קטגוריה: עיון

אריק לארסון, "שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה": מה המסקנות האופרטיביות?

ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה"ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה"ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.

גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה", שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה".

אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, "הלורד הראשון של האדמירלות". כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: "חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה".

ארה"ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.

למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי "השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד."

מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.

בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ'רצ'יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי "מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!"

אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).

קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות  ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ'רצ'יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.

אכן, היו על הספינה "הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי", אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… "רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון". הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.

האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!

ה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק." 

גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.

אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.

אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.

בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.

התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…

בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה "ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת" הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: "אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים".

אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, "Mr. Know-All", שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל "מארח" נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.

הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד "החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג'ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו", תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).

מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים…  לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע!  מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…

בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?

בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: "רק רואי עתידות בודדים", הוא כותב, "חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית", והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), "ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, 'מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה'. בסיפור, 'סכנה!' שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים."

מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל "מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה." אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי "אף אומה לא תגיע לשפל כזה" של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו טען כי "תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה 'עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'". אבוי.

מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?

הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ'רצ'יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.

ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.

,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג

עלי מוהר, על נתניהו, התפרסם לראשונה לפני 23 שנים (!)

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

פנג פנג, "יומני ווהאן – איגרות מעיר נצורה": בקרוב (או כבר) אצלנו?

מוזר מאוד לקרוא ספר עב כרס שמתאר את מה שהתרחש זה לא מכבר (הוא מסתיים בחודש מארס השנה!) ובעצם – ממשיך להתרחש ממש עכשיו! 

פנג פנג היא סופרת סינית נחשבת מאוד, תושבת העיר ווהאן, שהחלה לכתוב יומן רשת עוד לפני שהחל הסגר על תושבי עירה. יומנה תורגם במהירות שיא לאנגלית ולגרמנית, ופורסם כספר. מתרגם הספר כתב באחרית הדבר כי "כאשר מגפת הקורונה פרצה, אנשים רבים חיפשו בדבריה [של פנג פנג] נחמה, מידע, ואת הדרך אל העתיד. היא נהפכה, יותר מכל אדם אחר, לקול שאנשים ביקשו בידיעה שהיא תספק להם בכנות הערכות לגבי מה שמתרחש יום יום בווהאן. […] קולה נשמע יום יום. היה צורך שזעקתה תישמע בכל העולם, הן כעדות אישית לזוועות שתושבי ווהאן חוו, והן כאות אזהרה למה שעלול להתרחש בעולם כולו, אם לא ינקטו אמצעי זהירות."

מעניין לקרוא מנקודת מבט שונה, מבפנים, על מה שהתרחש שם, בווהאן, בימים שבהם צפינו בה מרחוק בהשתוממות, לפני שהעלינו בדעתנו כי הסגר יגיע בקרוב גם אלינו. 

נראה שיש לא מעט פערים בין מה שדווח בתקשורת העולמית לבין מה שחוו תושבי ווהאן. כך למשל, היינו בטוחים שהסגר שם היה אכזרי ומוחלט, שכניסות לבתים נחסמו ונחתמו כדי למנוע לחלוטין  מאנשים לצאת מדירותיהם. מהספר מסתבר שההנחיות דמו לא במעט לאלה שגם אנחנו, כאן בישראל, קיבלנו: לא לצאת, ככל האפשר, אבל שהן לא לוו בחסימת בתים. אדרבא, פנג פנג מספרת לא פעם על הכורח לצאת – כדי לקנות מזון, או כדי להגיע לבית החלים ולקבל טיפול במחלות כרוניות, לאו דווקא בקורונה. כמונו, כאן בישראל, גם היא היססה מאוד אם להסתכן ולצאת מהבית כדי לקבל את התרופות הנדרשות לה. כמונו, כאן בישראל, אנשים התארגנו בקבוצות ושיתפו פעולה כדי להשיג מצרכי מזון, ירקות טריים וכדומה.

פנג פנג מתארת גם את הכעס שחשו תושבי עירה, שכן חוו התפכחות ואיבדו את האמון ברשויות: "סמכנו מדי על הממשלה שלנו. האמנו שהנהגת מחוז חוביי לא הייתה נוקטת גישה חסרת אחריות ומתירנית כל כך, כשמדובר בחיים ומוות. האמנו גם, שלנוכח הסכנה, הם לא ידבקו בתקינות פוליטית כמו שנהגו לעשות בעבר, כשמדובר בחייהם של מיליוני בני אדם." 

היא מספרת ששלחה ידיעה קבוצתית ברשת החברתית ובה כתבה: "הממשלה לא תעז להסתיר איום עצום כל כך." 

בדיעבד היא, כמו ידידיה ובני משפחתה, הבינה שרבים מאוד נפלו קורבן למדיניות ההסתרה שהתנהלה בסין בתחילת המגיפה. אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על צ'רנוביל, ועל מה שהתגלה בסדרה המשובחת של הבי-בי-סי, שבה נוכחנו איך במקום להכיר בסכנה ניסו המנהיגים להסתיר את האסון מעצמם ומאחרים, בחינת – אם אני לא מודה, הסכנה איננה, אלא שהמציאות אינה נעתרת לגחמותיהם של בני אדם, אפילו לא של מנהיגים, והיא נוהגת על פי דרכה, בלי לציית להנחיותיהם המנותקות ממנה. 

היא כותבת כי "ההתנהגות הטבועה עמוק בתוכנו היא – לדווח על חדשות טובות, ואת החדשות הרעות להסתיר ולא לאפשר לאנשים לומר את האמת, לאסור על הציבור להבין מה באמת קורה, ולהביע בוז כלפי אובדן חייו של הפרט." 

(מוכר? מי דיבר בזלזול על כך שמוטב "להקריב" כמה זקנים, כדי לא לפגוע בכלכלה?)

פנג פנג מתארת גם את גזילת זכויות הפרט ומניעת חופש דיבור. לא פעם היא מציינת את החשש שלה שמא דבריה יצונזרו. 

(בקרוב אצלנו?)

פנג פנג מבכה את מותו של הרופא שדיווח לראשונה על קיומו של הווירוס וטען, בניגוד לעמדה הרשמית, שהוא דווקא כן מדבק מאוד, מאדם לאדם. כזכור השלטונות בסין הוקיעו אותו, ולבסוף הוא עצמו נדבק בנגיף ושילם בחייו על ההתעלמות וההתנגדות. 

"הגישה הנרפית והרשלנית של סין בתחילת המשבר, כמו גם יהירותן של ארצות המערב והזלזול שלהן במאבק של סין בנגיף הקורונה, תרמו לאבדן עצום של חיי אדם, לאינספור משפחות שנקרעו לגזרים, ולכך שהאנושית כולה הוכתה מכה חזקה מאוד", היא כותבת. 

יהירות, זלזול, נזק שאין לו שיעור. 

פנג פנג גאה מאוד בעירה ואוהבת אותה: "תשעה מיליון תושביה של העיר ווהאן פעלו ביחד ושיתפו פעולה עם מה שהממשלה ביקשה; האיפוק והסבלנות שלהם עזרו לווהאן להשתלט על הווירוס."

הדהימה אותי עדותה שלפיה היא מכירה רבים מאוד מתושבי העיר. לדבריה, בכל פעם שהיא יוצאת מהבית היא פוגשת מכרים… לישראלית כמוני קשה לקלוט את הממדים האדירים הללו ולהבין אותם – זהו עוד פן של הספר שעונה על הסקרנות, שכן הוא פורט לפרטים קטנים את הוויית החיים בווהאן. 

אחת המסקנות שפנג פנג מגיעה אליהן היא: "אסור לאנושות להמשיך לנהוג ביהירות. אסור לנו להמשיך לחשוב שאנחנו מרכז העולם, שאנחנו בלתי מנוצחים, ואסור לנו להמשיך ולזלזל בכוח ההרסני של הייצורים הזעירים ביותר, למשל, של הווירוסים." 

האם האנושות תטה  אוזן לדבריה?

המתרגם של ספרה לאנגלית כתב כי "חלק מהלקח העולה מיומניה של פנג פנג הוא אומץ לבה והחמלה שהיא מביעה בהם. ולצדם – האומץ להעיד, האומץ לסרב למנגנון ההשתקה, גם כשאלפי קולות תוקפים מומטרים על ראשה, והכוח לומר את האמת."  

כרגע פנג פנג נאלצת להתמודד עם הרשויות של ארצה. אלה טוענות שהיומן שבו תיעדה את הסבל של תושבי עירה רק עוזר לאויביה של סין, ושפנג פנג נעצה חרב ענקית בלבה של ארצה. 

גם רבים מקוראיה כועסים עליה. כך למשל קיבלה פנג פנג מכתב אנונימי מילד שכעס עליה כי היא "מוציאה את הכביסה המלוכלכת של סין."  פנג פנג השיבה לו כך: "אני רוצה לספר לך שכשהייתי בת 16, מצבי היה הרבה יותר גרוע ממצבך. באותה תקופה אפילו לא שמעתי מושגים כמו 'חופש המחשבה'". 

האם אפשר להסיק מחילופי הדברים הללו שהעולם בכל זאת הולך ומשתפר לאטו? 


כדרכי, קראתי את הספר בקינדל של אמזון. הוא יקר יחסית, אולי משום שהעבודה על תרגומו והוצאתו המהירה לאור הייתה אינטנסיבית במיוחד. 

 

גארנט קדוגן: "הולך בעור שחור"

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה. 

להלן המאמר המלא באנגלית:

     2016 Walking While Black", Garnette Cadogan" 

 המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג

קארל צ'אפק, "על הדברים הקרובים": איך נלמד לעוף

מבט כמו באמצעות מיקרוסקופ על הדברים הקרובים, היקרים, המרתקים, הקטנים לכאורה, ובעצם – החשובים ביותר, העניק לנו הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, ועתה גם הוצאת אפרסמון, שהחליטו להוציא לאור תרגום לעברית של המיניאטורות המקסימות הללו בספר על הדברים הקרובים.

אורכם של רוב הפרקים כשניים עד חמישה דפים, לא יותר, וכל אחד מהם צופן בתוכו עולם מלואו: שפע של קסם, הומור, חוכמת חיים והשכלה רחבה, כל אחד מהם – אוצר קטן ומענג ביותר.

הנה למשל הטור הפותח, הנושא את השם "על הספרות", שבו צ'אפק מתאר את ילדותו העירונית, איך נחשף לעבודתם של בעלי מלאכה שונים: הרופא, הטוחן, האופה, הצבע, הסנדלר, השכן שניגן בתיבת נגינה. והוא מסכם: "עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום," ומוסיף: "הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: ּ מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חיותו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים", כך הוא כותב, ומעביר אלינו הקוראים את הקסם שחווה, ועכשיו גם אנחנו נדהמים אתו ומוקסמים, כמו שהיה בילדותו. 

בטור הבא, "פרפר בחורף", צ'אפק משרטט בכמה פסקאות את חייו הקצרים של הזחל, הגולם, הפרפר: "מצאתי אותך, זחל ירוק, על ענף רך בחודש יולי; האכלתי אותך עלי שזיף קוצני, ליחכת אותם ברצינות ובלהט, כאילו היתה זו ּ מטלה שיש לבצעה, וברעב שאינו יודע שובע. לבסוף היית שמן ונאה לעין, צהוב כאפרסק. אז נתלית על הענף בסיב דק ושקעת בעצמך, מרוכז עד קהות חושים, בלא ניע, אדיש לכול, רק משימה יחידה לפניך. ובוקר אחד היה לפתע הכול מוכן: על הענף היה תלוי גולם זוויתי, מראהו כשריון אבירים". הוא מספר לנו איך נהפך הזחל לפרפר שמשום מה לא הצליח לעוף, איך ניסה להתנחם בכך ש"אין זה מזג האוויר הנכון". מכאן צ'אפק מגיע לאמירה כלל אנושית מפתיעה ונוגעת ללב: "אמת, פרפרי, אין זה מזג האוויר הנכון, גם לא עבורנו, אתה יודע, גם לא עבור בני האדם. גם אנחנו בסך הכול רק זחלים גדולים, זללנים, וגם לנו יש כנפיים נסתרות, אך איננו מסוגלים להתעופף." והוא ממשיך, מנסה לנחם ולהתנחם: "אתה לבדך ואין לך רע, אף לא בת זוג; אבל אנחנו, פרפרי, רבים לאין שיעור, רבים כל כך, שנוכל להשיג דבר־מה. עוד אין אנו מסוגלים לעוף, אך יכולים אנו להתחיל לשפר את מזג האוויר. כל זחל יכול לטוות לפחות קרן שמש אחת, ואח, איזו שמש אדירה תהיה לנו! ומה יהיה אז קל יותר מלפרושׂ כנפיים — פרפר החורף נשכב על צדו." 

בטור "מלנכוליה" מתאר צ'אפק את מה שקורה לאדם שנתקף תוגה לא מוסברת, ומציג את האבחנה המעניינת (והנכונה כל כך!) שלפיה: "נוכח כאבים קטנים ניצב האדם חסר אונים. הוא עוד עשוי לחוש גאווה כלשהי אם שבר את רגלו, אך לא גאווה הוא חש אם שבר ציפורן. הוא יכול לשאת בגבורה את מות אשתו, אך הוא לא יכול לשאת בגבורה את העובדה שעלבה בו. יש לו איזו נחמה קטסטרופלית אם קרס ביתו, אך אין כל נחמה אם ביתו מכוער לאין תקנה."

בטור "אש" הוא מתאר בהומור דקיק את ההיקסמות האנושית מהאש: "נרצה או לא נרצה, כולנו נושאים בתוכנו עובד אלילים בראשיתי, איש מערות קדמון; האש מקסימה אותנו. מי לא הביט פעם, בערבי החורף הקרים, באש המרצדת באח? מי מעולם לא העלה באש דפי נייר ישנים, בעודו כורע אצל האח בתנוחת פרא מכובדת? מי לא הדליק מימיו מדורה בשדה ודילג מעליה? אם יש כזה בינינו, ודאי אין הוא מצאצאיו של אדם הראשון ואיני יודע מאין בא; אבותיו אולי בקעו מביצי צפרדעים או צנחו לארץ עם הגשם, כמו אבותיהם של הצמחונים, של המתנזרים ושל שאר יצורי־על." הוא מקשר את ההיקסמות הזאת לשפה: "בפינות האפלות של דחפינו אנחנו מעריצים את האש. הדבר ניכר אפילו במטפורות שלנו. אנחנו מדברים על 'להט התשוקה' כדי להעניק סופסוף שם להסתבכות פטאלית עם אישה. אילו דיברנו על 'גשם התשוקה' או על 'אסון הטבע התשוקתי' לא היה הדבר נשמע כאילו אי־אפשר לעמוד בפניו. באותה תאווה אנחנו מדברים על 'להבות המהפכה'; דומני, כי אילו הבטחנו את 'שיטפון המהפכה', לא היינו מגייסים תומכים נלהבים רבים במיוחד."

הטורים המקסימים במיוחד הם אלה שבהם הוא כותב על חתולים וכלבים ועל ההבדלים (והדמיון!) בינם לבני האדם. הטור "אביב חתולים" מוקדש לאבחנה מרתקת: בני האדם התנתקו מהאינסטינקטים החייתיים שמדריכים את החיות: "האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם", ולכן, מכיוון שכוח ההמצאה שלהם אינו אינסטינקטיבי, מתאפשרת להם יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי, שהרי רק "האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות." והוא מסכם, באירוניה אופיינית ובחיוך מובלע: "גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה."

טור אחר מוקדש כולו למחשבותיו של החתול עצמו, ובאחר מצביע צ'אפק על ההבדל בסגנון המשחק של כלבים וחתולים: כלבים מבקשים לשעשע את זולתם, חתולים, לעומתם, עסוקים רק בעצמם… 

קשה לבחור איזה טור הוא החביב עלי ביותר. "תיבת נגינה" שבו הוא מסביר את יופיין (שעבר למעשה מהעולם)? "בשבח הבטלה" (שלדברי המתרגם הקדים בעשור את המסה של ברטרנד ראסל, הנושאת את אותו השם)? "אילוף החישוק" המופלא, שבו הוא מתאר כל כך יפה את העיסוק הילדותי של גלגול חישוקים? 

אחד הטורים המשמעותיים ביותר הוא "עבודה נקייה", שבו מסביר צ'אפק כי עונשו האמיתי של סיזיפוס אינו בעצם הגלגול החוזר של האבן אל ראש ההר, אלא בחוסר המשמעות שבמעשה: "עונשו של סיזיפוס היה איום כל כך לא מפני שהוא נאלץ לעשות עבודה קשה, אלא מפני שנאלץ לעשות עבודה מיותרת וקלוקלת.". הרעיון של החיפוש אחר משמעות נוסח ויקטור פראנקל (נזכרתי גם בצליין החילוני של יצחק אורפז) עולה גם בטור "הדואר", שבו צ'אפק מתאר את הערגה והתקווה שמלוות כל אחד מאתנו כאשר מגיע הדואר ואנחנו מתמלאים בציפייה שיביא אתו אל חיינו משהו רב משמעות: "משהו פשוט יגיע בדואר, והוא ישנה את גורלך, יגמול לך על שירותיך, יפתח בפניך אפשרויות בלתי צפויות או יגשים את משאלותיך הכמוסות. 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר."

כל הטורים נהדרים, כולם משעשעים, מרתקים, מעלים חיוך ומעוררים מחשבות. כולם ראויים ויקרים עד מאוד!

 

תרגם מצ'כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

 

 

 

 

 

מיהו פרנקנשטיין?

מרגע פרסומו החל "פרנקנשטיין", שה"מודרני" היה חלק מהותי ממנו, תופס מקום הולך וגדל בתרבות שהלכה ונעשתה מודרנית יותר ויותר. עבור הסוציאליסטים הוא ייצג את מרד העבד באדונו, אמצעי הייצור בקפיטליסט; עבור הפסיכואנליטיקאים – אדיפוס חדש, סיפורו של הבן המבקש לרצוח את אביו; עבור התיאולוגים – משל אתאיסטי על לוציפר הנלחם באל; הפמיניסטיות ראו בו סיפור על היריון שמחוץ לגדר הטבע, על גבר המבקש לקחת לעצמו את כוחה הייחודי של האישה ליצור חיים; עבור אנשי המדע היה זה רומן על אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום לשימושו, על חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטת ולפנות נגדו, ועל הפנים המורכבות שהקדמה עשויה לעטות – פניהם של שניים מהארכיטיפים המכוננים של העידן המתועש והממוכן: זה של המפלצת ילודת המעבדה ושל המדען המטורף. 

עידן ירון, "מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין": "אין לנו מה לעשות עם השואה בחיי היומיום"

"אין לי אלא לאחל לכל יוצאים למסע לפולין – נסיעה טובה, פורייה, מקנה ערכים ומלמדת", כך כותב האנתרופולוג עידן ירון בהקדמה לספר שכתב: מחקר איכותני שבמהלכו צפה ירון בכמה מסעות נוער לפולין, ותיעד את מה שראה. הספר מכיל ציטוטים רבים מפיהם של מדריכים, מורים ותלמידים שהשתתפו במסעות. ירון מסביר אמנם כי מחקר איכותני הוא "מוגבל במהותו", ובכלל, ש"עולם הפרשנות של האנתרופולוג הוא אין-סופי" וכי ברור לו שיוכל "לומר רק את מה שאני יודע", ולא איזו אמת מוחלטת, אבל לאור כל מה שבא בעקבות ההקדמה, הופתעתי. לא הבנתי איך  אחרי שכתב את הספר, ליתר דיוק – אחרי שתיעד את התרשמויותיו מתוך שישה מסעות של בני נוער ישראלים שליווה, הוא ממשיך להחזיק בדעה שיש ערך למסעות בני הנוער לפולין, ולא הבנתי מדוע הוא תומך בהמשך קיומם.

את המסעות השונים שאליהם התלווה מכנה ירון בשמות תואר, בהתאם לאוכלוסיית בני הנוער שיצאו בכל אחד מהם: "מסע ממוצע" של בני נוער מבית ספר אינטגרטיבי במרכז הארץ; "המסע שלא היה" של בית ספר משלב חילוני-מסורתי-דתי; "המסע האמוני", של ישיבה תיכונית; "מסע מיושב" של קריית חינוך בקהילה כפרית; "מסע חם" של נערות במצוקה; "מסע מוביל" של מוסד חינוכי ציבורי-עצמאי ו"מסעות רב תרבותיים" של רשת בתי ספר ומכללות למדעים, טכנולוגיה ואמנויות, שבהם יוצאים בני נוער מכל שכבות האוכלוסייה, כולל בדואים, דרוזים ומוסלמים תושבי מזרח ירושלים. 

האוכלוסיות השונות מעוררות ציפייה שהחוויה של בני הנוער שהשתתפו בכל אחד מהמסעות תהיה שונה מאוד. למרבה ההפתעה, יש אמנם הבדלים, אבל הם לא גדולים מאוד. (המסע המעניין מכולם היה זה שכלל בדואים, מוסלמים ובני נוער מקהילת העברים של דימונה). 

התרשמותי ממה שדווח על כולם די דומה: באופן כללי אפשרי להתרשם שבני הנוער אינם חשים שהם יוצאים למסע, אלא יותר לטיול ("זו חוויה לטוס לחו"ל עם חברים"). בדברי הסיכום ירון מספר כי החוויה או התוצאה העיקרית שעליה הם מדווחים היא – הגיבוש החברתי שנוצר. ירון אינו רואה בכך כל פסול, מה גם שאחת ממסקנותיו העיקריות היא שהמסע כולו אינו משפיע עליהם עמוקות, ואינו מותיר בהם עקבות שלא יימחו. הוא משלים כנראה עם הסיכום של אחד התלמידים: "הטיול הוא יותר כיף מעצוב, נגיד את זה ככה." 

בעקבות קריאת הספר הבנתי גם עד כמה בני הנוער יוצאים למסע בתקווה להתרגש, להזדעזע, לחוש דברים בעוצמה. כשזה לא קורה, הם מאוכזבים: "התמונות לא קשות, התחושה ש'לא הרגשנו שום דבר' עוררה בנו בעיה שחייבה דיון". "אנשים נוסעים עם כל כך הרבה ציפיות ומבינים שזה קצת אחרת. אין צורך לחשוב למה זה לא כל כך קשה לי ולמה אני לא בוכה". 

אני, לעומת זאת, הזדעזעתי מאוד מדברים שעידן ירון מצטט לאורך הספר שוב ושוב, רובם כאלה שאמרו בנוכחותו מורים ומדריכים. הנה מבחר אמרות שפר שלא יאמנו: 

  • "ועתה נעבור לנושא יותר קליל, אם אפשר להגיד כך: 'חסידי אומות העולם'". ["קליל"!]
  • "אנחנו המדריכים חרתנו על דגלנו לא לחפור חפירות מיותרות; אבל כאשר אנחנו מדברים, אנחנו רוצים קשב. שיהיה לנו הכי כיף שבעולם!" ["חפירות"! "כיף"!] 
  • "אין לנו מה לעשות עם השואה בחיי היומיום." [השואה שימושית אם כן רק בשבתות ובחגים?]
"שיהיה לנו הכי כיף שבעולם!"
  • מאבטח: "מסע מלמד, מהנה ובטוח". ["מהנה"!]
  • מדריכה: מה המיוחד במחנה כזה שמצריך ילדים?" תלמיד: "ניסויים!" מדריכה: "יפה מאוד. מחזיקים ילדים לשם ניסויים". [איזה יופי…]
  • מדריכה: "קדימה, למהר כדי שנוכל למצות את המחנה". ["למצות"!]
  • מדריכה: "כולם לרדת, הפסקת פיפי!" תלמיד: "עשיתי כבר באושוויץ!" [כן, כן,  פיפי באושוויץ. לבריאות]. 
  • תלמיד: "ראינו כאילו את כל הזוועות וזה". ["וזה". מיצית.]
  • מורה: "מדובר בשואה. איזו בושה!" [למי?]
  • מדריך: "בוא נתפוס את המקום לקרמטוריום, לפני שיגיעו כל האחרים". [החיפזון מהשטן?]
  • "אני מבקש במשך שמונת הימים בפולין לא לחשוב עצמאית" [נא לאפסן את השכל. הוא לא נחוץ כאן.] 
  • מדריכה: "בניגוד למיידנק, בטרבלינקה לא תראו כלום. תצטרכו לעורר חזק מאוד את הדמיון כדי להבין מה היה פה –" [היצירתיות הנדרשת במחנה השמדה.]
  • בית הקברות היהודי בלודז'. תלמידה: "אימאל'ה עוד קבר!" [מה, באנו לראות קברים?]. 
"אני מבקש במשך שמונת הימים בפולין לא לחשוב עצמאית"

כמה מחילופי הדברים נשמעים ממש כמו בדיחות:

  • תלמידה: "כל כך משעמם לי פה; אני לא יודעת מה אני עושה כאן!" מדריך: "הסיכום היה שאנחנו משעממים אתכם עד מוות, ואתם עומדים ומקשיבים כאילו אתם נהנים". [אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק כשקוראים את הדברים הללו. מדריך במחנה השמדה מבקש מהתלמידה שלו, המשועממת "עד מוות", להעמיד פנים שהיא "נהנית?" הייתכן?!] 
  • תלמיד מספר שהוא בדרך כלל "לא בחור שמרגיש כל כך הרבה, ובכל זאת המסע הזה גרם לי לבכות ולהרגיש" והוא מוסיף "אני מודה: בכיתי  בקטנה ממש וזהו!" תשובתה של המדריכה פשוט לא תיאמן: "גבר רומנטי הוא גבר רגיש. זה ממש בסדר". [מה? מה??]
  • או מורה שמרכלת על תלמידי מכיתת מופ"ת, מסבירה עד כמה הם משונים, כי הם "לובשים מכנסי טריקו ונועלים נעלי קרוקס", ולא רק זה, אלא ש"הם מדברים על דברים מוזרים – פיזיקה, מתמטיקה, ביו-טכנולוגיה ועולם הדמיון" [המוח שלי נעצר!]  
  • בבית הקברות היהודי בוורשה המדריכה מצביעה על קבר של אישה ואומרת, או שואלת: "אם יש לה קבר גדול זה סימן שהיא…" ותלמיד משלים את המשפט: "שמנה." 

אז כן, פרצתי לא פעם בצחוק. אבל המסקנה העגומה שאליה הגעתי הייתה: די. די למסעות האלה!

האם היה זה אלי ויזל שהשיב תשובה ניצחת למי שסיפר, בעקבות אחד המסעות, על כך ש"היה באושוויץ": "לא, אדוני," הגיב ניצול השואה, "אתה לא היית באושוויץ. אני הייתי באושוויץ. אתה רק ביקרת שם."

התלמידים המבקרים בפולין מחפשים ריגושים, מבקשים להזדעזע. הנה עוד כמה ציטוטים מסמרי שיער:

  • "חשתי תסכול. ציפיתי לראות משהו אמיתי – מלוכלך ומגואל בדם – ולא משוחזר."
  • "אתה בא עם ציפייה למשהו קיצוני, ואחרי שאתה עובר את שני המחנות הכי משמעותיים, אתה קצת מאוכזב." [אבוי. השואה מאכזבת].
  • "רציתי מוות, משהו הרבה יותר חזק שיקרע לי את הלב. זה לא קרה. אני מאוכזב כמו כולם." [סבלנות. או במהלך שירותך הצבאי עוד תזכה לראות זוועות?].

חרף האכזבה רובם מאמינים ש"היו", ש"ראו" ש"הבינו". וכמובן שהם לא היו ולא ראו ולא הבינו. אולי רק חוו איזה רגע אחד או שניים מענגים של בכי וגיפופים הדדיים. בעיני העונג הזה לא מוסרי! 

עידן הקורונה הפסיק אמנם את המסעות לפולין, אבל כנראה שלא לצמיתות, ולא רק מאחר שרבים מאוד מתפרנסים ממה שנהפך לתעשייה רחבת היקף. נראה שטיולי השואה של בני הנוער הישראלים עוד ישובו.

ואולי לא?

להלן כמה קטעי וידיאו מתוך הסרט "מחנה משותף", שבו נאספו וצורפו קטעים שתלמידים צילמו במסע, לפניו ואחריו: 

רוגל אלפר, הארץ 15.5.2020

מתי שמואלוף, האם "ממזרח יתפרץ הר געש"?

באחד המאמרים בספר החדש של מתי שמואלוף, ("משורר, עורך וסופר"), ספר הנושא את השם ממזרח יתפרץ הר געש, מוזכר המהפך הפוליטי שהתרחש בישראל ב-1977, זה שבו הליכוד עלה לשלטון והדיח ממנו (מאז ועד עתה, למעט הפוגות קצרצרות) את מפא"י ההיסטורית. שמואלוף מגדיר את מה שקרה אז "מהפך היסטורי", כך במאמר "אות קלון יוקרתי", העוסק בשירו של אהרן אלמוג "פרס ברנר".

מכאן, מההבנה של נקודת המבט של שמואלוף, אפשר להסיק מסקנות רבות לגבי העמדה הבסיסית שממנה הוא כותב. לטעמי – מתוך פריזמה אחת שצובעת הכול בגוון אחד: אפלייתם של ילידי ארצות ערב בישראל. ובכל מקרה, כבר בהקדמה לספר מסביר שמואלוף במפורש ובאופן ישיר את עמדותיו. הוא כותב כי בעבר החזיק "בחזון יהודי-ערבי", שכן חי במזרח התיכון, וחש שייך ו"שורשי", ואילו כיום, משעבר לגור רוב הזמן בברלין, הוא רואה בעצמו מהגר, "כמו סבתי שהיגרה מבגדד לישראל". שמואלוף מעיד על עצמו כי מצא "את הקול המזרחי" שלו, ובה בעת היה ליוצר דיאספורי, כלומר – כזה שכותב מתוך שהותו הפיזית והנפשית בדיאספורה, כלומר – בגלות.

מתוך עמדתו הנפשית היסודית בחר שמואלוף את היצירות שעליהן כתב במאמריו. למשל, את השיר "בשעה של שקיעה" של ארז ביטון, בפרק שנקרא "שקיעה כהה". את השיר "זה לא על שם זה על אי-שם" של אמירה הס, בפרק "המקוננת חסרת העיניים". את "לקראת שיר" של מירי בן שמחון ש"מתכתבת עם סבתה", בפרק ששמו "לבחוש בסירי מרה שחורה", וכאמור –  "פרס ברנר" של אהרן אלמוג, בפרק ששמו "אות קלון יוקרתית". יש גם פרקים המוקדשים לשיר "השורשים הכהים של רוני סומק"; מאמר העוסק בקולנוע הדוקומנטרי של סמי שלום שטרית: "לאחות את הקריעה"; מאמר שבו הוא כותב על שתי יצירות של רונית מטלון. כמו כן הוא כותב על זאב רווח, שמעון בלס, על "מחאה ומוזיקה מזרחית" ועל "הדור השלישי המזרחי" ועוד.

ברורה לחלוטין עמדתו של שמואלוף, שמתבטאת גם בשמו של הספר, ובדברים שכתב במפורש בהקדמה: מדובר ב"מהפכה מזרחית" שהוא היה אחד ממוביליה עם כתב העת "גרילה תרבות" שייסד, ובו פרסם אסופות כמו "ערס פואטיקה", שהיא, על פי ויקיפדיה, "הגל המזרחי החדש של השירה העברית".

עלי להודות כי הצורך למיין יוצרים על פי מוצאם מוזר בעיני. ב-1998 ראה אור ספר שערך אמנון שמוש: מזרח ומערב, 50 מספרים בוחרים סיפור. שמוש ציין בספר בהדגשה את מוצאו העדתי של כל אחד מהכותבים: "מזרחיים", או "מערביים". קטלוג ברור וחד משמעי. לפיכך יצחק נבון, "הנשיא החמישי של מדינת ישראל" הוא "בן למשפחה שמוצאה מתורכיה", שלומית הר אבן "נולדה בפולין", חיים סבתו "בקהיר, מצרים", א"ב יהושע בן "לאם ספרדיה דור רביעי בארץ ואב ממוצא מרוקאי", וכן הלאה… אחת המשתתפות באנתולוגיה (אנוכי) פרעה את הסדר שכן מוצאה, כך התברר למרבה הדאגה, מעורב. האם יש באמת קשר משמעותי כלשהו בין המוצא של הכותבים לסיפור שלהם שהופיע באנתולוגיה? להערכתי כלל וכלל לא.

מה שאי אפשר לומר על היצירות ששמואלוף בחר להתייחס אליהן. ברור לגמרי, למשל, ששירו של אהרן אלמוג נוגע בדיוק בעניין שמעסיק את שמואלוף.

לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין
לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי
מאמין
וכי פתי אני שאאמין לכל דבר?
זוהי על כך פנים חוכמה של נתן זך
השועל החייכני הזה שהצליח להתחמק מכל הפרסים
שפרסו
לוּ היה תימני היה בוודאי נתן זח
ואז הייתי אומר עליו: לא איש כזח יפול בפח
אך הוא אשכנזי וכל העניין הזה של מזרח ומערב
הוא נואל ביסודו
ובכן הלכתי לקבל את הפרס בחליפה שלא ראתה
אור
השמש מזה 20 שנה
20 שנה התביישה בשבילי בארון
הברשתיה מן הטחב ניערתיה מן האבק, החלה לחייך.
לנהג מונית אמרתי בקצרה: קפלן 6,
כמי שיש לו דרך בנהגי מוניות
ידעתי שאם אתחיל לדבֵּר לא אצא ממנו
הנהג הסתכל בי
נוסע לחתונה, שאל
לא. לקבל פרס.
אה, אתה מהתעשייה האווירית. גם בן דודי לקח
פרס קפלן לפני שנה
יש לו ראש. עוד כשהיה קטן המציא דברים. מה
המצאת אתה?
מה המצאתי, חשבתי לעצמי
על מטוס בלי כנפיים, שמעת? גֶ’ט קונקורדנטיבי.
המצאה שלי‏
(תושייה של משורר אסוציאטיבי‏)
מרוב תדהמה כמעט עלה על אי תנועה. במקום
להביט קדימה הסתכל
לאחור
בכדי לראות במו עיניו את ממציא המטוס חסר
הכנפיים
בנֵס הגעתי לשָם שלֵם
בנֵס קיבלתי את הפרס

המאמר העוסק בשיר מעניין ובהחלט מעשיר אותו. כך למשל הוא מצביע על ההומור שבו: "הוא צוחק על זך, שאילו היה תימני שמו היה 'זח' כלומר ככזה שגם ממשיך לנוע כמו אותו זך שמתחמק מפרסים", מראה כי אלמוג "הולך גם לקבל את הפרס באופן אישי, באופן אתני וגם לועג לכל התהליך", מסביר את ההתלוצצות המופיעה בשיר: "(בדיחה על רחוב קפלן, שהוא גם פרס קפלן לעובד מצטיין, בהקשר של פרס ברנר, למשורר המצטיין, שוב טעות באמצעי זיהוי על זהות מקובעת‏)", מדגיש את התודעה המעמדית שאלמוג מבטא: הנהג הוא "זה שחושב שאלמוג בכלל הולך לזכות לא בפרס ברנר, אלא כמו דודו, שזכה בפרס קפלן בתעשייה האווירית. כלומר הפרסים שייכים לא לתרבות, כי אם לעולם התעשייה", וכאמור – מיטיב עם השיר במאמר קצר וקולע.

האם השתכנעתי מרוח הדברים שמביעים המאמרים האחרים? האם באמת "ממזרח יפרוץ הר הגעש"? האם ההגירה, ובמיוחד לברלין, מיישבת סכסוכים פנימיים ופותרת מחלוקות? את השאלות הללו אותיר בשלב זה ללא מענה משלי.

אוליביה גז, "היעלמותו של יוסף מנגלה": האם אפשר לחוס על הפושע?

"ספר זה מספר את קורותיו של יוזף מנגלה בדרום אמריקה. חלקים מסוימים נותרו עלומים וקרוב לוודאי שלא ייוודעו לעולם," נכתב בעמוד האחרון של הדוקו-רומן היעלמותו של יוזף מנגלה.

בהמשך אותה פסקה נכתב: "רק סוגת הרומן אפשרה לי להתקרב ככל האפשר אל הדרך המבעיתה שעבר הרופא הנאצי".

לטעמי, בחירתה של אולביה גז לכתוב את הספר כרומן, חרף הקשיים המובנים, הייתה מוטעית. הביבליוגרפיה הנרחבת שמציינת גז בסופו של הספר מעידה על ידע שופע ועושר של מקורות שבהם נעזרה. אכן, החלקים המעניינים באמת בספר הם אלה שמתעדים עובדות. למשל, הפרקים שמגיעים אחרי תיאור מותו של יוזף מנגלה, ובהם תיאורי כמה מהזוועות שחולל (עלי להודות שעל החלק הזה רק רפרפתי ואז דילגתי, לטובת בריאות הנפש שלי), ההסבר כיצד זוהתה גופתו, תגובות בני משפחתו – בנו ואחייניו – הנזק הכלכלי שנגרם לפירמה המשפחתית כשהתגלה שהפושע חי במשך שנים רבות בפרגווי ושבני משפחתו תמכו בו. נראה כי כל אלה עובדות אמינות. מעניינים גם ההסברים השזורים לאורך הספר לכך שמדינת ישראל לא לכדה את מנגלה, כמו שלכדה את אייכמן: בשלב הראשון ויתר המוסד על המשימה, אם כי ידעו היכן מנגלה מסתתר, זאת משום שמירב המשאבים הופנו לאיתורו של יוסל'ה שוחמכר שסבו חטף אותו לארצות הברית, ואחרי כן, בשלב הבא, בשל המאמצים הביטחוניים לפני ובעקבות מלחמת ששת הימים,

לעומת זאת, החלקים האחרים בספר, אלה שבהם נעזרה אולביה גז בדמיונה, מביכים. בכל פעם שהטקסט מספר מה מנגלה חשב, הרגיש, אמר, חלם, אני התכווצתי. מצד אחד, עניין אותי לדעת מה "באמת" קרה למנוול בשנים שחלפו בין בריחתו מאירופה לבין מותו. מצד שני, תהיתי כל הזמן אם הפרטים המובאים בפני מדויקים. אם אלה המצאות, או עובדות. דווקא התערובת הזאת של אמת והמצאות, עיון ופיקשן, נתונים ודמיונות יצירתיים, הקשתה עלי מאוד על הקריאה ועוררה בי ספקנות. האם כשהיא מספרת על אדם בשם פון פרשואר, "המעריץ הגדול של היטלר", ש"מונה לפרופסור לגנטיקה אנושית באוניברסיטת מינסטר ובהמשך נעשה הדיקן שלה וניהל את המרכז הגדול ביותר למחרים גנטיים של מערב גרמניה", היא מצטטת נתונים עובדתיים? כנראה שכן. אבל כשבהמשך אותו משפט היא כותבת ש"מנגלה נזכר כי באחת מחופשותיו מהחזית הרוסית הם הלכו יחדיו לקולנוע לראות את היהודי הנצחי", היא משערת השערות! ייתכן שזה נכון. שזה באמת קרה. אבל "מנגלה נזכר"? דמות ממשית שהיא פתאום פיקטיבית ואנחנו יודעים על מה בדיוק חשב ברגע מסוים? כשהיא כותבת "מנגלה מר נפש באותו יום. הוא מבכה את גורלו, כמו תמיד ללא שום חרטה או מוסר כליות", היא מן הסתם צודקת. כך כנראה באמת הרגיש. אבל אלה כמובן רק הערכות, לא עובדות.

אם אי אפשר לסמוך על חלק מהדברים, קשה מאוד לסמוך על כולם. כותרתו של הספר קובעת חד משמעית שזהו "רומן". הביביליוגרפיה מעידה שמדובר במחקר. בסופו של דבר, שני ההיבטים של הספר הזה נפגמים.

ובכלל, הפריעו לי הקטעים שבהם מנגלה זוכה כמעט לאהדתה של המחברת, המתארת את מצוקתו בערוב ימיו. סליחה, אבל אין לי שום עניין לחוס עליו, אף לא להרף עין. לגמרי לא הבנתי גם את הקטע הזה:

"בעוד המדינות מוגבלות משיקולי ריאל פוליטיק, נכנסים לתמונה עיתונאים וציידי נאצים, ומה שמושך אותם הוא הזכייה בתהילה, בסקופ של חייהם ובכסף. גם הם עורכים חיפושים בפרגוואי, ובונים אגדה של רשע־על שכמוהו כגולדפינגר שגם אותו אי אפשר לתפוס – דמות של רשע בסגנון הפּוֹפּ, בלתי מנוצח, עשיר כקורח, ותחבולן המתנער מרודפיו ונחלץ בלי שריטה מהמצבים המסוכנים ביותר. בשנות השישים חוגג ג'יימס בונד על מסכי הקולנוע, ודוקטור מנגלה הופך להיות שם דבר, ועצם הזכרת שמו מקפיאה את הדם ומעלה את מכירת הספרים והמגזינים: אב טיפוס של נאצי קר וסדיסט, מפלצתי."

 "רשע בסגנון הפופ"? הייתכן? כוונתה של גז כמובן לציין את הפער בין האיש החולה, הנרדף והאומלל, לבין תדמיתו הנועזת, אבל לטעמי הפסקה הזאת מצטיינת בחוסר טעם משווע. גם אם מנגלה לא היה "בלתי מנוצח ועשיר כקורח", אין להכחיש: הוא מעולם לא נתן את הדין על מעשיו המפלצתיים, ובדרכו אכן הצליח לחמוק ממצבים מסוכנים ביותר לגביו. 

גז מביאה כמו מתוך תודעתו של מנגלה את המרירות שחש על כך שרק הוא נרדף, בעוד שהיו עוד מאות "רופאים" סדיסטים כמוהו, שהתעללו באסירים שבמחנות הריכוז בדרכים שונות ומזוויעות. אני לא רוצה להיות במקום הזה. לא רוצה לחוש את ההתמרמרות שלו. לא מוכנה להזדהות אתו בשום דבר. לא מוכנה שישימו אותי שם, בשם שום "אמת אמנותית"!

"ואהבת לרעך כמוך": צו שניתן דווקא משום שאינו אפשרי!

  • המצפון הוא תולדה של הוויתור על היצר.
  • תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן משפחה אל האנושות.
  • האני העליון של התרבות מעצב את האידיאלים שלו ומעלה את תביעותיו; מכלול התביעות שעניינן יחסי בני-אדם בינם לבין עצמם מתקרא מוסר.
  • השאלה היא – איך לסלק את המכשול הגדול ביותר מלפני התרבות – הנטייה לתוקפנות, הטבועה במערכת של האדם, תוקפנותו נגד אדם. ומעצם הטעם הזה יש לנו עניין מיוחד במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא מן הסתם אחרון ציוויי האני העליון של התרבות.
  • מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם, וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא-פסיכולוגית של האני העליון של התרבות. את המצווה הזאת אי אפשר לקיים כלשונה.

SPILLOVER – Animal Infections and the Next Human Pandemic, דייויד קואמן: האם זוהי "המכה הגדולה" שניבאו מדענים?

כותרתו של הספר מדברת בשם עצמה: הוא עוסק במחלות שעוברות מחיות לבני אדם, ובמגיפות שהן גורמות. פירוש המילה Spillover הוא: גלישה, כלומר – גלישתם של הווירוסים מעולם החי אלינו. התופעה מכונה באנגלית zoonosis, כלומר – מחלה העוברת מבעלי חיים לבני אדם.

רבות דובר על המקור להדבקתם של ראשוני החולים בסין: על כך שמישהו אכל אולי נחש, או עטלף, ונדבק ממנו. אבל על פי הספר שלפנינו העברות כאלה מתרחשות מאז ומתמיד, למעשה, מאז הופעתו הראשונה של האדם על פני כדור הארץ.

מחברו של הספר, דיוויד קואמן (David Quammen) חוקר את הטבע ואת השפעותיו על בני האדם, והספר שלפנינו היה מועמד לפרס PEN/E.O. Wilson Literary Science Writing Award.

מדהים לחשוב שהוא ראה אור ב-2013, ושכבר לפני שמונה שנים כתב על תולדותיהן של מגיפות ויראליות, שאחת מהן מעסיקה אותנו כל כך ממש בימים אלה.

קואמן מתחיל בתיאורה של מחלה ויראלית בשם האנטווירוס (hantavirus) שהתמודדו אתה בשנות ה-70 באוסטרליה, ושהועברה לבני אדם מסוסים. תיאור המקרה הוא לדבריו "פרדוקסלי: שולי, ספורדי, אבל מבחינות רבות – מייצג". השאלות לגבי הווירוס שגרם למחלה חוזרות שוב ושוב לאורך הספר, כל פעם בנוגע לווירוס אחר: "היכן שכן בתקופה שלא הרג סוסים ובני אדם? איך הגיח ממחבואו? מדוע הגיע דווקא למקום שבו פגע, ומדוע עכשיו?"

לדבריו של קואמן, כשבוחנים כל מגיפה ויראלית, אחת משאלות היסוד היא האם הווירוס מועבר לבני האדם ישירות, או באמצעות סוכן סמוי, המכונה reservoir, כלומר "מאגר", שם הוא שוכן עד הרגע שבו המגיפה מתפרצת בקרב בני האדם שבאו במגע עם הסוכן. זיהוי הסוכן חשוב מאוד, כי רק כך אפשר לדעת איך להיזהר מפניו. אבל לא תמיד הזיהוי מצליח. למשל, כשהספר נכתב טרם התגלה היכן שוכן נגיף האבולה בין כל אחת מההתפרצויות הקטלניות שלו, הפוגעות בבני אדם.

מלבד ה"מאגר" קיים בטבע גם "מגביר" – "amplifier", שהוא ייצור שמארח את הווירוס, או כל פתוגן אחר, ומשתכפל ומתרבה בתוכו.  נראה אם כך שעל המדענים הוטל לגלות לא רק היכן הווירוס העכשווי שוכן, אלא גם מהו המגביר שלו , אם אכן יש כזה, שכן לא כל פתוגן זקוק לו כדי להדביק בני אדם.

לטענתו של המחבר, וירוסים וטורפים דומים מבחינות רבות: אלה "חיות גדולות שניזונות מהטרף שלהן, ומתקיימות מחוצה לו", ואלה פתוגנים (גורמי המחלות, כמו וירוסים) שהם "טורפים קטנים, הניזונים מהטרף שלהן בתוך גופו [של הקורבן]." לפיכך, "מחלות מידבקות נראות אמנם איומות ומזוויעות, אבל בעצם בנסיבות רגילות הן טבעיות לגמרי ודומות לתהליך שבו אריות טורפים חיות בר."

הוא מונה את המגיפות הוויראליות שאנו מכירים מהעבר הלא רחוק: למשל, דבר, שפעת החזירים, שפעת העופות, סארס, השפעת הספרדית שקטלה עשרות מיליוני בני אדם אחרי מלחמת העולם הראשונה, איידס, ומקדיש בספרו פרקים נכבדים לנגיף האבולה.

לטענתו, כל סוגי השפעת נגרמים מנגיפים שעוברים אל בני אדם מחיות (כלומר, שמדובר במחלות המכונות באנגלית "zoonosis"), כמו גם מפתוגנים אחרים שגורמים למחלות כמו ליים, כלבת, אנתרקס, טיפוס, איידס, ועוד, ובניגוד לאבעבועות שחורות, מחלה שהצליחו להכחיד אותה, כי הווירוס הגורם לה פגע רק בבני אדם.

אכן, לא רק וירוסים יכולים לגרום למחלות שעוברות לבני אדם מחיות. יש עוד חמישה סוגי פתוגנים (אותם מיקרואורגניזמים שמחוללים מחלות): בקטריות, פטריות, פרוזיטים (יצורים זעירים ומורכבים, למשל – אמבות), פריונים (חלבונים שגורמים למחלות זיהומיות), ותולעים.

אבל הווירוסים הם הבעייתיים ביותר מבחינת בני האדם, שכן "הם מתפתחים במהירות, הם עמידים בפני אנטיביוטיקה, הם מסוגלים להיות חמקניים מאוד, הם גמישים ומגוונים, הם מסוגלים לגרום לשיעור תמותה גבוה מאוד, והם פשוטים עד אימה, בהשוואה עם כל ייצור כמו-חי אחר."

אין להם יכולת תנועה משל עצמם. הם עוברים ממקום למקום כטרמפיסטים, כלומר, בתוך גופם של בני האדם. (מכאן אפשר כמובן ללמוד עד כמה אורחות החיים של בני האדם בימינו מקילות עליהם להתפשט, ומדוע הבידוד חשוב כל כך בתקופות של מגיפה).

אחת השאלות החשובות היא – מדוע וירוסים מכל סוג שהוא תוקפים פתאום, ודווקא בזמן מסוים. לגבי הווירוס הראשון שבו דן, זה שגרם למחלה הווירלית שעברה לבני האדם מסוסים, יש לו תשובה חלקית: הווירוס שכן בגופם של עטלפים, שחיים באוסטרליה מאות אלפי שנים. בני האדם, ואחריהם הסוסים, הגיעו לפני מאות שנים בלבד. מאחר שאינם ילידי המקום (במיוחד לא הסוסים, שהגיעו לדבריו לאוסטרליה לראשונה בינואר 1788), הם היו פגיעים לווירוס, תושב המקום מקדמת דנא, ששכן בגופם של העטלפים. עם זאת, לשאלה מדוע המחלה פרצה דווקא במועד המסוים שבו הופיעה, כמאתיים שנה אחרי בוא הסוסים ליבשת, אין לו תשובה…

עם זאת, הוא קובע כי השינויים האקולוגיים מעשה ידי אדם, ההרס המואץ –שהשפעתו המצטברת גוברת והולכת – של המערכות האקולוגיות: ביעור היערות, זיהום האוויר והאוקיינוסים, העיור, מקרבים את גורמי המחלות אל האוכלוסיות האנושיות שכן פתוגנים פרזיטיים שמסולקים מסביבתם הטבעית נאלצים למצוא לעצמם "מארחים" חדשים.

האם ההחלמה מהם תמיד שלמה ומלאה? אפשר לוודא שהם שכנו בגופו של אדם שהבריא, אם מגלים בדמו נוגדנים. אבל מחקרים מוכיחים כי במקרים מסוימים הם מסוגלים לתקוף שוב את הגוף ולסכן מאוד את הבריאות של מי שנשא אותם, גם אם, כאמור, החלים מהם. 

קואמן מצטט מחקרים מתמטיים שבוחנים את עניין המגיפה מנקודת מבט חישובית. בין היתר הוא מראה כי "מגיפות אינן מסתיימות דווקא אם כל מי שמועד להידבק מת או החלים, אלא כאשר אותם אנשים שעלולים להידבק שוב אינם שרויים בצפיפות בקרב האוכלוסייה".

הספר שלפנינו אינו עוסק כמעט בווירוס שעלה לאחרונה לכותרות, וירוס הקורונה, שמוכר, אך מוזכר רק כבדרך אגב. הדעת נותן שאילו נכתב הספר כיום, היה זוכה לפרק נכבד, ומעניין מה היה מעלה ולאילו מסקנות היה מגיע.

"מדענים שחוזים את העתיד קובעים בצער כי 'המכה הגדולה הבאה' היא בלתי נמנעת", כתב  קואמן ב-2013. אותם חוזים לא ציינו את נגיף הקורונה בשמו, אבל שבע שנים אחרי שהספר ראה אור אנחנו חיים בעתיד שהם חזו.

האם זאת "המכה הגדולה הבאה", או שהמגיפה הנוכחית היא רק ההקדמה ואות מבשר רעות לעתיד קשה עוד יותר? ימים יגידו.


ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים תרגמתי בעצמי. כרגיל, קראתי אותו במהדורת קינדל. להלן קישור ישיר אליו:

רבקה סולניט, איך "גברים מסבירים לי דברים", איך נשים נמחקות (ומה חוויתי בעצמי)

מניין נוצר המושג "הסגברה", שאותו, כך טוענת רבקה סולניט, היא זאת שטבעה? את סיפור הרקע היא מתארת במאמר הראשון בספרה גברים מסבירים לי דברים: הזדמן לה ולחברה שלה לפגוש גבר ש"חקר" אותה "באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית" במה עוסק המחקר שפרסמה. די מהר קטע אותה אותו גבר ושאל אותה אם קראה ספר כלשהו, שעוסק בנושא שעליו, כך הסבירה לו, כתבה. לא סתם ספר, הוא הדגיש, ספר חשוב מאוד. ואז המשיך הגבר והרצה על אותו "ספר חשוב מאוד" שלא קרא בעצמו, רק שמע עליו. עד מהרה הבינה חברתה שמדובר בספר שסולניט עצמה כתבה, וקטעה אותו. או ליתר דיוק, "ניסתה לקטוע אותו", ואמרה לו "זה הספר שלה". הגבר לא הפסיק להרצות, גם כשהחברה חזרה על דבריה שלוש או ארבע פעמים. "בהיותנו נשים," מספרת סולניט, "היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו."

הספר גברים מסבירים לי דברים ראה לאחרונה אור בעברית. יש בו תשעה מאמרים שעניינם במילה אחת – מגדר, ובכמה מילים –  השוני המהותי בחווית החיים הבסיסית שקיים בין גברים ונשים. למשל, "שבכל שלוש שנים שיעור מקרי המוות [של נשים, בארצות הברית, כתוצאה מרצח] משתווה לזה של הרוגי 11 בספטמבר, אך איש איננו מכריז מלחמה על סוג ייחודי זה של טרור". למשל, ש"כמעט שני שלישים מכל הנשים שנרצחו [בארצות הברית] באמצעות רובים, נרצחו בידי הבעלים שלהן או הבעלים לשעבר".  למשל, ש"נשים בנות 44-15  בכל העולם צפויות למות או להפוך לנכות עקב אלימות גברית יותר מאשר עקב סרטן, מלריה, מלחמה ותאונות דרכים גם יחד." למשל, שהאחריות למניעת אלימות נגדן, מוטלת כמעט תמיד, על הנשים עצמן. אל האלימות "מתייחסים כאל דבר נתון" ולכן במכללות בארצות הברית "מסבירים לנשים באריכות איך לשרוד תוקפים, במקום לדרוש מהמחצית השנייה של הסטודנטים שלא לתקוף". למשל, תמיכתם של גברים באונס: "לאישה יש דרכים שלא להרות במקרי אונס," גרס סנטור רפובליקני ב-2012, ואמר זאת כדי "להתכחש לזכותן של נשים לשלוט בגופן" ולעבור הפלה, אם הרו כתוצאה מהאונס. למשל, הגבלת זכויותיהן: ב-31 מדינות בארצות הברית יש לאנסים זכויות הוריות (!). למשל, מחיקתן מהתודעה: "יש לי חברה שהעץ המשפחתי שלה אותר עד אלף שנים אחורה, אבל שום אישה לא נוכחת בו. זה עתה גילתה שהיא עצמה לא קיימת, אבל אחֶיה בהחלט קיימים". גם במקרא, היא מזכירה, העצים המשפחתיים הארוכים מאוד אינם כוללים נשים. מחיקתן של נשים נעשית גם באמצעות העלמת שם המשפחה שאתו נולדו, שלא לדבר על הסתרתן באמצעות בגדים שמעלימים את פניהן וגופן ברעלה, בורקה, חיג'אב. למשל, להיקרא מטורפת, לפחד מנידוי כשאת מספרת את האמת "על התנהגות גברית לא תקינה" או לדרוש ממך שתציגי הוכחה, "כאילו הוכחה היא אפשרית".

(על כך אני מבקשת להעיד מהתנסותי האישית: ב-2004, כשיצא לאור הרומן שכתבתי, שירה והירושימה התראיינתי במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות",  וסיפרתי על הפגיעה המינית שספגתי בנעורי ממי שאמור היה להגן עלי, ממי שאינו ראוי לכינוי "אבא", שמקנה לו הקשר הביולוגי בינינו. הגילוי היה רלוונטי, וקשור לספר. ימים אחדים אחרי אותו ריאיון נזעקו בכתב העת "העין-השביעית" כנגד מה שסיפרתי, כנגד האמת הקשה שחשפתי, כנגד מה שהיה מלכתחילה קשה מנשוא. נטען נגדי ב"עין השביעית" שלא "הוכחתי" את דברי! אותו ריאיון הקדים מן הסתם את זמנו, ויחד עם הכאב שהסבה לי התגובה של "העין השביעית", אני מבקשת לנחם את עצמי בכך שאולי לריאיון ההוא ב"ידיעות אחרונות" היה ערך. אולי הוא פילס את הדרך בפני נפגעות אחרות, עזר להן בהמשך לאזור עוז ולספר על מה שעוללו להן, למרות חוסר ההבנה המשווע ועם זאת השכיח, שהתגלה בתגובה האכזרית של "העין השביעית"). 

אחד המאמרים, מ-2011, נקרא "עולמות מתנגשים בסוויטת יוקרה" והוא עוסק במקרה מפורסם: התקיפה המינית של דומיניק סטראוס-קאהן, מי שכיהן כשר האוצר בממשלת צרפת וכיושב ראש קרן המטבע הבינלאומית. חדרנית בבית המלון  בניו יורק שבו שהה התלוננה כי אנס אותה.  סולניט רואה במקרה דגם מוקטן של פגיעת קרן המטבע הבינלאומית במדינות מתפתחות ושל הניצול שמנצלים החזקים את החלשים ואת אותו "סבל ומחסור לרבים – ועושר מושחת למעטים".     

מקרה נודע אחר שבו דנה סולניט הוא זה של וודי אלן, שבתו, דילן פארו, התלוננה כי פגע בה מינית. הדיון המסוים הזה חושף את הבעיה שבהוצאת הספר בעברית כיום, שש שנים אחרי שראה אור לראשונה באנגלית. שכן בשש השנים הללו קרו הרבה מאוד דברים. ב-2017 החלה תנועת MeToo# והתפשטה ברשתות החברתיות. היא נוצרה בעקבות חשיפת התקיפות המיניות של הארווי ויינסטיין, מפיק ובמאי סרטים בהוליווד שתקף ואנס נשים רבות. מי חשף את ויינסטיין? רונאן פארו, אחיה של דילן פארו, בנו של וודי אלן. אינספור נשים ברחבי העולם הוסיפו את סיפורן וחשפו את האונס שעברו. היו כמובן מי שדנו את הגילויים הללו לכף חובה. טענו שמדובר בלינץ'-רשת ובבִּיוּשׁ פומבי. סולניט מתייחסת לתופעת רשת קודמת, זאת שבה נשים סיפרו על התקיפות שעברו תחת ההאשטג YesAllWomen# (בישראל הוקדם דף הפייסבוק "אחת מתוך אחת"), תופעה שהקדימה את תנועת MeToo#  העוצמתית מאוד. ובכן, לא מדובר עוד ב"לינץ'":  הארווי ויינסטיין נתבע לדין, הורשע, ונגזרו עליו לאחרונה 23 שנים בכלא.  גם וודי אלן עצמו נאלץ לשלם את המחיר על מעשיו: זה לא מכבר נמלכו בהוצאה לאור שתכננה לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי והחליטו לוותר על כך. גם  ביל קוסבי הועמד לדין והורשע. 

כל ההתפתחויות הללו אינן מופיעות בספר שלפנינו, ואין לי ספק שרבקה סולניט הייתה שמחה להוסיף מאמר שיעסוק גם בהן.

בעיה נוספת בגרסה העברית היא התרגום המסורבל והחצצי. היו מקומות שנאלצתי לקרוא שוב ושוב כדי לרדת לעומקם של הדברים. לדוגמה: "מתוך ה'וולף' הרבות שבנמצא, שלי הייתה ורגיליוס שהנחה אותי לגבי השימושים של התעייה, של ההליכה לאיבוד, של האנונימיות, של ההשתקעות במשהו, של אי-הוודאות ושל הלא ידוע". לא מעט פעמים נשלח העיפרון אל הטקסט כדי לערוך ולתקן. למשל (בחירה אקראית של פסקה, יש רבות דומות):

"הפמיניסטיות של המאה התשע-עשרה השיגו כמה הישגים. אלה של שנות השבעים והשמונים השיגו הישגים רבים נוספים, וכל אישה בארצות הברית ובבריטניה הרוויחה מהם. הפמיניזם איפשר את קיומם של נישואים חד-מיניים בפעולתו הרבה להחלפת מערכת היחסים ההיררכית במערכת יחסים שוויונית." 

הגרסה המוצעת: "לפמיניסטיות במאה ה-19 היו כמה הישגים. לאלה של שנות השבעים והשמונים – הישגים רבים נוספים, שהועילו לכל אחת מהנשים שחיו בארצות הברית ובבריטניה. הפמיניזם אִפשר נישואים חד-מיניים כי חתר לכך שמערכת היחסים ההיררכית תוחלף במערכת יחסית שוויונית." 

חרף זאת, מדובר בספר מרתק ומאיר עיניים. רלוונטי מאוד המאמר "האפלה של וולף" העוסק בווירג'יניה וולף, בציטוט מדבריה לפיו "העתיד שרוי בחושך, וכשמדובר בעתיד, זה בסך הכול המצב הרצוי ביותר, אני חושבת." 

מעניין לחשוב ולדון על כך במיוחד בימים הנוכחיים, כשמגיפת הקורונה הולכת ומתפשטת והעתיד אפל, שהרי אינו ידוע.                                                                                                                  

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

ג'ורג'ה לבוביץ', "SeMper idem [תמיד אותו דבר]": האם נדע לזהות אותות אזהרה שנשלחים אלינו?

לפעמים מתרחש מין נס כזה: רוחו של אמן יוצר, הפעם של סופר, בוקעת מעבר למקום ולזמן, מופיעה בתוך חייה של הקוראת ושובה אותה בקסם רב. כן, אני מודה: לאורך קריאת הספר שלפנינו חשתי שאני הולכת ומתאהבת בכותבו, אדם שגופו איננו עוד, אבל זכינו: רוחו נותרה אתנו!

ג'ורג'ה לבוביץ' כתב את הביוגרפיה שלו. כותרת המשנה לספר היא "סיפורה של ילדות, כרוניקה שלא נשלמה". בהקדמה לספר (שאותה קראתי רק בתום הקריאה, שהרי אני מעדיפה לא לדעת מאומה מראש) נכתב כי את העמוד האחרון בו כתב ממש ביום מותו. כך העידה אלמנתו. הפרקים שלא הספיק לכתוב לא חסרו לי. מאחר שבלעתי כל מילה בספר והפרידה ממנו קשתה עלי, הייתי שמחה אילו נמשך עוד ועוד, אבל גם מה שיש בו שלם, מלא וגדוש.

לכאורה אין בסיפור ייחוד: מדובר בתיאורי ילדות של מי שהגיע בנעוריו הצעירים למחנות ריכוז, שרד, ניצל, שב לעירו וגילה שכל בני משפחתו הרבים, למעט אחיו, נרצחו. 

ובכל זאת, הוא מיוחד מאוד, מכיוון שכותבו אדם יוצא דופן, נוגע ללב ומרתק, כולו שאר רוח ותובנות ששאב מהסובבים אותו: אביו, אביו החורג (הוריו התגרשו כשהיה ילד), סבו, דודו: "שמע היטב את דברו וזכור", הוא מצטט למשל את הדוד שהגיב לספקות שהביע בנוגע לאחד מחבריו, "טיפש לעולם לא יודה בטיפשותו. לעולם! אם מישהו מעיד על עצמו שהוא טיפש, דע שיש לך עסק עם אדם נבון". 

לבוביץ' מעיד על עצמו שהיו לו בילדותו תחושות מוקדמות, נבואיות, ולא פעם ידע מראש שמישהו עומד בקרוב למות. הוא סבור שיכולתו לחזות מה צפוי לקרות נובעת מהקשר המיוחד שהיה לו עם סבו, אם כי מעולם לא פגש אותו במציאות. כך למשל חלם שאותו סבא יוסף אמר לו שתי מילים שאותן הבין רק כעבור שנים רבות: "šmona jamim", כלומר, כך הבין מקץ זמן רב, "שמונה ימים". 

ג'ורג'ה היה ילד שנון וחד לשון שידע להביע מורת רוח או כעס. כך למשל כששאלו אותו "מי הכי מוצא חן בעיניך בהצגה?" (אביו היה במאי תיאטרון), לא היסס לעקוץ את אמו החורגת: "הכי מוצאת חן בעיני האם החורגת המרשעת. יש לי אחת כזאת בבית"… על אותה אם חורגת, שאילצה אותו ללכת לבית הספר כשהוא חובש כובע משפיל כתב כי הפסיק לאהוב אותה. "זו לא הייתה שנאה, ממש לא; הייתי אומר כי זה היה חוסר אהבה (אם יש דבר כזה)". 

מההקדמה ומאחרית הדבר נודע לי כי ג'ורג'ה לבוביץ', שלא ידעתי עליו מאומה, היה מחזאי יהודי סרבי מצליח, ושבבגרותו, בימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, אפילו חי כמה שנים בישראל. ג'ורג'ה הבוגר מתאר את מה שעבר עליו בילדותו, את חבריו, הוריו, ואת שאר בני המשפחה המורחבת מאוד. התיאורים הללו חיים ומפורטים כל כך, עד שהקורא חש שהוא שם, אז, עם כל האנשים הללו שגורלם נחרץ כמה שנים לפני שנרצחו. אנחנו, שיודעים מה קרה, לא יכולים שלא להתכווץ למקרא העדות על תמימותם לנוכח הזוועה שהלכה והתקרבה אליהם, והם סירבו לראות אותה ולהבין מה מתרחש ומה צפוי. על כך כתב בינואר 1943, כשהיה רק בן חמש עשרה: "הטוב והרע מתבשרים בחיינו, אך באי הידיעה שלנו אנחנו עיוורים ואיננו מסוגלים לזהות אותות שמשגרת אלינו ההשגחה העליונה." 

יכולתו של לבוביץ' לזכור ולתעד כל כך הרבה פרטים מילדותו מפעימה. הוא נשען במידה מסוימת על יומנים שכתב באותם ימים, "המחברת הכחולה", ועל תוספות-בדיעבד שכתב מקץ כמה שנים, והן מוסיפות לדברים נדבכים של משמעות ויופי. למשל, בספטמבר 1977 כתב על פגישה עם חבר לספסל הלימודים מהעיר שבה חווה אנטישמיות מחרידה ואלימות גופנית שאותה כינה "הגיהנום". "נזכרתי במבנה הישן ובאירועים שהתרחשו במרתפו. במקלט החשוך, המצחין, שבו אוחסנו חביות היין, גיליתי בפעם הראשונה את התרמית הגדולה: הסדר שלמראית עין שורר בעולם הזה הוא שקרי. בתוך תוכו מסתתרת אנדרלמוסיה בלתי נסבלת. על משכבי בלילה ההוא, כששנתי נדדה לפני למעלה מארבעים שנה, מכוסה בשמיכת הפוך עד מעל לראש, נחנקתי מאימה ומפחד, שיערתי את הרוע, את העדר אלוהים, גיליתי עולם שבו אי אפשר לחיות חיי חופש, ללא פחד." 

האנטישמיות תופסת, כדרך הטבע, מקום נרחב בספר. שוב ושוב מנסה לבוביץ' להבין מדוע – מדוע שונאים אותנו? האמנם מפני שהם, הגויים, "עלובי נפש ופחדנים?" כפי שמנסה להסביר ידיד לא יהודי? הוא, כמו אביו, דוחה את ההסבר. האם מכיוון שהם "יודעים שאתם חלשים ושאין מי שיגן עליכם"? ומדוע בעצם יהודים אינם מסוגלים להשתקע במקום אחד? "אנחנו נדונים לנדוד בלי הרף, לא מסוגלים להכות שורש במקום אחד למשך יותר מתקופה בת מאה שנה", אומרת הדודה, ואמו מוסיפה: "פליט שהגיע מגרמניה אמר לי פעם: במקום שבו עומדת עריסת התינוק היהודי, לא שם יהיה קברו". אך מדוע? "מפני שבשום מקום לא מקבלים אותנו ברצון." גם כשהוא נפגש עם יהודים שמנסים להמיר את דתם הוא יודע שהמאמצים לא יועילו להם. להפך, היומרה רק תחמיר את מצבם, שכן אדם לא יכול לבחור להפסיק להיות יהודי.

אבל מה אפשר לעשות נגד אי הצדק? איך להתמודד אתו? התשובה קשה: אין מה לעשות. אי אפשר לגבור על בריונים שמתנפלים על נער יהודי חף מפשע, יורקים ומשתינים עליו, ממלאים את כיסיו בצואה ומכים אותו עד שהוא זקוק לאשפוז. הנהלת בית הספר מגבה אותם, לא אותו: טוענת כי "לא ייתכן כי הנערים הנזכרים אשמים" וגם כי "אין הוכחות לזהות המבצעים". כשסבו של ג'ורג'ה מנסה לדרבן אנשים לאגור נשק, כדי שיוכלו להתגונן, הם לועגים לו. "הצדק נכשל ללא שמץ תהילה". האם בסופו של דבר, מקץ שנים רבות, הצדק ניצח? אולי. אבל הופעתו המאוחרת הרי לא הועילה לקורבנות. רגליים קטועות בעקבות התעללות אנטישמית "לא צמחו מחדש". 

לבוביץ' מתעד בספרו לא רק תובנות ששאב מאחרים, אלא גם מחשבות שעלו בדעתו מאליהן. למשל: "אילו אפשר היה למחוק את העבר כמו שהמחק מוחק את מה שנכתב בעיפרון, הייתי מוחק את המריבה עם סבא, את גשם הבוקר ואת השיעור בצרפתית. המחשבות גואות בתוכי. אילו אפשר היה למחוק את העבר, הוא כמעט לא היה קיים. כולם היו מתעסקים בעברם: מוחקים, מוסיפים, חוזרים ומוחקים. העבר היה דומה למחברת של חברי צ'רוגה, הבלתי קריאה, המוכתמת, המלאה שיבושים ומחיקות". 

אי אפשר שלא לחשוב על כך שהספר שלפנינו מוכיח כי הצלילה אל העבר יכולה להיות יפה להפליא, לאו דווקא דומה למחיקה מכוערת של מה שקרה, אפילו כשהיא מתארת כאב, יתמות ועוולות מחרידות.

יש להודות למתרגמת, דינה קטן בן-ציון, שעוסקת בהתמדה ובחריצות בהעברה לעברית של הספרות הסרבו-קרואטית. כה לחי! 

SEMPER IDEM Dorde Lebov 

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון

"השפה כעדשה": האם מילים יוצרות מציאות או משקפות אותה?

השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת), בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (sh/ he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."

האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים.   "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים. 

אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984 של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher 

לעברית: עמרי אשר

אניטה שפירא, "צומת ביל"ו – שלושה ביל"ויים וארץ ישראל": מה היה אילו לא סיפרו לרוטשילד את האמת?

חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית". 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905." 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם". 

שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."

"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד. 

איך אפשר לגלות היכן גרה לאה גולדברג?

ברשימה שפרסם בשנת 2014 בכתב העת יקינתון (!) – ביטאונם של היקים בישראל – שב אוריאל [הסופר והמתרגם אריה אוריאל] וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו:

עבר זמן רב מאז. בית מספר 15 ניצב אמנם עדיין באותו מקום ברחוב ארנון, אך לאה גולדברג עזבה אותו ועברה לירושלים לפני שנים רבות. היא נפטרה לפני למעלה מארבעים שנה. בחזית הבית בגובה הקומה השנייה נקבע שלט המציין שהמשוררת גרה שם. לחצר האחורית וגם לגינת ה-Hyazinthe [יקינתון] אין כל זכר, הכול השתנה שם: אותו חלק אחורי של הבניין מרוצף כולו והפך יחד עם אולם הבוילר התת-קרקעי ועם דירתה [של] לאה גולדברג לחלק מיחידה דו-קומתית גדולה. גם הילד עזב את הבית וגם עליו לא פסחו השנים: היום הוא כבר בן למעלה משמונים. כשעבר לפני זמן רב ברחוב ילדותו, ניגש לבית מספר 15 כדי להעיף שוב מבט במעקה המרפסת של סבא וסבתא, השריד היחיד שנותר מאותו עבר קסום. אלא שבמחצית הדרך נתקל בגדר נעולה. מאוכזב, חזר ויצא לרחוב. עמדה מדריכה עם קבוצת מטיילים וסיפרה להם על לאה גולדברג. אחת המטיילות העירה: "מעניין באיזו דירה היא גרה". המדריכה אמרה: "אני חייבת להודות על האמת, אני לא יודעת בדיוק". מטיילת אחרת הצביעה על שלט הזיכרון שבחזית הבית ואמרה בהתלהבות: "שם למעלה בקומה השנייה. זאת בטח הדירה של לאה גולדברג, שָׂמוּ שָׁם אפילו שלט על הקיר". היא פנתה אל המדריכה: "אולי נעלה ונבקש לראות את הדירה?" המדריכה ענתה: "אין לנו זמן, אנחנו חייבים להמשיך בסיור".

הילד לשעבר חשב בליבו: "בדירה שעליה מותקן השלט גרנו אני ומשפחתי, והקיר הזה הוא קיר החדר שבו ביליתי את שנות ילדותי ונעוריי, את השלט התקינו שם כדי שהעוברים והשבים יראו אותו, אבל לאה גולדברג לא גרה בחזית, אלא בדירה אחורית, בקומה הראשונה, מול הגינה שלי". לרגע תהה אם יש מקום להתערב ולהבהיר את הדברים לקבוצת המטיילים, אך במחשבה שנייה חזר בו. הוא אמר לעצמו, שמי שבאמת רוצה לדעת, די שיעיין בספרה של המשוררת ידידי מרחוב ארנון. בעמוד 10 כתוב שם בפירוש: "אני גרה בקומה א' ובקומה ב' גרים אריה ואחותו".

כל העובדות המפורטות לעיל הגיעו לכותב שורות אלה ממקור ראשון ומהימן ביותר: בעברו הרחוק היה כותב שורות אלה, הוא עצמו, אותו ילד מקומה ב' ששתל את היקינתון בגנו הקטון אל מול חלונה של המשוררת לאה גולדברג.

"רגשי טינה": האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

איש האס-אס וייס מאנטוורפן, רוצח מועד ואדם שהעינויים היו לו להרגל ממש, שילם בחייו. מה עוד יכול צימאון הנקם הנקלה שבי לדרוש? אבל אם אמנם רואה אני את צפונותי, אין מדובר פה בנקמה ואף לא בכפרה. חוויית הרדיפה היתה ביסודו של דבר חווייה של בדידות מוחלטת. מה שאני מבקש הוא להשתחרר מהרגשת הנטישה של אז, שלא פגה עד היום. כשעמד איש האס-אס וייס מול כיתת היורים, התבררה לו האמת המוסרית של פשעיו. ברגע ההוא הוא היה יחד אתי – ולא הייתי עוד בגפי עם הקת של האת. ברגע שהוציאו אותו להורג, כך מבקש אני להאמין, הוא רצה בדיוק כמוני להשיב את הזמן לאחור, לבטל את מה שקרה.

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה": האם התאבדות היא פתרון?

אי אפשר שלא להתחיל מהסוף, שמעלה על הדעת את השורות החותמות את אחד משיריה של זלדה: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם / וְנָתַן לוֹ / מוֹתוֹ". שֵׁם כמשמעות כוללת או סיכום במבט לאחור של חיים שהיו ותמו. שמו של ז'אן אָמרי כרוך בהתאבדותו, כשהיה בן 66. האם המסות שכתב מסבירות את החלטתו ואפילו חוזות אותה? האם הן אמורות להוכיח גם לנו, הקוראים אותן, שהעולם שאָמֶרי מתאר בהן הוא מקום בלתי אפשרי? האם יאוש הוא המתנה הכתובה שהותיר לקוראיו, בקול צלול שלא יתפוגג וממשיך לספר לנו כי העולם הזה, ליתר דיוק – החברה האנושית – הוא בלתי נסבל ומוטב להניח לו ולסגת ממנו?

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות; להכריע אם כדאי לחיות את החיים האלה, אם לאו, פירושו לענות על שאלת היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות באות אחר כך", כתב אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס

כאמור, ז'אן אמרי הכריע. הוא התאבד ב-1978, שלושים ושלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה ומאז שהשתחרר ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לשם נשלח לאחר שנתפס בבלגיה בגין פעולות מחתרתיות נגד השלטון הנאצי. 

"[…] יש איזו שותפות ביני ובין העולם שאת גזר דין המוות שלו שעדיין לא ביטל אני מקבל כמציאות חברתית", כתב אמרי במסה "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי".

את המסה "רגשי טינה" סיים במילים: "אנחנו הקורבנות צריכים 'לגמור' עם האיבה הרטרואקטיבית הזאת, במשמעות שהיתה לפנים למילים 'לגמור מישהו' בעגה של מחנה-הריכוז, כלומר להרוג. אנחנו צריכים לגמור בקרוב, וגם נגמור. ועד אז אנחנו מבקשים ממי שהטינה שלנו טורדת את מנוחתם שיתאזרו בסבלנות". כמה מחרידות שתי המילים הללו, "וגם נגמור", ומעוררת את השאלה – בעצם, את הוודאות! – האם יש בהן רמז, הבטחה ואיום, או אולי – אזהרה, קריאת תיגר, האשמה והטחה של זעם. 

היה לו, לז'אן אמרי, על מה לכעוס. השם שבו כתב את המסות שלפנינו לא היה זה שאתו נולד ב-1912, בגרמניה. אז היה הנס מאייר, בן לאב יהודי ואם קתולית. הוא שינה את שמו לז'אן אמרי, שם שצלצולו צרפתי, כשנאלץ לנוס מארצו, ולהכיר בזהות שלא הכיר ולא הזדהה אתה: יהדותו. את אביו היהודי לא פגש כמעט, שכן נהרג כחייל של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, במלחמת העולם הראשונה. לא היה לו אם כן שום קשר רגשי או תודעתי לשורשיו היהודים. הוא רק ידע עליהם כמה פרטים ביוגרפיים: בעבר הרחוק היה לו אי שם איזה סבא דובר עברית. אל העם היהודי, כך הוא מספר, הצטרף בפועל באחת ביום שקרא לראשונה את חוקי נירנברג, והבין שהם חלים עליו. 

עם זאת הזדהה עם גורל העם היהודי וחרד לו, גם בתום מלחמת העולם השנייה: "אין להוציא מכלל אפשרות שיהודים שוב יושמדו בהמוניהם," כתב. "מה יקרה אם ארצות ערב, המקבלות כיום משלוחי נשק ממזרח וממערב, ינחלו ניצחון מוחלט במלחמה עם מדינת ישראל הקטנה? מה יהיה על היהודים – ולא רק על השחורים – אם ישתלט על אמריקה פשיזם צבאי?" עוד הסביר: "כשמדינאי ערבי כלשהו דורש למחוק את ישראל מעל המפה, אני נחרד עד עומק לבי, אף שמימי לא ביקרתי במדינת ישראל ואיני חש כל רצון לחיות בה. הסולידריות עם כל היהודים שחירותם, זכותם לשוויון ואף קיומם הפיזי נתונים בסכנה היא גם, אבל לא רק, תגובה על האנטישמיות […] הסולידריות הזאת היא חלק מאישיותי ונשק במאבק על השבת הכבוד." 

אמרי אינו יכול לשכוח את זהותו היהודית, בין היתר בשל המספר שנחקק על זרועו ומזכיר לו אותה מדי יום: "על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר", כתב ביובש. בזעם. 

לא התאפשרה לו, לאמרי, שום נחמה של השתייכות עמוקה, שורשית. כך למשל תיאר כיצד ידיד יהודי שהאזין בחברתו לביצוע היצירה "הפליט מוורשה" של ארנולד שנברג, התרגש והזדעזע עד עומק נשמתו כשהמקהלה השמיעה את "שמע ישראל". לו עצמו החוויה הייתה נטולת כל משמעות רגשית. "התרבות היהודית אינה נחלתי" כתב. תרבותו הייתה גרמנית. אבל גרמניה הקיאה אותו לצמיתות וללא שום אפשרות של כפרה, שכן בניגוד לגולים גרמנים לא יהודים שאחרי המפלה של גרמניה וכינונו של שלטון שונה יכלו לשוב לארצם, ממנו, כך חש, נמנעה האפשרות הזאת. העם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו. 

אמרי כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג'מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" אצלו: "לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה". 

בשנים הראשונות, כך סיפר, בימים שבהם נדמה היה לו שהעולם מזדהה אתו ומתעב את מה שקרה בגרמניה, שיש בגרמניה "קולות של חרטה" יכול היה להתמודד עם הכעס. אבל עד מהרה נוכח כי "דיברו פחות ופחות על חרטה". יתר על כן, העולם קיבל את גרמניה. "תחילה התקבלה גרמניה המנודה אל קהילת העמים, אחר כך חיזרו אחריה, לבסוף היה צורך להתחשב בה במשחק-הכוחות בלי כל רגשות". ואז נתקל שוב ושוב בגילויי אנטשימיות. הנה דוגמה אחת מיני רבות שתיאר: שיחה שניהל ב-1958 עם סוחר מדרום גרמניה בארוחת בוקר בבית מלון. "האיש ניסה לשכנע אותי, לא בלי שבירר תחילה בנימוס אם אני יהודי, שאין עוד גזענות בארצו. העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי, אמר. כהוכחה הביא את מדיניות הפיצויים הנדיבה של ממשלתו, שזכתה, כך טען, להערכה רבה גם מצד מדינת ישראל הצעירה." והוא מוסיף: "חשתי רע מאוד מול האיש ההוא, שכולו שלֵו ושאנן: הייתי בעיניו כשיילוק זה, התובע את ליטרת הבשר שלו". אין לו עוד "לשון משותפת עם האנשים [הגרמנים]", אף על פי שהם "אדיבים להפליא כולם". הוא חושד בנימוס היתר שלהם. בציניות, במעין חיוך כאוב, הוא מסביר: "ייתכן שרבים מאתנו, הקורבנות, איבדו את חוש הטקט לחלוטין. הגירה, התנגדות, כלא, עינויים, מחנה ריכוז – כל אלה אין בהם כדי להצדיק ויתור על הטקט, ואף לא נועדו להצדיקו. אך יש בהם כדי לתת לו הסבר סיבתי."

התביעה "לא להביט לאחור כי אם קדימה, אל עתיד טוב יותר, עתיד משותף", אותו "המבט הרענן והבהיר הזה אל העתיד" שמסגלים בשמחה אלה שרק אתמול עוד התעללו, נמנע ממנו. כמו קורבנות העינויים של משטר פרנקו בספרד, שמספרים בסרט של  אלמודובר "השתיקה של אחרים" על תביעה דומה, על זעם דומה. כמו נפגעי תקיפה מינית במשפחה, שנתבעים "לפתוח דף חדש", כך גם אמרי מסרב לשתף פעולה עם המנגנון שיהפוך אותו, לתחושתו "לשותפם של מעני. לא ולא," הוא זועם, "רוצה אני שהם ישללו את עצמם וובשלילת עצמם יתחברו אלי", כי רק כך, רק אם יענשו, יוכל לחוש שהבלתי הפיך נהפך. 

היושר, הישירות, הסירוב להתפשר ולהשלים עם העוול והרשע, ההבנה שלא, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הם אלה שהובילו את ז'אן אמרי.

האם מוטב היה לו אלמלא התאבד? 

 Jean Améry
Jeneseits von Schuld und Sühne

תרגם מגרמנית: יונתן ניראד
הוסיפה מבוא והערות שוליים: אילנה המרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

מדוע לכאורה התאבדו מאות אוסטרים מיד אחרי השתלטות גרמניה על ארצם?

ממש לפני האנשלוס, נרשמו מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד. עד מהרה נעשה הדיווח על התאבדות אקט של התנגדות. עיתונאים מעטים עדיין העזו לכתוב "מוות פתאומי", אבל פעולות תגמול זריזות מיהרו להשתיק אותם. הם חיפשו ניסוחים חבוטים אחרים, בלתי מזיקים. וכך מספר השולחים יד בנפשם נותר באפלה והשמות לא פורסמו. למחרת הסיפוח עדיין אפשר לקרוא ב-Neue Freie Presse ארבע ידיעות על פטירה: "בבוקר ה-12 במרץ, אלמה בירו, פקידה בת ארבעים, חתכה לעצמה את הוורידים בסכין גילוח ואז פתחה את הגז. ברגע זה ממש, הסופר קרל שלזינגר בן ה-49 ירה לעצמו כדור ברקה. גם הלן קוּנֵר, עקרת בית בת 69, שמה קץ לחייה אחר הצהריים, ליאופולד בֵּין, פקיד בן 36, קפץ מהחלון. המניעים למעשים אינם ידועים." הידיעה השולית והשגרתית הזאת ממלאת אותך בושה. כיוון שב-13 במרץ אי־אפשר לא לדעת את המניעים שלהם. פשוט אי אפשר. למעשה לא צריך לדבר על מניעים, אלא על סיבה אחת זהה. 

ייתכן כי אלמה, קרל, ליאופולד והלן ראו מחלונם את היהודים שנגררו ברחובות. די שהבחינו באנשים שראשיהם גולחו כדי להבין. די שהבחינו בגבר שעוברי אורח ציירו על עורפו צלב טאו – צלב הצלבנים שעד לפני שעה הקנצלר שושניג עוד ענד על דש המקטורן שלו. אפילו לפני שזה קרה, די אם היו שומעים על זה, מנחשים, חוזים, מדמיינים את זה. די שהביטו באנשים המחייכים כדי לדעת. ואחת היא אם בבוקר ההוא הלן ראתה או לא ראתה את היהודים כורעים על ארבע בתוך ההמון השואג, אנוסים לקרצף את המדרכות לעיניהם הלעגניות של העוברים ושבים. אחת היא אם הייתה או לא הייתה עדה לסצנות השפלות שבהן צוו ללחוך עשב. מותה משקף אך ורק את מה שהרגישה, את הצער העמוק, את המציאות המחרידה, את הסלידה מעולם שנגלה לה במערומיו הרצחניים. כי אחרי הכול הפשע כבר היה כאן, בדגלים הקטנים, בחיוכי הנערות, בכל האביב הפרוורטי הזה. גם ברעמי הצחוק, בלהט משולח הרסן הזה הלן קונר ודאי חשה באיבה ובעונג. היא ודאי הבחינה, תוך קריסה נפשית, מאחורי אלפי הצללים והפנים, במיליוני האסירים העובדים בפרך. יכול להיות שהצליחה לראות, מאחורי הילולת הבלהות, את מחצבת הגרניט של מאוטהאוזן. ואז היא ראתה את עצמה מתה. נוכח החיוכים של בנות וינה ב-12 במרץ 1938, בצעקות ההמון, בריח פרחי הזכריני הרענן, בלב אותה חדווה מוזרה וכל אותו להט, היא ודאי נשטפה מרה שחורה. 

סרטים, קישוטי נייר, דגלונים. מה עלה בגורל אותן נערות שיכורות חושים? מה עלה בגורל החיוכים שלהן, השאננות שלהן? פניהן כה גלויות ועולצות! מה עלה בגורל כל אותה שמחה וצהלה של מרץ 1938? אם אחת מהן מזהה את עצמה במפתיע על המסך, על מה היא חושבת?

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה": מה גבורתה של האימא שהשאירה בבית לבדה את בתה הפעוטה?

סבטלנה אלכסייביץ, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2015, נודעת בזכות הז'אנר המיוחד של ספריה: ריאיונות עם מאות, (בעצם – כנראה אלפי) אנשים, שאת דבריהם היא מביאה כמות שהם, אך מקצצת אותם, ומצטטת מהם רק חלקים משמעותיים, ששופכים אור על תופעות שונות שעלו מתוך השיחות. כך למשל בספר הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה  שוחחה אלכסייביץ' עם מי שהיו ילדים בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. בספרים אחרים עסקה בסוגיות שונות: ההתאבדויות הרבות שאירעו בעקבות ההתפרקות של ברית המועצות, דברים שסיפרו לה ניצולים מאסון צ'רנוביל, עדויות ממלחמת אפגניסטן. בכל אחד מהספרים היא מביאה את נקודת המבט האישית של כל אחד מהמרואיינים הרבים שלה. 

בעקבות זכייתה בפרס נובל, התראיינה אלכסייביץ' לבי-בי-סי והסבירה את הרציונל לעבודתה הספרותית: "האמת היא דבר שיתופי, שמורכב מהרבה אמיתות שונות", אמרה והוסיפה: "בכל ספר אני לוקחת מאות אנשים, מגילאים ומקצועות שונים, כדי להסתכל על אירועים מנקודות מבט שונות. אני מכנה את זה 'רומן בקולות'".  

בספרה הראשון, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שראה אור לראשונה ב-1985 ברוסית ונמכר במיליוני עותקים אחרי שתורגם לשפות שונות, ראיינה אלכסייביץ' נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה. קשה לקבוע על כמה מרואיינות מדובר, כי לרובן לא יוחד פרק שלם. דברים שאמרו לה משובצים  בזה אחרי זה ברצף, ורק כותרת המשנה עם שמה של האישה, מקצועה ועיסוקה בתקופת המלחמה – אחות, קשרית, טייסת – מבחינה ביניהן. 

"רציתי להבין," היא מסבירה בתחילתו של הספר, "איך אפשר להבחין בין מוות לרצח, ואיפה עובר הגבול בין האנושי ללא-אנושי". עוד כתבה: "הרוע שבה אותי.  שלחתי מבט אל התהום כדי להבין משהו". 

האישה הראשונה שעוררה את התעניינותה הייתה מנהלת חשבונות שהשתתפה במסיבת הפרידה ממנה, במפעל לייצור מכוניות שבו עבדה במשך עשרות שנים. לאלכסייביץ' התברר כי במהלך המלחמה הייתה אותה אישה – שנראתה שנים רבות אחרי תום המלחמה כה מיושבת בדעתה ומכובדת – צלפית שזכתה באחד-עשר עיטורי כבוד ושהיא צלפה והרגה לפחות שבעים וחמישה חיילי אויב. איך אפשר לקשר בין המראה הרגיל כל כך של אותה אישה לבין ההיסטוריה הצבאית שלה? 

כך התחיל המסע. 

"מה קרה לבני האדם?" שואלת את עצמה אלכסייביץ', "מה הם ראו והבינו שם, על המוות ועל החיים בכלל, ובסיכומו של דבר – על עצמם." והיא מוסיפה: "אני כותבת היסטוריה של רגשות." 

במקום אחר בספר היא מסבירה שבטיפה אחת של הוויה היא יכולה למצוא עולם ומלואו, ושהפרט הקטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה על הכלל, מעניין אותה הרבה יותר מאשר המכלול המהווה לכאורה תמונה שלמה. 

ובכן, ריאיון רודף ריאיון. בכולם מספרות הנשים על הזוועות שחוו בשדה הקרב. על הפצועים וההרוגים, על הסבל והכאב האינסופי, הלא נתפס. הנה כמה דוגמאות מייצגות שנחרתו בזיכרון: שלושה חיילים אויבים זה לזה, פצועים, שקפאו למוות, צמודים בעמידה על קרחון אדום ושחור מדם, שנסחף אתם עליו בנהר; צעיר גוסס שאת לבו הפועם ראתה המרואיינת, שהייתה אז אחות רחמנייה, מבעד לעורו הקרוע, והוא העניק לה ברגעי חייו האחרונים במתנה את הקמע שנתנה לו אמו, בתקווה שיעזור לה יותר מכפי שעזר לו; מפקד בכיר שהתעלף כשראה גיגית ובה רגליים וידיים קטועות; אחות שנפלה בשבי הגרמנים ומצאו למחרת את גופתה קטועת שדיים ועיניה מנוקרות – אין סוף לזוועות שהנשים מתארות. עוד ועוד ועוד.

ולצד תיאור הזוועות, גם התיאורים שממחישים עד כמה ששו הנשים אלי קרב כשהתנדבו להילחם, חלקן צעירות כל כך, רק בנות שש עשרה או שבע עשרה. כמה שנאו את הפולשים לארצן, כמה עידוד קיבלו רובן מהוריהן, להתגייס, להגיע לחזית. 

ועם זאת – התחושה של רבות מהן שחרף הצטיינותן בקרבות, חרף העיטורים שזכו לקבל, נגזלו מהן למעשה חדוות הניצחון ותפארתו, כי הגברים ניכסו אותם לעצמם. הן זחלו בעיצומו של הקרב, משכו חיילים פצועים – לא פעם הצילו כך גם אויבים, הן מדגישות! – וטיפלו בהם, אבל בשוך הקרבות תרומתן נשכחה. רק הגברים נשארו בתודעה כגיבורי המלחמה. עד כדי כך שאחת מהן, כך היא מספרת, הפסיקה לענוד את אותות ההצטיינות שזכתה בהם, כי חשה שהם מעוררים עוינות ואפילו לעג בקרב אזרחים ואזרחיות. 

חלק מהנשים שאלכסייביץ' ראיינה השתוקקו לדבר. לפרוק את הזיכרונות. אחת מהן אפילו אמרה לה שזאת הסיבה היחידה ששרדה ונשארה בחיים: כדי לספר. אחרות היססו, מתוך החשש להיות שם שוב, בתוך הזוועות שחוו. אצל כולן, מעידה המראיינת, הדיבור השתנה לגמרי אם נכחו בשיחה מאזינים נוספים. אז הן התמקדו בסיפורי גבורה והתפארות. רק בארבע עיניים היו מסוגלות לחשוף חולשות, פחדים, כישלונות.

מהספר הבנתי עד כמה התופעה של רוסיות צעירות, נערות למעשה, שנלחמו אז, הייתה שכיחה: "רכבת אחת אחרי השנייה חלפה, ובכולן היו רק בחורות," מספרת אחת המרואיינות, "הן שרו. הן נופפו לנו – חלק עם צעיפים, חלק עם כומתות. התברר: אין מספיק גברים, כולם נהרגו… או נפלו בשבי. אנחנו היינו צריכות למלא את מקומם."

חלק מהסיפורים היו בלתי נסבלים מבחינתי, והזכירו לי את התיאור הלגלגני "יורים ובוכים": אחת הנשים מספרת איך נהגה לנעול את בתה הפעוטה, כבת שנה, לבד בבית, במשך יום שלם, כדי לצאת לקרב. כשנעלה את הדלת "דאגה" אותה אימא להשאיר לתינוקת דייסה ואז – "הייתי חוזרת בערב, והיא אכלה, או לא אכלה. היא הייתה מכוסה כולה בדייסה. היא לא בכתה, רק הביטה בי". איזו זוועה! אני מקווה שלא ציפו ממני שאריע לה על ההקרבה! אלכסייביץ', בניגוד לי, אינה שופטת ואינה מביעה דיעה. רק מצטטת ומדווחת. מביאה דברים בשם אומרם. 

לאמיתו של דבר, בערך באמצע הספר הרגשתי שדי לי. שבעתי זוועות. שבעתי תיאורים בלתי נסבלים. הבנתי: המלחמה היא עניין מכוער מאוד. עוד יותר מכפי שעולה בדעת מי שלא היה שם. או הייתה. והיא לא מתאימה לאף אחד. גם לא לגברים. 

קראתי שהסרט "ג'ירפה" התבסס על משהו מתוך הספר שלפנינו. לא הצלחתי להתמיד בקריאה ולהגיע אל סופו, כך שאינני יודעת אם ההשפעה שלו על הסרט ישירה או שמדובר רק בהשראה שהעניק לו. 

הספר חשוב, אבל תכניו קשים מדי. 

ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי, מהתרגום לאנגלית. כרגיל, קראתי אותו בקינדל. 

מדוע הפסיק ראובן לצייר את תל אביב

הזמנה צנועה שהגיעה לאימייל שלי סיפרה על תערוכה חדשה של הצייר ראובן, ואני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לבקר לראשונה בחיי בבית ראובן.

ראובן הגיע לתל אביב בשנת 1923, כשהוא כבר צייר מוכר ובשל. אוצרות התערוכה כרמלה רובין ועדנה ארדה שאלו את עצמן מה ראה ראובן כשהגיע ארצה, או, במילים אחרות, מה מבדיל ומה מחבר בין צילום תיעודי לבין ציור. כדי לענות על כך חיפשו בארכיונים ובפרסומים של התקופה צילומים של אתרים ושל דמויות שצייר ראובן. התערוכה המרתקת, שכותרתה "מראי מקום", מציגה את הציורים והצילומים אלה בצד אלה. 

העימות בין נופי הארץ המשתקפים מתמונותיו של ראובן לבין צילומי התקופה מעלה על הדעת את הסברו של קירקגור לפסוק המקראי המספר על קומתו האדירה של גוליית. מדוע, שואל קירקגור, לא מספר המקרא כי קומתו של גוליית הייתה שש אמות, אלא "שש אמות וזרת"? ותשובתו: הגודל שש אמות מעביר אותנו לתחום האגדה, לתחום הפנטזיה. הזרת, לעומת זהו יוצרת אשליה של התבוננות מדויקת ומחזקת את הרושם שהמסופר אכן * במציאות. גם ראובן טורח ברוב התמונות למדוד את הזרת וליצור אשליה – של ייצוג ריאליסטי (הפיתולים של גזעי הזית, הקונטורים המדויקים ש) הברוש, שפתיהם העבות של בני במקום), אבל עיקרן של התמונות) אלא בשש האמות הדמיוניות, החזוניות. 

אני עובר בשתי קומות התערוכה ונתקע בפינה אחת: שני תצלומים משנות העשרים של השקמים המפורסמות של רחוב קינג ג'ורג', סמוך לגן מאיר, ולידם ציור השקמים של ראובן. זה הרגע שבו אני מבין כי את הבוקר כבר אבלה כאן, והסיור ברחוב ביאליק יידחה להזדמנות אחרת. 

הנה בצילום הראשון השקמים המוכרות, ולידן, מעבר לדיר לדרך עפר צרה, משוכות צבר. השקמים האלה התקועות באמצע הרחוב הן ציון דרך אייקוני כל כך, והנה לפניי חלון לימים שקדמו לרחוב. לאורך השקמים גדר תיל, ומעבר לה מציצים בתים לבנים, בתיה הראשונים של שכונת נורדייה. 

הצילום השני, פרי מצלמתו של אברהם סוסקין, מעניין לא פחות: ראשית, הצברים ודרך העפר מפני את מקומם לכביש סלול. שנית, מי סלל את רחוב קינג ג'ורג' (אז עדיין רחוב הכרמל?) קבוצת נשים. חלומות שהגיעו אצרה בראשית שנות העשרים סבלו מחוסר עבודה כרוני, ולא פעם התארגנו לקבוצות עבודה עירוניות. יש משהו נוגע ללב בתמונה הזאת: הנשים עובדות בעבודה מפרכת הכרוכה בזיעה ואבק, אבל הן לובשות חולצה וחצאית וחובשות כובעים אלגנטיים, כיוצאות לנשף, מגדילה לעשות האישה במרכז התמונה, הלבושה בשמלה לבנה. אני מבקש זכוכית מגדלת מאחד ממשרדי הבית ובוחן את נעליה של האישה בשמלה הלבנה: כן, לנעליים עקבים אלגנטיים קטנים

השוואת שני הצילומים האלה לציור השקמים של ראובן מלמדת יפה עד כמה הרחיק החזון האמנותי מן המציאות. אמנם נמצא כאן את שבע השקמים המפורסמות של קינג ג'ורג' וכן משהו מן הטקסטורה של גזעי העצים: נמצא גם את הגדר המופיעה בצילומים, וכן את בתיה הראשונים של נורדייה, המציצים מבין גזעי העצים כמנסים להשתלב בקהלם. אבל זה בערך הכול: אין כל דמיון בין השקמים שרואה העין ברחוב לבין השקמים שעל הבד

למעשה, התמונה איננה כלל תמונת השקמים, אלא ציור התפעלותו של הצייר למולן. כדי לבטא את ההתפעלות הזאת הגדיל ראובן לאין שיעור את גובה העצים בהשוואה לגמל ולרוכבו הנחים בצילם. הוא העצים את הפיצול האופייני לגזעי השקמה וצייר כל גזע כאילו הוא מורכב מכמה עצים. והעיקר, הוא שינה לחלוטין את הפרופורצייה שבין הגזע לצמרת: הצמרות הוקטנו מאוד והפכו למין שיבולים ירוקות זהובות, שאינן דומות כלל לצמרות השקמים הרחבות. הגזעים, לכן, שולטים על התמונה, וביחד כמוהם כג'ונגל קדמוני, המעלה על הדעת את הג'ונגלים המופלאים של אנרי רוסו

כשראובן הגיע לתל אביב בראשית שנות העשרים, העיר הייתה בחיתוליה ואפשר היה להעניק למראותיה. "שש אמות" של דמיון וחזון. אבל ההמונים שזרמו לכאן בעשר השנים הבאות הפכו את תל אביב במהירות לעיר של ממש. העיר הזאת, שלא היה אפשר שוב להטיל עליה מבט משתאה של ילד, לא עניינה במיוחד את ראובן, והוא חדל לציירה

ס

רשומה על ספרה של כרמלה רובין, העוסקת בציוריו של ראובן רובין, ביניהם גם ציור השקמים המוזכר בספרו של בלבן,

בלהה פישר, "יומן המסע של אגי והורטי לפרחי ארץ ישראל": כמה שהם יפים

זוג פרחים, אגי (שמו המלא: אגפנתוס) והורטי (שמה המלא הורטנזיה), באו מנורמנדי שבצרפת כדי להכיר את פרחי הבר של ישראל. אמנם חייהם במולדתם נוחים, "הם נהנים ממזג האוויר הקיצי והנעים", אבל הם מבקשים "להכיר עוד קרובי משפחה מארץ ישראל", מתגעגעים אל הכלניות, הכרכום והרקפת, ומחליטים לצאת למסע, טיול בארץ ישראל.

סיפור המסגרת מאפשר למחברת הספר, בלהה פישר, במקצועה פרופסור לכימיה העוסקת בפיתוח תרופות ושיטות אבחון ומשמשת דיקן הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת בר אילן, לספר לנו על פרחי ארצנו.

כל פרק מתרחש במקום אחר בארץ, ולא רק הפרחים מתוארים בו, אלא גם הנופים שבאותה סביבה. 

את הביקור בארץ ישראל מתחילים אגי והורטי בחודש תשרי, שהוא כמובן תחילתה השנה העברית. הפרח הראשון שהם פוגשים הוא, כצפוי, החצב, ש"מצא את הפטנט לפרוח כששום פרח בר אחר לא פורח". 

הם מגלים להפתעתם שאם כי מרבית שטחה של ישראל הוא מדבר, "יש בה 2,288 מיני צמחים", לעומת אנגליה "הגדולה בשטחה פי שישה מישראל, יש רק 1,750 מיני צמחים"! ההסבר לכך: "כשלוקחים בחשבון את המגוון הגיאוגרפי העצום בישראל – יש בה הרים גבוהים וגם את המקום הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, יש בה ימים, ימות, ביצות ומדבר" מבינים מדוע היא "נחשבת לעשירה למדי במגוון הבוטני שלה". 

מכאן, מההקדמה, ממשיכים אל הסיור באתרים השונים בישראל. תחילה בחוף הים, "לאורך החוף המפורץ, מקיבוץ הבונים עד לתל דור". בצד ימין המלל, בצד שמאל ציור צבעוני יפהפה של חצבים שצומחים על החוף, ליד הים. פישר מתארת במילים את חוף הכורכר, את מפרץ הצדפים, את הסלעים המבצבים מהמים, את המערה הכחולה שאינה אלא "נקיק סלע שמי הים כרסמו אותו ושחקו עד שנותר חור ענקי" ובו "הגלים מתנפצים וזורמים אל תוך הנקיק דרך הסלעים, כשהם מקציפים בלבן מעל כל הגוונים העשירים (כחול, טורקיז וירוק כהה) של מי הים", תיאור שמעורר את החשק לסגור את הספר (ואת המחשב) ולמהר ולהגיע אל החוף, להתענג על יופיו.

אבל לא רק תיאורים נקבל, אלא גם הסברים על צמיחתו של החצב, הבצל, הפרחים שפרחו ונבלו, הניצנים המחכים להיפתח, וכל אלה מלווים באיורים יפהפיים, גם הם יצירותיה של בלהה פישר. 

בפרק הבא נפגוש "שלהבות צהובות במדבר": אחמד, פקח בדואי ברשות שמורות הטבע, יציג בפני אגי והורטי את החלמונית ואתה את הקשיים שבחיים במדבר. כמו כן נלמד על הקשר ההדוק שיש בין פרח החלמונית לנמלים, שמטפלות בזרעיו. "הורטי עומדת נפעמת ונרגשת – לא רק מיופיין של החלמוניות, אלא גם מחוכמתן ומהידידות שלהן עם הנמלים." אחריהן נגיע אל "מבשרי החורף": הכרכומים (מניין בא שמם?) ועמם הסברים על גיאופיטים, ומהם, בפרק הבא, אל "פרחים שהם מלכים" – הנרקיסים (בפרק הזה יש מפה סכימטית קצרה שמראה היכן נמצא "עמק הנרקיסים". כמי שכל חורף משתוקקת למצוא את הפרח המבשם הזה, רשמתי מיד לפני היכן ומתי אוכל למצוא אותם!), ושוב, לא רק תיאורים ואיורים, אלא גם הסברים (איך קיבלו הנרקיסים את שמם? איך הם מגינים על האבקנים שלהם מפני הגשם?), מהנרקיסים ממשיכים אל הרקפות:

מהן אל מרבדי הכלניות בנגב, ואל האירוס:

אל התורמוס, אדמונית החורש, הדבורנית ("הפרחים הרמאים"), השושן הצחור ("הפרח הנגזל"), אל "הפרחים הכי גבוהים": החוטמית הזיפנית ואל ה"חצוצרות לבנות על החוף": החבצלות. כל פרח זוכה לפרק, איור, הסברים וסיפורים. 

נראה כי בלהה פישר ייעדה את הספר בעיקר לילדים, לכן סיפור המסגרת ש"מסווה" את אוצרות הידע וההסברים המוגשים בתוך שיחות ולא כמידע ישיר ומדעי. עם זאת, גם מבוגרים יכולים בלי ספק ליהנות וללמוד ממנו לא מעט. חבל רק שהאותיות זעירות כל כך. מוטב היה להגדילן, כדי להקל על הקריאה, במיוחד של ילדים. 

איאן קרשו, "רכבת הרים, אירופה 2017-1950": למה משמש העבר מבוא?

*"מה שהיה הוא המבוא": כך מצטט ההיסטוריון איאן קרשו בפתיחת ספרו החדש משפט מתוך המחזה "הסערה" של שייקספיר. הציטוט מופיע לדבריו על שער של הארכיון הלאומי בוושינגטון. קרשו ממשיך בשאלה: "אך לְמה משמש העבר מבוא?"

זאת, כמובן, שאלת השאלות, שאת התשובה לה אפשר לתת רק במרוצת הזמן, אחרי שנוצרה פרספקטיבה שמאפשרת לראות תמונה כללית, לא רק את הפרטים של ההווה שאי אפשר עדיין לפענחם ולהבין איך ישתבצו זה בזה ולאן יובילו.

בספר שלפנינו קיבל על עצמו קרשו משימה מרתקת ומפתה: לצפות בהיסטוריה בת ימינו, זאת שהתרחשה בימי חייו. הוא יליד 1943, כך שהיה עד לרוב האירועים שהוא מתאר, ובחלקם הגדול – כאדם בוגר.

מאחר שאני ילידת 1951, גם מבחינתי חלק לא מבוטל ממה שמסופר בספר שייך לכאורה לעיתונים או לפחות לזיכרונות אישיים, ולא לספר היסטוריה.

עם זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, מדובר בעיני בספר מרתק.

קרשו עוקב בו אחרי מהלכים היסטוריים מנקודות מבט פרטניות, כלומר – כשהוא פונה אל ארצות שונות וספיצפיות ומספר מה התרחש בהן לאורך שישים ושבע השנים האחרונות (עד לפני שנתיים) – ובה בעת גם ממקם את אותן התרחשויות בתוך מערך כללי, כלומר, מצביע על מגמות כלליות שונות, החל במה שקרה בעולם, במיוחד באירופה, שנים ספורות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, כמעט עד עכשיו.

הייתי אמורה לכאורה לדעת, אבל בכל זאת הופתעתי לא פעם לגלות עד כמה מה שקרה בישראל לאורך השנים הללו דמה במקרים רבים לחוויותיהם של אנשים רבים בכל העולם. (למשל, לא נתתי את דעתי עד כמה הייתה 1973 שנה של משבר עמוק לא רק בישראל אלא בעולם כולו, עקב הזינוק במחירי הנפט, בשל מלחמת יום כיפור).

כבר בהקדמה לספר הרגשתי הזדהות עמוקה עם התיאור של בני דור הבייבי בום, שאני אחת מהם: ילדותנו עברה עלינו אמנם בתקופה של צנע ומיתון כלכלי, אבל יחסית לדור של הורינו גורלנו שפר: אנחנו בני דור שזכה לחזות בתמורות שהורינו, (שרבים מהם היו פליטים) "לא יכלו להעלות בדימיונם הפרוע". אמנם "המגורים היו ארעיים […] היה מחסור נרחב במזון ובבגדים, רק משפחות עשירות ביותר יכלו ליהנות מאביזרי בית חיוניים ששחררו נשים מעול הבית המוכר, כמו מכונות כביסה, טלפון, מקרר או מכונית", אבל חיינו במדינת רווחה, ובתקופה של צמיחה כלכלית שעד מהרה זיכתה אותנו בחיים בחברת שפע. בתקופתנו התפתחה מאוד התיירות והתקשורת. בילדותנו ונעורינו נראה היה שהעולם למד את הלקח והתנער מהגזענות בפרט ומגילויי האלימות בכלל, עד כי "זכויות אדם נהפכו לעניין מובן מאליו". אכן, יותר בכוח מאשר בפועל, אבל לפחות באותם ימים נחשבה הגזענות דבר מגונה.

הכותרת לספר שעליה החליט איאן קרשו מביעה – כפי שהוא מסביר – את תפישתו לגבי ההיסטוריה של אירופה בעת האחרונה: מסע במין רכבת הרים, כמו בלונה פארק, כלומר – עליות וירידות מפתיעות ומפחידות. אלא שבניגוד לרכבת כזאת בלונה פארק שאינה ממשיכה קדימה אלא חוזרת לנקודת ההתחלה, ההיסטוריה האירופית ממשיכה להוביל את נוסעיה ולטלטל אותם הלאה, לעבר יעדים שעדיין אינם ידועים.

הספר מתחיל בתיאור המלחמה הקרה ואיומי הנשק להשמדה המונית שהפחידו כל כך את תושבי היבשת בשנים הראשונות לפיתוחו: "העולם נאלץ לחיות עם האפשרות של משבר שיידרדר עד כדי לחיצה על הכפתור; או שפצצת אטום תזרע הרס וחורבן בטעות (כפי שכמעט נמחקה מזרח אנגליה בטעות ב-1957 כאשר מפציץ אמריקני אחד התרסק בטעות לתוך מחסן ובו שלוש פצצות גרעין)"; ממשיך עם החלוקה לגוש המערבי והמזרחי, והשלכותיה על חיי האזרחים; מתאר את מלחמת קוריאה ואת מלחמת ויאטנם; משרטט את המהלכים שהובילו לאיחוד גרמניה המזרחית והמערבית, את ההתפרקות של הגוש הסובייטי ושל ברית המועצות, ובהמשך – את עלייתו של פוטין; המשברים הכלכליים הקשים שהחלו בסביבות 2008 וגלי ההגירה. הוא מגיע עד לברקזיט ומסביר את הרקע למשאל העם, וממה הושפעו המצביעים. ברורה לגמרי נטיית לבו בעניין (יש לזכור שקרשו אנגלי, ונראה כי את החלקים העוסקים בארצו כתב בעוצמה רגשית מוגברת). "יותר ויותר נדמה שגובר הספק אשר לרציונליות של הטענה –שלמעשה לא הייתה גלויה על פני השטח – שמוטב שהמדינה תהיה ענייה יותר, ומעמדה הבין-לאומי יוחלש, ובלבד שיושג צמצום מזערי לכל היותר בהיקף ההגירה (שמרביתה הציעה יתרונות כלכליים)", הוא כותב, ודי ברור שהוא לא הצביע בעד הברקזיט.

מתוך אורכו של הספר בעברית – בלי הנספחים הוא נפרס על פני 555 עמודים – אפשר להבין עד כמה הוא מפורט ויורד לדקויות בעניינים הפוליטיים של מדינות שונות באירופה.

עלי להודות כי אותי ריגשו במיוחד החלקים שנגעו לנעורי בלונדון, בשנות ה-60: התיאור של מה שכונה אז "Swinging London": שירי הביטלס, החנויות בקרנבי סטריט, ויותר מכול – ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם שהשתתפתי בהן.

"זה היה אחד הרגעים המסעירים בחיי," מצוטט עיתונאי שהיה נער בזמן ההפגנה הגדולה בלונדון, ב-1968. את תיאור ההפגנה כפי שהוא מופיע בספר אפשר היה למצוא גם במכתבים שכתבתי אז.

הפרק העוסק בהפגנות ההן ריגש אותי כל כך לא רק מכיוון שהייתי שם וחלקתי את החוויה עם המפגינים האחרים, בני דורי, אלא בעיקר מכיוון שלא יכולתי שלא לחשוב על מסקנותיו של קרשו: "המהומות של 1968 דעכו במהירות, אך למורשת שלהן לא היה מועד סיום מוגדר. ההתנגדות לסמכותנות, הקריאות לשוויון והגישות הליברטניות של אנשי 1968 הטביעו את חותמן לשנים רבות. הן תועלו לדמוקרטיזציה חלקית שארגונים אחרים (אך לא כולם) חוו בשנים שלאחר מכן. תנועות המחאה קלטו את הדחפים המודגשים לשחרור שדרבנו את בני הדור לפני 1968 ונמשכו זמן רב לאחר שהדרמה שככה. הן מילאו תפקיד חשוב בצמצום הסמכותנות בחינוך, והן נתנו את האות לצעדים לקראת שוויון מגדרי." קרשו מדגיש כי "הפירות שלהם עתידים להבשיל במשך זמן רב" ומראה כיצד אותן הפגנות השפיעו לא רק על שוויון מגדרי, אלא גם על זכויותיהם של להט"בים וזכויות אדם בכלל. האם אפשר ללמוד מכך שגם להפגנות שנערכות בישראל תהיה עוד השפעה ארוכת טווח?

"מעל לכל – דיברו על שלום, לא על אלימות", כותב קרשו בפרק העוסק באותן הפגנות, וגם בסיכומו של הספר הוא מדגיש את ההבדל המהותי שיש בין אירופה בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, לבין אירופה של ימינו.

גם אחרי כל תיאורי התהפוכות, המפלות הכלכליות, המלחמות המקומיות (סרביה וקרואטיה, אפגניסטן, אוקראינה), דומה כי קרשו ממשיך להיות אופטימי, לפחות במידת מה: אירופה (העולם כולו!) לא קרסה ולא התדרדרה לעוד מלחמה כוללת, אפילו לא כשמדינות מסוימות בתוכה כמעט התמוטטו (למשל, יוון, שכלכלתה הכושלת הביאה אותה כמעט עד לפשיטת רגל מוחלטת).

עם זאת, כאמור, אין לדעת למה העבר משמש מבוא. אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך. קרשו מדגיש כי האתגר המשמעותי ביותר הניצב לפתחה של האנושות בעת הנוכחית הוא "בלימת ההרס העצמי הנגרם משינויי האקלים" (לא לפני שהוא מתעד את התדהמה והזעזוע שחשים מי שעדים לתגובותיו המפחידות של נשיא ארצות הברית הנוכחי, דונלד טראמפ, שמתכחש לאחריות של בני האדם להרס שהם ממיטים על כדור הארץ ולמעשה לעצם העובדה שכך קורה). קרשו מציין גם את דאגתו נוכח הנהייה הרווחת יותר ויותר אל הימין הפוליטי, כפי שהיא מתבטאת בתוצאות הבחירות בארצות רבות: "הבחירות החשובות האחרונות שהתקיימו באירופה ב-2017, הבחירות הכלליות באוסטריה ב-15 באוקטובר, הצביעו על המשך המגמה ימינה ושיקפו את ההשפעה ארוכת הטווח של סוגיית ההגירה שהייתה נושא מרכזי במערכת הבחירות, יותר מאשר בגרמניה. בכך דמתה אוסטריה פחות לגרמניה ויותר לשכנתה ממזרח – הונגריה – ולמדינות אחרות במרכז אירופה." (בישראל, כידוע, נהפכה המילה "שמאלן" לשם גנאי. עד כדי כך הרחיקו כאן לכת).

התרגום לעברית קריא ברובו, אם כי נתקלתי פה ושם במוזרויות. הנה לקט קטן של כמה משפטים תמוהים (מדגם מייצג):

  • "שלא כמו שיטות הבחירות הייצוגיות הנהוגות ברוב מדינות אירופה, שיטת החוצה הראשון את קו הגמר פגעה קשות במפלגות קטנות ויצרה ממשלות יציבות שנהנו מרוב ניכר". מה? "שיטת החוצה הראשון את קו הגמר?" גם אם זה מושג מוכר במדע המדינה, מוטב לדעתי לנסח את המשפט כך שהוא יובהר, כי כמו שהוא כתוב אי אפשר להבין אותו.
  • "מתוך כל אלה נולדו תת-תרבויות נפרדות שבהן בריתות פוליטיות – מספר החברים במפלגות השונות היה הגדול ביותר בכל מדינות אירופה – היו דרכון חיוני לעבודה ולקידום אישי"… מצטערת, לא הבנתי!
  • "חוסר היעילות של שורת הקואליציות הרופפות וקצרות הימים בשנות החמישים סלל את הדרך לניסיון חפוז לשלב את הימין הנאו-פשיסטי בממשלה בשנות השישים". לשם מה נחוצה המילה "שורת"?
  • "גיה מולה לא נתקל בהתנגדות של ממש להתנהלותו וזכה בהצבעת אמון גורפת בפרלמנט הצרפתי. לא צרפת, אלא הודו-סין ומעל לכל אלג'יריה הן שסימלו את נסיגתה של צרפת מהאימפריה שלה". איך צרפת יכלה בכלל "לסמל" את נסיגתה מהאימפריה שלה? האם גם המקור לא ברור? (אגב, מדוע "גיה" מולה ולא גי מולה? ובאותו עניין: Enoch Powell הוא אינוק, לא אינוך*)
  • "בשעה שמערב אירופה לבש צורה כישות מדינית בחוג ההשפעה של ארצות הברית, ביצרה ברית המועצות את אחיזתה בגוש המדינות בתחום ההשפעה שלה מצידו האחד של מסך הברזל". אפשר בדוחק להבין את המשפט, אבל הוא מסורבל ומפותל שלא לצורך. (הצעה: אולי – "בשעה שמערב אירופה לבש צורה של איחוד מדיני, בזיקה לארצות הברית, בצדו האחר של מסך הברזל חיזקה ברית המועצות את אחיזתה"?).

אלה רק דוגמאות מייצגות, ונדמה לי שליטוש של הנוסח העברי היה יכול להפוך את הטקסט לקריא יותר. חרף זאת, הספר, כאמור, מומלץ למי שמוכנים לשקוע במעקב אחרי שלל הפרטים הקטנים והגדולים שמהם הורכבה ההיסטוריה של העשורים האחרונים.

מתוך מעריב לנוער, 6.9.1966


*

מה תפקידם של החיים אחרי המוות?

רוב היצירות העוסקות ברוחות ובשדים מתמקדות בקורבנותיהם האומללים, ובעיקר במי שמסייע להם במלחמה נגד כוחות השחור: בגרסאות משועשעות, כמו "מכסחי השדים" של איבן לייטמן מ־1984 או "עיר הרשע" של פיטר ג'קסון מ־1996. ובסדרות טלוויזיה רוויות פעולה כ"על טבעי" או אימה, כמו בסדרה "אימה אמריקאית". 

אחרי דיאטה רוחנית שכזו, שבה מזינה אותנו התרבות הפופולרית זה עשורים, קשה להאמין שכיום יציבו אמבולנסים בפתחם של בתי קולנוע, כפי שנעשה בהקרנת הבכורה של "מגרש השדים" ב־1973, לאחר שצופים רבים התעלפו למראה ראשה של לינדה בלייר מסתובב על צירו ופולט מרק אפונה כממטרה מהגיהינום. החלחלה שמחולל ויליאם פרידיקין, בהשראת ספרו של ויליאם פיטר בלאטי, נדמית כמעט פושרת בעיניו של צופה עכשווי, המורגל בנהרות של דם, בעריכה הקופצנית ומטרידת המנוחה של סרטי אימה אסייתיים כדוגמת "הטינה", הצלצול" וגרסאותיהם המערביות, ובזוהמה סטרילית, ילודת מחשב.  המורכבות הרעיונית שאפיינה רבות מהיצירות העוסקות  באיחוז, שרמזה על האפשרות היחידה שגרועה יותר מקיומו של רוע על־טבעי – קיומו של רוע אנושי – הומרה באלימות גרפית ומעוצבת שהיא חזות הכול, העמימות הפסיכולוגית,  שמותירה את הגבול שבין חוויה מיסטית לפסיכוזה, בין דיבוק לסכיזופרניה, פרוץ ומסקרן, הוחלפה בוודאות תאולוגית, אייג'ית ונוצרית כאחד, שהנחת העבודה שלה היא שלא רק שיש חיים אחרי המוות, אלא שמהותם היא לעשות את המוות לחיים. ועם זאת, מה שנותר על כנו הוא ההיבריס הנרקיסיסטי, אותו תנאי הכרחי של הפרנויה, שכן עלינו להאמין שאנו חשובים דיינו, מעניינים ומושכים דיינו, כדי שמישהו, לא כל שכן ישות שלא מעלמא הדין, יחליט ששווה לרדוף אותנו ואחרינו. ביהירותנו אנחנו מספרים לעצמנו שאי

אפשר לעמוד בפנינו: שדים רוצים את נשמותינו, מלאכים מתקנאים בנו ונופלים[i], דיבוקים חושקים בגופנו, ורוחות מפתחות אובססיה כלפינו. אך האמת היא שאנחנו פשוט מפחדים. אחרי עידנים של שטיפת מוח מונותאיסטית, המבקשת למכור לנו גן עדן הכול כלול, עם סעודת לוייתן ומנת צד של כרוב מנגן בנבל[ii], אנחנו חוששים להגיע למקום האחר[iii], ועוד יותר מכך אנחנו חוששים ששיקרו לנו. שאין לאן ללכת. שניתקע באמצע. בתווך, בעולם הבא שאין בו פרדס או שאול, שבו אנחנו ממשיכים להתקיים לנצח כצללים בזווית העין של חיינו שלנו. ככל שאנו מרחיקים מאיתנו את אפשרות מותנו כתוצאת לוואי טבעית של חיינו, במאבק להיות צעירים לנצח, אנו מזמנים את מה ששוכן בדמיוננו מעבר למוות ולעולם הנראה, לשוב ולרדוף אותנו שוב ושוב בצורתו האיומה ביותר, התגלמות פחדינו כולם.

[i] נראה אתכם קוראים לו קנאי בפניו (פרק 36)

[ii] ויין ששומר משבעת ימי בראשית במחיר מבצע (פרק 19)

[iii] שממנו לא יוצאים בל כך בקלות (פרק 20)