קטגוריה: עיון

שאול חורב, אריה אורן: מה קרה לאח"י בת שבע ב-1970

היום, 24 בינואר, 2021, בשעות אחרי הצהריים, ימלאו 51 שנים לאסון משאית התחמושת בנמל אילת.
 
כבר בשיחתנו הראשונה, לפני קצת יותר מ-21 שנים, נודע לי מאריה אורן על האסון:  אריק סיפר לי כי ב-1970, כשהיה בן 20, נפצע באסון אנושות, במהלך שירותו הצבאי.
 
הבנתי מיד שהפציעה ההיא, במה שמכונה "אסון משאית התחמושת באילת", הייתה קו שבר בחייו. מי שהיה לפניה, ומי שנעשה לאחריה.
 
במהלך השנים סיפר לי לא אחת על תחושות שהיו לו בעקבות הפציעה, על מסקנות, תובנות ומחשבות שעלו בדעתו, אז ומאז.
 
לראשונה החליט לכתוב את השתלשלות הדברים שקרו לו כשמיכל בתו ז"ל חלתה, וביקשה לדעת הכול. חששתי אז שהמפגש עם כל ההיבטים של הפציעה, מה שגרם לה, ולמה שגרמה, יכאיב לו מדי, אבל הכתיבה הממוקדת התגלתה דווקא כדרך לנקז את הכאב. הוא כתב את כל מה שידע אז, ועל כל מה שחש, ומיכל, וכמה מהאנשים הקרובים והיקרים לנו, קראו והבינו דבר אחד או שניים על מה שעבר עליו.
 
לפני שנה, ב-24 בינואר, חמישים שנה אחרי אותו פיצוץ שבו נהרגו 24 איש ועשרות נפצעו, ירדנו לאילת לטקס הסרת הלוט של אנדרטה לחללי האסון שהוקמה סוף סוף (ביוזמתו של מייק אלדר), לא הרחק מהמקום שבו קרה.
 
כמה מבני המשפחות השכולות הלינו על כך שידוע להם מעט מדי על נסיבות האסון ועל המעורבות של יקיריהם באירוע.
 
מפקד הנחתת, שאול חורב, החליט לכתוב הכול. עד מהרה לקח על עצמו אריק את העריכה ואז שקע במלאכה נרחבת ומקיפה הרבה יותר.
 
הוא השתמש בדברים שכתב בשעתו לבקשתה של מיכל, והוסיף עליהם רבות. בדרכו היסודית והקפדנית ערך מחקר מקיף, גבה עדויות וליקט ראיות מארכיון צה"ל ומעיתוני התקופה, ובהמשך (בחלק שבו כתב על אירוע המיקוש של הנחתת בידי אנשי צפרדע מצריים) אפילו מספרים שנכתבו בערבית במצרים. הוא שיבץ את כל הפרטים, אלה לצד אלה, עד שנוצרה תמונה שלמה שמתארת היכן היו כל המעורבים. מה קרה לכל אחד מהם, מה אמרו ומה חשבו.
 
כאמור, היום ימלאו 51 שנה לאסון.
 
הספר המוגמר עלה באתר של המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית. הוא מספר את קורות השנה הראשונה של אח"י בת שבע בחיל הים.
 
אפשר לקרוא בקישור מהתמונה שלהלן.
 
 

ג'רמן גריר, הפרק "האידיאל": מהי אהבה?

כאשר האגו של התינוק מתפתח, עליו ללמוד להבין את עצמו מתוך יחסיו עם הזולת, ואת אלה של הזולת אתו. ככל שהערכתו העצמית נפגעת, כך פוחתת הערכתו אל הזולת. ככל שהערכתו העצמית גדלה, כך ציפייתו מאחרים גדלה. מאז ומתמיד הבינו את יחסי הגומלין הללו, אבל לא תמיד ייחסו להם את החשיבות הראויה. כשאדם ראה את חוה בגן עדן, הוא אהב אותה כי באה ממנו, עצם מעצמותיו, ודמתה לו יותר מאשר החיות האחרות שנבראו למענו. תשוקתו אליה הייתה – אהבה אל מי שכמוהו. נרקיסיזם כללי כזה התקבל תמיד כבסיס לאהבה, חוץ מאשר בקשר הגברי-נשי, שם מניחים שגברים מתלהבים ממה ששונה אצל נשים, ולכן העצימו את השוני עד שלגברים יש במשותף יותר עם גברים בני גזעים, אמונות וצבעים שונים מאלה של עצמם, מאשר עם נשים מסביבתם. עקרון האחווה האנושית הוא עיקרון נרקיסיסטי, כי הבסיס לאהבה היה מאז ומתמיד ההנחה שאנחנו דומים.

האחווה האנושית תתברר אם המודעות לקיום חייזרי תתקן לנו את הראייה, והאדם יבין שיש לו במשותף עם אסקימואים או פושטי יד בנגליים יותר מאשר עם יצור תבוני כלשהו, שחי במערכת שמש X. אבל מדרבנים אותנו שלא להעניק את השם "אהבה" לקשרים בין בני אדם בעלי עניין משותף, למשל – שחקני כדורגל ומוזיקאים, במיוחד אם הם מאותו מגדר. בהתכחשותנו למילה אהבה אנחנו מתעלמים מעדותו של הגוף ומהתנהגותו. כששחקן קריקט מחבק את חברו – "זאת לא אהבה"… כששחקן תיאטרון שולח על הבמה נשיקה לשחקן אחר, אנחנו מרוצים מעצמנו על יכולתנו להסכין עם זה. כשבעלה של עקרת הבית הולך כל לילה לפאב השכונתי, היא לא אומרת לעצמה שהוא אוהב את חבריו יותר מאשר הוא אוהב אותה, אבל  בניגוד לרצונה היא חשה טינה, כאילו מדובר בבגידה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עע"א)

הפרק "סטריאוטיפים": את מה מקריבים, רק כדי שנשים יוכלו להתייפות

השמש זורחת רק כדי להבהיק את עורה ולגוון את שיערה. הרוח נושבת רק כדי להאדים את לחייה. הים שואף לשטוף אותה. הפרחים נובלים בשמחה כדי שעורה יתעדן מתמצית ניחוחם. היא נזר הבריאה, יצירת המופת שלה. מעמקי הים נשדדים פנינים ואלמוגים כדי לעטר אותה. קרבי האדמה נחשפים כדי שהיא תוכל להתקשט בזהב, באבני ספיר, ביהלומים ובאבני אודם. גורים של כלבי ים נחבטים, טלאים שאמם לא המליטה נקרעים מרחמה, מיליוני חפרפרות, נברנים, סנאים, חורפנים, ארמינים, שועלים, בונים, צ'ינצ'ילות, חתולי בר מנומרים, לִינְקְסים, ויצורים קטנים ויפים אחרים מתים בטרם עת כדי שיהיו לה פרוות. אנפות, בנות יענה וטווסים, פרפרים וחיפושיות, מנוצלים ונגזלים. גברים מסכנים את חייהם כשהם צדים נמרים למעילים שלה, ותנינים לתיקי היד והנעליים שלה. מיליונים של תולעי משי מעניקים לה את תוצרת יגיעתם הצהובה. אפילו התופרות מחברות בדים ומייצרות תחרה, כדי שהיא תלבש את מיטב התוצרת שכסף יכול לקנות. 

הגברים בציוויליזציה שלנו הסירו מעליהם את כל טוב הארץ כדי שיוכלו לפעול בחופשיות רבה יותר ויוכלו לבזוז את היקום מאוצרותיו, כדי לקשט את הגבירה.

The Female Eunuch, Germaine Greer

(התרגום שלי, עופרה עופר אורן) 

ג'ון פאולס, "העץ": איך בני אדם מאמללים את העצים שבגינה

הסופר ג'ון פאולס מוכר מאוד בעיקר בזכות רב המכר שלו אהובת קצין הצרפתי שעובד לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ.

הספר שלפנינו הוא מסה פיוטית שעוסקת בהבדל שבין טבע "מאולף" וממושטר, כמו למשל בגינות מעוצבות בהקפדה, לבין הטבע הפראי שיד אדם לא נגעה בו.

פאולס מבכר את הטבע הפראי, בעיקר את היערות, שמבטאים לטעמו אמת פנימית. אין לו צורך בהסתכלות המדעית על הטבע, אותו שיגעון לדבר אחד שהחל לדבריו בתקופה הוויקטוריאנית, הצורך למיין, לסווג, להעניק שמות לזנים ולמינים.

פאולס סבור שבני אדם חוששים למעשה מהטבע האמיתי, הפרוע, הצופן סוד. פחד שנשאר עוד מהימים שקדמו למאה ה-19, כשנאלצו לחלוף בתוכו בדרכם ממקום מתורבת אחד לאחר (על הדעת עולה למשל האגדה על כיפה אדומה שפגשה ביער את הזאב: חיה לא מבויתת ומסוכנת!).

הוא משווה בין הטבע החביב עליו לזה של אביו, שטיפח עצי פרי בגן הקטן הצמוד לביתו, מִשטר אותם, הרבה לגזום את ענפיהם ובכך לקבוע בשבילם לאן יצמחו. פאולס חס על העצים שאין בכוחם להגן על עצמם, שהרי הם נעוצים במקומם, וכוחם היחיד בכך שהם רבים כל כך. בדבריו אלה הזכיר לי את השיר "שני יסודות" של  זלדה שבו היא אומרת לברוש שהיא רואה: "אֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", את היותו "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת", שכן הוא נייח.

עניין מספרם הגדול של העצים מעלה כמובן על הדעת את הכריתה החמורה של יערות הגשם באמזונס. פאולס פרסם את המסה שלפנינו ב-1979, כאשר הרס היערות כבר החל, ומאז רק הואץ.

משעשע תיאורו של פאולס כיצד אביו וידידו נחרדו כאשר אחד השכנים בעיירה שבה גר התאלמן, ומרוב אבל הפסיק לטפח את הגינה שלו. "האיש האומלל זכה לאמפתיה" כשהפנה עורף לעולם, "עד שהתברר שהעולם החיצון כולל גם את הגן שלו. הדשא לא כוסח, העשבים לא נעקרו, העצים לא נגזמו: המקום התפרא בתועפות של שן הארי, סביונים, סרפדים, ערברבות, אלוהים יודע מה עוד. הזמנה כה שערורייתית לגיס החמישי הנתעב זיעזעה את אבי ואת שכניו עד עמקי נשמתם". "הגיס החמישי" הוא, כמובן, ה"אי סדר הטבעי", הפרוע, הלא מבוית.

בדבריו של פאולס – "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" – הוא הזכיר לי את הספר המרתק החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי שבו תיאר המחבר, פטר וולבן, את יחסי הגומלין שמתקיימים בין עצים במקום הגידול הטבעי שלהם.

כשפאולס כותב על העונג שלו לשוטט ביער, לבחור שביל ובכך לוותר על אפשרויות אחרות, הוא בלי ספק חושב על השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט.

המסה העץ מעניינת מאוד, במיוחד למי שקרא את ספריו האחרים של פאולס. מעניין לגלות שברומן המותח מאוד משחקי האל (The Magus) שיבץ הסופר קטעי זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה של אביו, ולהבין מהמסה שלפנינו מדוע תיאר ברומן אהובת הקצין הצרפתי את הטבע כמקום של התבודדות ובריחה.

יש קושי מסוים בתרגום לעברית. חלק מהמשפטים מסורבלים מאוד, ואפילו לפעמים לא לגמרי מובנים. הנה כמה דוגמאות:

"נדמה לי שהאות הראשון לכך שאהפוך באחד הימים לסופר (אף כי בזמנו לא הבנתי את זה), היה התיעוב הנחרץ שפיתחתי בבית הספר כלפי כל ספרי הבחינה שהחלו בהקדמה ארוכה". ספרי הבחינה? למה הכוונה?

"על האמנות לא מוטלת שום חובה מיוחדת להיות ריאליסטית, נטורליסטית או כל דבר אחר, פרט לחובה לבטא את מה שהאמן רוצה ובוחר לומר" – עד כאן בסדר גמור. ואז: "יחד עם זאת, אותה אייכולת להעביר את המכלול השלם במלוא האמת, ממש כמו את הפרט המבודד – כישלונו של הניסיון להשתוות לעין האנושית (או למצלמה) בייצוגו של הריבוי, וזאת על אף שלפחות ארבע מאות שנה לפני המצלמה ייצוג הפרט היחיד כבר הגיע למדרגת הדיוק של העין האנושית (פיסאנלו מת ב־1455) – הוא סימן אופייני לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם". אני מניחה שגם במקור מדובר במשפט ארוך ומורכב, אבל כשמתרגמים יש תמיד מידה מסוימת של פענוח, שכאן, לדעתי, חסר. עד כדי כך שקשה להבין למה הכוונה במיוחד בסיומו של המשפט: "לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם": האדם מפקפק? מפקפקים באדם? 

"הטבע כולו, כמו האנושות כולה, מורכב מחריגות קלות, מיצורים שבדרך זו או אחרת מזולזלת מדעית ככל שתהיה, אינן סרות למרותו של שום חוק כללי." "מזולזלת מדעית"? זהו צירוף מוזר ומסורבל שמעכב את הקריאה.

אלה לא הדוגמאות היחידות.

מכל מקום, וחרף כך, המסה מעניינת ומעשירה.

  THE TREE, J.R FOWLES

ג'רמן גריר, "הסריסה": האם ספר פמיניסטי מ-1970 ממשיך להיות רלוונטי?

חמישים שנה חלפו מאז שהספר The Female Eunuch ראה אור לראשונה (ב-1970), עורר מיד עניין עולמי, ונחשב עד היום טקסט יסוד פמיניסטי.

מעניין מאוד לקרוא אותו דווקא עכשיו, מקץ שנים, ולבדוק איפה היינו והאם משהו השתנה לטובה. האם מצבן של נשים השתפר? האם הישגי הפמיניזם כבר נראים מובנים מאליהם, ולכן עבר זמנם של העמדות והמצבים המתוארים בספר?

נתחיל בשמו. יש עוצמה רבה במילה "סריסה", והיא מעוררת תהייה. איך אישה יכולה להיות "סריסה"? הרי המילה "סריס" קשורה בתודעה עם גברים: כאלה שאשכיהם נכרתו בימי קדם כדי שישמשו שומרים בהרמון המלך, שיכול היה לבטוח באין אונות שנכפתה עליהם.

כדי להסביר מדוע היא סבורה כי התרבות פגעה האישה "שאיפיונה המהותי הוא זה של סירוס", מביאה בפנינו גריר את סיפורה של אפריל אשלי, שנולדה גבר. אפריל חשה שנולדה בגוף הלא נכון. היא לא רצתה "להתחפש" לאישה, אלא להיות כזאת, כדי שתתאים בגופה למגדר שאליו, כך הרגישה, נולדה. הסיפור של אפריל אשלי הוא כיום, כמובן, נפוץ מאוד, כמעט טריוויאלי, שכן שומעים על אינסנפור מקרים  כאלה – בני אדם שמגלים כבר בילדות שנולדו למגדר הלא נכון, אבל נראה שבסוף שנות ה-60, כשג'רמן גריר כתבה את הספר, מקרה כזה עוד היה נדיר וראוי לציון. גריר ממשיכה ומספרת כיצד מצאה אשלי "בקזבלנקה" רופא שהסכים לנתח אותה. הניתוח והטיפול ההורמונלי שקיבלה העלימו את הסממנים הגופניים הגבריים, ובגופה הופיעו הסממנים הנשיים הנחשקים: שדיים, שיער שופע על הקרקפת לעומת פנים חלקות ונטולות זקן. "הוא נהפך לדוגמנית", כותבת גריר ונוקטת בכינוי גוף שהיום היה נדחה על הסף כלא ראוי. וכאן מגיעה גריר לטיעון המרכזי בספרה: "הוא נעשה דוגמן, והחל להפגין את הסטריאוטיפ הנשי, שאותו היה יכול לגלם: הוא היה אלגנטי, חושני, התלבש בבגדים נאים, והיה מאוהב במראה של עצמו. ביום נמהר אחד נישא ליורש של תואר אצולה, ארתור קורבט, ובכך מימש את החלום הנשי האולטימטיבי, ועבר לחיות עמו בבית נאה במרבלה." וכאן מגיע העניין: "הנישואים מעולם לא מומשו. מי שמסורס אינו צפוי להיות בעל יכולת למיניות. תוצאת הסירוס שעברה אשלי אינה שונה מהאימפוטנציה של נשים שמגדרן נשי, אלה שמסכימות לקיים יחסי מין נטול תשוקה, אלה שנהנות רק מהעונג הילדי הכרוך בהתכרבלות משותפת ובהבעת חיבה – הגמול האמיתי מבחינתן."

נשים הן, אם כך, לתפישתה של גריר, סריסות, ואפריל הטרנסית שמיניותה ניטלה ממנה, היא "אחותנו, והסמל שלנו".

כדי להוכיח את התיזה שלה מנתחת גריר בשיטתיות היבטים רבים בחייהן של נשים: מגדר, מבנה השלד, קימורי הגוף, השיער, המיניות, הרחם "המרושע", סטריאוטיפים [מגדריים], האנרגיה [הנפשית], שלבי הצמיחה – התינוקת, הילדה, גיל ההתבגרות, וכן הלאה.

עם חלק מטענותיה אפשר להזדהות גם כיום. למשל, בפרק "קימורי הגוף" היא קובעת שיש "הבדלים בקרב המעמדות השונים בהעדפה המינית. חביבת מעמד הפועלים היא מקומרת ועגלגלה, ואשת החברה הגבוהה האופנתית זוכה להערכה כשהיא דקיקה ואפילו שדופה", אבל בכל מקרה, "מה שמשותף לכול הוא שנשים נתבעות להתאים את מראה גופן למבטו של הזולת, ולמצוא חן בעיניו."

בפרק "שיער" היא מתארת את התיעוב שנשים לומדות לחוש כלפי השיער הצומח על גופן, "ואם אינן חשות בו, נשים אחרות ינחו אותן לתלוש ולהעלים אותו".

מסקנתה בפרק "מיניות" מרתקת: "אנחנו ממשיכים להתעלס באהבה עם אברי הגוף, ולא עם בני אדם", מה שמוביל בהכרח לתחושה של בדידות.

פרק מאלף, שלא לומר – משעשע – מייחדת גריר לספרות רומנטית (וארוטית) שהייתה פופולרית מאוד בתקופה שהסריסה ראה אור לראשונה, והיא עדיין כזאת, גם כאן, כיום, בישראל. ג'רמן גריר מתארת את מה שמשותף לכל הספרים הללו. הגבר תמיד "יאמר דברים נפלאים, יהיה, למרבה הפלא, רך ועז בעת ובעונה אחת". האישה "תיסחף לבין זרועותיו המיומנות". אין בספרים הללו "שום דבר מיני יותר מנשיקה" אין בהם שום דבר "וולגרי", כמו למשל מישוש אברים. הגבר יזכור תמיד את "השוקולד המועדף עליה, יקרא לה בשמות חיבה, יזכור את יום ההולדת שלה, את המועדים השונים בחייה, את המשחקים המטופשים, וגם את השטויות שמזכירות לו אותה – הבושם והצעיף שלה, המלמלות וממחטות התחרה, את החתלתולים שבחיקה. מסתורין, קסם, שמפניה, טקסים, עדנה, התרגשות, הערצה, כבוד  – לנשים אין לעולם די מכל אלה. לרוב הגברים אין מושג על עולם הפנטזיה הנשי הזה, כי הם לא חשופים לספרות מהסוג הזה, לרומנטיות המסחרית." הגברים בספרים הללו תמיד חזקים, אבהיים, רבי תושייה, עשירים או רמי מעמד, והם עוזרים, מצילים, ומדריכים את האישה. מי שנזכר כאן במר דארסי של ג'ין אוסטן לא יופתע לגלות שגריר מציינת אותו, לצד רוצ'סטר מאנקת גבהים.  את הדימוי הגברי אפשר אם כן למצוא, לדבריה, לא רק בספרות זולה, אלא גם בקאנון. 

לא קשה להבין מדוע עורר ספר של ג'רמן גריר סערת רגשות, שלא מעט מהם היו שליליים.

כך למשל בפרק העוסק ברחם היא טוענת שאישה שנגעלת לטעום את דם הווסת שלה "טרם השתחררה". עד היום חקוקה הקביעה בזיכרון כהמלצה קיצונית ואפילו, יש להודות, די מוזרה. הסופרת והעיתונאית לורה מילר כתבה עליה, למשל, שהייתה "בעצם חסרת משמעות, אבל התרגשנו להיווכח שמישהי הפליגה רחוק כל כך ברחבי הטריטוריה של נשיות מתקבלת על הדעת, ונטעה שם את הדגל שלה. היא פינתה [בכך] שטח רב יותר לכולנו."

אכן, נראה שג'רמן גריר ביקשה לזעזע את הקוראים, וזאת אחרי שחשפה את מנגנון המבוכה שנשים חשות כלפי הווסת, את הכפייה החברתית שהן חוות להסתיר אותה ולהתבייש בה, ואת התחושה הכללית שהווסת היא עניין מפחיד ומסוכן, שכן היא גורמת לנשים לאבד שליטה. מסקנתה בסוף הפרק: "הווסת אינה הופכת אותנו למטורפות משתוללות או לנכות גמורות", גם אם כרוכה בה אי נוחות מסוימת.

גריר מראה שוב ושוב שמיניותן של נשים רבות נגזלת מהן. "לה [לאישה] עצמה אין כל מיניות. הערך שלה נמדד במה שהיא מעוררת באחרים. עליה לתרום רק את עצם קיומה. היא לא צריכה להשיג מאומה. היא עצמה הפרס על הישגים" ו"תכונתה העיקרית היא היותה סריסה. למעשה – מעין בובה שגופה חלק לגמרי, לא שעיר, וכמובן – נטולת כל איבר מין". האישה "חייבת  להיות מאושרת, כי אחרת המבנה כולו יתפרק"…

גם את האנרגיה הנשית החברה מבקשת לסרס, ועל האישה, כך גריר טוענת, להתכחש למיניותה. אכן, היא טוענת, גם המיניות הגברית מתעוותת, אך באופן שונה: היא נהפכת לאגרסיה ולתחרותיות. אבל זאת של האישה נשללת במהלך גדילתה מילדה לאישה, כי "נשלל ממנה המגע עם המציאות החיצונית, שבה תוכל לתרגל אותה." נדמה לי שלפחות בעניין זה המצב שונה כיום, עשרות שנים אחרי שגריר כתבה את הדברים.

גם הפרק על שוק העבודה מעניין בעיקר מנקודת השקפה היסטורית. גריר מראה שם, ועושה זאת באמצעות נתונים מספריים, עד כמה נשים אינן מעורבות בשוק העבודה בארצות המערב. דומני שמאז הנתונים השתנו. אמנם נשים עדיין גודשות את המקצועות הפחות יוקרתיים, אלה הטיפוליים בעיקרם (למשל הוראה וסיעוד. לדעתה ניצולן של אחיות מצליח הודות לאינדוקטרינציה של נשים שלומדות מגיל צעיר שעליהן להקריב את עצמן), שהתשלום לעובדות בהם נמוך, אבל אין ספק שיש בעולם העבודה שיפור, ונשים רבות יותר, גם אם לא רבות די הצורך, מאיישות משרות רמות ורבות השפעה. בעניין זה משעשע, ובעצם מכאיב, לקרוא מה ההנחיות שנהגו לתת למזכירות: למשל, שעליהן להצניע את בקיאותן הרבה יותר מזאת של הבוסים שלהן. מדוע, תוהה גריר, שהמזכירה לא תבליט את כישוריה, ותעקוף את הבוס, אם היא בעצם טובה ממנו? 

יחד עם כל זאת, ולמרבה ההפתעה, אפשר למצוא מידה מסוימת של מיזוגניה בחלק מטענותיה. הצטערתי ובעצם – התקוממתי! –  לקרוא את הפסקאות שבהן מתארת גריר את בוגדנותן ההדדית של נשים, את טענתה כאילו חברותן זו לזו אינה אמינה, ושנשים אינן יכולות לסמוך באמת על נשים. אלה דברים מופרכים וחסרי ערך, שלא הייתי מצפה לקרוא בטקסט יסוד פמיניסטי, ונראה לי שלא היה אפשר למצוא אותם בטקסטים מאוחרים יותר. 

טענות אחרות שלה קוממו אותי מכיוון אחר. גריר, כך קראתי עליה, רצתה מאוד להיות אם, אבל בשל בעיות פיזיולוגיות לא הצליחה בכך. עמדותיה כלפי האמהות הרגיזו אותי. אמהות לבנות, כך לדבריה, מזיקות להן בשל "טיפוח עודף". תינוקות בכלל ניזוקים לדעתה מכך שיש בחייהם דמות אחת דומיננטית, זאת של האם. הטיעון הנובע מכך הוא, כמובן, שהתפתחותם של ילדים קטנים תשתפר אם לא ישהו במשך רוב שעות היום עם אמם, אלא יועברו לטיפולן של אחרים, זרים, וכך יתאפשר כמובן לאם לפתח קריירה מצליחה. כלומר – לא טובת האם ניצבת כאן לכאורה לעיניה של גריר, אלא זאת של התינוקות עצמם. מצטערת מאוד, אף אחד לא ישכנע אותי שטוב יותר לתינוקות להגיע למעון בגיל שלושה חודשים, או אפילו בגיל מתקדם יותר של חצי שנה, ולהימסר לטיפולם של זרים, שלא יעזור כלום, לא יכולים לאהוב אותו כמו הוריו! (וזאת עוד לפני שאנחנו חושבים על כל הזוועות שמתגלות לנו שוב ושוב בשנים האחרונות, אלה שהגננת המתעללת כרמל מעודה הפסיכופתית היא רק סמל להם). אני תוהה: האם ג'רמן גריר הייתה משכתבת (בסובייקטיביות גמורה כמובן…) את הפרק, אילו היה לה תינוק משלה? 

עם זאת, מדובר בספר מרתק (הוא מעניין שבעתיים אחרי שצופים בסדרה "גברת אמריקה" ב Yes VOD, סדרה העוסקת בפיליס שלפלי, עסקנית פוליטית שמרנית ואנטי פמיניסטית שפעלה בארצות הברית בשנות השישים, ושהשפעתה על מציאות החיים באמריקה הייתה כנראה גדולה מכפי שאפשר להעלות על הדעת). ש בו גם כיום, כל כך הרבה שנים אחרי שנכתב, ערך ועניין. הדיון בשאלות – האם יש תוקף ל"קנאת הפין" שהמציא פרויד? האם יש לנשים דחף מיני? האם נערות עוברות התניה ועיוות של טבען? האם חיי הנישואים תלויים בסירוס האישה?  ורבות אחרות – ממשיך להיות חשוב. 

The Female Eunuch, Germaine Greer

(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי).

מדוע מרצים מהאקדמיה אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים?

"בשנים האחרונות מתבהרת תמונה הרבה פחות זוהרת של רמת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה. לא במקרה אחת השאלות שהופיעה לאחרונה בפורטל השאלות Quora היתה: מדוע כה הרבה פרופסורים כל כך גרועים בהוראה?

לא נעים להודות, אבל חלק גדול, ואולי אפילו רוב המרצים באקדמיה אינם יעילים, מחפפים ורחוקים מלהלהיב. הסטודנטים שיושבים בשיעוריהם מאבדים ריכוז, נלחמים (לא תמיד בהצלחה) ברצון להירדם. בסקר שנערך בבריטניה נמצא כי כ-60% מהסטודנטים השתעממו בלפחות מחצית מההרצאות שבהן השתתפו. רק 2% מהנסקרים טענו שאף הרצאה לא שעממה אותם.

לא במקרה רק חלק קטן מהמרצים באקדמיה מצליח למשוך ולרתק קהלים רחבים מחוץ לכותלי הקמפוס, ורובם אינם מוזמנים להרצות בפורומים לא אקדמיים. מבין 25 ההרצאות הפופולריות ביותר ב"טד" בכל הזמנים רק חמישה מהמרצים לימדו באוניברסיטה, ורק אחד מהם ציין זאת בפרופיל האישי שלו (אולי מפני שבא מהרווארד).

בשורה התחתונה, המיתוס סביב איכותן הגבוהה של ההרצאות באוניברסיטאות מתפוגג בשנים האחרונות."

על שופטים שונים

לכל אחד קורה לפעמים שהוא — בואו נאמר זאת בפשטות — דורך על משהו וגורר את זה איתו על הנעל. כלשעצמו אין זה אסון ֵ גדול, והדבר אף אינו מטיל צל על גורלו של החלכה, או על אופיו; אך הוא שופך אור על הקרובים לו, המתגלים במקרה כזה בדרכים מספר.

כך למשל סוג אחד של אנשים יבחין בתאונה, ולמעשה יסקור ִ אותה בגלוי במבט ניצחון נעדר חמלה, ואז יקרב אל מוכה הגורל ויאמר לו בקול גדול (במה שמכונה ״כנות מבורכת״) כך בערך: ״בנאדם, דרכת על משהו. אוי, זה נמרח לך! אין מה לעשות, זה אבוד; לא משנה מה תעשה עכשיו, זה רק יהיה יותר גרוע. פוי, אני לא יכול אפילו לעמוד פה, כולם מסתכלים עליך.״ ובמילים אלה יעזוב אותך, כשהוא מרוצה ומלא גאווה בעצמו, ינטוש אותך שם מרוסק ומושפל.

סוג שני של אנשים אפילו לא יעז להיקשר בך במקרה כזה; הוא יעבור אותך בעיקוף גדול ובמהירות ניכרת, ובתוך כך יחשוב לעצמו: ״מה, איזה בושות הוא יעשה לי! וחוץ מזה, זה מתאים לו, הוא פשוט בדיחה. שירוץ עם זה; השתגעתי להגיד לו משהו? אין סיבה לדחוף ראש בריא למיטה חולה. רק בריאות, שלום שלום.״ סוג שלישי )שבמיוחד עליו אני חושב עכשיו( יבחין בפגע ִ ויסמיק מ ְלבטים אדירים. ״אוי ואבוי,״ יאמר לעצמו אדם מן הסוג הזה, ״אני לא יכול להפקיר אותו עכשיו! אך גם לומר לו דבר איני יכול, בראש ובראשונה משום שזה לא באמת ראוי, ושנית, זה יביך אותו ויצער אותו ויבייש. מסכן כזה, בכלל מוטב שלא ֵידע!״ ואז יתפוס אותך האדם הזה בזרועך ויגרור אותך לאנשהו ויאמר למשל, ״תקשיב, זה כל כך נעים לגרור רגליים על האדמה; בבקשה ממך, תנסה, אתה תראה עד כמה זה ימצא חן בעיניך. או להתחכך ככה בדשא, בחיי כל הדברים שבעולם, תנסה!״ וכשהוא פוטר סופסוף בדרך זו או אחרת את נעלך מן הכתם המביש, הוא חש הקלה גדולה והוא נפרד מעליך ומותיר בך רושם מוזר מעט וילדותי; שהרי זהו גורלם של מעשים טובים, שלרוב אינם זוכים להכרה.

ירצה או לא ירצה, כל אדם דורך בחייו על משהו. כולם טועים, עושים משהו מטופש או איזה צעד לא חכם. כל אחד מתלכלך וכושל ונכשל, וכל אחד לומד אז להכיר את שלושת סוגי האנשים: את אלה הדוחפים את אפך, בישירות נפלאה ובהתענגות אישית, היישר אל הדבר המביך והאומלל שבו שקעת — את אלה, כמו שאומרים, שמציבים בפניך מראה; את הסוג השני, שבאירוניה דקה ובשביעות רצון סמויה מותירים אותך שם, מרוצים בעיקר מכך שלא להם קרה הדבר; ולבסוף, הסוג השלישי, טובי הלב הנבוכים, המבקשים להסתיר ולהעלים את התקלה שאירעה לך, את השפלתך, את הצעד האומלל שלך — אך להסתירו לא מפניהם, כי אם מפניך שלך.

הסוג הראשון יצהיר עם פגישתכם, במלוא עזוז אהבתו לאמת, כי אתה בחור חסר יכולת ועלוב, ושעוללת שטות כזו וטיפשות אחרת, וזאת אף על פי שאתה יודע זאת בעצמך, במידה כזו או אחרת, או שלדעת כלל אינך רוצה. הסוג השני רק יטריד את מנוחתך באיזה חיוך חשוד, באיזו רמייה או רמיזה מעליבה, ובשקט יעלוז על חידודיו המחודדים. הוא לא רוצה לעזור לך, אף לפגוע בך אין הוא רוצה, כי אם רק להתענג על עליונותו שלו. שופטים שותקים אלה הם האכזריים מכולם. הסוג השלישי כמו נוטל על עצמו את טעותך או חולשתך. הוא מתבייש בה, מתייסר בגללה, ולשווא מנסה ככל יכולתו לסלקה או לבטלה: כאילו הוא שותף ּ לחבורתך, כאילו עליו מוטל להתנצל בעטיה או לשלם בעבורה את המחיר. אנשים כאלה ישנם, גם אם נדמה לך שמעטים הם.

ויום אחד, ביום המשפט האחרון, יתגלו כל הדברים שדרכנו בהם בחיינו שלא בטובתנו. אז נתייצב או בפני שופט יחיד שאין לו קץ, שתחום שיפוטו אינו ידוע לנו; או מול חבר מושבעים משולש, כפי שגרסו היוונים. אך הלוא אפשר כי אותם שלושה — קרי ֵ מינוֹ ס, א ָיא ָ קוֹ ס ורָדַמְנ ִתיס — חילקו ביניהם את התפקידים, פחות או יותר כמו שופטינו כאן על הארץ. מינוס, המכור לאמת, יטיח ישר בפרצופנו את חטאינו, אשמותינו, טעויותינו, שטויותינו, עוולותינו, התפרחחויותינו, ואת הכתמים הבלתי ראויים ביותר שדבקו בנו מכף רגל ועד ראש; הוא לא ישמיט דבר, ואנחנו נעמוד שם מכוסים כולנו בחמתו השפוכה על גופתנו המתה. איאקוס רק יעשה פרצופים ויזרוק משהו על ״אנשים מסוימים״ ו״מעשים מסוימים שאין צורך להרחיב עליהם את הדיבור״, וישטוף אותנו בצוננים בבוז שמימי ואינסופי. אך רדמנתיס יסמיק בגללנו ויסבול ויזיע בעבורנו, ואז, במבוכה שמימית, במקום להאשים אותנו ולשפוט אותנו, הוא יאמר משהו דוגמת: ״תראו איך זורח שמה ּ הכוכב הזה, מה שמו, פ ְ רוֹ קיוֹ ן,״ או משהו מיותר באותה מידה, מלא בכוונות טובות, ואנחנו נדע שבו לבדו נמצא משענת. ּ

בסדר, אפוא. יהא אשר עוללתי אשר יהיה, לו אדרוך באשר ַ אדרוך – את טיעוני אשטח בפני רדמנתיס.

תרגם מצ'כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

אנה ביקונט, "גברת סנדלר": מדוע נכשל

על עטיפת הספר מופיע תצלום דיוקנה היפהפה של אירנה סנדלר, פולנייה חסידת אומות עולם שהצילה במהלך מלחמת העולם השנייה ילדים יהודים רבים. בשל משרתה כעובדת בכירה הייתה לסנדלר זכות כניסה לגטו ורשה, והיא ניצלה אותה כדי לסייע ליהודים (לאחד מהם נישאה בתום המלחמה). סנדלר הבריחה לתוך הגטו כסף, מזון, תרופות ובגדים, והוציאה  מתוכו ילדים שאותם מסרה למנזרים או למשפחות שהסכימה לקלוט אותם. את אחת הילדות השאירה אתה והציגה אותה כבתה. כמו כן, הקפידה סנדלר לשמור על רישומים מדויקים של זהותם של הילדים: "'חשבתי לעצמי, המלחמה תארך כמה שנים והילדים האלה יהיו פולנים ובעצם – באיזו זכות?' הרגשתי שאני פטריוטית יהודייה עבור הילדים האלה", מצוטטים דבריה בספרה החדש של אנה ביקונט, עיתונאית וחוקרת פולנייה.

בעבר קראתי שני ספרים שכתבה ביקונט: את הביוגרפיה של ויסלבה שימבורסקה, ואת הספר אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה  הפשע וההשתקה, שניהם ספרים מרתקים, מרשימים וכתובים היטב.

הזדרזתי אם כן לקנות את הספר העוסק באישה מעניינת מאוד, אותה אירנה סנדלר שסיכנה את נפשה שוב ושוב כדי להציל יהודים (היא גם נתפסה בשלב מסוים, נכלאה בכלא פאביאק ועונתה, אבל שוחררה כעבור ימים אחדים).

למרבה הצער, הספר החדש של אנה ביקונט מאכזב.

קודם כול, מכיוון שלא ברור מה הנושא שלו. על גבו מצוטטים דברי שבח של חוקרת שואה שכותבת כי הספר "כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה לבני אדם". אכן, די מהר מתעורר הרושם שאנה ביקונט מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דמותה של אירנה סנדלר. שוב ושוב היא מוכיחה ש"תפסה" אותה באי דיוקים.

למשל: עדותה שלפיה הושעתה מהלימודים כי סירבה לכתוב בפנקס הלימודים שלה שהיא לא יהודייה (יהודים הורשו לשבת רק בצד שמאל של חדרי ההרצאות, בהתאם לרישום באותו פנקס) לא תיתכן, כי אמות המידה הגזעיות הונהגו רק ב-1937, ואילו היא הפסיקה את לימודיה בשנת 1932.

על עדותה של סנדלר שלפיה בעלה השני, היהודי, ואבי שני ילדיה, היה "איש אשכולות, בעל כישרון נדיר, לפניו עתיד מדעי מזהיר. שנה לפני המלחמה החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו אצל פרופסור וצלב בורובי" מעירה ביקונט: "אני משוכנעת שאת הקטע הזה היא לקחה מקורות החיים של מישהו אחר, שאותו פגשה במהלך המלחמה – אדוארד לנדס, שנקראה בזמן המלחמה לנוטה". (בהמשך מתברר מהערת אגב שאותו אדוארד לנדס הוא קרוב משפחה רחוק של אנה ביקונט עצמה!)

עוד היא מעירה על דבריה של סנדלר על אודות בעלה: "אינני יודעת מדוע טענה במכתב פרטי שצלניקר [בעלה של סנדלר] בא ממשפחה מתבוללת מאוד ושהוטבל שנים רבות לפני המלחמה, והוא הרי לא הוטבל מעולם. אולי היא סברה שהיה רוצה קורות חיים כאלה, ולכן אחרי מותו העניקה לו אותם?"

על כך היא מוסיפה הערה מעניינת, ולמען האמת קצת מרתיעה: "(מעניין שלעיתים קרובות מאוד, כאשר מדברים על יהודי פולין, משתמשים בביטוי 'משפחה מתבוללת מאוד', כמו היה זה ניב כבול, כרטיס לפולניות. אם נתבונן מקרוב נראה שבמשפחות המתבוללות האלה דיברו יידיש עם סבא וסבתא, הלכו ביום כיפור לבית הכנסת עם היהודים וכולם היו נפגשים מדי יום שישי לארוחת שבת, אלא שלאו דווקא נשמעו שם זמירות שבת)." האם מופרך לטעון שמההערה הזאת שבסוגריים נודף ריח קלוש, אבל ממשי, של אנטישמיות מוסווית היטב (ומפתיעה מאוד את מי שקרא את ספרה של ביקונט על ידוובנה)?

אודה בכנות, כל החיפושים הללו של אנה ביקונט אחרי אירנה סנדלר, כל ההצבעות החוזרות שוב ושוב על אי דיוקים אפילו עיצבנו אותי.

אירנה סנדלר הייתה אור באפילה. את הערכים שדגלה בהם, כך סיפרה, קיבלה מאביה: כשהייתה ילדה קטנה נזף בה פעם על שלא שיתפה במשחקי הרחוב את הילדים השכנים, היהודים, שעמדו מעבר לגדר והביטו בילדים הפולנים: "אבא ראה את התמונה הזאת ושאל: 'ולמה הילדים האלה עומדים ואתם לא משחקים אתם?'" היא מספרת על תחושותיה: "הבטתי בפליאה. הייתי בת חמש ולא הייתה בי עדיין שום רגישות חברתית. ואבא אמר 'קראי עכשיו לילדים האלה ותמיד תשחקי אתם.' ואתה יודע מה יצא מן המשחקים האלה?" הוסיפה סנדלר וסיפרה לאנדז'י וולף, שעשה סרט עליה, "אני דיברתי היטב יידיש והם דיברו פולנית". מוסיפה אנה ביקונט וכותבת: "היא הייתה חוזרת לעתים קרובות על דברי אביה: 'כשמישהו טובע, צריך להושיט לו יד. ובזמן המלחמה כל פולין טבעה בדם, והיהודים טבעו עוד יותר, והילדים היהודים יותר מכולם.'"

לא ברור לי מה הטעם לבלוש אחריה ולחפש בדברים שאמרה או כתבה סתירות לא מהותיות ולא משמעותיות!

אבל למען האמת, זאת לא הבעיה העיקרית בספר. הוא פשוט כתוב רע. ניכר באנה ביקונט שהיא שולטת מאוד בנושא. היא מבקשת לספר לנו על גורלם של ילדי ורשה, שמאות אלפים מהם נרצחו. הסיפורים שהיא מביאה הם בעיקר של אלה שכן ניצלו. הספר מתחיל בשניים מהם, בתיאור קורות הצלתם. ומשם – אל אירנה סנדלר, ושוב – פרטים רבים על ילדים רבים אחרים, מי הוציא אותם מהגטו, לאן וכיצד, מי היה מעורב, מי הלשין, מי הסתכן, מי סיכן, מי רצה, מי סירב, מי עשה ומה עשה. כל הפרקים גדושים בעשרות שמות, כמעט כל משפט מכיל לפחות שם אחד או שניים (בסוף הספר מובאת רשימה מסודרת של הדמויות העיקריות, עם כמה מילים על כל אחת מהן). כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה הערות שוליים שגם הן מוסיפות פרטים ושמות, עד שמרוב סטיות מהעיקר, מרוב תוספות והסברים וסוגריים וציטטות ושמות, ועוד שמות, ועוד פרטים, שאינם מסודרים לפי שום רעיון או עניין, לא כרונולוגיים, קופצים מכאן לשם, במקום ובזמן, קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי "העיקר", ולהבין מה העניין, מה הנושא, ועל מה בעצם היא כותבת. מה התמה המרכזית, הבסיסית, שסביבה נסובים כל אלפי הפרטים הללו?

חבל. הנושא מעניין מאוד. אין ספק שאנה ביקונט שולטת בו מכל כיוון אפשרי, אבל עריכת החומר הכתוב לוקה בחסר. את כל אלפי הפרטים והידיעות היה צריך מישהו לסדר באיזשהו רצף קוהרנטי, כדי שלא תתעורר לרגעים התחושה (והיא מתעוררת!) שמדובר במין שטף של דברי רכילות שאין להם מטרה. אפשר היה לכתוב מכל אלה מחקר מקיף ומעניין, אילו הייתה מטרתו ברורה. הספר שלפנינו נכשל במשימה.

אינגבורג הכט, "חומות סמויות מן העין": למי יש דם פסול

על עטיפתו הקדמית של הספר מופיעים ציורי דיוקנאות, כפי שנהוג להראות אותם במאגרים משטרתיים: צדודית, וחזית. "חלק מתוך טבלת זיהוי פנים של גזעים גרמניים (1935) שנלמדה בתקופת הנאצים במסגרת קורס ב'תורת הגזע'."

הספר הוא "על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות". כתבה אותו אינגבורג הכט, "בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה 'ארית'", והיא מספרת בו על השפעתם של חוקי הגזע על אנשים כמוה, "בני תערובת", ועל בני משפחתם האחרים, יהודים ולא יהודים כאחת.

כל פרק נפתח בציטוט של חוק נאצי, לצד התאריך שבו נחקק, ואחר כך מתארת הכט את השלכותיו הישירות והעקיפות על חייה.

באחרית הדבר לספר נכתב כי אחרי מלחמת העולם השנייה לקתה הכט בנפשה, ובמשך שלושים שנה הייתה בעצם חולת נפש. הספר שינה אותה ועזר לה להירפא.

אפשר להבין מכך עד כמה היה חשוב לה לספר לעולם על העוולות. על האימה. על התלאות. על האי צדק שנאלצה להתמודד אתו בארצה ובמולדתה, על תחושת האשמה שלה כלפי אביה, שבשלב מסוים נשלח לטרייזנשטט, מקום שעד אז לא ידעה ולא שמעה עליו, ואחרי זמן מה – נעלם, כנראה נשלח "למזרח", כלומר, לאושוויץ, שם, מפאת גילו המתקדם (כבן חמישים…) נרצח מיד. 

הצו הראשון שמופיע בספר הוא משנת 1938, מה-24 באפריל: "אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית. במקרים החריגים הנ"ל יש להקפיד להציג למשתמש היהודי רק את החומר ההכרחי לצורך הבירור או המחקר". לכאורה – לא פקודה מחמירה במיוחד. אבל היא משמשת להכט כעילה לתיאור קורות בני המשפחה של הצד היהודי שלה. ובעיקר – את תחושת הניכור שלהם אל העולם שממנו באו רק כמה דורות לפני כן, עולם העיירות שבמזרח אירופה. "אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם". ההורים ניסו "להגן" עליהם מפני יהדותם, במיוחד הורים כמו שלה, שבהם צד אחד היה יהודי והאחר "ארי". לכאורה "רצו להניח לנו לבחור ביניהן [כלומר: בין הדתות] בעצמנו", אבל למעשה "על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום – ההתבוללות, שרוב היהודים ה'מערביים' חפצו בה, חייבה זאת, מן הסתם". 

ובכן, יהודים, או יהודים למחצה, לא יכלו להיפטר מהדם ה"לא טהור" שזרם בעורקיהם. "רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב הם אזרחי הרייך", קבע חוק מ-15 בספטמבר 1935, והכט כותבת על עצמה: "מבחינת הדם המעורב הפסול שזרם בעורקינו זה לא שינה כלום" ("דם פסול"! האם אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על חוק השבות? זה שמפלה הלכה למעשה בין דם לדם?).

שלל החוקים והתקנות שהכט מצטטת נמשך עוד ועוד: "אסור לרשום תרופות שהיצרנים שלהן יהודים, אלא אם כן אין תכשירים השווים להן בערכן" (אפשר לא לחשוב על יוצאי אתיופיה שהתבקשו לעבור לתפקיד שאין בו מגע עם היין, מחשש לכשרותו?)

מעניינים במיוחד הקטעים שבהם הכט מראה איך הקורבנות עצמם אימצו בלי דעת את שפת הרשע ואת המונחים שטבעה.

כך למשל, התלהבו בני נוער יהודים מהמראה הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, של חברתם, צעירה יהודייה: "האדונים היטלר וגבלס היו מקנאים בך כהוגן על המראה שלך, מראה מושלם של 'גזע האדונים'".

דוגמה נוספת – הכט מספרת: "הרגשתי איך נולד בי ומחלחל אל מבטי אותו חיוך כנוע שליווה את היהודים אלפי שנים בדרכם בקרב עמים זרים", היא כותבת את זה על התהליך שבו לימדה את עצמה להשתדל להתחבב ולמצוא חן בעיני הארים הסובבים אותה, כדי שלא יסגירו אותה או יתנכלו לה בבוא העת. 

ועוד דוגמה: היא מתארת איך כשפרצו למסעדה שבה ישבה עם חברים שלפה תעודות כנדרש ולשאלה "את לא יהודייה?" השיבה "אני גרה אצל אמי, היא הצד הארי של נישואי תערובת מיוחסים" והיא מוסיפה: "באיזו קלות הוצאתי מפי את הביטויים האידיוטיים שהמציאו הנאצים…"

אחרי המלחמה, כך היא מספרת, כשביקרה אצל הרב הראשי של הקהילה היהודית בפרייבורג, בניסיון לברר אתו מה עלה בגורלו של אביה, שכן גם הרב היה בטרייזנשטט, ובתשובה לשאלתו מתי עזבה את המבורג, השיבה לו "בהתקפת הטרור של יולי 1943", והיא מוסיפה בהשתאות: "המילה 'טרור' יצאה מפי בקלות, היא נהייתה חלק מאוצר המילים שלנו." הרב "כמעט יצא מגדרו מזעם: 'את התגובות על התוקפנות הגרמנית אי אפשר לכנות 'טרור', הוא אמר". 

"הם סברו," נכתב בהקדמה לספר, "שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים-יהודים בכסות 'חוקית' ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו', כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים".

וזה אחד הלקחים שהכט מבקשת להעביר אלינו, הקוראים: רוצה שנבין כי חוקים עלולים להיות לא חוקיים.

(כלומר – כאלה שאי חוקיותם תתנוסס מעליהם "כדגל שחור", כלשון פסק הדין שנתן השופט בנימין הלוי בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם?) 

לא בִּכְדִי הקדישה המתרגמת אילנה המרמן את התרגום "לחברה הישראלית". 

ועם זאת (ועם זאת!): כשהיא כותבת איך איבדה את זהותה ואת הקשר שלה למקום שבו נולדה וגדלה: "איזה ערך היה לכל העיר היפה, האהובה הזאת, על גדות האלבה, עכשיו שנאסר עלי להרגיש אליה שייכות" האם אפשר שלא לחשוב שיש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטית? כשקוראים על הנבזות שברדיפות אחרי היהודים, עוד לפני הרצח עצמו: "אין להציק ליהודים בעלי אזרחות זרה," או: "בכל המחוזות יש לעצור יהודים – בייחוד יהודים אמידים" [ההדגשה שלי, עע"א], אפשר לא להאמין בצורך שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם? 

לי, וכנראה שלא רק לי, אין תשובות. רק שאלות. 

עד כמה נפוצות רמאויות בפרסומים מדעיים (ומה סכנותיהן)

עושה רושם כי ככל שתופעת הפברוקים במדע נחקרת, ממדיה ועומקה מבהילים יותר.

יש כבר המרחיקים לכת וטוענים שרוב הממצאים המדעיים בימינו שגויים ו/או חסרי תוחלת. כאשר שואלים את המדענים עצמם על רמאות במדע עולה תמונה אמביוולנטית כביכול. רק מעטים (פחות מ-10%) מודים בפה מלא שהם, או עמיתיהם למקצוע, פברקו ממצאים או רימו באופן יזום. בה בעת, שיעור לא מבוטל (כשליש) מודים שהיו מעורבים באופן עקיף או ישיר בהתנהגויות בלתי ראויות, כגון צירוף שמם למחקר שלא תרמו לו, עיגול פינות בתחום הנתונים, הממצאים, שיטות המחקר והפרשנויות או פלגיאריזם.

אם לוקחים בחשבון ששאלות מהסוג הזה רגישות, ושאנשים אינם נוטים להודות מרצונם הטוב במעשים לא כשרים שלהם או של חבריהם – אפשר להניח שמדובר בתופעה רחבה בהרבה.

גם התקשורת מתחילה לגלות עניין רב יותר בקלקולי המחקר המדעי. אם עד לפני מספר שנים נהוג היה לדווח בעיתונות בעיקר על סקנדלים ציבוריים סביב הונאות ונוכלויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון, לאחרונה הצטרפו לדיווחים גם סקנדלים בעולם המדע. בשנים האחרונות נחשפות עוד ועוד הונאות בקנה מידה רציני, כולל במחקרים שפורסמו בבמות מרכזיות ואף כאלה שנחשבות פורצי דרך.

שערורייה רודפת שערורייה, עד כדי כך שוויקיפדיה יסדה את הערך List of scientific misconduct incidents, המונה לא פחות מ-70 אירועים, משלל דיסציפלינות – החל בביו־רפואה, דרך מחשבים, כימיה, פיזיקה וביולוגיה ועד מדעי החברה. ומה שמטריד אף יותר: ברפואה נחשפים טעויות, הטעיות, פברוקים והגזמות, בין השאר במאמרים שהיוו בסיס לפרוטוקולים של טיפולים רפואיים.

"מאיפה בא ישוע שלך?"

טוב, ילדים, אם יש כל כך הרבה רעש ברור שמשהו לא יושב טוב. אני חושבת שאם השחורים של הדרום והנשים של הצפון, כולם מדברים על זכויות, מהר מאוד הגברים הלבנים ימצאו את עצמם בבעיה. אבל על מה פה כל הדיבורים?

הגבר הזה שם [מצביעה על אחד הכמרים] אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל לתעלות ושצריך תמיד לתת להן ת'מקום הכי טוב. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ, או נתן לי ת'מקום הכי טוב! אז מה, אני לא אשה ? [מתרוממת לעמידה – הייתה אשה גבוהה במיוחד] תסתכלו עלי! תסתכלו על היד שלי! [חושפת את הזרוע וקופצת שרירים] אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן, ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב! אז מה, אני לא אשה? יכולתי לעבוד כמו גבר, ולאכול כמו גבר – כשהיה לי מספיק אוכל –וגם לסבול את הצלפות השוט! אז מה, אני לא אשה ? ילדתי שלושה עשר ילדים, וכמעט כולם נמכרו לעבדים מול העיניים שלי, וכשצעקתי בכאב של אמא, אף אחד מלבד ישוע לא שמע אותי! אז מה, אני לא אשה ? [הנשים בקהל מתחילות להריע בהתלהבות]. 

[מצביעה על כומר נוסף] ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, איך הם קוראים לזה ? [אינטלקט, מישהי לוחשת]. כן, זהו, מותק. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? אם הכוס שלי לא מחזיקה יותר מחצי ליטר ושלך מחזיקה ליטר, תהיה רשע אם לא תיתן לי למלא את חצי הכוס הקטנה שלי עד הסוף, לא?

והאיש הקטן שם, בבגדים שחורים! הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישוע לא היה אשה! [פורשת את זרועותיה ועיניה רושפות] מאיפה בא הישוע שלך? מאיפה בא הישוע שלך? מאלוהים ומאשה! לשום גבר לא היה בו חלק! [הקהל כולו מוחא כפיים בסערה].

אם האשה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את כל העולם לבדה, כל הנשים האלה ביחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה, ולתקן אותו! ועכשיו הן מבקשות לעשות את זה, והדברים, יותר טוב שיתנו להן.

תודה לכם על שהקשבתם לי, לסוג'ורנר הזקנה אין מה לומר יותר.

המאמר "אני לא אשה?" 1851, בתרגומה של דלית באום

"?Sojourner Truth: "Ain't I a Woman

מתוך הספר ללמוד פמיניזם: מקראה (מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית)

סוג'ורנר טרות' הייתה משועבדת לבעל אדמות ממוצא הולנדי, עד שזכתה בחירותה, כשמדינת ניו יורק שחררה את העבדים שחיו בתחומה. 

יעקב שפירא, "כיצד עלו היהודים לרכבות": ומי רימה כדי להציל את עצמו

ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג'ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג'ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם "מזרחה". את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. 

לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג'ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו. 

אפשר לקרוא על כך

קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה. 

כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.

הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז'ניץ, בפרק הנושא את הכותרת "מתייעצים עם הרבי": 

"חסידות ויז'ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר. 

כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז'ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז'נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר? 

מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת". 

עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו: 

"אבא הלך לשאול את הרב מוויז'ניץ. הוא אמר: 'לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר'. למחרת הוא ברח. הרב מוויז'ניץ עם אותו גוי."

כשלאה נשאלה –

"עם זה שהיה בשבילכם?" [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]

השיבה: "כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו"רים ולרבנים האלה. מאז."

ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה: 

שאלה: "כלומר אביך הלך לרב מוויז'ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך."

תשובה: "כן, תמיד שאלו את הרב."

שאלה: "אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?"

תשובה: "כנראה…." וכן הלאה. 

כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז'ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב. 

אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי "הכול יהיה בסדר", ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!

צדיק גדול? האומנם?!

במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם. 

כך נכתב בפרק "עינויים במבשלת השיכר של דרהר":

"במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז'נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: 'בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!' 

הבניין הפך להיות מפקדת הז'נדרמיה. 

בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול. 

אל בניין הז'נדרמיה הובלו כארבעים יהודים. 

בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם. 

לייטנר סיפר: 

'אחד מאחינו שעבר את ה'טיפול' סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז'נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'"

וכאן מגיעה שורת המחץ: 

"לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה". 

לייטנר "סירב"! "בתקיפות רבה"! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו! 

יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר! 

דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג'ווארד. 

השאלות האמיתיות נשארות פתוחות. 

הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי. 

 

יהושע גתי | דולי לוי "שלושה יוצרים נמר – רטוריקת הפופוליזם, המאבק על ההגמוניה": מה נדרש מהשמאל?

מסקנתו הבלתי נמנעת של הספר שלושה יוצרים נמר נרמזת משמו המלא: רטוריקת הפופוליזם, המאבק על ההגמוניה. פרופסור יהושע גתי (ובמאמר אחד גם ד"ר דולי לוי, חוקרת ומרצה בכירה במכללת לוינסקי) מראה מדוע וכיצד "הרטוריקה המבקרת את הימין הפופוליסטי" אינה מצליחה לגבור על השיח האחר,  ואינה מצליחה לשכנע את מי שאינם משוכנעים מלכתחילה.

פרופסור גתי חוקר, בין היתר, את תחום הרטוריקה. ניתוחיו לאורך הספר מדוקדקים ומרתקים, שכן הוא מצליח להראות היכן דוברי השמאל, נואמים וכותבים כאחת, נכשלים בניסיונם לשנות את המציאות בעזרת השיח.

וזאת אינה משימה מופרכת, מסביר פרופסור גתי, שכן, כך הוא מראה, מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה. הוא נשען בדבריו על כמה חוקרים, למשל על ג' אוסטין, שכתב בספרו איך עושים דברים עם מילים כי "מילים אינן חנוטות. הן פועלות ומפעילות", והן "אקט פרלוקוציוני", כלומר – "פעולה המושגת דרך הדיבור". 

חוקר אחר שגתי מצטט הוא הבלשן בנימין וורף: "השפה אינה ביטוי למחשבה, אלא היא מעצבת את המחשבה".

כמו כן, הוא מצטט את החוקר ג'ורג' לייקוף שסבר כי "אילו היה נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב מבקש סליחה מסאדאם חוסיין, שליט עירק, על דבריו הנלוזים, המתריסים והמעליבים כלפיו, היה מונע בשנת 1991 את מלחמת המפרץ הראשונה", שכן סאדאם חוסיין היה "איש יצרי שלא היה רגיל להיות מאוים". ממחקרו של לייקוף עולה "שמילים מסוימות. או בהיפוך, היעדרן דווקא, עשויות להבנות מציאות כמו מניעת מלחמה בין עמים, או לחלופין, מילים עלולות להביא למלחמה. התנצלות אינה נותרת בעלמא. היא פועלת, מזיזה, עושה ומשנה את תמונת העולם עבור המשתתפים וקובעת את עתיד היחסים בין עמים". 

גתי נשען בדיון שהוא עורך גם על מושגים שטבע רולאן בארת': "דנוטציה" –כלומר "המובן הבסיסי של המילה ו"קונוטציה" – הביטוי של משמעויות נוספות שיש למילה, ההשלכות והאסוציאציות התרבותיות שהיא מעוררת. בעזרת מושגים אלה הוא בודק מי מהדוברים שאותם הוא מנתח משתמש ביעילות בשפה קונוטטיבית, כזאת שמעוררת את הרגשות, ומי דבק בשפה עניינית גרידא (ומדוע!)

 ההוגה החשוב ביותר שאל דבריו פרופסור גתי חוזר שוב ושוב ומרבה להישען עליו הוא אריסטו, בחיבורו החשוב והנודע רטוריקה

בעזרת כל אלה מנתח פרופסור גתי נאומים שונים – של מירי רגב, מירב מיכאלי, נתניהו, טראמפ, בוז'י הרצוג, ורבים אחרים. הוא מנתח נאומים מדיניים, נאומים הצהרתיים, הספדים. הוא מנתח לא רק נאומים אלא גם קריקטורות, ומראה כיצד פועלת בהן הרטוריקה החזותית.

מרתק לקרוא את ההסברים המלומדים שמפרקים היגדים ומצביעים על השיטות שבהן הם פועלים. כך למשל הוא מראה כיצד פעל נאום של איילת שקד בתקופה שהייתה שרת המשפטים: איך החלה ב"ריכוך" עמדתם של שומעיה, ועשתה זאת בשבחים כלפיהם. איך המשיכה בכך שמתחה ביקורת שנראתה מתונה, אך הייתה עדיין "בתוך תחום הפופוליזם". איך השתמשה "ביעילות בשני סמלים המשמשים מטפורות למערכת השלטונית": חרב (כלומר – אמצעי האכיפה עומדים לרשות הרשות המבצעת) וארנק (כלומר – האמצעים הכלכליים העומדים לרשותה). זוהי  בחירה "שאיננה ציורית גרידא, אלא בעלת משמעות רטורית-אינסטרומנטלית", שכן היא מאפשרת לקהל "לראות לנגד עיניו באופן חזותי את כוונת הנואמת ולהזדהות עם המוכר לו". ובכלל, למטפורות יש עוצמה רבה. לייקוף הראה למשל איך בארצות הברית "השמרנים יודעים איך להשתמש במטפורות המשקפות את הוויית קהליהם, ושהם מספרים סיפורים המפעילים רגשות. לעומתם הליברלים מנסים לשכנע דרך עובדות והיגיון, וזו הסיבה לכישלונם." 

פרופסור גתי משיא פה ושם עצות שימושיות לנואם הפוטנציאלי, למשל: "טוב יעשה אם יבחר בנקודות שאינן שנויות במחלוקת והמשרתות במישרין את מטרתו […] את המציאות שהוא מבקש להבנות עליו לצייר בצבעים קליטים שיתקבלו על ידי הקהל", אבל לרוב אפשר להסיק אותן בעקיפין, בעקבות הבדיקות השונות שהוא עורך לטקסטים, בעזרת "מנתחים רטוריים" אשר "עוסקים בחשיפת אמצעי השכנוע הקיימים בכל טקסט לגופו". 

האם יוכלו דוברי השמאל ללמוד ממנו? להחיות את הרעיונות שהם מציגים? לא לפנות רק אל ההיגיון והלוגיקה? "לפרוץ את החוג המצומצם של תומכיהם בשל נטייתם להישאר בעולם היבש של העובדות ושל ההיגיון"? לדבר אל שומעיהם בשפתם? 

במילותיו של פרופסור גתי:

"עיצוב תפיסה חינוכית לשונית זו תובע משאבים פיננסיים להקמת מכוני חשיבה, מסגרות חינוך ומערכות ציבוריים אין זה עניין לבעלי מאמרי דעות העוסקים בתקיפה ובביקורת, אלא עניינם של הוגים, משוררים, סופרי ילדים או מחברי אנתולוגיות ספרות, שיבנו באופן פוזיטיבי את מטפורות השמאל שיושתתו על אהבת אדם, על אמון באדם, על כיבוד הזר, על הכרת הזולת ועל טיפוח שפה אוניברסלית המחבקת את האחר – שפה אזרחית. כפי שהימין לא עיצב את שפתו בן לילה, הבניית השפה האידאולוגית של השמאל לא תהיה מיידית, אלא פועל יוצא של הכשרה. השפה החדשה עשויה לחולל את השינוי שמייחל לו השמאל, שהרי חשיבתנו היא פועל יוצא של שפתנו".

 

 

 

מתי פרידמן, "מסתערבים – אגדה ישראלית": באיזה עצב חשוף הוא נוגע

בדלעת, ספרו הקודם והמצליח מאוד (היה אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס) בחן מתי פרידמן מוצב בלבנון שבו שירת בתחילת שנות ה-90. נקודת המוצא שלו הייתה אישית, וממנה הפליג אל תובנות קורעות לב בעניין חוסר התוחלת שהייתה בשהייה הממושכת של חיילי צה"ל בלבנון.

בספרו החדש מסתערבים – אגדה ישראלית הוא מספר את סיפורם של ארבעה צעירים ארץ ישראלים, ילידי ארצות ערב, שהפלמ"ח גייס להיות מרגלים, תחילה בתוך תחומי הארץ, ובהמשך בלבנון ובירדן. 

זהו סיפורם של גמליאל כהן, יליד דמשק שכינויו היה יוּסף, יצחק שושן, יליד חלב, שכינויו היה עבדול כרים, חבקוק כהן, יליד תימן, שכינויו היה איברהים, ויעקובה כהן, יליד ירושלים, שכינויו היה ג'מיל. 

רק עם אחד מהם, יצחק, זכה פרידמן להיפגש פנים אל פנים, לשוחח אתו ולראיין אותו. כשנפגשו היה יצחק בן 93, צלול וחד ועתיר זיכרונות. "שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם", מספר פרידמן על תחילת התחקיר שלו. 

התוצאה היא ספר מרתק. גם הפעם, כמו בספר הקודם, הסיפורים המעניינים מאוד כשלעצמם הם רק נקודת מוצא לתובנות כלליות שאליהן פרידמן מגיע, והן נוגעות בחברה הישראלית, באופייה ובכיוון שאליו היא הולכת, לדעתו.

פרידמן אינו מתחיל את הספר בנקודת ההתחלה, כלומר, בגיוסם של הצעירים לפלמ"ח (למעשה, כך הוא מסביר, את "המחלקה הערבית" הקימו הבריטים, במסגרת המאבק שלהם נגד הגרמנים), אלא בעיצומן של פעולות שאליהן יצאו: למשל, אחד מהם, גבר צעיר, כמעט נער, שקנה כרטיס טיסה לביירות, משדה התעופה הקטן שליד חיפה. זה היה בינואר 1948, בתקופה של סוף תקופת השלטון הבריטי. מדינת ישראל עדיין לא קמה, "וגם לא נראה סביר שתהיה". סמכות השלטון הבריטי נחלשה, ורבים צפו שתפרוץ "מלחמת אזרחים בין יהודים וערבים". הגבר היהודי שהתחפש לערבי הסתכן מאוד. אכן, זהותו האמיתי כמעט התגלתה, אבל אחרי תלאות וסכנות הצליח להגיע ליעד שאליו נשלח. מביירות היה אמור להעביר מידע באמצעות מכתבים בעברית, שכן הדואר עדיין פעל. 

בהמשך מספר לנו פרידמן על גיוסם של הצעירים היהודים, שהמחלקה שלהם כונתה תחילה "מחלקת השחורים". כבר בשלב הזה של הספר מתחילות התובנות הכלליות: "אפילו אז למישהו היה לא נעים, והמילה 'שחורים' הוחלפה במילה 'שחר'", הוא מציין.  

הצעירים הללו, שחירפו את נפשם במשימות מסוכנות מאוד, מעבר לקווי האויב, עשו זאת מתוך תחושה עמוקה של שליחות ציונית. פרידמן מספר למשל על יצחק שברח מחלב בנעוריו, וכשהגיע לארץ ישראל, "לקבוצה של נערים סורים" בקיבוץ נען, שמח לסחוב שקים מלאי דשן, "לא מכיוון שהיה חייב לעשות את זה, אלא מכיוון שזאת היתה המשימה של האומה היהודית שנולדה מחדש על אדמת אבותיה". יצחק חש שהחלוצים "הכשירו שדות, בנו בתים והכינו את הארץ להמוני היהודים שיבואו אחר כך" ושהייתה להם "דרך משלהם להפוך השפלה ונחיתות לאידיאלים. הם ירדו מנכסיהם? העוני נעשה לאות ומופת. הם נרדפו וסולקו מבתיהם בארצות אחרות? זה בסדר – הבית האמיתי שלהם תמיד היה בארץ ישראל, ובכל מקרה הם תכננו להגיע לשם. הם פליטים? לא – חלוצים". 

למפקדים בפלמ"ח היה ברור ש"אלה שבאו מארצות ערב הם אוצר" וש"כל אחד מהם שווה גדוד חיילי רגלים", שכן הם יכלו להיטמע בתוך אוכלוסיה ערבית, להביא משם מידע, שהרי "למנהיגי היישוב העברי היה רק מושג מועט על התוכניות בצד הערבי וההחלטות התקבלו על סמך ניחושים". כמו כן יצאו אותם מסתערבים גם לפעולות צבאיות. כך למשל הטביעו בנמל ביירות, בספטמבר 1948, יאכטה שהייתה שייכת בעבר להיטלר, והייתה מיועדת להגיע למצרים, למלך פארוק. 

אנשי המחלקה סירבו לכנות את עצמם סוכנים או מרגלים, והעניקו לעצמם את התואר "מסתערבים". מעניינת ההערה שהמילה נולדה מהמילה הערבית "מוסתערבים": "אלה שמתנהגים כמו ערבים", ששימשה את יהודי חלב כדי להבחין בין "היהודים ילידי המקום שמשפחותיהם חיו בעיר מימים ימימה וסיגלו את התרבות הערבית אחרי הכיבוש המוסלמי בשנת 637," לעומת "החלק האחר של הקהילה, 'הספרדים', שהגיעו רק אחרי גירוש ספרד ב-1492." (!) 

ובכן, היה לצעירים הללו, "המסתערבים", תפקיד חשוב, שהצריך אומץ לב ותעצומות נפש. אבל הם לא הרגישו שייכים באמת. כך למשל "לקומזיצים שלהם הגיעו אורחים מזדמנים, אשכנזים מיחידות אחרות", אבל אלה באו כמו למופע: "הללו אהבו לבוא ולראות בשמחתנו, לשמוע לשירתנו, לאכול מפתנו, לשתות מאותו קפה עז ומתובל שבישלנו כדת וכדין – שבע ירתח ושבע ירגיע, ורקיקה כנגד השטן – קללת אלוהים עליו – תחתום בישולו", וכן הלאה. אבל "סיימו אכילתם – וההצגה נסתיימה." אמנם אנשי המחלקה הערבית מצאו את דרכם "אל אחת הפינות היחידות בתנועה הציונית שבהן נתפסה הזהות שלהם כבעלת ערך", אבל לא השתייכו באמת למיינסטרים. 

פרידמן מתאר ומפרט את מעשיהם ואת הסכנות שאתן התמודדו המסתערבים הללו, אבל מתעכב גם על עלבונות שהיו מנת חלקם. אחד מהם סיפר למשל כיצד שתי קבוצות של יתומים פליטים הגיעו לאחד הקיבוצים שהמחלקה הערבית חנתה בהם. אחת הייתה קבוצה של ילדים מאירופה, האחרת – מסוריה. "חברי הקיבוץ ערכו אסיפה כדי לחלק את הילדים בין משפחות מאמצות, והידיים הורמו רק בשביל הילדים האשכנזים – אף אחד לא רצה את הילדים הסורים". 

פרידמן טוען כי העלייה מארצות האסלאם שינתה למעשה את המפעל הציוני. "במלחמה מול הערבים ב-1948, מנהיגי הציונות הבינו היטב שהשאלה שעל הפרק היא 'אנחנו או הם', וההחלטות הנוקבות והאכזריות שלהם הבטיחו שהתשובה תהיה 'אנחנו', אבל הם לא הבינו מי הם בדיוק ה'אנחנו', או שבסופו של דבר 'אנחנו' ידמו ל'הם' יותר מכפי שהעלו בדעתם". והוא מוסיף וכותב: "אנשים שניסו להקים מדינה יהודית בתוך העולם המוסלמי היו מן הסתם צריכים להעלות בדעתם שיהודים מהעולם המוסלמי יכולים לסייע. אפשר היה להזמין את המהגרים החדשים להיות שותפים שווים ביצירת החברה החדשה הזאת, אבל זה לא קרה. במקום זאת, עולי ארצות האסלאם נתקלו בהתנשאות ונדחקו לשוליים. זאת היתה אחת השגיאות החמורות ביותר של המדינה, והיא עדיין גובה את מחירה", הוא קובע, ונוגע כאן באחד העצבים החשופים עדיין בחברה הישראלית.

אבל נחזור אל סיפורי המרגלים, שעניינו אותי גם מסיבות אישיות, שכן שמעתי בילדותי סיפורים על מרגלים מארץ ישראל. 

במרס 1999 נערך ברמת גן "ריאיון עם נור פסח", במסגרת של "פרויקט העלאת יהודי סוריה ולבנון".

בין היתר סיפרה אז נור פסח כיצד היא ובעלה הסתירו בביתם בדמשק "מישהו עם משדר. הוא נכנס אלינו, אמר שהוא בא מהסוכנות והוא גר אצלנו והיה משדר": 

נור פסח הייתה הסבתא שלי. 

שחר צפריר: צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה

כשניל ארמסטרונג אמר את המשפט הבלתי נשכח שלפיו צעדיו הראשונים על אדמת הירח היו "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות", הוא לא יכול היה לשער בנפשו למה עוד ישמשו דבריו (שאותם, כך נודע לאחרונה, לא הגה בספונטניות, אלא הגיע אתם מוכנים, לירח).

לאחרונה התפרסם (שוב, באנגלית) באתר Medium מאמר נוסף שכתב שחר צפריר. במאמרו הקודם הראה את הקשר בין השקעות בחברות הזנק, בינה מלאכותית ומשחקי שחמט.

שמו של המאמר החדש:

A Giant Leap for Humanity: The Significance of AI in Medical Diagnosis and Treatment

ומפורטים בו מחקרים פורצי דרך שישנו כנראה את עתידה של האנושות.

על פי המאמר ארבע חברות הזנק:

AidocImmunaiDeepcureCanopy Immuno-Therapeutics

עוסקות כיום בפיתוחים מרתקים וכמעט אפילו אפשר לומר – מסמרי שיער – בחדשנותם.

על קצה המזלג:

ב-Aidoc פיתחו שיטה לפענוח של בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית.

ב-Deepcure משכללים את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם.

ב-Immunai ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם.

ב-Canopy Immuno-Therapeutics מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

במאמר מסביר שחר צפריר מדוע החברות הללו מבטיחות צעד ענק לאנושות, ומה הן יכולות לשנות, לטובת כולנו.

התקציר של המאמר:

Abstract

Medicine includes two disciplines, diagnosis, and treatment. Both have made plodding, cautious progress throughout the ages.

הבינה המלאכותית משנה אם כן במהירות את יכולת האבחון והטיפול, למעשה – את כל הגישה המדעית לרפואה.

מאמר מרתק ומאלף!

הנה שוב, קישור אליו, כאן.

א. פ. סובוטין, "בתחום מושבם של היהודים": איך נראה מסע בזמן

הדבר הראשון שצד את העין הוא יופיו הקלאסי של הספר. עיצובו מדויק ומושלם, כריכה קשה, נייר איכותי: ספר כמו אלה שנראו פעם, מהסוג שנאה להציגו לראווה על המדף, ונעים לקרוא בו.

אחר כך מגיע פתח הדבר שכתב פרופסור גור אלרואי, חוקר ומרצה בחוג ללימודי ישראל ודיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.  אלרואי, שהביא את הספר לדפוס, פותח ומסביר כי "ספרים מעטים היטיבו לתאר את חיי היהודים בערים ובעיירות של תחום המושב הרוסי", וכי הספר שלפנינו "הוא ללא ספק אחד מאותם ספרים נדירים שמעניקים לקורא חוויית קריאה אינטימית והכרות מוחשית ובלתי אמצעית עם שדרת חייהם של יהודים מן השורה ברוסיה האימפריאליסטית של שלהי המאה ה-19".

אלרואי ממשיך ומסביר את הרקע ההיסטורי: מה היה תחום המושב, מתי נוצר, מה היו גבולותיו. בהמשך הוא מאיר חלקים מתוך הספר, מסביר מדוע כתב אותו סובוטין, ומה בעצם רצה להראות בו.

ואז – הספר עצמו.

אודה על האמת: לא קראתי אותו לעומקו. כך למשל לא עצרתי והפנמתי את כל המידע הסטטיסטי שהוא כולל, אם כי חלק מהטבלאות שהתעכבתי עליהן בהחלט מעניינות. הן מפרטות בין היתר מה היה כוחם הכלכלי של היהודים שחיו בשלוש הערים שבהן ביקר סובוטין בקיץ של שנת 1887 (מפה מצורפת בתחילת הספר). סובוטין סייר במינסק, וילנה וקובנה, וההצטרפות אליו דומה למסע במכונת זמן.

הפרק הראשון מתחיל בתחושה ממשית של נסיעה: "מראה של מינסק מכיוון מסילת הברזל אינו מרשים ביותר. על גבעה לא גדולה, באמצעה של בקעה ביצתית, דבוק לו ערב-רב של בתים, ומעליהם מתבלטים מגדליהם של שני בתי תפילה קתוליים, בניין בית הכלא וחמש-שש כיפות של כנסיות – כללו של דבר, לא תואר לה ולא הדר!"

הוא ממשיך בקביעה: "כבר במבט ראשון הבחנו שהרכיב היהודי דומיננטי כאן מאוד, וכל האחרים מחווירים לעומתו", ואז ממשיך ומתאר את חיי היהודים במינסק ואת מה שראה שם כבר בתחילת ביקורו: ארבעה יהודים מרצפים כביש; שניים פוסעים על "מדרכת עץ" ו"מנהלים דיון על איזה דבר ומנופפים במרץ בידיהם"; בפינת רחוב שלושה מהם עומדים ומשוחחים; ילדים רצים לבית הספר, "ומכיסי כמה מהם מבצבצת פת-שחרית צנועה"; פועלי בניין – יהודים; יהודייה זקנה נושאת סל פירות למכירה ואחרת דוחקת עז לחצרה. עוד ועוד מראות מצטיירים לעינינו, ססגוניים, ברורים ומרתקים. הנה הגענו אל היהודים הללו, מלפני 133 שנה, ואנחנו צופים עליהם כמו בסרט שעוקב אחריהם ואחרי מעשיהם.

אחרי ההתרשמות מראייה, מגיעים הנתונים: טבלאות המסכמות, כאמור, את מצבם של יהודי שלוש הערים בסוף המאה ה-19. למשל – "כמה תעודות סוחר מן הגילדה הראשונה והשנייה הוענקו" ליהודים וללא יהודים, והשוואה בין השנים 1876, 1880, 1884, 1886. רואים שבתחילה 90% מהאנשים שזכו לתעודת הסוחר הזאת היו יהודים, אבל מספרם הצטמצם במשך השנה וירד ל-88%. או: מה היה אחוז היהודים מבין הגגנים שעבדו בווילנה ב-1887? מסתבר מהטבלה: ש-100%: 68 במספר. גם בענף הכובענות הפרוונות שלטו היהודים באופן מוחלט, לעומת, למשל, סנדלרות: רק 24%: 116 לעומת 369 סנדלרים לא יהודים. כשקוראת שאינה חוקרת את התקופה מתעכבת על הנתונים הללו, הם מעניינים כקוריוז, אבל קשה לעכל את שפע הנתונים, ובשלב מסוים הפסקתי לנסות להתעמק בהם.

הם יכולים בלי ספק לשמש אוצר בלום לחוקרים. אותי כקוראת מהשורה, עניינו יותר תיאורי האיפיונים של היהודים ושל אורחות חייהם, מנקודת מבט אובייקטיבית (לכאורה!). למשל: "רוב היהודים העוסקים במסחר זעיר, ובייחוד היהודיות, אינם מיטיבים לחשב סכומים גבוהים; מחזורי מסחרם הזעומים הצרו גם את ראייתם החישובית. רבים מהם מיטיבים לספור רק עד מאה, ומשם ואילך הם מתבלבלים…" ומוסיף סובוטין ומעיר: "דבר זה יכול להפתיע כל מי שרגיל לראות ביהודים תגרים זריזים וממולחים"… ועוד דוגמה: "מתברר שבתוך בתיהם שומרים היהודים על ניקיון רב יותר מבסביבתם. לרוב, חדריהם מסוידים ונקיים למדי. עצם עיצובם של חדרי היהודים חורג ממה שמקובל לחשוב על חוסר הניקיון האופייני להם. אפילו בבתיהם של יהודים שאיזושהי פרוטה מצויה בכיסם עיצוב החדרים תרבותי למדי, ובייחוד בהשוואה למגוריהם של איכרים ושל העניים יושבי הערים הרוסיות. על בתיהם של האמידים שביהודים אין מה לומר – מגוריהם נראים אירופיים למהדרין". תיאור נוסף הוא זה של יהודי המשמש כסבל, חרף גופו הצנום: "פעם אחת ראינו ייצורון שכזה ששני גברתנים העמיסו עליו אריזת צמר אדירת ממדים שגודלה היה יותר מגופו; כמדומה הייתי שאריזה שכזו צריכה הייתה למעוך את היהודי ולשטחו, והוא אפילו גלגל את עיניו מרוב מאמץ, אבל האנשים שהעמיסו עליו את משאו אמרו לי: אין דבר, הוא יסתדר! – ולמרבה תדהמתי הוא אכן נשא את משאו, בגניחות ובאנקות, למרחק של מחצית הוורסטה, וקיבל בעבור ההובלה חמש קופיקות בלבד – מחיר מקובל כאן בעבור נשיאת משאות." מסקנתו: "כללו של דבר, מציאות המקום אינה מותירה אבן על אבן מן התפיסה שהתגבשה בדבר אי-כשירותם של היהודים לעבודה פיסית."

משלושת הציטוטים הללו אפשר להבחין במה שאופייני לספר: שילוב של אובייקטיביות, המתבטאת בנתונים מספריים, לצד התרשמויות סובייקטיביות, שיש בהן גם לא מעט מאבק פנימי, כך נראה, באנטישמיות הלא מודעת של הכותב. שוב ושוב הוא מתפעל מהסתירות שהוא מגלה בין הדעות הקדומות המקובלות שאימץ בלי דעת, ומה שהוא רואה במו עיניו.

ועם זאת, התיאורים חיים וססגוניים מאוד. כך למשל תיאור עוניים של יהודי שלוש הערים שבהם ביקר סובוטין מחרידים. במיוחד אלה של וילנה, שבה העניים המרודים חיו, על פי תיאורו, במחילות תת קרקעיות חשוכות ועלובות בתוך מה שנראה לו כמו אתר של זבל.

כמעט משעשע התיאור של קריסת שירות הדואר שבעטיה "רבים אינם סומכים על הדואר ואינם שולחים את מכתביהם אלא כמכתב רשום" ולכן "יהודי-החמד הפרגמטיים ייסדו כבר מזמן שירות דואר משלהם, והוא נוח יותר ומאורגן כהלכה ופועל במקביל לדואר הממשלתי" (וזאת, יש להזכיר, לא כאן בישראל במאה ה-21, אלא ברוסיה, במאה ה-19! ומה השתנה?"

מדהימים התיאורים המראים עד כמה "שלט" הקיום היהודי בערים הללו. למשל, בשבת "רעש הכרכרות שוכך ברחבי מינסק; בנסיעתנו שלנו ברחובות העיר היה משום צרימה מסוימת". או: "בשבת, עם כל התסיסה ברחובותיה של מינסק אשר שורצים יהודים, איש אינו מפר את הסדר הטוב: אין כאן לא צעקות, לא שיכורים ולא קטטות, והמשטרה נשארת חסרת מעש".

המחשבה על החורבן המוחלט שיומט על הקהילות הללו בתוך כמה עשורים מזעזעת ומחרידה, דווקא כשמבינים עד כמה דומיננטיים היו אז היהודים במקומות שנעלמו מהם כמעט כליל. אכן, אי אפשר לקרוא את הספר בלי לחשוב על השואה, ממש כשם שביד-ושם נפתחת התצוגה בסרט שמתעד את "יהודי העיירה". במידה רבה מאוד הספר נחווה כמעין סרט תיעודי כזה.

האם יש קשר בין השקעות בחברות הזנק, בינה מלאכותית ומשחקי שחמט?

לפני כשש שנים, ב-2014, קנתה אמזון את אתר האינטרנט Twitch. 

מה השתנה מאז?

איך כבש Twitch את המקום ה-31 בין האתרים שאליהם מרבים גולשים להגיע ואיך הוא מכניס לבעליו סכום של כמיליארד וחצי דולר בשנה?

מדוע מרבה השחמטאי היקארו נקמורה, שזכה בתואר רב-אמן, להופיע ב-Twitch ולערוך שם משחקי שחמט וירטואוזיים? 

ואיך כל זה קשור ב-AI (בינה מלאכותית) ובהשקעות בחברות הזנק, בשלביהן ההתחלתיים?

רמז: שחקני שחמט אוהבים לנצח. הם מנצלים כל הזדמנות אפשרית. והכי חשוב –הממשק, זה שכבר מזמן מאפשר לשחקני שחמט לנצל את היכולות המופלאות, מעוררות ההשתאות, של הבינה המלאכותית, שמסוגלת ללמוד בעצמה ללא פיקוח אנושי. 

על כל אלה כתב שחר צפריר, שותף בקרן הון סיכון TLV במאמר מפורט, עתיר קישורים מבארים ומאיר העיניים:

 

The Interface Is the Message (when you know the rules)

What Chess streamed on Twitch, AI, and seed-stage startup investments have in common

וזאת ההתחלה:

A couple of days ago, the New-York Times published an article about the soaring popularity of chess on Twitch, giving Grandmaster Hikaru Nakamura due credit

Of all things, this made me revisit past thoughts on how chess has helped me understand the critical importance of the interface between AI and knowledge-workers, and how chess has led me to make multiple seed-stage investments in AI-driven startups

את המאמר המלא והמרתק אפשר לקרוא כאן. 

ניקולו מקיאוולי (1527-1469), "הנסיך": כששליט ממנה שרים טיפשים וחנפנים

על שרים ונסיכים

בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.  

יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת. 

כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו. 

שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך. 

איך להימנע מחנפנים

במסדרונות הממשל מסתובבים חנפנים רבים, כי בני אדם מתענגים ממעשיהם ונוהגים לרמות את עצמם עד כדי כך שהם מתקשים להישמר מפני חנפנים, שיש לנוס מפניהם כמו ממגיפה.

שליט יכול להישמר מפני חנפנות, אם יבהיר לסובביו שלא ייפגע אם יאמרו לו את האמת. 

אבל אם כולם יאמרו לו את האמת, יפסיקו לרחוש לו כבוד. 

שליט חכם ושקול חייב אם כן לבחור בדרך שלישית: עליו לבחור לעצמו יועצים חכמים, ולאפשר להם ורק להם את החופש לומר לו את האמת, אבל רק בתשובה לשאלותיו, ולא בשום עניין אחר. 

עליו לשאול אותם על כל דבר שהוא, לשמוע מה דעתם, ואחרי כן לשקול עם עצמו ובדרכו. כשהוא מתייעץ עם כל אחד מהאנשים הללו, עליו לאפשר להם לדבר בחופשיות, ולעורר בהם את התחושה שהדברים שהם אומרים ראויים.

אחרי כן אל לו להקשיב לאף אדם נוסף, ואז להחליט. 

מי שנוהג אחרת – פועל בפזיזות. מי שנעתר לדברי חנופה, או מרבה לשנות את דעתו בעקבות מגוון דעות ששמע, יאבד את ההערכה שחשים כלפיו. 

שליט חייב תמיד להתייעץ, אבל רק כשהוא עצמו רוצה בכך, לא כשאחרים מעוניינים לייעץ לו. אדרבא, עליו לבלום כל יוזמה לייעץ לו, אלא אם ביקש בכך.

עם זאת – עליו להרבות בשאלות, ולהאזין בתשומת לב לאמיתות הנאמרות לו בתשובה לשאלותיו.

אם הוא מרגיש שיועציו חוששים לומר לו את האמת, עליו לכעוס.

כשהשליט אינו חכם, הוא לא יוכל לזכות בעצות טובות, אלא אם יפקיד את עצמו לחלוטין בידי אדם שישלוט בו. אם מי ששולט בו הוא אדם חכם, זהיר ומפוכח, העניינים יתנהלו כשורה, אבל תוך זמן לא רב האדם השולט בו יגזול ממנו את מוסרות השלטון.

מי שמתייעץ עם אנשים רבים, לא יוכל לאחד את כל הדעות שישמע. יועציו יעסקו באינטרסים של עצמם, ולו לא תהיה היכולת לתקן אותם או להבין למה הם מתכוונים. אנשים אינם כנים אם לא מאלצים אותם להיות כאלה. 

יועצים חכמים, יהיו אשר יהיו, מקרינים על השליט, אך ההפך לא קורה: חוכמתו של השליט אינה מקרינה על יועציו.  


[1] בחיבור המקורי, כמו בשמו של הספר, משתמש מקיאוולי במילה "נסיך". העדפתי את המילה "שליט", שמדגישה את הרלוונטיות המטרידה של הטקסט שנכתב במאה ה-16. 

מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות. 


Too Much and Never Enough by Mary L Trump: "איך יצרה משפחתי את האדם המסוכן ביותר בתבל"

מרי טראמפ היא אחייניתו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית: הבת של אחיו הבכור, פרדי.

מרי טראמפ תמכה במערכת הבחירות האחרונה בהילרי קלינטון, ולא סיפרה אז את כל מה שידוע לה על הדוד שלה, כך היא מגלה בספרה Too Much and Never Enough שראה אור ב-15 ביולי השנה. היא שתקה, כי חששה שלא יאמינו לדבריה, וזאת בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, שאותה החליטה בכל זאת לחשוף עכשיו, חודשים אחדים לפני הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית.

טראמפ אינה מסתירה מה מטרתה: לפקוח את עיני הציבור ולהשפיע עליו, כדי להבטיח שהדוד שלה לא ייבחר שוב.

מרי טראמפ היא לא רק עדה אמינה, שמכירה מקרוב את "דונלד", כפי שהיא קוראת לו לאורך כל הספר, בלי שום גינונים של כבוד, בכל זאת – אחיינית! מרי טראמפ מכירה היטב את כל הפתולוגיה המשפחתית שיצרה את הדוד שלה. יתר על כן, היא פסיכולוגית, בעלת תואר דוקטור, שהתמחתה בטיפול בנפגעי טראומה, כלומר, יש לה גם יכולת לנתח את הפתולוגיה, להראות איך צמחה, ולהסביר את עוצמת חומרתה. 

היא גם יודעת לכתוב! אכן, בשלב מסוים, שנים רבות לפני שנבחר לנשיא, ניסה דונלד לגייס אותה שתכתוב את "הספר שלו", והיא ניסתה להתמודד עם האתגר, אבל עד מהרה הבינה שאין לה סיכוי להצליח: אמנם דונלד הושיב אותה במשרד הסמוך למשרדו, ואמנם הסכים מדי פעם שתיכנס אליו, אבל בכל פעם שניסתה לשוחח אתו, לראיין אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לומר בספר שלו, נתקלה בחומת הסתמיות והבטלנות של הדוד. כשהאזינה לשיחות הטלפון שלו מהמשרד, כך העידה, נוכחה שהוא עסוק רק בדיבורים על נשים שונות, מעלותיהן וחסרונותיהן הגופניים.

הוא מעניין מאוד, הן בזכות כישרון הכתיבה והכנות שבה מרי טראמפ כתבה את ספרה, והן מכיוון שהוא מגיע ממש עד לימינו אלה – הנושא האחרון שעליו כתבה הוא הרצח של ג'ורג' פלויד ותגובתו המגונה וההרסנית של דונלד. היא כמובן מתייחסת גם ל-Covid-19 ולהתנהגותו חסרת האחריות של הנשיא, ומאשימה אותו במותם של אלפי אנשים שיכלו להינצל אילו נהג כיאות. כך למשל היא מספרת שמושלי מדינות "כחולות", כלומר – דמוקרטיות – מאלצים את עצמם להתרפס בפני טראמפ, שכן ברור להם שאם לא ינהגו כך, יישללו מהם האמצעים הדרושים להצלת חיי אדם, שהרי אצל טראמפ הכול נגוע בכוחנות ובצורך הבלתי פוסק שלו בהתרפסות שתחזק את ההאדרה העצמית שלו. 

מרי טראמפ מעריכה שהדוד שלה יודע בתוך תוכו שהוא רחוק מאוד מהדימוי שבנה לעצמו, והיא מסבירה זאת בפרוטרוט ובמתן אינספור דוגמאות.

הפתולוגיה המשפחתית שהיא מפרטת מתחילה באביו של טראמפ, בנם של מהגרים מגרמניה שעשו הון מסוים, כך היא כותבת, בין היתר מאחזקת בתי בושת. אביו של דונלד, פרד, נשא לאישה את אמו, זמן קצר אחרי שהגיעה לארצות הברית מסקוטלנד. היא תכננה  להיות משרתת, ועד מהרה מצאה את עצמה בעמדה של גבירה שמחזיקה משרתת. פרד טראמפ, בעזרת אמו, אחרי שאביו מת, החל לפתח עסקי בנייה, תחילה בנה במו ידיו, ובהמשך ייסד את האימפריה שעליה נשען דונלד טראמפ כל חייו. האימפריה כללה בתי דירות רבים שאותם השכיר פרד טראמפ והצליח לצבור מאות מיליוני דולרים.

פרד ומרי טראמפ הולידו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. הבכור, פרדי – אביה של מחברת הספר – ניסה לשווא כל חייו לרצות את אביו ולזכות בחיבתו. פרד טראמפ נהנה להתאכזר, להשפיל, לחתור תחת ביטחונם העצמי של בניו (בנותיו לגמרי לא עניינו אותו!), והתנכל בעיקר לבכור, במיוחד אחרי שזה העז לנסות לפרוש כנפיים משל עצמו, תרתי משמע: פרדי הלך לקורס טיס והתקבל לעבודה ב-TWA, זאת אחרי שניסה כמה שנים לעבוד תחת אביו בעסקי הבנייה, ולא זכה להערכה. אדרבא, אביו הצר את צעדיו ואהב להשפיל אותו בנוכחות העובדים. אבל כשפרדי ניסה לבנות לעצמו חלופה, ידע האב איך לדכא אותו, איך להוציא לו את הרוח מהמפרשים, עד שהבן מצא את עצמו מוותר על עצמאותו ו"זוחל", בחזרה אל החסות הרעילה של אביו, שלא סלח לו על ההרפתקה הקצרה שלו "מחוץ למשפחה". 

לדבריה של מרי טראמפ דונלד למד שכדי לזכות בהערכה של אביו, הוא חייב לנהוג אחרת מאחיו הבכור. שעליו לגלות אכזריות. גם כלפי אחיו. לרמות. להיות קטנוני. להיות גזען. פרד טראמפ ובנו נאלצו למשל להתמודד עם תביעה משפטית של דיירים שחורים שהם סירבו לשכן בבתי הדירות שלהם. פרד, שהיו לו קשרים עם פוליטיקאים ואנשים אחרים בעמדות מפתח, הצליח לקנות את זיכויו מאותה תביעה.

פרד טראמפ תמך בדונלד, כי זה ידע "להופיע", להאדיר את עצמו, לגלם את תפקיד הטייקון המצליח, שהעיתונים אימצו, כי ההצגות של דונלד טראמפ עזרו להם למכור עיתונים. דונלד לא ידע, לדבריה, להבחין בין לעג להערכה. "העלית של ניו יורק תראה בו תמיד את השוטה מרובע קווינס", היא כותבת. אפילו קרובי המשפחה שלו לא האמינו שייבחר לנשיא. מרי טראמפ מעידה שאחותו של הנשיא, מריאן, המכהנת כשופטת, אמרה עליו שהוא ליצן, ושאין סיכוי שייבחר. אותה אחות גם לא הבינה איך ייתכן שהאוונגליסטים תומכים בו, שהרי "הפעם היחידה שדונלד ביקר בכנסייה הייתה כשהיו שם מצלמות! זה מטריף את הדעת! הרי אין לו שום עקרונות, כלום!" 

דונלד "המצליחן" לא היה אלא יציר כפיו המדומיין של פרד, ששפך מיליוני דולרים כדי לשמר את תדמיתו הנוצצת. כך למשל כשדונלד ייסד כמה בתי קזינו, הוא נשען על הדפוס של אביו: פרד טראמפ הקים בתי דירות להשכרה, וגרף מיליונים. דונלד לא הבין שאין דין בתי דירות כדינם של שלושה בתי קזינו, שרק יתחרו ויחלישו זה את זה. הוא נקלע לצרות, ואביו נהג לשלוח מכונית עמוסה בכסף מזומן כדי לקנות בהם ז'יטונים ולהציל מקריסה את הקזינו השייך לבנו "המצליח" כביכול. 

הסיפורים המשפחתיים שמרי טראמפ מתעדת מסמרי שיער. כך למשל בשנות חייו האחרונות של סבה, כשכבר היה דמנטי, ניסה דונלד לרמות את אחיו ואחיותיו ולהחתים את אביו על מסמך שהיה גוזל מהם את כל חלקם בירושה. למזלם, הוריו של דונלד חשדו וברגע האחרון, ולמרות מצבו המנטלי המעורער, סירב האב לחתום על המסמך.

אבל את אביה, בנו הבכור, דווקא כן נישלו מהירושה. כלומר, את שני ילדיו, היא עצמה ואחיה פריץ, שכן אביה מת כמה עשרות שנים לפני כן. כשגסס לא ליווה אותו איש מבני המשפחה. פרד טראמפ, עתיר הקשרים בבית החולים הגדול, שעמד בראש ההנהלה שלו, אפילו לא טלפן כדי לבקש שמישהו יקדיש לבנו תשומת לב מיוחדת. רק הזמינו לו אמבולנס, וחיכו להודעה על מותו. בצוואתו הדיר פרד טראמפ את נכדיו, ילדיו של אותו בן "סורר" (הוא ניסה להיות טייס!), וכשהשניים ניסו להתקומם, אחרי שסבם מת ונודע להם שלא יירשו מאומה, ניתקה אתם הסבתא את הקשר, והסבירה לכותבת הספר שלאביה לא הייתה אפילו פרוטה אחת משל עצמו (ואפילו זה התברר בדיעבד כשקר!). כשהמחברת ואחיה ניסו להיאבק כדי לקבל בכל זאת משהו מתוך מאות המיליונים, ביטלו להם הדודים את ביטוחי החיים שלהם, אף על פי שידעו שהאחיין של המחברת, בנו של אחיה, נולד עם נכות קשה ומסכנת חיים שהצריכה טיפולים ממושכים ותכופים. "שילמד לעשות עזרה ראשונה", ביטל אחד הדודים את הצורך בביטוח החיים. (וזאת בעת שירשו מאות מיליוני דולרים!) 

הקמצנות החולנית של בני המשפחה התבטאה לאורך כל הדרך. כך למשל מספרת המחברת איך אחיה קיבל פעם לחג המולד במתנה יומן שנתי נאה, כרוך בעור, אבל כשפתח אותו גילה שפג תוקפו לפני שנתיים, היא עצמה קיבלה פעם מתנה ארוזה של דברי מאכל שהייתה חסרה בהם צנצנת שנלקחה מהם, אפשר היה עדיין לראות את השקע המעוגל שהותירה בתוך האריזה, ובפעם אחרת קיבלה אמה מדונלד ומאשתו הראשונה, איוונה, תיק עור יקר ערך ומצאה בתוכו ממחטת נייר משומשת… 

הם נהגו בקמצנות לא רק כשדובר במתנות, או בירושה של הנכדים. כך למשל כשבעלה של אחת הבנות היה מחוסר עבודה במשך שנים, והיא הגיעה לפת לחם והתחננה שאביה יעזור לו, מינה האב (אז כבר מיליארדר!) את חתנו לשומר במגרש חניה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להשפיל ולייסר. בת אחרת שגם היא לא הצליחה להתפרנס, הייתה מגיעה פעם בשבוע אל אמה, אשתו של המיליארדר, שנהגה לעבור כל שבוע (עטויה בפרוות, מוסעת במכונית יוקרה) בין בתי הדירות שהשכירו, ולאסוף את המטבעות ממכונות הכביסה האוטומטיות. את המטבעות הללו העניקה ברוב טובה לבת, כדי שזאת תקנה אוכל לילדיה. 

כל אלה יכולים להישמע כרכילות סתמית אלמלא הקרינו על אישיותו והתנהגותו של נשיא ארצות הברית, המבקש להיבחר שוב. הערכותיה וניתוחיה של האחיינית מחרידים ומבעיתים.

"ככל שהסבא שלי שפך יותר כסף על דונלד, כך גבר הביטחון שלו, עד שפצח במיזמים גדולים ומסוכנים יותר, ומשם – לכישלונות חמורים יותר, ואילץ את פרד להיכנס לתמונה ולעזור. ככל שהמשיך לעזור לדונלד, כך החמיר את מצבו: הוא נזקק יותר לתשומת לבה של התקשורת, לכסף, להאדרה עצמית אשלייתית ועצומה בנוגע ל'גדולה' שלו".

כשטראמפ כינה את הילרי קלינטון "אישה איומה" ("nasty woman") וגם כשלעג לעיתונאי הנכה, מרי טראמפ לא הופתעה. היא כותבת: "נזכרתי בכל אחת מהארוחות המשפחתיות שנכחתי בהן, כשדונלד דיבר על נשים הוא כינה אותן שמנות מוזנחות ומכוערות, וכשדיבר על גברים, בדרך כלל כאלה שהצליחו או היו בעלי עוצמה, הוא כינה אותם לוזרים, בזמן שהסבא שלי, מריאן, אליזבת ורוברט צחקו כולם, והצטרפו אליו. דה הומניזציה כזאת של בני אדם הייתה שכיחה ליד שולחן האוכל של משפחת טראמפ. הופתעתי רק מהעובדה שהוא הצליח להמשיך לנהוג באותו אופן, ולא לשלם על כך." 

הפתיע אותה גם שהתקשורת לא הבחינה בכך שאף אחד מבני המשפחה של טראמפ, למעט ילדיו ואשתו, לא דיבר בשבחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו לא מריאן טראמפ, אחותו השופטת, שהיו לה כנראה, לדברי המחברת "סודות משלה להסתיר". 

יש בספר אינספור דוגמאות שמוכיחות עד כמה דונלד טרמפ שקרן, מגלומן, ואפשר בהחלט לומר: טיפש. הנה אחת מהן: לאחר שנבחר לנשיא הזמין טראמפ את בני משפחתו המורחבת לסעודה חגיגית כדי לחגוג כביכול את יום ההולדת של אחותו, ובעצם, כדי להתפאר. הם הלכו ביחד לסיור בבית הלבן, וטראמפ התרברב: "המקום הזה מעולם לא נראה יותר טוב, מאז שג'ורג' ושינגטון גר כאן'. ההיסטוריון שהתלווה אליהם היה מנומס מכדי לציין שהבית הלבן נחנך רק אחרי שוושינגטון מת…"

מרי "יורדת" גם על שאר בני משפחתו של טראמפ. כך למשל במהלך אותה סעודה משפחתית חגיגית נכנס לחדר ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה, בתו של דונלד. קושנר ניגש אל הנשיא, לא אמר שלום לאף אחד מהנוכחים, אפילו לא שלח מבט את הדודה המבוגרת שהסעודה נערכה כביכול לכבודה, לחש משהו לנשיא ויצא, לא לפני שאיוונקה מחאה כפיים בשמחה ובהפתעה, וקראה: "תראו, ג'ארד חזר מהמזרח התיכון!" ומוסיפה המחברת וכותבת: "כאילו שלא ראינו אותו כבר לפני רגע בחדר הסגלגל"… 

"הפתולוגיה באישיותו של דונלד כה מורכבת, וכל כך קשה להסביר כל מיני התנהגויות שלו, עד שאבחנה מדויקת ומקיפה מצריכה מבדקים פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, שהוא לעולם לא יסכים לעבור. בשלב זה אי אפשר להעריך את תפקודו היומיומי, כי הלכה למעשה הוא סגור בתוך מוסד, באגף המערבי של הבית הלבן. למעשה, לאורך רוב חייו היה סגור במוסד, כך שאין לדעת איך היה שורד לבדו בעולם האמיתי", כותבת מרי טראמפ בתחילת ספרה. עד 21 ביולי 2020 כבר סימנו את המשפט הזה 1,606 קוראים של הספר בקינדל. 

2,165 איש סימנו את הקטע "יכולתו לשלוט במצבים שאינם נוחים לו בעזרת שקרים, ספינים וערפול הצטמצמה עד למצב של חוסר אונים לנוכח הטרגדיות שאתן אנחנו מתמודדים בימים אלה. הטיפול השערורייתי והמביש שלו, טיפול שספק אם הוא מכוון, באסון הנוכחי, הביאו לכך שמעשיו זוכים לבחינה כה מדוקדקת, כזאת שמעולם לא חווה כמותה, ושרק מעצימים את הלוחמנות שלו ואת הצורך שלו בנקמנות קטנונית, כמו למשל מניעה של מימון, ציוד הגנה אישי ומכונות הנשמה שכספי המיסים שלנו מימנו ממדינות שבהן המושלים מסרבים לנשק את אחוריו במידה הנדרשת לו."

הספר ראה אור, כאמור, השבוע.

האם הוא מצטרף אל הסימנים האחרים המעידים כי טראמפ לא ייבחר לקדנציה שנייה? 

בעוד כמה חודשים נדע מה ילד יום. 

בינתיים אפשר לקרוא את הספר. הוא מעניין מאוד. 

מדוע לא היה אלברט איינשטיין יכול לפרסם את מחקריו

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

תמר אלמוג, עוז אלמוג "כל שקרי האקדמיה – מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו": ומה עתה, בעידן הקורונה?

"אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת", כותבים תמר  אלמוג ועוז אלמוג בספרם המרתק והמאלף.

אין זאת אמירה של מה בכך, שכן הספר, שהוא מחקר אקדמי לכול דבר, אינו אלא כתב פלסתר רהוט ומנומק מאוד, שמסביר מדוע האקדמיה במתכונתה הנוכחית פשטה את הרגל. עצוב אך לא מפליא להיווכח שלכותבים ברור: רק מי שממוקם כמוהם עמוק ובטוח בתוך הממסד האקדמי יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת ללא מורא ופחד.

את נקודת ההתחלה קובעים הכותבים ב-2008, השנה שבה חווה העולם משבר כלכלי חמור. "בועת הנדל"ן האמריקאית התפוצצה ברעם גדול" ובעקבותיה קרסו הבורסות השונות. לשיטתם הייתה זאת "תנועה טקטונית המאותתת על סופו קרב של עידן – וראשיתו עידן חדש." לטענתם, "ההשלכות לא התבטאו רק בנזקים כספיים," שכן "משבר 2008 חשף והחריף את המשבר הקיומי והמתמשך של המוסדות להשכלה גבוהה."

היה זה "סוף עידן השפע", שכן התעוררו קשיי מימון, ממשלות נאלצו לקצץ בתקציביהן, בין היתר גם במימון המדע וההשכלה. אוניברסיטאות התחילו לחפש מקורות מימון והכנסה. למשל – סיורים מודרכים, הפקת הרצאות ואירועים בתשלום, וכן הלאה. האוריינטציה נעשתה כלכלית ושיווקית, "כל מחלקה היא 'יחידת רווח'", וכל חבר סגל נהפך ל"יזם". נוצרה תחרות אגרסיבית בין מוסדות להשכלה גבוהה ששינו את כללי המשחק. למשל, אוניברסיטאות החלו לנפק "תוארי מיקי מאוס" שגובלים בהטעיית הציבור ובמרמה שכן אין בהם שום ערך ממשי. אוניברסיטאות משווקות את עצמן באגרסיביות, וחברי סגל נדרשים לגייס כסף באמצעות פרסום מחקרים בבמות יוקרתיות, ובהשגת קרנות מחקר.

וזאת רק ההתחלה.

הכותבים עוברים בשיטתיות על כל מרכיבי הממסד של ההשכלה הגבוהה ומראים מדוע וכיצד אבד עליהם הכלח.

למשל: המוסד שנקרא "חבר הנאמנים" של האוניברסיטאות השונות למעשה אינו ממלא את תפקידו אלא משמש רק מעין מועדון חברתי אקסקלוסיבי.

היעדר הפיקוח הציבורי הנאות על האוניברסיטאות הביא לניהול פזרני שחייב להשתנות במציאות הנוכחית.

הסנאט ברבות מהאוניברסיטאות "הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית".

תהליכי השינוי וההתפתחות אטיים ומוגבלים.

אין מנגנונים יעילים שיתכננו את הלימודים ויפקחו עליהם.

אין ביקורת חיצונית.

הממסד האקדמי דומה מדי לממסד הכנסייתי, אפילו בכינויי התפקידים הבכירים – צ'נסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן – וגם הוא, כמו בכנסייה, שמרן וקופא על שמריו.

מנהלי המוסדות לאו דווקא מצטיינים בניהול. עמדות השליטה קורצות בעיקר לחוקרים הבינוניים, "שהקריירה הפוליטית-ניהולית" באקדמיה מפצה אותם על בינוניותם.

מוסדות רבים מדי נשענים על תרומות, שיוצרות "תלות לא בריאה בתזרים לא יציב".

תוארי הכבוד שמעניקות אוניברסיטאות איבדו מזמן את יוקרתם, שכן הם מוענקים יותר ויותר למי שתרמו כסף למוסד ולאו דווקא למי שתרמו לקהילה.

שכר הלימוד הגבוה בלי שום יחס לתמורה המפוקפקת לעתים קרובות מדי, נובע בעיקרו מחמדנותם של ראשי המוסדות.

בשל כל אלה, ולא רק בגללם, "אנו קרובים לנקודה שבה הן הממשלות המסבסדות את שכר הלימוד והן האזרחים שמשלמים שכר לימוד הולך ועולה, יבינו כי קשה עד בלתי אפשרי לתחזק את ההשכלה הגבוהה בפורמט הנוכחי, ועדיף להשקיע בפורמטים אלטרנטיביים, כגון השכלה מקצועית בשוק הפרטי והוראה מקוונת […] בעידן שבו רוב אתרי האינטרנט נגישים לכל".

אכן, המחברים מפרטים את החלופות – למשל את אלה המקוונות – שהם מציעים, זאת אחרי שקטלו בפירוט משכנע ומאלף את המודלים הקיימים, הן של פרסומם של מחקרים אקדמיים, והן של ההוראה הפרונטלית עצמה.

הופתעתי למשל לגלות שאחד האנשים שהשפיעו מאוד על אופיים של הפרסומים האקדמיים היה רוברט מקסוול (כן, כן, אביה הידוע לשמצה של גיליין הידועה לשמצה לא פחות, זאת שנעצרה לאחרונה בשל מעורבותה במעלליו המבחילים של ג'פרי אפשטיין, אנס הילדות): מקסוול, כך מסתבר, ייסד בשעתו הוצאה לאור, Pergamon Press, ו"המציא" מודל עסקי מצליח שבו חוקרים מפרסמים תמורת תשלום את המחקרים האקדמיים שעשו, וההוצאות לאור גורפות רווחים עצומים בעיקר מהמינויים של ספריות אוניברסיטאיות. כך יוצא שהציבור מממן את המחקרים, ואחר כך נאלץ לקנות גם את התוצרים שלהם.

ספרם של בני הזוג אלמוג ראה אור השנה, זמן קצר לפני תחילתו של עידן חדש לגמרי: עידן הנגיף Covid-19, והמגיפה המכונה בארץ "הקורונה".

ברור לגמרי שרבות מהמגמות שבני הזוג אלמוג מתארים בספרם יואצו מאוד בעקבות המשבר הנוכחי (שאנחנו כנראה נמצאים רק בפתחו, ושאת מלוא השלכותיו עדיין אי אפשר לחזות), ושחלק מהתופעות שהם מתארים כנראה חוסלו לפי שעה, ואולי לצמיתות. למשל – הכנסים האקדמאים שהיו נפוצים כל כך עד עידן הקורונה.

הכותבים מתארים את מקומם ותפקידם של הכנסים הללו, שמצד אחד קוסמים למדענים, כי כך מזדמן להם טיול ואירוח בחו"ל (אם כי לא פעם הם נדרשים לממן את הטיסה והשהות), ומצד שני בלאו הכי אינם עוד אטרקטיביים כל כך, בשל טיסות הלואו קוסט ואפשרויות ההתאכסנות הזולות והאטרקטיביות ב-airbnb. גיחכתי כשהגעתי לקטע הזה, שהרי בחודשים האחרונים כל מה שקשור בטיסות לחו"ל נראה מרוחק ודמיוני לחלוטין.

גם את הטענה שלפיה האוניברסיטאות אינן יכולות עוד להישען במידה ניכרת על תרומות יהיה כנראה צורך לעדכן ולהחמיר בעידן הקורונה, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מובטלים ומרוששים, וקשה להעלות על הדעת מי בכלל ירצה או יוכל לתרום כסף שלא נועד לצרכי חיים מידיים, למשל –  לביטחון תזונתי – אם בכלל.

"רבים מנבאים שחובות הסטודנטים יהיו הבועה הבאה שתתנפץ על הכלכלה האמריקאית, ממש כמו בועת הנדל"ן ומשבר הסאב-פריים" כותבים בני הזוג אלמוג, כמי שאינם מעלים בדעתם איזו בועה תתפוצץ ממש בעוד רגע על הכלכלה בכל העולם!

כשחושבים על מצבם של צעירים בימים אלה קשה ומכאיב לקרוא כי "גם חובות בינוניים משפיעים על הצעירים באופן הרסני: הם מקשים ללמוד בראש נקי ומאלצים אותם לעבוד שעות ארוכות במקביל ללימודים. הם גם מוציאים צעירים רבים לשוק העבודה עם משיכת יתר ענקית, שמאפילה על חדוות העצמאות ומקשה על רכישת דירה והקמת משפחה." הכותבים מדגישים כי "בשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות". האם גם ההתנהגות הזאת תימשך? האם הלימודים האקדמיים נחוצים? האם הם תורמים באמת להצלחתו של הבוגר בחיים?

תמר אלמוג ועוז אלמוג משיבים על על השאלות הללו, ותשובותיהם מאלפות. הם מגבים את טיעוניהם בשלל נתונים ודוגמאות שחלקן יכולות להיות כמעט מבדחות, אלמלא היו מזעזעות.

הנה כמה מהן:

  • "הסטודנטים מתחנכים לחוסר יושרה, ויש לכך השפעה הרסנית מעבר ללימודים. כבר נמצא מתאם חיובי בין חוסר יושרה אקדמית לבין התנהגות לא אתית במקום העבודה. מרצה בבית ספר לרפואה סיפרה לנו שהיא מוטרדת מאוד מהשקרים והנכלולים הבלתי פוסקים של הסטודנטים שלה, והוסיפה שזה חמור במיוחד מאחר שעבודתו של רופא מחייבת אמינות ויושר מוחלטים. 'אם הם מרמים במהלך הלימודים', היא אמרה, מדוע שלא ירמו גם בבית החולים? והרי חיינו תלויים בכל אחד ואחת מהם."
  • ""כאשר בודקים מה הקריטריונים שמפעילים סטודנטים בבואם להעניק ציון גבוה למרצה, מסתבר שמרצה טוב מדבר לאט, לועס את החומר, לא מעמיס הרבה, מקבל סטודנטים במשרדו גם מחוץ לשעות הקבלה, נעתר לבקשות אישיות חריגות (גם אם הן סותרות את החוקים והכללים ועושות אֵיפָה וְאֵיפָה), מתיר להגיש עבודות משותפות, אינו מקפיד על נוכחות בשיעורים, סלחני לאיחורים בהגשת עבודות, מרעיף מחמאות, נדיב בנקודות בונוס ובציונים וכו'. המרצים יודעים שאלה הציפיות מהם באקדמיה של תחילת המאה ה-21, ומתנהגים בהתאם."
  • "כדי לא לאבד סטודנטים נאלצים מרצים רבים לקצץ בדרישות, ומחקרים הראו כי מאז שנות השישים ועד ימינו חל פיחות זוחל במטלות הקריאה. במילים פשוטות, הסטודנטים נדרשים לקרוא פחות ולכתוב עבודות מסכמות בהיקף מצטמצם."
  • "ב-2008 פורסם בירחון 'האטלנטיק' מאמר שכותרתו: 'במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי'. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת. המאמר, שב-2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: 'דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט'. המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם."
  • "מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת 'בעקבות החלום האמריקאי', מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג' להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד."
  • "צחוק הגורל הוא שהמדע מקדיש משאבים ותשומת לב כה גדולים להשוואה בין מוסדות, כאשר הצונאמי הדיגיטלי של למידה מרחוק כבר נושב ונושף בעורפם. האקדמיה מסייעת לכאורה לצעירים לבחור את המקום הטוב ביותר ללימודים עבורם (אף שרובם לא משתמשים בדירוגים הללו), כאשר ברור שמודל ההוראה הישן – שבו המוסד, החוג, הכיתה והמרצה הם העוגנים – הופך לבלתי רלוונטי. בארה"ב כבר החלו להינתן דירוגים גם לאוניברסיטאות שמתבססות על למידה אונליין, אבל גם זה פתטי. בעתיד הקרוב לאיש לא יהיה אכפת היכן ואצל מי למדת, אלא רק מה אתה יודע."
  • "למעשה לא יהיה זה מופרך לגמרי לטעון שהלימודים האקדמיים לא רק שאינם נוטעים בסטודנטים את החדווה והאושר שבלימוד, אלא שבמקרים רבים ממאיסים אותו עליהם. זה קורה לא רק בגלל שיעורים משעממים וכלי לימוד מיושנים, אלא גם משום שהכל מוכוון לציונים. למעשה כל שדרת מערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וצפונה, הפכה את האמצעים למטרות. אתה לומד בתיכון בעיקר כדי להשיג ציון שיקנה לך כרטיס כניסה לתואר ראשון, ואתה לומד לתואר ראשון במטרה לרכוש כרטיס כניסה לתואר שני. בסופו של דבר זיכרון הציון חזק מזיכרון התוכן הנלמד – בעיקר כאשר הממוצע נמוך מרף הציפיות."

כל הציטוטים שהבאתי נוגעים ברמתם של הסטודנטים ובתועלת שהם לא כל כך מפיקים מהלימודים, אבל החלקים המזעזעים באמת הם אלה שעוסקים במרצים ובחוקרים עצמם, ברמאויות רווחות, בניסויים שתקפותם מפוקפקת אבל הם משמשים בסיס לטיפולים רפואיים, ביחסי התן-וקח הקשורים בפרסומים בכתבי עת מדעיים. בני הזוג אלמוג חוזרים ומראים מדוע וכיצד רבים (אולי אפילו רוב) מהפרסומים הללו מפוקפקים וחסרי משמעות.

כדי לגבור על המכשלות הללו הם מציעים מנגנונים חלופיים: למשל, לוותר על הצורך בשיפוט עמיתים שמזמין שחיתות בשל סידורי "שמור לי ואשמור לך". ולהמיר את הפרסום בכתבי עת בפלטפורמות שבהן יוכלו מדענים לפרסם, לקבל הערות, לתקן, ורק אחרי תהליך ממושך לקבע את הפרסום.

פרק מעניין הוא זה שעוסק בוויקיפדיה ובמעלותיה, שאותן הממסד האקדמי נוהג לדחות וביוטיוב ובתרומתו להשכלה.

מעבר לכך שהספר מעניין מאוד, הוא גם חשוב. האם, לצד הקורונה, יזרז את השינויים הדרושים? ימים יגידו.

אריק לארסון, "שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה": מה המסקנות האופרטיביות?

ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה"ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה"ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.

גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה", שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה".

אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, "הלורד הראשון של האדמירלות". כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: "חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה".

ארה"ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.

למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי "השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד."

מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.

בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ'רצ'יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי "מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!"

אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).

קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות  ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ'רצ'יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.

אכן, היו על הספינה "הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי", אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… "רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון". הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.

האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!

ה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק." 

גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.

אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.

אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.

בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.

התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…

בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה "ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת" הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: "אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים".

אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, "Mr. Know-All", שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל "מארח" נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.

הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד "החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג'ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו", תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).

מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים…  לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע!  מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…

בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?

בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: "רק רואי עתידות בודדים", הוא כותב, "חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית", והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), "ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, 'מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה'. בסיפור, 'סכנה!' שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים."

מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל "מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה." אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי "אף אומה לא תגיע לשפל כזה" של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו טען כי "תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה 'עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'". אבוי.

מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?

הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ'רצ'יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.

ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.

,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג

עלי מוהר, על נתניהו, התפרסם לראשונה לפני 23 שנים (!)

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

פנג פנג, "יומני ווהאן – איגרות מעיר נצורה": בקרוב (או כבר) אצלנו?

מוזר מאוד לקרוא ספר עב כרס שמתאר את מה שהתרחש זה לא מכבר (הוא מסתיים בחודש מארס השנה!) ובעצם – ממשיך להתרחש ממש עכשיו! 

פנג פנג היא סופרת סינית נחשבת מאוד, תושבת העיר ווהאן, שהחלה לכתוב יומן רשת עוד לפני שהחל הסגר על תושבי עירה. יומנה תורגם במהירות שיא לאנגלית ולגרמנית, ופורסם כספר. מתרגם הספר כתב באחרית הדבר כי "כאשר מגפת הקורונה פרצה, אנשים רבים חיפשו בדבריה [של פנג פנג] נחמה, מידע, ואת הדרך אל העתיד. היא נהפכה, יותר מכל אדם אחר, לקול שאנשים ביקשו בידיעה שהיא תספק להם בכנות הערכות לגבי מה שמתרחש יום יום בווהאן. […] קולה נשמע יום יום. היה צורך שזעקתה תישמע בכל העולם, הן כעדות אישית לזוועות שתושבי ווהאן חוו, והן כאות אזהרה למה שעלול להתרחש בעולם כולו, אם לא ינקטו אמצעי זהירות."

מעניין לקרוא מנקודת מבט שונה, מבפנים, על מה שהתרחש שם, בווהאן, בימים שבהם צפינו בה מרחוק בהשתוממות, לפני שהעלינו בדעתנו כי הסגר יגיע בקרוב גם אלינו. 

נראה שיש לא מעט פערים בין מה שדווח בתקשורת העולמית לבין מה שחוו תושבי ווהאן. כך למשל, היינו בטוחים שהסגר שם היה אכזרי ומוחלט, שכניסות לבתים נחסמו ונחתמו כדי למנוע לחלוטין  מאנשים לצאת מדירותיהם. מהספר מסתבר שההנחיות דמו לא במעט לאלה שגם אנחנו, כאן בישראל, קיבלנו: לא לצאת, ככל האפשר, אבל שהן לא לוו בחסימת בתים. אדרבא, פנג פנג מספרת לא פעם על הכורח לצאת – כדי לקנות מזון, או כדי להגיע לבית החלים ולקבל טיפול במחלות כרוניות, לאו דווקא בקורונה. כמונו, כאן בישראל, גם היא היססה מאוד אם להסתכן ולצאת מהבית כדי לקבל את התרופות הנדרשות לה. כמונו, כאן בישראל, אנשים התארגנו בקבוצות ושיתפו פעולה כדי להשיג מצרכי מזון, ירקות טריים וכדומה.

פנג פנג מתארת גם את הכעס שחשו תושבי עירה, שכן חוו התפכחות ואיבדו את האמון ברשויות: "סמכנו מדי על הממשלה שלנו. האמנו שהנהגת מחוז חוביי לא הייתה נוקטת גישה חסרת אחריות ומתירנית כל כך, כשמדובר בחיים ומוות. האמנו גם, שלנוכח הסכנה, הם לא ידבקו בתקינות פוליטית כמו שנהגו לעשות בעבר, כשמדובר בחייהם של מיליוני בני אדם." 

היא מספרת ששלחה ידיעה קבוצתית ברשת החברתית ובה כתבה: "הממשלה לא תעז להסתיר איום עצום כל כך." 

בדיעבד היא, כמו ידידיה ובני משפחתה, הבינה שרבים מאוד נפלו קורבן למדיניות ההסתרה שהתנהלה בסין בתחילת המגיפה. אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על צ'רנוביל, ועל מה שהתגלה בסדרה המשובחת של הבי-בי-סי, שבה נוכחנו איך במקום להכיר בסכנה ניסו המנהיגים להסתיר את האסון מעצמם ומאחרים, בחינת – אם אני לא מודה, הסכנה איננה, אלא שהמציאות אינה נעתרת לגחמותיהם של בני אדם, אפילו לא של מנהיגים, והיא נוהגת על פי דרכה, בלי לציית להנחיותיהם המנותקות ממנה. 

היא כותבת כי "ההתנהגות הטבועה עמוק בתוכנו היא – לדווח על חדשות טובות, ואת החדשות הרעות להסתיר ולא לאפשר לאנשים לומר את האמת, לאסור על הציבור להבין מה באמת קורה, ולהביע בוז כלפי אובדן חייו של הפרט." 

(מוכר? מי דיבר בזלזול על כך שמוטב "להקריב" כמה זקנים, כדי לא לפגוע בכלכלה?)

פנג פנג מתארת גם את גזילת זכויות הפרט ומניעת חופש דיבור. לא פעם היא מציינת את החשש שלה שמא דבריה יצונזרו. 

(בקרוב אצלנו?)

פנג פנג מבכה את מותו של הרופא שדיווח לראשונה על קיומו של הווירוס וטען, בניגוד לעמדה הרשמית, שהוא דווקא כן מדבק מאוד, מאדם לאדם. כזכור השלטונות בסין הוקיעו אותו, ולבסוף הוא עצמו נדבק בנגיף ושילם בחייו על ההתעלמות וההתנגדות. 

"הגישה הנרפית והרשלנית של סין בתחילת המשבר, כמו גם יהירותן של ארצות המערב והזלזול שלהן במאבק של סין בנגיף הקורונה, תרמו לאבדן עצום של חיי אדם, לאינספור משפחות שנקרעו לגזרים, ולכך שהאנושית כולה הוכתה מכה חזקה מאוד", היא כותבת. 

יהירות, זלזול, נזק שאין לו שיעור. 

פנג פנג גאה מאוד בעירה ואוהבת אותה: "תשעה מיליון תושביה של העיר ווהאן פעלו ביחד ושיתפו פעולה עם מה שהממשלה ביקשה; האיפוק והסבלנות שלהם עזרו לווהאן להשתלט על הווירוס."

הדהימה אותי עדותה שלפיה היא מכירה רבים מאוד מתושבי העיר. לדבריה, בכל פעם שהיא יוצאת מהבית היא פוגשת מכרים… לישראלית כמוני קשה לקלוט את הממדים האדירים הללו ולהבין אותם – זהו עוד פן של הספר שעונה על הסקרנות, שכן הוא פורט לפרטים קטנים את הוויית החיים בווהאן. 

אחת המסקנות שפנג פנג מגיעה אליהן היא: "אסור לאנושות להמשיך לנהוג ביהירות. אסור לנו להמשיך לחשוב שאנחנו מרכז העולם, שאנחנו בלתי מנוצחים, ואסור לנו להמשיך ולזלזל בכוח ההרסני של הייצורים הזעירים ביותר, למשל, של הווירוסים." 

האם האנושות תטה  אוזן לדבריה?

המתרגם של ספרה לאנגלית כתב כי "חלק מהלקח העולה מיומניה של פנג פנג הוא אומץ לבה והחמלה שהיא מביעה בהם. ולצדם – האומץ להעיד, האומץ לסרב למנגנון ההשתקה, גם כשאלפי קולות תוקפים מומטרים על ראשה, והכוח לומר את האמת."  

כרגע פנג פנג נאלצת להתמודד עם הרשויות של ארצה. אלה טוענות שהיומן שבו תיעדה את הסבל של תושבי עירה רק עוזר לאויביה של סין, ושפנג פנג נעצה חרב ענקית בלבה של ארצה. 

גם רבים מקוראיה כועסים עליה. כך למשל קיבלה פנג פנג מכתב אנונימי מילד שכעס עליה כי היא "מוציאה את הכביסה המלוכלכת של סין."  פנג פנג השיבה לו כך: "אני רוצה לספר לך שכשהייתי בת 16, מצבי היה הרבה יותר גרוע ממצבך. באותה תקופה אפילו לא שמעתי מושגים כמו 'חופש המחשבה'". 

האם אפשר להסיק מחילופי הדברים הללו שהעולם בכל זאת הולך ומשתפר לאטו? 


כדרכי, קראתי את הספר בקינדל של אמזון. הוא יקר יחסית, אולי משום שהעבודה על תרגומו והוצאתו המהירה לאור הייתה אינטנסיבית במיוחד.