קטגוריה: עיון

חנה יבלונקה: מתי ומדוע השתנו הישראלים שהיו "ילדים בסדר גמור"

"ילדים בסדר גמור" הם אנחנו. בני דורי. חברי ואהובי, ילידי השנים 1948 עד 1955. אלה שנולדו עם המדינה, נלחמו במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. עליהם בחרה לכתוב חוקרת השואה וההיסטוריונית, חנה יבלונקה. היא עצמה אחת מאתנו: נולדה בתל אביב, ב-1950. הבחירה שלה לעסוק בדור שלנו אינה מקרית ואינה קשורה רק להיסטוריה האישית שלה. יש לה אג'נדה נוקבת וברורה מאוד, שהולכת ומתבהרת, עד לרגע השיא, שמגיע ממש בסופו של הספר המופלא שכתבה.

בתחילתו היה נדמה לי שמדובר במעין ביוגרפיה קיבוצית בלבד, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: "ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948". אכן, הוא פותח בתיאור מקיף מאוד של תולדות חיי הדור שלנו, בשחזור של מה שנהגנו לעשות, של מה שקראנו ושרנו, של המוזיקה שהקשבנו לה, של המחשבות שהעסיקו אותנו, ושל הרצונות והחלומות שאפיינו רבים מאתנו. הכול נמצא שם, בשפע מעורר השתאות.

ומה אפיין אותנו, לפי תפישתה הבסיסית של יבלונקה? "היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר", כדברי הפתיחה של הספר. לא זכינו לייסד מדינה. לא ניצלנו מהשואה. נולדנו למדינה קיימת, ו"איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו…"  מאחר שנולדנו במדינת ישראל, היא מעידה עלינו כי "הם [אנחנו…] לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי". אבל מה עושה מי שנולד אחרי הכול לכאורה? "מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו", אמר לה אחד המרואיינים.

והנה החליטה יבלונקה לדבר בשבילנו. לספר עלינו. להעניק לנו קול, ובעיקר – לעקוב אחרי המשמעות העמוקה של קיומנו.

כדי לעשות זאת נשענה על מגוון אמצעים: מחקר איכותני, שבו ראיינה תריסר ישראלים ילידי 1948; שפע סטטיסטיקות ונתונים דמוגרפיים ממקורות שונים ורבים; ספרי עיון ופרוזה שכתבו בני הדור שלנו; מכתבים שכתבנו וקטעי עיתונות שמצאה בארכיונים השונים. את כל הנתונים הללו שילבה להפליא בביוגרפיה האישית שלה, בתיאור של ילדותה המוקדמת בתל אביב, ואחרי כן התבגרותה בבאר שבע, ובסיפורים על אורחות החיים המוכרים לה היטב מעצמה. שמות הפרקים השונים מעידים על תוכניהם:

למשל – "היכן גדלנו?", או "מדינת ישראל: העובדה, לא החלום". בהקשר לכך היא מצטטת את אביה, שנהג לומר "'לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה – הייתי חותם בלנקו!'" והיא מוסיפה: "בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים. הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת". אכן. ההערה הזאת שולחת את הקורא אל ספרה של יעל נאמן, היה הייתה, שגם הוא משרטט מעין ביוגרפיה של הדור שלנו, וגם שם מעידה אחת המרואיינות על ההשתאות שבה התחוורה לה סמיכות הזמנים בין השואה לבין המועד שבו נולדה כאזרחית של מדינת ישראל.

שמות של פרקים אחרים: "ומה הייתה ישראל זו שלתוכה נולדנו?" שבו היא משרטטת בו את גבולות המדינה המוכרים כל כך לבני דורנו, ואת התחושה ש"חיינו בטבורו של העולם" ומציינת כי "תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד בהווייתנו. 'ארצנו הקטנטונת' כמילות השיר ששרה יפה ירקוני […] העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת".

תת פרק "היום המאושר בחיינו" שבו היא מתארת את המשמעות העצומה שהייתה להקמתה של משפחה חדשה (כלומר – ההולדה שלנו!) מבחינתם של ניצולי השואה: "'הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת'".

תת הפרק "לכל איש יש שם", שם היא מתעדת את השמות הנפוצים של ילידי השנתונים שלנו.

בפרקים אחרים היא משחזרת את אורחות חיינו אז: שלום כיתה א', חגיגת הקבלה של ספר התורה וכריכת הבד הרקומה שלו, שיעורי מולדת, הסקר, המורים שלימדו אותנו, איך הפכנו "לישראלים הילידים הראשונים שיש להם גם תודעה של עומק היסטורי לעבר רחוק אך מעוגן מקום, ולצדו בור תודעתי של אלפיים שנות היסטוריה יהודית שלא היו קשורים לכאן ולעכשיו". מתארת את המשמעות העמוקה שיוחסה לפריחת החצב ולהופעתו של הנחליאלי. את שירי היורה. את המערכה הגובלת בשטיפת מוח יעילה ביותר שבה למדנו לשמור על פרחי הבר: "צא לנוף ואל תקטוף" ולחסוך במים: "חבל על כל טיפה". את שיעורי המלאכה והחקלאות. את הספר "תינוק בא לעולם". בתת הפרק "אנחנו והמבוגרים" היא מתארת את האנומליה האופיינית לבני דורנו, שלרובם לא היו סבים וסבתות, אלה שאמורים לשמש "בעלי ברית לנכדיהם". מספרת על עיתוני הילדים והנוער שקראנו. איך חגגנו את יום האם ומה אפשר ללמוד מהאופן שבו חינכו אותנו לחגוג אותו. מזכירה את תוכנית הרדיו "משפחת שמחון" ומה אפשר ללמוד ממנה. את השכונה שבה שיחקנו למטה, או על גגות הבתים, בין חבלי הכביסה. כותבת על "מלכת הכיתה", חידון התנ"ך, חסמב"ה, על  ההסללה. על סטלמך ועל הסרט אקסודוס, על חוזליטו. על יומנה של אנה פרנק. על טרזן. על מרכזיותה "הכמעט מאגית" של המשפחה בחוויה הישראלית. על מקומו המרכזי של הקולנוע בחיינו. על משפט אייכמן. על העדוֹת השונות. על מבצע סיני, חג העשור, תנועות הנוער, על הזמרים שאהבנו ועל כך שאסרו על להקת החיפושיות להגיע לישראל (ועל ההשלמה של ילדי הבסדר-גמור עם ההחלטה המגוחכת והמקוממת). על כל אלה, מכרים ותיקים וזכורים היטב, היא מרחיבה את הדיבור, מפרטת, מזכירה נשכחות שבעצם לא נשכחו מעולם.

בתחילתו של אחד הפרקים נדהמתי במיוחד מציטוטי שירים שכתבו בני דורי. למשל, שיר שהופיע ב"פי האתון", ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית:

"כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה.
כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני.
כשלמדתי בתיכון – אמרו שיהיה בסדר והתחמקתי משיעורי גדנ"ע.
כשהתגייסתי לצבא – לקחנו את ששת הימים ונותרה השבת והיה בסדר.
כשנכנסתי לקבע  – חטפתי הפגזה והפסקתי לצחוק.
כשהייתי סטודנט – חטפו לי את החברים והתחלתי לבכות.
היום אני כבר לא בוכה. אני גדול ואין לי חברים".

או שיר אחר, "מיומנו של צעיר עצבני עם תוחלת חיים נמוכה וחבל:

נולדתי ב-1948
גדלתי ב-1956
נלחמתי ב-1967
התנסיתי בין השנים 1970-1968
הזדקנתי ב-1973".

בפנקס ישן נושן שלי מופיע שיר שגם אני כתבתי ב-1973, בעקבות נפילתו של ניצן נוי (אופנהיימר) בקרב בחווה הסינית:

נוֹלַד ב-48.
ב-67 פָּרַע חוֹבוֹת,
וְאָז, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת,
נִגְבָּה מִמֶּנּוּ חוֹב
שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב:
חַיָּיו.

לא העליתי בדעתי שאני חלק מטרנד מוכר ושכיח!

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמוקדש לשלושה יוצרי זמר אהובים במיוחד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים לשיריו, ולכך שהרבו לכתוב שירים שנגעו בזיכרון השואה "שלושה בני דור המדינה שכמעט לא יצאו מגבולותיה, שגדלו אצל הלינה וחיים [הוריו של גלעד], יצחק (איז'ו) ומימי [הוריו של ארצי], ז'אקו ושרה [הוריו של פוליקר], שכולם באו מ'שם', הפכו בעצם את זיכרון השואה לישראלי ושינוהו לעד. זה היה טוויסט בעלילה, אך בה בעת גם מחוות ענק של כבוד ואהבה ונאמנות להורים. כיאה לילדים שהם תמיד 'בסדר גמור'".

מדוע מכנה אותנו יבלונקה "ילדים בסדר גמור"? מכיוון שחיינו התאפיינו בקונפורמיות וב"ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה". פחות מכך לא היה אפשרי, כי ילדים שאינם בסדר "מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה", ומי יכול היה להכאיב להורים שהיו ברובם פליטים, או למעול בגבורה של בני דור תש"ח, שהיו "'מגש הכסף' המיתולוגי, שהטיל עלינו צל ענק".

התובנה הזאת היא בעצם לבו של הספר.

שכן עניינו המרכזי באובדן התום של בני דורנו. בהתפכחות שלנו, ובתהליך שבו הפסקנו להיות "ילדים בסדר גמור". בפתיחה לפרק העוסק בכך מתארת יבלונקה את הסרט "בלוז לחופש הגדול", זה שרבים מאתנו העידו, "בחלוף 20 ו-30 שנה", כי "בכו ממש עם כל צפייה בסרט". היא מצטטת את דבריו של גדעון לוי, יליד 1954, שכתב ב-2016: "ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים? מזמן לא בכיתי. שלשום זה קרה. הדמעות נקוו והגרון נשנק […] בכיתי כמובן על מה שהיה ואיננו עוד, על מה שהיינו ואיננו עוד…" זוהי פרפרזה על פתיחתו של הסרט, המספר על הקיץ של שנת 1970, על בני הנוער שגויסו מיד בתום הלימודים, ושחלקם נהרגו במלחמת ההתשה. לדבריה של יבלונקה, אפשר למעשה לחבר בין שלוש המלחמות שבתודעתנו מופרדות: "ששת הימים", "ההתשה" ו"יום כיפור", אלא שאנו מעדיפים לדבוק בהירואיות של הראשונה, ולהתכחש לכך ששתי האחרות היו בעצם המשכה המאוד לא הירואי.

על מלחמת יום כיפור היא כותבת, ומדייקת מאוד, שהיא נותרה "עבור כל מי שחי בישראל ב-1973 […] כטראומה מתמשכת שאין לה מזור".

היא הייתה כמובן טראומטית במיוחד לחיילים שהופקרו במעוזים. הפרק העוסק בכך קשה מנשוא. אבל גם מלחמת ההתשה הייתה טראומטית. במיוחד הפער שנפער בין החזית לעורף, כדבריו של חיים גורי שהיא מצטטת, "תל אביב מוארת והתעלה בוערת". חיילים שהגיעו לחופשות נדירות, פעם בחודש וחצי, לפעמים אפילו כעבור פרקי זמן ארוכים יותר, נדהמו כשנוכחו שבעורף הכול נמשך כרגיל. ולא רק בעורף. "כל מה שעניין את הרמטכ"ל והקצינים היה אוכל וזיונים", היא מצטטת מגיב שכתב כך לא מזמן באתר אינטרנט כלשהו. תחושת ההפקרה וההתכחשות לערכים הבסיסיים של צה"ל החלה כבר אז, במלחמת ההתשה. יבלונקה מביאה את סיפורו של חייל שנאלץ להיות עד להפקרת פצוע. המ"פ אילץ את חייליו, אחת הגרסאות טוענת שעשה זאת באיומי אקדח, לא להיחלץ לעזרתו של "אחד משלנו" שנפצע: "'אבל המפקד', ניסה איתן למחות, 'אי אפשר להשאיר אותו למות'. 'אף אחד לא זז', הרים המ"פ את קולו". זה היה "ערעור סדרי עולם".

השבר החל להיווצר כבר ב-1968 כשהוטל על החיילים לעסוק במשימות של "דיכוי אוכלוסייה אזרחית ('הכיבוש')". כעדותו המצוטטת של אחד מהם: "אין זה מן הדברים החביבים ביותר להיות צבא כובש, כשאני צריך לדפוק על דלתות ולצעוק שיפתחו, אני נזכר בצעדים של המגפיים הנאציות שמהדהדים בכל סיפור השואה, וכשאני מביט על עצמי בתור כזה […] אני מתחלחל'".

כבר אז החלה תחושה של "ערעור האמונה בצדקת הדרך". היא התעצמה, והתבטאה במלוא עוזה, באפריל 1970, שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, כשנודע בציבור שהממשלה דחתה את יוזמת השלום של נחום גולדמן. אז היה "מכתב השמיניסטים" המפורסם שכתבו לראשת הממשלה, גולדה מאיר, ותבעו ממנה לעשות הכול כדי להגיע להסכם שלום. "תני סיכוי לגולדמן!" חתמו השמיניסטים את מכתבם, אשר "הכיל גם ערעור על הקלישאות שהפכו מטבע עובר לסוחר כגון 'המלחמה כאילוץ מובנה'". אחת מהחותמות על המכתב התראיינה ואמרה שאם לא יעשו הכול כדי להגיע להסדר, "לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות. עניין פשוט של סטטיסטיקה". מזעזע ומחריד לדעת עד כמה צדקה. עם זאת, אותם צעירים היו עדיין "בסדר גמור". כולם הודיעו שבכוונתם להתגייס, וליחידות קרביות. סרבנות הגיוס הייתה באותם ימים עניין נדיר עד כמעט לא קיים.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כל מי שהיה שם זוכר היטב את מה שיבלונקה מתארת. את תחושת הכובד, "כאילו כולם רצו למצוא מילה הופכית לאופריה ששררה כאן רגע קודם". את מצב הרוח שהתקדר כשנודעו מספרי הנפגעים ואת התובנה לפיה "מלחמת ששת הימים היא סיפור מן העבר, שכאן מדובר באירוע אחר, שונה לחלוטין", את מספרם הרב של הנעדרים, ובסופו של דבר, את התחושה שביטא העיתונאי מיכה שגריר: "'המצרים למדו מצה"ל איך להילחם – הישראלים למדו מהמצרים איך לשקר", ואת הטראומה הלאומית שנגרמה מכך שבמשך שישה שבועות הועברו חיילים שנפלו מהקברים הזמניים אל בתי העלמין הקבועים. "לא הלוויות, לא ספרות ההנצחה, וגם לא האנדרטאות, דמו במשהו למלחמות הקודמות".

זה היה "השבר הגדול של הילדים הטובים". מה שקרה במעוזים, תמונות הכניעה וההליכה לשבי, הציפו "משהו שפגע בלב לבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון. שילוב של רגשות העלבון, הכעס, התמיהה האינסופית ואי ההבנה. הייתה זו תחושה של הפקרה." גם מפקד אחד המעוזים שנכנע, שלמה ארדינסט, "עשה זאת "כדרכו של ילד-בסדר-גמור", תוך שמירה "על כל כללי הניסוח ועל יסודות האמונה שקרסו מול עיניו". הוא "נצמד לנרטיב הישן אך המנחם לפיו יש הבדל איכותי בינינו ובין המצרים", אבל "הסיפור האמיתי היה קשה ומר." הוא מגולם בדמותו של הקשר של מוצב חיזיון שזעקותיו בקשר לעזרה הוקלטו, למעט המשפט האחרון שאמר: "'אני הולך למות. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם.'"

הייתה תחושה של "רעידת אדמה – אך לא אסון טבע שאין לאדם שליטה עליו. היו כאן טעויות רבות וכבדות", שאין עליהן סליחה ומחילה, "ולא תהיה".

"תם עידן התמימות", מסכמת חנה יבלונקה את האירוע במשפט שחותם, בדרכו, את הספר המרתק והחשוב הזה.


הנה קישור לספר באתר e-vrit. גם אותו קראתי כך!

 

 

דיוויד פוסטר וואלאס, "טבעו של הכיף": מרנין, משעשע, מחכים ומרתק

"אם נרצה לדעת מהי נורמליות באמריקה – כלומר מה האמריקאים רוצים לראות כנורמלי – נוכל לסמוך על הטלוויזיה", טוען דיוויד פוסטר וואלאס במסה המרכזית המופיעה בספר טבעו של הכיף.

בספריית הפועלים ערכו "קובץ ראשון מסוגו בעולם", כפי שנכתב על גב הספר, "המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות". למעריציו של הסופר מדובר במתנה שלא תסולא בפז. הספר כולל לא רק דיונים על דוסטוייבסקי, בורחס וקפקא, אלא אפילו סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנת כתיבה שוואלאס העביר לסטודנטים שלו. וכל אלה מרתקים ומפעימים!

המסה המרכזית, העוסקת, כאמור בטלוויזיה, ליתר דיוק – בקשר שבינה ובין עולם הספרות האמריקני – מעניינת במיוחד. היא הופיעה לראשונה ב-1990, וכדרכו של וואלאס, היא כתובה בשנינות ובהומור, ומספקת תובנות מעניינות ביותר. וואלאס מציג בתחילתה ממצא שעליו מתבססת המסה לאורכה: אמריקנים "מקדישים", או "מבלים" (מלשון בליה!) כשש שעות ביום בצפייה בטלוויזיה. מכאן נובעות לא מעט מהמסקנות והתובנות שוואלאס מפתח במסה.

כך, למשל, הוא פותח את דבריו בטיעון שלפיו כאשר סופרים, שיש להם צורך הכרחי ולגיטימי של אנשים כותבים לצותת לזולת, סומכים על הטלוויזיה כאמצעי "ללטוש עיניים […] לארוב ולנעוץ מבטים", שכן "הם משקיפים מלידה", הם טועים טעות מרה. כי מה שמוקרן בטלוויזיה רחוק מאוד מהחיים האמיתיים שהטלוויזיה מתיימרת להציג, או לפחות – לייצג. הדמויות המופיעות על המרקע הן אלה של שחקנים. אנשים שמצטיינים בעיקר ביכולת אחת מסוימת: הם "פשוט גאונים מבחינת היכולת שלהם להיראות כאילו לא צופים בהם". וואלאס עומד על הזיוף המובנה בכל מה שנצפה בטלוויזיה, ולטענתו, הצפייה הממושכת בה היא "רעילה לכותבים, מפני שהיא גורמת לנו לא להבדיל בין התחקיר הממשי שנדרש לצורך כתיבת סיפורת ובין סוג משונה כלשהו של צריכת סיפורת".

אכן, וואלאס ער לכך ש"חלק גדול כל כך מההנאה שהדור שלי מפיק מהטלוויזיה טמון בלגלוג עליה," אבל ההתנשאות הזאת היא למעשה חלק מהמשחק המוסכם, שאותו הוא מדגים בין היתר בניתוח של פרסומות שמוקרנות בטלוויזיה. כך למשל הוא מתאר לפרטיה פרסומת מצליחה מאוד לפפסי, שבה הצופים "הוזמנו" ללעוג לפרסומות בכלל ולאותה פרסומת בפרט, ולהתנשא מעליהן. אבל הפרסומת ההיא לפפסי הוכחה כיעילה במיוחד, שכן היא הקפיצה את המכירות, ובכך הוכיחה את צדקת טענותיו של וואלאס. אמנם הצופים (בתקופה שבה וואלאס כתב את המסה, כלומר – ב-1990) "מנסים לחטא את עצמם ממה שצפייה מרובה כל כך עלולה לעשות להם על ידי כך שהם צופים בטלוויזיה בבוז לאה במקום בתמימות המוקסמת שרובנו גדלנו אתה", אבל הם ממשיכים לצפות!

הדברים הללו מעלים על הדעת את ספרו הידוע של מרשל מק'לוהן, המדיום הוא המסר (The medium is the message), שכבר בשנות ה-60 של המאה העשרים תיאר את עוצמתה של הטלוויזיה. הוא כינה אותה "מדורת השבט" (דימוי המנציח את המושג הופיע בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" שהתקיימה במוזיאון ישראל, בקיץ 2015). על פי מק'לוהן, כמעט לא משנה מה יוצג בטלוויזיה. המדיה עצמה חשובה, והצפייה בה היא המספקת את העונג הנדרש. כך שאפילו אם יקרינו סרט וידיאו של אש בוערת, הצופים ימשיכו לבהות.

פוסטר וואלאס כתב את המסה שלו לפני כמעט שלושים שנה, וכשלושים שנה אחרי מק'לוהן. האם היה דבק בתפיסותיו גם כיום? האם האבחנות שלו עדיין רלוונטיות?

מצד אחד אפשר בהחלט להיווכח בהשפעות ההרסניות שיש ל"תרבות" האסקפיסטית של תוכניות הריאליטי השונות, השולטות היום בכיפה. האם ההורים מאילת שרישתו את ביתם במצלמות וידיאו והרשו לתעד את חייהם של בני הבית בכל עת ובכל מקום, גם ברגעים האינטימיים ביותר של הילדים שלהם, צעירים בני 14 ו-13, הושפעו מתוכניות ריאליטי? האם התוכניות הללו מספקות מעין לגיטימציה לטירוף?

מצד שני, אין ספק שהאינטרנט תפש במידה רבה את מקומה של הטלוויזיה. אין ברשותי נתונים או סטטיסטיקות, אבל דומני שהצעירים היום צופים בטלוויזיה פחות משש השעות שאותן מזכיר וואלאס. מעניין לדעת איך הוא היה מנתח את ההשפעות החברתיות של האינטרנט.

למרבה הצער, פוסטר וואלאס, שסבל לאורך שנים רבות מדיכאון, התאבד לפני עשר שנים, בגיל 46.

אפילו קריאת הסילבוסים שהותיר מעוררת תחושה של בזבוז מכאיב על שאדם כזה הסתלק מהעולם בהיותו צעיר כל כך.

שלא לדבר על כל הכתיבה האחרת שלו. (למשל, הספר המופלא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם). המסה הראשונה בספר שלפנינו, זאת שהעניקה לו את שמו, פשוט מקסימה. היא נפתחת בתיאור היחס האמביוולנטי, המיוסר, שיש לסופרים כלפי יצירתם: מצד אחד, היא תמיד פחותה ממה שדמיינו וחלמו ליצור (אני נזכרת בציטוט מתוך מאדאם בובארי, שבו פלובר מסביר את ההבדל בין אמן לאומן, ומדוע רק האחרון יכול לחוש סיפוק אמיתי). מצד שני, זקוקים הכותבים עד ייאוש לאישור, לתיקוף, לאהבה! גם כשאתה מרגיש שהיצירה שילדת מאוסה, "אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים".

גם תיאור התהליך היצירתי נפלא: בהתחלה "כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן…" בשלב הבא, אחרי מה שהוא מכנה "הדחף האוננותי", אתה משתוקק לאהבתם של קוראים לכתיבה שלך. ואז "אתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה". ואז מתחילה האימה, "פחד נורא מפני דחייה", ובו "האגו שלך נכנס למשחק". כתוצאה מכך אתה מתחיל לכתוב רע, כי אתה מונע ומתודלק מהצורך שיאהבו אותך… " התוצאה היא "סיפורת מחורבנת", שמקומה בפח האשפה, לא רק מתוך יושרה אמנותית, אלא "פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך…"

הפתרון שוואלאס מציע: לחזור אל המניע המקורי. לכתוב מתוך fun: כיף.

כאן המקום לשבח את התרגום, מעשה ידיה של דבי אילון, שלא חששה ממילים לא תקניות, ידעה להמציא מקבילות למשחקי המילים הססגוניים של וואלאס ("דוסטוייבסקיאנליה"), ובמיוחד על הפתרונות המעולים שהעניקה בקטעים שבהם וואלאס מדגים את סירבולם המטופש של תרגומי דוסטוייבסקי לאנגלית. כשקראתי את הדוגמאות המצחיקות להפליא חיפשתי בסקרנות את שם המתרגם של אותם קטעים לעברית. הייתי בטוחה שמדובר בתרגומים ארכאיים של טקסטים שראו אור בעברית. הופתעתי ושמחתי לגלות את ההערה של המתרגמת: "[המובאות תורגמו מן האנגלית, בניסיון לשמר את אותו סרבול שוואלאס מדבר עליו בתרגומים שקרא]". היא הצליחה מאוד במשימה!

הספר מרנין, משעשע, מחכים ומרתק.


David Foster Wallace, The Nature of Fun

לעברית: דבי אילון

גיא דויטשר: מה תפקידן של מטאפורות שחוקות

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

איך להתגונן מפלירטוטים לא רצויים

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

בתחילת שנות ה-20 [במאה ה-20], אחרי שטף בלתי פוסק של הטרדות מצדם של בני המין האחר, החליטה קבוצת נשים מוושינגטון די-סי לייסד את "מועדון המתנגדות לפלירטוטים" שחברותיו "נשים צעירות ונערות שגברים באוטומובילים ובקרנות רחוב הביכו אותן". מטרת המועדון הייתה להגן על אותן גבירות מאי נוחות עתידית. כמו בכל מועדון ראוי לשמו, נשלחה לכל החברות רשימת כללים. הריהי:

  1. אל תפלרטטי: לעתים תכופות מי שממהרת לפלרטט מתחרטת על כך בשעות הפנאי שלה.
  2. אל תעלי על טרמפים שמציעים לך נהגים פלרטטנים – הם לא מזמינים אותך לנסוע אתם כדי לחסוך ממך את ההליכה ברגל.
  3. אל תשתמשי בעיניים שלך כדי לעשות עיניים – הן נוצרו למטרות נעלות יותר.
  4. אל תצאי עם גברים שאת לא מכירה – ייתכן שהם נשואים, ואת עלולה להיקלע למאבק של תלישת שיער הדדית.
  5. אל תקרצי – רעד של עין אחת עלול לגרום לשנייה להזיל דמעה.
  6. אל תחייכי אל זרים פלרטטנים – שימרי את חיוכייך לאנשים שאת מכירה.
  7. אל תספחי אלייך גברים רבים ככל שמתאפשר לך – אם תפלרטטי עם רבים, ייתכן שתחמיצי את האחד.
  8. אל תיפלי ברשתו של אוכל-העוגות החלקלק והמטורזן  – הזהב הלא-מלוטש של גבר אמיתי שווה הרבה יותר מהברק של "לטאת הטרקלין"[1].
  9. אל תניחי לגברים מבוגרים שמחפשים פלירט לטפוח על כתפך ולהתעניין בך באבהיות. אלה בדרך כלל גברים שרוצים לשכוח שהם אבות.
  10. אל תתעלמי מהגבר שאת בטוחה בו, בעודך מפלרטטת עם אחר. כשתחזרי אל הראשון, את עלולה לגלות שהוא נעלם.

[1] ביטוי שמתייחס אל גבר מהודר ונאה שיש לו קשר רומנטי עם אישה עשירה

 

מה משמעות ההבדל בין "היעדר הסכמה" לבין "יחסי מין בהסכמה"

שימוש במושג ההסכמה בהקשר של יחסים מיניים מעיד על תפיסת יחסי המין כאקט חד-צדדי ונעדר הדדיות. מההגדרה הנוכחית משתמע כי הגבר הוא החושק במין והאישה היא המגיבה הפסיבית. ההנחה החברתית המובלעת כאן גורסת למעשה כי מיניות האישה איננה אקטיבית. כל שיכולה היא לעשות זה להסכים או לא להסכים לספק לגבר מין. הוא מצדו רשאי ללחוץ עליה בכל דרך כדי לספק את מבוקשו, אלא אם כן ועד אשר תאמר לו "לא" באופן מפורש. דמות האישה כצד נטול עניין, תשוקה, או רצון משל עצמה בהקשר של הפעילות המינית, יוצר מצג של אובייקט פסיבי המגיב לסובייקט ולכל היותר נותן הסכמה למעשה שיבוצע בו, אך אינו יוזם פעולה רצונית משל עצמו. זהו עיוות של הטבע ההדדי של יחסי המין.

יתר על כן, כשל תפיסתי זה המשווה לנשים מעמד של אובייקט על פני סובייקט, מחבל ביכולת לזהות את חוסר רצונה של האישה במגע המיני, שהרי מעת שהושמה במעמד של חפץ, אין כל התכוונות כלפיה כסובייקט. גם אם היא קופאת על מקומה, כמו 89% מהנפגעות, יטען התוקף כי לא הבין שהיה בכך ביטוי לאי הסכמה, וייעלם מעין כל כי ההנחות החברתיות העניקו לו את ההיתר לטעון טענה זו בדיוק, לבחור לא להבחין בה כלל.

תפיסה זו נמצאת מן הסתם גם בבסיס הקושי של המערכת המשפטית להכריע לטובת הנפגעות, בלי להתייחס אליהן קודם כל כאל נאשמות. בצורה מעוותת לחלוטין, מוטח בנפגעות שאי הסכמתן הייתה מעורפלת ולפיכך לא יכלה להיות מובנת. תפיסה זו מציבה את נקודת מבטו של הגבר במרכז השיח, בעודה משתיקה את זו של האישה ומוציאה את קולה מן המשוואה. המסר שמתקבל הוא אישור מובלע שמעניקה החברה לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים כאוות נפשם, מה שבהכרח מבטל כל הרתעה.

כל אלה מחדדים את הבעייתיות שבהגדרת האונס ביחס ליסוד ההסכמה.

פתרון אפשרי מצוי בשינוי אמת המידה למין כפוי מ"היעדר הסכמה" להיעדרו של רצון חופשי, והחלפת המונח  "יחסי מין בהסכמה" במושג "יחסי מין מרצון".

כך תוצג האישה כפי שהיא באמת: סובייקט פעיל לכל דבר, בעלת מאוויים, דעות ורצונות משל עצמה.

 

 

אביגיל מור, "דמעה שלא נגעה. להחלים מפגיעה מינית": מדוע המיתוסים הכרוכים באונס מסוכנים לחברה כולה

  • נשים נאנסות בשל התנהגותן, שעודדה את האונס, או לא מנעה אותו.
  • כשאישה אינה מגיבה, אי אפשר לצפות שהגבר יבין שהיא מתנגדת.
  • נשים יכולות למנוע אונס, אם הן באמת רוצות.
  • נשים למעשה רוצות להיאנס, ונהנות מהמעשה.
  • גברים אינם מסוגלים לשלוט ביצריהם המיניים העזים.
  • כשאישה אומרת "לא" היא רק מפלרטטת, ולמעשה מתכוונת ל"כן".

אלה חמישה מיתוסים הנוגעים באונס של נשים, שד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית, תרפיסטית ומרצה, מתמודדת אתם בספרה דמעה שלא נגעה. להחלים מפגיעה מינית.

הדגש בספר הוא על פגיעה מינית בנשים. אמנם גם גברים מותקפים, אבל "בעוד שהפגיעה בנשים נטועה על פי רוב בפתולוגיה חברתית, הפגיעה בילדים [לעומת הפגיעה בילדות או בנשים] נובעת בדרך כלל מפתולוגיה אישית".

תקיפה מינית של נשים היא אם כן בעיה חברתית, ואם אין רואים אותה ככזאת, אם "לא מעניקים קדימות חברתית לטיפול אמיתי ומעמיק בבעיה", אפשר "להמשיך ולהתייחס אליה כאל 'בעיה של נשים' בלבד ולא של כלל החברה או של הגברים. זאת בעוד ש"אלימות מינית כלפי נשים היא למעשה אחד המכשולים העיקריים לשיוויונן של נשים בחברה".

 כדי להזים את המיתוסים שמנתה, כדי להראות כי הם "ממקדים את תשומת הלב בהתנהלות הנפגעת, בעודם משחררים את התוקף מכל אחריות", מתארת אותם ד"ר מור בפרוטרוט, ואז מדווחת על מחקרים סטטיסטיים רבים ומגוונים, שכולם מוכיחים עד כמה המיתוסים הללו שגויים ומעוותים.

בשיטתיות מדעית היא סותרת כל אחד מהם, ומציגה בתרשימים גרפיים או בטבלאות, לא רק את המסקנות, אלא גם את הנתונים המוכיחים אותן.

דוגמה אחת קטנה: לשאלה האם הגבר הסביר באמת אינו מסוגל לדעת אם אישה אינה מעוניינת במגע מיני אתו, מור חוזרת תחילה ומסבירה את התופעה השכיחה, הביולוגית, שבה קורבנות (חיות ובני אדם) מגיבים בשיתוק נוכח סכנה מבעיתה. ואז, כדי לקעקע את התירוץ של גברים הטוענים שרק משום שהאישה "לא הגיבה" הם לא ידעו כי אינה מעוניינת, מביאה מור את ממצאיו של מחקר שערכה. השתתפו בו 250 גברים בני 18-60, שגילם הממוצע 29. "שאלון המחקר הציג בפניהם תרחיש קצר שבו הם מגיעים לביתה של בחורה, בהזמנתה, ושם מתחילה להתפתח ביניהם אינטימיות נעימה. המשתתפים התבקשו לציין אילו התנהגויות מצד הבחורה היו מעידות בעיניהם שהיא מעוניינת ביחסים מיניים, ואילו התנהגויות היו מעבירות להם מסר ברור שהיא לגמרי לא בעניין". את הממצאים מציגה מור בטבלה שממנה אפשר להסיק באופן חד משמעי (ולגמרי לא מפתיע!) כי "הגברים מבינים היטב משפת גוף ורמזים מתי אין לאישה כל עניין בסקס".

זוהי, כאמור, רק דוגמה אחת קטנה. גם את ההפרכות האחרות של המיתוסים השכיחים מגבה מור בנתונים מחקריים מובהקים.

חשובים מאוד ההסברים שלה מדוע יש להבין את המיתוסים ואת הנזקים החמורים מאוד שהם מסבים.

הנה למשל דוגמה לכך: גם הקורבנות עצמן הפנימו את המיתוס הנפוץ שלפיו נשים שנפגעו בעצם תרמו לכך בהתנהגותן. תחושות האשמה והבושה הנובעות מכך מקשות על אותן נפגעות להתגבר על הטראומה, מה גם שקורבנות של תקיפה מינית ואונס, בניגוד לנפגעי טראומות אחרות (למשל, פיגוע טרור, מלחמה, וכד'), אינן זוכות בתמיכה של סביבתן, אלא להפך, בגינוי ובהאשמה. (גם את הטענה הזאת מגבה מור בנתונים מחקריים).

מעניין וחשוב במיוחד הפרק העוסק בתגובות של הרשויות כלפי נפגעות תקיפה מינית: בגלל "בורות נרחבת ביחס להיבטים הנפשיים של הפגיעה המינית והשלכותיהם להתנהלות הנפגעת בעת התקיפה ואחריה" נמנעים מהקורבנות התמיכה והסיוע הנחוצים להן כל כך.

מהטבלה המוצגת בפרק הזה אפשר להיווכח למשל כי אחוז ניכר מבין השוטרים לוקים בבורות מופלגת ומדאיגה. לדוגמה:  68.4% מהשוטרים שנבדקו סברו כי "אם אישה מזמינה אליה בחור הביתה, היא אמורה לצפות שהוא ירצה סקס", ו-44.4% סבורים כי "ברור שגבר יחשוב שהיעדר התנגדות אקטיבית למין מעיד על הסכמה לכך". איך שוטרים כאלה יכולים לתמוך בנפגעות ולהעמיד את החוק לצדן?

האם הספר מיועד, אם כן, לאותם גורמים, שאמורים לקרוא אותו ולהבין את כל ההבטים הכרוכים בתקיפה מינית של נשים?

או שאולי בעצם הוא  מיועד לתרפיסטים? בעצם – לתרפיסטיות. מור מדגישה כי מרבית המטפלים בנפגעות תקיפה מינית הן נשים, ולכן מפנה את דבריה אל אותן "מטפלות". בפרקים האחרונים בספר מתווה מור בפני המטפלות את הדרך שבה יוכלו להיטיב עם המטופלות, עד כדי מתן עצות פרקטיות.

כך למשל היא מסבירה מדוע לדעתה צורת טיפול הטובה ביותר בנפגעות תקיפה מינית היא טיפול פמיניסטי, שדוגל במתן תחושה של שוויון כוחות בין המטפלת למטופלת. זאת כדי להחזיר לנפגעת את תחושת השליטה בחייה, אחרי שהאלימות, ההשפלה והדה-הומניזציה שחוותה בשעת התקיפה ערערו אותה.

בעולם מתוקן כל השוטרים, השופטים, עורכי הדין, אנשי החינוך, הרופאים והמטפלים (גברים ונשים כאחת!), היו קוראים את הספר הזה, משננים את מסריו ומפנימים את כל לקחיו.

 

איך ניסה צ'כוב לשכנע את אחיו להתנהג כמו בן אדם

בספר  Lists of Notes שראה אור ב-2014 בהוצאת קנונגייט בּוּקס (Canongate Books), אסף העורך שון אשר (Shaun Usher)  רשימות שכתבו אנשים שונים, לאורך מאות שנים.

להלן אחת מהן (בתרגומי):

במארס 1886, כשהיה בן 26, כתב הסופר הרוסי הנודע, שהיה גם רופא, מכתב גלוי לב לאחיו הבכור ניקולאי, צייר מוכשר וסופר, שהיה אמנם רק בן 28, אבל כבר אלכוהוליסט, שלא פעם מצא את עצמו ישן ברחוב. ימיו של האח התערפלו וכישרונותיו האמנותיים הבולטים ירדו לטמיון. המכתב כולל רשימה של שמונה המידות שבני תרבות אמורים לטפח, והייתה למעשה ניסיונו של אנטון צ'כוב להחדיר בינה למוחו של אחיו, שהלך ונשמט.

למרבה הצער, היו מאמציו לשווא. ניקולאי הלך לעולמו שלוש שנים אחרי כן.


לדעתי, אלה הכללים שאנשים מבית טוב צריכים לנהוג לפיהם:

  1. הם רוחשים כבוד אל כל אדם באשר הוא, ולכן הם תמיד נוחים לבריות, עדינים, מנומסים ומשתפים פעולה. הם לא פוצחים בהתקף זעם בשל פטיש או מחק שאבדו. כשהם עוברים לגור עם מישהו, הם לא מתנהגים כאילו שהם עושים לו טובה, וכשהם עוזבים את ביתו, הם לא אומרים "איך אני יכול לגור אתך!" הם סולחים על רעש, קור, בשר שבושל יותר מדי, התחכמויות ונוכחותם של בני אדם אחרים.
  2. את החמלה שלהם הם מפנים לא רק אל קבצנים וחתולים. גם דברים שאי אפשר לראות בעין לא מזוינת מכאיבים להם. אם, למשל, פיוטר יודע שאביו ואמו מאפירים ושנתם נודדת מרוב געגועים אל בנם, שאותו הם רואים לעתים נדירות (וגם אז הוא שיכור), הוא מזדרז ובא אליהם לביקור, ואת הוודקה שלו משלח אל השטן. שנתם של אנשים מבית טוב נודדת, כי הם מבקשים לעזור לבני משפחת פוליוָויֶיב[1], להשתתף בהוצאות שכר הלימוד של אחיהם, לדאוג שאמם תהיה לבושה כיאות.
  3. הם מכבדים את רכושו של הזולת, ולפיכך פורעים את חובותיהם.
  4. הם כנים, ונרתעים משקרים כמו ממגיפה. הם לא משקרים אפילו כשמדובר בזוטות. כשאדם משקר הוא פוגע בזולת ומשפיל אותו. הם לא מתרברבים, וכשהם נמצאים ברשות הרבים, הם מתנהגים כמו בבית, ואינם מנסים לסנוור את עיניו של מי שנחות מהם. הם יודעים לבלום את פיהם ואינם מאלצים בני אדם לשמוע את סודותיהם. מתוך כבוד לאוזניו של הזולת הם נוהגים לשתוק, במקום להרבות בדיבור.
  5. הם לא מקטינים את עצמם כדי לעורר חמלה. לא פורטים על מיתרי לבם של אחרים כדי לגרום להם להיאנח ולהתרגש בגללם. הם לא אומרים, "אף אחד לא מבין אותי!" או "בזבזתי את הכישרון שלי על שטויות!" כי אלה דיבורים וולגריים, מזויפים ומיושנים, שמדיפים ריח של ניסיון זול להפעיל את הזולת.
  6. הם לא שקועים בגאוותנות חסרת ערך. הם לא מתרגשים מזיופים כמו למשל – ידידות מדומה עם ידוענים או לחיצות יד של פְּלֶבָקוֹ[2] השיכור, הם אינם נכנסים לאקסטזה כשהם פוגשים את האדם הראשון בסלון דה וריאטס[3], ואינם משתדלים לזכות בפופולריות בקרב קהל המבקרים במסבאות. הם פורצים בצחוק כשהם שומעים מישהו אומר "אני מייצג את העיתונות", אמירה שמתאימה לרוז'וויצ'ים וללבנברגים[4]. כשהם מסיימים עבודה ששכרה פרוטה, הם לא מנסים להפיק ממנה מאה רובל, ואינם מתפארים בכך שקיבלו דריסת רגל במקומות שחסומים בפני אחרים. הם מנסים להתמזג בקהל, ונרתעים מהעמדת פנים שחצנית. אפילו קרילוב[5] טען שלחבית ריקה יש יותר סיכוי להישמע מאשר לחבית מלאה.
  7. אם יש להם כישרון, הם מכבדים אותו. הם מקריבים לטובתו נוחות, נשים, יין ויוהרה. הם גאים בכישרונם, ולכן אינם מתהלכים בחברת העובדים בבית ספר למסחר או בחברת אורחיו של סקוורצוב[6], כי הם מבינים שיש להם שליחות, והיא – להשפיע עליהם לטובה, לא לחיות אתם. מה גם שהם איסטניסטים בהליכותיהם.
  8. הם מטפחים את רגישויותיהם האסתטיות: אינם מסוגלים להירדם כשהם לבושים בבגדים שהתהלכו בהם במשך היום, לא מוכנים לחיות במקום שיש בו קיר עם חריץ שרוחש פשפשים, מסרבים לנשום אוויר מצחין, לפסוע על רצפה מכוסה ביריקות או לאכול ישר מעל הכיריים. הם משתדלים כמיטב יכולתם לעדן את היצר המיני שלהם […] מבקשים להבין את ההיגיון של האישה ולעולם לא למעול באמונה, שהרי מה הטעם? אנשים מבית טוב אינם גסים. הם לא מחפשים באישה שותפה למיטה או סוס עבודה […], וגם לא תבונה שמתבטאת רק ביכולתה לזייף היריון ולשקר בלי הרף. הם, ובמיוחד האמנים שבהם, זקוקים לספונטניות, אלגנטיות, חמלה, לאישה שתהיה אימא… הם לא סובאים וודקה בכל הזדמנות, וגם לא מרחרחים ארונות מטבח, כי הם יודעים שהם לא חזירים. הם שותים רק כשהם משוחררים, ורק אם מזדמן להם, שכן יש להם צורך   ב-sana in corpore sano [נפש בריאה בגוף בריא].

כך נוהגים אנשים מבית טוב. אם אתה רוצה להיות אדם מבית טוב, ולא ליפול אל מתחת לרמתם של בני האדם מהמיליה שאליו אתה שייך, אין די בכך שתקרא לקרוא את רשומות מועדון הפיקוויקים[7] או תלמד בעל פה מונולוג מתוך פאוסט. אין די בכך שתעצור מונית ותיסע לרחוב יקימנקה, אם אחרי שבוע  תסתלק משם, וזה הכול. אתה מוכרח לעבוד ולהשתדל בהתמדה, יומם ולילה. לא להפסיק אף לרגע לקרוא, להתעמק, להפעיל את כוח הרצון שלך. כל שעה חשובה ויקרה.

 

[1] אחותו של אנטון צ'כוב הסבירה לימים כי לבני אותה משפחה הייתה השפעה שלילית על שני אחיה.
[2] פיודור פלבקו היה עורך דין פלילי מפורסם באותה תקופה.
[3] מועדון לילה מוסקבאי ששימש מקום מפגש עם יצאניות.
[4] שני עיתונאים זוטרים.
[5] במשל "שתי חביות".
[6] אחד מחבריו של ניקולאי.
[7] מאת דיקנס

 

גיא דויטשר, "גלגולי לשון – מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם"

מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי "נורא יפה" תקין?

ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!

בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: "ההווה הוא המפתח לעבר". תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: "אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש."

השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. "היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם", שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.

(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא "אינה אומרת הרבה מעבר לכך". כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: "לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק 'לאחרונה', נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).

ובכן מהי השפה? היא "מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה". מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר "טבעי", שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים "הדקדוקיות", שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.

מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה"מין הדקדוקי" של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: "לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום"). כך, למשל, בגרמנית, המילה "סלק" היא נקבה, ולמילה "נערה" אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: "איפה הסלק?" "היא הלכה למטבח". "איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?" "זה הלך לאופרה"…

אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ"ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם  בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב' (ו', 16) "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר", ובדברי הימים א', (ט"ו 29) "הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק": המילים "מפזז ומכרכר" יצאו מכלל שימוש…!

דוגמה נוספת, המילה "נורא" שיש לה, לדברי דויטשר "תעודת יוחסין די מכובדת". בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה "נשגב, מדהים, מעורר הערצה." ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים "נוטרי השפה העברית" כשהם נתקלים בביטויים כמו "נורא יפה"…

ובכן "כל השפות משתנות, כל הזמן". (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: "שפה היא ניב עם צבא וצי"). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם "סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)". ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, "מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות".

דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: "חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה".

פירושו של "חיסכון": הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה' נהפך ברבות הימים לצליל א', כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת' בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל ("תלך"), מה שדויטשר מכנה "התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל".

איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה "כן" שהולכת ומצטמצמת ל"כֵּ", ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).

פירושו של "דחף להבעה" הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה "אפילו". תחילתה במילה "אם", שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: "אם לוּ". אבל אז היא התכווצה ל"אילוּ", ובעקבות זאת התרחבה ל"אף אילו" ומשם התכווצה שוב ל"אפילו", שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה "אם", ויוצרים את הביטוי המשעשע "אפילו אם", שמשמעותו המילולית היא "גם אם אם אם".

מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן "מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים". כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. "מלונדון": אות השימוש מ' מציינת מרחב, לעומת "הוא רעד מקור", שאז מ' השימוש מציינת סיבה; "מלונדון לפריז": מ' השימוש מציינת מרחב, לעומת "דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני" – מ' השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.

ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.

 

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

פטר וולבן "החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי"

ממש בסופו של הספר החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי זכיתי בדברי הרגעה: "אמנם," כתב מחברו, פטר וולבן, "אנו מנצלים יצורים חיים, המומתים לתועלתנו," אבל "עולה השאלה אם ההתנהגות שלנו אכן ראויה לגנאי." והוא מסביר מדוע הוא מאפשר לנו, קוראיו, ליהנות מהספק ולא להתייסר: "אנו משתייכים לטבע במידה שווה, והגוף שלנו בנוי בצורה המאפשרת לנו לשרוד רק בעזרת החומרים האורגניים של מינים אחרים. אנו חולקים בהכרח הזה עם כל שאר החיות".

עם זאת, וולבן אינו פוטר את האדם מאחריות לנהוג בהתחשבות: "לקחת רק את הדרוש לנו מהמערכת האקולוגית של היער," ולחסוך מהעצים, כמו גם מהחיות, כל סבל מוגזם או מיותר.

סבל? לעצים? בשלב הזה של הקריאה בספר הקביעה הזאת כבר אינה מפתיעה, שכן לכל אורכו מראה וולבן בפירוט מרתק כי עצים אינם חפצים דוממים; שיש להם רגשות ואופי; שהם נוהגים לעזור זה לזה; שהם, בעצם, יצורים חיים לכל דבר, גם אם תגובותיהם אטיות מאוד, ונסתרות מעיניהם של מי שאינו מבין מה הוא רואה.

והוא, וולבן, בהחלט מבין. הוא יערן, מלמד יערנות, מנהלו של יער במערב גרמניה ויותר מכל – הוא אוהב עצים מושבע. ספרו הוא מעין שיר הלל להם, ליכולותיהם, לעוצמתם הפלאית, ליופיים ולחוכמתם, ולכך שבני האדם היו נוהגים בתבונה אילו למדו מהם!

אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בקשרי החברות שמתקיימים בין עצים שגדלים בטבע, לא אלה שצומחים ביערות שבני אדם שתלו. אלה, האחרונים, "מתבודדים וחייהם קשים במיוחד", שכן "אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת של עזרה הדדית".

מי שסבור כי הדברים הללו נשמעים מיסטיים או ניו אייג'יים, טועה. וולבן מתבסס לכל אורך הספר על מחקרים ותצפיות. למסקנה כי יש מערכת של עזרה הדדית בין עצים הגיע לראשונה אחרי שנתקל ביער בגדם עץ עתיק מאוד, שהיה אמור להיות גוף מת, אבל בניגוד לכל היגיון המשיך לחיות לאורך אלפי שנים, בזכות העובדה ש"רוב העצים מאותו מין באותו החורש מחוברים זה לזה," וכי "חילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעיתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם, בצורה המזכירה למשל מושבת נמלים."

אז מסתבר, לפי וולבן, שעצים סובלים כשפוצעים או ממיתים אותם. (מחשבה קשה למי שבחרה בילדותה להיות צמחונית. כי מה נותר לו לאדם לאכול, אם גם הצמחים מרגישים? אבל, כאמור, וולבן פוטר את הקוראים מתחושות אשמה כשהוא מסביר שהצורך להיזון מחומרים אורגניים הוא בלתי נמנע). ויש לעצים חוש טעם. הם נעזרים במעין רשת אינטרנט, של פטריות שמתפשטות, מתווכות ביניהם, ומספקות להם מידע חיוני, כך ש"בקהילת היער לא רק עצים אלא גם שיחים ועשבים, ואולי כל מיני הצומח, מחליפים ביניהם מסרים" (אבל זה לא יכול לקרות, ולא קורה, בשדות חקלאיים. רוב הצמחים התרבותיים "איבדו את יכולת התקשור מעל לקרקע ומתחתיה"). הם עושים זאת לא רק בעזרת הפטריות, אלא גם "על ידי אותות ריחניים, חזותיים וחשמליים, בעזרת מעין תאים עצביים בקצות השורשים".

מרגש במיוחד תיאור העזרה ההדדית שמגישים עצים זה לזה, "כי עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שסביבו", ולכן העצים ביער מחלקים ביניהם בצורה אופטימלית חומרי תזונה ומים, "כך שכל עץ יכול לצמוח בצורה המיטבית מבחינתו."

עצים מתאמים ביניהם את תקופת הפריחה שלהם, "כי כך הגנים של פרטים רבים יכולים להתערבב כיאות". העצים הבוגרים "מלמדים" את הצעירים לצמוח לאט, כדי שיוכלו להתבסס ולהתחזק. יש להם כללים ל"התנהגות" (למעשה – לצמיחה נאותה), שמאפשרים להם לשרוד לאורך אלפי שנים, ויש בהם יכולת ללמוד, להפיק לקחים, ואפילו להזהיר זה את זה, למשל – מפני מתקפת חרקים מתקרבת.

האהבה שבה וולבן כותב על העצים מופלאה. הוא רואה עצים-אמהות שמניקים את "התינוקות שלהן", ומאפיין אותם בלא מעט תכונות אנושיות. למשל, האורן לדעתו חצוף, כי "הוא היחיד שמעיז פנים ומסיט בתאווה את הכותרת שלו" (לאורך הספר משתמש המתרגם במילה הזאת, "כותרת", במקום במילה המקובלת "צמרת". ייתכן שיש לכך הצדקה, שלא עמדתי על טיבה); עצים בדרך כלל "אינם אוהבים להתאמץ", הם "מזדקנים בחן", הם אמיצים או מוגי לב, הם רעבים או צמאים, הם מתפטמים כשמתאפשר להם, צעיריהם – הוא מכנה אותם "זאטוטים" – "להוטים" לצמוח. את העצים שנשתלים בפארקים עירוניים הוא מכנה "ילדי רחוב", שנתקלים ב"הפתעת חייהם" כשהם מנסים להרחיב את טווח צמיחת השורשים שלהם ונתקלים בכביש, או בקרקע הדוקה מדי, שנסללה בעזרת מכונות.

נוגעת ללב במיוחד הבנתו העמוקה את גורלם של העצים אשר "יכולים לגדול בסביבות קיצוניות רבות. יכולים? מוכרחים! כי כשזרע נופל מעץ, אתר הנחיתה שלו יכול להשתנות אם הרוח או חיה כלשהי מזיזה אותו. אך מרגע שהוא נובט באביב, גורלו הוכרע. מעתה ואילך השתיל קשור לחלקת האדמה הקטנה הזאת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם מה שמזדמן בדרכו". (בדרכה הפיוטית הביעה זלדה רעיון דומה, בשיר "שני יסודות").

אהבת העצים של וולבן, המפורטת ומגובה בהסברים מדעיים, מרגשת ומרתקת.

DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

לעברית: ניב סבריאגו

מה הייתה השיטה המרתקת ביותר של המשטר הטוטליטרי

אירופה של המאה העשרים עוצבה בידי שניים: אנו חייבים לאדולף היטלר וליוסף סטלין את המשטר הטוטליטרי – ואם לא את המצאתו, הרי לפחות  את יישומו הנמרץ ביותר. אחריותם המשותפת לאובדן החיים היא אכן מדהימה. ואולם מדד נכון יותר לאופיו ההרסני של המשטר הטוטליטרי הוא לא מה שקרה אלא מה שלא קרה: "סך הספרים שלא נכתבו", כפי שניסח זאת אחד הסופרים; "סך המחשבות שלא חשבו, הרגשות שלא הרגישו, העבודות שלא בוצעו, החיים שלא הגיעו לסיומם הטבעי."

לא רק מטרותיה של הפוליטיקה הטוטליטרית פגעו בחברות שבהן הונהגו, אלא אף שיטותיה, והמרתקת שבהן הייתה מיסוד ההסתה. מי שחיו תחת שלטונם של סטלין והיטלר הוסתו בשיטתיות וזה נגד זה וקיבלו עידוד לפעול על פי הדחפים השפלים ביותר עד תום וכל עוינות הוחרפה. בזמן זה או אחר הוסתו תושבי העיר נגד כפרים עניין, פועלים נגד כפריים, כפריים בני המעמד הבינוני נגד כפריים עניים, ילדים נגד הוריהם, צעירים נגד מבוגרים, וקבוצות אתניות זו נגד זו. המשטרה החשאית עודדה הלשנה, והצליחה – "הפרד ומשול" הייתה הססמה. ככל שנדרש גיוס חברתי והשתתפות המונית במוסדות שבחסות המדינה ובפולחניהם, כך הפכו בני אדם, במידה זו או אחרת, שותפים בהכנעה העצמית.

שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, יאן תומש גרוס. לעברית: יז'י מיכאלוביץ'.

מה ההקבלה שבין הפרעות נפשיות לאמנות, דת, או פילוסופיה

מצד אחד אנו מוצאים בנאורוזות הקבלות בולטות ומעמיקות ליצירות של האמנות, של הדת, ושל הפילוסופיה, ומצד אחר הן נראות כמו סירוס של הללו.

אפשר להעז ולומר שההיסטריה היא קריקטורה של יצירה אמנותית.

נאורוזת הטורדנות היא קריקטורה של הדת.

והטירוף הפרנואידי הוא קריקטורה של שיטה פילוסופית.

הנאורוזות מבקשות לפעול בכוחות עצמן את מה שנוצר בחברה  בעבודה קולקטיבית.

"טוטם וטאבו", כתבי זיגמונד פרויד, מסות נבחרות

ד"ר אירית פורת: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה"

מי מטפל כיום בישראל בזקנים סיעודיים? בשלושים השנים האחרונות הועבר כמעט כל הטיפול לידיהן של מהגרות עבודה.

אלה סועדות את ההורים, הסבים והסבתות שלנו בבתיהם, לאורך כל שעות היממה.

בשל חוק השבות, רק יהודים רשאים להגר לישראל. לכן המדיניות שקבעה המדינה מצרה את זכויותיהן של המהגרות, כעובדות וכבני אדם (זאת בניגוד לפרקטיקות הנהוגות בארצות אחרות, שם הן זוכות להגנה, באמצעות חוקי עבודה, גם במקרים שבהם משלמים להן רק שכר מינימום).

חוקרים בחנו בעבר סוגיות הנוגעות בהגנה על העובדות ובאיכות הטיפול שהן מעניקות, אבל האינטראקציה שמתקיימת בין המדיניות המוצהרת לבין מה שמתרחש בין כותלי הבתים, טרם נבחנה, שהרי טיפול אישי ואינטימי שייך כך נראה לספירה הפרטית. זאת, כמובן, טעות. יש לתת את הדעת לכך שהמדיניות הציבורית מסדירה נורמות ונהלים!

פסיקות של בית המשפט העליון החריגו בעבר את מהגרות העבודה מהגנתם של חוקי העבודה, וזאת, כך נכתב, בשל הקשיים האינהרנטיים הכרוכים בעבודתן, שלכאורה אינה דומה לכל עבודה אחרת.

בעבודת הדוקטורט שלה בוחנת ד"ר פורת את השיח שבאמצעותו מַבְנה בית המשפט את המצב שבו הוא משוחרר מההגנה על המהגרות.

לשם כך בדקה, בין השאר, את חלקם של בית המשפט העליון ושל ועדות הכנסת בהטמעת השיח המאפשר העסקה פוגענית, את התבניות הנוצרות בשיטת ההעסקה הנוכחית, את הרגשות שהיא מייצרת, ואת יחסי הכוחות בין הצדדים שהיא משקפת. כמו כן בדקה  פורת את האתיקה הטיפולית הנוצרת בשיטה הנוכחית.

אז איך משפיע ההיגיון הניאו ליברלי, המבקש "להוזיל
עלויות, להפריט שירותים ולהסיר את אחריות המדינה?"

מה אפשר לומר על הנורמליות שבה התמסדה בישראל מתכונת עבודה משעבדת?

האם קידום זכויותיה של המטפלת יפגע באיכות הטיפול, או אולי להפך, ישפר אותו, ואתו גם את תנאי חייו של הזקן הסיעודי?

מדוע נסוגה למעשה  המדינה מהמחויבות שלה כלפי החלשים שבחברה, במקרה זה – הזקנים הסיעודיים?

האם צורת הטיפול הנוכחית היא האופציה היחידה?

מה קורה למטופלים ולמטפלים הלכודים בסבך התנגשויות של אינטרסים מנוגדים לכאורה, בעקבות ההפרטה וחוסר הפיקוח של המדינה?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, אפשר לקרוא בעבודתה של ד"ר אירית פורת.

הנה קישור לדיסרטציה המלאה.

 

מיכל זמיר, "חמש ארוחות ביום": מדוע הוא יצירת אמנות נפלאה

חמש ארוחות ביום הוא ספר קטן ונפלא. לא קל להסביר מדוע, שהרי תכניו מבעיתים. מיכל זמיר מספרת לנו על התקופה הארוכה שבה היא סועדת את אמה, שלקתה באלצהיימר, ועל המקום – "האינסטיטוט", כפי שהיא מכנה אותו – שבו אמה מאושפזת.

אי אפשר, כשקוראים את הספר, שלא לחשוב על סופו של השיר "איש איננו אי" של ג'ון דאן: "לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ." נראה שאין מי שיקרא את הספר ולא יחשוב על עצמו, על מה שצפוי לו, או ליקיריו: האם לשם מועדות פנינו? אל מחיקת האישיות, התודעה, המוח, הרצונות, הידע? אל קיום שבו אם אינה מכירה עוד את בתה, איש את אהובתו, סבתא את נכדיה? אם הרופא המהולל, האישה שכיהנה כשרה בממשלה, איל ההייטק, רואה החשבון, איש העסקים, מי שהיה ניצב במשטרה  – כל תושבי "האינסטיטוט" – איבדו את עברם, יכולותיהם, שכלם המבריק, דיעותיהם, עמדותיהם, תפישות העולם שלהם, ונותרו רק כמעין קליפה אנושית, גוף שנראה נטול מחשבות, עבר או עתיד, אם הם מדקלמים בלי הרף את המילים האחרונות שנותרו בפיהם, מדוע נוכל להניח שנצליח לחמוק מגורל דומה?

"הייתה בה גאווה," מספרת זמיר על אמה, "השמורה למי שנדמה לה שהיא עדיין מחזיקה פאסון. מילים כמו 'כמובן', ואפילו 'בהחלט' ו'ודאי וודאי' הספיקו לה בשביל להיות היא עצמה. עכשיו נותר ה'כמובן' סרח של המעט שהיה ונגוז, עווית בפה, רפלקס. 'כמובן'". איזה תיאור – אחד מרבים כל כך בספר! – של ההתדרדרות המנטלית ושל אובדן האישיות, שנותרו מהן רק כמה מילים חסרות משמעות.

הנה תיאור נוסף של מה שצפוי למי שמגיע לאינסטיטוט: "מי שמגיע בהליכה עובר אט-אט לדשדוש, מי שמגיע מדשדש, מסתייע בהליכון, מי שהגיע כבר עם הליכון יושב כמו בטטה על הכורסאות, בסוף כולם מגיעים לכיסא גלגלים, או עולים שתי קומות למחלקה ג'."

זמיר חוזרת ואומרת: היא את הסוף הבלתי נסבל הזה מנסה למנוע מעצמה ועושה זאת באמצעות עישון כבד: מוטב סרטן. מוטב המוות!

"השאלה היחידה היא פצעי לחץ – יש או אין", היא מנסחת את מה שנותר עוד למי שחי-מת במקום הזה, מי שנהפך לגוף בלבד.

הספר גדוש ברגעים קטנים שמפצחים את הלב. המחלקה נהפכת ליקום חלופי, ל"אצלנו", והאנשים שמאכלסים אותה, מאושפזים ובני משפחה גם יחד, הם "אנחנו" שיוצרים ביחד מין מציאות אחרת מכל מה שמוכר למי שחי בחוץ. ל"חדש" שהגיע לבוש עדיין בחלוק משי, שעד מהרה מתרפט, הם משיבים בהשלמה על שאלתו החוזרת: "איפה כאן הרציף ללברג?" 'למברג, למברג', מטרטרים כולם במקהלה, כאילו נעשתה העיר מחוז החפץ של כולנו."

זמיר מתארת את הדמויות שלצדן היא שוהה, במקום שנהפך, כך נדמה, למרכז העולם: את הבן שמגיע מאמריקה לזמן קצוב; את אשתו של איל ההייטק שחומקת אל בעלה, וממנו, בדמעות; את הבת הפסיכולוגית ואת הבת שמתאמצת כל כך לזכות בהכרה ושבח מאמה, אבל "כולנו יודעים שגם אם אורלי תתאבד, היא לא תזכה לשמוע מאימא שלה 'תודה'."

ומה המסקנה? מה התכלית?

על עצמה ועל כל בני המשפחה שהיא מכירה, כותבת זמיר,  כך: "כולנו נושאים בליבנו תהומות של עצב. עומדים מול התהליך הזדוני, המלוכלך, המקרקס, של המוות. ולא היה בנו אחד שישן כמו שצריך בלילה, ולא היה בנו אחד שלא נשבר ליבו מרחמים ומפחד. ולא היה בנו אחד שלא נדנד לחבריו שאם זה יקרה לו… ולא היה בנו אחד שידע מה לבקש."

כך. הרחמים והפחד: שני הרגשות שעל פי "הפואטיקה" של אריסטו מעוררים קתרזיס במי שחווה יצירת אמנות ראויה.

ולכן  חמש ארוחות ביום (מה פשר שמו של הספר יגלה מי שיקרא אותו!), בישירותו החפה מכל העמדת פנים או מייפוי, וביכולתו להפחיד ולעורר חמלה, הוא יצירת אמנות נפלאה.

שרון גבע, "אל האחות הלא ידועה": האם חנה סנש לא הייתה גיבורה?

"השואה לא נפקדת ממהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, מתוכניות אירוח, סאטירה ובידור ומעיתונים על מוספיהם, ותמיד באינטרנט", קובעת ההיסטוריונית והחוקרת שרון גבע, מחברת הספר אל האחות הלא ידועה, שהרי, כך היא כותבת, "העיסוק האינטנסיבי בשואה אינו שוכך: כמו בשנות החמישים גם בשנים האחרונות נזכרת השואה מדי יום ביומו בתקשורת הכתובה והאלקטרונית".

הספר שכתבה, אשר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מצטרף אל השיח, ותורם לו נדבך חשוב ומעניין.

כפי שאפשר להבין משמו של הספר, עניינה של שרון גבע בנשים שהיו בשואה, אלה שניצלו, ואלה שנספו. את הנשים הללו היא מחלקת לשתי קטגוריות עיקריות, וכל אחת מהן נחלקת לקטגוריות משנה: "האוחזות בנשק" ו"האמהות", שאותן, על פי הניתוח שלה, זיכתה החברה הישראלית בהערכה ובכבוד, ולעומתן – "המתנגדות ברוחן" ו"נושאות התפקיד", שנותרו בצל.

"האוחזות בנשק" ו"האמהות" זכו לדבריה למעמדן הנכבד לא רק משום שסיפוריהן היו "ברורים וקליטים" (שכן שיקפו מסרים דיכוטומיים של "טובים ורעים", "יהודים וגרמנים"), אלא בעיקר מכיוון ששיקפו את האתוס המקומי של פעולה וגבורה, או של אמהוּת מסורה ושל חיים שהשתקמו במדינת ישראל, למרות האובדן הנורא. שתי הקטגוריות הללו מציגות אקטיביות, כוח והתגברות. לעומת זאת, "המתנגדות ברוחן" – הנשים שהשתדלו לשמור על עמדה מוסרית, שהפגינו אומץ פסיבי, שגם בתוך התופת הצליחו להעניק מעצמן לזולת, "התקשו להשתלב בהיכל הגבורה המטפורי של הנשים בשואה", כפי שתפסה אותן החברה הישראלית, כי "בסיפוריהן  חסר המרכיב שיכול היה להצמיח כוח בחולשה". במונח "נושאות התפקיד" מתכוונת גבע לנשים שהגרמנים מינו לתפקידים שונים, לרוב כקאפו. אלה "תפקדו כתשליל לסיפור של המתנגדות בנשק". באחרונות הכוונה לפרטיזניות, או לנשים שהיו בגטו או במחנות, והתמרדו, כמו למשל אלה שנמנו עם לוחמי גטו ורשה.

כדי שהציבור הישראלי יחוש הערכה כלפי הנשים שהיו בשואה, לא די היה בכך שסיפוריהן יתאימו לאתוס המקומי ויחזקו אותו. נדרשו לטעמה של גבע שני תנאים נוספים: מידת הרפרזנטטיביות של האישה שהביאה את סיפורה, (כלומר – כושרה הרטורי. את צביה לובטקין היא מביאה כדוגמה למי שניחה בכושר כזה), והנסיבות שבהן עשתה זאת. כך למשל זכו העדות במשפט אייכמן לבמה חשובה, אם נמנו עם הקטגוריה הראשונה: לוחמות או אמהות. ניצולות שתנועה פוליטית "אימצה" אותן, זכו גם הן להישמע, בעוד שסיפוריהן של האחרות נשכחו.

עדותה של צביה לובטקין במשפט אייכמן

כל זה טוב, מעניין וחשוב. אלא שברגע מסוים מתעוררת תהייה, למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מדברת על "הצלחתן" של ניצולות להישאר חקוקות בזיכרון הקולקטיבי. התהייה, הגובלת במידה לא מעטה של זעזוע, גוברת ככל שגבע מדגישה את "כוח ההישרדות" של נשים שזכו להוקרה, בעיקר ל"אוחזות בנשק" כמו למשל צביה לובטקין, רוז'קה קורצ'אק וחייקה גרוסמן, שהשתייכו לתנועות פוליטיות ולכן "נמצאו אפקטיביות יותר להחדרת מסרים פוליטיים, זאת לעומת מי שנספו." בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר, מתנסחת גבע באופן תמוה: "הסתלקותה הפתאומית של גיבורה פגעה ביכולת לשמר את מעמדה: כך היה במקרה של פסיה שרשבסקי".

המשפט האחרון טעון דיון. למה בדיוק מתכוונת שרון גבע כשהיא מציינת את אובדן "המעמד" של מי שמתו? האם אל זיכרון השואה מתלווה תחרות שעניינה – מעמדו של הניצול, ביחס לחבריו? מי זוכה בתהילה רבה יותר? מי איבד אותה? מי לא מצא אותה מלכתחילה, רק משום שמת מוקדם מדי, ולא הספיק לספר על גבורתו, עמידתו, עשייתו?

מוזר!

אין לשכוח את פעילותה המבורכת של גבע, שמשקיעה מאמצים רבים כדי להזכיר את קיומן של נשים נשכחות, ולציין את הישגיהן בתחומים שונים. גבע "גייסה" לשם כך את הסטודנטיות שלה בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, והטילה עליהן להעלות לרשת מידע על נשים שעשו דברים חשובים, ובכל זאת הן כמעט לא קיימות במרחב הווירטואלי. הנה קישור לאתר "מעלות ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" שהקימה גבע אחרי שערכים שהעלתה בוויקיפדיה צונזרו. כאן קישור למאמרה "ויקיפדיה, האנציקלופדיה הלא חופשית" בעיתון הארץ, ומאמרו של עופר אדרת "בוויקיפדיה מוחקים את ההיסטוריה", מאותו עיתון.

יחד עם זאת, הניסוח של גבע, לפיו גיבורה נאלצה לוותר על "היכולת לשמר את מעמדה" פשוט מפני שמתה, תמוה, בלשון המעטה.

על אף העניין הרב בנושאיו של הספר, הקריאה בו לא הייתה קלה. לא פעם מצאתי את עצמי חוזרת כמה פעמים על משפטים או פסקאות, רק כדי להבין מה כתוב, וזאת לא מכיוון שהתכנים מסובכים כל כך, אלא מאחר שהניסוחים בעייתיים, עמומים ולפעמים מסבכים במקומות שאפשר לפשט ולהבהיר.

הנה שתי דוגמאות: בעמוד 127 מספרת גבע על ניצוֹל שבבוקר נישואיו לאשתו החדשה, אלמנה ואם לשלושה ילדים, גילה כי אשתו הראשונה לא נספתה, כפי שסבר, אלא שהיא ובנם המשותף מחפשים אותו. (ההודעה הגיעה אליו ברדיו, כנראה במדור לחיפוש קרובים). הסיפור פשוט למדי, אבל בספר הוא כתוב כך שנאלצתי לקרוא אותו שוב ושוב כדי להבין. הוא מתחיל בכך שהאיש גילה "כי אשתו מניה, אם בנו, נשארה בחיים וחיה בארץ". אחרי כן כתוב שהגיע ארצה והכיר אלמנה, אם לשלושה ילדים. ורק אז מתוארת ההודעה ברדיו, שממנה הבין כי בעצם אינו אלמן. אכן, השנים שבהן אירעו הפרקים השונים בחייו של לייבוש קורנוואסר מוזכרות, אבל סדר המהלכים אינו ברור בקריאה ראשונה, ויש לפענח אותם לאט, אף על פי שלא מסובך לספר את הסיפור בפשטות גמורה.

בתחילת אותה פסקה יש סיפור אחר, שניסוחו גרוע עוד יותר. אביא אותו במלואו וכלשונו:

"בקיץ 1957 סיפר דבר על תינוקת בת יומה שנמסרה להשגחת ידיד נוצרי, כשבגרה הגיעה לישראל. לא הוזכרה אף מילה על האם שנפרדה מהתינוקת שעות ספורות אחרי הלידה. לא סופר גם אם נשארה בחיים. בקיץ 1952 ניסה האב ליצור קשר עם בתו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השאירו ההורים את בת השש אצל הסבתא. הם הצליחו להגיע לארץ. הבת שרדה את טרייזנשטט ואחרי שהות במחנה עקורים הגיעה לארצות הברית. היא לא ידעה שהוריה חיים. האב איתר אותה ושלח מכתב, אבל היא סירבה לחדש את הקשר. האישה שהשאירה את בתה ויצאה עם בעלה למסע לא הוזכרה. המאמצים לאיתור הבת הוצגו כפעולה של האב לבדו. האב רצה לנסוע לאמריקה לפגוש את בתו, אך למרות שגייס כסף לכרטיס לא הורשה לצאת מהארץ. הימים היו ימי הצנע ויציאות של אזרחים לחו"ל הוגבלו."

זה סוף הסיפור, שאותו פשוט לא הצלחתי להבין. האם מדובר בתינוקת אחת? אבל מצד אחד נפרדו ממנה  מיד אחרי שנולדה, ומצד שני השאירו אותה אצל הסבתא כשהייתה בת שש? אז אולי שתי ילדות שונות? אם כן מתי בדיוק עברנו מזו לזו? איך זה קרה, בלי שום אזהרה, כמו למשל: "ילדה אחרת הושארה אצל סבתה…" וכו'…? ומדוע סדר הזמנים הלא ברור? קיץ 1957, אחריו – קיץ 1952, אחריו – 1939 (פרוץ מלחמת העולם השנייה), אחר כך – ניסיונות האיתור…

אלה דוגמאות קיצוניות, אבל הספר זרוע בשכמותן לכל אורכו.

הוויכוח המשמעותי ביותר שיש לי עם תכניו של הספר נוגע במה שמכונה "פרשת קסטנר". צר היה לי להיווכח שהטיפול בסוגיה לוקה בשטחיות מתמיהה ומרגיזה. גבע מציגה את ההתרעמות של הציבור כנגד קסטנר כאילו הכעס עליו נבע מההתנגדות לאופן שבו ניסה (והצליח!) להציל יהודים. היא אפילו משווה זאת לטענה שהעלה סרווציוס, סנגורו של אייכמן, כאילו פנו אליו ניצולים וביקשו לשתף אותו בהתנהגויות "נקלות" כביכול של יהודים שהצליחו להציל את זולתם באמצעים לא ראויים, כמו מתן שוחד.

ההשוואה הזאת פשוט מקוממת! הרי ההאשמות נגד קסטנר היו שונות לחלוטין. איש לא גינה אותו על כך ש"שיחד" או "ניסה לשאת ולתת" עם הגרמנים! ההאשמה נגד קסטנר הייתה כבדת משקל בהרבה, ואפשר ללמוד עליה מהספר Kasztner's Crime שבו מוכיח החוקר האנגלי, פול בודגנור, כי קסטנר אכן שיתף פעולה עם הנאצים. פול בוגדנור מראה כיצד הקל קסטנר על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בגירוש לאושוויץ, שם נרצחו. כך למשל, אף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות השקר המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישוכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד.

התעלמותה של גבע משלל הפרטים הללו, ההשטחה שהיא עושה לכל העניין, ה"ריחוף" מעליו, בכמה משפטים חסרי משמעות, מכעיסות.

מרגיזות מאוד גם כמה אינסינואציות שמעלה גבע לגבי חנה סנש: "המטרה היא להתוודע לסיפורי גבורה של נשים בתקופת השואה ששמן אינו חנה סנש", היא כותבת למשל. כוונתה ברורה: לדעתה היו נשים רבות אחרות שראויות לתשומת לב. והיא ודאי צודקת. אבל מדוע להתבטא בזלזול סמוי כלפי חנה סנש, שמשימתה נכשלה אמנם (וכנראה לא הייתה באמת ראויה או נחוצה, מלכתחילה), אבל בכל זאת גילתה עוצמה וגבורה יוצאות דופן? אם סבור מישהו שרגישותי כלפי הניסוח המוזכר מוגזמת, הנה דוגמה נוספת להתנסחות שממש הכאיבה לי: "חמישים שנה אחרי שהוצאה חנה סנש להורג, יתבצע ניסיון ממשי ראשון לערער על דימויה ההרואי של הבת בתיווך האם," כותבת גבע, במעין רמיזה שיש בה לא מעט רשעות, שמכוונת כלפי חנה סנש וכלפי אמה. את חושבת שחנה סנש לא הייתה באמת גיבורה? שרק זכתה ליחסי ציבור מצד אמה? הואילי נא ופרטי מדוע! אל תשאירי את הרמיזה הארסית הזאת ותמשיכי הלאה, כאילו כלום! האם זאת מין אופנה? לנתץ את דמותה של חנה סנש? ואולי היא לא יכולה "לשמור על מעמדה", כפי שאת עצמך ניסחת זאת, רק משום שמתה בטרם עת (ועמדה בעינויים קשים, כדי לא להסגיר את הקוד של מכשיר הקשר שנפל לידיהם של ההונגרים שלכדו אותה, כי ידעה שבכך תסכן לוחמים רבים)?

חנה סנש בקיבוץ שדות ים

חבל שהפגמים הללו פוגעים בעבודת מחקר מרתקת מאוד. השימוש של גבע בעיתונים משנות ה-50 וה-60 מרתק, ומראי המקום הרבים מאוד שהיא מציינת עוררו בי לא פעם חשק לשקוע בארכיונים ולקרוא את כל הסיפורים האישיים והמאמרים שמהם היא דלתה שפע של סיפורים, ראיות ורעיונות. אותי הספר עניין מאוד, למרות הבעיות כבדות המשקל שציינתי. התזה הבסיסית שלו – החלוקה של הנשים לארבע הקטגוריות, וכל מה שכרוך בחלוקה ונובע ממנה – מרתקת ומעוררת מחשבות.

נח שטרן, "פס רקמה צר", תרגומים של ט"ס אליוט ווירג'יניה וולף: מי ניצב במרכז העניין?

עיצוב העטיפה של הספר פס רקמה צר מעיד רבות על עמדתו: ברקע הכריכה הקדמית מופיעות שורות כתובות בכתב יד נאה ומעוגל, ובהן מילים מנוקדות. ניכר שנכתבו באורך רוח, בהקפדה על כל תו. גם בחלקה האחורי של הכריכה מופיעות שורות כתובות, כאן הן צפופות ודחוקות יותר, וברור שזאת טיוטה כלשהי שכתב אדם מסור מאוד לעשייתו.

אלה שורות בכתב ידו של המתרגם, שתצלום של עמוד נוסף מכתב ידו "מתוך תרגום 'כיצד קורין ספר?'. המסה החותמת את ספרה של וירג'יניה וולף הקורא המצוי"מובא בפתח הספר. נח שטרן תופס בספר הזה מקום של כבוד, לא כמתרגם, אלא כשותף שווה ערך ליוצרים שתרגם, ואולי, לפחות בספר שלפנינו, כיוצר החשוב ביניהם. הוא מובלט לא רק בתצלומי כתב ידו, אלא גם בדיוקנאות שלו, המופיעים עוד לפני התרגומים עצמם: "נוח שטרן בחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל)" ונוח שטרן מצולם בחברת "קבוצת סופרים עבריים ויידיים, קובנה, ח' אדר ב' תרפ"ט".  של מי אם כן הספר ועל מי? של שניים מהיוצרים החשובים ביותר בספרות האנגלית, או של המשורר יליד קובנה שתרגם את כתביהם?

קורות חייו של נח שטרן, יליד ליטא (1912-1960), מצערים מאוד. הוא הגיע לישראל כשהיה בן 23, ונותר בבדידותו, עד שהתאבד בבית חולים לחולי נפש, שם אושפז אחרי שריצה חמש שנות מאסר בשל תקיפה של ספרן הקיבוץ שבו גר. בין המלאכות הרבות שעסק בהן, הקדיש את זמנו לעבודת התרגום, והיה הראשון שתרגם את "ארץ השממה" של ט"ס אליוט, המובא בספר שלפנינו. גם בתרגום הזה נקשרה שערוריה: מנחם בן העמיד פנים שהוא זה שתרגם את השיר.

אין ספק שדמותו של נח שטרן מעוררת עניין. בביקורת שהעלה היום יהודה ויזן במוסף הספרים של עיתון הארץ, חולק המבקר מקום של כבוד לנח שטרן, תומך בזרקור שהפנתה לעברו ההוצאה לאור ומכנה את תרגומיו "נכס צאן ברזל".

בחינה מקרוב של "ארץ הישימון" מראה כי התרגום משובח, גם אם לא בכל השורות התייחס המתרגם לאלוזיות הטמונות בהן. הנה דוגמה אחת קטנה:

על פי המפרשים באנגלית, שורות 23 עד 25 אמורות לשאוב את השראתן מהמקרא, ליתר דיוק, מספר יחזקאל, פרק ו', ומקהלת, פרק י"ב, פסוק 5:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה: כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים."

אצל ט"ס אליוט באנגלית:

A heap of broken images, where the sun beats
And the dead tree gives no shelter, the cricket no relief

התרגום של קהלת לאנגלית:

Furthermore, men are afraid of a high place and of terrors on the road; the almond tree blossoms, the grasshopper drags himself along, and the caperberry is ineffective. For man goes to his eternal home while mourners go about in the street.

בתרגום לעברית של שטרן:

"… כִּי תֵּדַע רַק
תֵּל פְּסִּילִים נְתוּצִים, הַשֶׁמֶש מַצְלִיפָה עָלָיו,
וְהָעֵץ הַמֵּת לֹא יִתֵּן כָּל מַחֲסֶה, הַצְּרָצַר – כָּל רְוָחָה".

אמנם החגב נהפך לצרצר, והשקד ל"עֵץ הַמֵּת" (גם במקור!), כלומר – המתרגם התעלם בעצם מהאלוזיות, אבל התוצאה מצדיקה את הפרשנות השונה שלו.

לעומת זאת, בחינה מקרוב של תרגומי המסות של וירג'יניה וולף מעוררת סימני שאלה. הנה, אפילו תרגום הכותרת של אחת המסות: "כיצד קורין ספר" מרתיע, ומאפיין את הבעיות שבתרגום של שטרן. "קורין"? מדוע לא "קוראים"?

השפה ארכאית, וכתיבתה של וולף אובדת בתוך הניסוחים הנמלצים שלפעמים אינן מדויקים (אם כי צוין שהתרגום נערך כדי להחיות את לשונו).

הנה למשל, דוגמה קטנה מהמסה השנייה, "מונטן". במקור כתוב other people may evade us. וולף מבקשת לומר כאן כי כל אחד מאתנו סבור שהוא מיטיב להכיר את תווי הפנים של עצמו, ואילו את אלה של זולתו הוא עלול להחמיץ.  בתרגום לעברית: "בני האדם האחרים אולי חומקים מתפיסתנו". כלומר? משמעות דבריה של וולף פשוט אובדת!

יחד עם זאת, עצם העובדה שהמסות של וירג'יניה וולף ושירו החשוב כל כך של אליוט  מובאים בפני הקורא העברי, משמחת. לאחרונה יש שגשוג בהתייחסות לכתיבתה המסאית של וולף. גם הוצאת תשע נשמות אפשרה לקורא הישראלי להתענג על "רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" בתרגומה הנפלא של רעות בן יעקב.

למרבה השמחה, שני הכרכים של  The Common Reader – הקורא המצוי מכילים עוד לא מעט מסות שטרם תורגמו לעברית. יש למה לחכות!

ד"ר ברנשטיין: מי האויב הסמוי, שעלול להסתתר בתוך סלט ירקות?

מה מוטב לאכול בארוחת הבוקר, קערית של סלט ירקות נטול שמן, גבינה לבנה רזה, פרוסה של לחם דגנים, מיץ תפוזים סחוט טרי, או –גבינה שמנה, דג מעושן, חביתה ושש כפות של סלט ירקות?

רובנו התרגלנו לחשוב שהאפשרות הראשונה מזינה ומיטיבה הרבה יותר, שכן היא עתירה בוויטמינים ובחלבונים, ודלה מאוד בשומן, לעומת האפשרות השנייה, שנראית ממש מסוכנת לבריאות.

ובכן, מסתבר שלפחות לבני אדם שרמות הסוכר בדמם גבוהה – "טרום סוכרתיים", וכאלה שכבר מוגדרים חולי סוכרת, מוטב לבחור בארוחת הבוקר השנייה!

על הרציונל ועמו ההסברים המפורטים אפשר לקרוא בספר מאיר עיניים ומאלף של רופא אמריקני, ריצ'רד ברנשטיין, שנקרא Diabetes Solution.

ד"ר ברנשטיין אובחן כחולה בסוכרת נעורים ב-1946, כשהיה בן 12. לאורך שנים ציית לכללים שהתוו בפניו הרופאים שטיפלו בו. מצבו הבריאותי הלך והחמיר. הוא מתאר בספרו את התהליך שעבר, וכיצד גילה כמעט באקראי את השיטה שהמשיך ופיתח, אחרי שניסה אותה על גופו.

בהיותו בן 45, לאחר שנים שעבד כמהנדס, החליט ללמוד רפואה, כדי שיוכל להפיץ את השיטה שבעזרתה הצליח להוריד את רמות הסוכר בדמו לאלה של אדם בריא לחלוטין. לפי הסטטיסטיקות של ADA (האגודה האמריקנית לסוכרת), היה אמור ד"ר ברנשטיין למות מזמן. אבל הוא חי, ונהנה, לעדותו, מבריאות מרשימה ומכושר גופני מצוין.

הכשרתו כמהנדס היא זאת שאפשרה לו, למעשה, לפתח את השיטה שבאמצעותה הצליח להגיע להישגים מופלאים כאלה. הוא נהג במחלה כבעיה שיש לפתור, וכמצב שיש לטפל בו, ולא השלים עם ההנחיות שקיבל, שרק החמירו את מצבו. למרבה המזל כשהגלוקומטרים הראשונים (הגלוקומטר הוא מכשיר רפואי נייד שאפשר למדוד את ריכוז הגלוקוז בדם) נכנסו בשנות השישים לשימוש, החל ד"ר ברנשטיין להשתמש במדידות יומיות רבות כדי לנטר את רמת הסוכר בדמו. בזכות הבדיקות הללו גילה עד כמה מסוכנות לבריאותו רמות גבוהות של פחמימות שעד אז צרך במזונו, בהתאם להנחיות שקיבל.

בספרו הוא מספר על התהליך המפעים שעבר, ועושה זאת בדייקנות ובפירוט מרשימים מאוד.

הוא מציג בפני הקורא לא רק את העקרונות של שיטתו, ולא רק את ההסברים המדעיים התומכים בה, אלא גם אינספור עצות מעשיות מאוד, שמלמדות את הקורא איך להתמודד עם הסוכרת שכבר חלה בה, או שהוא עתיד לחלות בה, אם לא ישגיח וייזהר מאוד.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה דיווח על הסיבות השכיחות ביותר למוות בישראל, בשנת 2008. מסתבר שסוכרת ניצבת במקום השלישי, אחרי סרטן ומחלות לב! 6.3 אחוזים ממקרה המוות בישראל באותה שנה נגרמו מסוכרת! יותר ממחלות כלי הנשימה, משבץ מוחי, מסיבות חיצוניות, מזיהומים!

סוכרת נחשבת אויב שקט, כי התסמינים שהיא מייצרת בגוף סמוים. רק במצבים קיצוניים אפשר לחוש בה, ובדרך כלל אין לה כמעט השפעה על חיי היומיום. אין כאבים. לכל היותר צמא גדול, מלווה בהשתנה מרובה, ובמצבים הקשים יותר – בלבול ועצבנות. כל מי שרמות הסוכר בצום בדמו גבוהות מ-100 חייב להבין שהרס הלבלב שלו כבר התחיל, ושסיכוייו לחלות במחלת לב גברו מאוד, גם אם הממסד הרפואי מכנה את מצבו כ"טרום סוכרת".

ובשעה שהאדם אינו חש בה, הסוכרת, גם בתחילתה, פוגעת בכלי הדם, עלולה לגרום לעיוורון ולהביא למצבים שבהם נאלצים לקטוע איברים, בדרך כלל כפות רגליים, עקב כיביים שאינם נרפאים.

אחת הבעיות החמורות היא שהממסד הרפואי ברובו אינו מכיר את השיטה (הפשוטה למדי, והמוכחת!) שפיתח ד"ר ברנשטיין. עיקרה: ניטור של רמת הסוכר לאורך היום, כדי לדעת מה ההשפעה של מה שאוכלים, והפחתה משמעותית ביותר בצריכה של פחמימות.

בעניין הניטור: לא מעט רופאי משפחה נוטים להאמין שאין בו צורך או טעם. אבל הדעת נותנת כי אי הידיעה שקולה להתעלמות מהמצב, ואינה מאפשרת התמודדות אמיתית אתו.

מדאיגה עוד יותר גישתו של הממסד הרפואי כלפי ההפחתה של צריכת הפחמימות. כך למשל בהנחיות של קופת חולים מכבי מנחים את המטופלים המבקשים להוריד את רמות הסוכר המסוכנות בדמם לצרוך "רק" 15 גרם פחמימות בכל ארוחה, ומציגים בפניהם את התחליפים. למשל: פרוסה אחת של לחם. או רבע בייגלה. או חצי כוס אורז. או חצי כוס עדשים. או קלח תירס. או 2 כפות קמח. כמו כן, "מתירות" ההנחיות מה שמכונים שלושה "תחליפי פרי" ביום. למשל – אגס קטן. או אפרסק בינוני. או פלח אבטיח. או 12 ענבים.

על פי שיטתו של ד"ר ברנשטיין, יש להסתפק ב-6 גר' פחמימות בארוחת הבוקר, 12 יחידות בארוחת הצהריים ועוד 12 יחידות בארוחת הערב. פרוסה בינונית של לחם כפרי מכילה 16 גר' פחמימות! בחצי כוס אורז לבן, מבושל יש 22 גר' פחמימות! באפרסק בינוני אחד יש 9 גר' פחמימות, וכן הלאה…

אבל מדהימה עוד יותר התובנה שגם בסלט ירקות תמים מסתתרות להן הפחמימות, ובכמות מרשימה: עשר כפות של סלט ישראלי קצוץ, בלי שמן, מכילות 6 גר' פחמימות. לפיכך בארוחת בוקר שמכילה סלט בלבד "חוסלה" מנת הפחמימות הרצויה בארוחה, כפי שממליץ עליה ד"ר ברנשטיין, וכפי שהישגיו המרשימים, לא רק עם עצמו, אלא עם אלפי המטופלים שלו לאורך השנים, מוכיחים.

גם קוראת הספר, שהורידה אותו כדרכה מקינדל, מנסה בימים אלה את השיטה. ולמרבה הפלא, נראה שהיא פועלת. אכן, לא קל להימנע כך מפחמימות, ולחשב את השווי הפחמימתי של כל מה שנכנס לפה, אבל כשחושבים על היחס שבין העלות לתועלת, נראה שהמאמץ כדאי.

ובעיקר – כדאי מאוד לקרוא את הספר. יש שם אוצר של עצות, הן למי שיש לו סוכרת נעורים, והן למי ש"פיתחו" את הסוכרת שלהם בהמשך חייהם, זאת שמכונה "סוג 2". ד"ר ברנשטיין יורד לרזולוציות לא שכיחות, למשל – בהסברים מפורטים ביותר על איך כדאי וצריך להזריק אינסולין, למי שזקוקים לו; אילו תרופות "מתנגשות" עם הטיפול; איך להיגמל מההתמכרות לפחמימות, ועוד כהנה וכהנה, כולל, אפילו, מתכונים, שאותם קשה כמובן ליישם, שכן חלק ניכר מהמרכיבים שהוא מציין אינם זמינים בשוק הישראלי.

מי שרוצה בכל זאת למצוא מתכונים יכול להיכנס לאתר המקסים של גולדי, "הכול זהב, מתכונים של גולדי לסוכרתיים" וגם לקנות את הספר שלה, הכול זהב, (קישור באתר שלה). יש שם אוצר בלום של מתכונים נפלאים (כמה מהם כבר נוסו בהצלחה!), וכולם מצייתים לשיטתו של ד"ר ברנשטיין. אך לפני הכול,  היא מעניקה הסברים בעברית על שיטת הדל פחמימה, על מה מותר ומה אסור, מעניקה טיפים על עניינים שחשוב לדעת.

כדאי מאוד לקרוא גם את מה שכתוב בבלוג המאלף, "בלוג דל פחמימות". כפי שכתוב שם: "הזמן לפעול הוא עכשיו".

מתוך האתר "בלוג דל פחמימות", מהדף תזונה לפי ד"ר ברנשטיין

הספר להורדה מקינדל

מדוע אזרחי ברית המועצות-לשעבר לא יכלו להבין, להתאבל, לנקום?

גורבצ'וב החל ללמוד מה קרה בתקופת הטרור הסטליניסטי, זאת משום שבגלל גילו הבוגר עוד הספיק לשמוע את חרושצ'וב נואם בפני המפלגה, וגם מכיוון שראה את קרונות הבקר שנשאו שבויי מלחמה רוסיים אל הגולג, אחרי "המלחמה הפטריוטית" [מלחמת העולם השנייה, עע"א]. אבל מה שראה כשבחן את הארכיונים במהלך הפרסטרויקה הפך את קרביו.

הוא ראה ש[בשלב מסוים] חתם סטלין אישית על פקודות הוצאה להורג לארבעים וארבעה אלף בני אדם, אנשים שלא הכיר, שאת התיקים שלהם לא קרא, אם בכלל היו תיקים כאלה. הוא פשוט חתם על רשימות ארוכות של שמות, כנראה מכיוון שנהנה מהתהליך.

גורבצ'וב נתקל בראיות לכך שהמשטרה החשאית ערכה תחרויות רשמיות, שבמהלכן בדקו מי יכול לעבור על רשימת תיקים במהירות הרבה ביותר. על כל אחת מהן רשמו את האות הראשונה למילה "הוצאה להורג". הוא ראה ראיות לכך שבימים מסוימים נגזר דינם של אלפי אנשים.

ב-22 בנובמבר 1937, אישרו סטלין ושניים מיועציו הקרובים ביותר, ויאצ'סלב מולוטוב ואנדריי ז'דנוב, שתים עשרה רשימות שהגיש להם הנקו"ד. הרשימות כללו  1,352 איש, שהוצאו להורג.

ב-7 בדצמבר הם חתמו על שלוש עשרה רשימות ובהן 2,297 אנשים, שמתוכם 2,124 הוצאו להורג.

ב-3 בינואר, 1938, הם הצטרפו לשני פקידי ציבור בולשביקים רמי דרג, קלימט וורושילוב ולזאר קגנוביץ', וביחד חתמו על עשרים ושתיים רשימות עם 2,547 שמות, שמתוכם הוצאו להורג 2,270 איש.

ב-10 ביוני, 1938: עשרים ותשע רשימות, 2,750 איש, 2,371 הוצאו להורג.

12 בספטמבר, 1938: שלושים ושמונה רשימות, 4,825 הוצאו להורג.

היו תאריכים ומספרים רבים כל כך, שלא היה אפשר לזכור אותם, או למצוא בהם פשר. בחלק מהרשימות היה הרכב האנשים ספציפי.

ב-20 באוגוסט, 1938, חתמו סטלין ומולוטוב ביחד על רשימה של חמש עשרה נשים שסווגו "נשות אויבים". עשר מהן היו עקרות בית ושתיים – סטודנטיות. כולן הוצאו להורג. בעליהן, שנאסרו בשלב מוקדם יותר, הוצאו אחרי כן להורג. רשימות אחרות נראו לגמרי שרירותיות, גם אם המוח התאמץ למצוא בהן היגיון כלשהו.

לידיה צ'ורובסקיה, סופרת שבעלה הפיזיקאי הוצא להורג ב-1938 והוא בן שלושים ואחת, זעמה כנגד הניסיון הזה למצוא משמעות באבסורד:

"האמת הייתה פרימיטיבית ועקובה מדי בדם. השלטון תקף את אזרחיו בלי שום סיבה נראית לעין, הכה, עינה והוציא אותם להורג. איך היינו אמורים להבין את הסיבה לגחמות הללו? אם קולטים שלא הייתה שום סיבה, שהם עשו זאת "ככה סתם", שהרוצחים רצחו רק משום שזאת הייתה משימתם; הלב, גם אם שום קליע לא חדר לתוכו, נקרע."

***

"לבני אדם הכי קשה ללמוד על עצמם," כתב אלכסנדר אטקינד, אחד החוקרים המעמיקים ביותר, שבחן את החוויה התרבותית הפוסט סובייטית. אטקינד כתב על הזוועה הייחודית לתקופה הסובייטית:

'הקורבנות והפוגעים השתייכו לאותן משפחות, לאותן קבוצות אתניות ולאותן שושלות… אם בשואה חיסלו הנאצים את האחר, הטרור הסובייטי היה התאבדותי. אופיו של הטרור, שהיה כרוך בפגיעה עצמית, לא אִפשר את קיומם של שלושה סוגי האנרגיה המאפיינים עולם פוסט-אסוני: השאיפה הקוגניטיבית ללמוד על האסון; הרצון הרגשי להתאבל על הקורבנות; והרצון לחפש צדק ולנקום בפוגעים… האופי התאבדותי של הפשעים הסוביטיים לא אִפשר את הנקמה, והקשה מאוד על הלימוד."

רוסיה כמשל: מדוע משתמש השלטון בהפחדה

איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה?

בספר  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני שנה, משיבה מאשה גסן (Masha Gessen), עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית, על השאלה. היא עושה זאת באופן מקורי ומרתק, בספר עב כרס, 555 עמודים אורכו (באנגלית, הוא לא תורגם לעברית), שבו היא עוקבת אחרי המהלכים ההיסטוריים, ולצדם גם אחרי קורות החיים של שבעה צעירים, ילידי שנות ה-80, ובמידה מסוימת גם אחרי אלה של בני משפחתם הקרובים. הסיפור האישי המשתלב בסיפור הכללי מרתק, שכן הוא פותח צוהר אל המציאות הפרטית, אל מה שעבר על אנשים ועל השפעתה הישירה של ההיסטוריה על חייהם.

אחת הדמויות שהיא חוקרת היא ז'אנה, בתו של בוריס נמצוב, מדינאי רוסי ממוצא יהודי שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה, והיה לימים לאחד ממתנגדיו העיקריים של פוטין, עד שנרצח ביריות במרכז מוסקבה.

באחרית הדבר לספרה מספרת גסן כיצד דלתה מגיבוריה את סיפוריהם האישיים, חקרה וראיינה אותם, שאלה אותם אינספור שאלות, והשתמשה בחומרי החיים שסיפקו לה כדי לבסס את הרקע להתרחשויות. גסן עוקבת בפרטי פרטים לא רק אחרי חייהם של אותם שבעה אנשים פרטיים, אלא גם אחרי המהלכים שבהם ברית המועצות התפרקה, אחרי השנים המעטות שבהן הייתה אשליה שרוסיה פונה לקראת משטר דמוקרטי, ואחרי התחדשות השלטון הטוטליטרי.

התובנות שהיא מעלה בספר רבות לאינספור, מרתקות, ולפעמים גם מפחידות את מי שקורא אותן בעיניים פקוחות אל מציאות חיינו.

בפרקים הראשונים מתארת גסן בפרוטרוט את החיים ברוסיה הסובייטית. את הכורח התמידי של האזרחים לחוש תמיד, כעניין של חיים ומוות, "לאן נושבת הרוח", ואת הפסיביות הכנועה של אנשים שבמשך שנים רבות "אפשרו לממשלה לסכן את חייהם ולא עשו דבר" (היא מדגימה זאת בין היתר באמצעות סיפור אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל).

"הומו סובייטיקוס", כפי שהיא מכנה את האזרח הסובייטי, נאלץ להיות סתגלן, שכן כל חריגה מהנורמה "השתייכה לאחת משתי קטגוריות: עבריינות או מחלת נפש". ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לפסיכולוגיה. כל התנהגות אנושית הוסברה באמצעות כלי אחד פשוט: התיאוריה הביהביוריסטית של פבלוב, הדוגלת בסיבה ותוצאה. בניגוד לתפיסה הסוציאליסטית, לא היה ברוסיה הסובייטית שום שוויון בין האזרחים: "מדינה שנולדה מתוך מחאה נגד אי שוויון יצרה את אחת השיטות הנוקשות והסבוכות ביותר של זכויות יתר שהעולם ראה אי פעם". גסן מתארת בפרוטרוט את המעמדות ואת הפריבילגיות המופלגות שזכו בהן (שנטלו לעצמם!) החזקים, כלומר – מי שנמנו עם המנגנון השולט. הייתה לכך אפילו רציונליזציה: "את העיקרון המרקסיסטי של 'כל אחד עובד על פי יכולתו, כל אחד מקבל על פי צרכיו' החליפו בגישה פרגמטית יותר…", שכן "יותר מכול, העריכו הבולשביקים את עצמם". המדינה התערבה בכל פרט בחיי האזרחים. כך למשל, כשביקשו להגדיל את האוכלוסייה, עודדו את האזרחים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים.

השינוי הגיע כשאקטיביסטים החלו להתנהג בצורה לא סובייטית. למשל – לא בלמו את עצמם, ולא נבהלו, אלא התעלמו מהאיומים שהפנו נגדם. אחד האנשים המייצגים את הכוחות החדשים שהתעוררו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה חוקר בשם לֶבָדָה, מראשוני הסוציולוגים הרוסיים, בשלהי קיומה של ברית המועצות. לֶבָדָה התקשה מאוד לקיים את מחקריו הראשונים, שכן שנים של צייתנות וקונפורמיות שיתקו את היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן: "איך אפשר לנהל שיחה שהשפה הנדרשת לקיומה אינה קיימת?" מרתק לראות כיצד לֶבָדָה וצוות חוקריו לימדו את עצמם לעקוף את הקשיים. אחת השאלות שהם ניסחו למשל הייתה "איך לדעתך יש לנהוג עם קבוצות חריגות באוכלוסייה" (כלומר – "רוקרים" ו"היפים": מי שמגדלים שיער ושרים לצלילי גיטרה חשמלית, והומואים). מהתשובות לשאלה הופתעו החוקרים לגלות כי האדם הסובייטי החל להיפתח יותר אל הזולת: "רק" שליש מהמשיבים סברו שיש להשמיד את ההומואים…

אחד הניתוחים המעניינים של אותו סוציולוג עסק במצבו הנפשי של האדם הסובייטי, שמעוצב מתוך עמדות סותרות שבהן הוא מחזיק בו זמנית. למשל: מצד אחד חייו הנפלאים של האזרח הסובייטי נובעים במידה רבה מגודלה העצום של ארצו. מצד שני, ברור לכול שהרוסים נעלים יותר על בני כל הקבוצות האתניות האחרות. "הסתירות המהותיות הללו," הסביר לבדה, "אילצו את האזרח הסובייטי לחלק את התודעה שלו למקטעים שיכילו אותן." כדי לחזק את טענתו שאל לֶבָדָה מושג מתוך ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984: "doublethink" – "דוחושב": היכולת לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

"האדם הסובייטי לא עבר אינדוקטרינציה. למעשה, לא היו לו דעות משמעותיות על שום דבר. עולמו הפנימי הורכב מסתירות, מטרתו הייתה לשרוד, והאסטרטגיה שלו הייתה – משא ומתן תמידי – ההפצה האינסופית של משחקי 'דוחושב'".

גסן מתארת את תחילת תהליך הפרסטרויקה: יציאתה של ברית המועצות מאירופה המזרחית. לטענתה, גורבצ'וב, שהחל בכך, לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה התפרקותה של ברית המועצות.

אחד השמות החשובים ביותר עולה לראשונה בהקשר זה: "סוכן של הקג"ב שהוצב במזרח גרמניה, בעיר דרזדן, סיפר לימים כי החוויה הייתה מפחידה ומשפילה. שמו של הסוכן היה ולדימיר פוטין".

מרתק לעקוב אחרי התהליך שבו ילצין תפש את מקומו של גורבצ'וב, ואיך פוטין הצליח לכבוש לעצמו עמדה של כוח, ולקרוא על הבלבול שבו חיו רוסים בתקופת הביניים הראשונה: "השאלה 'האם ברית המועצות עדיין קיימת?' פתחה באותם ימים כל שיחה." מאחר שגסן עוקבת בספר אחרי חיי היומיום של שבעת גיבורי הספר, אנחנו חווים את התהליכים שהתרחשו גם מתוך הפרספקטיבה האישית שלהם. כך למשל, כשהתחולל ניסיון למרד נגד גורבצ'וב, אנו רואים זאת מנקודת המבט של אותם אנשים שראו את הטנקים, ולומדים מה חשבו ואיך הגיבו. דוגמה אחרת: כשברית המועצות התפרקה, "מאשה ואמה נסעו ברכבת לפולין, וברשותן דרכונים תקפים של מדינה ששוב אינה קיימת."

באוגוסט 1991 ניסו נאמני המשטר הסובייטי לבצע פוטש, מאחר שהתנגדו לצעדי הפתיחות שאותם נקט מיכאיל גורבצ'וב. השידורים הרגילים הופסקו, ובטלוויזיה הוקרן "אגם הברבורים". מאשה גסן מתארת זאת, כאמור, מנקודת המבט של כמה מהדמויות שאחריהן היא עוקבת. אפשר לראות את הרישום שהותירו אותם ימים בציור "אגם הברבורים" של זויה צ'רקסקי, שאת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל  כדאי מאוד לראות.

זויה צ'רקסקי, "פוטש", מוצג בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל

מי שחשב שהתפרקותה של ברית המועצות תבטיח לרוסים שלטון אחר, דמוקרטי, התבדה. גסן מתארת את התהליך הקצר יחסית שבו הבחירות הדמוקרטיות נהפכו לפארסה, הצגה והעמדת פנים. "הן נראות כמו דמוקרטיה מערבית, אבל התחושה שעוררו דמתה יותר לברית המועצות". המחאה הציבורית הנרחבת דוכאה בכוח. רוב המתנגדים למשטרו של פוטין הועלמו, או עזבו את רוסיה. התחושה של רבים ברוסיה היא כי "אין עתיד".

אחרי שנמצוב נרצח נשאלה בתו אם אביה איים על משטרו של פוטין. "כמובן," היא אמרה. "יש לכם השקפה דו ממדית כל כך על העולם. עליכם להביט לעומק הדברים. לבחון את המשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם. המתנגדים יוצאים לגלות. תראו כמה אנשים עזבו את רוסיה, כמו קספרוב, או שהם בכלא, או במעצר בית, או שנרצחו… כל מי שיש לו דעה משלו, מאיים על המשטר הטוטליטרי".

אחת הדמויות שגסן עוקבת אחריה מקרוב היא מרינה ארוטיוניאן, פסיכואנליטיקאית שמתארת את אחת המטופלות שלה, אישה שחיה בתחושה של מתח מתמיד.

ארוטיוניאן מסבירה: "המדינה כולה חיה בחרדה. זה התכסיס הנושן ביותר בספר – אפשר לשלוט באנשים שנתונים במצב תמידי של בעתה, כי היא גוזלת מהם את התחושה שיש להם שליטה. זאת לא חרדה מהסוג שמניע אנשים לפעולה ולהישגים. זאת חרדה שחורגת מעבר ליכולת האנושית. כמו מה שמרגיש הורה שבתו הנערה לא שבה הביתה בזמן. בבוקר כבר אזלו לך ההסברים ההגיוניים, אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שהיא החמיצה את הרכבת האחרונה ונשארה לישון אצל חברה, ושהסוללה בטלפון שלה נגמרה. אתה נותר לבדך עם הפחד. שוב אינך מסוגל לשבת בשקט או לחשוב בהיגיון. אתה נסוג רגשית, ואחרי זמן מה אתה מסוגל רק לצרוח, כמו תינוק חסר אונים ומבוהל. אתה זקוק לאדם מבוגר, לדמות סמכותית. כמעט כל מי שייקח לידיו את השליטה יתאים. ואז, אם אותו אדם יבקש להישאר בשליטה, הוא ידאג שאתה תמשיך לחוש חסר אונים. המדינה כולה חשה חסרת אונים. יכולת להיווכח בכך אם הדלקת את הטלוויזיה. כולם צווחו שם כל הזמן. היו תוכניות שיח – כך הן נקראו – שבהן אדם אחד או שניים שייצגו לכאורה שני צדדים של סוגיה כלשהי צווחו זה על זה במשך שעה או חצי שעה…"

ההפחדה. החרדה. השליטה. הצווחות. האומנם אפשר לראות את כל אלה רק ברוסיה?

קישור לספר באמזון. בלחיצת כפתור אפשר לקנות אותו ולקרוא במחשב, בטלפון החכם, או בטבלט, באפליקציה של קינדל, שהיא עצמה חינמית. מומלץ בחום!.

רויטל שירי-הורוביץ, "את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית": האם מותר להיחשף?

האם אפשר להאמין שלא כל האמהות אוהבות את בנותיהן? מי שלא גדל עם אימא נרקיסיסטית יאמר שלא, לא ייתכן. כל האמהות אוהבות את צאצאיהן. כך הטבע מתכנת אותנו. התשובה הנחרצת הזאת אולי נכונה, עד שתוהים – מה פירוש "אוהבת"? מה משמעותה של אהבה בכלל, ושל אהבה הורית בפרט? האם אימא שאומרת לבתה "אבל את שלי", ובכך שמה את עצמה במרכז, מביעה אהבה? האם אימא שלאורך כל חייה של הבת התעלמה מצרכיה הרגשיים, ותמרנה את הבת לטפל בה ולדאוג לה, אוהבת אותה? ומה אפשר לומר על אימא שמקנאה בבתה?

בספר את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית – מסע בין תובנות חושפת רויטל שירי-הורוביץ את סיפור חייה, ואת הקשר המכאיב והפוגע שלה עם אמה הנרקיסיסטית. שמות החלקים בספר והפרקים השונים המופיעים בכל חלק מדברים בשם עצמם. הנה כמה דוגמאות קטנות: "על בושה ודמיון", "מחיר ההזנחה בילדות", "הפער בין הפנים והחוץ", "מסע אישי ותובנות", "בחירת בן זוג – מי כבר יוכל לאהוב אותי?", "להפוך בעצמך לאמא", "התנהגות של ילדה מוכה", "התמודדות עם כישלון" ועוד כהנה וכהנה.

הספר נפתח ברשימה של עשרה מאפיינים לבנות של אמהות נרקיסיסטיות, שיכולים לאפשר לקוראת לאבחן את הקשר שלה עם אמה. את המאפיינים הללו מצטטת שירי-הורוביץ מהספר
?Will I Ever Be Good Enough, שכתבה תירפיסטית אמריקנית, ד"ר קריל מקברייד:

  1. את מנסה באופן קבוע לזכות באהבתה של אמך, בתשומת לבה, באישור שלה למי שאת, אך לא מצליחה.
  2. אימא שלך מדגישה את "איך זה נראה?" הרבה יותר מאשר "איך את מרגישה?"
  3. אמך מקנאת בך.
  4. אימא שלך לא מכבדת את העצמיות שלך או את העצמאות שלך, בעיקר אם זה מנוגד לצרכיה או מאיים עליה באיזושהי דרך.
  5. במשפחה שלך כל דבר קשור באמא שלך.
  6. אימא שלך אינה מסוגלת לגלות אמפתיה.
  7. אימא שלך לא מסוגלת להתמודד עם רגשותיה.
  8. אמך ביקורתית ושיפוטית.
  9. אמך מתייחסת אלייך כאל חברה ולא כאם לבתה.
  10. אין גבולות ותחושת פרטיות בינך ובין אמך.

את כל אחד מהסעיפים הללו מפרטת המחברת, ומוסיפה להם תיאורים של התנסויות מחייה. כך למשל בעניין הקנאה של האם בבתה, היא מספרת על מסיבת בת המצווה שלה, שבה הילדה ובני דודיה נדרשו לשחק בחדר השני, בעוד האם, לצלילי מוזיקה שהילדה לא סבלה, רוקדת ומככבת, ובסעיף התשיעי, העוסק בכך שהאם מתנהגת אל בתה כאילו הן חברות, היא מספרת איך אמה נהגה לחשוף אותה למידע שלא התאים לגילה, בנוגע לרגשותיה כלפי האב.

הדוגמאות הרבות שמביאה רויטל שירי-הורוביץ מתוך חייה, ילדותה ובגרותה, מיטיבות להבהיר את התופעות השונות שהיא מציינת. כך למשל, כדי להדגים את ההזנחה הרגשית שחוותה כל חייה היא מתארת כיצד עברה את ההכנות האחרונות של יום חתונתה לגמרי לבדה, והיא מוסיפה לכך את התובנה העגומה: "מה שמזעזע אותי כשאני מתבוננת לאחור אל היום הזה, הוא העובדה שלא הרגשתי לבד, ושלא הייתי זקוקה אפילו למישהו שיבלה איתי את היום הזה ויכין אותי לקראתו, שיפנק, יאהב ויעצים. העובדה העצובה שלא חשבתי אפילו שמגיע לי משהו היא מזעזעת מבחינתי." שלא לדבר על כך שלחתונה אמה הגיעה, כדבריה, "מסטולית", "מכיוון שלקחה כדורי הרגעה. אני הייתי מרכז העניינים ולא היא. הדרך שלה להפוך למרכז הייתה להדגיש את אומללותה בפני המשפחה שלה."

האם יש תוצאות צפויות לגדילה עם אימא נרקיסיסטית? המחברת מראה לנו שכן, בהחלט. נשים שאמן הייתה כזאת לא יאמינו לעולם שמישהו יכול לאהוב אותן. "אם אימא שלהן לא אהבה אותן, איך יצליחו אחרים?" עקב כך רבות מהן נקשרות לא רק אל גברים פוגעים, אלא גם אל חברות וחברים שמזיקים להן. הן "נמשכות" לאנשים נרקיסיסטים, שמזכירים להן את אמן, ונקלעות שוב ושוב אל המקום המוכר של חיפוש אחרי אהבה ואישור, שלא יגיעו לעולם, מצדם של האנשים השתלטנים שהן מכניסות אל חייהן. "עד היום כשאני מתבוננת בעצמי מן הצד, אני מתפלאת ממחוות של אהבה, נדיבות, חמימות ודברי שבח כלפיי. התגובה הראשונה שלי לכישלון היא מעין 'מגיע לי', זו תגובה אוטומטית, לוקח לי זמן להבין שאני לא ראויה לכישלון", היא מספרת.

הספר חושפני מאוד, והמחברת מתמודדת בו גם עם השאלה – האם "מותר" לה להיחשף כך. הקוראת שמכירה מבפנים את התהליכים והרגשות ששירי-הורוביץ מתארת, מבקשת לחזק את ידה ולומר לה  – ודאי שכן, ותודה מעומק הלב על נכונותך לספר על הדרך הארוכה שעשית ועל תהליכי ההחלמה החשובים כל כך שעברת.

לכל אדם פגוע חשוב להיזכר שהמצוקה שהוא חש אינה ייחודית לו; שמדובר בתופעה מוכרת, שאפשר להבין ממנה שוב את מה שהמחברת חוזרת ומסבירה: הבעיה אינה בי, אלא בה. הרגע שבו מתחוור לבת כי "לאימא שלי יש תסמונת שאינה ניתנת לריפוי", שהתנהגויותיה הקיצוניות, הפוגעניות, המוזרות לפעמים, אינן קשורות בי, ואינן נובעות משום דבר שעשיתי, אמרתי או חשבתי, הוא רגע חיוני לתהליך ההחלמה, כי חשוב לשים לב: "בגיל צעיר בנות אלו אינן מבינות שמדובר במום רגשי של אמותיהן, שאין להן דבר וחצי דבר בו." רק כשהן מבינות, הן מסוגלות להתחיל להחלים. כשקראתי על "רגע ההתחברות" של הכותבת, נזכרתי ברגע דומה שגם אני חוויתי. לאחוות נפגעות יש ערך רב, ואולי רק הן יכולות להעריך את מלוא חשיבותו.

מה חושבות נשים על מלומד עשיר?

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: "יש לך כישרון", אבל חושבות שהוא נאד נפוח.


גוסטב פלובר, "ביבלומאניה"
לעברית: מיכל שליו.

פלובר | אוזאן | מנגל "ביבליומאניה": האם יש לשפוט לפי הקנקן?

"כקוראים יש לנו כוח מבעית ובלתי מעורער", כותב אלברטו מנגל, חוקר ספרות יליד ארגנטינה, בחיבורו "תשע הערות על ספרות וקריאה" שבספר ביבליומאניה, ומוסיף: "איננו מושפעים לא מתחינות המבקרים ולא מדמעות הקוראים שקדמו לנו. מאות שנים אנו שופטים, ושבים ושופטים בחומרה ספרים שכבר חשבו את עצמם לבטוחים."  אכן! כך בדיוק מתרחשת קריאה: אנו נוטלים ספר ליד. פותחים את העמוד הראשון וטועמים אותו – האם הוא ערב לחכנו הספרותי? האם נרצה להמשיך ולקרוא אותו, או שמא כבר בשורות הראשונות נחוש שאינו מתאים לנו, שמשהו בו מר או תפל מדי, אולי אפילו מגעיל ודוחה? לא משנה כמה אנשים המליצו עליו לפנינו: אנחנו נשפוט ונחליט אם כן ואם לא.

ובכן – על הספר שלפנינו, ביבליומאניה, המאגד שלושה חיבורים שעניינם ספרים וקריאה, אמרתי לעצמי – כן, בהחלט! וזללתי אותו עד סופו.

החיבור הראשון, "קץ הספרים", שכתב אוקטב אוזאן (ותרגמה לעברית אנמרי בארטפלד), משעשע מאוד. הוא נכתב בשנות ה-30 של המאה העשרים, ויש בו חזון: אחד הדוברים בחבורה של "אספני ספרים משכילים" מתאר באוזני חבריו כיצד יראו הספרים בעתיד. להערכתו "הפונוגרף ישמיד את בית הדפוס". האנשים בעתיד (כלומר – אנחנו!…) יאזינו לספרים, במקום לקרוא אותם. "איך לדעתך נצליח לבנות פונוגרפים שיהיו גם ניידים, גם קלים ועמידים  וגם יקליטו, בלי שיכרעו תחת העול, רומנים ארוכים שמכילים ארבע מאות, חמש מאות עמודים; על פני אילו גלילי שעווה קשה תצרוב את המאמרים והחדשות של העיתונות? ולבסוף, בעזרת אילו סוללות תפעיל את המנועים החשמליים של הפונוגרפים העתידיים האלה?" תוהים ידידיו, שמנסים, כך נראה, להטיל ספק בחזונו, ומבהירים: "כל זה דורש הסבר ולא נראה קל לביצוע."

משעשע מאוד לראות איך הדמיון מנסה להמריא, ואיך הידע הקיים מושך אותו כלפי מטה כמו משקולות שנתלות על כדור פורח. לנו ברור עד כמה הדובר, למעשה – אוזאן הכותב את הדברים – צדק כשניבא את העתיד, אבל ניסח אותו באמצעים המוכרים לו בתקופתו. מעניין מה היה אומר אילו זכה לראות את הקוראים האלקטרוניים, המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים של זמננו – כל האמצעים המאפשרים לנו לשאת עלינו בלי שום קושי עשרות ומאות ספרים, או להאזין להם, כמעט כמו שדמיין. עד כדי כך הוא דייק, עד שכתב כי "המחבר יהפוך למוציא לאור של עצמו, במטרה להימנע מחיקויים ומזיופים": האם לא התכוון בלי דעת, לכתיבה של בלוג, כמו זה שבו את קוראת או אתה קורא, ממש ברגע זה?

את החיבור השני בספר, זה שהעניק לו את שמו, "ביבליומאניה", כתב גוסטב פלובר, שנודע לימים בעיקר בזכות הרומן הקלאסי שלו מאדאם בובארי. קשה להאמין שאת הסיפור שלפנינו (תרגמה אותו מיכל שליו), כתב כשהיה רק בן 16! הסיפור מגולל את קורותיו של ביבליומאן: אדם הכרוך אחרי ספרים, קונה ואוסף אותם בהתמכרות ששואבת את כל כולו. הוא אמור להתפרנס ממכירתם, אבל מתקשה מאוד להיפרד מהעותקים החד פעמיים והנדירים שהוא משיג. דמותו מתוארת באירוניה, שכן מסתבר שהאיש "בקושי ידע לקרוא"! הטירוף שלו, ההתמסרות הנסערת, אינם קשורים לתכנים של הספרים, אלא לגשמיותם, לכריכה, לדפוס, לאיורים, לקישוטים המלווים את מילת הסיום "סוף".

על משהו שקשור בתשוקה הזאת לגופו של הספר אפשר לקרוא בחיבורו של אלברטו מנגל, "תשע הערות על ספרות וקריאה" (אף הוא בתרגומה של מיכל שליו). מנגל פותח את ההערה התשיעית בציטוט של אוסקר ויילד השנון והמשעשע: "רק אנשים שטחיים לא שופטים לפי הקנקן" (באנגלית הפתגם הוא Don't judge a book by its cover, ולא – "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), ומסביר את העוצמה הרגשית שיכולה לעורר עטיפה של ספר: "בין כל אלה (ורבים אחרים) נמצא הקיחוטה שלי: יש לו כריכה שחורה, אותיות לבנות ותחריט של רוברטו פָּאֶס. בשבילי הוא-הוא הקיחוטה האמיתי".

מה אם כן חשוב בספר? אני חושבת על לא מעט אנשים שמסרבים לעבור לקורא אלקטרוני, כי חשובה להם התחושה הנייר, ריחו, דפיו… ואילו לי המדיום בכלל לא חשוב: מודפס על נייר, בטלפון הנייד, באייפד, במחשב, בקינדל ייעודי – הכול "הולך", כי העיקר לטעמי בתוכן (אם כי,  יש להודות,  הפורמט האלקטרוני נוח יותר,  כי אפשר להגדיל את האותיות).

ומתוכנו של ביבליומאניה התענגתי. אבל, כמו שגורס מנגל, כל אחד אמור לשפוט בעצמו: לפתוח את העמוד הראשון, ולהתחיל לקרוא…

איך יכולים ניצולים להתגבר על הטראומה

  • הקורבן רוצה לספר את סיפורו (לתת עדות) ורוצה תיקון. התיקון כולל גם נטילת אחריות מצד התוקפן והתנצלות לצורותיה השונות.

"היה או לא היה, ומה שביניהם" דני לוי.


  • התמוטטות העדות מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל – בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה.
  • לָאוּבּ  [1] תיאר את הצורך של ניצולי שואה לשרוד כדי לספר את סיפורם, אך לדעתו, לא פחות מן הצורך לחיות כדי לספר, קיים צורך מקביל – לספר כדי לחיות. על האדם לדעת את האמת שנקברה על מנת שיוכל לחיות את חייו. אם הנפגעת אינה יודעת, חייה עלולים להתארגן סביב התמות הטראומטיות, שבאמצעותן היא מנסה לספר, אך גם לשמר את עברה. בלא עבר, היא הופכת לעבר של עצמה."

"לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות", יעל דשא.


  • הדרך היחידה להיחלץ מן הבדידות של הטראומה ומהחידלון, הדרך היחידה לדעת את האמת של החוייה שלה, היא קשר עם אחר שיש לו אחריות אתית להיענות לפנייתה, מישהו שיהיה מוכן להקשיב לקולה ולהאזין באופן פתוח ופגיע לדברים שהיא משמיעה, שמישהו שמוכן להרגיש את כל מה שלא יכלה לחוות, ולדעת את מה שקודם לא נודע. מישהו שלא יותיר אותה לבד.

"בהיעדר עד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גברת A" צביה זליגמן


  • במקרים רבים לזכור ולהזכיר גילוי עריות משמעו להפריע. להפריע לעצמי שלמד לחיות בדיסוציאציה, להפריע לסביבה שלעתים רוצה להשתיק, אבל לרוב פשוט מתקשה לשאת. הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא  יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או להירדם אל תוך הדיסוציאציה.
  • כשאנו ניצבות אל מול טראומה של גילוי עריות, איננו מדברות רק על טראומה שהתרחשה בעבר, אלא גם על שחזורים אינסופיים של ממד מסוים בטראומה, שוב ושוב בהווה: הסירוב של הסביבה לראות ולהאמין.

"זיכרון בהפרעה או הפרעה לזיכרון?" אפי זיו

מתוך:
היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול


"אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.

כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.

ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.

אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה."

מתוך: "ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות", אתר מקום 



  • הספרות המחקרית על ניצולי השואה מגלה שתי מגמות מנוגדות בתקשורת של הניצולים ביחס לחוויותיהם הטראומטיות. רבים שמרו על שתיקה משום שלא היו מסוגלים לדבר על האירועים, או משום שהכחישו את השפעתם הרגשית. לעומתם היו רבים שחשו צורך עז לספר ולדבר על חוויותיהם שוב ושוב. מבחינה פסיכולוגית, פעולת הסיפור משמשת לניצולי הטראומה כאמצעי לעיבוד הטראומה הרגשית. […] מבחינת הניצולים ככלל, שיתוף הזולת בחווית השואה היה בבחינת הדרך היחידה לגשר על התהום הפעורה בין העולם המסויט והמבעית בו חיו תחת השלטון הנאצי, לבין העולם האנושי שאליו ביקשו לשוב.

אולם הדחף לספר התנגש עם קשר השתיקה. לדברי דניאלי לא זו בלבד שאנשים לא רצו להאזין לסיפוריהם של הניצולים, הם אף סירבו להאמין שזוועות כאלה אכן התרחשו. הגישה החברתית השלטת של הימנעות, הדחקה והכחשה, הבטיחה במקרים רבים את שתיקתם של הניצולים שחשו עצמם נבגדים ומנוכרים.

"השפעה בין דורית של השואה: בראי המחקר בישראל. זהבה סולומן

מתוך:
ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני.

[1] דורי לאוב (Laub): חוקר שואה

נגה אלבלך, "האיש הזקן – פרידה": האם לחסוך כל החיים לטובת ימי הזִקנה?

"לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים."

"האיש הזקן" שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו "איש זקן" – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב "לישון במיטה עם אישה זרה": עד כדי כך ש"כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך".

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב', לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה "אתה בכלל יודע מי אני?": "אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון." או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה "מי שואל?"

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא "מכשיל" אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? "מי שואל?" כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: "שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?" אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: "זה מעוות. עדיף לגמור קודם." האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא "גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש". את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: "זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו", היא כותבת, ומוסיפה "האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם."

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

קישור לספר ב-e-vrit

ישראל קנוהל, "איך נולד התנ"ך": האם משה רבנו נולד בעקבות קשר אהבים אסור?

האם משה רבנו היה אדם אמיתי, שחי במציאות? מה אפשר לומר על התיאוריה שפיתח פרויד, לפיה היה נסיך מצרי? ומה באשר ליוסף? האם הוא דמות מומצאת? מתי והיכן נכתב התנ"ך? מה מקור השם ישראל ומה משמעותו? ממתי אפשר להבחין לראשונה במונותיאיזם? מה מקור ההפרדה בין גברים לנשים בתפילה היהודית? במה נבדלו תושבי כנען העבריים משכניהם? לאן נעלמו עשרת השבטים? האם עגל הזהב מציין בהכרח עבודת אלילים? מי היה איוב והיכן חי? מדוע שחיטה טקסית של כבש הרגיזה מאוד את המצרים? איך אפשר להסביר את האכזריות הבלתי נתפסת, המתבטאת בסיפור של עקידת יצחק, ואיך ייתכן שאברהם צווה להקריב את בנו?

אלה רק כמה מהשאלות הרבות שהספר איך נולד התנ"ך משיב עליהן. אל מחבר הספר, ישראל קנוהל, חוקר מקרא וראש הקתדרה באוניברסיטה העברית, חבר שמואל שיר, קורא סקרן ורב ידע, שניהל אתו שיחות על סוגיות שקשורות בחקר התנ"ך. שאלותיו של שיר ותשובותיו של קנוהל הן למעשה הרצאות. שיר מתערב בהן מדי פעם, שואל שאלות הבהרה, מעיר הערות קצרות, משיב לשאלות, מתלוצץ ומסכם, בתחילתו של כל פרק, את מה שנאמר בקודמו. כל השיחות הלל מתועדות בספר שלפנינו. ההרצאות מתקדמות בשיטתיות כרונולוגית, החל במקורותיו הקדומים של תנ"ך וכלה בשלב שבו נחתם. קנוהל נשען בהרצאותיו על מגוון מקורות: ממצאים ארכיאולוגיים, מסקנות של חוקרי מקרא אחרים, וכן פרשנויות ורעיונות שהוא עצמו הגה. באחד הפרקים שואל שיר את קנוהל אם הצטיין בילדותו בהרכבתם של פאזלים, שכן בתיאוריות שהוא מציג הוא מיטיב לחבר חלקים ממקורות שונים ולשבץ אותם זה בזה, כדי ליצור תמונה שלמה. אכן, מוצגת לפנינו מלאכת מחשבת של חלקי מידע, ניחושים וגם, יש להודות, מה שמצטייר כמשאלות לב.

כשמדובר בחקר המקרא, ליתר דיוק – בניסיונות לקשר בינו לבין מה שהתקיים במציאות – אי אפשר להימלט מהשאלה הבלתי נמנעת אם לא מדובר כאן בעיסוק מופרך במהותו. כשקנוהל מנסה למצוא ראיות לקיומן הממשי של דמויות במקרא, הוא מעלה לפעמים על הדעת את תחילתו של הסיפור "גרדיווה", זה שפרויד עשה ממנו מטעמים כשניתח אותו בכלים פסיכואנליטיים. הסיפור ההוא נפתח כזכור בתיאורו של ארכיאולוג גרמני שמפתח עניין אובססיבי בפסלה העתיק של נערה צעירה. אחרי שהוא חולם עליה, ורואה אותה בחלומו בפומפיי הנחרבת, הוא מחליט לנסוע לפומפיי כדי למצוא את עקבות צעדיה בתוך הַלַּבָּה. בסיפור "גרדיווה" נוצר עירוב מוזר ונוגע ללב בין יציר כפיו של אדם (כלומר – הפסל) מצד אחד, לבין החלום מצד שני והעולם הקונקרטי מצד שלישי. (בהמשכו של הסיפור "גרדיווה" מתגלה שיש בעצם הסבר ריאליסטי לחלוטין למה שהצטייר כהזיה מטורפת). כשקוראים את איך נולד התנ"ך קשה להימנע מהתחושה שקנוהל אורג לפעמים מתווה שבו יצירה דמיונית מוצגת כאילו היא התרחשות בעולם המציאותי.

כך למשל הפרק שבו הוא מנסה לשייך את יוסף המקראי אל דמותו של אדם שהתקיים באמת, דמות שהתיעוד הארכיאולוגי מזהה. קנוהל מחפש ראיות התומכות בסיפור המקראי על אודות הזר שהגיע למצרים מארץ כנען ועלה לדרגה גבוהה בחצר המלך פרעה. "אם באמת התרחש דבר יוצא דופן שכזה, לא ייתכן שזה לא יהיה מתועד אצל המצרים" הוא כותב. פה כבר עולה תחושה הדומה לזאת שמעורר סיפור גרדיווה. האם נצא עכשיו למצרים כדי לחפש את חתימת פסיעות רגליו של יוסף? אכן, קנוהל מוצא אותו, לכאורה, בדמותו של "איש אחד בהיסטוריה המצרית בתקופת הפרעונים", ביה (Beya) שמו. אותו ביה מוזכר במסמכים מצריים שנמצאו, שם הוא מוזכר "כסופר ואיש חצר אצל סתי השני", בסביבות 1,200 לפנה"ס. מעמדו של ביה גבוה, הוא מתמנה להיות משנה למלך, עד שסר חנו והוא מוצא להורג. מצד אחד, מאמציו של החוקר "להוכיח" שאותו ביה הוא יוסף המקראי נוגעים ללב, ומצד שני, הם גם מעוררים תחושה של בלבול גמור בין עובדות לדמיון, בין היסטוריה למיתוס. עם זאת, מרתק לעקוב אחרי שלל הראיות שהוא מציג (כולל, למשל, פסוק מתהילים ס"ח, ה'): " שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו." "לדעתי זה ביה," הוא פוסק בוודאות מוזרה.  ואולי – מי יודע? – קנוהל צודק, ואותו ביה היסטורי הוא באמת יוסף המקראי?…

מהלך דומה מתרחש במאמציו של קנוהל לזהות את משה עם דמות ממשית בהיסטוריה המצרית. הוא נשען על שלושה מקורות: ספר שמות בתנ"ך, תעודות מצריות מהמאה השתים-עשרה לפנה"ס, ותיאורים של היסטוריון בשם מנתון שנשתמרו בתוך כתביו של יוספוס פלוויוס. מקורו של השם משה, קובע קנוהל, בשם מסס – "שם מצרי למהדרין". אותו משה-מסס גדל בחצר המלכות של המלכה המצרית תאוסרת. לאחר שמתה ניסה להשתלט על הממלכה, אבל גורש, וזאת בעצם יציאת מצרים. אחרי שהוא מספק שלל ראיות לכך שהסיפור המקראי מעוגן במציאות הוא תוהה: "אז מה זה? זה הכול אגדה? או שיש פה גרעין היסטורי?" לפעמים הנחותיו נראות מבוססות, אבל לא תמיד. כך למשל, כשהוא כותב על נכדו של רעמסס השני, בנם של סתי השני ותאוסרת, שמת בילדותו, הוא מוסיף, "אנחנו לא יודעים על ילד אחר שנולד להם". זאת קביעה קצת מצחיקה, בהתחשב בכך שמדובר על משפחה שחיה לפני אלפי שנים, אבל היא משמעותית מבחינתו, כי ממנה הוא מפליג אל האפשרות שתאוסרת לקחה לה ילד עברי – את משה, כמובן – שאותו גידלה כבן. קנוהל מעלה אפילו את האפשרות של עלילה בנוסח אופרת סבון, המגיעה היישר מתוך ארמונם של מלכי מצרים העתיקה: אולי משה הוא בכלל בנם של יוסף ותאוסרת? לפחות כאן הוא מסייג את ההשערה וכותב: "אפשר לנסות לרקום עלילה של רומן אהבה"…  הרכילות העתיקה עדיין תוססת, ומעוררת סקרנות וחשק לקרוא עליה ביתר פרטים והרחבה…

Moses by Michelangelo Buonarroti, Tomb (1505-1545) for Julius II, San Pietro in Vincoli (Rome)

מרתקת ההשוואה שקנוהל עושה בין מזמור בתהילים להמנון לאל אתון, המיוחס לאחנאתון, בעלה של נפרטיטי, שדגל באמונה באל אחד (המזמור המצרי קדם לספר תהילים ומכאן אפשר להסיק שמחבר המזמור בתהילים הושפע מהמצרי), וכך גם ההשוואה בין האמונה המונותיאיסטית שאותו פרעה ניסה להשליט, לבין המונותיאיזם של תורת משה: "הדת של אחנאתון בנויה על זיהוי הטבע עם האלוהות […] חידושה העיקרי של הדת המקראית הוא השגבתו של האל על הטבע והפרדתו מהטבע." הפסוקים המקראיים שקנוהל מציג כדי לתמוך בטיעוניו מרהיבים ביופיים. הנה אחד מהם: "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה." (תהילים ק"ד, א'). הפסוק מוכיח כי ביהדות האל מתעטף באור כמו בגד, אבל האל אינו זהה עם האור, בניגוד למונותיאיזם של אחנאתון.

ניתוחיו השונים של קנוהל מרתקים, החל בפרק הראשון, שבו הוא מראה את ההבדל המהותי בין עולם האלילות של העמים הקדומים, לבין המונותיאיזם: בעולם האלוהי, הוא מסביר, אין משפחות של אלים, אין מלחמות אלים ואין זיווג או הולדה. "האל המקראי לא נולד, אין לו בת זוג, הוא לא מוליד ולא מת". ספר בראשית נפתח בבריאה, אבל אין שום סיפור על קורותיו של אלוהים ועל מוצאו, ובכך הוא מובדל "מהתרבויות האליליות של המזרח הקדמון". את הרחקת הנשים המתפללות אל מעבר למחיצה תולה קנוהל בסילוק הדמויות הנקביות "מן הפמליה של מעלה", שהרי "אין לאל המקראי לא רעיה ולא צאצאים". האל, כך הוא מסביר, אינו מיני, אינו מזדווג ואינו מוליד.

הסבריו של קנוהל מותירים תהייה: אם אלוהים אינו מיני, מדוע דווקא הנשים הן אלה שמורחקות? האם "אדם" הוא בהכרח גבר? אכן, קנוהל מראה כיצד בהמשך תולדותיו של עם ישראל העובדה שאין לאלוהים שום צד נקבי הקשתה על הנשים, שלא יכלו להזדהות עם האל ולשאוב ממנו נחמה. היו לכך שתי תוצאות: הראשונה: נשים נגררו לפולחן אלילי, שבו היה מקום לצלמים נקביים. ארכיאולוגים מצאו צלמים כאלה מתקופת המלכות. התוצאה השנייה הייתה שנביא כמו ישעיהו הבין כנראה את המצוקה, לכן בחלקו האחרון של ספר ישעיהו מופיעים בנבואות דימויים נשיים, שהיו חידוש: "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם תְּנֻחָמוּ" (ישעיהו ס"ו, י"ב-י"ג). לראשונה – נביא שמדבר על האל באופן נשי ואמהי!

כאמור, אחת השאלות העקרוניות בספר היא – האם יש ערך היסטורי למה שכתוב בתנ"ך, והאם אפשר לראות בו מקור היסטורי, כמו, למשל, בממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו. האם המצור האשורי על ירושלים, וגלות עשרת השבטים, המתוארים בספר ישעיהו ובספר במלכים, הוא היסטוריה או מיתוס? התיעוד שנמצא תומך, באופן אובייקטיבי, במה שמסופר במקרא.

שלל טיעוניו של קנוהל בעניינים שונים מרתק. למשל – ההסבר מדוע החיקסוס – כנענים שהיגרו למצרים – אימצו שם את האל סֶת, שהמצרים תיעבו: אצל הכנענים האל הראשי, בעל, היה אל הסערה והגשם, כלומר – אל חיובי בתרבותם. כשהגיעו למצרים ביררו מי האל האחראי על הסערה, אלא שאותו סת היה "דמות שלילית ובעייתית" כי היה האל של סופות החול השנואות…

האל סת

תיאור מרתק אחר הוא זה של התפתחות הכתב, מהשלב שבו רק מתי מעט – אנשי דת וסופרי המלך – שלטו בו, עד לשלב שבו נעשה פונטי, ולא היה עוד צורך להכיר אינסוף סימנים, ולכן נהפך לנחלת רבים יותר, שיכלו לקרוא. מאותו שלב היה טעם, מסביר קנוהל, לתעד את הנבואות שנעשו נגישות יותר לאוכלוסייה נרחבת: "אם יש עשרה אחוזים בעם שיודעים לקרוא ולכתוב, כבר ראוי לכתוב דברי נבואה".

מכאן נובע התיארוך השונה שבין ההתרחשויות המתועדות בתנ"ך לבין המועדים שבו הועלו על הכתב. קנוהל משער כי ההתחלה של כתיבת סיפורי ספר בראשית היא במאה השמינית לפנה"ס, ושהם נובעים משני מקורות מוכרים – הצפוני, ממלכת ישראל לפני חורבנה, והדרומי, ממלכת יהודה, במועד מאוחר יותר, אבל "יש פער של מאות שנים בין יצירת סיפורי בראשית לבין העלאתם על הכתב." את הפער, שנמשך כנראה שש מאות שנה, הוא מסביר בהעברתם של הסיפורים בעל פה, לאורך דורות רבים (בדומה למסורת היהודית אחרי תקופת המקרא, שבה המשנה והתלמוד, "תורה שבעל פה", עברו מדור לדור בשינון בעל פה של אנשים שניחנו בזיכרון משובח, עד שלבסוף נכתבו, כנראה במאה החמישית או השישית לספירה).

משעשע לקרוא את ההסבר של קנוהל לפסוק "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים כ"א, כה"): העריכה של ספר שופטים נעשתה בתקופת המלוכה ביהודה, והעורכים רצו לשבח את המשטר ולכן ניסו להראות שכל הצרות והקשיים של תקופת השופטים נבעו מכך שלא היה מלך…  מעניין מאוד לקרוא גם את הסבריו על מוצאם של הפלישתים, מניין ומדוע הגיעו (מאיי יוון, בעקבות רעב ממושך ששרר שם), וכיצד שינתה נוכחותם את ההיסטוריה של עם ישראל: מאחר שהיו לוחמים מיומנים מאוד, לא נותרה לישראלים ברירה אלא להמליך עליהם מלך, שיוכל לארגן צבא מסודר ולהתנגד לפלישתים. השלטון המלוכני שינה את אורח החיים המקומי באופן מהותי, אחרי התקופה המתוארת בספר שופטים, שהתאפיינה בחיים שוויוניים, צנועים ואידיאולוגיים. כך למשל בתקופת השופטים לא השתמשו בני ישראל בכלי בית מפוארים, כמו אלה של הפלישתים; לנשים היה מעמד מוביל וחשוב (אפשר להיווכח בכך מהסיפורים החיוביים על דבורה ויעל, וגם מהסיפור השלילי על אמו של סיסרא); הייתה בהם לכידות חברתית חזקה מאוד, "כמו בקיבוץ קטן או בקומונה", והם שמרו על "רוח מהפכנית" שאפשרה להם להישאר עם "הרעיון הגדול" שבשמו ומתוכו הגיעו ונאחזו ביישובים שלהם. מפליא להיווכח עד כמה התיאור הזה מזכיר את תחילת ההתיישבות המודרנית בארץ ישראל!

"אבל ברגע שנוסדת המלוכה", מראה קנוהל, "נפרצת הלכידות החברתית, נוצרים הבדלי מעמדות גדולים ומתרבים בתי המידות. גדל והולך מספרם של האנשים שיש להם קשרים עם הממלכות השכנות, בוודאי מקרב האצולה והמלוכה, והמלכים מייבאים את הנסיכות הזרות. כך הגדר נפרצה." (גם התיאור הזה מוכר להפליא).

הספר הוא אוצר בלום של הסברים, רעיונות, תיאורים וטיעונים הקשורים בתנ"ך. את הקוראת החילונית הוא ריתק!