את ספרו הראשון של אדם קיי, This is Going to Hurt קראתי ברגשות מעורבים של צחוק וייסורים. קיי תיעד בו את התהליך שהביא לפרישתו מהמקצוע שרכש בעמל רב: רופא גניקולוג. הוא ניצל את הבמה שקיבל כדי למתוח ביקורת על המערכת להכשרת רופאים, כפי שהיא מתנהלת באנגליה, ובכלל. הספר הראשון היה כתב האשמה חריף מאוד כנגד מערכת הבריאות הבריטית: השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים.

מאז קנה לעצמו אדם קיי שם עולמי. הספר הראשון עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה, שנושאת את שמו, והוא המשיך וכתב עוד שלושה ספרים נוספים, מלבד זה שלפנינו: זה הולך לכאוב בחגים, האנטומיה של קיי, והרפואה המופלאה של קיי.

לא קראתי את השלושה שהופיעו לפני ללא מרשם רופא, אבל שמחתי לשים את ידי גם עליו. כשקראתי אותו תהיתי אם יש עוד סיפורים באמתחתו של אדם קיי, וכמה הוא עוד יוכל להמשיך ולסחוט את הלימון הזה, חייו האישיים, והתהליך שעבר: ההתפכחות שלו וההבנה שהוא גיי (נגעה ללבי מאוד תגובתה של סבתו, כשסיפר לה על כך לראשונה), אחרי שהתאמץ לקיים קשר הטרוסקסואלי, ונשא אישה שאהב אבל לא נמשך אליה, רק משום שאיננה גבר…; הבולימיה שלקה בה; הכורח להיאבק בלחץ של הוריו שיחזור לעסוק ברפואה, גם אם חש שאינו מסוגל לעשות את זה; האונס שעבר, ותוצאותיו הנפשיות המחרידות; הפחדים שלו מבתי חולים בכלל, לא רק כאיש מקצוע, ומרופאים בפרט; החרדות החברתיות שלו; הצורך להחליט אם הוא רוצה להביא ילדים לעולם, ואיך כל זה יכול להיות משמעותי לי כקוראת.

גם בספר שלפנינו משתדל קיי לגייס את כל מה שהוא יודע כדי לומר – שוב – דברים נוקבים על מערכת הבריאות הבריטית.

כך למשל הוא מספר כיצד בתחילת מגיפת הקורונה נפגש עם שר הבריאות (שקרא את ספרו הראשון) והפציר בו לנקוט צעדים: “לא התיימרתי להיות נוסטרדמוס של הווירולוגיה – פשוט הסתכלתי על הנתונים שקיבלתי מחברים, מבני משפחה וקולגות בבתי החולים ובמרפאות בקהילה. לא משהו מורכב במיוחד, אלא שהממשלה משום מה לא הצליחה לעשות אותו בעצמה.” הוא מאשים את הממשלה במותם של עשרות אלפים מתושבי בריטניה, שכן “במקום לעשות (א) – את הדבר הלא נכון או (ב) את הדבר הנכון מוקדם מדי” הם – כך הסביר לשר הבריאות – בחרו באופציה ג’: “לעשות את הדבר הנכון מאוחר מדי”.

אכן, דברים נוקבים. עם זאת, הוא מוצא גם את ההזדמנות והיכולת למצוא במערכת הבריאות הבריטית לא רק פגמים, אלא גם מעלות – וזאת בהשוואה עם מה שקורה בארצות הברית: במהלך ביקור תיירותי במיאמי נפצע קיי אחרי שחבט בחלון זכוכית. בבית החולים שאליו הובל הבין לאשורה את הזוועה שבשיטה הנהוגה בארצות הברית:

“אחרי שבבית החולים רשמו את שמי ואת תאריך הלידה שלי, השאלה הבאה הייתה איך אני עומד לשלם על הטיפול. זאת כנראה שאלה מתקבלת על הדעת. הם בכל זאת מנהלים עסק, גם אם הוא מעט בזוי מבחינה מוסרית. ג’ הודיע להם בשמחה שיש לנו ביטוח נסיעות: הרי אנחנו אנשים בוגרים ואחראים. ואז הוא העביר את השרביט אלי כדי שאתן להם את הפרטים. כולם קיוו שבאותו רגע אני אשלוף את מספר הפוליסה באורח קסם מתוך בגד הים שלי. אבל אני ידעתי רק לומר שהביטוח הוא שירות חינם שקיבלתי דרך הבנק שלי. פקידת הקבלה הסתכלה עלי כאילו הצעתי לשלם לה בתיונים והציעה להעביר בזריזות את כרטיס האשראי שלי ‘ליתר ביטחון’. הביטוח יוכל להחזיר לי את הכסף בהמשך. ג’ ניסה מיד לריב איתי על בסיס האפשרות המוחשית מאוד שאנחנו בעיצומה של צרה גדולה במדינה זרה בלי ביטוח, אבל אני עדיין דיממתי כמויות די דרמטיות של דם ולכן, כדי לדחות את המריבה, עניתי בקול החלוש ביותר שהצלחתי להוציא מעצמי.

כשאתה מטופל בשירות הבריאות הלאומי בבריטניה, כל מה
שצריך בדרך כלל לדאוג לגביו הוא הבעיה שבגינה הגעת לקבל
טיפול, ואולי גם אם יש מנה טבעונית בתפריט בית החולים. כשאתה מטופל באמריקה, יש ממד נוסף של ריגוש: השאלה אם תשרוד, ואם יהיה לך בית לחזור אליו. הרופא שאל אותי אם אני רוצה צילום של היד. בבריטניה זה נוהל קבוע שנועד לוודא שרסיסי זכוכית לא חדרו למפרק – אבל זה היה עולה לי עוד אלף דולר, אז הם היו חייבים לשאול… וגם אם אני רוצה שהפצע ייסגר בדבק כירורגי או בתפרים. דבק ייתן תוצאה קוסמטית טובה יותר, אבל הוא הרבה יותר יקר. הרגשתי כאילו קניתי ספה ועכשיו מנסים לדחוף לי גם ספריי לניקוי רהיטים (הלכתי על האופציה הזולה והשלמתי עם גורל מר שבו לעולם לא אוכל לעבוד כדוגמן כפות ידיים).

גם ברופאים לא קינאתי. להכניס עלות למשוואה בעת השיחה
עם המטופלים זה פשוט לא… הולם, איכשהו, ואני שמח מאוד
שמעולם לא הייתי צריך לעשות את זה במהלך הקריירה הרפואית שלי. על אף הכשלים של שירות הבריאות הלאומי בבריטניה, הדרך ההוגנת ביותר להחליט מי מקבל טיפול היא “כולם”, והדרך הטובה ביותר לטפל בכולם היא “באופן שוויוני”. בארצות הברית, לעומת זאת, טיפול רפואי אינו זכות אלא סחורה שמתמקחים עליה עם חברות ביטוח.”

אכן, מסתבר שמערכת הרפואה בבריטניה טובה – יחסית! – אבל, כותב קיי, “אנחנו עדיין לא יכולים להיות בטוחים ששירות הבריאות הלאומי לא יופרט בעוד חמש שנים, שלא נצלול למערכת ביטוחית לא הוגנת שמיטיבה בעיקר עם הפוליטיקאים לשעבר הישובים בכיסאות הדירקטוריונים של חברות התרופות”.

כל זה מעניין וחשוב.

גם סגנון הכתיבה של אדם קיי משעשע מאוד, ברובו, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים שלעיל.

ועם זאת הרגשתי פה ושם אי נוחות מסוימת, נוכח הצורך הכפייתי שלו לא רק להצחיק כל הזמן, אלא גם לעשות את זה לפעמים בוולגריות. למשל, אללי, הוא מתאר משגל סוער, שבו “חדר לתוך המעי הגס” של הפרטנר שלו, ליתר דיוק – של מי שהיה סטוץ ללילה אחד. או כשהוא מספר: “זמן קצר לפני כן התחלתי לגלח את הביצים. פרוצדורה מלחיצה מאוד גם בשביל מי שליטש את מיומנותו הכירורגית במשך שנים”. אוי. על זה אפשר בהחלט לומר: too much information.

יש עוד כמה בדיחות מפוקפקות מהסוג הזה, אבל למרות זאת, לרוב מדובר בכתיבה בהחלט משעשעת, מרובת פאנצ’ים ושנינויות. בסופו של דבר, קראתי אותו, לרוב, בהנאה ובעניין.

בספר לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, בפרק “משמוע”, מראה מישל פוקו כיצד התגבשו בתי־הספר באירופה במאה ה-18: לא עוד מורה המעניק לכל תלמיד תשומת לב אישית, אלא מערכת ששאבה השראה מבתי־הסוהר והקסרקטינים הצבאיים. בפרק “עינוי” מצטט פוקו תקנון של בתי־סוהר מ-1937 ואת סדר היום הנוקשה שהונהג בהם, אחרי שהמדינה זנחה את העינויים כאמצעי ענישה.

פוקו מראה שסדר יום נוקשה לא פחות נהוג גם בבתי־הספר. הווייתם ותפקודם נועדו להכשיר תלמידים “לעבודה בבתי המלאכה”, לכן מאלפים אותם לצייתנות מופלגת, מרגילים אותם להישמע לאותות ולצלילים, לאי־בטלה, ולניצול מרבי של הזמן, מייעלים את ההוראה ומתכננים ומווסתים את כל פרטיה, ממשטרים את ההתקדמות בלימודים, מארגנים את הכיתות כך שתיווצר ביניהן יריבות כמו־מלחמתית, ומורים לילדים לפקח זה על זה. מטרת האמצעים הללו להכשיר ילדים לקראת עתידם כפועלים, שאפשר למצות את המרב מעבודתם.

למרבה הצער, מרבית שיטות שהתעצבו במאה ה־18 נהוגות גם כיום, גם במערכת החינוך בישראל. דומה שגם כאן ועכשיו לא הרבה השתנה: זמנם של התלמידים מחולק בשרירותיות ובאופן מלאכותי לשעות הוראה שמנותקות זו מזו, במערכת שמשתדלת להיות “יעילה”: מבוגר אחד מקנה ידע לעשרות ילדים או בני נוער, בו־זמנית; הם נאלצים לציית לו, ומתרגלים להישמע לצלצול שמאותת להם מתי עליהם לשבת ומתי הם רשאים לקום ממקומם.

פיליפ קלודל, בספרו שקשוק המפתחות, שבו תיאר את חוויותיו כמורה בבית־סוהר יעץ לקוראיו “התכוננו לכלא. כולם”, כרומז שכל אחד מאתנו עלול, במוקדם או במאוחר, להפוך לאסיר, ובכל זאת, רוב בתי־הספר אינם מתכוונים עוד להכשיר פועלים וודאי שלא אסירים. הגיע אם־כן הזמן לרוויזיה עמוקה בשיטות הנהוגות בהם.

כך נדרשנו לשבת באמצע שנות ה־50. וזאת אני, בכיתה א’: ידיים שלובות לאחור, גב זקוף (וחצי מחברת, שכן לא היה אז תקציב למחברות שלמות…)

מדהים עד כמה תיאור של מאורע היסטורי, משהו שכולנו יודעים עליו לכאורה כל כך הרבה, יכול להיקרא ממש כמו ספר מתח. 

על הכריכה הקדמית של הספר מצוטטת מילה אחת שהופיעה בביקורת בני יורק טיימס: “מרתק!” ואכן, מדובר בספר מרתק, סוחף, עוצר נשימה.

כריס ואלאס עשה כאן מהלך מוצלח במיוחד: הוא יצר עלילה, שלוחות הזמנים שלה הולכים ומתקצרים:  בתחילת הספר אנחנו נמצאים 116 ימים  לפני הרגע הגורלי. הזמן הולך ומואץ ככל שאנחנו מתקדמים אל סופו של הספר. בעמודים האחרונים ההתקדמות בזמן מתבצעת בשעות ואז – בדקות. וכך אנחנו הולכים ומתקרבים במהירות גוברת אל אחד המעשים השנויים ביותר במחלוקת שביצע אי פעם האדם – הטלת פצצת אטום על עיר שחיו בה יותר ממיליון אזרחים. המתח שחשתי היה כה עז עד שלקראת הסוף חשתי לרגע מין תקווה שזה לא יקרה. שזה לא יצליח. שהפצצה תיסוג לאחור. שהירושימה, ועימה אולי בעתיד גם האנושות כולה – לא תיחרב.

ואלאס עשה עוד מהלך ספרותי מחוכם: הוא מספר על מה שהוביל אל הטלת הפצצה מנקודות המבט הפרטיות של אנשים שונים ורבים: למשל – נשיא ארצות הברית, שהיה על האונייה בדרכו חזרה מוועידת פוטסאדם, והורה להטיל את הפצצה רק אחרי שיעזוב את אירופה. אנחנו לומדים להכיר את טרומן מקרוב, את חששותיו, העדפותיו, תקוותיו. מדוע לא רצה בעצם להיות נשיא. מה למשל חש כשנאלץ להתרחק מאשתו ובתו כדי לטפל בעולם. אנחנו קוראים על רוברט אופנהיימר, ראש פרויקט מנהטן שבו פיתחו את הפצצה; על הטייסים שהטיסו את המטוס, וגם על אלה שרק התאמנו אתם, אבל בסופו  דבר לא זכו בכבוד… אנחנו מכירים מקרוב צעירה אמריקנית שהיה לה תפקיד זוטר בפרויקט – לא היה לה כמובן מושג למה היא שותפה. מחשבותיה התמקדו רק בארוס שלה ובצפייה לשובו מהמלחמה באירופה. ועל ילדה יפנית, שלרוע מזלה חזרה להירושימה רק כמה שעות לפני ההפצצה הגורלית. ואלאס מספר לנו גם על עיתונאי שליווה את השלבים האחרונים לפני הטלת הפצצה, על מדינאים שהשתתפו בדיונים אם להטיל אותה, ועל עוד כהנה וכהנה דמויות שונות.

וכך לא קוראים עוד פרק בהיסטוריה, אלא לומדים עליה מתוך סיפורים אישיים! אנחנו עוקבים אחרי געגועיה של הצעירה, לומדים מתי ואיך התארסה לאהובה, כמו גם על ייסוריה של הילדה היפנית שהורחקה מהירושימה כדי להגן עליה, איך התחננה לחזור הביתה ואיך אכן הגיעה רק שעות אחדות לפני שעולמה נבלע בענן הרדיואקטיבי. אנחנו מכירים את אמו של הטייס – אינולה גיי שמה – איך תמכה בבנה, בניגוד לדעתו של בעלה, אביו, שתבע ממנו ללמוד רפואה ולא להתנדב לצבא ולהיות טייס, ואיך החליט לקרוא בשמה למטוס הקטלני ביותר בהיסטוריה של האנושות. בזכות כל הפרטים הקטנים אנחנו מרגישים קרובים אל האנשים הללו, מבינים אותם, את קשייהם, את הפחדים והתקוות, והפרשה כולה מקבלת פן אנושי. 

כמה מוזר, כמה מחריד, לחשוב על הרג של מאות אלפים (ופגיעה גם בדורות הבאים, שממשיכים לסבול מנזקי הקרינה), כעל סיפור אנושי. כמה מזעזע לקרוא שוב על ההתלבטויות של הדרגים הקובעים והמחליטים, ועל ההכרעה המזעזעת שלהם! 

גם בספר שלפנינו, כמו בספרו של מייקל דובס שישה חודשים ב־1945, מתברר שההפצצה על הירושימה לא הייתה מחויבת המציאות. אכן, הטענה המקובלת היא שארצות הברית ביקשה למנוע הרג של מאות אלפי חיילים אמריקניים (וגם של חיילי אויב!), שכן היפנים סירבו להיכנע. אבל גם כריס ואלאס מראה כי יפן כבר הייתה בעצם בשלה להיכנע, אבל לא “בלי תנאים”, כפי שתבעה ארצות הברית. היפנים עמדו על כך שהקיסר ישמור על מעמדו, ולכך ארצות הברית סירבה. זה היה העניין. וכמובן, כפי שעולה גם מספרו של מייקל דובס, עצם ההצלחה בייצור הפצצה, והרצון להוכיח לעולם שאמריקה חזקה מכולן. אכן, הניסוי שהוכיח את יכולותיה נערך במהלך ועידת פוטסדאם וזה היה למעשה השלב הראשון במלחמה הקרה. הפצצה העצימה את ארצות הברית והעניקה לה יתרון עצום (אך, כמובן, זמני!). 

ואלאס מספר על הפתעתו של טרומן מאדישותו לכאורה של סטלין, כשנשיא ארצות הברית סיפר לו על הנשק רב העוצמה שארצו הצליחה לפתח. אבל סטלין לא היה באמת אדיש. הוא פשוט לא הופתע: הייתה לו חפרפרת בתוך פרויקט מנהטן, והוא ידע למעשה פרטים רבים על פצצת האטום. 

מאזן הכוחות הוטה לזמן מה לטובת האמריקנים, אבל הם לא היו היחידים שהשתתפו במירוץ להשגת הפצצה. אכן, מזלו של העולם, כפי שכתב טרומן ביומנו, “שהאנשים של היטלר או של סטלין לא גילו את פצצת האטום,” שכן, הוסיף וכתב, “זה כנראה הדבר הכי נורא שהתגלה אי פעם”. (והמשיך והתנחם: “אבל הוא יכול להביא את מלוא התועלת”). למרות זאת – קשה, גם אחרי שקוראים את הספר שלפנינו – להשלים עם הטלת הפצצה על הירושימה.

כל המעורבים במעשה הבינו וחשו את הזוועה. ואלאס מתאר את למשל הזעזוע של הטייסים שראו מלמעלה איך בלחיצת כפתור הפכו עיר חיה, תוססת, בנויה, לעיי חורבות עולים באש ומדממים. ועם זאת – מספר גם על תחושת הסיפוק שהתעוררה בהם, כי השלימו את המשימה בהצלחה. ואפילו את רגעי הצחוק הקטנים שהיו להם זמן לא רב לפני המעשה: למשל, לפני שהצוות הקטלני המריא לדרכו, צילמו אותם ביחד: “הצלם ביקש מכולם להצטופף”, ואחד מהם “הרגיש נעל של מישהו ננעצת בישבנו. הוא הרים את ראשו וראה את ואן דר קירק [אחד מאנשי הצוות] מחייך. השניים פרצו בצחוק קולני.”

כנראה שכך נראית האנושות: בדרך להרס שיפתח עידן חדש בתולדותיה, מישהו פורץ בצחוק בגלל נעל שננעצה בישבנו. 

תרגמה מאנגלית: דפנה לוי

ובנימה אישית: ב־2003 ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים רומן שכתבתי, שירה והירושימה שמו. הוא מתעד פגיעה מינית במשפחה.

בסופו של הרומן מופיע סיפור קצר שכתבה הדמות המרכזית, שירה שמה, לפני שהתאבדה. (זה לא ספוילר: ידוע על כך ממש מהדפים הראשונים… אגב, בשל חיי המדף הקצרים להדהים של ספרים בישראל, אפשר כיום למצוא אותו בספריות, או באתר מקוון, למשל ב־e-vrit. כאן קישור אליו)

כך נפתח הסיפור ששירה כתבה.

נראה כאילו היא אימצה את הנרטיב המרושע, הלא־מוסרי בעליל, של אביה כלומר – את הדברים שאמר לה פעם, כשהייתה ילדה, ממש לפני שפגע בה: 

“היפאנים קיבלו שתי פצצות אטום על הראש. שתיים, לא אחת. הגרמנים כבר נכנעו לאמריקאים, היטלר כבר התאבד, אבל היפאנים – לא. הם לא הסכימו. הקיסר שלהם היה חזק וחשוב מאוד, אל שאסור לראות את הפנים שלו, בנה של השמש העולה, תושבי הירושימה שהתהלכו  באותו יום בחוץ, גברים בדרך לעבודה, ילדים שאיחרו לבית הספר, נשים טרודות, יום רגיל, בוקר של שיגרה פשוטה, חוצים כביש, נושמים אוויר, הרימו מבט אל השמיים שמטוס אחד קטן חג בהם, ולא נבהלו ממנו. כבר היו להם הפצצות מהאוויר, אזעקות, מבנים של מטוסים רמי מנוע, מנמיכי טוס כדי לכוון היטב את מקום נפילת הפצצות שלהם (זה היה כמעט חמישים שנה לפני עידן ההפצצות הכירורגיות העדינות של בגדד), מה מטוס אחד קטן שחג בשמיים יכול כבר לעשות? אחרי כמה דקות אלה שהיה להם מזל התאדו, בלי שהספיקו לדעת כמה הם גיבורים בעיני הקיסר המתעקש שלהם. האמריקאים זרקו עוד פצצה, על עיר אחרת. ככה זה היה. שתי פצצות אטום על שתי ערים.

ואם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים  במלחמה?”

את ההיסטוריה כותבים אמנם המנצחים, אבל שירה הבדיונית שהמצאתי כתבה סיפור שבו חשפה והוציאה לאור את מעשיו של אביה. אני, עופרה, נעזרתי בה, בשירה, כדי לספר את סיפור החיים שלי. 

הסיפור של שירה (ובעצם, כמובן – שלי!) מסתיים כך:

“את שמעת על הפצצות אטום שהאמריקאים הורידו על הירושימה ונגסקי, נכון? מה היה קורה אם הגרמנים והיפאנים היו מנצחים במלחמה, מי היו אז פושעי המלחמה? את מי היו זוכרים? מי היו הטובים? ומי הרעים? מבינה? את שותקת ושותקת ולא אומרת כלום, טוב, לא חשוב עכשיו, הנה, בואי, בואי אלי, ככה, לכאן, מרגישה? מרגישה? זה הכול בשבילך, הכול רק לטובתך – “

ההצדקה להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסקי לא נשארה חד משמעית: היא הולכת ומתערערת. עוד ועוד חוקרים כותבים על מה שקרה וחושפים את האמת.

האם חשיפתה תציל את האנושות מפני עצמה?

בשלושת החודשים הראשונים של 1936 היטלר ממשיך לומר לעולם שהוא רוצה שלום.

ב־10 בינואר הוא אומר:

אין אף גרמני אחד השואף למלחמה.

ב־30 בינואר הוא אומר:

בדיוק כפי שתמיד הטפנו לשלום בקרב בני עמנו, כן אנו מבקשים
להיות כוח אוהב שלום בין העמים. ונחזור על כך שוב ושוב ללא לאות.

ב־16 במרץ הוא אומר:

שאיפתי היא שלום.

ב־7 במרץ 1936 היטלר פוקד על שלושת אלפים ושלוש מאות חיילים להיכנס לחבל הריין, אזור בגרמניה הגובל בצרפת. התמרון הזה הוא עוד הפרה בוטה של חוזה ורסאי, המגדיר את האזור כשטח מפורז. נאסר על גרמניה להקים שם מערכת ביצורים ולאמן גייסות. למען הדיוק, אם אפילו חייל אחד חמוש ברובה מאוזר טעון מציב רגל אחת בחבל הריין, זאת הפרה של החוזה.

אף כדור אחד לא נורה באותו יום. התמרון הוא מעין הצגה, הפגנת כוח. היטלר העיר את תשומת לבו של העולם שגרמניה לא תסכים לסבול יותר הגבלות כתוצאה מהחוזה הנוקשה שנכפה עליה. הוא מהמר שלא יהיו השלכות למהלך שלו. ההימור צלח.

בקטע מסוים בספר מתארת רבקה דונר, מחברת הספר אמריקאית בלב ברלין הנאצית כיצד שידורי הרדיו של הבי–בי־סי  “מכניסים את המלחמה ישירות לבתיהם” של המאזינים: “זאת לונדון”, נהג השדר לפתוח, ודונר מוסיפה שהוא “מתחיל בהדגשת המילה ‘זאת'”. אחרי כן נהג השדר להרים את המיקרופון מעל ראשו, “כדי שהמאזינים ישמעו את קולות המלחמה. התפוצצות משסעת את האוויר. הוא מניח את המיקרופון על האדמה. קול צעדים: הלונדונים נכנסים למקלטים. הוא עולה לגג – ” וכן הלאה…

לאורך קריאת הספר חשתי שזה בדיוק מה שדונר עושה אתנו, קוראיה: אמנם היא “משדרת” אלינו בדיעבד, מקץ עשרות שנים, ומספרת לנו על מה שקרה בברלין בסוף שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים, אבל התחושה היא שהיא מכניסה אותנו לשם. ממש לתוך המציאות. אנחנו אתם, עם תושבי ברלין, מאז שהיטלר תפש את השלטון, ועד לתבוסה של גרמניה. רואים אותם, שומעים את הדיבור שלהם, חולקים את מחשבותיהם, הפחד, הגבורה והנחישות הבלתי נתפסת של מי שהחליטו לעשות הכול כדי להתנגד!

הפרקים הראשונים מלווים את המהלכים ההיסטוריים המוכרים – איך היטלר, שהעמיד פנים שהוא חלש ומובל, השתלט על השלטון, בעורמה ובתחכום. אף אחד, גם לא האמריקאים, לא קלט “עד כמה היטלר מסוכן”. כך למשל אפילו עיתון פרו נאצי לעג למיין קאמפף שלו: “מחפשים תושייה ומוצאים רק יהירות, מחפשים חומר מעורר מחשבה וקוצרים שעמום, מחפשים אהבה והתלהבות ומוצאים קלישאות, מחפשים שנאה בריאה ומוצאים עלבונות” כתבו עליו ב־1932. לגלגו על היטלר בקריקטורות, “בשמחה לאיד”. סברו ששפת הדיבור שלו גסה ונמוכה (אפשר כמובן למצוא לכך הדים ברומן של ליון פויכטוונגר, האופרמנים), היטלר “הטיח עלבונות בפוליטיקאים, בקפיטליסטים וביהודים” – סגנון שבדורנו אנחנו שוב עדים לו, למרבה הזוועה (זוכרים את טראמפ הלועג לעיתונאי הנכה, ולא רק לו? ואת נתניהו לועג לנוסבאום, בגלל גבותיו, ולאמנון אברמוביץ’, בגלל צלקותיו ולא רק לשני העיתונאים האלה?).

כשקראתי (שוב!) איך היטלר הבטיח לגרמנים שבזכותו “הגרמנים יקומו על הרגליים, גרמניה תשוב להיות חזקה”, לא יכולתי שלא לחשוב על Make America Great Again של טראמפ (וגם, למרבה הצער, על “להחזיר עטרה ליושנה” מקמפיין הבחירות של ש”ס).

כשקראתי שרבים האמינו כי “הקאנצלר היטלר הוא כלי בידיהם של השמרנים הלאומניים” וש”אפשר שהיטלר מנהל את ישיבות הממשלה, אבל לא הוא מחזיק במושכות”, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שכתב העיתונאי עמית סגל – בנו של מי שהורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה וחברות בארגון טרור ונידון לשלוש שנות מאסר.

עמית סגל דיבר על הסיטואציה שבה ראינו את נתניהו יושב בכנסת, רגע לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ומניח לגלנט ולוין לשוחח ולהתעמת מעל ראשו, ועורר את התחושה שהוא חסר אונים ולא שייך לעניין. סגל כתב כי “במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה, אני רואה היגררות”.

ומה עלה בדעתי כשקראתי ש”היטלר שאף למוטט את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לבטל את הרייכסטג ולהעניק לעצמו סמכויות דיקטטוריות, אבל את זה אינו אומר לשרים. הוא אומר שהקואליציה הימנית שלהם תחזק את גרמניה”?

וכשקראתי שהיטלר הזהיר ש”אם בוגדים מהשמאל ייקחו את השלטון לידיהם” ישררו אנדרלמוסיה, כאוס ואלימות שהם משליטים ברחובות?

השלבים האחרונים בהשתלטות על גרמניה היו – הכרזת מצב חירום, בעקבות השריפה של הרייכסטג: האשימו בה את היהודים, אבל מן הסתם היטלר עצמו יזם אותה, לצרכיו; איסור על הגרמנים להשתתף בהפגנות ולצעוד במחאה נגד השלטון הנאצי; פיקוח הדוק על מכתבים ועל שיחות טלפון; הרשאה לכוחות הביטחון לפשוט על כל בית בלי צו חיפוש. ולבסוף “הצו הנקרא ‘צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה'”, שהקנה לשלטון הנאצי “את הזכות להשתיק כל התנגדות”. מעורר מחשבות?

גיבורת המעשה שלפנינו היא מילדרד – אמריקאית צעירה ויפהפייה – אין צורך להישען על תיאוריה של המחברת: יש בספר, בעיקר בסופו, תצלומים רבים של הגיבורים! – שנקלעה לברלין, נישאה לגרמני, ארוויד, וביחד אתו הקימה רשת של חתרנים ומרגלים שפעלו כדי לנסות להפיל את השלטון העריץ והרצחני. (אחיו של ארוויד אף השתתף בניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של היטלר).

מילדרד, כמו רבים אחרים, הייתה משוכנעת “שהגרמנים יתקוממו נגד הפוליטיקאי המטורף”. כידוע, זה לא קרה. ואז גייסו מילדרד וחבריה את כל המרץ, היצירתיות והעוז, כדי להיאבק בשלטון המטורף.

אבל בהיטלר תמכו, כזכור, בעלי ההון. אפשר לקרוא על כך בהרחבה בספר המרתק סדר היום של אריק ויאר. הכותרת שנתתי לטור שכתבתי על הספר ההוא הייתה – “מי ממשיך ליהנות ממלחמת העולם השנייה?” כן, יש מי שהרוויחו הרבה מאוד מהמלחמה, ומשפחותיהם נשארו בעלות הון, בעקבותיה.

קשה להבין את תעצומות הנפש של מילדרד ובעלה, ושל חבריהם, את הנחישות שלהם לעשות ככל שהיה ביכולתם, ויותר מכך, וקשה להשלים עם סופם המר. כמו אנשי מחתרת “הוורד הלבן” של סופי שול, שגם הם נתפשו (כאן – ציטוט מתוך העלון הראשון שפרסמו בחשאי), הוצאו להורג אחרי שעברו עינויים. אי אפשר שלא לחשוב גם על הספר לבד בברלין של הנס פאלאדה, שם העט של הסופר רודולף דיצן, שכתב על פעילות מחתרתית דומה של בני זוג בברלין (הוא היה אחד מידידיה של מילדרד).

אבל קשה במיוחד להבין שהספר שלפנינו הוא בעצם מעין מסע טיהור שמה של מילדרד, שכן אנשי הממשל האמריקאיים השתכנעו שהיא, כמו חבריה ב”תזמורת האדומה”, כך כונתה המחתרת שלהם, הייתה בעצם מרגלת קומוניסטית, למעשה – “פושעת”! איך ייתכן שהיו מוכנים לקבל את הגרסה שמסר להם אחרי המלחמה הפושע האמיתי, “נאצי נודע לשמצה, חסר מצפון ואופורטוניסט”, האמינו לגרסתו, ולא לעדויות על מעשיה?

איך ייתכן שהנאצי שעינה אותה הצליח לשכנע את הבריטים שהוא יכול לעזור להם עם מידע על הסובייטים, עד כדי כך שהאם־איי 6 ביים את מותו של הפושע, והעניק לו תעודות מזויפות ומשרה כמנהל של בית חרושת לטקסטיל? 

נזכרתי כמובן בורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שהוברח אחרי המלחמה לארצות הברית, יחד עם עשרות אנשי הצוות שלו, כדי שינהלו את תוכנית הטילים האמריקאית. אפשר לראות על כך בנטפליקס סרט קצר, מזעזע ומרתק “נטפליקס: “ת”ד 1142”: ” (כאן קישור לטור “האם יש בו צדק מאוחר” שכתבתי על הסרט), וגם ברומן המפעים מעוף העורב, שכתבה אן מרי מק’דונלד. 

מרתיח לא פחות לקרוא על מרתה, בתו של מי שהיה שגריר ארצות הברית בברלין בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה. את מרתה ואת אביה כבר פגשתי בספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון. בספר שלפנינו רבקה דונר לועגת למרתה, שהייתה צעירה קלת דעת ופלרטטנית. בשלב מסוים ריגלה הבת אחרי אביה והעבירה לסובייטים ידיעות שמצאה אצלו, בעיקר מכיוון שהייתה מאוהבת בגבר רוסי ששהה זמן מה בברלין – לא היה לה מושג שהוא קצין בצבא האדום, ושהוא נשוי לאחרת – אבל אחרי המלחמה אותה מרתה, שחזרה לארצות הברית, נישאה למיליונר, חייתה ברווחה ובנוחות, הציגה את עצמה כמי שפעלה למען בעלות הברית! 

רבקה דורנר לועגת לה, כאמור, אבל יש פרט שאפילו מחברת הספר שלפנינו לא ידעה כנראה. היא מספרת לנו על הבית הגדול שבו נהג השגריר, אביה של  מרתה, לארח – בין היתר גם את מילדרד. אבל, כך קראנו בספר של אריק לארסון, הבית למעשה הוחרם מבני המשפחה של בנקאי יהודי עשיר, שנאלצו לוותר על כל רכושם, לגור במרתף, ולשמוע משם את האורחים של השגריר שמבלים להם מעל הראש, משתמשים בכלים היקרים ובריהוט המפואר שלהם! דורנר לא מספרת שבשלב מסוים התחילו השגריר, אשתו ובתו, להרגיש מרומים, בשל נוכחותם של היהודים במרתף הבית, והרי האורחים עלולים לראות אותם, בטעות! היא לא מספרת לנו על התחושות של אותם ילדים מיותרים, שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם…

מילדרד הייתה כמובן שונה. היא , למשל, נחלצה לעזרתם של כמה יהודים שביקשו לברוח מברלין, כשעוד התאפשר להם לעשות זאת, וכמובן – הקריבה את חייה במאבקה למען החירות ונגד העריצות.

התרגשתי מאוד לקרוא באחרית הדבר שרבקה דונר, מחברת הספר, היא נכדתה של אחת הדמויות המופיעות בו, וגם על האיש בן השמונים ושמונה שמופיע בספר כילד אמריקאי בשם דון. ממש עד פרוץ המלחמה שימש דון כבלדר של מילדרד – הטילו עליו, והוא עשה זאת בנכונות רבה – להעביר מכתבים, וגם, במהלך טיולים בטבע ששימשו להעברת מידע, להזהיר את המבוגרים, אם מתקרבים אליהם אנשים מסוכנים. 

רבקה דונר פגשה אותו ונעזרה גם בו בכתיבת הספר המרתק. תודה לה, ותודה לכל הדמויות הרבות שהיא מתארת, אלה שמלמדות אותנו שיעור באומץ לב מופלא. 

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

הדעת נותנת כי ספר שעוסק באדריכלות ובקשר שלה לסיפור החיים המקצועיים של האדריכלית שכתבה אותו יהיה קודם כול נאה ומושך את העין.

אכן, ספרה של תמר בנימיני המסע הביתה – אדריכלות חוצה קירות כזה: אסתטי מאוד, ונעים בצורתו: מסוג הספרים שמזמינים להניח על השולחן בסלון, או מוטב – בחדר הקבלה במשרד, כדי שאורחים או לקוחות יעלעלו בו.

בספר מספרת לנו בנימיני על עצמה כאדריכלית: מדוע וכיצד רכשה את המקצוע ומה האני מאמין שלה. כל אלה מלווים בסיפורים קצרים או אנקדוטות מעבודתה. למשל – המקרים שבהם מצאה את הדרך לפשר בין מאווים שונים של בני זוג: האישה רוצה קווים מעוגלים כמו באדריכלות המזרחית, הגבר לא מוכן להתפשר: הוא מוכן רק לגג רעפים. איך מוצאים את המכנה המשותף בין בני הזוג (ובין התפיסות שלה כמתכננת?). את התוצאה, שהשביעה את רצון כל הצדדים, צילמה בנימיני והיא מוצגת בפנינו. או: התהייה שלה איך להיענות לדרישתו של הלקוח, שמבקש “קוביית בטון שתי קומות”, כשרגע לפני כן הסבירה שזה הסגנון שהכי לא מקובל עליה? או – מה עושים עם אישה שמבקשת לאפשר לבנה ולמשפחתו לגור בקומה שתבנה מעל ביתה הקטן והצפוף מדי? איך לשכנע אותה שמוטב לה לוותר על הרעיון?

מכל סיפור אפשר להסיק מסקנות או להפיק לקחים. למשל – שלפעמים, כמו בסיפור האחרון, מוטב לוותר על פרויקט, גם אם מפסידים כסף. למשל – שלא תמיד צריך להיכנס לקונפליקטים. היא מדגימה זאת באמצעות משל: קבלן שפישל בעבודתו ונראה לה מסוכן בעקשנותו התוקפנית משול בעיניה לחתול שנתקע על עץ גבוה, והיא צריכה להוריד אותו משם, אבל איך תעשה את זה בלי שיפצע אותה במהלך הפינוי, מרוב מצוקה ובהלה? “שימי לו צלוחית עם טונה והוא ירד לבד,” מציע לה בנה. אבל איך עושים את זה? מסתבר שאפשר…

המוטו העובר בין כל הסיפורים הוא קודם כול התפיסה של בנימיני שלאדם, כמו לחסידות שבונות את הקן שלהן “במקומות שונים בעולם באותה צורה”, יש ידע פנימי לאופן שבו ביתו אמור להיבנות. זאת – רק אם הוא “קשוב לחושיו”, וטרם “בלבלו אותו מעצבים ואדריכלים, אופנה ופרסומות”, שכן “באדם, כמו בכל בעל חיים, טבוע מלידתו הידע כיצד לבנות את קינו ולרפד אותו בנוצותיו.” למרבה הצער, המודרניזציה, התקנים, החוקים המחייבים, ההפרדה בין המתכנן, המבצע, והאדם שיגור בבית, הרחיקו את האדם “מאתר הבנייה, מהשימוש בחושיו, מהמגע בחומר, מחדוות העשייה במו ידיו ומתמיכת בני השבט” (כפי שהיה נהוג בימי קדם, וכפי שנהוג גם כיום בחברות לא מתועשות). וכך אין עוד כיום “הקשר המיוחד יד־חומר־יצירה, המעורר יצירתיות ספונטנית ומפתיעה, זרימה אינטואיטיבית, אלתור מרגש וביטוי אישי.”

מי שבונה בית זקוק לה כאדריכלית, והמוטו שלה הוא – להקשיב לצרכים, למאוויים ולחלומות של האנשים שהיא מתכננת את ביתם, ולהתאים את עצמה אליהם. “הסגנון שלי הוא חלומו של הלקוח,” היא מסבירה.

וזאת גם אם בשלב מסוים גילתה את נטייתה הטבעית: היא אוהבת צבעוניות ססגונית, כמו זאת שראתה בהודו, שם הבינה שעד אז חשה כמו הברווזון המכוער במשל הנודע של אנדרסן, זה שכל חייו האמין שהוא מוזר, עד שנודע לו שהוא אמנם שונה, אבל שיש בעולם רבים כמותו, רק שהם לא ברווזים אלא – ברבורים… בהודו הבינה כי אינה “עוף מוזר” אלא פשוט שייכת “לזן אחר – תוסס, צבעוני, רבגוני.”

אין ספק שהספר יכול לשמש את בנימיני ככרטיס ביקור משכנע מאוד. שוב ושוב היא מראה לנו עד כמה היא יצירתית, קשובה, רגישה, מקצועית – אילו ביקשתי לחפש לי אדריכלית, היה הספר שלה משכנע אותי בהחלט לפנות אליה.

התהייה היחידה שנותרה בליבי היא – מי הם כל האנשים הללו שמתכננים לעצמם בתים כמו אלה שהיא מתארת? בריכת השחייה צריכה להיות מוצלת, הנוף צריך להשתקף מהמטבח, יש צורך במקום לאכסון הגלשן, ועוד כהנה וכהנה פרטים מעוררי השתאות. ואני חשבתי שרובנו גרים בבתי דירות שאין בהם לא עצי זית שניטעו כדי להסתיר או להסוות משהו, ולא פטיו שמוצב בדיוק המקום הנכון…

אבל מסתבר מסיפוריה שיש לא מעט לקוחות שדרושים להם תכנונים כמו אלה שלרוב הציבור נראים לגמרי דמיוניים…

“בישראל, יותר ממדינות אחרות, המוזיקה משקפת את המציאות. הבעיה היא שהשירים אולי משקפים את ההיסטוריה, את הלך הרוח הלאומי, את הרגש הלאומי, אבל לא בהכרח את דעתם של נותני הטון וקובעי המדיניות”, מצטטת רוני פטקין בדברי הסיכום שלה בספרה שירים אסורים – שמונה עשורים של צנזורה במוזיקה הישראלית דברים שאמר הפזמונאי אהוד מנור.

מחקרה של פטקין עוסק בשירים ישראליים שנחשבו “בעייתיים” מאז 1936, ובצנזורה שהושתה עליהם, מיעוטם עוד לפני 1948, ורובם – אחרי קום המדינה.

כך למשל, היא מספרת, אסרו הבריטים על השמעת “התקווה”, וכדי לעקוף את האיסור ו”להעביר את רוחו הלאומית בצורה יצירתית”, נהגו להשמיע ברדיו “קול־ירושלים” את הלחן של “מולדובה” מאת סמטנה, שכידוע דומה, אם לא זהה, ללחן של השיר שנהפך להמנון הישראלי. הבריטים אסרו גם על השמעת השיר “כלניות”, כי היו בטוחים שמילותיו מתייחסות לכומתות האדומות שלהם: “החשש של הבריטים מהתפוררות רקמת החיים העדינה בארץ וממרידות נגד שלטונם, עודד אותם לפסול כל שיר שתפשו כעולב בהם, כעוסק בפעולות האסורות על פי חוקי המנדט או כתומך במתנגדיו, גם אם לא אחת דובר בשיר ‘תמים’.” עד כדי כך שחיילים בריטים פשטו ערב אחד על תיאטרון “לי־לה־לו”, עצרו את ההצגה שהשיר בוצע בה, אסרו את מי ששר אותו והובילו אותו “על גבי טנק אל בית המעצר”…

בימי ראשית המדינה היו שלל סיבות שבעטיין צנזרו שירים. למשל – החשש מפני פגיעה ביחסים עם מדינות זרו, שבגללו אסרו על השמעה של שירים שהופיעה בהם המילה “כושי”, שמא יתעורר זעמן של מדינות אפריקה. סיבה אחרת הייתה – החשש מפני “פגיעה בציבור הישראלי וביסודות שעליהם הוא מושתת”. לכן אסרו על השמעת השיר “הסלע האדום” – שמא יתפתו צעירים לעבור את הגבול לירדן, ולהסתכן. שיר אחר שצונזר מאותה סיבה, וזאת כעבור כמה עשרות שנים, היה “על גגות תל אביב” של אלונה דניאל, שיצא ב־1989, שנתיים לפני שפרצה מלחמת המפרץ. בימי המלחמה חששו שהשיר יעודד את תושבי תל אביב לעלות לגג כדי לצפות בטילים, במקום למצוא מחסה במרחב המוגן. הרשויות חששו גם שהשיר יפגע במורל הלאומי, כי הפלסטינים נהגו להביע שמחה על הפגיעה בערי ישראל באמצעות ריקודים על גגות בתיהם…

שירים אחרים צונזרו מחשש שיגרמו לקיטוב פוליטי, לכן אסרו להשמיע את השירים מתוך “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין וההצגה ירדה מהבמה אחרי תשע עשרה פעמים בלבד.

עוד עילה לצנזורה על שירים הייתה – ביקורת על מדיניות הממסד. לפיכך נאסרה ההשמעה של השיר “המשכורת”, כי נטען שהוא “מעודד השתמטות ממס”.

מסתבר שבתקליטייה של קול ישראל היו רשימות מסודרות של שירים, וגם של תקליטים שלמים, שאסור היה להשמיעם. ליתר ביטחון גם שרטו חלק מהתקליטים, כדי לוודא שלא יהיה אפשר לטעות ולהשמיע אותם, אפילו במקרה…

“פגיעה במורל” לכאורה יכלה להיות גם לשירים שעסקו בשאיפה לשלום. כך למשל יצא ב־1998 מפקד המכללה לביטחון לאומי דאז, האלוף יעקב עמידרור, בקריאה נגד שני שירים שביצעו להקות צבאיות: “המלחמה האחרונה”, ו”חורף 73″. “ללהקות הצבאיות אסור לשיר שירים המבטיחים שלום”, אמר האלוף, והוסיף כי “השיר הזה [חורף 73] הוא שקר. לא הבטחנו יונה עם עלה של זית, לא הבטחנו שלום… לא הבטחנו שזאת המלחמה האחרונה.” את הדברים אמר, לפי פטקין, “במהלך יום עיון לקצינים בכירים בנושא מלחמת יום הכיפורים”, והם “הכו בתדהמה את הנוכחים שנותרו בשתיקתם, וחוללו סערה ציבורית”, מיד אחרי שהודלפו לתקשורת.

קטגוריה נוספת שבעטיה צונזרו שירים הייתה “פגיעה אישית בפוליטיקאים”. על מי נכתב השיר “הפשפש עלה למעלה” ומה עלה בגורלו? ומי כתב שיר שהופיעה בו השורה “מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה”, כיצד התייחסו אליו, ולמי התכוון היוצר?

שירים אחרים נפסלו בשל טעויות בעברית. כך למשל נאלצה מירי מסיקה להקליט שיר שלם מחדש, בשל ארבע טעויות הגייה שהיו בו. מסיקה זעמה, אבל לא הייתה לה ברירה, אלא לציית לתכתיב.

ההקפדה היתרה על עברית נכונה ומדויקת התפוגגה אחרי שהחלו להעלות לשידור חי מאזינים שהגיבו או שוחחו עם מגישים מהרדיו. הפער בין העברית התקנית לבין זאת המדוברת החל לשוות לדברי המגישים צביון נמלץ ומגוחך, כך נטען, ובשנים האחרונות גם המגישים – ברדיו ובטלוויזיה! – כבר לא מקפידים על עברית שמצייתת לכללי הדקדוק וההגייה.

מעניינות במיוחד האבחנות של פטקין בנוגע לצנזורה העצמית שהפעילו (ומפעילים גם היום!) יוצרי שירים, שמא תיפגע פרנסתם. רבים מהם מעדיפים להימנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות נפיצות, או מפזמונים שתמליליהם בוטים, מיניים, מעודדים את תרבות האונס או מבטאים אותה.

לדעתה של פטקין גם כיום יש לרדיו כוח עצום, ופסילה של שיר היא “מכת מוות” מבחינתו. גם המעבר לעולם הדיגיטלי לא מחליש את כוחו של הרדיו, שכן “רובנו מעדיפים להקשיב לשירים שנדמה לנו שכולם מאזינים להם”, לדבריה.

לפני שקראתי את ספרה של פטקין לא נתתי את הדעת לעוצמתו הרבה של הרדיו, ולכוחו לחרוץ גורלות של אמנים. הסיפורים השונים הנוגעים בפזמונים שנעלמו מהתודעה מרתקים.

הנה למשל סיפורו של שיר ששמו “זמורות ישנות”. את מילותיו כתב דן אלמגור, והלחין אותו יזהר כהן, ב־1990. בשיר מסופר על מקרה מזוויע שקרה בשנת 1913, ומתאר את מציאות החיים של נשים תימניות בארץ. שתיים מהן ש”עבדו במטעים של היהודים האשכנזים המקומיים” קוששו בסוף יום העבודה זמורות יבשות כדי לחמם לעצמן מים, “אך אף על פי שזמורות אלו היו לפסולת, נהגו בעלי המטעים להענישן בקנסות כספיים ובאלימות פיזית. באחד המקרים הידועים, שעליו מדובר בשיר, קשר האיכר יונתן, בנהּ של בתיה מקוב, ממקימי רחובות, שתי נשים תימניות בידיהן ובקרסוליהן זו לזו ואל זנב חמור וגרר אותן על הארץ כל הדרך אל מרכז המושבה, תוך שהוא קורא אל כל התושבים לצאת מבתיהם ולצפות בפועלות שנתפסו בקלקלתן”.

הזוועה נמשכה כעבור עשרות רבות של שנים, כי ב־1982, כשהשיר נכתב ונועד להיות חלק מההצגה “ילדי הכרך”, שסיפרה על תולדות יהודי תימן בארץ ישראל, הורה מזכ”ל ההסתדרות דאז, ישראל קיסר, להוציא את השיר מההצגה ולהשתיק את הפרשה, כי “יותר טוב שלא ידעו, אם הם לא יודעים, האשכנזים, אז שלא ידעו, לא צריך לדבר על זה ולא צריך לעשות גלים”. דן אלמגור סיפר שכך נאמר לו, ושכעס מאוד על הדברים. “העיקר היה לשמר את התדמית הנוחה של התימנים, הגוצים, החרוצים, והמרוצים, עם האופי הנוח.”

כעבור שמונה שנים צונזר שוב השיר במסגרת שידורי יום העצמאות, שהוקדשו לסיפורי־עדות. בשעה שהייתה אמורה לעסוק בעדה התימנית, בוטלה התוכנית והעלו במקומה, במפתיע, ברגע האחרון, את סיפר העלייה מדרום אפריקה. “צלצלתי לקול ישראל”, סיפר דן אלמגור כשנוכח בשינוי ממש כשזה התרחש, “ואמרו לי שהייתה הוראה ‘מלמעלה’ להזיז את השידור לאחת בלילה. לא הודיעו שהתוכנית על התימנים תזוז, פשוט לא שידרו את זה.”

אמנם התוכנית צולמה, אבל לקלטת הצמידו תווית “לא לשידור”…

ביוטיוב השיר מופיע, בביצועו של יזהר כהן:

מהפכת הבינה אינה אירוע שיתרחש בעתיד  – היא כבר כאן ועכשיו. האם אתם מוכנים למעבר אל עידן השינוי וההשתנות?

המאמר שאפשר להוריד אותו מהקישור שלהלן דן בהיסטוריה המרתקת של הבינה המלאכותית, מימיה הראשונים, הצנועים, ב־1956, דרך הופעתה המהפכנית של “תבונת מכונה” (Machine Intelligence), בשנות ה־80, ועד להתגלות של GPT-4, ב־2023, שהיא נקודת מפנה של ממש. המאמר חושף את המורכבויות המתקיימות ברשת העצבים הגדולה ביותר בעולם, ובוחן לעומק את טבען החמקני של התבונה ושל המודעות המתקיימת בתוכה.

GPT-4 משנה לחלוטין את האינטראקציה בין האדם למכונה, אבל השפעתה עולה על ערכה הגלוי והמיידי. יכולתה לתקשר ברמה אנושית, ליצור יישומים ולשפר אותם, ולשנות את האופן שבו בני אדם יוצרים אינטראקציה עם הטכנולוגיה, משמעותיים מאוד. לראשונה מתאפשרת לבני אדם אינטראקציה ישירה עם בינה מלאכותית.

אבל יש להבין: השינויים הנראים לעין אינם אלא קצה הקרחון.

ההשפעה העמוקה ביותר, גם אם אינה מובנת מיד מאליה, היא ש־ GPT-4היא המבשרת הראשונה של עידן שתתקיים בו מוּדעוּת־מכונה, וזאת תסלול את הדרך לקראת נתיבי מחקר חדשים אל בינה מלאכותית כללית Artificial General Intelligence (AGI).

זהו זינוק עצום בחיפושינו אחרי מכונות שניחנות בבינה. כשיתרחש – הוא יחבור לכמה מההישגים המדעיים החשובים ביותר שיהיו לאנושות.  

אנו עדים ליצירתה של רשת העצבים הגדולה ביותר, OpenAI, הישג שהגיעו אליו במאמץ עצום, צירוף מקרים ומתוך נטילת סיכונים.

אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה וזאת בזכות יכולתנו המתפתחת להאציל משימות חשיבתיות למכונות – משימות שעד לאחרונה סברו כי רק בני אדם מסוגלים לבצען.

מהפכת הבינה אינה אירוע עתידי, אלא מציאות עכשווית, שמתרחשת 300 שנה אחרי המהפכה התעשייתית. השפעותיה עדיין לא לגמרי ברורות, אבל אין ספק שהן מעצבות את עולמנו.

הופעתה של הבינה המלאכותית הכללית (Artificial General Intelligence) AGI תוכל להיות ההתפתחות הטכנולוגית החשובה ביותר בהיסטוריה האנושית, עם פוטנציאל לעצב את מסלול ההתקדמות של האנושות.

האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?

מכאן אפשר להוריד את הקובץ המלא, ולהצטרף לדיון על הבינה המלאכותית.

אני לא זוכרת מתי קראתי ספר עיון עם דמעות בעיניים, כפי שקרה לי עם ספרה של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה.

דקל היא כיום פרופסור לספרות אנגלית בסיטי קולג’, ניו יורק. היא ילידת הארץ, שהגרה בצעירותה לארצות הברית.

בספר עוקבת דקל אחרי קורותיו של אביה (וגם של אחותו ובת הדוד שלהם), מ”ילדי טהרן” שהגיעו לארץ בילדותם. (אביה היה כבן שבע עשרה והאחות ובת הדוד צעירות ממנו). העניין במה שעבר עליהם התעורר במקרה, כך היא מספרת. מבחינתה אביה היה מאז ומתמיד פשוט ישראלי, כמו כולם, קצין קבע בחיל האוויר, רגיל… היא לא הקדישה מחשבות לידיעה שהייתה בעיניה רק עובדה עניינית, לא מעניינת במיוחד: הוא הגיע “משם”, השתקע בישראל, התחתן, גידל משפחה – אותה ואת אחיה, חי חיים רגילים, אם כי היו לו פה ושם התנהגויות שנראו לה מוזרות ולא מובנות. מדוע למשל היה קשור עד כדי כך לאמו? מדוע נהג לפעמים לפשפש בפח הזבל ולהוציא משם אוכל?

יום אחד פגשה במקרה במהלך עבודתה באקדמיה בארצות הברית חוקר יליד אירן שסיפר לה פרט שהצית בה סקרנות: הוא שמע וידע על ילדים יהודים פליטים שאחרי תלאות רבות נקלעו לטהרן. אותם ילדים ברחו עם בני משפחתם מפולין, הגיעו לרוסיה ומשם הוגלו לאוזבקיסטן, שהייתה טריטוריה סובייטית. הרוסים “הענישו” את הוריהם, כי אלה ביקשו לחזור לפולין, ממנה נסו זמן קצר אחרי כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מסתבר כי “בחודשי המלחמה הראשונים, בערך מיליון וחצי פולנים־יהודים – כמעט מחצית מכלל האוכלוסיה הפולנית־יהודית – כמו גם פולנים־אתניים, ליטאים ובני מיעוטים אחרים, […] ברחו מזרחה מאימת הוורמאכט”. חייהם במזרח הרחוק היו קשים מנשוא: הם “נזרקו” למקומות שבהם לא היו להם אפילו מקומות מחסה, ונאלצו בתנאים מחרידים לבנות לעצמם בקתות כדי להתגונן מפני תנאי מזג האוויר. (אפשר לקרוא עוד על הפרקטיקה הסובייטית הזאת – להשליך אנשים בטבע כדי שיבנו לעצמם יישובים, או ימותו… – ברומן זוליכה פוקחת עיניים).

בחודשים הספורים אחרי שנחתמה ברית בין ברית־המועצות לפולין, קיבלו הפליטים “חנינה”, וחלק מהם הורשו לעזוב את המזרח הרחוק ולנסוע לטהרן. משם הצליחו פעילים מארץ ישראל להוציא קבוצת ילדים ולהביא אותם ארצה.

הוריו של אביה של דקל נאלצו להישאר עוד שנים רבות במזרח, בתנאים קשים מנשוא. כשנפרדו מהילדים שלהם שנסעו לטהרן לא ידעו אם אי פעם ישובו ויפגשו אותם, אבל היה חשוב להם לאפשר לילדים לנסות להינצל.

את אביו, סבה של דקל, לא זכה עוד אביה לפגוש. אמו הגיעה ארצה אחרי תלאות בלתי נתפסות, ורק אחרי שהמנדט הבריטי פקע. עד אז לא אפשרו לה האנגלים להתאחד עם ילדיה.

על ילדי טהרן שמעתי מזמן בהרצאה של דליה גוטמן, שמקדימה את הקרנת הסרט הדוקומנטרי המרגש שיצרה, העוסק בהם (הוא מוזכר כמה פעמים בספר שלפנינו), כך שקווי המתאר היו ידועים לי, פחות או יותר, אבל הספר של דקל מביא לפנינו שלל סוגיות מרתקות, לצד התיאורים מסמרי השיער על הסבל שעבר על הילדים הללו, לפני שמצאו את עצמם על הרכבת מפורט סעיד ישירות אל ארץ ישראל, כאן התקבלו בתשואות.

“לראשונה בחיי התחלתי להבין את אבי, דרך מילותיהם של אחרים”, כותבת דקל.

כך למשל היא מבינה עד כמה השפיע עליו עברו: “היה הפער שהפריד בין אבי לביני, התהום בינו לבין אמי: ההיכרות שלו עם הרעב, וחוסר הידיעה שלנו.”

את עוצמות הרעב שממנו סבלו אותם פליטים קשה לקלוט: “עד שאבי ומשפחתו, פליטים מזה שנתיים, הגיעו לסמרקנד, תפיסת הרעב שלהם נחלשה, ככל הנראה בגלל ניוון חלקי של הקיבה. שומן הגוף ומסת השרירים שלהם נוצלו בידי שריר הלב ומערכת העצבים. הם היו חלשים מכדי לחוש צמא רב, ולכן סביר להניח שסבלו מהתייבשות חמורה. העור היבש והסדוק והניוון השרירי הכאיבו עם כל תנועה. ‘הפליטים היו חלשים מכדי לעבוד,’ אמר ג’מיל, האיכר האוזבקי [שאותו פגשה בביקורה באוזבקיסטן], ‘בגלל הרעב. הם היו חלשים כל כך עד שלא יכלו לקחת את המתים שלהם לבית הקברות.'”

דקל אינה מסתפקת בסיפור המשפחתי. המחקר שלה נפרש על פני המקומות שאליהם הגיע אביה, והיא אחריו, אחרי עשרות שנים. כך למשל היא מספרת לנו איך סטלין הרעיב אוכלוסיות של מליונים, בין היתר – כשאסר על האיכרים האוזבקים לגדל לעצמם אורז או חיטה. הוטל עליהם לגדל רק כותנה, ונאסר עליהם “לעזוב את מקום מושבם לשם חיפוש אחר מזון”.

היא מספרת על התגייסותם של יהודי ארצות הברית שבאמצעות הג’וינט שלחו ליהודים הפליטים מזון, בגדים ותרופות, אבל אלה לא הגיעו ליעדם, כי נגנבו ממי שהיו אמורים להינצל בעזרתם. פונקציונרים לבשו פרוות ואכלו לשובע, בשעה שהפליטים היהודים נמקו מרעב, קפאו מקור ומתו בהמוניהם ממחלות.

מכל אחד מהמפגשים הרבים שדקל מתארת אפשר ללמוד רבות על עמדות ועל תופעות חברתיות. היא פגשה למשל אישה ששמה מגדה, פולנייה בת העיר אוסטרוב מזובייצקה, שם חיו בני משפחתה של דקל במשך מאות שנים, עד מלחמת העולם השנייה. למגדה נודע על קיומה של החוקרת הישראלית־אמריקנית שעוסקת בעבר של בני משפחתה, והיא הזדרזה להזמין אליה את דקל, אירחה אותה בנדיבות וחביבות יוצאות דופן, הכירה לה אנשים שעניינו אותה ותרמו למחקרה, וליוותה אותה בחלק ממסעותיה.

דקל לא יכלה שלא ללכת שבי אחרי הקסם שהשפיעה עליה מגדה, וחשה כלפיה ידידות והכרת תודה, אבל לצד האחווה שנרקמה ביניהן, לא יכלה שלא לשמוע גם את הצלילים הצורמים שליוו את שיחותיהן: מגדה הקפידה כל הזמן להדגיש את שותפות הגורל היהודית־פולנית, ואת הסבל הזהה של שני העמים. היא התכחשה בתוקף לכל רמז לכך שפולנים היו אנטישמיים או פושעי מלחמה. האם, למשל, את מבשלת הבירה, שהייתה בבעלות סבה האמיד של דקל (“אבי מלפני המלחמה היה הרבה יותר עשיר ממני”), באמת שרפו הגרמנים, כגרסתה של מגדה, או למעשה – השכנים הפולנים, אחרי תבוסת הגרמנים, שקבעו את המפקדה שלהם בעיירה במבשלת הבירה?

כשביקרה באוסטרוב נוכחה דקל לדעת כי (בניגוד לערים או עיירות אחרות בפולין), “כמעט כל מבני הציבור ובנייני המגורים שהיו שייכים ליהודים לפני המלחמה נעלמו”, שכן “אוסטרוב שכתבה לעצמה היסטוריה חדשה”.

ב־2015, שנתיים אחרי שנפגשה עם מגדה לראשונה, הצטרפה זאת לפוליטיקה הפולנית, וכפעילה במפלגת הימין הקיצונית “חוק וצדק” היא “התחילה לקדם את הנרטיב” שלפיו הפולנים היו קורבנות של הנאצים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהיהודים. כיום כולנו מכירים היטב את ההתכחשות של הפולנים לחלקם. אפשר להבין זאת מהחוק החדש שהעבירו בפולין ולפיו אסור להזכיר יהודים שפולנים רצחו בתקופת השואה, כי על פי הנרטיב הממשלתי, יהודים ופולנים חיו בהרמוניה מושלמת, ופולנים היו קורבנותיה של מלחמת העולם לא פחות מהיהודים. אפשר לקרוא על חלקם הפעיל של הפולנים האנטישמיים בספר המזעזע אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה מאת אנה ביקונט.

דברים רבים נודעו לדקל במהלך המחקר הממושך, שכלל כאמור נסיעות אל רוב המקומות שאליהם נקלע אביה בילדותו, בדרכו אל ההצלה. המקום היחיד שאליו לא הגיעה היה – טהרן, אבל לשם נשלח העמית האירני שלה, שחקר, צילם וראיין אנשים, וחזר אליה עם תובנות, ראיות ועדויות.

מספרה של מיכל דקל למדתי על פרקים שלמים בהיסטוריה שלא ידעתי עליהם מאומה. למשל – על עשרות אלפי הפולנים הקתולים שהגיעו לפלשתינה וגרו בזמן המלחמה בחיפה, גדרה, רחובות, קסטינה, תל אביב, נצרת וירושלים – “זה היה הריכוז הגדול ביותר במזרח של פולנים”. הפולנים הללו ניהלו כאן חיי תרבות עשירים ותוססים. היו להם כאן מרכזי פרסום פולניים, הם הוציאו ספרים בפולנית, ופרסמו מאמרים מתורגמים לשפתם… היו להם תזמורות, הרכבי ג’ז, בתי ספר.מכאן, מתברר, “התכונן צבא אנדרס [המצביא הפולני הגולה] למה שנודע בכינוי קרב מונטה קסינו”, באיטליה, וכדי להתאמן לקראתו “כבשו” החיילים הפולנים בתרגיל רחב היקף את הר סיני, את נצרת, ומקומות נוספים!

אכן, כפי שדקל מעירה: “נראה שהפרק הזה בהיסטוריה הפולנית והיהודית נמחק מהזיכרון היהודי והפולני גם יחד.”

מרתק!

אבל מה שמרתק בספר במיוחד, מה שמפעים ומרגש, זה הקשר שנוצר בין החוקרת לבין אביה, שנים רבות אחרי שמת. “רציתי שהמעקב הזהיר אחרי עקבותיו של אבי – הפניות והעיקולים, הדרכים שפנה בהן ואלה שלא פנה בהן – יכתיב לי את האופן  שאבין מי הוא היה ומה היו האפשרויות שעמדו בפניו”.

כך למשל היא זועמת על האבחון שערכו לו בהגיעו לישראל, לפיו מדובר בנער “בעייתי”, ועל ההסללה שאולי נגרמה בעקבות חוות הדעת שנקבעה לגביו. מכאן היא מספרת גם על חוסר ההבנה שלקו בה מי שקלטו את הילדים האומללים, שהגיעו אחרי תלאות בלתי נתפסות: רובם התייתמו, כולם היו עדים לזוועות שאי אפשר לדמיין, הם רעבו, קפאו מקור, סבלו סבל איום, אבל בדוחות שנכתבו כאן, בארץ ישראל, בנוגע להתנהגותם “נטו להתמקד בהתנהגות הבלתי חברתית ובחוסר היציבות הפסיכולוגית שלהם”. כתבו עליהם שהם “כמו אנשים חסרי בית” (כמו?!), שהם “מלאי חשדנות” (מעניין מדוע…), שהם “למדו שרק החזק שורד” (האומנם? הכיצד?) וכן הלאה. אז מצד אחד – הצילו אותם. ומצד שני – לא ממש ראו אותם. עד כדי כך שהיו מקרים שבהם הקיבוץ התקמצן אפילו על בולים שנזקקו להם, כדי לכתוב להוריהם מכתבים…

כשאביה התגייס לצבא הודיעו לו מהקיבוץ שאין להם אפשרות לעזור לו במאומה.

הוא מסביר להם ש”אין לי כסף לקנות כמה מהדברים החסרים לי”; מבקש מעליית הנוער “תקציב לקניית חולצה נוספת”, כי “אלה שיש לי כל כך קרועות שאי אפשר לתקנן”; הוא זקוק גם למכנסיים – “יש לי רק זוג אחד מכנסיים ארוכים ואחד מכנסיים קצרים… וסוודר לאחר העבודה”. עם סיום שנת הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר הוא מבקש שיאפשרו לו להישאר בפנימייה בחופשת הקיץ. אמנם מצא עבודה, כך כתב, “אולם את כספי שקיבלתי עבור העבודה זקוק אני לשלוח לגרמניה להורי היות והם אנשים מבוגרים וזקוקים לעזרתי”. הוא התחנן גם לסיוע כספי לזמן הלימודים, והסביר כי בסופי שבוע וחופשות, “אין לי לאן ללכת ומי שיעזור לי”.

צעיר בן שמונה עשרה! כיום בני גילו עדיין מכונים “ילדים”…! מדהים לראות איך נאבק, לגמרי לבדו, כדי ליצור חיים חדשים. והוא הצליח! הספר המיוחד שכתבה בתו מוכיח זאת.

לאחרונה מרבים לחזור על הצירוף “יהודית ודמוקרטית”: כך מבקש רוב הציבור לראות את מדינת ישראל. המילה “דמוקרטית” אינה מוזכרת כלל במגילת העצמאות, האמורה, בהיעדר חוקה, לשמש בסיס משותף לקיומנו כאן.

המילה “יהודי” על הטיותיה השונות מופיעה במגילה עשרים פעם.

והנה מגיע אילון גלעד, חוקר ובלשן, ומנסה לבחון בספרו ההיסטוריה הסודית של היהודים מיהו יהודי, אבל לא במובן הרגיל, כלומר – הוא אינו מנסה להשיב על השאלה מי רשאי (או חייב) להיחשב יהודי מבחינה דתית ולאומית, אלא – מי אנחנו, בעצם, מניין באנו, ומה מקור המסורות והחגים השונים המשותפים ליהודים באשר הם.

כדי להשיב על שאלותיו מסתמך גלעד על ממצאים ארכיאולוגיים שתומכים ומאוששים מסקנות שונות שהגיע אליהן, וגם נשען על כישוריו כבלשן, חוקר את המקרא חקירה לשונית ומצביע על סתירות ותוספות טקסטואליות מאוחרות, שמהן הוא מפיק שלל מסקנות מרתקות.

הנה כמה מהן: אחד ממייסדי היהדות הוא, כך מסתבר, המלך יאשיהו, המוזכר בספר מלכים. יאשיהו היה מי שקידם אידיאולוגיה חדשה, שנועדה לאחד את בני עמו ולהעניק להם “סיפור משותף, חג משותף ושלטון אחד ויחיד”. הוא עשה זאת באמצעות ספר “עתיק” (מפוברק!) שמצא לכאורה בנבכי בית המקדש. גלעד מצביע על הוכחות לכך שאת אותו ספר כתבו בעצם בימיו של יאשיהו. מדובר בספר דברים, אחד מחמישה חומשי התורה. גלעד טוען כי סיפור יציאת מצרים “לא היה ולא נברא” (ובכך סותר כמובן את הבסיס האמוני, שהתורה ניתנה למשה במעמד הר סיני, ולפיכך היא קדושה, כי היא דבר האל לעמו!). גלעד מזכיר ממצאים ארכיאולוגיים שמצביעים על “כיבוש” הדרגתי של רועי צאן שהתיישבו בהרי יהודה ושומרון “ולימים היו תושבי יהודה וישראל”. זה קרה לדבריו במאה ה־12 לפנה”ס, בתקופה שבה שלטו כאן המצרים, ששיעבדו את המקומיים “לעבודות כפייה”, עד שעזבו את הארץ בשנת 1130 לפנה”ס. גלעד סבור כי “זיכרון נוכחותם של המצרים בארץ הלך ונשכח”, עד שבסופו של דבר “נותר לצאצאי העבדים המשוחררים רק סיפור השחרור מן המצרים”, והם שיערו ש”אם אבות אבותיהם שוחררו מעבדות המצרים, הדבר התרחש במצרים”.

מפתיע ואפילו, יש להודות, די משעשע…

יציאת מצרים ופולחן ליל הסדר אינם המיתוסים היחידים שגלעדמפרק ומרכיב מחדש. בעזרת ניתוח טקסטואלי הוא מראה למשל שדמותו של אהרן, לכאורה – אחיו של משה – נוספה לסיפור יציאת מצרים בשלבים מאוחרים של כתיבת התנ”ך, ולדעתו אותו אהרון היה דמות היסטורית אמיתית, אלא שהוא לא היה חלק מסיפור יציאת מצרים (שלא התקיימה, כך ראינו), אלא היה אחד מגולי בבל היהודאים שחבר אל מלך בבל האחרון נבונואיד (שאותו הביסו לימים הפרסים והחריבו את ממלכתו). נבונואיד האמין באל סין, ולפיכך לדעתו של גחעדמקור הסיפור על עשרת הדיברות (באחת הגרסאות המופיעות בתורה אהרן חבר אל משה והיה שותף לקבלתם!) התרחש בעצם על הר שנקרא סין, ומכאן נבע הסיפור על מה שקרה כביכול בהר סיני…

גלעד משחזר מסורות שונות. למשל – את אלה הקשורות בחג הפסח: מתאר איך בימים שבית המקדש התקיים נהגו לזבוח שם גדיים, לצקת את דמם על המזבח (איזו זוועה…), לצלות אותם ולאכול את בשרם בפומבי; איך במרוצת הזמן, כשהצפיפות לא איפשרה עוד לקיים את הטקס בבית המקדש, הוא עבר לרשות הפרט, ואיך כללו לימים הקושיות בהגדה (שאינה אלא חיקוי לסימפוזיונים הרומאיים: טקסים שהייתה להם מתכונת מובנית ומוגדרת היטב) גם קושייה על אכילת בשר צלוי. הקושייה הזאת, האחרונה, התחלפה ברבות בימים בקושייה ששואלת מדוע אוכלים בליל הסדר מסובין (כמו שנהגו לעשות הרומאים בסעודותיהם).

ומה עם חג החנוכה? האם באמת מדובר במרד נגד היוונים? לא ולא. עם הארץ התקומם בעצם נגד צאצאי היהודאים שהגיעו מבבל ביחד עם עזרא ונחמיה. אלה האחרונים היו האדונים המשעבדים שתבעו מהציבור המקומי מיסים, ונהנו לחבור לתרבות היוונית ולדרכיה. משפחתו של מתתיהו, שהגיעה מהכפר הקטן מודיעין, הנהיגה נגדם מרד, ואלה הזעיקו את אנטיוכוס לעזרתם. (מדובר אם כן, בבסיסה, במלחמת אחים!). היוונים כשלעצמם דווקא היו סובלניים מאוד כלפי דתות אחרות, (ולכן הסיפורים על צלם בהיכל ועל חנה ושבעת בניה לא סבירים, מן הסתם: זאת המסקנה שלי…). לא הם אלה שניסו לשעבד את תושבי הארץ המקומיים, המקוריים. האשמים האמיתיים היו צאצאי הגולים ששבו מבבל.

אפילו את קדושת השבת מקעקע גלעד ומראה כי בעצם השבת כְּיום מנוחה ותפילות הייתה חידוש שאינו מופיע במקור בתורה. אחרי חורבן בית ראשון “הכוהנים מגולי יהודה” הם אלה שחיפשו תחליף לחג (היחיד!) שבו נהגו לעלות לרגל לבית המקדש. אותו חג עלייה לרגל חל ביום שבו הירח במילואו, הוא נקרא “שבת”, וגולי יהודה נאלצו לחפש לו תחליף. עד אז ראו בשבת – היום השביעי בשבוע – רק “הוראה לתת לעובדיהם יום חופש אחת לשבעה ימים, ותו לא”, אבל אחרי שבחנו את פסוק י”ב בספר שמות פרק כ”ג: “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת – לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר”, הם “שמו לב לפועל תִּשְׁבֹּת, וכך, בכוח ארבע אותיות אלה, החלה מסורת השבת החדשה.”

ושוב, לדעתו, “השבת ובתי הכנסת שהוקמו לכבודה” (זאת כבר אחרי חורבן הבית השני) “הם שהצילו את היהדות מכליה כאשר החריבו הרומאים את בית המקדש בשנת שבעים לספירה, והיהדות נותרה ללא המרכז הפולחני. כבר לא היה אפשר לעלות לרגל לירושלים ולא היה למי לתת את תרומת מחצית השקל כדי להשתתף בהקרבת הקורבנות, אך היהודים המשיכו ופקדו את בתי הכנסת שלהם שבוע אחרי שבוע וקראו בהם את התורה כפי שעשו אבותיהם.”

בעניין זה מעניין לשמוע את דבריו של גדי בר ציון על “הסיפור היהודי המשותף”. בר ציון מסביר בבהירות ובשכנוע רב על מה באמת נאבקים בימים אלה מי שמוחים נגד ההפיכה השלטונית:

ספרו של אילון גלעד אינו עוסק בעניינים דיומא, אלא מנסה לאתר התחלות ומקורות של מנהגים. למשל – מניין הגיע מנהג הדלקת הנרות בשבת? לדברי גלעד הוא החל כהתנגדות לקראים, שדרשו ציות מוחלט לציוויים האלוהיים, ולכן התנגדו לכל הדלקת אור ביום שישי בערב, ונהגו לשבת בשבת בחשיכה גמורה.

ספרו הזכיר לי לפרקים את הרומן עב הכרס (1088 עמודים באנגלית) The Source שכתב ג’יימס מיצ’נר, ובו הוא מתאר את ההיסטוריה של תל עתיק בשם “מקור”, החל בבני האדם הקדמוניים שחיו שם ויצרו את המיתוסים המכוננים הראשונים של החברות האחרות שמאכלסות את המקום לאורך מאות ואלפי שנים. מיצ’נר מראה בספרו איך הולך ונוצר לאורך הדורות מקום מקודש ואיך הוא משתנה ומתפתח.

(הערת אגב: הרעיון של הספר של מיצ’נר מרתק, אבל עלי להודות שהפסקתי לקרוא אותו כשבמקום “חוף הים” שלשם הלכה אחת הדמויות, הוזכר בספר “חוף האוקיינוס”… מאותו רגע התעורר בי ספק גדול בעניין אמינות המחקר שערך הסופר. אמנם מדובר בבדיון, אבל התשתית אמורה להיות מוצקה, וסופר אמריקני שלא טורח לבדוק על חוף איזה ים, לא אוקיינוס, משתרעת ארץ ישראל, איבד אותי באחת…).

ואם נחזור לספרו של אילון גלעד: מי שמבקש להבין כיצד נכתב התנ”ך, מי בעצם חיבר אותו ומתי, ימצא בו כנראה עניין.

———————————————————————–
הערת אגב נוקדנית: מצאתי בספר לפחות שתי טעויות כתיב: בעמוד 72 הצבא הכובש “שאט” במקום שעט, ובעמוד 88 מונחים נרות על “עדן” החלון, במקום, כמובן, אדן החלון... מוזר ובעיקר – מפתיע!

ספרה של גלית אטלס, פסיכולוגית ילידת ישראל שחיה ומטפלת בניו יורק, חשוב אולי במיוחד למי שלא מבין מדוע נפגעי טראומה חייבים “לחשוף” את סודותיהם. (לאחרונה נדהמתי מתגובה בפייסבוק לסקירה שלי לספר I’m Glad My Mom Died: “לא יודעת מדוע אנשים חושפים את הגדמים שלהם לעיני כל?” כתבה הגולשת. הזדעזעתי מהתוקפנות שנחשפה במשפט אחד קצר ומיתמם. אפילו מעצם השימוש במילה “גדמים” – כלומר, אליבא דאותה גולשת – פגמים שיש להתבייש בהם ולהסתירם, ולא מכאובים נפשיים, עוולות שיש צורך לחשוף אותן כחלק מתהליך חיוני של ריפוי. ובכלל, מדוע יש לצפות שאנשים יסתירו “גדמים”? רק משום שהם מפחידים או מזעזעים את מי שלא “זכה” להם? האם האדם שסובל מה”גדמים” על לא עוול בכפו צריך להתבייש בהם? או שהזולת אמור לחוס עליו, לראות אותו ולהעניק לו נחמה?)

כבר בהקדמה לספר אטלס מסבירה: “מאז שנות ה-70 מאשרים מדעי המוח את הממצאים הפסיכואנליטיים, שלפיהם הטראומה של הניצולים – אפילו הסודות האפלים שמעולם לא דיברו עליהם – משפיעה השפעה של ממש על חייהם של ילדיהם ושל נכדיהם”. כך למשל מצאו החוקרים כי קיימים “הבדלים בדפוסי ההופעה של הורמון הדחק אצל צאצאיהם של ניצולי שואה לעומת קבוצת השווים שלהם, מה שאולי מעיד שקיימת אצלם נטייה להפרעות חרדה. עוד מצא המחקר כי צאצאים בריאים של ניצולי שואה, כמו גם צאצאיהם של אנשים שחיו בתנאי שיעבוד, של חיילים קרביים ושל הורים שעברו טראומה גדולה, נוטים יותר לגלות תסמינים של הפרעת דחק פוסט־טאומטית בעקבות אירועים טראומטיים או אחרי שנחשפו לתקרית אלימה”. כן, מסתבר שההבדלים הפיזיולוגיים, ועימם הנטייה לסבול מחרדות, עוברים מדור לדור, גם בלי שיסופרו במשפחה!

בפרק הסיכום אטלס כותבת כי “כל מסע מתחיל בהחלטה לחפש, לפתוח את הדלת, ובמקום להפנות עורף לפגיעה מן העבר, להתקדם לקראתה. אנחנו בוחרים לפרוק את הירושה הרגשית שלנו, להיות פעילים בהפיכתה של גזירת גורל לייעוד. סודותיהם של אנשים אחרים נהפכים לחידות שלנו, והסודות שלנו בהכרח ימצאו מקלט ויסתתרו בנפשותיהם של אנשים אחרים.”

לי, כמי שחשפה את סודה – אפשר לקרוא על כך במאמר שכתבתי, שהתפרסם בכתב עת של הקרייה האקדמית אונו: “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו”) – היה חשוב במיוחד לקרוא את דבריה של אטלס, שכן היו בעברי בני משפחה שהאשימו אותי כי פגעתי לכאורה בבני משפחה צעירים אחרים, בכך שגיליתי להם (ולעולם) על הפגיעה בי. לא שחשבתי אי פעם שטעיתי כשסיפרתי, אבל תמיד טוב לקבל תוקף נוסף, ועוד מחקרי, להחלטות הקשות מנשוא שהחלטתי: “ככל שהסודות מוסתרים יותר, אנחנו נעשים זרים יותר לעצמנו,” היא כותבת, “מוחזקים בשבי ופוחדים מהחירות להכיר ולהיות מוכרים,” ולא רק הנפגעים עצמם סובלים, אלא גם צאצאיהם, גם אם אינם יודעים מה מקור הסבל!

הזדהיתי במיוחד עם המשך דבריה. אטלס כותבת כי “רוחות הרפאים של העבר חיות בלא־מודע שלנו, במידה מסוימת כולנו שומרי הסף של הדברים שהם הס מלהזכיר.” לא יכולתי שלא לחשוב על שיר שכתבתי זמן רב לפני שקראתי את הספר (השיר טרם פורסם): סונטה שמסתיימת בשורה: “כִּי רוּחוֹת רְפָאִים לֹא הוֹלְכוֹת לְאִבּוּד”…!

בין ההקדמה לפרק הסיכום מביאה גלית אטלס סיפורי מקרים של מטופלים, שבכל אחד מהם חשף הטיפול את הסוד המשפחתי הממאיר שרק הנגיעה בו איפשרה למטופל או למטופלת למצוא את כוחות הנפש הדרושים להתמודדות עם משברים שנקרו בדרכם,  ולהמשיך בחיים שיש בהם עושר ומשמעות: צעירה שחיי המשפחה שלה נהרסו בגלל סוד ממאיר שנשאה סבתה; אישה אחרת שסוד מהשואה העיב על חייה, וחשיפתו הקלה עליה; אישה שאיבדה את חברתה הקרובה אחרי שזאת חלתה בסרטן, וההתמודדות של שתיהן עם המחלה חשפה סודות עבר מעיקים, ועוד סיפורי מקרים.

לאורך הפרקים אטלס מצטטת תיאוריות ומחקרים שעוזרים לה לבאר נקודות שונות הקשורות בטיפול, כאלה שיכולות להאיר גם פינות אפלות בחיי הקוראים. למשל: “הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אנדרה גרין טבע את המונח ‘האם המתה’, המתייחס לאם לא נגישה, שבדרך כלל סובלת מדיכאון ונעדרת במובן הרגשי. גרין תיאר אם שעברה טראומה ונשארה מרוחקת ומתה מבחינה רגשית. הוא הסביר שבדרך כלל המוות הרגשי של האם הוא תוצאה של אובדן, והילד או הילדה מתאמצים במשך כל חייהם להתחבר אליה, לאושש ולהחיות אותה. כל ילד כזה יחווה חרדת נטישה חזקה ויתעקש ליצור חיבור עם אמו. הוא יעשה הכול כדי להרגיש קרוב אליה, עד כדי ויתור על חלקים מעצמו”.

דוגמה נוספת: “פרופ’ יולנדה גמפל מאוניברסיטת תל אביב זיהתה את מה שהיא מכנה ‘הרדיואקטיביות של טראומה’, מטפורה השאולה מתחום הפיזיקה הגרעינית. המונח מתאר את ההשפעות האימתניות וההרסניות שגורמים מעשי זוועה על רקע סוציו־פוליטי. איננו מוגנים מפני השפעתם של אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, במקומות רחוקים, גם אם לא חווינו אותם על בשרנו ואיננו יודעים את פרטיהם. כמו נשורת גרעינית, הקרינה הרגשית והגופנית של האסון מתפשטת ומגיעה אל חייהם של הדורות הבאים. היא מתגלה בצורה של תסמינים רגשיים וגופניים, המזכירים טראומה, בצורה של מתקפה על חייו של האדם. העבר מותיר עקבות מכל עבר. סודות מודחקים נהפכים לאימה חסרת שם. הם דרים בנפשנו כמו קרינה, נטולי צורה, צבע וריח. הנפש אינה יכולה למנוע את פלישתם של היבטים הרסניים מהעבר לתוכה…”

ערכו העיקרי של הספר מבחינתי בכך שהוא נותן תוקף לדברים שאני בעצם כבר יודעת. מן הסתם הוא יכול גם לחדש לקוראים אחרים.

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

Emotional Inheritance, Galit Atlas

אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.

עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.

הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.

הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: “מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג’ינג’י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב’ גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו”ם מתכת.”

ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…

התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.

הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: “גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן,” זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.

בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.

מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות “מלווה בְּצֵל מטריד”: כך כותב המתרגם: הספר “מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז’נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים.”

כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.

בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז’נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.

למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.

כך למשל נהגו להבריח אל השבויים “מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק” (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).

את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה “לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף”. כמו כן נהגו להבריח אל האסירים “מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה”. היו גם “מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק”, ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים  “מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג’ילט הצביעה על הצפון”… את המצפנים החביאו “בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון”, שכן הממציא האנגלי “התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון”…

כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: “אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר”. בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…

COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre

האם אפשר להתגעגע אל מי שביקשו לרצוח אותך, או “רק” חשבו שהרעיון שתירצח הוא בכלל “לא רע”? במילים אחרות: איך יכול מישהו שנולד בגרמניה ונמלט ממנה כמה שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, להתגעגע אליה “אחרי כל מה שקרה”?

ספרו המופלא של עמנואל (מנו) רוזן, שראה אור לאחרונה, מנסה לפענח את הגעגועים ושברון הלב, את האובדן – לא רק של החיים שהיו לבני משפחתו שברחו מארץ הולדתם, אלא גם את העבר שקדם לבריחה, ועוד יותר מכך – את עתידם.

הגוף ניצל, הנפש אבדה.

מרים, אמו של רוזן, אחיה רפי והוריהם, לוצי והוגו מנדל, ברחו מגרמניה ב־1933. הוגו היה עורך דין מצליח ומכובד, שהבין – לכאורה בזמן – כי עליו להציל את בני משפחתו. אבל בארצו החדשה, בארץ ישראל, נאלץ לוותר על מקצועו, ואיבד את מעמדו ואת זהותו. בגרמניה היה עורך דין גדול, “והוא כבר לא היה דוקטור מנדל בישראל”, כפי שאומרת עליו מקץ עשרות שנים קרובת משפחה רחוקה.

מנו, נכדו, מחבר הספר שלפנינו, מחליט זמן רב אחרי מותו להתחקות על עקבותיו, לנסות להבין מה עבר עליו. מה שבר את רוחו וגרם לו למאוס בחייו. מדוע נפל עליו ייאוש אינסופי כמה חודשים אחרי שחזר ב־1956 מביקור בגרמניה, ביחד עם לוצי אשתו. מדוע בעצם נפרדו אחרי אותו הביקור: היא בחרה בחיים, הוא – במוות. כוחו לא עמד לו עוד.

מנו מחליט לנסוע לגרמניה, בעקבות אותו טיול אחרון של הסבא והסבתא, ובד בבד, שם, וגם בישראל ובארצות הברית, פוגש אנשים שונים מעברם, בני משפחה וידידים, כדי לשאול אותם על הוגו ועל לוצי, ולנסות להבין.

כל פרק בספר (כולם קצרים מאוד, שניים־שלושה עמודים, לא יותר), נפתח בתצלום שחור־לבן קטן, רובם מהעבר, ואנחנו רואים בהם רגעים מחייהן של הדמויות הרבות בספר. חלק מהתצלומים אינם אלא מעין איור של מה שמסופר בפרק, למשל – ציור סכמטי של מטוס לבן על רקע שחור, כמו אלה שרואים במפות־טיסה, וזאת – בפרק שנפתח בתיאור הטיסה של המחבר (ישראלי שחי בארצות הברית) מניו יורק לתל אביב, שם הוא מקווה למצוא תשובות לשאלותיו, אם כי הוא יודע כי היחידה שהייתה יכולה להשיב עליהן, אמו, כבר אינה בין החיים.

המחקר שהוא עורך הולך ומעמיק, וסודות שהיו אמורים בעצם להיות גלויים נחשפים לראשונה לעיניו. כך למשל הוא מוצא אוצר אצל משטילד ברנר, גרמניה שכתבה ספר על יהודי עירה של מרים אמו, אישה שהאם התיידדה אתה והתקרבה אליה מאוד, שלוש שנים בלבד לפני שמרים הלכה לעולמה בגיל שבעים. אותו אוצר הוא תיקייה ובה מטמון שלם של מסמכים שיכולים לענות על רבות משאלותיו. והתיקייה הזאת הייתה בעצם ברשותו! אמו החזיקה אותה כל השנים בביתה. מכיוון שלא עניינה אותו, כשהאם ידעה שימיה ספורים ביקשה שישלח את שלל המסמכים הללו אל אותה מטשילד. ברבות הימים, כשהחל להתעניין בעברה של משפחתו ובא לבקר את משטליד, היא החזירה לו את התיקייה.

הסוגיה העיקרית שבה עוסק ספרו של רוזן מוכרת גם מספרו של ז’אן אמרי מעבר לאשמה ולכפרה. אמרי, שגם הוא, כמו סבו של מנו רוזן, נאלץ לנוס מארצו, כתב דברים דומים מאוד לאלה של ג’מייקה קינקייד בספרה מקום קטן. אצלה: “דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?” אצל אמרי: “לא נעלם ממני שנטירת טינה היא מצב שאינו רק בלתי טבעי, יש בו אף סתירה לוגית. כל אחד ואחד מאתנו ממוסמר אל הצלב של עברו ההרוס, והצלב הזה תובע באופן אבסורדי שהבלתי הפיך ייהפך, שגלגל המאורעות יושב לאחור, והטינה חוסמת את פתח היציאה אל הממד האנושי האמיתי, אל העתיד. אני יודע, תחושת הזמן של מי שלכודים ברגשי טינה מהופכת, משובשת, שכן הם דורשים את הבלתי אפשרי משתי בחינות: חזרה אל מה שהיה ואיננו, ומחיקה של מה שקרה”. עוד כותב אמרי על הצורך להשמיד את געגועיו אל מה שהיה, אל ארצו כפי שראה אותה לפני שגילה את טבעה האמיתי, את רצחנותם של האנשים הסובבים אותו ואת נחישותם לשלול ממנו את זהותו.

אצל סבו של רוזן – הייאוש המוחלט שנוצר אחרי הביקור בגרמניה, ההבנה שאין לו בעצם לאן לחזור, אין לו אל מה להתגעגע, עברו הוכחד, גם את זיכרונותיו עליו לסלק מעליו, ואין לו עתיד, כי לעולם כבר לא ידע עברית כיאות, ולא יוכל שוב להיות עורך דין מצליח. בישראל נאלץ לחזור ולהיות סוחר קטן וכושל – יעוד שמפניו נמלט בצעירותו: הוא היה הראשון בין בני משפחתו שרכש השכלה, שהצליח לנוס מגורלו, וזה השיג אותו שוב, הפעם – בתל אביב.

כאמור, הספר מרתק, נוגע ללב, מעציב ולרגעים קצרים גם מבדח. הוא אפילו מותח, חרף העניין שבו הוא עוסק, שכן מתעוררת בו שאלה שהתשובה לה, המגיעה לקראת סופו, רבת משמעות.

הסופרת והעיתונאית ילידת צ’כוסלובקיה רות בונדי הלכה לעולמה ב־2017, אבל דבריה ממשיכים להיאמר בטורים העיתונאיים שכתבה, ובספריה. בונדי הייתה ניצולת שואה, והיא אחת הניצולות המעטות שהיו בטרזיינשטט, אושוויץ-בירקנאו, וברגן-בלזן, משם שוחררה.

בשניים מטוריה הזכורים ב”ידיעות אחרונות” ביקשה להפסיק “לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין”. את אחד מהטורים הפנתה באירוניה המרה שלה “לכבוד נגידי השואה”.

דווקא היא, שהייתה “שם”, שעברה על בשרה את אימי “השואה”, תבעה מכולם בשם עצמה, כך הדגישה, לא בשם המתים, להפסיק “להשתמש” בשואה לצרכים פוליטיים.

ב־1981 ראה אור ספרה אדלשטיין נגד הזמן. מדובר לכאורה בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, אחד ממנהיגי היהודים הצ’כוסלובקיים שהתמנה לתפקיד “זקן מועצת היהודים” בגטו טרזיינשטט. בסופו של דבר, אחרי כמעט שלוש שנים בגטו, הגיע אדלשטיין לאושוויץ, שם הוצא להורג בירייה, בגיל 41, לצד אשתו ובנו (אותם רצחו לנגד עיניו, לפני שהרגו גם אותו). למעשה לא מדובר בביוגרפיה אישית בלבד, כי המעקב השיטתי, עקב בצד אגודל, שעשתה בונדי, מתעד לא רק את חייו של אלדשטיין, אלא מספר על קורותיה של הקהילה כולה. גם בונדי עצמה גדלה באותם מקומות, ונראה שהמחקר המדוקדק שערכה נשען במידה רבה לא רק על מסמכים ותיעוד אובייקטיבי, אלא גם על מה שידעה מעצמה, מקרוב: הלכי הרוח שהייתה שותפה להם, וההתדרדרות המזעזעת שעברה גם עליה: המעבר מחיים בורגניים שלווים, משגשגים ומלאים בתוכן ובמשמעות, אל קיום מייאש וחסר תוחלת, מפראג לטרזיינשטט, ולבסוף – לאושוויץ בירקנאו, שם ניספו כמעט כולם.

סיומו של הספר מכאיב במיוחד: אותה רות בונדי, שהפצירה לימים בישראלים שלא לשלוח את בני הנוער שלהם לטייל במחנות ההשמדה, כותבת כך בפסקה האחרונה בספר שלפנינו (יותר מעשור לפני הטורים המצוטטים לעיל): “אי אפשר לסיים במספרים יבשים. חייב להיות באיזה מקום מוסר השכל למען הדורות הבאים – אני לא מצאתי אותו. רק זאת אדע: האנושות לא למדה לקח ואולי אינה מסוגלת כלל ללמוד אותו. ואשר ליהודים, הם רק איבדו את תמימותם וייתכן כי גם התמימות לא אבדה להם, אלא שעתה היא שבירה יותר. היה יפה לומר שאדלשטיין וילדי המעונות מתו למען משהו, למען מדינה יהודית, למען עתיד טוב יותר. אבל לא אוכל לעשות שקר בנפשי. הם מתו כי לא ניתן להם לחיות”.

אלה כמובן דברים קשים ומרים: אין שום “למען” שבשלו נרצחו יהודים, הייתה רק התמימות האינסופית, הבלתי נסבלת, של מי שלא יכלו להאמין במה שעתיד לקרות, ובמה שקורה, גם אחרי שהחל רצח־העם: “היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם האתמול המוכר”, היא כותבת, “עם פורענויות ורעב וייסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם”.

עוד היא מסבירה: “גם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל, הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות ההשמדה, ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור כן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן
השמדה על סרט נע”.

לא רק יהודי אירופה היו תמימים. לא רק הם לא הבינו עם מה הם מתמודדים. כך למשל כשהציע מישהו מהיישוב הארץ ישראלי לרצוח את היטלר, “בן גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר”.

והנה שאלה שמתעוררת בעקבות הדברים הללו, ומהתשובה לה אפשר אולי בכל זאת להפיק איזה לקח: מי, בסופו של דבר, קובע באמת מה יקרה? האומנם ההיסטוריה מתרחשת מאליה, בשל זרמים פנימיים של עמים, או שהמנהיגים הם אלה שמובילים תהליכים ויוצרים אותם? האמנם הייתה השואה מתרחשת אלמלא היטלר?

גם אם נראה כי מדובר בשאלה היפותטית, מה היה קורה אילו כן התנקשו בחייו של היטלר (ואולי מכאן גם – מה היה אילו לא נרצח רבין?), התהייה עצמה מעוררת מחשבה חשובה, משמעותית ואולי אפילו רלוונטית לימים אלה ממש: מה כוחם האישי הישיר של מנהיגים להרע (וגם להיטיב)?

יעקב אדלשטיין, למשל, היה מנהיג שידע והשתדל מאוד להשרות תחושה של ביטחון ותקווה. מעולם לא ניצל לרעה את הכוח היחסי שניתן בידיו, ועד הרגע האחרון חזר ואמר לכל מי שהקשיב לו, שהימים האיומים הללו לא יימשכו לעד. והוא צדק, לכאורה, אם כי לא זכה לחזות בתבוסת הגרמנים. הוא אכן נלחם “נגד הזמן”, כפי שמספרת כותרת הספר, אבל הזמן והמקום הכריעו אותו.

עוד עולה לדעתי מהספר מסקנה לא מקורית, אבל חזקה מאוד, וזאת חרף דבריה המרים של רות בונדי עצמה: ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

כל כך מרתיח לקרוא שוב ושוב איך האנשים שיירצחו בעוד זמן לא רב התחננו אל האנגלים, ביקשו לקבל סרטיפיקטים מצילי חיים, ואיך סורבו. מזוויע להיזכר שוב בחוסר האונים שלהם, בחוסר היכולת למצוא מחסה להם ולילדיהם, להיזכר בשרירות לבה של ממשלה בריטית אכזרית שהיו נתונים לחסדיה. להיזכר שלא רק השיבו את פניהם ריקם, אלא גם התנכלו ברשעות לפליטים שהצליחו לנוס וניסו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. כן, ברור שהכול ידוע, אבל בכל זאת – התיאור המפורט, החוזר, המדוקדק והיסודי של רות בונדי עוצר את הנשימה ומעורר פלצות.

לא רק האנגלים סירבו לאפשר לפליטים יהודים להגיע לארץ ישראל. גם האמריקאים הקפידו “שלא ייכנסו לארצות הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור”. עד כדי כך שהיטלר, כמה שנים לפני ועידת ואנזה, לפני ההחלטה על “הפתרון הסופי”, לעג לאומות העולם: אתם באמת דואגים כל כך ליהודים? מצוין… קחו אותם אליכם. אהה, אתם לא מעוניינים? אז מה אתם רוצים ממני?

ועוד לקח אפשר לטעמי להפיק מהספר (הוא אמנם ידוע, אבל שוב – בונדי פורטת אותו לפרטים מדויקים ומדוקדקים), והוא: כוחה של דעת הקהל. שהרי במקומות שבהם האוכלוסיה הנוצרית תמכה ביהודים, הרצח נמנע! זכורה ההתגייסות של אוכלוסית דנמרק לחלץ את היהודים ולהעבירם בשלום לשוודיה, שם ניצלו. האפיזודה ההיא מוזכרת בספר רק במשפט, אבל בונדי מתארת בפרוטרוט גם את ההמשך: מסתבר שההצלה לא הסתכמה רק בהעברת אלפי היהודים לשוודיה, שכן לטרזייינשטט הגיעו היהודים הדנים המעטים שלא הספיקו משום מה לברוח. מאחר שמלך דנמרק ערב להם והתערב לטובתם, זכו יהודי דנמרק לתנאים משופרים, קיבלו חבילות מזון, ובסופו של דבר גם לא נשלחו להירצח בבירקנאו! כלומר – רצון טוב ואומץ יכלו להציל רבים, אולי מיליונים. אבל הצ’כים, כך מספרת בונדי, נהגו אחרת. כך למשל לטשו עיניים חמדניות אל רכושם של היהודים. עד כדי כך שרגע לפני שאלה גורשו “למזרח”, עוד בהיותם בבית, בשלב שהיו שקועים בניסיונות להבין מה כדאי ומה צריך לארוז ולקחת אתם (איש לא העלה בדעתו שאת הכול יחרימו להם בקרוב מאוד), ביקשו שכניהם הנוצרים לקחת מבתיהם של יהודים חפצים שונים, שהרי “אתם כבר לא תזדקקו להם”. העברות רכוש כאלה נאסרו על פי חוק: הגרמנים היו אלה שאמורים לקבל לידיהם את השלל. גם הגרמנים “נאבקו ביניהם על הדירות המתפנות, על הרהיטים, על כל חפץ בעל ערך, ולמיוחסים שבין נושאי התפקידים אף היו מספקים את מבוקשם לפי הזמנה עוד לפני ההעברה למחסנים”. אכן, דעת הקהל ברוב ארצות אירופה לא הועילה ליהודים…

את עוצמתה וכוחה הפוטנציאלי אפשר לעומת זאת לראות במקרים אחרים שבונדי מציינת בספרה. למשל – כשהצבא הגרמני פלש לפראג, “רק בעקבות מחאות הציבור בצרפת ובבריטניה […] הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלה של הרייך”.

אז כן: למחאות חברתיות יש כוח!

מעבר לכל המסקנות הללו, מרתק, וכואב מאוד, לקרוא על חיי היהודים בטרזייננשטט. על הפער הלא יאמן בין התוכניות (האשליות!) שהיו להם לפני שהגיעו לגטו: הם האמינו לשקרים של הגרמנים, סברו שהם הולכים להקים יישוב יהודי אוטונומי ויצרני… על מה הם לא חשבו: על המוסדות שיקימו, על החוקים והכללים, על התברואה, הרפואה, החינוך, הכלכלה העצמאית שינהלו… והיו גם יהודים זקנים שהגיעו לטרזיינשטט בידיעה שהם נוסעים לאתר נופש. אלה הביאו אתם בגדי נשף, ולא את מה שיכול היה להציל חיים. למשל – סיר מתכת וכף.

מרתק ומכאיב לקרוא על המאמצים הכבירים שעשו בגטו לשמר את רוח האדם. לנגן, כדי לחזק את נפשם של הכלואים. לצייר, כדי לתעד בחשאי את מה שקורה בגטו (אבל המוזיקאים והציירים נרצחו). לרפא ילדים ממחלות ולהמשיך ללמד אותם, להרחיב את השכלתם (אבל ילד שריפאו אותו מדלקת ריאות, נרצח כעבור זמן לא רב בתאי הגאזים בבירקנאו).

כשקוראים על כל אלה אי אפשר שלא להבין את הכעס שביטאה רות בונדי בפסקה המסכמת של ספרה, ולהצטרף אליו בכאב: “הם מתו כי לא ניתן להם לחיות”.

עוד רגע של שמחה יש לי כשקיפוד או צב מופיעים בגינה. אני אוהב קיפודים עבים, וכל שנה אני רואה פחות ופחות מהם. אבל לפעמים הם מופיעים וממלאים את הלב שמחה. פעם אחת, לעת ערב, כשישבתי בגינה על האדמה, באה קיפודה ועמה שני גורים קטנים, שקוציהם עוד לא התקשו ממש. הלכו אנה ואנה בהילוך שכולו עסקנות, חיפשו, רחרחו, עברו סמוך מאוד אליי, כה סמוך עד שאחד הגורים התחכך בי. קרבה כזאת לחיית בר, גם אם אינה אלא קיפוד קרבה שיש בה אמון ובטחון, נעימה מאוד.

וגם ציפורים: בסביבתי ובגינתי חיים דוכיפתים, עורבים, תורים, צופיות, צוצלות, דְדָרות, חיויאים, בולבולים, שחרורים, פשושים, ירגזים, אדומי ולבני חזה, נקרים סוריים, תנשמות, שעירים, חָגְלוֹת, בִּרְוָנִים, עפרונים, בזים, עורבנים ודרורים. את כולם אני מכיר הן על פי מראם והן על פי קולם. קצת לפני עלות השחר, כשאני מתעורר, אני יכול לומר את השעה על פי הציפור
שמזמרת בחוץ.

חוץ מקולו של החיוויאי, כבר שמעתי את קולות הציפורים כולן. השחרור והבולבול הם הזמרים הנעימים ביותר, אבל אני אוהב לשמוע גם את השלדג לבן החזה, ששוב אינו שולה את מזונו מהמים אלא צולל אל הקרקע ולוכד לטאות וחרקים, ובבקרים הוא משמיע צחוקים רמים מעל לגינתי ומודיע לי שהיא שלו. אלא שהגינה שייכת גם לצופית, שעל אף זעירותה גם היא מכריזה זאת בקולות חדים ואמיצים, וגם לדררות, שהן ציפורים פולשות
שמתנהגות כאן כבעלות בית. הן מגרשות מגינתי את הנקרים, ולא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה, אלא משום שהן חפצות בחללי הקינון שחפרו בגזעים. והגינה שייכת גם לאדום החזה, ששב אליי מאירופה בכל שנה ומזכיר לי ולשאר הציפורים שהגינה אינה שלי ולא שלהן אלא שלו.

בפתח ספרו החדש של העיתונאי והחוקר ההולנדי דוויד דה יונג, מצטט המחבר משפט מתוך הספר סדר היום מאת אריק ויאר: “הם עומדים כאן בשלוות נפש, כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת”.

סדר היום הוא ספר צנום, שמספר בתנופה ובכישרון רב (הוא זכה בפרס גונקור!) איך עשירי גרמניה עזרו להיטלר בכספם, ואיך המשיכו לשגשג גם אחרי המלחמה.

מאחר שקראתי את סדר היום תהיתי מה עוד אפשר לחדש בנושא, ובכל זאת החלטתי לקרוא גם את המילארדרים הנאצים, ונוכחתי שהוא מרתק לא פחות, ומוסיף עוד ועוד נדבכים להבנה (או לפחות לידיעה, כי להבין באמת אי אפשר) של מה שקרה אז בגרמניה, ובמידה רבה ממשיך בעצם לקרות עד עכשיו!

מחקרו של דה יונג מפורט מאוד. הוא מקדיש תשומת לב רבה ומדוקדקת לכל אחד מהעשירים שהוא מתאר, להם ולבני משפחתם: גינתר קוונדט, יצרן טקסטיל שהיה לאיל הון; פרידריך פליק, טייקון פלדה; אוגוסט פון פינק, איש פיננסים מבוואריה, ופרדיננד פורשה, מהנדס רכב ומפתח הפולקסוואגן וטנק הטיגר 1. רובם התחילו כ”עשירים”, אבל נעשו מיליארדרים, בעקבות ובזמן המלחמה, ובעצם, מבחינתם, בזכותה.

דה יונג מראה איך אותם תעשיינים הרוויחו בזכות הנאצים: קודם כל, כשהתאפשר להם לעשות “אריזציה” של עסקים ומפעלים. פירוש המילה המכובסת הוא – עושק של יהודים, שהחל כבר בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. בחסות המשטר הנאצי גזלו מיהודים לא רק את פרי עמלם (ובשנות הארבעים, כמובן, גם את חייהם, אם לא נסו מבעוד מועד), אלא גם לקחו מהם את העסקים שהקימו. אותם יהודים נאלצו “למכור” את הכול כמעט בחינם.

בשלב הבא, בעיקר אחרי שפרצה המלחמה, העבידו אצלם הבעלים החדשים פועלי כפייה, למעשה – עבדים. בהתחלה היו אלה שבויי מלחמה רוסיים, אחרי כן נשים פולניות, ולבסוף, כמובן – עובדי כפייה יהודים, שחייהם לא נחשבו בכלל. כך הרוויחו אותם תעשיינים גרמנים מכל הכיוונים, ועושרם תפח לממדים בלתי נתפסים.

אחד מאותם מילארדרים, פון פינק, הבעלים של חברה בשם דגוסה, מאפיין את התהליך המזוויע: חברה בבעלותו ייצרה את חומר ההדברה ציקלון בה, המבוסס על ציאניד, שאתו המיתו “יותר ממיליון איש במחנות ההשמדה, כולם יהודים”. ואז, “לאחר שרצחו מיליונים במחנות או בגיטאות, הנאצים חילצו מהגופות שיני זהב וסתימות שיניים”, ונחשו מה? “רבות מהמתכות הללו הגיעו למפעלי ההתכה של דגוסה” (כן, אותה חברה שייצרה את הציקלון בֶּה!). אמנם לפעמים הגיע הזהב “כחומר דחוס”, אבל לפעמים גם – ישירות מהפה של הנרצחים, “בצורתו המקורית”. ואז זיקק המפעל ומכר מחדש “זהב וכסף בשווי מיליונים”. לא הכול הגיע מתוך פיותיהם של הנרצחים. “חלק מן המתכות נגנב בידי הנאצים ברחבי אירופה, בין השאר מיהודים שנשלחו למחנות ריכוז והשמדה.”

גם אחרי שהמלחמה הסתיימה כמעט אף אחד מהמיליונרים שנהפכו למיליארדרים לא נתן את הדין על מעשיו. כך למשל גם כיום “נמכרים מוצרי זהב וכסף של דגוסה ומשווקים בחנויות יוקרה ברחבי אירופה”, ובנו של פון פינק, הבעלים של דגוסה, מממן כיום גופים פוליטיים ימניים קיצוניים.

הפושעים לא שילמו על פשעיהם. העושר של חלקם תפח עוד יותר בעקבות המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה, כשארצות הברית נזקקה לנשק רב, וכבר לקראת סוף שנות החמישים הותר לגרמנים לשוב ולייצרו.

ומה עם הצאצאים שלהם? האם הם לפחות “משלמים” בייסורי מצפון על העבר של אבותיהם?

ממש לא!

הספר שלפנינו נפתח בתיאור מקומם ומזעזע של בת לאחת משושלות העושר הללו, ורנה באלזן, “יורשת בת עשרים ושש של יצרנית העוגיות המפורסמת בגרמניה, חברת באלזן”, שנשאה נאום ובשידור חי “השיבה לפוליטיקאי סוציאליסט שדיבר קודם לכן על רעיון הבעלות המשותפת של חברות גדולות בגרמניה”, כמו זאת שהיא עצמה ירשה, והצהירה: “אני קפיטליסטית […] אני הבעלים של רבע מחברת באלזן ואני שמחה שזה כך. החברה צריכה להמשיך להיות שייכת לי. אני רוצה לעשות כסף ולקנות יאכטות מהדיבידנדים שלי וכל זה.”

כשענתה לביקורות הנזעמות לדבריה, ולשאלה “איך היא מעזה להתרברב בעושרה, בייחוד כשהחברה המשפחתית שבבעלותה ידועה כחברה שניצלה עובדי כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה” היא הגיבה בביטול, ואמרה: “זה היה לפני זמני, ושילמנו לעובדי הכפייה בדיוק כמו ששילמנו לגרמנים והתנהגנו אליהם יפה”. היא גם הוסיפה: “לבאלזן אין שום סיבה להרגיש רגשות אשמה”.

הספר מעניין מאוד, בין היתר מכיוון שחלקים רבים בו כתובים  בצורה סיפורית. כך למשל הוא עוקב אחרי סיפור חייה של מגדה, אשתו השנייה של גבלס, שגם היא הייתה נשואה בפעם השנייה. בעלה הראשון היה גינטר קוונדט, והיה לשניים בן משותף, היחיד שאותו לא הרגה: כזכור הרעילה מגדה גבלס את ששת ילדיה בבונקר של היטלר, ושני ההורים התאבדו למחרת: עוד אחד מהאירועים הבלתי נתפסים שנשארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. מעניין מאוד לקרוא על המגדה הזאת. לנסות להבין (אי אפשר!) את המנגנונים הנפשיים שהניעו אותה, לקרוא את המכתב ששלחה לבן היחיד ששרד, וגם לקרוא איך השפיעו עליו הרציחות של אחיו ואחיותיו וההתאבדות של אמו ושל בעלה.

יחד עם זאת, לא פשוט לקרוא על כל אותם מעשים מעוררי פלצות, שאין להם תיקון!

שתי חוקרות ספרות, מימי חסקין ודינה חרובי, חברו כדי לכתוב ביחד ספר מקורי ומרתק: מומחית בספונג’ולוגיה. שמו עתיר קונוטציות: “ספונג’ה” היא המילה העממית שפירושה – שטיפת הבית. יש בה יותר מנופך של ביזוי והשפלה של מי שעוסקת בה למחייתה, כפי שאפשר היה לחוש בהם לאחרונה מדבריו של חבר כנסת וולגרי וגס רוח להדהים, שאמר על חברת כנסת אחרת שיש לה “קול של עושה ספונג’ה”. כלומר – די בכך שאישה שוטפת את הרצפות כדי שמעמדה בעיני אותו אידיוט יראה נחות וראוי לזלזול.

לצד ה”ספונג’ה”מופיעה המילה “מומחית” והסיומת “לוגיה” כלומר – מדע או ענף ידע העוסק בנושא מוגדר. 

שמו של הספר נלקח מתוך שיר שכתבה ברכה סרי, משוררת ילידת תימן, שעלתה לישראל בגיל עשר ב־1932. 

וכך מבארות המחברות: “התוספת של סיומת מדעית למילה ‘ספונג’ה’ – ‘ספונג’ולוגיה’ – יוצרת אפקט אירוני וביקורתי המעיד על שליטה בשפה ומייצר התנגדות למסומניה. המילה ‘ספונג’ה’ – כינוי לשטיפת רצפות ולספיגת המים במטלית, מסמנת מיקום חברתי נמוך ונקשרת לאישה”. 

ועוד הן מדגישות: “המהלך הפרשני שלנו יכלול גם שאלות שיעסקו באמינות הייצוג: כשייצוגה של העוזרת התימנייה נעשה מתוך עמדה הגמונית מובהקת, הפטרונות וההנמכה יזוהו בנקל”.

חסקין וחרובי עוסקות במנקות שמוצאן תימני, במנקות ערביות, ובאלה שמוצאן “רוסי” (אם כי חלקן בכלל לא הגיעו מרוסיה עצמה, אלא מהלאומים שהיו בעבר חלק מברית המועצות). 

ההסתכלות של שתי החוקרות ביצירות ספרותיות שמספרות על אותן מנקות היא ברוב המקרים – במבט מבחוץ, ובחלקם – מתוך תודעתן של אותן נשים (וילדות!). 

חסקין וחרוב מודעות לחוסר היכולת שלהן להבין באמת, מבפנים, לעומק, את חווייתן של אותן נשים מוחלשות ומנוצלות, כי הרי הן עצמן נשים פריבילגיות, משכילות ומבוססות: “יש בינינו לבין העוזרות הספרותיות הללו פער מעמדי, השכלתי, תרבותי, לשוני, אמוני – באופן שיוצר מרחב בלתי עביר.” ועם זאת הן משתדלות מאוד להבין, לחוש ולהזדהות.

יש לזכור שאת הרוב המוחלט של הטקסטים שהן בוחנות לא כתבו עוזרות הבית בעצמן, לכן יש פה למעשה הזדהות מיד שלישית: תחילה חווייתה המשוערת של עוזרת הבית, אחריה – הסופרת או המשוררת שכותבת עליה, ורק אחרי כן – החוקרות שבוחנות את הטקסטים ומנסות להבין מתוכם מה עובר על המנקה.

חסקין וחרובי מבהירות שהן מאמינות ביכולתה של הספרות “להשפיע על המציאות”, ושגם מחקר ספרותי עשוי לדעתן להשפיע עליה. כוונתן אם כן איננה רק לספר לנו, אלא גם – שנסיק מסקנות, מנקודת מבט פמיניסטית, כמובן, לגבי מעמדן של נשים שנאלצות לנקות את בתיהם של אנשים זרים, בעבר, בהווה ובעתיד. 

המחקר מתחיל בעוזרות הבית ה”תימניות”, שכן הן היו המנוצלות הראשונות. הפרק קשה מנשוא, במיוחד היצירות העוסקות בעבודתן של ילדות, ובכלל – בעצם ההתניה שהתבטאה בכך שהמילה “תימניה” הייתה שקולה למונח “עוזרת בית”. (אפילו אני עוד זוכרת משפט בנוסח “התימניה שלי כבר הגיעה”, ולא משנה מה היה מוצאה בפועל של אותה “תימניה”…). הן מספרות אפילו על מקרה שבו המנקה פוטרה מעבודתה, כי הסתבר שמוצאה אינו תימני!

בשל התפיסה שלפיה קל לתימנים (ולתימניות, כמובן) לעבוד קשה, הרשו לעצמם המעסיקים – למעשה המעסיקות – לשלם להן פרוטות, לתבוע עבודה קשה, וכן, גם להשפיל.

אפילו בסיפורי ילדים העוזרת התימניה מתוארת כאילו מובן מאליו שגם ילדות אמורות לעבוד בבתים של אחרים. כך למשל בסיפור “רומיה המטפלת הקטנה” מאת לוין קיפניס, שנכתב בשנות השלושים ופורסם שוב ב־1981, מתוארת רומיה, “ילדה תימנייה בת תשע, כחושה ונמוכת קומה” שמגיעה לבית מעסיקיה כדי לטפל בתינוק ולנקות את הבית כשהוא ישן. כשממליצים עליה למשרה אומרים למעסיקיה הפוטנציאליים שהיא “עובדת הרבה ואוכלת מעט,” וגם ש”צריך לדעת כיצד להתנהל עם כגון זו. בלי מקל ורצועה, לא תזיזי אותן”. אכן, בעלת הבית מתעללת בה, נפשית וגופנית, מושכת לה בצמה, סוטרת לה, ומה שמחריד זה שקיפניס מתאר את ההתעמרות “בישירות, ללא עידון, כאילו זה סדרו של עולם, ללא ביקורת או תמיהה.” 

קיפניס, שזכה בפרס ישראל לספרות ילדים ב־1978, לא היה יחיד ולא יוצא דופן. 

כך למשל כתב הסופר יצחק יציב, בשם העט י’ רואה, על “המשרתות הקטנות”, התימניות, שעובדות “נוח ובזול, בזיל הזול”. הן, לדבריו, “יצורים מופלאים, יצורים המשקיטים אף את מצפון בעלותיהן, המעודנות רגשי אנוש נעלים. וכי כמה צריך לשלם לילדה קטנטונת, שחורת עין ושזופת פנים כזאת, אשר כבת עשר, בת שבע מראיה?” כאן הוא מונה את כל המטלות שהילדה מופקדת עליהן, כולל למשל להביא לבעל הבית את ארוחת הצהריים שלו, כי קשה לו ביום חם להגיע הביתה, אבל “שכר רב לא צריך לשלם בעד כל זה. ילדה קטנה.”

מי היה מאמין. וכמה חשוב שחסקין וחרוב מעלות טקסטים כאלה מתהום הנשייה, ומעמתות אותנו אתם!

הפרק המוקדש למנקות הערביות מראה ומפרט את הקונפליקט בין העסקתה של אישה שנתפשת אויבת מעצם ערביותה, לבין הקרבה האינטימית שנכפית הן על המעסיקה והן על המנקה, שחשופה לכל הסודות הכי אישיים של בעלי הבית. קטגוריית הלאום, הן מסבירות, “יוצרת הכפפה נוספת” לנשים שבלית ברירה נאלצות להתפרנס מעבודה שנחשבת פחותת ערך.

הקושי הנוסף של המנקות הערביות נובע מכך שמכיוון שאינן אזרחיות ישראל, החוק בעצם לא חל עליהן. זוהי “האנומליה של השעיית החוק בחסות החוק”, ולכן הן מועדות עוד יותר לפגיעות מכל הסוגים. גם הן נאלצות לפעמים להביא אתן לעבודה את ילדיהן הקטנים. במאמר “על חינוך לאומי בחינוך אנושי” שכתבה אלישבע ביחובסקי, משוררת נוצרייה שהתאלמנה מבעלה היהודי אחרי שהיגרה אתו לישראל, מתארת ביחובסקי עוזרת־כובסת ערבייה שמגיעה לעבודה עם בנה הקטן, הסופג התעללות והצקות מבנה הקטן של הגברת, וכשהכותבת מנסה להוכיח אותו הוא משיב: “מה יש? הלא זהו ילד ערבי”. ביחובסקי, מבארות החוקרות, אולי מפני שלא הייתה יהודייה, מצליחה לייצג בכתיבתה את הכובסת הערבייה “ומתקוממת בשמה, בעקיפין, על מצבה הדחוק ועל חוסר הצדק שמתגלם באירוע.”

הפרק הבא והאחרון מוקדש לעובדות ה”רוסיות”. המראה שלהן, בניגוד לזה של “תימניות” ושל הערביות, “תקין”, שכן עורן בהיר. אבל הניצול וההתעמרות אינם שונים, ונוספת להם התפיסה המזעזעת שלפיה אפשר לנצל אותן לא רק לעניין ניקיון הבית, אלא גם כדי לחדור לגופן: הן מספקות “עבודות ניקיון וזמינות מינית”. בהקשר זה אחת היצירות המזעזעות ביותר שהחוקרות מביאות בפנינו הוא השיר מאת משוררת בשם ריף “חלום חוזר” שמתאר את תחתית הייאוש וחוסר האונים:

“אִמָּא שֶׁלִּי סִפְּרָה לִי / שֶׁכְּשֶּׁעָלִינוּ לָאָרֶץ, /  וְהַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי הָיָה קָשֶׁה, / הִיא מָכְרָה אֶת גּוּפָהּ לִגְבָרִים. /  כְּלוֹמַר, אִמָּא שֶׁלִּי לֹא עָבְדָה בְּנִקָּיוֹן, / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זוֹנָה. / וְנִדְהַמְתִּי, / לֹא מֵעֶצֶם הַמְּכִירָה, / כִּי אִם נֶפֶשׁ אֶפְשָׁר, אָז גַּם גּוּף, / אֶלָּא מֵהַדְּרִישָׁה לְשָׂכָר הוֹגֵן / מִמִּי שֶׁדּוֹפֵק אוֹתָהּ בַּתַּחַת. / אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הָיְתָה עוֹלָה מַסְרִיחָה מֵרוּסְיָה. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה לִיבֶּרָלִית, / עִם מִינִיּוּת מִתְפָּרֶצֶת / וּתְשׁוּקָה אֲסוּרָה. / לֹא סְמַרְטוּט רִצְפָּה, / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה מוּכָנָה לָרֶדֶת, // כְּדֵי לְגָרֵד אֶת הַסִּכּוּי לַעֲלוֹת חֲזָרָה. / אִמָּא שֶׁלִּי הָיְתָה זוֹנָה!”

רצוי מאוד לקרוא לא רק את השיר, אלא גם את פרשנותן של החוקרות:

“תוכנו הבוטה מפגיש אותנו עם מציאות הפוכה. סיפורה של האם מצביע על חוסר האפשרות לחלום. האופק שלה כה נמוך, עד שהיא צריכה לבחור בין מכירת גופה למכירת נפשה. השיר משרטט שתי אופציות משפילות שהדמיון התרבותי הרווח סולל עבור נשים ‘רוסיות’: עליהן לכופף את גופן ולקרצף רצפות או לשכב כדי שיחדרו לגופן. האפשרות לעמוד זקופה אינה אפשרית. ההכפפה כמונח תאורטי נעשית בשיר ממשות קונקרטית, לריאליזציה של המטפורה. הדוברת מציינת את הפער בין האופן שבו האם נתפסת על ידי החברה לבין הזהות האמיתית שלה כאישה עצמאית, ליברלית, שאינה ‘סמרטוט רצפה’. הביטוי ‘לא סמרטוט רצפה’ פועל באופן אירוני משום שבהקשר הנתון הוא מופיע כמטפורה, אך במציאות החיים העולה מהשיר זהו ביטוי מוחשי מאוד, שכן באמצעותו היא מוצאת את פרנסתה. מתוך עליבות זו ובתקווה להיחלצות, האם נאלצת לבחור במכירת גופה. השורות האחרונות בשיר רומזות באופן ליטרלי לאקט המיני האוראלי וממחישות עד כמה האפשרות ‘לעלות חזרה’ חסרת סיכוי. הביטוי ‘לעלות חזרה’ פועל בשיר בכמה רבדים. הוא מתייחס גם ליכולת ההזדקפות הגופנית, הכלכלית, המורלית. ואולי הוא גם טומן בתוכו עוקץ מריר על האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור, לבטל את העלייה למדינת ישראל, על השלכותיה המבישות, ו’לעלות חזרה’ למצב שלפני האפשרויות הדחוקות והתיוגים המבישים.” 

חשוב! חשוב כל כך לקרוא, לזכור, להבין, להפנים, ספר שכולו אחווה נשית רגישה וחכמה, והוא טומן בתוכו גם את המאבק להבנה ולשוויון אמיתי. 

ספרו של גיש עמית מוגדר “ממואר”, אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם “אנחנו לא יכולים”. כשניסה  לברר מדוע, ענתה: “אין לנו תעודות זהות.” הוא ביקש הסבר. “אין פה מה להסביר,” השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו,” אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י’, במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: “ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה,” וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: “יש לי שני בתים”, היא אומרת, “אחד בגאנה השני בישראל”, אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: “תהיו אתי…”

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. “ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?” שואל אותו נחום, המורה לתנ”ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה”פנאי” שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: “אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה.” עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, “התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים” ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.

לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית ועיתונאית. בעקבות הצלחת אולי כדאי לך לדבר עם מישהו, הספר שלפנינו, היא כותבת טור ייעוץ בעיתון ומרבה להופיע בטלוויזיה ולהתראיין בהסכתים שונים. הרצאה שנשאה ב־2019 ב־Ted היא אחת המבוקשות והפופולריות ביותר באתר.

אחרי שקוראים את אולי כדאי לך לדבר עם מישהו אפשר בהחלט להבין את הצלחתה העצומה, שכן מדובר בספר מרתק, מרגש, אנושי ומחכים מאוד.

גוטליב מספרת בו על כמה ממטופליה, איך הגיעו אליה, ולאן לקח אותה ואותם הטיפול בהם. השלושה העיקריים שעליהם היא מספרת הם, ג’ולי, אישה צעירה וחולה אנושה, ג’ון, יוצר סדרות טלוויזיה מצליחות ביותר (כבר בתחילת דרכו זכה, כך היא מספרת, בפרס האמי), וריטה – אישה כבת שבעים, בודדה ומיואשת.

אי אפשר שלא להתרגש מהתהליך שכל אחד מהמטופלים הללו עובר לאורך הספר, אבל הייחודיות שלו היא בכך שבד בבד עם סיפורי המטופלים שלה פורסת בפנינו גוטליב את סיפורה האישי כמטופלת. 

בשלב מסוים, די בהתחלה, היא מספרת איך ומדוע הגיעה למסקנה שהיא עצמה זקוקה לטיפול, ומשם ואילך משרטטת את התהליך המורכב והמאלף שעברה עם המטפל שלה: את הליקויים בשיקול הדעת. את המשוב, השיקוף וההארות שזכתה להם, ובעיקר – את התובנות העמוקות שהגיעה אליהן, בחלקן — בזכות השילוב שבין היותה מטפלת ומטופלת. כך למשל מרתק לקרוא על זיהוי של דפוסים דומים שהיא מוצאת בינה לבין חלק מהמטופלים שלה.

הכתיבה של גוטליב אנושית, חומלת ורוויה באהבה. היא מרבה לצטט כותבים אחרים, ומפיקה מדברי החוכמה שנתקלה בהם מסקנות לגבי עצמה, הן כמטופלת והן כמטפלת.

האומנם “הגיהינום הוא הזולת”, כפי שקבע סארטר? כן. אבל “לפעמים הגיהינום הוא אנחנו, לפעמים אנחנו הגורמים לקשיים שלנו.”

“קלינאים בכירים ניכרים בהיותם אותו האדם בסלון ביתם ובקליניקה”, היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן הארי סטאק סאליבן, דנה בדבריו ובוחנת אותם כמטפלת.

“מטפלים צריכים לגשת למטופלים שלהם ‘ללא זיכרון וללא תשוקה'”, היא מצטטת את הפסיכואנליטיקן וילפרד ביון ובודקת את ההמלצה, לא רק לגבי המטופלים, אלא גם לגבי עצמה וחייה. 

“יותר מדי הורים עושים לילדים שלהם חיים קשים בניסיון להוט מדי לעשות להם חיים קלים”, היא מצטטת את הפילוסוף יוהאן וולפגנג פון גתה ומראה כיצד זה מתבטא בחיים עצמם.

גוטליב מעלה בספרה הרבה מאוד שאלות מעניינות. למשל: עד כמה ראוי שמטפל יחשוף את חייו האישיים בפני המטופל? היא מספרת על פסיכולוג שהחליט להסתיר ממטופלת שלו את הסיבה לכך שהוא יוצא לחופשה. כשחזר והמטופלת שמה לב לטבעת הנישואים החדשה שענד, הבין שטעה כשניסה “להגן” עליה והסתיר ממנה מידע שהיא קלטה מיד. גוטליב מגיעה למסקנה שקיים מעין “נייר לקמוס” שאמור לעזור בהחלטה אם לשתף או להסתיר. אבן הבוחן צריכה להיות התשובה לשאלה “האם המידע הזה עשוי לעזור למטופל.”

האם החיים האישיים של המטפל, הבעיות שהוא עצמו חווה, עלולים להקשות עליו להתמקד במטופליו? “הפגישה עם המטופלים היא הקלה”, כותבת גוטליב, “חמישים דקות שלמו של מפלט מחיי הפרטיים”. מעניין…

איך מטפל או מטפלת מוצאים לעצמם מטפל או מטפלת? מה המגבלות? מה הקשיים?

איך אמור להיראות חדר הטיפולים? איך משפיע המבנה שלו על האינטראקציה שמתרחשת בו?

מה בעצם ההבדל המהותי בין טיפול לבין שיחה עם אדם קרוב ואוהב?

מהי המלכודת “שבודהיסטים מכנים ‘חמלה אידיוטית‘” ומדוע ואיך אפשר להישמר מפניה?

איך מתמודדים עם הפתעות לא צפויות שמתרחשות בחיים, למשל — מחלה קשה או לידה של ילד עם בעיות התפתחות? (גוטליב מתארת את זה באמצעות משל שהיא קוראת לו “הולנד”: מעשה באדם שהתכונן במשך זמן רב לנסוע לאיטליה, למד איטלקית, קנה מדריכי תיירות וכן הלאה, אבל אז מצא את עצמו פתאום בהולנד. האם יְכַלֶּה את ימיו בכעס ובאכזבה, או שילמד ליהנות מהדברים שאפשר למצוא בהולנד?)

איך מתמודדים עם אבל? 

מה ההבדל בין שמירה על פרטיות לבין שמירה על סוד? מדוע ובאיזה אופן אחד מהם מזיק?

מה היתרונות והחסרונות של להיות ילד של מטפל? (מצד אחד “שום דבר לא מטואטא מתחת לשטיח”, מצד שני — “החיסרון הוא שתצא דפוק בכל מקרה”…)

האם מוטב לו לאדם שיהיה לו “מאגר של זיכרונות לא נעימים — שתיקות מאובנות, ריבים צעקניים, בגידה, אכזבה עצומה,” רגשות “שימתנו את הזיכרונות הטובים”, או ש”קשה יותר להרפות ממערכת יחסים מלאה בזיכרונות מאושרים”? 

איך אדם אמור או יכול לסלוח לעצמו?

האם טיפול יכול לעזור לאנשים שאינם סקרנים לגלות משהו על עצמם? 

על מה מטפלים יכולים להישען? (על “מה שהמטופלים אומרים, מה שהם עושים, ואיך שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו יושבים איתם”). 

מי המטופלים “הקשים ביותר”? ומי המשעממים?

מדוע טיפול הוא “עבודה קשה” הן למטופלים, והן למטפלים?

באיזה אופן יכול מטופל לעזור למטפל?

מדוע יש הבדל עצום בטיפול שנערך בחדר לעומת זה שנעשה בזום? 

האם קורבן צריך תמיד, ובכל תנאי, לסלוח למי שפגע בו? 

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, היא משיבה. ספרה מרתק, בזכות המסע שהיא עוברת בחייה האישיים, ובזכות המסע של המטופלים, ויש בספר חלקים מרגשים ממש. גוטליב מספרת לנו בגילוי לב על התהליכים שעברה עד שנעשתה פסיכולוגית (בין היתר למדה רפואה, עד שהחליטה לפרוש, ולפני כן עבדה בהוליווד בתעשיית הסרטים וסדרות הטלוויזיה). היא מספרת לנו מדוע נפרדה מבן זוג שעמדה להינשא לו, איך הפרידה השפיעה על חייה ועל כישוריה כמטפלת, כל הסיפורים הללו, והלקח שאפשר להפיק מהם, ראויים מאוד לתשומת לב. 

מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג’ שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה “X” ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין “נעלם” במתמטיקה. וינסטון צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: “היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום.”

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה”קינדר טרנספורט” – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע “מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי.”

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג’יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג’ורג’ ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה “אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר”, ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג’ורג’ ליין “השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה”!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה”גרמנים והאוסטרים” לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם “זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים”, שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה “דונרה”, שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם “נדחסו אל בטן האונייה המרופשת”, נעלו אותם שם “בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים”, הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של “תרגילי כושר”, “הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל”… פשוט זוועה. “התברר שסרג’נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של ‘דונרה’ היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו”.

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: “השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד”. (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים “רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי.”

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת “חפרים” בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. “לא בטחו בהם מספיק”. לפיכך כללו האימונים שלהם “צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז.” כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש “שעליו ‘להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי.”

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש”המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו”.

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!

“מדוע חשובים כל כך מעמדו וערכו של הזמר העברי?” שואלת פרופ’ זיוה שמיר בפרק המבוא לספרה החדש כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן, ומשיבה: “כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה את י”ל פרץ שהכריז: ‘עם שחי – שר. עם ששר – חי”, ועוד היא כותבת, “הפזמונאות העברית ליוותה איפוא את חיי העם והשפיעה על התלכדותו ועל ה’מוראל’ שלו.”

בהקשר זה מבכָּה שמיר את מה שקרה לזמר העברי בשנים האחרונות. את התמלילים העכשוויים היא מכנה “סתמלילים”: המילים כבר לא חשובות, אפילו הלחן תופס מקום פחות מרכזי מבעבר, ורק הזמר או הזמרת נחשבים, בניגוד לימים שבהם המילים היו משמעותיות והייתה להן השפעה רבה על המאזינים.

זאת אחת הסיבות להחלטתה של שמיר לכתוב את הספר שלפנינו. סיבה אחרת, המשתמעת מהספר, היא – רצונה להראות שוב את גדולתו של אלתרמן, שלקראת סוף חייו הותקף קשות. הכול זוכרים את דבריו של נתן זך ש”מרד” באלתרמן ובדרכו השירית, עד כדי כך שהמשורר, שעד אז זכה להערכה ולתהילה, חש כמו המלך שהורד מכס מלכותו. שמיר “מדגימה” זאת באמצעות שניים מפזמוניו המאוחרים של אלתרמן, “אוריאנה” ו”שיר ערש”. כך היא כותבת: “האני הדובר בשיר ‘אוריאנה’, שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות ללא שוב.” על “שיר ערש” היא כותבת כי אלתרמן כתב אותו “כמתוך ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, בלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר.”

לזיוה שמיר אין שום ספק בגדולתו של אלתרמן. בשכנוע רב היא מראה כי ההתקפות על כתיבתו של אלתרמן מגוחכות, שהרי “רוב ההאשמות שטפלו” עליו “נובעות מאי־הבנה שבשוגג או במזיד.” לטענתה כאשר מאשימים את אלתרמן “באי־נאמנות למציאות הזרימה של החיים כפשוטם”, מדובר בהאשמה דמגוגית, “משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפתוס, או מחבר הגרוטסקה באי־נאמנות למציאות”, שהרי יצירתו של אלתרמן אינה מימֶטית, ובמכוון! כשם שאי אפשר לטעון כנגד “צייר אקספרסיוניסטי או קוביסטי, ולשדל אותו לצייר בצבעים אקוורליים המתאימים ליצירה אימפרסיוניסטית”, כך אין מה לבוא אל אלתרמן בטענה שאינו נאמן למציאות…

אותי הדברים הללו משכנעים.

גם כנגד הטענה שלפיה אלתרמן היה “מגויס” לטובת הנרטיב הציוני בכלל ובן גוריון בפרט, יש לה מה לומר. היא מראה כיצד לא היסס אלתרמן לסרב לחלק מבקשותיו של בן גוריון, וטוענת כי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחריה – בזמן מלחמת העצמאות – התמסר אלתרמן לכתיבה שתרומם את רוחם של אנשי היישוב, לנוכח הניצחונות של הצבא הגרמני שהלך והתקרב לארץ ישראל. “ככל שהלך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העמדה הקוסמופוליטית הבלתי מחייבת שאפיינה את שיריו המוקדמים והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ־ישראלי”. הוא כתב גם על המנהיגים ערלי הלב ועל תוצאות הזנחתם הפושעת של ילדים מקופחים ורעבים, ולמעשה ניסה להניע בשירתו את הקברניטים, כי “ידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים,” ובשיר “ילדי הפקר” ניסה “להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרעה תגיע לפתחם” (בכך הזכיר לי את דיקנס, שהרומנים שלו, שעסקו בילדים עניים ורעבים, אכן שינו את המציאות!)

האם היה אלתרמן “מיליטריסט”? והרי הוא זה שכתב את השיר הנודע “אל תתנו להם רובים”, אבל לנוכח הנאציזם הבין שאין מקום לפציפיזם, והחליט לגייס את כשרון הכתיבה שלו, בידיעה שיש למילים כוח ועוצמה.

כחוקרת ותיקה של יצירתו של ביאליק, מייחדת שמיר מקום רב להשוואה בין שני המשוררים, וליתר דיוק – להשפעה שהייתה לביאליק על אלתרמן. הייתה לאלתרמן בעיה, כי כשם שזך “מרד” בו עצמו, כך הוביל גם שלונסקי, בן דורו של ביאליק, את המאבק נגד “המשורר הלאומי”. ולכן, כך היא כותבת, “אלתרמן נאלץ למצוא את ‘שביל הזהב’ בין אהבתו ליצירת ביאליק לבין רצונו להשתייך לחבורת המשוררים של שלונסקי”. אלתרמן “הסווה” את השפעתו של ביאליק בשיריו, אבל זיוה שמיר מוצאת אותה, שכן “ביאליק היה מודל ההשראה האולטימטיבי” לאלתרמן, ששילב מובאות מתוך יצירתו של ביאליק, אבל עשה זאת בפזמוניו (שבהם עוסק הספר שלפנינו), ולא “בשירתו הקנונית”. למשל, בשיר ערש שכתב אלתרמן מופיעות המילים “נום תפוח נומה עץ”, שמתכתבות עם השורה של ביאליק “נם תפוח ואגס”, והמילים “עלה ושוט והסתכל / עד מה יפה היא התבל” מתכתבות עם המילים “שוט בעולם”, של ביאליק.

בכמה מהפרקים בספר מעלה זיוה שמיר את המחלוקת שיש לה עם פרשנויות של דן מירון, ועושה את זה בגלוי ובפתיחות. היא אפילו מצהירה שאינה חוששת ממירון ואינה מסתירה את חילוקי הדיעות שלה אתו… כך למשל היא מתפלמסת אתו (ואפילו קצת לועגת…) בקשר לדבריו כאילו “כולנו טעינו” בפרשנותו לשיר “אתך – בלעדיך”. המחקר שהיא מספרת עליו בנוגע לשיר מרתק ממש. מסתבר ששורה אחת שמופיעה בשיר עוותה “בגלל הדפסה לקויה ורשלנית בבית הדפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות”, וכך פזמון שהולחן (ושיהורם גאון ביצע), שנפתח בשורה “על ערפל גופך גופי מתגעגע” היה בעצם במקור “על ערסל גופך גופי מתנענע”… שמיר מספרת כי הבינה את הטעות מתוך ההקשר של השיר, ולימים הוכחה טענתה כצודקת ונכונה, אחרי שנמצא כתב יד ישן יותר מזה שהודפס עם הטעות שהשתרבבה לתוכו. פשוט מדהים!

מבנהו של הספר משמח מאוד. כל פרק מוקדש לפזמון אחר, ולמשמעויות הנסתרות ששמיר דולה ממנו. עד שקראתי את הספר לא שמתי לב שבפזמון “רינה” הגבר, שנשמע כמו מחזר צעיר ולא מיומן, בעצם מבוגר מרינה באי אלה שנים, ויש לו מן הסתם ניסיון עשיר בחיזורים, למשל אחרי “חנה ועדה”, ושרינה, שכביכול מסתייגת מחיזוריו, מוסרת לו לקראת סוף הפזמון את כתובתה המדויקת ובעצם נעתרת לו…

שמיר מדגישה את העצב העמוק הנסוך בשיר “צריך לצלצל פעמיים”, ומציינת את הדמיון שיש בין הדמות הדוברת בפזמון לבין נעמי מהמחזה “פונדק הרוחות” (וגם יותר מרומזת, לדמיון לצילה בינדר, אהובתו הלא־סודית של אלתרמן, שמתה רווקה וערירית, ולא מבחירה).

שמיר מסבירה מה פשר השם איה, מהפזמון הנושא את שמה (א”י כלומר – ארץ ישראל, שנוספה לה האות ה”א). המשמעות הזאת מעניקה לפזמון נפח ופרשנות שונה לגמרי, וכבר לא מדובר רק בשיר אהבה לסתם צעירה יפה…

ומה המשמעות העמוקה של השורה החוזרת בפזמון “אני מצפת”?

ומדוע באמת אוסר אביה של הדוברת בשיר “טנגו כפר סבא” לצאת מתחומי הבית? האומנם רק בשל מחלת הפה והטלפיים?

הניתוח שלה של הפזמון “לימון וצלחת” הוא מלאכת מחשבת מענגת. בני הזוג “מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט־אט ומבלי משים מתגלה פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות־חושפת־בורות”… שמיר חותמת את הפרק על השיר כך: “אלתרמן, איש ‘הטור השביעי’, שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת־אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי ‘בתון בועה’, בנתק גמור מן המציאות הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל”. מרתק!

ובכלל, סיפוריה הרבים על פזמוניו של המשורר פשוט מרתקים. למשל – איך לאחר מותו של אלתרמן שינה משה וילנסקי את אחת המילים בשיר ידוע מאוד שלו, “דצמבר”, כדי להתאימו לרוח הזמן: הוא השמיט שם של נהר בחצי האי האיברי שהתחרז עם שמה של חברת אוטובוסים שפעלה בעבר בתל אביב…

בפרקים אחרים הרלוונטיות של אלתרמן לימינו פשוט זועקת לשמים. למשל בפרק המוקדש לשיר “מגש הכסף” כותבת שמיר כי “לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית […] על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקרב”. אי אפשר לא לחשוב על דבריו המקוממים של יו”ר ועדת הכספים, משה גפני, שהציע לאחרונה “שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא”.

הפירוט וההסברים, המלווים בדוגמאות, של התחבולות הפואטיות הרבות של אלתרמן (שמיר מבארת את המשמעות של כל אחת מהן) – סינסתזה, פרדוקס, זאוגמה, מריזם, האנשה, ידע מדעי, רמיזות למיתולוגיה – מרתקים ומעשירים. איזו זכות היא, לפגוש את אוצרות הידע וההשכלה של חוקרת הספרות הוותיקה!

גם ההשוואות ליצירות של שייקספיר, ושל יוצרים דגולים אחרים, מוסיפות ממד מרתק לפזמונים המוכרים כל כך. למשל – המטפחת, סמל הבתולים האבודים של דסדמונה ב”אותלו” והמטפחת שרינה שומטת, או ההתאהבות בחמור ב”חלום ליל קיץ” שמזכירה לה את התאהבותו הקייצית של סעדיה בשיר “אתה חיכית לי”, או השימוש הלא־סתמי, בניגוד לסברה של דן מירון, במספר 52 בשיר “מרים ושמעון” (שמיר מראה את שלל האזכורים של המספר ביצירות רבות ושונות, וטענתה לגמרי משכנעת!).

שלל אבחנותיה – לא רק על אלתרמן – מרתקות. למשל – שלאה גולדברג, שכל ימיה התגעגעה אל ארצות הניכר, כתבה בשירה המהלל את נמל תל אביב רק על האוניות המפליגות למרחקים, ולא על אלה שמגיעות לארץ ישראל…

אלתרמן האמין כי “בן חלוף המשורר, אך נצחי הוא השיר” (כדבריו של היינה). אכן נוכח כי שיריה של רחל, שלא זכו להערכה רבה בחייה, שרדו יותר מאלה של המשוררים “שהיו גדולים וחשובים בדורם”. העובדה היא ששניהם, רחל ואלתרמן, הותירו נכסי צאן ברזל של השירה והפזמונאות העברית. עד היום מרבים לצטט שירים מהטור השביעי, שנוגעים בסוגיות עכשוויות (“תחרות לניסיון”, “תפילה לשנה החדשה”, “נגון עתיק”, “הלשון השוודית”, ורבים אחרים), ואת השירים המולחנים של שניהם ממשיכים להשמיע ולשיר גם כיום, עשרות שנים לאחר מותם.

כל מה שכתבתי בטור הזה הוא ממש על קצה המזלג. הספר עתיר ידע ומרתק.

האם מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית – גם אם זה קורה במהלך מלחמה – ? התשובה האוטומטית, המובנת מאליה, היא, כמובן, לא באל”ף רבתי!

ומה בעניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה (ואחר כך גם על נגסקי)? נהוג לחשוב שזה נעשה “כדי לקצר את המלחמה ולהביא לסופה”. התפיסה כאילו הייתה איזושהי הצדקה להפצצה ההיא מתערערת לגמרי כשקוראים את הספר שישה חודשים ב-1945. המחבר, מייקל דובס, מראה שגם התירוץ ההוא היה מרושע ומופרך מיסודו: פצצת האטום הוטלה על ערי יפן בעיקר מכיוון שלהארי טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. יפן אותתה שהיא נכונה להיכנע עוד לפני הירושימה ונגסקי. 

ומה עם ההפצצות על ערים בגרמניה הנאצית? המצדדים בהן סברו שכך יהיה אפשר לפגוע במורל הגרמני, לפיכך הופצצו במהלך 1944 ו־1945 ערים גדולות כמו קלן, המבורג, דרמשטט, מגדבורג, ברלין, דרזדן. בהפצצות נהרגו עשרות אלפי אזרחים ונהרסו מאות אלפי בתים. 

שנתיים אחרי תום המלחמה הגיע לגרמניה סופר ועיתונאי שוודי, סטיג דאגרמן, מטעם העיתון “אקספרסן”, כדי לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. גרמניה הייתה עם תום המלחמה לעיי חורבות. דאגרמן כתב סדרה של מאמרים שבהם תיאר את מה שראה בגרמניה בשנת 1947. התוצאה, הספר שלפנינו, מרתקת ומסמרת שיער. 

צורפו לו שתי הקדמות מרתקות ומאירות עיניים. את הראשונה כתבה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, ואת השנייה – מארק קורלנסקי, סופר ועיתונאי אמריקני. הלה אינו יכול שלא לנסות לתאר לעצמו “מה היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון”, שהרי גרמניה נחשבה “אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה”; באמריקה “נהגו פעם ללמד גרמנית”, אבל “דעתנו על גרמניה השתנתה”, כמובן, והיא נחשבת כיום (ב־1947!) “אויב האנושות”.

אכן, קשה, אם לא בלתי אפשרי, להזדהות עם סבלם של הגרמנים. המשפט “אבל הם התחילו”, שנחשב בדרך כלל, ומשום מה, ילדותי, הוא בעיני דווקא טיעון לגיטימי ומוצדק. ב־1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ערי פולין, בלי שקדמה לכך כל פרובוקציה. חיילים גרמנים – לא היטלר במו ידיו! ~ עשו את זה, ובכל מקרה, היטלר כידוע נבחר בבחירות דמוקרטיות. אלה שהצביעו לו נשאו לימים בתוצאות של בחירתם בו! 

אבל דאגרמן הגיע לגרמניה בלי שיפוטיות, וכדי לראות את המציאות ולתאר אותה. הוא פורט לפרטים קטנים ומחרידים את הסבל הקשה מנשוא של הגרמנים שחייהם, בתיהם, עתידם, נהרסו לצמיתות, כך לפחות זה נראה אז, ב־1947. (מי היה מאמין שבתוך שנים לא רבות תצליח גרמניה להשתקם, לשגשג כלכלית, ולהפוך שוב לאחת המדינות החזקות ביותר בעולם!).

דאגרמן מתאר את הקשיים הבלתי נסבלים שאתם התמודדו מי שמכונים “האדם הפשוט”: התינוקות מזי הרעב ש”גרים” במרתפים מוצפים במים; הנשים שמנסות למצוא משהו להאכיל בו את הילדים – שק עם תפוחי אדמה הוא אוצר, ועל תפוח עץ עסיסי אפשר רק להזות. הוא מתאר את הערים ההרוסות. את הפליטים שאין להם לאן להגיע, את הרכבות הדחוסות שבקרונות שלהן אין מקום אפילו כדי לעמוד על שתי רגליים. (כן, כמובן שאי אפשר לשכוח את רכבות המשא שהובילו יהודים לאושוויץ. ההשוואה מובנת מאליה. אבל לתינוק הגרמני המורעב שנחנק שם אי אפשר להסביר על מה הוא נענש). 

הנה, למשל, תיאור: “סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים, אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שגם עליו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שענתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי.” 

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה בימים אלה באוקראינה: ההפצצות על ערים שלוות, המרתפים האפלים. שבהם מנסים אזרחים חפים מפשע לשרוד. 

דאגרמן מסיים את ספרו במילים “ואיני יכול לעשות דבר בעניין. לעזאזל, איני יכול לעשות דבר”.  

כך. 

---

תרגמה משוודית: דנה כספי

תרגם את ההקדמה מגרמנית: ארז וולק

כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.

זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.

אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.

אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.

האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.

שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.

מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.

אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)

תרגם מצרפתית: אבנר להב

הספר Less Is More תורגם לאחרונה לעברית. קשה למצוא שם תואר מדויק שיתאר אותו: מה הוא יותר – מרתק או מזעזע? מבטיח או מפחיד? 

נדמה לי שהמילה הנכונה ביותר היא: חשוב! 

ד”ר ג’ייסון היקל (Jason Hickel) הוא אנתרופולוג כלכלי שמחקרו הקודם מוכיח כי מדינות מעטות, דווקא אלה שהכנסתן גבוהה, אחראיות לרוב מוחלט של פליטת גזי החממה ההרסניים. 

בספר שלפנינו לוקח אותנו היקל למסע בזמן, שבו הוא מוכיח כי הקפיטליזם, המקובל על כולנו כצורת חיים מובנת מאליה ובלתי נמנעת, הוא למעשה תולדה של תהליכים היסטוריים די חדשים בתולדות האנושות, וחשוב מכך – שהקפיטליזם הוא תופעה הרסנית בעוצמות בלתי נתפסות.

בפתח דבריו מביא היקל נתונים מחרידים, שנועדו להסביר עד כמה רע מצבו של כדור הארץ (ועם זאת הוא מבהיר מלכתחילה שהעניין בספרו אינו העיסוק באבדון, אלא להפך – בתקווה!). הוא מתאר למשל את ההיכחדות של מינים רבים של חרקים, שיש להם תפקיד חיוני במערכת האקולוגית, עד כדי כך שבמקומות מסוימים בעולם בני אדם מנסים למלא את מקומם של החרקים ולהאביק צמחים ידנית – פעולה לא מעשית, כמובן. 

לא רק החרקים נכחדים בהמוניהם, גם האוקיינוסים והימים הולכים ומתמלאים בפלסטיק, במקום בדגים. “כמיליון מיני חיים מצויים על סף הכחדה בתוך כעשור,” היקל כותב. 

זה קורה לדעתו, בין היתר, מכיוון שהאדם המודרני איבד את הקשר עם הטבע, ואינו רואה בו עוד שותף, אלא משאב שראוי ומותר לנצל ולמצות עד תום. 

“כמו סהרורים אנחנו צועדים לעבר השמדה המונית של כוכב הלכת שלנו”, מסביר לנו היקל, ומזהיר: התקווה שהטכנולוגיה תפתור את הבעיות שהיא עצמה יוצרת דומה להתנהגותו של אדם שקופץ ראש לתוך תהום בתקווה שעד שיגיע לקרקעית מישהו כבר ימציא איזה פטנט שיציל אותו… 

התוצאות הצפויות משינויי האקלים מזעזעות. למשל – חלק גדול מבנגלדש, ביתם של 164 מיליון בני אדם, וגם ערים כמו לונדון, שנחאי ומומביי, צפויים להיעלם כשמי האוקיינוסים יעלו. 800 מיליון בני אדם באסיה ייקלעו למצוקת רעב ואף למוות, כאשר עוד לפני תום המאה יימסו הקרחונים בהימליה. מה עוד צפוי? בצורות, שריפות, הגירה עולמית של פליטים שתעודד את עלייתם של משטרים פשיסטיים (“עוד לפני תום המאה?” והרי זה קורה כבר עכשיו, והדוגמאות לא חסרות. האחרונה שבהם, דוגמה לעלייתם של משטרים פשיסטיים, היא  התעצמותו של הימין בבחירות האחרונות בשוודיה ובאיטליה). 

את המקור לכל ההרס הזה תולה היקל בצמיחה הבלתי פוסקת שתובע הקפיטליזם. אנחנו רגילים לראות ב”צמיחה” תופעה חיובית: היא מתקשרת בתודעתנו עם ילדים שגדלים, או עם צמחים. אבל, היקל מזכיר לנו, אף אחד אינו רוצה לראות ילדים שגדלים עד בלי די, ואף אחד לא מצפה מהצמחים סביבנו להמשיך ולצמוח ולא להגיע לבשלות ואז לקמול. אבל הקפיטליזם תובע זאת, ולא כדי לספק צרכים אנושיים אמיתיים, אלא רק כדי להעשיר את העשירים, שחומסים את כדור הארץ ומביאים לדלדול המשאבים הטמונים בו. 

היקל מראה כי כל התקוות של האנושות לפתרון שיאפשר את המשך הצמיחה הבלתי פוסקת מועדים לפורענות. האנרגיה החלופית, או המתחדשת, לא תועיל, כי גם היא זקוקה למשאבים שהולכים ואוזלים, וגם לא אנרגיה שמופקת מכורים גרעיניים. כל אלה לא יכולים לפתור את הבעיה שיוצרת הצמיחה ההולכת וגוברת כל העת.

בדרכו אל תיאור הבעיה מראה היקל ומפרט כיצד העולם האימפריאליסטי (הוא מנגיד בין חלקי הכדור הצפוניים והדרומיים, ולאו דווקא בין מזרח למערב) חמס את אוצרות הטבע ואת המשאבים האנושיים של העמים שכבש. כל זה ידוע, כמובן, אבל הנתונים שהוא מספק מעוררי פלצות. בסקירתו ההיסטורית המרתקת הוא מראה כיצד הכול התחיל: במאה ה-15 החלו אריסים להתקומם נגד הפיאודלים שאת אדמותיהם עיבדו. האריסים דרשו, והצליחו להשיג, בעלות על אותן אדמות. אבל ניצחונם היה קצר מועד: הכנסייה ובני מעמד האצולה החלו לגזול בחזרה בכוח הזרוע את האדמות מידי האיכרים, ולתחום אותן בגדרות. באנגלית התופעה מכונה enclosure. קהילות חקלאיות נהרסו, לטובתם של בעלי הכוח. לחלשים, לעניים, אבדה הגישה לא רק לאדמות, אלא גם גם למקורות חיים אחרים: ליערות, למאגרי המים והמספוא, ולחיות הציד. 

כדי “לעודד” את אלה שגורשו מהאדמות לעבוד  – הרעיבו אותם, כעיקרון ומתוך מחשבה תחילה. המהפכה התעשייתית התרחשה ממש באותה תקופה. מעמד הפרולטריון נוצר.

גם הקולוניאליזם, התפשטותם של העמים החזקים אל ארצות רחוקות וניצול משאביהן, החל בערך באותו זמן. הדוגמאות לניצול, והנתונים המספריים, מחרידים. הנה למשל בין המאה ה־16 למאה ה־19 “נשאבו” 100 מיליון ק”ג של כסף, שהועבר מאמריקה הדרומית לאירופה. הקולוניאליזם סיפק למהפכה התעשייתית את חומרי הגלם שנדרשו לבתי החרושת. כאמור, לא רק משאבי הטבע נגזלו: גם את התושבים המקומיים שיעבדו. כך למשל נהפכו חמישה מיליון ילידי אמריקה לעבדים, ומרבית האוכלוסייה המקומית הושמדה למעשה. כ־15 מיליון ילידי אפריקה נחטפו ושועבדו, ומדובר רק באלה שהובאו אל ארצות הברית, מיליונים נחטפו גם לארצות אחרות. עוד דוגמה: בין השנים 1765 ו־1939 שאבו האנגלים מהודו סכומי כסף שווי ערך ל־45 טריליון דולר. ברבע האחרון של המאה ה־19 מתו 30 מיליון הודים בעקבות הרעבה יזומה. ההיסטוריון מייק דיוויס מכנה זאת “השואה הוויקטוריאנית האחרונה.”

יתר על כן: את הילידים שבקולוניות הפכו לקהל צרכני שבוי, ואילצו אותם לקנות את מה שיוצר מחומרי הגלם שנגזלו מהם. 

ילידים שחיו בעבר על אדמות שסיפקו את צרכיהם, נאלצו לעבוד כשכירים במשכורות רעב. אחת הדוגמאות המזעזעות להתאנות ולהתעללות היא מס-המלח שהטילו על ילידי הודו. “מלח נמצא בשפע בכל חופי הודו – אפשר היה פשוט להתכופף ולאסוף אותו. אבל הבריטים אילצו את התושבים לשלם תמורת הזכות ליטול ממנו לצורכיהם, כחלק מהתוכנית לייצר רווחים לטובת הממשלה הקולוניאלית. את בריאות הציבור הקריבו לטובת צבירה של עושר פרטי.”

היקל מתאר את כל זה, כמו גם את האופן שבו שינו הקפיטליסטים את תפיסת העולם של העובדים, כל זאת כדי להסביר כי כולנו בעצם אימצנו את תפיסת העולם הקפיטלסטית, כולנו רדופי “צמיחה”, שהיא הבסיס לכלכלה העולמית, והגורם להרס של כדור הארץ. 

מכאן ואילך הוא מציע דרכים שיאפשרו לאנושות להמשיך לשגשג בעולם שבו נחיה כולנו בהרמוניה עם הטבע, במקום להרוס אותו, ולפני שנכלה את כל המשאבים האמורים לשרת גם את הדורות הבאים. יש לדבריו לצמצם באופן יזום את הצריכה: להפסיק לייצר מוצרים שנועדו מלכתחילה להתיישן ולהתקלקל. לבלום את עולם הפרסום, המעודד צריכה יתרה. להמיר בעלות בשיתופיות: לדוגמה: כמה פעמים בחודש אנחנו משתמשים במכסחת הדשא שלנו? מדוע שתשכב אצלנו במחסן, במקום שאנשים נוספים ישתמשו בה? הוא טוען שיש כמובן להקטין מאוד את התעשיות המזהמות את הסביבה, וגם מציע דרכים למנוע בזבוז משווע של אוכל. אמנם כתוצאה מכל אלה אנשים יעבדו פחות,  שכן יידרשו פחות משרות, אבל זאת לדבריו התפתחות מצוינת, שכן בני האדם יהיו מאושרים יותר! כמו כן יש, לדבריו, לצמצם את הפערים (למשל – באמצעות מיסוי העשירים) ולדאוג שחלוקת ההכנסות תהיה שוויונית יותר. את כל הרעיונות הללו הוא כמובן מפתח ומסביר, הבאתי אותם כאן רק על קצה המזלג. 

בקיצור – היקל מאמין שעל האנושות לשנות לחלוטין את אורחות חייה: עלינו לחשוב ולהתנהג אחרת לגמרי.

האם האנושות קשובה לרעיונותיו? האם תהיה מוכנה לאמץ אותם? ובכל מקרה, גם אם זה יקרה, האם באמת די בהצעותיו? 

או שמא נמשיך לקפוץ ראש אל התהום? 

---

קישור לקניית הספר בעברית

---

קישור לספר בקינדל:

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.

לפני שקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הוא נחוץ לי. ברגע שפתחתי אותו, מיד אחרי הטור הראשון, הבנתי: חיכיתי לו כל כך!

ולא רק מכיוון שהוא יפה להפליא, מרגש עד דמעות, אנושי כל כך, וגם אסתטי: העטיפה – עיבוד של תצלום שרואים בו ילדים מטיילים בשדה ביום מעונן, בחברת אישה שמחזיקה יד לאחד מהם – פשוט יפהפייה, אלא בעיקר בגלל תוכנם של הטורים הקצרים, סיפורונים שכולם תיאורי חוויותיה של גננת־פעוטות. כדבריה: “נכון שזה גן ילדים בני שנתיים וחצי. אבל הם בני אדם. לגמרי.” וזה בדיוק העניין: בשנים האחרונות כל כמה ימים נודע על עוד מטפלות־מתעללות בעוד גן ילדים. הידיעות המחרידות האלה מגיעות מכל רחבי הארץ, ולכן חשוב כל כך לקרוא גם על  גננת שאוהבת את הילדים, מכבדת אותם, מתפעלת מהם, נחוץ כל כך לדעת שיש גם מציאות כזאת: מקום שבו רואים את הילדים, מבינים אותם, מתמסרים להם!

“אין דבר כזה כלום.
כל דבר זה יהלום”

כותבת ענת גביש בטור הנושא את השם “כרוב”: בגן, על השיש, מצאה בבוקר “כרוב ירוק, רענן וכבד”, ורגע לפני שהיא מכינה ממנו סלט היא נמלכת בדעתה: “מה פתאום לקצוץ אותו? יש עוד המון מה לעשות בו לפני זה.”

היא מעבירה אותו מיד ליד בין הילדים מלאי הציפייה והסקרנות, ושואלת: “הכרוב קל או כבד?” “קר או חם?” הילדים משיבים לה בהתרגשות שגוברת כשהיא מציעה להם, לתדהמתם: “רוצים לקרוע עלה ולטעום?” כמובן שהם רוצים. “וזה קשה! הם מתאמצים ותולשים ומכרסמים בתשוקה שאין רבות כמותה.” ורק אז, היא יודעת, “אפשר להכין את הסלט.”

איזה תיאור מקסים של חוויה ילדית מתוקה וראשונית! כמה תשומת לב לקטנטנים האלה, למבטם התמים על העולם, ליכולתם להתפעל, להתלהב, להתרשם, ללמוד, להשתעשע! “הכול מסקרן אותם. הכול מרתק. התנאי היחיד הוא שזה ירתק גם אותך, והם נדבקים.”

וכך נראים כל הטורים. בעדינות שאין כמותה מתארת ענת גביש רגעים שנהפכים ליהלומים: הנה למשל היא מקשיבה לשיחה בין שתי ילדות קטנות, בנות שנתיים וחצי, שיושבות ביחד ליד השולחן אחרי ארוחת הבוקר:

“לפניהן על השולחן מונחת צנצנת דבש תמרים.
‘הנה פרח,’ אומרת הילדה משמאל לילדה מימין.
הילדה מימין מסתכלת בתשומת לב בצנצנת ואומרת ‘זה לא פרח, זה תמונה של תמרים’.
הילדה משמאל מסתכלת בה במבט רך, מרימה עלה של כרוב, הופכת אותו
כך שעורקיו הבולטים כלפי מעלה ואומרת לה ברצינות רבה: ‘הנה צב’, ומסתכלת בה במבט דרוך, ממתינה לה.
הילדה מימין מסתכלת בה, מוטרדת, מסתכלת שוב על עלה הכרוב, מסתכלת שוב אליה, פניה רציניים מאוד, לא אומרת כלום, ואז, זיק של צחוק ניצת בעיניה.
הילדה האוחזת בעלה מבחינה בזיק הצחוק ומגיבה אליו בגירגור צחוק.
הילדה מימין מחייכת אליה ושתיהן צוחקות יחד.
‘נכון אנחנו חברות?’
‘נכון.'”

איזה רגע יפהפה הונצח פה! דרמה שלמה של יצירתיות ודמיון, של למידה והבנה, של התקרבות אנושית, רגע ניצני שמכיל בתוכו את הפרח המופלא הטמון בו, יכולתן של כל אחת מהילדות להקשיב לזולתן, להבין ולשמוע גם דברים שלא נאמרים, ולהעריך אותם… כל כך הרבה קסם, ואיזה מזל יש לנו, קוראי הספר, שענת גביש הייתה, ראתה, שמעה ותיעדה!

גביש מתארת קונפליקטים בין ילדים ואיך נפתרו, או כאבים שלמדה לשכך, למשל – לתת להם מקום, לדבר עליהם: “בגן, כמעט תמיד, כשהגננת מציעה לספר לכולם מה קרה, כמו מתרחש קסם. זו הנחמה המושלמת. יותר מחיבוק, נשיקה במקום הכואב יותר מכל פיצוי. זאת נחמת הנראים.”

היא מלמדת אותנו איך לשכנע ילדים לאכול ולאהוב את מה שלא מובן מאליו שירצו, למשל, דייסת כוסמת…

היא מספרת לנו על מעלותיו המופלאות של הגן שבו היא מלמדת, שיש בו ילדים יהודים וערבים, על השיח המקרב שהוא מאפשר.

היא מדברת אתנו על יכולתה לראות את המשפחות שמהן מגיעים הילדים, על פי התנהגותם: למשל – הילד שמרגיע ילדה, כי המים בברז קרים, ומבטיח לה “חכי, אני אחמם לך את המים. תעמדי כאן ונחכה עד שיבואו מים חמים. אני אגיד לך מתי הם חמים”, והיא יודעת: “אפשר לראות שככה אומרים לו בבית. ושככה הוא יגיד לילדים שלו. ושככה זה ימשיך. חכה, שומרים עליך. אני עוזר לך ותכף יהיה בסדר.”

וזאת, בעצם מהותו של הספר: ההבטחה שגם בגן אפשר לראות את הילדים הקטנים שלנו, לשמור עליהם ולהבטיח שיגדלו בטוחים בעצמם ועטופים באהבה.

את הספר חובה לדעתי לתת במתנה לכל גננת ולכל סייעת.

קישור לספר באתר e-vrit

קישור לדף הספר

בימים האחרונים, מאז מותה של המלכה אליזבת, נהפך העולם כולו לאנגלופילי. הכול עוקבים בדריכות אחרי כל ניואנס והבעת פנים של בני משפחתה הדואבים של אליזבת, המלכה הראשונה שהלכה לעולמה בתקופה שבה המצלמות מתקרבות ומתעדות, והאנושות כולה יכולה לבדוק: הזיל דמעה? הנידה ראש? שלחה מבט מקפיא? החזיקו ידיים? שמרו על מרחק? החווה תנועה מזמינה? הנהן? רטן?

כמה קשה להיות כל הזמן חשוף כל כך, עד שכל העולם יכול לבחון מקרוב כל נקבובית וכל שערה בעור פניך…

העולם מתבונן בהשתאות לא רק בבני משפחתה של המלכה, אלא בבריטים בכלל. למשל, בתורים המשתרכים לאורך קילומטרים רבים, מאות אלפי האנשים המחכים שעות ארוכות בסבלנות ובאורך רוח, בתור מסודר שאיש אינו חולם לפרוץ אותו, כדי לעבור על פני ארונה.

בגלל התורים הללו נזכרו ב־Ynet באחד הטורים שבספר How to be an Alien מאת ג’ורג’ מיקש, שבו מתאר מיקש את מסירותם המופלגת של האנגלים לעמידה בתור, שהרי עמידה בתור היא “תשוקה לאומית” עד כדי כך שהאנגלי “יעמוד בתור גם כשיהיה לבדו”. (באותו טור טוען מיקש, בין היתר, שבמשפחות אנגליות נוהגים לעמוד בתור גם בבית, בערב, ושההורים נעצבים אל לבם כשהילדים נפרדים מהם והולכים לעמוד בתור, בדרך למיטה…)

אני מניחה שהכתבה ב־Ynet מתורגמת מאנגלית: לא כתב אותה בעברית מישהו שקרא את הספר של מיקש, אני מתבססת על הטעות בתרגום שמו של הספר How to be an Alien לעברית: “איך להיות חייזר“, נכתב ב־Ynet.

אמנם נהוג לתרגם את המילה alien כחייזר, אבל בהקשר של ספרו של מיקש הכוונה היא סתם לאדם זר, כלומר: למישהו שאינו אנגלי!

מיקש, היגר לאנגליה מהונגריה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. את הספר המצליח מאוד How to be an Alien פרסם ב־1946, ומאז, כפי שהוא מתלונן בהקדמה למהדורה מחודשת שראתה אור כעבור כמה שנים, לא הצליח לחזור על ההצלחה המסחררת, עם הספרים האחרים שכתב.

How to be an Alien מצחיק מאוד. הוא מתאר את האנגלים מנקודת המבט של, ובכן – אדם “זר”, שאת זרותו־לכאורה לא יוכל, כך מסתבר לו, להשיל לעולם. אפשר להבין לְמה הוא מתכוון כשקוראים על חילופי דברים שהיו לו עם אישה אנגליה שהציעה לו להתחתן, אך הוא סירב. לתדהמתה של האישה הוא הסביר לה שאימו לא תסכים לעולם שבנה יינשא לזרה. “אני זרה? אתה הזר!” השיבה לו האנגליה בפליאה. “גם בהונגריה אני זר?” הוא תהה. “כמובן,” היא השיבה, “בהונגריה ובמקסיקו, בכל מקום בעולם!”, שהרי לתפיסתה רק האנגלים אינם זרים…

עניין העמידה בתור הוא רק אחת מהאיפיונים האנגליים שמיקש מתאר. הוא מספר על כל מיני מוזרויות נוספות שלהם. למשל – תשוקתם לדבר על מזג האוויר. ב־continent, הוא אומר, ומתכוון, כמובן, לאירופה – כך היא מכונה אצל האנגלים – אנשים שמדברים על מזג האוויר נחשבים משעממים במיוחד. באנגליה הבסיס לכל שיחה הוא הדהוד הדדי של התפעלות מהשמש או תלונות על הגשם. ואסור למשוחחים לסתור זה את דבריו של זה. אם מישהו אומר: “איזה יום יפה, לא כן?” זולתו חייב להסכים אתו, ולהמשיך באותו קו. רק כך ייחשב בר־שיח ראוי, ואפילו שנון, טוען מיקש…

באנגליה כשמציגים אותך בפני אדם זר, אתה אמור להתעניין כביכול בשלומו: How” do you do?” אבל בשום פנים ואופן לא להשיב לשאלה ולספר מה שלומך… מיקש מתרגם את השאלה לצרפתית כדי להדגים לנו עד כמה היא בעצם מוזרה ומגוחכת…

הוא מקדיש בספרו טור לסגנון הדיבור המאופק, ל־understatement, שהוא סימן ההיכר של אנגלי ראוי לשמו. כך למשל בניגוד לגברים מה־continet שיצהירו על אהבתם ואפילו יירו בעצמם כדי להוכיח אותה, אנגלי מאוהב יגיד לדבריו לאהובתו משהו בסגנון, “את יודעת, אין לי התנגדות אלייך”, או לכל היותר “בעצם, אני די רוצה אותך…”

בטור אחר הוא מספר על התה ששותים באנגליה. במקור, הוא טוען, היה המשקה טעים, אבל האנגלים הרסו אותו כשהחליטו להוסיף לו חלב, והם שותים אותו כול שעתיים או שלוש, החל בחמש בבוקר, שעה שבה המארחת האנגליה (או המשרתת שלה) נוהגת להעיר את אורחיה עם כוס תה כזאת… אל תעז להתלונן! הוא מזהיר את הקוראים, שמא תיחשב זר גס רוח במיוחד…

אחד הקטעים שהצחיקו אותי מאוד היה זה שכותרתו “איך לא להיות מתוחכם, [באנגלית –clever]”. בתחילת חייו באנגליה סבר שכאשר אומרים לו שהוא clever מתכוונים להחמיא לו. רק מקץ זמן מה הבין שהמילה מביעה בוז כלפי זרים, ואמורה למעשה להעליב. “באנגליה לא מנומס להיות מתוחכם, לומר משהו בביטחון. ייתכן שאישית אתה סבור ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אבל אסור לך להצהיר על כך בביטחון עצמי, כי אנחנו חיים בארץ דמוקרטית ולאחרים יש אולי דיעה שונה.”

איך להיות חצוף? איך להתפשר? איך להיות צבוע? איך להתענג על השמחות הקטנות שבחיים (“ומדוע שופטים בבית המשפט העליון אוהבים לאסוף ציפורים נדירות בשעה שציפורים כאלה הן… נדירות, ולכן בכל מקרה לא יוכלו לאסוף רבות מהן…”)? בכל השאלות הללו נוגע מיקש, כמו גם בבלגן מעורר ההשתאות הנהוג ברחובות לונדון, שמתפתלים, משנים את שמם, שמספרי הבתים השוכנים בהם אינם מסודרים ברצף הגיוני, ששמותיהם מבלבלים במיוחד…

את כל זה הוא עושה בשנינות ראויה לציון.

לא מפתיע שהספר הצליח כל כך. בזכות המאמר ב־Ynet חזרתי אליו וקראתי אותו שוב בהנאה.

“מקום 1 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס”, מכריז הכיתוב על עטיפתו הקדמית של הספר. ויש בו גם ציטוט מדבריו של דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה: “מבריק… מובטח כי יגרום לכם לחשוב מחדש על דעותיכם ועל ההחלטות החשובות ביותר שלכם.”

אחרי שקוראים את הספר, שני המשפטים הללו אינם מפתיעים. אכן, הוא מבריק ומאלף, ולא פלא שזכה להגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר.

הוא נקרא בשטף, ברצף ובעניין רב, ומעורר מחשבות רבות.

אחת ממעלותיו היא שבסופו של הספר, אחרי שערך בו דיונים מפורטים בסוגיות שונות, כולל דוגמאות, הסברים ומסקנות, מביא אדם גרנט מעין סיכום תמציתי ומסודר של שלושים העקרונות שיכולים להנחות אותנו אם ברצוננו “לשפר את מיומנויות החשיבה־מחדש” שלנו. אלה עצות שימושיות שכדאי מאוד לשנן ולזכור, כי הן יכולות להועיל מאוד בהרבה מצבים בחיי היומיום, בתקשורת בין־אישית בעבודה ועם חברים ובני משפחה.

לאורכו של הספר שזור רעיון אחד מרכזי: אפשר לחלק אינטראקציות בין־אישיות לארבע קטגוריות: התובע, המטיף, הפוליטיקאי והמדען. שוב ושוב מראה גרנט איך מתפקדים כל אחד מאלה במצבים שונים, ומדוע מוטב לנו לרוב לנהוג כמדענים: אלה שמטילים ספק ובוחנים מחדש את הנחותיהם, אלה שששים לגלות טעויות בחשיבתם, ואינם נבהלים אם מעמתים אותם עם טעויות כאלה, כי מטרתם היא חקר האמת, וכל איתור של טעות מקרבת אותם אליה.

“התובעים” הם אלה שמזהים פגמים בהיגיון של בני שיחם ומציגים טיעונים “כדי להוכיח להם את טעותם ולזכות במשפט”.

“המטיפים” הם אלה שחשים שהאמונות המקודשות שלהם נתונות לאיום, ומתחילים לשאת דרשות “כדי להגן על האידיאלים” שלהם ולקדם אותם.

“הפוליטיקאים” הם אלה אשר “מבקשים לכבוש את לבו של הקהל” ולכן “יוצאים במסע הסברה ושתדלנות” כדי לזכות בתמיכת הבוחרים.

רק המדענים מוכנים להטיל ספק במה שידוע להם, רק הם סקרנים באשר לדברים שאינם יודעים, ורק הם מוכנים לעדכן את דיעותיהם, “על סמך נתונים חדשים”.

ומה קורה כשבני אדם בוחרים באחת העמדות האחרות, לא בזאת של המדען? גרנט מתבל את דבריו בסיפורי מקרים מרתקים. למשל – בזה של מייק לזירידיס, האיש שהגה את הרעיון של מכשיר בלקברי כאמצעי אלחוטי לשליחה וקבלה של אימיילים. בקיץ של שנת 2009, מספר לנו גרנט, “כמעט מחצית משוק הטלפונים החכמים בארצות הברית היו של בלקברי”, אבל חמש שנים אחרי כן “צנח נתח השוק שלו לפחות מאחוז אחד.”

מה קרה? מייסד החברה סירב לחשוב מחדש. הוא היה בטוח שאנשים רוצים רק לנהל שיחות עבודה ולשלוח אימיילים מהמכשיר שנמצא אצלם בכיס, ולא מעוניינים “להחזיק מחשב שלם שיש בו אפליקציות של בידור, כמו אלה שיש להם בבית.” הוא כמובן טעה טעות מרה. המהנדסים שלו ניסו לשכנע אותו להוסיף דפדפן אינטרנט, אבל הוא סירב.

האם קוצר הראות שלו נבע מאינטליגנציה נמוכה? להפך: לדברי גרנט “מחקרים מגלים שככל שרמת האיי־קיו שלנו גבוהה יותר, כך סביר שנלך שבי אחרי סטריאוטיפים, כי יש לנו יכולת מהירה יותר לזהות דפוסים חוזרים.”

כמו כן, כולנו נוטים לדבוק ברעיונות שתומכים באמונות שלנו. “ההטיה האהובה עלי היא הטייית ‘אני לא מוטה'”, כותב גרנט ומוסיף: “מתברר שאנשים חכמים נוטים יותר ליפול למלכודת הזאת. ככל שהם מבריקים יותר, כך הם מתקשים לראות את מגבלותיהם שלהם. כשאדם ניחן בחשיבה מפותחת הוא עלול להיות גרוע בחשיבה מחודשת.”

כמה מהסיפורים שגרנט מביא מפתיעים מאוד, מה גם שהוא יודע איך להציג אותם כך שיפתיעו. כך למשל תיאר ניסוי שבו נבחנו תגובותיהם של הנבדקים כדי לזהות דפוסים: איך ינהגו אם יתקפו את עמדותיהם הבסיסיות בחיים? מי ירגיש מאוים? מי ירגיש משועשע? מי יראה בכך התנסות נעימה? מי יכעס? הופתעתי כשגרנט סיפר על התגובות של אחד המשתתפים בניסוי, סטודנט שכעס מאוד, והרגיש רע בעקבות ההשתתפות בניסוי. גרנט מצטט דברים שאותו סטודנט כתב כעבור שנים רבות, ואפשר היה לראות בהם איך עמדותיו בצעירותו יכלו למעשה לנבא את התנהגותו החריגה בבגרותו. לא תפסתי מניין גרנט יודע פרטים מדויקים כל כך על הסטודנט ההוא ועל דברים שכתב בדיעבד, עד שחשף את זהותו המוכרת היטב לכולנו, וכל הפרטים נעשו מובנים יותר.

כאמור, עצותיו של גרנט מעשיות, וחלקן אפילו ממש טכניות, עד כדי כך שכל אחד יכול לשנן אותן, להפנים את השיטות ולנסות ליישם אותן. כך למשל הוא מסביר איך אפשר לשנות עמדות של אנשים אחרים, ואיך להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות. היו קטעים שנעצרתי ונזכרתי במציאות הפוליטית הישראלית: איך ניסיונות השכנוע של מתנגדי נתניהו רק מחזקים את מעמדו בקרב חסידיו: “מה שלא משנה את דעתנו עשוי לחזק את אמונותינו הקיימות”, גרנט מספר בפרק שבו הוא מתאר איך שכנע “לוחש חיסונים” את אמו של תינוק קטן לחסן את בנה, בניגוד לעמדתה הראשונית. אותה אימא סיפרה שעד שהגיעה לשיחה עם לוחש־החיסונים היא הרגישה שאחיות מתנשאות תוקפות אותה. והרי זאת אחת הטענות של חסידי נתניהו: אתם מתנשאים, אתם תוקפים אותו ואותנו, וככל שתתקפו אותו יותר, כך נגביר את התמיכה בו. כדי לשנות עמדה של מישהו יש לנהל אתו שיח מקשיב, לשאול אותו שאלות, להבין את עמדותיו, להגיע לשיחה מתוך גישה של ענווה וסקרנות: “אנחנו לא יודעים מה עשוי להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות, אבל אנחנו באמת להוטים לדעת”, שכן המטרה אינה “לומר לאנשים מה לעשות”, אלא “לעזור להם לפרוץ את מחזור הביטחון העצמי המופרז שלהם ולבחון אפשרויות חדשות”. תפקידו של מי שמנסה לשכנע “להציב לפניהם מראה כדי שיוכלו לראות את עצמם ביתר בירור, ואז לתת בידיהם די כוח לבחון מחדש את אמונותיהם ואת ההתנהגות שלהם.”

אני מכירה אנשים שאין להם ספק: אי אפשר לשנות את הזולת, את עמדותיו ואת דיעותיו. האם הספר שלפנינו יצליח לשנות את דעתם?

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: “בבאזל הקמתי את מדינת היהודים”.

הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?

עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.

בפרק הראשון, “בימוי והפקת הקונגרס בבאזל”, נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: “האולם”, “השחקנים”, “התלבושות”, “ההצגה”, “הבמאי” ו”השחקן הראשי”. מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.

כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש”בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח”: הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו “התמרד” וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – “אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר”, אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: “כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם”. הוא הסביר גם ש”מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו.”

מסתבר שהרצל “ביים את הפוליטיקה”, ועשה את זה “בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב,” שכן היה במהותו “איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה.” הרצל ראה בקונגרס הראשון “בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית.”

הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם “הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית”. מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. “היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות”, כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים “נחוצה לטבע כמרה לדם.” היטלר אמר לימים כי “מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר.”

הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, “והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד ‘טאנהויזר’, אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה.”

כותב המאמר טוען כי ואגנר “יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה”, וכי “הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו.” לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ”טאנהויזר”, שכן האופרה “עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש”. הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: “אמני הזמר מנירנברג”, “כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו,” וזאת מכיוון ש”אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר.” בעיני הרצל, כך נטען במאמר, “העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים”, כדבריו.

לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. ” ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות”. עד כדי כך!

הפרק הבא הוא “[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ”ן”. כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ”הפקה בין־לאומית”. גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: “הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית”, הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: “”מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד”ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!”

יחי המלך! לא פחות!

מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל “הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא”, לכן “לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני”, ומוסיף כותב המאמר: “יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית.”

בפרקים הבאים “[מיתוג] ליליין והציונות”, שכתב חיים פינקלשטיין, “[שיווק] שלום עליכם כ’סוכן השיווק של הרצל”, מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.

הפרק “הנפשות הפועלות בחיי הרצל” מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני “תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו.” מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.

הפרק “הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)” משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.

הפרק “המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)” מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.

בפרק “ממחזה לחזון מבוא למחזה ‘הגטו החדש'”, שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה “מה שהביא למהפך”. לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא “המשך ישיר של ‘הגטו החדש'”, והרומן “מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר.”

הפרק הבא מרתק ממש. המחזה “הגטו החדש” מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: “התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי” (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל”בעיה” שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: “אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך.” עורך הדין מזועזע: “זאת הנחמה שלך?”

עוד מסביר הרב ואומר ש”האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו”, ולכן… יש בה “גם דברים טובים”… כמו כן הוא מסביר ש”החוק מגן עלינו” וגם ש”חומות הגטו נפלו.” עורך הדין היהודי משיב: “החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה,” והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי “יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים.” מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!

המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם “המתבוללים”, היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)

בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור “פגישותי עם תיאודור הרצל” שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.

מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.

למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ”עידן העבודה”, “המדינה הגדולה” חייבת לנסות
לחלוק גם את ההון המסורתי.

[…]

יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן “למען העם הנורווגי”. מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.

הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.

סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.

את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?

באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: “155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?” רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש”תוקף” פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג’קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.

בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?

התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.

ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה”מיתוסים” השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם “כמדינה אנטי-פשיסטית”, ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, “לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח”, כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.

אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה “הכול צריכים להיות שווים”, אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.

קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: “גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות.”

לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.

הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.

פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.

הנה כמה דוגמאות:

“שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם”.

“לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?” אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!

“בלי לעבוד לשם כך?” אולי – בלי לפעול למען…?

עוד דוגמה:

“השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם.”

את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: “בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר”?

ועוד אחת:

“גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה.”

שבה? לא הבנתי במה.

ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו “חליפות, הנושאות טלאי צהוב”? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות “הנושאות”?

וכאן:

“דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם.”

“נשאר ללא רבב?” מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!

והפסקה הזאת: “איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?”

טוענים “כך”? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב “מבטאים זאת בגלוי, או במפורש”? ומה פירוש “בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי”?

ולא אזכיר שיבושי לשון כמו “זה את זו” במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, “שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה”: הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.

היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה “המבוגרת” (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) “הייתה בת שנתיים” ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.

חבל!

בעצם – מה אכפת לי ממייגן מרקל, מבעלה הנסיך הארי, ומכל בני משפחותיהם? הרי אין לכל אלה שום נגיעה לחיי, וגורלם לא יכול להשפיע עליהם בשום צורה.

ובכל זאת – עובדה: הרכילות מרתקת אותי, ועוד יותר מכך – הסקרנות והרצון לנסות ולהבין איך פועלים המנגנונים הנפשיים שמאפשרים לבני תמותה להרגיש שהם אכן ראויים לזכויות היתר שמעניקים להם המעמד והתואר־מלידה. איך נראה מבנה האישיות של אדם שמותר לו (שהוא חייב!) לבזבז מיליונים על עצמו, בגדיו, הנאותיו? זאת, בין היתר, הסיבה לכך שעניין אותי כל כך הסרט התיעודי “קינגמייקר”, העוסק בחזרתה של אימלדה מרקוס למרכז הבמה בארצה, וזאת בין היתר הסיבה לכך שקראתי בעניין (אך ככל שהתקדמתי בקריאה הוא הלך ופחת, אני מודה…) את הספר החדש של העיתונאי והסופר האנגלי טום באואר.

הספר ראה אור ב-21 ביולי (השנה, 2022), ובו ביום קניתי אותו בלחיצת כפתור, בקינדל של אמזון.

מטרתו של באואר ברורה ומובהקת: לקפד, לפחות באופן מטפורי, את ראשיהם של השניים, מייגן והארי, ולהגן מפניהם על בית המלוכה האנגלי ובעיקר על המלכה, שהיא, לדבריו, סמל של יציבות שלטונית. המלכה “איננה סתם עוד איזו ידוענית,” (מה שמייגן מרקל לא הצליחה להבין, לדבריו). היא “מייצגת את הזהות הלאומית הבריטית, ואת ערכיה: חמלה ונדיבות.” לדעתו של באואר רק בזכות המלוכה החוקתית הנהוגה בבריטניה ניצלה ארצו מהגורל המר של שלטון דיקטטורי ששכנותיה נאלצו לא פעם להיכנע לו.

למקרא הדברים הללו הבנתי שסקרנותי בעניין בית המלוכה האנגלי אפילו מוצדקת!שהרי הם לא סתם פרזיטים שניזונים מהקופה הציבורית, יש להם, בעיני האנגלים לפחות, תפקיד ציבורי רב ערך ומעלות! והנה, לא רק שהארי, נכדה של המלכה, ואשתו הגרושה־האמריקנית, אינם מבינים את כל כובד האחריות, הם אפילו משתדלים לפגוע במלכה בפרט, ובמוסד המלוכה בכלל!

לא קשה להבין מי היו המקורות שסיפקו לבאואר את התחמושת כדי לתקוף באמצעותה את מייגן ואת הארי. ברור לגמרי שאחד החשובים שבהם היה – אביה, תומאס מרקל, שלא מפסיק לעשות לה בושות. זכורה כמובן השערורייה שקדמה לחתונתם של הארי ומייגן, כשמרקל האב, בניגוד לתחנוניהם של בני הזוג המאורסים, עשה יד אחת עם צלמי הפפרצי ואפשר להם לצלם “מרחוק”, כביכול, את הכנותיו לחתונה. נוספו לכך שני חצאי האחים של מייגן, שגם הם לא מפסיקים לעשות לה בושות. כך למשל אחיה מצד אביה פרסם מכתב פומבי שבו “הפציר” בהארי לבטל את החתונה. די היה במבט חטוף באותו מכתב כדי להבין מאיזו משפחה עלובה הגיעה מייגן: מכתב מביש, עילג, רצוף טעויות בסיסיות באנגלית, שניסוחיו מעידים על בורות מוחלטת של כותבו.

(כבר במילים הראשונות אפשר להבחין באנגלית העלובה: “Its not to late” במקום “It’s not too late”, וכן הלאה, גם בהמשך. שלא לדבר על התוכן המביש.)

אבל אלה רק הפרטים הקטנים. האב סיפק לטום באואר שפע של פרטים עסיסיים לא רק על בתו, אלא גם על על גרושתו, דוריה, אמה של מייגן שהייתה היחידה שהגיעה לחתונת בתה עם הנסיך: באואר כותב למשל שדוריה הייתה אם מזניחה, בטלנית, מכורה לסמים…

וכמובן שאינו חוסך שום פרט משפיל ומביך בנוגע למייגן. הוא פסל בדיעבד אפילו פרטים מעברה שבהם נהגה להתגאות. היא נוהגת למשל לספר בגאווה איך כשהייתה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה, התרגזה מפרסומת שראתה בטלוויזיה ובה נאמר כי “נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים”. 

בנאום שנשאה באו”ם סיפרה: “אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה־11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית,” מייגן המשיכה והתגאתה בכך שקיבלה מכתב תשובה אישי מהילרי קלינטון, וגם הצליחה להשפיע על פרוקטור וגמבל ששינו, בזכותה, כך היא בטוחה, את הפרסומת!

עלי להודות שגם אני התרשמתי מאוד, הן מהנאום של מייגן באו”ם, מהחן והקסם שקרנו ממנה, והן מהיוזמה שלה, כבר כשהייתה בת אחת עשרה. די מאכזב לקרוא את – כנראה – האמת שמעבר לדברים: אביה טוען כי הסתיר מפניה שהיא לא הייתה היחידה שכתבה להילרי קלינטון, והיא לא היחידה שכתבה לפרוקטור וגמבל, ושאת ההישג המופלא אינה יכולה באמת לרשום על שמה…

וגם אלה פרטים זניחים, נוכח המתקפה הארסית, האינסופית, על דמותה של מייגן. דוגמה אחת קטנה – הסיפור על המניקוריסטית שהיא הביאה עד דמעות, רק משום שזו העזה לפתוח את הפה ולומר לה משהו בשעה שטיפלה בציפורניה, ולא הבינה שאסור לה לפנות אל ה”כוכבת”־בעיני־עצמה (זה קרה כמה שנים לפני שמייגן הכירה את הארי), שכן מעמדן כה שונה! או – שלל החברים שנטשה לאורך חייה, מהרגע שבו חשה ששוב אינם יכולים לשמש אותה לצרכיה (עד כדי כך שאל מילון הסלנג האנגלי נוסף פועל: to meghan markle, שפירושו – לזרוק מישהו שאין בו עוד תועלת…).

הדמות המצטיירת לאורך הספר היא של אישה שאפתנית, חומרנית, סוחרת ממולחת שעיקר עניינה ברווחים הכספיים שהיא יכולה להפיק מכל אדם ומכל מצב. תככנית בלתי נלאית, יומרנית, בעלת אגו אינסופי וביטחון עצמי מופרז, שהוא, לדברי אביה, תולדה של הפינוק שפינק אותה בילדותה. שקרנית שלא מהססת לספר בדותות על ילדותה ונעוריה – היא טוענת שנאלצה לעבוד כבר בילדותה, אביה עומד על כך שסיפק תמיד את כל צרכיה (ולא מתבייש לחשוף את חשבונות שכר הלימוד שלה באוניברסיטה שהוא ממשיך לדבריו לשלם), היא מספרת שהייתה עדה למהומות הרחוב שפרצו בעקבות הריגתו של גבר שחור, הוא טוען שאסף אותה מבית הספר והרחיק אותה מזירת האלימות. היא מעידה על התנכלויות גזעניות, הוא מכחיש בכל תוקף שסבלה אי פעם מגזענות. היא טוענת שלא ידעה כמעט כלום על בית המלוכה ועל הארי, לפני שהכירה אותו, חברתה מילדות סותרת את דבריה. בתחילת חיי הנישואים שלה העידו שני בעליה שמשפחתם העניקה לה את הבית שמעולם לא הכירה. שני הוריה נדהמו, כי לדעתם גדלה בשתי משפחות אוהבות ומטפחות…

מדי יום מתפרסמים בעיתונים אנגליים “סקופים” מתוך הספר: למשל, איך מייגן דרשה ממפרסמים שהצטלמה אצלם שיעצבו בפוטושופ את אחת מכפות רגליה, שכן “שוחטים” אותה, לדבריה, ברשת, רק משום שאחת הבהונות שלה ארוכה מדי… או – תביעתה להתאכסן אינקוטגניטו בבית מלון בקנדה, בימים שאיש בכלל לא הכיר אותה ושמה לא אמר שום דבר לאף אחד…

אפילו את הקריירה שלה כשחקנית באואר פוסל. לדבריו, מרקל לא הייתה מוכשרת במיוחד: בניגוד לשחקניות אופי שיכולות לגלם כל דמות, היא הייתה מסוגלת להציג רק את עצמה, וגם בכך חסרה לה לדבריו הכריזמה הנחוצה: “היא לא שידרה שום קסם.” מייגן, לדבריו, “ידעה להציג את הצרכים והרצונות שלה עצמה, לא את אלה שהתפקיד דרש”, ובמקום להבין שהיא לא מוכשרת במיוחד במשחק, טענה שכישלונותיה נובעים מגזענות.

באואר מקפיד לפתוח את הספר בתיאור מחמיא מאוד לאופן שבו מייגן התקבלה בציבור האנגלי בכלל ובמשפחת המלוכה בפרט, וזאת כנראה כדי לסתור את טענתה הבסיסית שלפיה נדחתה ממניעים גזעניים.

אחת התכונות הבולטות שלה, לדברי טום באואר, היא השתלטנות שלה, שמתבטאת בכל מעשה ואירוע שהיא משתתפת בו. כך למשל לא הרשתה לאף אחד לצלם את חתונתה הראשונה (אביה מרד בצו וצילם אותה!), וכך שוב ושוב, לאורך כל הדרך, בכל דבר ועניין. היא ניסתה למשל להכתיב כיצד יראו כל הפרטים בחתונה המלכותית, וכשמישהו התנגד לה, התוצאה הייתה קשה. זכור היטב הסיפור שלפיו קייט, אשתו של ויליאם, פרצה בבכי במהלך ההכנות לחתונה של מייגן, בעקבות דברים שאמרה ועשתה הכלה, ואילו מייגן, בריאיון המפורסם אצל אופרה וינפרי, שנערך ככעבור כשלוש שנים, טענה שההפך הוא הנכון: דווקא קייט היא זאת שגרמה לה עצמה פרוץ בבכי…

גם הארי יוצא מאוד לא טוב מהספר. הוא מצטייר כצעיר מבולבל, לא חכם במיוחד, מפונק וקפריזי, שאשתו שולטת בו ביד רמה. לדעתו של באואר הארי, שמרבה לדבר על אמו, בכלל לא מבין את המורשת שלה, למשל – כיצד נהגה להשתמש בעיתונות לצרכיה (הארי מדבר על כך שדיאנה נפלה קורבן לעיתונאים, אבל באואר קובע נחרצות: אף אחד לא אילץ אותה לנסוע לא־חגורה במכונית שנוהג בה שיכור פרוע!). לדעתו הארי גם לא קולט שאמו, כבת מלוכה אמיתית, פעלה במשך שנים למען הציבור, ולא כדי לקדם את עצמה, כפי שנוהגת אשתו, ולכן אין באמת דימיון בין השתיים.

הקריאה שהתחילה בסקרנות הסתיימה בתחושה של סלידה רבה. לא רק כלפי מייגן והארי, אלא – כלפי מוסד המלוכה כולו. ויסלחו לי כל הרויאליסטים, שרואים במלכה דמות מופת נערצת. האם יעתיקו את הערצתם גם לבנה המזדקן ולאשתו? ימים יגידו.

עם עליית המדרגה במבצעי אצ”ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו “רצח לשם רצח”, ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו “הבריונים אחוזי טירוף הדמים” ו”הפורשים המרצחים”.

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: “כורדים ואחרים, אנשי אצ”ל, מתפארים בדיר יאסין”.

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי “מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים”, הסביר גלילי את מעשי הזוועה: “אף שם רבים מלח”י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה”.

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: “לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות”.

הרמטכ”ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: “האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

“על מה הסדרה?” שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה “הנערים” שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח’דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ”נקמה”. מי הם, אם כן, “הנערים ‘שלנו'”? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל “לאחר זמן מה של צפייה” חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג’נדה המלווה אותה, שכן היא “מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה,” והיא “הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם.”

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה “על מה הסדרה”? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: “הסדרה נועדה להבין פשע שנאה.”

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו “עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד” כי הכותבים לא שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לומר?” והוא מוסיף: ” – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה.” לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לחקור?” וגם מהו “הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת.” וליתר דיוק: “במקרה הזה השאלה הייתה ‘מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'” 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים “לקח” את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו “שכחו” כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר “אנחנו חיים כאן”. חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד “הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה’הפרד ומשול’ של מדינת ישראל” שהרי “בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב.” חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח’דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם “אנחנו חיים כאן,” ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם “לִזְכוּתם על העיר” שבה הם גרים והדגישו ש”את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק.”

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי “סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים.” כמו כן הוא טוען כי “הדיון הציבורי שהתנהל בעניין ‘הנערים’ הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני,” שכן “הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות.” 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי “ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון”, שכן “חשיפה לגרסה מדודה של האיום” מאפשרת בשני המקרים “לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד,” ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש”בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם.” ולכן, היא טוענת, “היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות.”

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל”פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה “יכולה ‘לא לעוות את המציאות'”? שהרי “כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה.” האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת “את הנחות היסוד הבעייתיות של ‘האמת’ החדשותית”?  קיבלנו בסדרה “סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה” שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש”קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי.”

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, “צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני” רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, “להיות ראוי להיות אחד מהם”, ולשם כך “היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני”.  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה “מיליוני מזרחים”, וש”בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח’דיר”, שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: “גם היום המזרחים שצווחים ‘רק ביבי’ ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית.”

גם המאמר “זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית” שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא “סמל של קדמה, נגישות ונוחות”, היא, בעבור הפלסטינים רק “עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות.” היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה “השופט הוא אויבך”, ומסכמת: “יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב”כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי.” בעיניה הסדרה איננה אלא “עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם.” 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת “בבית”? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, “עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו”, בימים ששרר לדבריו בירושלים “חושך מוחלט”, בעקבות “החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח’דיר”. אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, “אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר ‘פאודה’, אבל הפוך?” תאופיק משיב לו: “כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים.” 

 

מוקי הדר שימש במשך שנים ככתב שטח ב”מבט”, עורך בכיר בתוכנית “בוקר טוב ישראל”, וגם השתתף ב”במבט שני”, וב”יומן”.

לאחרונה הוציא לאור ספר שבו תיעד את הטורים שאותם כתב בשנים האחרונות  ב”אבן שהם”, כתב העת המקומי של שוהם, עיר מגוריו.

הטורים נפרסים על פני עשור, וגם כשהם עוסקים בעניינים שלכאורה אבד עליהם הכלח, כאלה ששייכים כבר להיסטוריה מבחינת האירועים שבהם הם מתמקדים, הם ממשיכים להיות רלוונטיים, אקטואליים ומעוררי מחשבה.

כך למשל הטור “אותות מלחמה”, שכתב “בדרך לקלפי”, באחת ממערכות הבחירות בעבר. הוא מתאר בו את שלל אותות המלחמה שזכה בהם, החל בששת הימים וכלה בצוק איתן, ומסביר שבכוונתו לענוד את כולם בדרכו אל הקלפי, כדי למקד את תשומת הלב בעיקר, “שאלות של חיים ומוות” ולא בטפל, “ציוצים של יאיר נתניהו והשפם של עמיר פרץ”. השפם של פרץ ממקם אותנו בבחירות של 2019, שנראות עכשיו רחוקות כל כך, אבל הנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של עוד מערכת בחירות, ושוב לא מתקיים “דיון רציני בשאלה מה בעצם עדיף למדינת ישראל, שיח של שלום או שיח של מלחמה,” אף על פי ש”אין הזדמנות טובה יותר מאשר מערכת בחירות, כדי לשתף בדיון כזה את האזרח הישראלי, שקולו יכול באמת הפעם להשפיע על עצם חייו.”

תובנות מהסוג הזה זרועות לאורכו של הספר, וההקשרים שבהם הן מופיעות מעניינים ומעוררי מחשבה.

הספר נפתח בטור העוסק בתחום שבו התמקד הדר בעשייתו המקצועית. הוא נקרא “מפליני ועד פרשננו באולפן”, והדר מאיר בו תופעה שבולטת מיד לעין, לאחר שהדגיש אותנו למעננו: השינוי המהותי שהתחולל בעשורים האחרונים באופן שבו הטלוויזיה מטפלת באקטואליה.

בראשית דרכם, הוא מספר בקריצה, שאפו הכתבים להיות “פליני”: כלומר, ליצור כתבות מושקעות, קולנועיות, כאלה שצולמו בשטח, עברו עריכה מוקפדת, כתבות שצירפו אליהן קטעי סאונד מתאימים, ובקיצור – עבדו עליהן קשה וביסודיות. ואילו היום, כך הוא מראה, וכמובן לגמרי צודק, אין מדובר כמעט בכתבות שטח. מי שנמצא במרכז התמונה אינו האירוע המסוקר, אלא הכוכב, המגיש, ה”טלנט” או הכי טוב “הפרשן”, שיושב בדרך כלל באולפן ומדבר את עצמו לדעת. גם אם כתב מגיע לשטח, הוא במרכז, לא האירוע החדשותי שאותו נשלח לסקר. הדר מציג בפנינו דוגמה מאירוע כזה שבו נכח: “הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו,” הוא כותב, וממשיך: “ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג’נין, במבצע ‘חומת מגן’. הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה”ל.”

העדות הזאת מדהימה. לא פחות.

כפי שאפשר כבר להבין, הדר אינו מהסס להביע בעקביות ובשכנוע רב את השקפת עולמו ה”שמאלנית” – כך מכונה כיום מי שדוגל בשיוויון זכויות אזרחי, ונבהל ונגעל למשל מגזענות. בטור “גזענות כפי שחוויתי בעצמי” הוא מתקומם נגד “ההצעה להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים בגדה” ומתאר אירוע גזעני שנכח בו ב-1970, באחד מביקוריו בארצות הברית. הדר נקלע למסעדת דרכים קטנה, צמודה לתחנת דלק, לשם הגיע עם חבורה של גברים. כולם היו תיירים, חוץ מסטודנט אמריקני שחור אחד. לתדהמתו, סירבה המלצרית לשרת את אותו סטודנט והודיעה לחבורה שרק אם חברם השחור יצא מהמסעדה, תוכל לקבל מהם את הזמנתם. הסטודנט האמור ויתר מיד, אבל חבריו קמו במחאה ועזבו את המסעדה.

“אני מצפה מכל אדם מוסרי לעשות מה שעשינו במסעדה,” מסכם הדר, וזאת “אם יחליט שר הביטחון וראש הממשלה להיכנע לגחמות מתנחלים להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים”.

יש טורים מחרידים ממש, שבהם הדר נזכר באירועים מהעבר, למשל הטור “איזהו  הגיבור? חזרה מדדממת אל גבעת התחושת, עם המפקד עובד יעקובי”, שבו מתברר כי הקרב בגבעת התחמושת הוא לא רק סיפור הגבורה שנצרב בתודעה של כולנו, אלא בעיקר – פשלה גדולה של המח”ט, מוטה גור, ושל מפקדי הגדודים, “שהחליטו להיכנס לקרב על ירושלים בלילה – ללא מודיעין, ללא מפות, ללא זמן להכין את הקצינים והחיילים ללחימה.”

בפרק שבא מיד אחריו, “משחקים באש, הפיתוי ליזום פעולה נגד איראן יכול להצית תוצאות לא צפויות, כפי שלמדנו מהמקרה הירדני” הוא מראה לְמה הובילו פרובוקציות שיזמה ישראל. באוקטובר של שנת 1965,  כדי לנסות ולהשתלט על שטחים חקלאיים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, שלחה לשם ישראל חקלאים־לכאורה כדי שיעבדו עם טרקטורים האדמות שלא היו שייכות ליישובים הישראליים, תוך הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. הירדנים הגיבו בכך ששלחו טרקטוריסטים משלהם, ובהמשך – ירו על הישראלים. בעקבות אותה תקרית איבדו לדבריו הירדנים את האמון בכנות עמדותיה של ישראל, ולכן נגררו כשנה וחצי אחרי כן למלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה כיבוש הגדה המערבית ובעקבותיו – “מפעל” ההתנחלויות. “יש מי שיאמרו, בפרספקטיבה של חמישים שנה, שמוטב היה כי ירדן לא הייתה נכנסת כלל למלחמת ששת הימים, וכך לא היינו צריכים עד היום להתמודד עם הבעיה הפלסטינית המדממת,” הוא מוסיף. חומר למחשבה.

גם הטור “הכול בגלל מסמר קטן, משל על פרסות סוסים, על הסכמים מדיניים וגם על ואליד דקה” מעורר מחשבות. הוא מראה כיצד סירובה של ישראל לאפשר לאסיר פלסטיני להתייחד עם אשתו “הטבה שישראלים רוצחי ערבים כמו עמי פופר או רוצח רבין יגאל עמיר זכו לה ואף העמידו צאצאים”, גרם לכך שהמשא ומתן עם הפלסטינים התפוצץ. בגלל הוואקום שנוצר בעקבות ההפסקה של שיחות השלום, הכניס אבו מאזן את החמאס לממשלתו. “ישראל הגיבה בזעם והודיעה סופית כי אין פרטנר”, והדר קובע: “כך נפלה הפרסה מרגלו של הסוס.”

מכאן ההתפתחויות היו מרות וקשות: חטיפתם ורציחתם של שלושת הצעירים היהודים. מעצר של חמש מאות אנשי חמאס בגדה. כמה טילים ופצמ”רים על יישובים בארץ. “צוק איתן”. מבול של טילים על ישראל והפצצות עזות ברחבי רצועת עזה. שבעים ואחד הרוגים ישראלים, יותר מאלפיים הרוגים בעזה, והרס עצום של מבנים ותשתיות ברצועה. האם כל זה באמת היה נמנע אילו התירו לאסיר הפלסטיני להתייחד עם אשתו? אין לדעת. אבל רצף האירועים שהדר משרטט מעורר מחשבות.

יש טורים משעשעים, למשל הטור “גם דובים וגם יער”, שבו מסביר הדר “איך למדתי ששיעורי האנגלית בתיכון לא מספיקים לשרוד על גבול קנדה” (רמז: ההבדל בין bear ו–beer…)

ויש טורים מרגשים. למשל – הטור “שעות, דקות, שניות, אהבה הירואית ששרדה את תקתוק השעון. סיפור אמיתי ליום השואה”, שבו הוא מתאר כיצד התחקה על עקבותיו של סיפור מדהים: חסיד אומות עולם וצעירה יהודייה שהסתיר אותה בתוך מגדל השעון של עירו.

טור מרגש אחר הוא “יום העצמאות של ז’ק ברנס” שאותו הקדיש הדר לשכנו. הדר מתאר את קורות חייו של אותו ברנס, שהגיע מילדות של עוני ומחסור עד לדוקטורט בכימיה, איך נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו, אך לא ויתר, ובמאמצים מעוררי השתאות והערצה הצליח בכוחות עצמו בלבד ללמוד לבחינות הבגרות, להתקבל לאוניברסיטה ולהמשיך ולהתקדם. איש מעורר השראה!

הספר כולו מעורר השראה. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו שורות וקטעים כדי להתעכב עליהם ולחזור אליהם בעתיד.

יש לי רק הערה אחת: מוטב היה אילו צוין לצד הכותרת של כל טור התאריך שבו נכתב, שכן הם אינם מסודרים בספר באופן כרונולוגי. תוספת כזאת הייתה יכולה להקל על הקורא ולמקם אותו יותר טוב בתוך ההקשר שבתוכו הופיע.

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, “שם מאפשר”. שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ’, אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג’יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.

גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו”בלתי ניתן לערעור”. אבל, טוען סוסקינד, “עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו.”

השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.

האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?

דיונו של סוסקינד מרתק.

הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה”לודיטים”, על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה “תגרום לחורבנם” של נתיניה, “תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד.”

לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג’והן פ’ קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני “גל חדש של עקירה כלכלית”, עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה “להכריע” את יוצריהן של ההמצאות.

סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.

בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, “צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה”, שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

בפרק המרתק “מהפכת הפרגמטיות” מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי “עזרה” של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero “למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק.” מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק “לדעת” את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!

מסתבר, אם כן, ש”האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה”, ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.

מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?

סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: “השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול”: המכונות, לדברי סוסקינד, הן “קיפודים טפוסיים”: הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל “אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות”, לעומת בני האדם שהם “שועלים גאים”… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות “שועליות”, אבל לדעתו “במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים.”

אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי “רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, ‘אהבה ועבודה'”, והסוציולוג מקס ובר, טען כי “המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית”, שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב  הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)

וכאן מציע סוסקינד מגוון “פתרונות” שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים “להתנדב” לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?)  – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.

סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.

הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?

איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?

האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?

ומה, אם בכלל, “מוכיחה” הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג’, אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.

Daniel Susskind
A World Without Work
Technology, Automation, and How We Should Respond

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

בתחילת שנות השבעים שירתי כפקידת מבצעים בבית הספר לטיסה בחצרים. הטייסת נקראה “ראשוני”: השלב שבו החניכים יצאו לסולו הראשון שלהם על פוגה. בסוף שלב זה גדלו מאוד סיכוייהם לסיים את קורס הטיס בהצלחה, לפיכך הם נדרשו במהלכו להחליף את שמות המשפחה שלהם: לעברת אותם. 

אני זוכרת את ההתכנסות של המדריכים, טייסים צעירים שהיו מבוגרים מפרחי הטיס בשנים ספורות, איך ישבו ביחד, התלוצצו, התבדחו ואגב כך גם החליטו איזה שם עברי יקבל כל אחד מהחניכים. היו שם הרבה הראל, שחק ורום, מה שמיכל רום מכנה בספרה “שמות של טייסים”… (אני זוכרת חניך אחד – בסופו של דבר הוא הודח מהקורס – ששמו היה, כמדומני, עאדקי. הוא היה בין היחידים שהתקוממו. הוא לא רצה לשנות את שמו, והיה לו אפילו טיעון מוצדק, שלא הועיל לו: למה עזר ויצמן נשאר עם שם “גלותי”? למה לו מותר ולי אסור…?)

ספרה המרתק של מיכל רום מתבסס על הדיסרטציה שכתבה בחוג ללימודי מגדר (בהנחייתם של פרופסור אורלי בנימין ופרופסור חיים חזן). נושאו עניין אותה מאז שעמדה להינשא ולא הבינה מדוע מצפים ממנה לשנות את שם המשפחה שלה לזה של בעלה המיועד; מדוע לא להפך? מניין הגיעה המוסכמה החברתית המובנת כך מאליה? מה השלכותיה? 

רום עצמה מספרת שכאשר הגיעה לראשונה עם הנושא למחקרה אל אחד המרצים שלה, הרבה לפני הדוקטורט, הוא לא ממש הבין מה יש כאן בכלל לחקור, אבל מכיוון שנוכח בלהיטותה, עודד אותה להתקדם ולבחון אותו. כשקוראים את הספר אפשר להבין עד כמה הוא משמעותי, מעורר מחשבה ומשקף תהליכים חברתיים.

רום ראיינה נשים רבות בנוגע לשמות המשפחה שלהן, ומהראיונות הסיקה מסקנות. חלק מהדברים מובאים מפיהן של המרואיינות. כל אחד מהסיפורים הקצרים מרתק, ומדהים להיווכח כמה וריאציות על הנושא קיימות: איזה שם בחרה האישה לשאת אחרי הנישואים? ממה נבעה בחירתה? מה הבחירה הזאת מספרת לנו על החברה שלנו?

קודם כל, יש להבין שהשיטה שהייתה מקובלת בישראל – אישה שנישאה קיבלה אוטומטית את שם המשפחה של בעלה – איננה מחויבת המציאות, והיא בעצם סותרת את התפיסה היהודית שלפיה דתו של אדם נקבעת על פי אמו. מדוע דין זה לא חל גם על שמו?

אכן מסתבר שבארצות שונות הנוהג שונה מאוד:

“בדנמרק החוק מאפשר לבחור איזה שם משפחה להשאיר מבין שני השמות, של האישה או של הגבר, וגם איזה מהם להעניק לדור הבא. בחירת שם המשפחה של הילד חייבת להתבצע בתוך שישה חודשים לכל היותר מיום לידתו, ואם לא מתקבלת הודעה רשמית מבני הזוג, יקבל התינוק כברירת מחדל את שם משפחתה של אמו.

“גם באיסלנד הורים יכולים לבחור אם ילדם יישא את שם המשפחה של אביו או של אמו, אולם שם המשפחה זוכה לסיומת שונה אצל בנים ואצל בנות: Son או Dottier (‘בן של’ או ‘בת של’). מקובל לבחור בשם המשפחה של האם, אם כי פעמים רבות בני זוג ממקפים את שני שמות המשפחה שלהם, כך שלילדיהם יש שם משפחה כפול. בפועל, מכיוון שכל אחד מבני המשפחה מקבל שם עם סיומת מזהה שונה, נוצר מצב שבו בני אותה משפחה גרעינית נושאים שם משפחה שונה זה מזה.

“שיטה דומה נהוגה בחלק גדול מהמדינות הסלאביות: שמות משפחה ניתנים שם על פי שם האב והשושלת המשפחתית שלו, בצירוף סיומת שונה עבור הבן והבת, שמזהה אותם כׁׁׁ’בן של’ או כ’בת של’. לדוגמה איוואן וסיליץ’ רומנוב הוא בן ששמו הפרטי איוואן, אביו נקרא וסילי (סיומת ויץ’) והם שניהם שייכים לשושלת רומנוב. אם לאיוואן יש אחות, ושמה הפרטי אלנה, שמה המלא יהיה אלנה וסיליבנה רומנובה – סיומת שונה שמעידה על כך שמדובר בבת.

“בליטא השיטה לא רק מבחינה בין שמות של בנים לשמות של בנות, אלא נוסף סימון המציין גם את המצב המשפחתי של האדם נושא השם (נשוי או רווק).

“על פי שיטת השמות בבולגריה נשים מקבלות לאחר הנישואין את שם המשפחה של הגבר שנישאו לו במקום שם המשפחה שלהן, ומוסיפות לו סיומת המעידה על מיקומן כרעיות. בפועל, רבות מהן שומרות על שם המשפחה שלהן מלידה.

“ברוסיה, צ’כיה, סלובקיה ולטביה נשים נשואות מקבלות את שם המשפחה של בן הזוג בצירוף סיומת שונה המתאימה לנשים. בברזיל ובפורטוגל נהוגה שיטת שמות שבה לכל אחד יש שני שמות משפחה: שם המשפחה של האב מצד אמו, ושם המשפחה של האב מצד אביו.”

מגוון האפשרויות גדול אם כן מאוד! 

גם השיטה שהייתה נהוגה בארץ השתנתה: בעבר שם המשפחה של אישה שנישאה הוחלף מיד, בלי להתייעץ אתה, ואם רצתה לשמור על שם נעוריה נאלצה לגשת בתוך שנה אל משרד הפנים ולבקש זאת. אם התמהמהה ובחלוף השנה החליטה לבקש שיחזירו לה את שם הנעורים שלה, בקשתה הייתה נענית, אבל אז לא הייתה יכולה לעשות זאת שוב במשך שבע שנים: החוק בישראל אוסר על שינוי תכוף של שם המשפחה. כיום, לעומת זאת, מי שרושם את הנישואים שואל את שני בני הזוג מראש איזה שם משפחה מבקש כל אחד מהם לשאת. את שלו? את שלה? שילוב של השניים? שם חדש, שיהיה רק שלהם? שילוב של שמות הנעורים שלהם עם השם המשותף? הכול אפשרי. 

בישראל שמות משפחה מספרים הרבה על מי שנושא אותם, כפי שהסבירה אחת המרואיינות, “מי שרואה את השם שלי עכשיו, כמו שהוא, מבין משהו עליי עוד לפני שהוא בכלל מכיר אותי.” שמה – איילת־השחר קראוס אטיאס. “מה הוא מבין?” שאלה החוקרת, והמרואיינת השיבה: “או שאני בן אדם מייגע, או שחשוב לי הקטע הזה ואז כנראה שאני פמיניסטית.”

ברור לגמרי ששמות מסוימים “חושפים” את מוצאו של אדם: שם מזרחי, שם אשכנזי, שם מעוברת. מעניין שדווקא השמות שנחשבים “יפים”, ואפילו “ישראליים שורשיים” הם שמות נטולי כל שורש: כאלה שעברתו אותם ואין מאחוריהם שום עבר… כדבריה של רום, “שמות נושאים עימם מסרים רבי משמעות ומלמדים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לפעמים גם יותר ממה שהתכוונו לספר, ולא רק בהקשר המגדרי. שם יכול להעיד על המוצא, על מעגל השייכות המשפחתי, הדורי והלאומי, ובכל זאת באמצעות שלל מאפיינים כגון: האם הוא בעברית או לא, ייחודי או נפוץ, קצר או ארוך, יפה או מכוער”. כל אלה “מייצרים יחדיו את הסימון שמטביע עלינו את שם המשפחה”.

כשקראתי את דבריה של מאירה חג’בי רוזמן, כיצד “כשאני אומרת את השם שלי אנשים נורא מתבלבלים – את חג’בי או רוזמן?” כלומר, כמובן, מזרחית או אשכנזייה? נזכרתי בסיפור Mr. Know All של סומרסט מוהם, סיפור על גזענות בוטה שבו סנוב אנגלי מגיע לתאו בספינת נוסעים, ועוד לפני שהוא פוגש את שכנו לתא הוא מתעב אותו, רק בגלל שמו: מר קֶלָדָה. כשלימדתי את הסיפור נהגתי לשאול את תלמידי, שהשם “קֶלָדָה” לא עורר בהם שום רגש, איך היו מרגישים אילו נודע להם ששמו של שכנם לתא הוא, למשל, עבד אל-רחמן בן מחמד. האם היו שמחים? נרתעים? נשארים שווי נפש? אהה, אז שם ערבי כן מעורר בכם רגשות שליליים? נהגתי לשאול. ובכן לאנגלי הסנוב והגזען שבסיפור ברור שהשם קֶלָדָה הוא שם אוריינטלי, והוא מיד “יודע” שהאיש שנושא את השם לא יסכים למשל לפתוח את הצוהר כדי לאוורר את התא…  

אבחנותיה של מיכל רום נוגעות כמובן לא רק להיבטים חברתיים באופן כללי, אלא גם להיבטים מגדריים. כך למשל היא מראה כיצד הסוגייה של שינוי השם נתפסת כעניין נשי. גם גברים “ליברליים”, ש”מאפשרים” לנשותיהם לבחור איזה שם משפחה לשאת, מבהירים לה שהדבר לא ממש מעניין אותם. הוא רק “הבעיה שלה”. יתר על כן, כשגבר מחליט למשל לקחת שם משפחה חדש, ביחד עם אשתו, הוא זוכה להערכה ולהתפעלות. “המעשה שנועד לסמל שותפות, הדדיות ושוויון בין בני הזוג השיג בדיוק את ההפך, כשהוא ממחיש את ההבדל העמוק שקיים בין השם שלו לבין השם שלה,” שהרי אשתו לא זוכה בדרך כלל לשום תגובה על אותה החלטה עצמה…

אחת האבחנות המעניינות ביותר של מיכל רום מגיעה לקראת סופו של הספר. “השאלה ‘איך קוראים לך?'”, היא כותבת, “היא שאלה זהותית בסיסית, שהתשובה עליה אמורה להיות אחת, יציבה וקבועה.”

אבל זה לא המצב אצל מרבית הנשים. (סטטיסטיקה שהיא מצטטת מראה כי אחוז זעום ביותר של נשים שומרות כל חייהן על שם המשפחה שאליו נולדו: ל87% מהזוגות הישראלים יש שם משפחה זהה, כלומר – שמו של הבעל, ולפי נתון סטטיסטי אחר שדיוקו לדבריה מוטל בספק אבל הוא בכל זאת נותן מושג, אחוז אחד בלבד מהנשים היהודיות בישראל נשאו בשלב מסוים רק את שם המשפחה שהיה להן לפני הנישואין!). רום מצטטת נשים שסיפרו לה מתי ובאילו נסיבות הן מציגות בפני הזולת את שם הנעורים שלהן, את שם המשפחה שקיבלו כשנישאו, זה שילדיהן נושאים אותו, ומתי – את שני השמות. 

והיא מסכמת: “תבנית השימוש הנזילה בשם, למרות שהיא רווחת מאוד, כמעט איננה זוכה להכרה בעולמן של נשים בישראל, ובוודאי שלא ללגיטימציה. חלק גדול מהנשים שפגשתי ניסחו לראשונה את העיקרון המארגן של תבנית השימוש שלהן בשמות שלהן תוך כדי השיחה בינינו, כשהן מתוודות שמעולם לא דיברו על כך קודם לכן, ובוודאי לא הגדירו אותה לעצמן בצורה כה מגובשת.”

כלומר – התשובה לשאלה “איך קוראים לך?” נזילה ולא חד משמעית, בחייהן של נשים. 

נקודה למחשבה!

אסיים בסיפור קצר על שם משפחה, כזה שהיה יכול בקלות להופיע בספרה של רום: אישה אחת שבעלה עזב אותה במפתיע, אחרי שנים רבות של זוגיות, שנחשבה בעיני כל הסובבים אותם טובה ויציבה, חגגה את יום הולדתה בסמוך מאוד לאותה נטישה מכאיבה. בני משפחתו של הבעל הגיעו כדי לשמח, או בעצם – כדי לנחם אותה. ילדיה הגיעו, כמובן, וגם אמה, אחותה, חמותה, ושתי גיסותיה, האחיות של הבעל. 

אחת הגיסות הקדישה מחשבה למתנה שתיתן לגיסתה־הכמעט־לשעבר: בני הזוג רק נפרדו כמה ימים לפני כן, וכמובן שלא הספיקו באותו שלב להתגרש. האישה שנעזבה עדיין לא התחילה אפילו לעבד את הסתלקותו של בעלה מחייה ולעכל את מה שקרה לה. אבל בכרטיס שצורף למתנה כתבה אחותו של הבעל, הגיסה־הכמעט־לשעבר, ברכה, שבה כתבה את שמה הפרטי של הגיסה הנעזבת, בצירוף שם המשפחה הקודם שלה, שם נעוריה, ובכך הצטרפה למעשה לאחיה הנוטש, וסימנה לגיסתה  – את כבר לא חלק מהמשפחה! היו מי שראו במעשה התאכזרות שאינה במקומה. האישה הנעזבת, אגב, שמרה על השם מנישואיה – שם המשפחה של ילדיה! – וכבר שנים רבות שהיא ממשיכה לשאת אותו. 

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב”כסית”…

ה”בטלנים” היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד “גוזלים מזמננו”, כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת “יחדיו”, שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות “בטלנים” ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של “טורים”, וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על “שמן” ו”כרמל מזרחי” ו”עסיס” באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו’… בלי התכוונות לשיחה “אינטליגנטית”, אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה”מרד” בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא “מסות ורשימות”. לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. “שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים”, היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה “קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין”, וש”חלק גדול מן הקהל יצא” ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא “אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות”, יצא מרוצה: “קיבל את מבוקשו מלוא חופניים”. יונג, היא מספרת “דיבר על האישיות”, על האופן שבו היא, לדבריו, “צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות”, וטוענת ש”זהו קיצור התוכן של דבריו”. מכאן היא עוברת אל “חסידיו של אדולף היטלר”, שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב”שום עבודה רוחנית”.

“‘האישיות’ החדשה מופיעה מאליה,” היא מצטטת את יונג, “ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו.” וכאן היא קוראת באירוניה מרה: “הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!”

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא “מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה”, וסבורה שהם אלה שגרמו “להפיכה הנאצית”. אכן, היא כותבת, “יונג הוא מקרה בודד”, אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים “לזכות בתשואות ההמונים.” היא מדגישה: “הם האשמים. אשמים מאוד.”

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה “לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק”.

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה”שטחיות” שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

“האומץ לחולין”, שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג’יימס ג’ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה “אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה”. והיא תוהה: “איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?”

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי “היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת”.

ההגדרה של קולרידג’, שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: “פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן”.

גוגול מסביר כי “סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה”.

אמילי דיקנסון “מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: ‘אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?”

אריסטו בפואטיקה כתב ש”אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה”, כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת’ כתב ש”שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה”.

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן “המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו.”

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא “הריתמוס”, היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את “עבודת החולין” הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו “מתנגש” עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: “אינני מחפש, אני מוצא”. והיא מסבירה: “משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר.”

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה “מה התכוונת לומר בזה?” השיב: “אינני מתכוון, אני אומר.”

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, “סמלי לשון”, הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – “עינייך יונים”, שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה “כמו”: “שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה”, ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: “השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן.”

בפרק “המשורר והשיר” עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

“השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת.”

“על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא.”

“נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו.”

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב”מרד” נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר “בין נהר פרת ונהר חידקל!”) ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה “מסה קריטית”.

כך כתב קון בפייסבוק: “אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו.”

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?”

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה “טלפונים ועורבים” מאת פבלו קצ’אז’יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש”חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו”. אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם “אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים”.

במסה “התיק” (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: “שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות” שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, “הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך,” מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: “ביקורת ספרותית מחמירה ביותר.”

במסה “נגד האספירין” (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ’) מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש”הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר.”

ב”קסם ואושר” (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג’ורג’יו אגמבן אם “אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים”, ואם “אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו.”

ויליאם מוריס במסה “מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה “המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים”, וכי “הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם.”

את מאמרו “אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי” (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ’) כתב פראנקו “ביפו” ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה “האפוקליפסה הוויראלית” של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. “[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]” ולכן, כך הוא כותב, הוא “שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים.”

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה “אפוקליפסה” באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא “מחשבות על הקרפדה המצויה”, מאת ג’ורג’ אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג’ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד “אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו”, את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את “הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו.” כמה יפה הוא מראה את “האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון.”

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, “בכל פברואר מאז 1940”, הוא התחיל לחשוב “שהפעם החורף יימשך לנצח.” אבל האביב חזר, “פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר.” המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת “מחשבות על קדפדה מצויה”, כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, “בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים”.

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג’אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י”ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. “מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית.” עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק “מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו”, גם אני זוכרת כיצד “בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות” והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי “המזרחיים”, ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר “משחקת” עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה “ייצוג מונוטליטי ‘לבן’ (אשכנזי)”, ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה”יהודי־ערבי”, “לפחות כמשאלת לב”.

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק “העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד“, משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, “טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה”, אבל הסדרה הישראלית “כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק”, ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז’אן ד’ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו”הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית” – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  “הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז’אן ד’ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז’אן ד’ארק היא מועמדת ל’משפט שדה’ מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז’אן ד’ארק המיניות שלה היא במוקד.” מעניין!

במאמר “בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי” כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס’ יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א’ ב’ יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: “קורות ‘האויב’ על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות” מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת “אשליה של אחדות מגוננת”, לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים “גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי,” כש”זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית.” פאודה מסמנת את “התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי”, וכמו כן “מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית”.

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר “קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה” מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג’, שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

“הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה ‘טלוויזיה ג’ או ‘הטלוויזיה שאחרי’. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה ‘באז.'”

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: “מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות.” אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: “רוב רובה של הטלוויזיה כיום,” כתב אדורנו, “מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות”. כלומר, הם מבארים, “ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות”. אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.