אנחנו, הקורבנות של הנאציזם, צריכים לחשוב היטב על דבריו של אדורנו, שמוצאו היה, אגב, יהודי (אביו התנצר עוד לפני שתאודור נולד). האם יש איזושהי חשיבות בעובדה הזאת? האם השקפת העולם ההומניסטית שאדורנו מבטא נובעת בהכרח משורשיו הביוגרפיים? 

אני משאירה את השאלה פתוחה. 


Theodor Adorno, Erziehung zur Mündigkeit. Vorträge und Gespräche mit Hellmut  Becker 1959-1969 

תרגם והוסיף הקדמה לכל אחד מהפרקים: אסף אנגרמן

נורמן אייזן, The last palace: איך ארמון אחד מלווה חיים שלמים

כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה הציע לנורמן אייזן, אחד ממקורביו, להתמנות לשגריר ארצות הברית בפראג, היה נורמן משוכנע שאמו, פרידה אייזן, תתרגש ותשמח מאוד. פרידה הייתה ילידת צ’כוסלובקיה. אחרי מלחמת העולם השנייה היא היגרה לישראל וממנה לארצות הברית, שם נולד נורמן, או בשמו העברי – נחמן.

למרבה הפליאה לא רק שפרידה לא שמחה, היא התנגדה בתוקף לכך שבנה ייעתר להצעה, והסבירה לו שצ’כיה מסוכנת ליהודי כמוהו, גם אם הוא נושא במשרה המכובדת כל כך, מטעם הממשל האמריקני.

סקרנותה התעוררה ומשהו בה התרכך קמעא כשנורמן הסביר לה שבתוקף תפקידו החדש הוא יתגורר בארמון שבנה בפראג בשנות ה-30 איל הפחם היהודי אוטו פצ’ניק. 

כשהגיע לפראג עורר הארמון את סקרנותו של אייזן, והוא החליט לחקור את קורותיו: כיצד ומדוע נבנה, ומי התגורר בו במשך עשרות השנים שבהם בעליו המקוריים, האיש שהגה ותכנן וטרח על בנייתו, כבר לא היה בין החיים. הוא ידע רק שיורשיו של פצ’ניק ניצלו, אם כי היו פליטים (עשירים מאוד!), כי נאלצו לברוח לארצות הברית זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.  

התוצאה של המחקר שערך היא הספר המרתק שלפנינו. קורותיו של הארמון האחרון, ההיסטוריה של בנייתו והאנשים השונים שגרו בו במשך עשרות שנים משקפים את ההיסטוריה הצ’כית מתוך נקודות מבט שונות ומגוונות, לאורך השנים.

לאוטו פצ’ניק, שהתעשר בזמן מלחמת העולם הראשונה כי השכיל להשקיע את כספי המשפחה שלו במכרות פחם, היה משלב מסוים בחייו שיגעון לדבר אחד: הוא חלם לבנות לעצמו ולמשפחתו ארמון רב תפארת. פצ’ניק ידע בדיוק מה הוא רוצה: כיצד אמור ביתו המפואר להיראות. כדי להגשים את החלום היה מוכן לכל הוצאה ולכל עימות. הוא רב עם אדריכלים ועם בנאים ובזבז הון תועפות בקני מידה בלתי נתפסים, כדי שהארמון יענה על כל דרישותיו. הוא ייבא ציפויי קירות מארמונות צרפתיים, עצים ענקיים נעקרו מגנים מלכותיים ברחבי אירופה והוסעו אל פראג בקרונות רכבת מיוחדים, הוא לא התפשר על אף פרט: ציפויי זהב, קירות נעים ונפתחים אל הגן העצום והמפואר, פסלים, ספרייה עשירה ובה ספרים במגוון שפות אירופיות. הוא בנה בריכת שחייה אולימפית בקומת המרתף של הארמון, כיסה את כולו בעיטורים ובשיש, והשקיע כל כך הרבה כסף עד שאפילו העושר המופלג שלו לא הספיק, והוא כמעט פשט את הרגל. בני משפחתו, אחיו ודודו, נרתמו כדי לעזור לו להשלים את בניית הארמון שנמשכה שנים רבות. מדי פעם הרסו בו חלקים ובנו אותם מחדש, רק כדי שיתאימו בדיוק לציפיות של פצ’ניק.

הוא ובני משפחתו זכו לגור בו רק שנים אחדות. ילדיו תיעבו את הארמון, שלפי הערכות בנייתו עלתה כמאה מיליון דולר אמריקני, על פי ערכו כיום. הם שנאו אותו לא רק מכיוון שבמשך שנים גזל מהם את אביהם, אלא גם מכיוון שהפאר המופלג והממדים העצומים של ביתם החדש הרתיעו והפחידו אותם: “במקום שהארמון יגשר בין אוטו לילדיו, הוא חסם בינו לבינם”. לא רק ילדיו של פצ’ניק שנאו את הארמון. “האריסטוקרטים ואנשי הימין זלזלו בארמון וטענו שהוא ראוותני וולגרי”. 

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

בחלקו השני אנחנו פוגשים את רודולף טוסה (Toussaint), הדייר האחר שהתאהב בארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה ועשה הכול כדי להגן עליו שלא ייפגע. טוסה, קצין גרמני, נציג הרייך השלישי בפראג, התמנה לתפקיד מושל בוהמיה ומורביה, והשתכן בארמון. מעניינת האמפתיה שבה מתאר נורמן אייזן את טוסה הנאצי. הוא מייחס לו מחשבות כפירה, שנאה סמויה אל היטלר ואפילו מחשבות על התנקשות בחייו של הפיהרר. מפתיע לקרוא את הנימה האוהדת במיוחד אחרי שאנחנו קוראים על קורותיה של פרידה אמו, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם, ולקראת סופה: אביה של פרידה קיבל אישורי הגירה לארצות הברית לכל בני המשפחה, ותכנן להגר לשם כשהמעבר עדיין התאפשר, אבל אשתו האדוקה, אמה של פרידה, סירבה בכל תוקף. היא סברה שרק בעיירה שבה גרו יוכלו לשמור כיאות על מצוות הדת. לקרוא ולא להאמין. מתחשק ממש להיכנס לתוך הסיפור ולנער את האישה שאדיקותה הביאה לאובדן שלה ושל כל בני משפחתה, למעט שתיים מבנותיה, פרידה ואחותה, שהצליחו להינצל ביחד. הפרק שייחד נורמן למה שקרה להן ב-1945 מרתק ומזעזע, במיוחד כשחושבים על כך שאילו ניחנו בשאר רוח וחזון, יכלו כולם להינצל. 

בפרק הבא אנחנו פוגשים את לורנס שטיינהרדט, שהנשיא טרומן מינה לשגריר ארצות הברית מיד בתום המלחמה. כמו קודמיו, גם שטיינהרדט התאהב בארמון ועשה הכול כדי לשמור עליו. הוא דאג לסלק ממנו את החיילים הסובייטיים שפלשו אליו כשהצבא האדום הגיע לפראג, ופעל כמיטב יכולתו כדי שארצות הברית תרכוש את הארמון ותקבע בו את מקום מגוריו של השגריר. השאלה הייתה – ממי בעצם יקנו את הארמון? מבנו של פצ’ניק שחי בארצות הברית, או מהצ’כים שתפשו עליו חזקה? התהליך מרתק. מרתק לא פחות לקרוא על נקודת הזמן הקריטית הזאת בקורותיה של צ’כיה (אז, עדיין, צ’כוסלובקיה). האם תיטה לעבר המערב ותהיה חלק ממנו, או שכוחם של הקומוניסטים יגבר והם יאפשרו לברית המועצות להשתלט על צ’כוסלובקיה? ההמשך ידוע: מאחר שהאמריקנים חיכו ואפשרו לצבא האדום להיכנס לעיר ולכבוש אותה מידי הגרמנים, נהפכה צ’כוסלובקיה למדינת חסות קומוניסטית.

גם בשלב הבא, “האביב של פראג” ב-1968, קשור בקורותיו של הארמון. ילדת הפלא של הוליווד, שירלי טמפל, שבגרה בינתיים ונישאה, שהתה באותה עת בפראג והתארחה בארמון בסעודה חגיגית אצל השגריר. למחרת פלשו לעיר הטנקים הסוביטיים. טמפל הייתה עדה להפגנות הסוערות ולהשתלטות המחודשת, האלימה, של ברית המועצות. אייזן מתאר את קורות אותם ימים, כיצד שירלי טמפל נלכדה בבית המלון שבו שהתה, מה ראתה ואיך הצליחה להיחלץ, ועושה זאת בפירוט כה רב עד שמתעוררת ממש תחושה שאנחנו שם, איתה, חווים את ההתעלות, את האימה, הזעזוע והכאב.

ושוב אנחנו פוגשים את שירלי טמפל, הפעם ב-1989, כשהתמנתה לשגרירת ארצות הברית בפראג, ברגע היסטורי בקורותיה של צ’כיה: מה שמכונה “מהפכת הקטיפה” שבמהלכה הופלה הממשלה הקומוניסטית, תחילתו של “סתיו העמים” שבו הופלו ממשלות קומוניסטיות ברחבי הגוש המזרחי.

הארמון ממשיך “לככב” בסיפורו של אייזן כשהוא עצמו מגיע אליו כשגריר, מסייר בו, ומגלה, לתדהמתו, צלב קרס חבוי, חקוק על תחתית של שולחן, זכר לימים רחוקים. כמו השגריר לורנס, גם אייזן יהודי, והוא מספר על סדר פסח שערך בארמון, כיצד הזמין אליו אושפיזין צ’כיים וכיצד גילו לו רבים מהם בסוד שהם “ממוצא יהודי”.

לקראת סופו של הספר מגיעה לביקור בארמון אחת מבנותיו של אוטו פצ’ניק. היא כבר בת תשעים, ובביקורה היא מביעה את סערת הרגשות המעורבים שהיא חשה. כשאייזן מזמין אותה להיכנס פנימה היא נרתעת: “אבא לא הרשה לנו להיכנס מהכניסה הראשית”, היא מפטירה…

הספר מרתק. מפליא להיווכח לאיזו רמת פירוט הצליח נורמן אייזן להגיע. אמנם מדובר בספר עיון, אבל הוא נכתב ונקרא כמו פרוזה, שכן המחבר הצליח להפיח רוח חיים בכל התיאורים, וגם בשיחות ובמחשבות שהוא מביא בפנינו. 

הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית (בקינדל, כמובן), את הציטוטים תרגמתי בעצמי.

שירלי בלייאר-שטיין, “שפת אם: סימני דרך להבנת שפת האוטיזם”: על הקושי ועל הדרך

פרק הפתיחה מכניס אותנו מיד עמוק לתוך הקושי, הכאב, הקונפליקטים התמידיים. שירלי בלייאר-שטיין מתארת בוקר אחד שעבר עליה ועל בני משפחתה. מן הסתם – לא בוקר יוצא דופן. דן, בנם בן השש, התעורר עם שחר “ומיד התחיל לבכות בקול רם ולהכות על ראשו”. בתם הקטנה, גלי בת השלוש, זקוקה לטיפול ולתשומת לב, לארוחת בוקר, לחיבוק. תומר בן השש עשרה, בנו של אלכס בעלה מנישואיו הקודמים, מתקשר ומבקש מאביו שיסיע אותו בחזרה מביתו של חבר, מרחק חצי שעה נסיעה לכל כיוון.

את דן אי אפשר להרגיע. במצוקתו הרבה הכה את אביו, ואחרי כן את אמו. בחוץ – יום חורפי מושלג. גלי רוצה סוכרייה על מקל. דן יוצא החוצה, בגרביים, אל הבוץ. צריך להשגיח על הקטנה. צריך להכין לה ארוחת בוקר מזינה. צריך לנסות להרגיע את דן.

אמם של השניים רצה מהסלון לחצר, בפיג’מה ונעלי בית, כאן מחבקת, כאן מוותרת, בלבה היא זועקת “הצילו, בבקשה עזרו לי ולילד שלי!”, מרגישה “אוזלת יד מוחלטת”, מרחמת על עצמה, מרחמת על הילד שסובל ואין לה מושג מה לעשות כדי להרגיע אותו.

התמונה מתוארת בבהירות, מקרוב, ואי אפשר שלא להזדהות עם המצוקה.

דן אובחן כאוטיסט כשהיה בן שלוש. אז נודע לאמו שחלון ההזדמנויות שבו תוכל לעזור לו קצר מאוד: בין גיל שנתיים עד גיל חמש. אחר כך, אמרו לה, עלול להיות מאוחר מדי.

היא ובני משפחתה עברו זמן קצר לפני כן לניו הייבן שבקונטיקוט, שם קיבל אלכס משרה של פרופסור אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל.

השלב הראשון, עוד לפני האבחון הרשמי, היה כששני ההורים נקראו אל גן הילדים שבו למד דן והתבשרו שעליהם להוציא את הילד, שכן המסגרת אינה מתאימה לו, לדעתן של הגננות.

מכאן מתחיל מסע ארוך, רב תהפוכות, שבו מעורבים מומחים – מאבחנים מסוגים שונים, פסיכולוגים, קלינאיות תקשורת, גננות, רופאים. אליהם הצטרפה בתחילת הדרך גם אם לילד מאובחן אחר, ישראלית שאתה התיידדה בלייאר-שטיין, עד שהחלו צרימות בקשר ביניהן, כשהידידה החלה לערוך השוואות מרגיזות בין שני הילדים, בניסיון להוכיח שמצבו של בנה טוב בהרבה מזה של דן.

הספר שכתבה בעקבות המסע נועד לעזור להורים שילדיהם אובחנו. איך מתמודדים עם לידה של תינוק או תינוקת צעירים יותר? איך מתגברים על מה שנתפס כמאיים ומפחיד? מה עושים כדי לא להישבר נוכח מומחים ומורים שאינם מבינים, שעלולים לשבור את רוחם של ההורים?

בסיכומו של דבר מפעמת בספר רוח אופטימית. זה קורה אחרי שהמחברת פוגשת אדם שמלמד אותה, בין השאר, כי אוטיזם הוא שפה, ושעליה ללמוד איך לתקשר עם בנה כדי לקדם אותו ולאפשר לו להתחבר לסביבה ולקהילה.

בספר מעניקה שירלי בלייאר-שטיין לקוראים סימני דרך שיכולים לעזור להם להבין את שפתם של האוטיסטים, גם בלי הרבה מילים.

לקראת סופו היא מתארת כמה מפגשים חשובים שהיו מלווים לכתיבתו. למשל, עם הסופר ברנהארד שלינק, שעודד אותה ויעץ לה לא לחשוש ולא להתבייש לכתוב על רגשותיה העמוקים ביותר: “הקוראים יתעניינו בפרטים ולא רק בסיפור המסגרת”, אמר לה, וצדק.

מפגש אחר שהיא מתארת היה עם הגננת הראשונה, זאת שזרקה את דן מהגן שלה, עקב חוסר התאמה, לדבריה. המפגש היה אקראי, התרחש במעדנייה איטלקית, כששתיהן מצאו את עצמן מחכות בתור. הגננת שאלה מה שלום דן, שעמד לידן והתבונן בשקט במבחר המעדנים שעל המדפים.

“את יודעת,” השיבה לה בלאייר-שטיין אחרי שהצביעה על דן , “חשבתי עלייך בזמן האחרון, על איך נתת לי בעיטה לפני כמה שנים… בעיטה בכיוון הנכון.”

הגננת המופתעת השיבה: “טוב, שיהיה בהצלחה. נראה שאת עושה עבודה ממש טובה איתו.”

תגובתה הסתמית לכאורה העלתה דמעות בעיניה של בלייאר-שטיין, כי חשה, “כשהיא הגיעה מהאישה הקשוחה הזאת היא הביעה המון”. ומכאן היא מוצאת בתוכה את הרצון והיכולת לסלוח לכל המומחים ש”מתמקדים בשוני של הילדים שלנו, בסטייה שלהם מהנורמלי; לא ביופי ובכישרונות המיוחדים שיש להם”. בעבר, היא כותבת, כעסה על האנשים הללו, אך למדה שהכעס עליהם רק מלמד אותה על צורך שיש בה לסלוח לעצמה.

“הכי קשה לסלוח לעצמך וחייבים לעבוד על זה כל הזמן”.

זהו לקח שמתאים, כמובן, לכולנו. הורים מוכי תחושת אשמה לילדים מכל הסוגים.

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים “להפליל” בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ “קשור לי” פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה”קשור ל– ” הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא “קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ”, ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב”כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה”אין ברירה”. וה”הם גרועים יותר”. וה”לעולם לא עוד”, ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא “הם”. ואני  האמנתי.

יולי נובק, “מי את בכלל”: ומי אני?

מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה”ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל “יהודית ודמוקרטית”.

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

“הלוואי,” מייחלת נובק לקראת סוף הספר, “שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?” (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז “מה היא מעדיפה: גברים או נשים”: שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל”ית ארגון “שוברים שתיקה”. היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה”ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון “שוברים שתיקה” לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו “מרגלים” ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו “להפיל בפח” את “שוברים שתיקה” בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. “מרגלים” אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, “מיהו יהודי”, מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על “מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב” שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה “הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים”. סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם “לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה ‘אפרטהייד’ שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים”.

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו “כאלה”.

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה “ללכת” עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים “צבעוניים” או “שחורים” או “הודים”.

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא “צבעונית” ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי “מי אני?” ולהבין שאם אני ציונית אני “כזאת” מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה “בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם”, היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: “עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג’לג’ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה”ל למשך כמה שעות”; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה “מי את בכלל?”, יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.