קטגוריה: עיון

"היה או לא היה?": להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או "להירדם" לתוך דיסוציאציה?

כשסיפרתי על הספר הנושא את השם היה או לא היה לשתי חברות קרובות – נשים מבריקות, חזקות ומצליחות מאוד בתחומי עשייה שמצריכים השכלה רחבה ויצירתיות רבה – הגיבו שתיהן באופן דומה מאוד: משהו בסגנון – מי בכלל רוצה להתקרב לדבר הזה?

שתיהן הבינו מיד מה עניינו. גם לי היה ברור במה אני עתידה לשקוע, ובכל זאת, בניגוד לחברותי (שתיהן ניצולות גילוי עריות), הרגשתי שאני רוצה מאוד לקרוא את היה או לא היה. לדעת מה תהיה תשובתו לשאלה הנפיצה והבלתי נסבלת מבחינת נפגעות גילוי עריות: האם הפגיעה התרחשה באמת, בעולם המציאות או שמא "הומצאה", מסיבות שונות?

מי שיקרא מאמר שכתבתי: מה קרה לילדה ששמרה על סוד, ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו יבין את עוצמת העניין שלי בנושא. המאמר הופיע בקובץ עולם בלי סודות, שראה אור בקיץ 2015 בהוצאת הקרייה האקדמית אונו, בעריכתו של פרופסור יובל אלבשן. בקיצור אומר רק שאת אחת המשתתפות בספר היה או לא היה פגשתי בעבר, ורציתי לדעת איזו עמדה תציג מי שידעה אז, אך שתקה והתעלמה, כאילו מעולם לא שמעה.

הספר שלפנינו מרתק. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתחושה של מתח גובר והולך, עד לשיא, שהגיע לקראת הסוף. כדי להבין איך ספר עיון יכול להיקרא כמו ספר מתח, יש לדעת מה מבנהו. היה או לא היה מבוסס על סדרה של שבעה ימי עיון במסגרת פורום רב-שנתי שכונה ויניקופדיה (שילוב בין שמו של הפסיכואנליטיקן והתיאורטיקן האנגלי דונלד ויניקוט, לבין המילה אינציקלופדיה), שהתקיים בשנים 2013-2012. בכל יום עיון כזה הרצו בכירי המטפלים בארץ. כל ההרצאות עסקו בהצגת מקרה מאת אנליטיקאי אמריקני בשם ג'פרי פראגר. הלה תיאר אישה, "גברת A", שבה טיפל בסוף שנות ה-90, ואת הטיפול בה הציג בפרק הראשון של ספר שכתב. ב-2011 נתן פראגר את הספר לעפרה אשל, אחרי ששמע הרצאה שהעבירה בכנס בלוס אנג'לס. אשל ביקשה מפראגר רשות להשתמש בחומר הקליני שהציג, והוא היה הבסיס לסדרת המפגשים.

בסוף הסדרה הגיע גם ג'פרי פראגר עצמו לארץ, והשתתף בפאנל שבו הגיב על הדברים שאמרו המרצים.

אחת מהן, שילי ורדימון, "סיכמה" את דברי המרצים שהופיעו בכל אחד מהמפגשים, הגיבה אליהם, וגם הוסיפה משוב על התגובות שנראו ונשמעו בקהל. בעיני הסיכומים הללו לא היו נחוצים בדרך כלל, אלא כאשר תרמו לחוויה, לדוגמה: בחלקים שבהם תיארה ורדימון את שפת גוף ואת נימות קול של הדוברים ושל המגיבים מקרב הקהל, ואת האווירה הכללית. התיאורים הללו עוררו בי כקוראת תחושה כאילו הייתי ממש שם, מעורבת בהתרחשויות, רואה ושומעת. ועם זאת, יתרונה של הקריאה בספר, במקום ההאזנה להרצאה, ברור: יכולתי לעצור את השטף, לסמן שורות, לשרבט רעיונות ותגובות, שאלות וקריאות של כעס, עלבון, הסכמה. אכן הספר מלא וגדוש בסימונים, הערות, סימני שאלה וקריאה, פרצופונים עצובים ומחייכים. כעבור שלושה ימי קריאה הספר החדש לגמרי, שהוזמן בטלפון ישירות מהוצאת כרמל (בחנויות לא מצאתי אותו), נראה כבר כאילו עבר תלאות. ואכן כך היה: מסע מרתק, מייסר, משמח ומרגיז, מעודד, ומעורר רצון לצעוק (כפי שעשיתי באמצעות העיפרון), להודות, להזדהות, ובעיקר – להסתקרן: מה יביא אתו המרצה החדש? איזו נקודת מבט אחרת, מקורית, מעניינת?

שכן זה ייחודו הרב של הספר: כל אחד מהדוברים הפליא להסתכל בעיניים אחרות על אותן סוגיות עצמן, באורח מפתיע ומעורר מחשבות.

בפתח הדברים הציגה עפרה אשל את הנושא. בין היתר תיארה את אחד המפנים הדרמטיים ביותר שעברו על עולם הפסיכואנליזה: המעבר החד של פרויד מ"מודל הטראומה", לפיו, כך סבר, מטופלים רבים עברו פגיעה מינית טראומטית, ל"מודל דחפי", לפיו מדובר בפנטזיה של מיניות ילדית. זאת השאלה המהותית, הניצבת בבסיסו של הספר: היה או לא היה? מציאות או פנטזיה? טראומה או משאלות לא מודעות?

השאלה מובילה כמובן לשפע של אפשרויות מורכבות, הנוגעות באופן שבו יש לנהל את הטיפול במי שמביאה לחדר הטיפולים את גילוי העריות שעברה.

בשלב מסוים בהצגת המקרה סיפר פראגר שהמטופלת, המכונה "גברת A", החלה לחשוד שאביה פגע בה כשהייתה בת שנתיים.

לא אביא כאן את כל פרטי הצגת המקרה, אבל כן אבקש להתעכב על ניסוח אחד, זניח לכאורה, שמופיע בדבריו של פראגר ­– משהו שאיש מהמרצים לא ציין: "היא החלה לכתוב מכתבים לילדה הקטנה בחלום, במאמץ לחשוף את האמת אודות מה שקרה בינה לבין אביה" (ההדגשה שלי.)

זוהי בעיני התבטאות אומללה, שיכולה, כשלעצמה, לשקף תפיסה מעוותת ומקוממת: מה שקרה בינה לבין אביה, כותב פראגר. לא מה שאביה עולל לה. כלומר, כך אפשר להבין, היה שם מעין קשר מיני הדדי, משהו שהתרחש "בין" אדם בוגר לפעוטה בת שנתיים שהוא אביה! אצלי ניסוח מעין זה מפעיל מיד את כל פעמוני האזעקה, עוד לפני התגובות, ההסברים והפרשנויות, ומותיר אותי חשדנית מאוד, כלפי המטפל.

פראגר מסביר כי חווה את תיאוריה של המטופלת שלו "כלא אותנטיים", בין היתר – כי לא היו קוהרנטיים, כמו זיכרונות אחרים שהביאה לטיפול. ויש לו הסבר: הוא רואה ב"טענות" שלה התקפה על הטיפול. הוא טוען נגדה שהיא "חוותה את הטראומה הנזכרת כאילו הייתה עכשיו הקורבן שלה,  כי "ההווה התמזג עם העבר," ומתנגד בעיקשות להסכים עם האפשרות שאביה של גברת A באמת פגע בה. לדעתו עמידתו האיתנה, המתנגדת להסכים עם האפשרות שהמטופלת עברה גילוי עריות, היטיבה אתה, כי אחרי תקופה של התנצחות ביניהם היא נסוגה מכך, וכשנפרדו סיפרה לו על חלום שבו גיהצה את שמלת החתונה שלה. פראגר משוכנע שהחלום מעיד על הצלחת הטיפול: הכול בא על מקומו בשלום, ויש אפילו סוף מהאגדות: חתונה. המסך יורד. (על סוף אגדתי בדוי כזה, שבו מטפל מתיימר, למעשה – משקר! – העדתי כאן).

לשמחתי הרבה, אף אחד מהמרצים לא קיבל את הגרסה של פראגר, וכאמור – כל אחד מהם הביא לדיון נקודת מבט שונה ומרתקת.

אנסה לתת על קצה המזלג משהו מדבריהם. כמובן שאלה רק נגיעות קלות, ומוטב לקרוא את ההרצאות המלאות, כדי לעקוב אחרי המהלכים שבאמצעותם פיתחו את התיזות השונות שהציגו.

יעל דשא, שמאמרה מופיע ראשון בספר, פותחת, למרבה השמחה וההקלה, בדבריה של נגה, מטופלת שלה: "בתור 'בוגרת' פגיעה מינית הידיעה של 'היה' כלל אינה מנחמת" (וזאת בתשובה לתפיסתו של פראגר כאילו גברת A "נזקקה" לתחושה שאביה פגע בה כדי לחוש מיוחדת ומנוחמת). "אדרבה", מוסיפה נגה ואומרת דברים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם: "יותר קל היה לי לחשוב שהמצאתי ושאני מטורפת, מאשר שהדבר אכן התרחש."

יעל דשא מחזקת את דבריה של נגה: "חובתו של כל מטפל, ולו רק מחמת הספק, לאפשר זכות קיום לאפשרות שאכן היה. הדיפה והתעלמות הן התעללות נוספת," ומסבירה כיצד נוצר פיצול בנפשה של נפגעת: הכורח להיכנע למבוגר הפוגע יוצר כניעה והזדהות, הפנמה של תחושת האשם, וניתוק, שרק הוא מאפשר לנפגעת להמשיך לתפקד. היא מראה כיצד הטיפול אמור להבנות מחדש את החוויה הטראומטית, ולשקם את תהליך העדות "שהתמוטטה במהלך ההתעללות". לשם כך המטפל חייב להאמין, ולשמש למטופלת עֵד: לראות את מה שהאם הנעדרת סירבה לראות. לשמוע את מה שהמטופלת לא עיבדה באמצעות מילים, שטרם היו לה בגיל שבו נפגעה, ולעבור אתה את תהליך האבל.

צביה זליגמן שבאה אחר יעל דשא הסבירה גם היא את החשיבות של היות המטפל עד שמאזין "באופן פתוח", בניגוד לפראגר שהציג האזנה ופרשנות חשדנית, בין היתר מכיוון שהגיע עם פרדיגמות מוכנות מראש, ולא היה מוכן לקבל שום פגיעה בהן. למשל – את האפשרות שגברת A באמת נפגעה, ושלא הקשר הטיפולי, שאותו היא מנסה כביכול להרוס, עומד במרכז העניין.

אורית נווה מנסה להבין את מצוקתו של פרופסור פראגר, שהרגיש לדעתה מותקף במהלך הטיפול, וחש "שעליו להישאר בשליטה ושאסור לו להיכנע". היא כמובן משתדלת לראות אותו, אבל אני, הקוראת, רוצה לזעוק – אז הוא עכשיו במרכז? שוב? הוא "מותקף"?  והמטופלת שלו "מזמינה בכוח את המטפל להיות עמה"? אבל לא, אין עילה לכעס: נווה ממשיכה ומתארת את המטופלת כמי שמשוועת להכרה, למבטו החומל, האוהד, המאמין, של המטפל, ולא להתנצחויות ולמעין קרב של "הורדת ידיים", שבו הוא ניצח: "המטפל והמטופלת נלחמים על האמת שלהם", כותבת נווה, ומתעורר שוב הרצון לצעוק – איזו זכות יש למטפל להילחם במטופלת שלו? לשם כך הגיעה אליו? כדי שיכניע אותה? נווה, אינה מסכימה עם פראגר, היא רק מתארת את עמדתו, ומראה את השחזור המתעלל שפראגר יצר:  בילדותה נאלצה גברת A לוותר על עצמה ולהיכנע לאמה, ובטיפול היא נאלצת לחזור על אותו דפוס, הפעם עם המטפל.

חיותה גורביץ הציגה נקודת מבט חדשה: לדעתה השאלה המרכזית הייתה צריכה להיות לא "היה או לא היה?", אלא "מה היה?" שכן ברור לה לגמרי שהגברת A עברה טראומה בילדות. בעיניה, בניגוד לפרופסור פראגר, ההיזכרות אינה "מעוז האירוע הטראומטי המוקדם", וזאת משום ש"האירוע נטול ייצוג", עקב גילה הצעיר מאוד של הנפגעת. גורביץ' היטיבה לתאר את ההתנגשות בין הצורך ב"חיבור רך" שמביע ילד, לבין הפירוש המיני של שפת התשוקה שהוא פוגש אצל המבוגר הפוגע, והראתה כיצד המטפל אינו יכול לעשות את עבודתו כהלכה, כל עוד אינו "מכיר באימפקט הטראומטי שלו עצמו" – עוד נקודה מעניינת וחשובה מאוד.

אפי זיו ניסתה להבין מדוע בכלל עוסקים באינטנסיבות כזאת בהצגת המקרה של פראגר, שהרי כל הדוברים עד כה הסכימו בכישלונו. האם יש בכך מעין נחמה של מטפלים נוכח רשלנות של מישהו שאינו הם עצמם? ואולי זהו צורך שלהם לחוות דיסוציאציה לנוכח "זוועות כאלה", שהרי לדיסוציאציה יש תפקיד: "היא נוצרה כי לא ניתן היה לשאת את המציאות". זיו מדגישה: כל כך הרבה מטופלות נותרו בבדידותן, חשו שהמטפלים בגדו בהן, "סירבו או נכשלו מלראות"! (אני מבקשת להזכיר כאן שוב את "מה קרה לילדה ששמרה על סוד", שמתאר בגידה כזאת, ומפרט אותה!).

בהקשר זה מתארת אפי זיו את המטופלת המפורסמת של פרויד, דורה, שבניגוד לגברת A סירבה להיכנע, ועזבה את הטיפול "בטריקת דלת". כותבת אפי זיו –  "הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה (כמו דורה), או להירדם אל תוך הדיסוציאציה (אולי כמו גברת A)". איזה ניסוח מרתק ותמציתי, שמכיל אמת עמוקה ומשמעותית כל כך!

בעז שלגי שולח מבט אל הטראומה הוודאית שגברת A עברה, זאת שאף אחד מהדוברים לא הפנה אליה עד אז את הזרקור: יחסיה עם אחיה הבוגרים וחבריהם, שחשפו אותה בילדותה המוקדמת לפעילות מינית פרועה, מלווה בשימוש בסמים ובאלכוהול. כשקוראים את דבריו קשה להבין איך אף אחד אחר לא הדגיש את ההיבט הזה, אבל כאמור, זאת בדיוק גדולתו של הספר: כל דובר מפתיע עם קול חדש ושונה מקודמיו.

הדובר הבא, דני לוי, הראה כיצד קיבעון של המטפל, שאינו מבחין בין תיאוריה לאמונה, יכול לפגוע בטיפול, כי תיאוריה אפשר להמיר, אבל "האמונה לא תאפשר את ההחלפה באמונה אחרת, מאחר שפירוש הדבר השמדה."

מכאן עבר לוי אל הסוגיה של "היה או לא היה", ותיאר את המחלוקת ששררה בין פרויד לבין אחד מתלמידיו, פרנצי, שאותו פרויד הוקיע, כי המשיך להחזיק בתיאורית הטראומה גם אחרי שפרויד זנח אותה ו"הוציא" את הפגיעה מהמציאות אל הפנטזיה.

"מה יש בו בשדה הזה, שכל כך מטלטל? שמביא אותנו להילחם זה בזה עד חורמה? שגרם לפרויד לפגוע כל כך קשה בפרנצי, שהביא להשתקה כל כך עוצמתית של רעיונות ואנשים?" שואל לוי. כלומר – לא רק נפגעות נסערות מהשאלה "היה או לא היה". גם את המטפלים השאלה מטרידה בעוצמות מלחמתיות, אם לשאול מילה מתיאורו של לוי.

בהמשך דבריו מתאר לוי את שלושת הצדדים המתקיימים בעת פגיעה של גילוי עריות: הקורבן, שנאלץ להתמודד עם תוצאות הטראומה ועם ההשתקה, התוקפן, שמסרב לקחת אחריות ומשתדל לערער את אמינותו של הקורבן, והמתבונן מהצד (בדרך כלל –האימא), שמתעלם ונמנע מהתערבות.

בנקודה אחת אני חולקת על דני לוי. אחרי כל ההסברים המופלאים שלו, הוא פוסק שלדעתו גברת A לא עברה התעללות מינית, כי, לדבריו, מטופלים מעדיפים לייפות את העבר, לשפר את הדימוי של ההורים – הפוגע והמתעלמת. אני מבקשת להזכיר את הדברים שאתם פתח את חלקו בדיון: אל לו למטפל להתקבע בתיאוריות שנהפכות לאמונות. והרי הכלל שציין בדבר רצונן של נפגעות "ליפות" את ההורים אינו חייב להיות נכון. גם לא קביעתו שלפיה המטופלת תתנגד ותתקשה מאוד לחשוף את האמת. לא כל נפגעת תנהג כך, ולא בכל מקרה. הכול תלוי בהרבה גורמים. למשל – באיזה גיל התרחשה הפגיעה. באיזה שלב בחייה נמצאת הנפגעת. יש כל מיני אפשרויות: נפגעות שמכחישות; נפגעות שרק רוצות כבר לספר למישהו, כי כאב הפגיעה כבר עולה על גדותיו; נפגעות שתמיד ידעו וזכרו לפחות חלק מפרטי הפגיעה שעברו, אבל לפני הטיפול עדיין לא הבינו את מה שידעו; ויש כאלה ששכחו (כלומר –הדחיקו), ונזכרו. "אין זה אופייני שמטופלים יתחילו את התהליך בהצהרה ברורה וחד משמעית כפי שעשתה המטופלת", כותב דני לוי, ושוב כדאי להזכיר לו: הנה אתה מציג כלל. והרי אפשר כך, ואפשר גם אחרת. האופן שבו הדיבור על הפגיעה התעורר אינו מוכיח מאומה!

עם זאת, מצאתי ערך רב בתיאור השלבים של התקיפה שמביא לוי, כדלקמן: התוקף יוצר אצל הקורבן בלבול וחוסר אונים, פועל כדי להרוס את תחושת האוטונומיה שלה, מבודד אותה, ולבסוף – מאלץ אותה לשתף פעולה. מדהים להיווכח שוב ושוב עד כמה המנגנונים האלה אוניברסליים וחוזרים על עצמם. כאילו שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר לתוקפים, שם שיננו את דרכי הפעולה ואפילו את שפת הפוגעים, שגם היא משותפת להם.

"צריך להיות מוכן לחוות חוסר ידיעה, בלבול, איום וסכנה", טוען לוי בהמשך, ומתכוון למטפלים שצריכים "לוותר על מה שיודעים וללמוד מן המטופל על חוויותיו, גם אם הן סותרות את מה שאנו יודעים ומאמינים בו", ובכך הוא צודק לגמרי.

שרי עוז הציגה סוגיה מעולמם של מטפלים: חששם מפני תביעה על רשלנות בטיפול. כדי לתקף את דבריה סיפרה עוז על "חוזה טיפולי" שמטפלים מסוימים נהגו לערוך עם מטופליהם (ואפילו, במקרים מסוימים, להחתים אותם עליו!). על פי החוזה, שמעורר בה מורת רוח רבה, המטופלים מתחייבים להתייעץ עם המטפלים "לגבי כל פעולה שהם עושים בחייהם", וגם להימנע "מכל פעולה דרמטית לפני קבלת אישור מהמטפל". הדברים הללו צלצלו בתודעתי כמו גונג ענקי, שכן היו מוכרים לי מאוד. לא כתבתי עליהם במאמר על הילדה ששמרה על הסוד, אבל הכרתי היטב את החוזה החד-צדדי הזה, שנקבע בשעתו כתנאי לטיפול!

לא עלה אז בדעתי שהמניע הוא חשש מפני תביעה. חשבתי שיש בו איזשהו היבט טיפולי, ולא העליתי בדעתי לפקפק אחריו ולתהות מדוע נדרש.

הייתה, אגב, התניה נוספת: אין לספר לאיש, לעולם, על מה שמתרחש בחדר הטיפולים!

במבט לאחור הסעיף הזה נראה לי בעייתי במיוחד. נדמה לי שאין צורך להכביר במילים ולהסביר איזה טריגר יכולה לעורר הדרישה ההיא לסודיות-בשניים.

בהמשך הדגישה שרי עוז נקודה חשובה נוספת בעניין פגיעתם של האחים בגברת A, בהיותה ילדה: פגיעה מינית בכלל, וגילוי עריות בפרט, אינם מתרחשים רק במגע גופני. (ג'ודית הרמן מיטיבה להראות זאת בספרה Father Daughter Incest, המוכר פחות מספרה הידוע מאוד, טראומה והחלמה). גם כשילדה נחשפת לתכנים מיניים, בלי שיתקיים מגע גופני כלשהו, מדובר בפגיעה!

לא נגעתי כאן בהרצאותיהם של כל המשתתפים, כי בשלב זה אני רוצה לחזור אל השאלה העוברת כחוט השני לאורך כל ההרצאות: "היה או לא היה?" המטפלים שדיברו חזרו באופן גורף אל תיאורית הטראומה המקורית של פרויד. למרבה ההקלה, נראה שה"בון טון" הטיפולי הרווח כיום הוא להאמין למטופלת (ולדחות, למשל את אסכולת "הזיכרון המושתל". עד כדי כך שאחת הדוברות, אפי זיו, אפילו סיפרה שמלכתחילה הודיעה שלא תשתתף בכנס אם יעסוק בשאלת הזיכרונות המושתלים.)

פרופסור פראגר, שהגיע בסופו של התהליך ונשא את דבריו ­ – הציפייה להם היא שעוררה בי את המתח והסקרנות – היה מאכזב מאוד. אני – ולא רק אני, חלק מהדוברים הגיבו באותו אופן – תפשתי את דבריו כאטומים וכמתנשאים. לרגעים דיבר כסוציולוג, אפילו כאנתרופולוג שמגיע לישראל הלא-מתקדמת מאמריקה המתקדמת, שם יש מקום רב לשיח על זיכרונות כוזבים. פראגר הופתע מכך שבישראל טרם ניתקו מהשיח על טראומה, ותלה זאת, בלי היסוס, בטראומה הלאומית של השואה. כאמור, לא רק אני התאכזבתי מדבריו. הוא לא נסוג כמעט משום חלק בטיפול. שוב חזר על התפיסה כאילו זיכרונה של גברת A בדבר גילוי העריות שעברה לא נועד אלא כדי להרוס את הטיפול שהעניק לה. הוא הופתע מאוד מכך שכל הדוברים צידדו בתפישתו הראשונית של פרויד, ונטו להאמין שפגיעות של גילוי עריות אכן מתקיימות במציאות. מה שאותי, לעומת זאת, שימח מאוד. ראיתי בהסכמה הכללית הזאת יכולת אמיתית לאמפתיה ולראיית האחר, שאותה הפגינו כמעט כל הדוברים. בעיני פרופסור פראגר היה בכך אות לחשיבה לא מפותחת די הצורך.

בעניינה של גברת A אני רוצה להוסיף: אמנם, כמו ששרי עוז אמרה, המטפל אינו נדרש לחפש ראיות, אבל בעיניי הראיה לפגיעה קיימת. לא רק זאת של האחים, אלא גם זאת של האב: הוא טען שאינו זוכר שפגע בבתו כשהייתה בת שנתיים, אבל גם לא הכחיש שייתכן שזה אכן קרה. את הפגיעה, וגם את השכחה, ייחס לאלכוהוליזם שלו!

חלק מהדוברים סברו כי ההודאה ששמעה גברת A, לא הטיפול שהעניק לה פראגר, אפשרה את השיפור במצבה הנפשי. אורית נווה ראתה בדבריו של האב לקיחת אחריות מסוימת, בניגוד לעמדתו של מטפל שרק "מטיל את האחריות המלאה על המטופלת."

לדעתי הדברים שאמר האב הם הודאה ווידוי. כן, גברת A. היה. ועוד איך היה!

אני חייבת להוסיף את הקושי שחשתי עם כמה מהדברים שאמרה עפרה אשל. שילי ורדימון דיווחה עליהם בפרק "סקירת מפגש 3, השתגעות בחדר הטיפולים": "עפרה אשל פתחה את הדיון במחשבות משלה והדגישה כי אותה מעסיק תפקיד המטפל מול שאלת ההכרעה בין היה או לא היה. לדעתה קשה לשים את שאלת ההכרעה לגמרי בצד [ההדגשה שלי] כשמדובר בנושא של טראומה מינית, הנוגעת למציאות ממשית. עדות, אמרה, היא עדות למשהו שהיה, והשאלה אם היה או לא היה היא, עבור המטופלת, גם שאלה של שפיות מול הזיה […] דומה היה שלרגעים ספורים כולנו נעים באזורי דמדומים אלה שבהם, כדברי אשל, גם מטפל וגם מטופל 'דופקים את הראש בקיר'. אזורים שבהם כבר לא ברור מה קרה ומה קורה, מה צריך לעשות ומה מקבל מקום – המציאות הפנימית או זו החיצונית, ומה ההבדל ביניהן."

בפרק "סקירת מפגש 4: שירת הסירנות של התוקפן" נמסר כי עפרה אשל "ביקשה מאפי זיו שתוסיף עוד על המקום של הלא-ידוע ושל החשד בטיפול." זיו, כך דווח, השיבה לה יפה: "קודם כל יש להתייצב מול החשד המתעורר בנו בלי להתמסר לו", והוסיפה: "אני מחשידה את החשד ואת עצמי בתוכו".

בעניין הזה, ה"חשד" שהמטפל חש, אמרה שרי עוז שמטפלים אינם אמורים "לחפש עדויות חיצוניות לנרטיבים של המטופל", אלא לעבוד עם התכנים שהוא מביא, כי בכל מקרה הם משקפים את האמת הפנימית שלו.

על כל אלה – החשד, תחושת ההשתגעות של המטפל, ההצעה לעסוק רק במה שמכונה "האמת הפנימית" – אני מבקשת להגיב מתוך ההתנסות שלי.

שורדת של גילוי עריות חייבת לקבל מהמטפל שלה בחזרה את המציאות. דברים בנוסח "אפשר להאמין לך לא שזה קרה באמת, אלא רק שאת מאמינה שזה מה שקרה" כבר שמעה, מן הסתם. לעתים רחוקות – מהתוקף, שמנסה להמשיך לבלבל אותה. לרוב – מהדמות הנוספת: מהעומדת מהצד, המתעלמת, המזייפת: האימא. זאת ש"מוכנה" כאילו, אבל לא בדיוק, "להאמין" אבל רק בתנאים שלה. משפט נוסח "אני מאמינה שאת מאמינה שזה קרה" (או בגרסה המטורפת, שמצוטטת מהעולם האמיתי, שם הושמעה: "אני מאמינה לעצמי ולמה שאני יודעת") יכול להטריף את דעתה של הנפגעת. הוא מחזיר אותה אל עולם שכולו הסוואות, שקרים, אי ודאויות, בלבול – העולם שיצר התוקף (בשיתוף פעולה עם המתעלמת!), כדי לגרום למותקפת להיות חסרת אונים ופגיעה, טרף קל ולא מסוכן. אין בעניין הזה שום מקום ל"אולי". רק ל"כן. כן. זה קרה לך," שוב ושוב. כמה פעמים שנדרש. עד שהעולם ההפוך יתיישר, עד שהפוגעים ייקראו בשמם הנכון והמדויק: פוגעים, רעים ופושעים. רק כך תוכל הנפגעת לחיות.

"ההזדהות עם התוקפן היא תופעה המקיפה לא רק את העמדה הנפשית של מטופלינו, כי אם גם את העמדה הנפשית של מטפלים לא מעטים. אולי גם מטפלים מוצאים את עצמם שונאים את הקורבן לרגעים, מהופנטים על ידי שירת הסירנות של התוקפנים הפנימיים והחיצוניים", כותבת שילי ורדימון בכנות מרגשת.

בהקשר זה התרגשתי במיוחד לקרוא את דבריו פרנצי: "האנליטיקאי צריך להפוך ל'אחר המבועת', ולאפשר בכך להשפעת הטראומה לפרוץ את הגבולות בין אנליטיקאי למטופל, בין עבר והווה".

בדיוק כך!

על עצם העובדה שהספר ראה אור, שהוא נגיש לציבור, אני שמחה מאוד. שירי ורדימון ציטטה בפרק הנושא את הכותרת "זו ששותקת בתוכנו – בעקבות מפגש ה'ויניקופדיה' החמישי" דברים שאמרה לה יעל בנאי, אחת הפסיכולוגיות שהשתתפו בכנס: "'הסטטיסטיקה אומרת כי מבין קהל המאזינות והמאזינים […] יש גם מי שעברו פגיעות מיניות וגילוי עריות. מה פשר השתיקה שלנו אודות זאת? מה החוויה של מי שיושבת ומאזינה לדיון המלומד אודות טיפול רווי כשלים בטראומה מינית? […] מה זה אומר עלינו, שאנחנו שוכחים זאת? מפצלים את המציאות למטפלים ולמטופלים, לתיאור מקרה ודיון, ושוכחים שבמציאות הדיכוטומיות אינן נשמרות, כי אם מתערבבות, ושאיננו מתעמקים פה בסוגיות תיאורטיות, כי אם על עצמנו אנו מדברים".

הדברים הללו מדברים מאוד אל לבי. כולנו שם: מטפלות שהן גם מטופלות, ומטופלות לשעבר, שיכולות להיתרם מהשיח ולתרום לו.

נועם חומסקי, "שפה ושאלות על הידע": מדוע שימפנזים לא מדברים?

בשנים האחרונות היו ניסיונות רבים ללמד יצורים אחרים (לדוגמה, שימפנזים וגורילות) כמה מיסודות השפה האנושית. אך כיום רווחת ההכרה כי ניסיונות אלה נכשלו, מה שלא מפתיע את מי שעצר לחשוב לרגע על העניין.

היכולת הלשונית מעניקה יתרון עצום למין המחזיק בה. קטן הסיכוי שקיים מין שיש לו היכולת הזו ומעולם לא חשב להשתמש בה לפני שאדם הדריכו לעשות כן. הסבירות לכך דומה לסבירות כי על אי מבודד כלשהו קיים מין של ציפור בעלת יכולת תעופה מושלמת אשר לא חשבה לנסות לעוף עד שבא האדם והדריך אותה להשתמש במיומנות זו. אף שהדבר אינו בלתי אפשרי מבחינה הגיונית, יהיה זה נס ביולוגי, ואין סיבה להניח שדבר מסוג זה יתרחש. ואכן, כפי שציפינו כל הזמן, הראיות מצביעות על כך שהתכונות היסודיות ביותר בשפה האנושית הן מעל ומעבר ליכולתם של קופי אדם אינטילגנטים, ממש כפי שיכולת התעופה ואינסטינקט המיקום של יונים נמצאים מעבר ליכולת האנושית.

Language and the Problem of Knowledge, Noam Chomsky

וולף, מופסאן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן: "לאהוב, לשוטט, להפליג"

הוצאת "תשע נשמות" מגישה לנו שוב ספרון חמוד, 122 עמודים אורכו בסך הכול, שנאספו בו חיבורים קצרים מאת וירג'יניה וולף, גי דה מופסאן, ולטר בנימין, לואיס סטיבנסון, ולטר תורו וסופר ידוע פחות – גארנט קדוגן, אמריקני יליד ג'מייקה. הקובץ הנוכחי מזכיר מאוד את קודמו המלבב לחשוב, להתבטל, לטייל, שכלל חיבורים מאת לואיס קרול, לואיס סטיבנסון, צ'רלס דיקנס וויליאם הזליט, ובו הובאו בפנינו מחשבות על בטלה וטיולים.

משמו של הקובץ, לאהוב, לשוטט, להפליג אפשר להבין במה הוא עוסק. בחיבור הראשון, "על התאהבות" משתף אותנו סטיבנסון בהומור ובשנינות בלבטיו. נדמה שאת הדברים הללו כתב זמן קצר לפני שנשא אישה, או כשהתלבט אם להיכנס לקשר כזה. החיבור משעשע ביותר, ומעניק לקוראת מבט אל תודעתו של גבר מבוהל, מהזן המוכר – אלה שנרתעים ממחויבות, ונוהגים להסביר את חששותיהם בפשטנות שאינה מעניינו של סופר רהוט כמו סטיבנסון. את מה שגבר מהשורה אומר במשפט נוסח – "מגיע לך יותר", או "את נהדרת, אני הבעיה" או "אני עדיין לא מסוגל להתחייב", מביע סטיבנסון באורח משעשע ונוגע ללב.

תחילתו של החיבור בתיאורה של התאהבות. מצד אחד – ברור שסטיבנסון עצמו נמצא כולו שם, שהוא לגמרי מאוהב. מצד שני, אפשר להבין את המבט שלו מבחוץ, על עצמו, על אהובתו, על הקשר ביניהם ועל נאהבים בכלל, מכותרת המשנה של החיבור: "אוי לי, כמה טיפשים האנשים!" המשקפת את רוחו של החיבור כולו: כמה הוא צוחק מהעניין הזה, ההתאהבות, מהאופן שבו בני אדם נקלעים בן רגע "למצב שבו נעשה הזולת לתמציתה, ללב לבה של הבריאה כולה"!

כן, הוא בפירוש מצחיק, סטיבנסון: הנה הוא מוכיח שהוא מסוגל להבין ללבן של נשים: במקומן היה נגעל מאינספור הצהרות של גבר שמשפיל את עצמו, "מכריז על אהבתו ארבעים פעם" ומתחנן שהאישה תסכים להינשא לו: "אסתכן ואומר שלו אני אישה, הייתי רוצה להתחתן עם אדם המסוגל לעשות זאת, אך לאו דווקא עם אדם שכבר עשה זאת", הוא כותב, ואפשר בהחלט לדמיין אותו אומר לעצמו את מה שהוא מספר לנו: "ההתאהבות הפשוטה הזו טובה כשם שהיא מפליאה. היא עוצרת את השפעתן המבהילה של השנים, מפריכה מסקנות אכזריות ומרירות, ומעוררת רגישויות רדומות…"

הוא מצחיק כשהוא "מבשר" לנו שאמנם ברור שרומיאו ויוליה היו מאוהבים מאוד, "אם כי הובא לידיעתי," הוא מוסיף, "שכמה מבקרים גרמנים חולקים על כך", וגם כשהוא מדווח כי "בסך הכל, יש הרבה לקרוא בנושא"; כשהוא מלגלג לאוהבים כי "הם כמעט מדמים בלבם שבזכותם ובזכות אהבתם השמים כחולים והשמש זורחת", והוא נוגע ללב בחיבורו הנוסף "נישואים", שבו הוא מסביר את האימה שחשים גברים: "אני, הוא יחשוב, שניהלתי את חיי עד כה ברשלנות כה רבה, עומד כעת לשאת באחריות לחייה של ברייה נוספת". האימה רבה עד כדי כך שהוא חש כי "יציאה לקרב היא עניין פעוט לעומת נישואים. זוהי ההתחייבות המכרעת ביותר. אחריה לא נותרת כל דרך, אף לא התאבדות, אלא רק להיות אדם טוב".

חיבורה של וירג'יניה וולף שונה לגמרי, אם כי גם הוא ניחן באירוניה דקיקה. וולף מתארת את הדחף שהיא חשה לצאת ולשוטט בחוצות לונדון, בערב חורפי. היא מחפשת תירוץ: הצורך לקנות עיפרון, וההליכה שלה מזכירה, אבל שונה מאוד, את זאת של דיקנס בספר  לחשוב, להתבטל, לטייל. דיקנס מתאר עיר אפלה, לילית. וולף מתארת עיר משעשעת, כזאת שהכפר השוכן בעברה הרחוק נשאר סמוי בתוכה, ונגלה לעת ערב בריחות של אדמה ופרחים. בלונדון של וולף "גברים ונשים מבהיקים, שלמרות כל עוניים ועליבותם עוטים מין מראה ערטילאי, חזות של ניצחון, כאילו הצליחו לחמוק מהחיים…"

בחיבור שלה פוגשים את הסופרת שרואה בכל מקום דמויות, התחלות של סיפורים, בני אדם שמהותם נגלית בן רגע בפני מבטה המעמיק לראות. יופיים של תיאוריה על "חשכת הלילה" אשר "מצטנפת לה לשינה בדרך הטבע", או על "הסחר הגואה שהפקיד את משאו על חופי רחוב אוקספורד בדייקנות ובענייניות, העלה ברשתו הלילה אך ורק אוצרות", מעלה על הדעת לא רק את יכולת הכתיבה המופלאה של הסופרת, אלא גם את זאת של המתרגמת, רעות בן-יעקב, שהיטיבה להעביר את כל היופי הזה משפה לשפה.

החיבור השלישי המעורר עניין רב בספר הוא זה של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור" (גם אותו הפליאה רעות בן-יעקב לתרגם). קדוגן מספר לנו כיצד "גילה" שהוא שחור: מאחר שהוא יליד ג'מייקה, ידע תמיד שעליו להיזהר כשהוא משוטט ברחובות עירו, כפי שאהב ונהג לעשות משחר נעוריו. הוא מסביר כיצד למד מה מותר ומה אסור ללבוש בשכונות מסוימות, כדי שלא לעורר במקומיים כעס ואלימות שתופנה נגדו. עד שהגיע לאמריקה. ושם, כך הוא כותב, גילה דבר חדש: "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיום". לאורך החיבור הוא מספר לנו מה מרגיש מי שנאלץ להתהלך בעולם בתוך עורו (השחור!).  באילו סכנות הוא נתקל. עד כמה עליו להיזהר. למשל – אסור לו בשום פנים ואופן להיעצר באמצע הרחוב ולהסתובב. או לשאת עליו חפצים מבריקים. או לרוץ! הוא מספר על מקרים שבהם התרשל לרגע, ושילם על כך מחיר יקר. על האסטרטגיות שגבר שחור חייב לנקוט כדי שלא להפחיד את הסובבים אותו, עוברי אורח כמוהו, אבל לבנים: "הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה" ועל תחושתו שהעולם מסוכן – לו! (משהו בניסוח של דבריו הזכיר לי את מה שסיפר בשעתו ברק אובמה על סבתו הלבנה, האימא של אמו, שציינה פעם בנוכחותו עד כמה היא פוחדת כשגברים שחורים חולפים לידה ברחוב, ואיזו בדידות חש למשמע דבריה).

"הליכה בעור שחור מגבילה את חוויית ההליכה" כותב קדוגן. משפט מזעזע ומעורר מחשבות על כל כך הרבה אנשים, כאן ועכשיו, שחיים בדיוק כך.

הקבצים הללו, בהוצאת תשע נשמות, המביאים בפנינו אוספים אקלקטיים של טובי הכותבים, שרק חוטים תמטיים דקיקים מקשרים ביניהם, הם מתנה משמחת שמרחיבה את הלב, ומעוררת ציפייה לספר הבא.


מתרגמים: אנמרי בארטפלד, הראל קין, יהונתן דיין, יותם בנשלום, רעות בן יעקב

זיגמוינד פרויד: איך ומדוע פוגעות הנשים בתרבות

כבר תפשנו כי אחת המגמות העיקריות של התרבות היא לאגד את בני האדם לכדי יחידות גדולות. אבל המשפחה אינה רוצה לוותר על היחיד. ככל שמהודק יותר ליכודם של בני המשפחה, כך שכיחה יותר נטייתם להסתגר מפני אחרים, וכן קשה עליהם יותר הכניסה למעגל החיים הרחב יותר. אורח חיי היחד עתיק יותר מבחינה פילוגנטית, האדם חי בו עוד רק בימי ילדותו. וצורה זו מתגוננת וממאנת לפנות מקומה לאורח החיים התרבותי, שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר. ההתנתקות מן המשפחה נעשית בגדר משימה לכל אדם צעיר, ולעתים קרובות מאוששתו החברה לפתור משימה זו במנהגי פולחן של בגירה וכניסה לחברה. עולה בנו הרושם, כי קשיים אלה טבועים בכל התפתחות נפשית, ובעצם בכל התפתחות אורבנית

מלבד זאת מעוררות הנשים עד מהרה מגמה הנוגדת את גורם התרבות. אותן נשים עצמן,  שתחילה הניחו את היסוד לתרבות בתוקף דרישותיהן לאהבה, הן המשפיעות עתה עליה השפעה משהה ובולמת את התרבות. הנשים מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין. עבודת התרבות נעשית יותר ויותר לעניינם של הגברים, מטילה היא עליהם תפקידים קשים יותר ויותר, כופה עליהם עידוני יצר שאין לנשים הכשרה יתרה אליהם. כיוון שיש גבול לכמויות האנרגיה הנפשית שברשות האדם, חייב הוא להסדיר את משימותיו בדרך חלוקה תכליתית של הליבידו. מה שהוא צורך למטרות תרבותיות שולל הוא במידה מרובה מן הנשים ומחיי המין. העובדה שהוא עושה תמיד בחברת גברים והוא תלוי ביחסם אליו, גורמת לו להתרחק ממשימותיו כבעל לאשתו וכאב לילדיו. כך באה האישה, בתוקף תביעות הַתַּרבות, לראות עצמה נדחקת לקרן זווית, והיא נוקטת עמדה עוינת לתרבות זו.

תרבות בלא נחת ומסות אחרות לעברית: אריה בר

אבירם ברקאי, "מעשה שלא היה, קונספירציית מלחמת יום הכיפורים": כך מגיעים להכרעות הרות גורל?

ארבעים וארבע שנים חלפו מאז האזעקה ההיא, של שבת בשתיים בצהריים, זאת שסימנה לנו, האזרחים, את תחילתה של מלחמת יום כיפור. רק שש שנים וארבעה חודשים חלפו בין אותה שבת לבין המלחמה הקודמת, זאת שזכתה לכינוי "מלחמת ששת הימים".  ב-1967 הוכיח צה"ל עד כמה הוא מתוחכם. עד כמה "אנחנו" כל- יכולים. הביטחון העצמי המופרז, שלא לומר – היוהרה, הולידו שאננות; תחושה שמוטב להם, לאויבים, להמשיך ולהתיירא, כי גם אם יפתחו במלחמה, אין להם סיכוי "נגדנו". כולם – ההנהגה המדינית והצבאית, וגם הציבור – ידעו שיש למדינת ישראל הצבא הכי טוב במזרח התיכון, וחיל האוויר הכי טוב בעולם.

מלחמת יום כיפור, כידוע, הייתה שונה מאוד ממלחמת ששת הימים, כבר מתחילתה. הסורים והמצרים הצליחו להפתיע את ישראל, וגם את ארצות הברית, ששבה והבטיחה להנהגה הישראלית שמלחמה אינה צפויה. למעשה הם הפתיעו אפילו את עצמם: במאמר שפרסם  ב-1983 (בכתב העת "מערכות") מי שהיה לימים ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי-פרקש, אז עדיין קצין מודיעין מהשורה, תוארה ההונאה המתוחכמת שהפעיל נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת. כדי לשמר את אפקט ההפתעה, אפילו הקצינים הבכירים ביותר בצבאו לא ידעו, ממש עד הרגע האחרון, כי מתוכננת מלחמה. הכול היו בטוחים שמדובר בתרגיל צבאי בלבד. (בין היתר, מספר זאבי-פרקש, הופצו פקודות בדבר חזרתם של קצינים אל הקורסים הצבאיים שמהם קיבלו חופשה, לצורך ההשתתפות בתרגיל, מיד כשיסתיים, ב-9 באוקטובר. בפועל באותה עת המשיכו להתנהל קרבות קשים מאוד בכל החזיתות).

ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים משמשת כר פורה לפיתוח תיאוריה שלפיה לא היה זה מחדל, אלא קונספירציה: אלה שמאמינים בה סבורים שמשה דיין, בשיתוף פעולה עם הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני באותה עת, ונשיא מצרים, סאדאת, עשו יד אחת: כדי שיתאפשר להגיע להסכם שלום, "תעניק" ישראל למצרים מעין ניצחון, שיספק את הכבוד העצמי הערבי, ויכין את הקרקע לקראת ההסכם. במילים אחרות – יש הסבורים כי משה דיין הקריב אלפי הרוגים ופצועים ישראלים, ועשרות אלפי ערבים, וגם את כבודו, מעמדו ויוקרתו, מתוך שיקול אסטרטגי קר.

לדברי אבירם ברקאי, מחבר הספר מעשה שלא היה, קונספירציות מלחמת יום הכיפורים האיש המוביל את התפישה לפיה מלחמת יום כיפור לא הייתה אלא מזימה נואלת ומזעזעת בציניות שלה, הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין.

ברקאי התגייס כדי לסתור בספרו, בשיטתיות ובעקביות, טיעון אחרי טיעון, את טענותיהם של הדוגלים באסכולת הקונספירציה. הוא עושה זאת ביסודיות מרשימה.

את הבסיס לטענות הנגד שלו אפשר למעשה לתמצת בכמה משפטים. ברקאי, המסתמך לדבריו על מסמכים כתובים, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל דיונים צבאיים, מסביר את הרקע להיווצרות המחדל, שנבע ממה שכינו לימים "הקונספציה": ממשלת ישראל סמכה על הערכות המודיעין של מי שהיה אז ראש אמ"ן, אלי זעירא, והשתכנעה שמלחמה אינה צפויה. היו לשאננות כמה גורמים: בידי המצרים לא היו עדיין די כלי נשק מתוחכמים (למשל – טילים מסוגים מסוימים), שהיו מאפשרים להם להכריע את המערכה. אותם כלי נשק היו צפויים להגיע למצרים מקץ שנתיים. הסורים, כך היו הכול בטוחים, לא יפתחו במלחמה בלי המצרים. אמנם הגיעו התראות מאשרף מרואן – מרגל שפעל בחוגים הקרובים ביותר לסאדאת והעביר לישראל מידע – אבל גם לפני כמה חודשים, באפריל של אותה שנה, הוא כבר התריע על מלחמה צפויה. בעקבות התראותיו גוייסו כוחות מילואים והתכוננו למלחמה שכלל לא פרצה. עלותו של המהלך הייתה גבוהה מאוד. באוקטובר לא רצה איש להכניס שוב את המדינה להוצאות, שנראו לא נחוצות, במיוחד מכיוון שהבחירות לכנסת היו צפויות בסוף אוקטובר 1973, והממשלה לא הפסיקה לספר לציבור ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".  חוץ מזה, אלי זעירא כבר הוכיח לא פעם שהוא צודק. למשל – באפריל הוא היה בין היחידים שקבעו בביטחון שאין צורך לגייס מילואים, וצדק. הוא צדק גם כשהמליץ לא ליירט מטוס לבנוני, שכן ג'ורג' חבש לא יהיה על סיפונו. היו מקרים נוספים שבהם הוכיח שהמלצותיו נכונות, והם עוררו תחושה שמוטב לסמוך על שיקול דעתו. זעירא, בשיתוף עם האמריקנים שהרגיעו את הדרג המדיני, נפל בפח שטמנו המצרים. הוא השתכנע שאכן מדובר בתרגיל צבאי. מכל מקום, האמריקנים, בראשות קיסינג'ר, התרו כל הזמן, והזהירו את הישראלים שאסור להם בשום פנים ואופן לתקוף ראשונים, כפי שעשו במלחמת ששת הימים. ראש אמ"ן, אם כן, הוא זה ש"הקטין את גובה להבות החרדה".

ברקאי מתאר את המזימה "האמיתית", כפי שראה אותה בעבר בעיני רוחו, ואף כתב עליה: "קברניטי מדינת היהודים", כך סבר, חשו שביום כיפור של שנת 1973 "צצה הזדמנות" שאותה הוא מתאר כך: "בואו ניתן לאידיוטים לפתוח באש ונוודא שכל העולם ידע שלא אנחנו התחלנו; ואז, אחרי שיבינו שהתנהגנו למופת, נקבל לגיטימציה לעשות את מה שתכננו – נרחיב את שליטתנו באדמותיהם. נאיים על בירותיהם. ניצור סדר חדש במזרח התיכון. תחי 'מלכות ישראל הגדולה.'" כלומר – אם הייתה קונספירציה, היא פעלה בדיוק להפך ממה שאורי מילשטיין וחבריו סבורים – הישראלים היו בטוחים ששוב צפוי להם ניצחון מוחץ, שירחיב עוד יותר את שטחה של המדינה. (העובדה שהצבא לא היה מוכן כיאות למלחמה נסתרה מעיניהם.) גם את האפשרות הזאת, שבה האמין בעבר, סותר ברקאי ומראה מדוע אינה סבירה.

שיטתו לאורך הספר מסודרת מאוד. הוא מציג את הטענה, ואז סותר אותה, באמצעות ציטוטים, מראי מקום ועובדות שהוא מביא. למשל – טענה לפיה נאמר משהו בישיבת ממשלה מוכחת כבלתי אפשרית, כי אותה ישיבה לא התקיימה. או "עדות" כאילו מישהו (הרמטכ"ל, דדו) דיבר בקול "כמעט בוכה" אינה אמינה: המעיד לא נכח במעמד השיחה, שגה במועד שבו התקיימה, וגם לא הייתה לו שום אפשרות להקשיב לה בדיעבד, כי לא הוקלטה. הכותרות החוזרות הן: "טענת הקונספירציה", ומיד אחריה – "עובדות ופרשנות". "הרי לכם שוב הדבר המעצבן הזה – עובדות", הוא אפילו כותב פעם, בנימה מלגלגת.

הספר מרתק. ההפרכות הבנויות לתלפיות משכנעות, ולמען האמת, גם די מבהילות, כי הן חושפות את המהלכים שהובילו להכרעות הרות גורל. מישהו האמין. מישהו חשב. מישהו היה בטוח. מישהו שכנע. אז כך מגיעים להכרעות הרות גורל? שאלתי את עצמי, ונזכרתי בזווית הראייה האישית מאוד שלי, מאותה מלחמה. הייתי אז בת עשרים ושתיים. אם לתינוק בן חמישה חודשים. כשהאזעקה נשמעה הייתי לבד בבית. גרנו בקומה התשיעית של בניין רב קומות במרכז חולון. מכל החלונות שבדירה נשקפו זוגות: גברים עם תרמילים ונשים מתרפקות. הם נראים כמו בסרט על פרידה לפני מלחמה, חשבתי.

את המתיחות, הכוננות, התחושה שעומד להתרחש משהו יוצא דופן ומפחיד, חשתי במשך כמה ימים, ובמיוחד בשבת לפנות בוקר. אביו של בני הפעוט הוזנק כמה שעות לפני כן לטייסת, אבל גם בימים שקדמו להזנקה כבר הצטווה להיות בכוננות מוגברת.

מספרו של ברקאי למדתי שחיל האוויר הוצב בכוננות גבוהה יותר מאשר חיילות אחרים, כי ההכנות היו רחוקות מעיניו של האויב. ההנהגה לא רצתה לעורר תחושה שישראל מחרחרת מלחמה, ולכן לא הכניסו לכוננות גם את יחידות השדה.

לא היה לנו טלפון בבית, והשכנה שירדה אלינו לפנות בוקר הקישה על דלתנו לבושה בחלוק, וכרכמה את הפנים: מה פתאום מעירים אותה כל כך מוקדם, ועוד ביום כיפור, רק בגלל שהוא בכוננות…

התינוק ישן כשאביו יצא מהבית. אחרי שהתעורר, כשגמרתי להאכיל אותו, עמדתי אתו ליד החלון הגדול והשקפתי החוצה. היום עלה, האפור התבהר, הכבישים התמלאו לאטם. היה מוזר לראות את מעט המכוניות שנסעו בכבישים, כאמור – יום כיפור! אחר כך התנועה נעשתה כבדה וסואנת וכבר היה ברור שמשהו השתנה מאוד, אבל עדיין לא היה אפשר להבין מה בדיוק.

כמה דקות לפני השעה שתיים בצהריים, מילאתי את האמבטיה הקטנה במים פושרים ונעימים – רחצתי את התינוק שלי, שגרגר בהנאה. ואז – האזעקה. הצליל המבעית, החלול, המאיים.

הוצאתי את התינוק, הלבשתי, ירדתי בריצה במדרגות, לעבר המקלט.

ביולי לפני שלוש שנים נשמעה אזעקה בגוש דן. שוב הוצאתי מהאמבטיה פעוט – הפעם בן שנתיים וחצי, בנו של התינוק ההוא, שגדל מאז מאוד. עטפתי אותו במגבת ונכנסתי אתו לחדר המוגן שבדירה. הוא לא התנגד ולא התווכח. רק ישב עלי בפליאה וחיכה. כעבור כמה דקות בירר: "אפשר כבר לחזור לאמבטיה?"

זופיה נַלקוֹבְסקָה, "מדליונים": מה בני אדם הביאו על בני אדם אחרים

"בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…"

השנה: 1945. צעיר פולני, לא נבון במיוחד, "רזה וחיוור, בעל עיניים כחולות מלאות הבעה", מעיד בפני חברי "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין". אחת מחברות הוועדה היא זופיה נלקובסקה, שכותבת "סיפורים" – למעשה מתעדת את העדויות ששמעה. הסיפור הראשון בקובץ מדליונים, שראה אור לראשונה בפולין ב-1946, כולל את עדותו של אותו צעיר. הוא היה כפוף למדען גרמני בשם פרופסור סְפָּנֶר, במקום המכונה "המכון האנטומי". הפרופסור העסיק אותו "כמכין גוויות", שאותן הספיקו חברי הוועדה לראות במכון, עוד לפני שסולקו הראיות. קטועות ראש וגפיים. פשוטות עור. מסודרות היטב באזורים שונים של המכון, בשלבי "הכנה" שונים.

כאן השתמשו, על פי עדותו של הפולני הצעיר, בחומרי הגלם האנושיים, בעיקר, אבל לא רק, כדי לייצר סבון. (האם הסיפור אמור לשים קץ לפולמוס המתמשך ולשאלה שנשאלת מימים ימימה – האם באמת ייצרו שם סבון מבני אדם?) העד משתדל מאוד להשיב על השאלות בדייקנות. מסביר. מפרט. "הוא שקוף לחלוטין – בשיקול דעתו ובהרהוריו, ברצונו העז למסור הכול כפי שהיה, ולא לפסוח על דבר." אין בו שום יכולת לשיפוט ערכי או מוסרי. הוא היה עובד מסור וחרוץ, ועכשיו הוא עד שקול ורציני. עד שהוא מגיע לסופה של עדותו, ומרשה לעצמו לומר משהו ביוזמתו: הוא מלא הערכה לגרמנים היעילים הללו, "אנשים שיודעים לעשות משהו משום דבר": סבון מבני אדם.

בכל אחד מהסיפורים מגיעה שורת מחץ דומה. יש לזכור שהם נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה, ולפיכך הם מכילים עדויות ראשונות לזוועות.

בסיפור השני "תחתיות", שומעים את עדותה של ניצולה שאיבדה את כל בני משפחתה. היא מספרת על קורותיה בכלא פוויאק, על זוועות ההסעה ברכבת, בדרך למנה הריכוז, ועל תגובתו של הקצין הגרמני ש"היה סקרן לדעת מה יש שם" בקרון החתום, אחרי ימים של דוחק, בלי מים, בשמש היוקדת, נשים רטובות מזיעה, שחורות מאבק, מטונפות מצואה: "כשהוא ראה אותנו העיניים שלו נעשו עגולות ואת הידיים הוא פרש ככה לצדדים מרוב פחד. כל כך הוא נבהל מאתנו!" בסוף העדות היא חוזרת על האמירה המשתאה, הכמעט אפילו גאה: "את רואה, גבירתי, את רואה! ואפילו שהיה גרמני, בכל זאת נבהל כשראה אותנו." מה יש בדברים הללו? התפעלות מזכר לאנושיות שמתגלה בגרמני? אולי. אבל יותר מכך אולי – פליאה מהעובדה שלמרות מצבה הבלתי אפשרי, המחריד, עד כדי כך שאפילו גרמני נחרד ממנו, היא הצליחה להישאר בחיים, לשרוד.

בסיפור השלישי, "אישה של בית קברות", אפשר לרגע לחשוב שהמראיינת הגיעה לשוחח עם מישהי שחושפת מידה רבה יותר של אנושיות מזאת של הדובר בסיפור הראשון. היא גרה בצמוד לחומה ושומעת כל מה שקורה "אצל ההם". איך יורים בהם. שורפים אותם בבתיהם. שומעת את הצעקות והבכי. מתענה. "אף אחד לא יכול לסבול את זה. האם זה נעים לשמוע את זה?" היא שואלת, כאילו הכול ממשיך להתרחש ממש ברגעים אלה. כאילו המרד של גטו ורשה לא הסתיים מזמן. והיא ממשיכה, "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם – " אפשר לחוש, בלי מילים, בלי שרגשותיה מתוארים כלל, איך המראיינת המתעדת את הדברים חשה משהו כמו הקלה, או רווחה: הנה, אישה שמסוגלת לראות את הזולת, לחוש בסבלו. אבל מיד מגיעים המשפטים האלה: "אבל הם שונאים אותנו יותר מאשר את הגרמנים." רגע, מה? "היא נראתה פגועה ממילות השכנוע התמימות שלי," מציינת המראיינת. כלומר, אפשר להבין – היא ניסתה להסביר משהו לאישה הגרה סמוך אל בית הקברות. אבל האישה ממשיכה בשלה: "כל אחד יגיד לך, גבירתי, את אותו דבר, מי שמכיר אותם. שאם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…"

בשנים האחרונות נשמעים בפולין קולות סותרים. מצד אחד פועל פרופסור יאן טומאש גרוס, היסטוריון שמתעקש לחקור את מה שקרה על אדמת ארצו בתקופת המלחמה. גרוס כתב את הספר שכנים, שחוקר את טבח ידוובנה, כששכניהם של 1,600 יהודי העיירה כלאו אותם באסם והעלו אותו באש. בפולין כינו את הספר "פצצת אטום". מצד שני נחקק שם לפני שנתיים חוק שלפיו אסור לטעון כי פולין השתתפה בפשעי הנאצים. זהו שיא חדש בצעדים שנועדו לשנות את השיח בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה, אפילו תוך התכחשות לתיעוד היסטורי של פולנים המעיד על הפשעים שביצעו, או ששמעו עליהם מפי פולנים.

מבחינה זאת הספר מדליונים חשוב, כי יש בו תיעוד בזמן אמת. בעברית הוא ראה אור השנה.

בשולי הדברים, ובנימה אישית: בקיץ 1961, כשמשפט אייכמן היה בעיצומו, מלאו לי עשר. לא הייתה אז בארץ טלוויזיה, כמובן, היו רק רדיו ועיתונים. קולו של גדעון האוזנר הדהד באוויר, לא רק במילות הפתיחה הידועות כל כך: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים…" אלא גם בחקירות שחקר את העדים, ואשר נשמעו, ביום ובליל. והיו גם העיתונים, שבהם תועדו הדברים. הכותרת החוזרת "היום הזה במשפט", וכותרות וכתבות אחרות, ביניהן עדויות מסמרות שיער של ניצולים על העינויים שעברו ועל בני המשפחה שלהם שנרצחו, היו אז לחם חוקי. את הכתבות בעיתון נהגתי למיין, ולסלק הצידה את מה שנראה לי קשה מדי. אותן הרחקתי מפני מי שהייתה אמורה, על פי חוקי הטבע הבסיסיים, להגן עלי מפניהן. נהגתי להזהיר אותה: את זה אל תקראי.

הספר מדליונים עורר בי לרגעים תחושה דומה. רצון לומר: יש שם חלקים בלתי נסבלים. קשים מדי. אבל נדמה לי שהגיעה העת לסמוך עליכם, הקוראים, שגם אתם תצליחו להתמודד.

מכל מקום, גם אם לא קוראים את הספר, כדאי לזכור כי  זופיה נלקובסקה טבעה בו משפט שצוטט רבות, ושאותו פגשתי בנסיבות שונות ולא ידעתי שבא ממנה: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

Zofia Nałkowska Medaliony
מפולנית: רינה גינוסר, דוד ויינפלד

פרימו לוי, "כך היה אושוויץ": מדוע חייבים לספר

"ביכולתי לזהות את פניהם", כתב פרימו לוי ב"תצהיר העדות למשפט הס" – אחד הפרקים הקצרים בספר כך היה אושוויץ. לוי מתכוון לאנשי אס-אס, שלאחד הפשעים שלהם היה עד, כנראה מקרוב: רצח בדם קר של אסירים, זמן קצר לפני שהחיילים הרוסים הגיעו, רגעים לפני שהמחנה ננטש והם עצמם נסו על נפשם. עוד רצח סתמי, מחריד, מיותר, לא מובן – מה הפריע לאותם אנשי האס-אס להניח ליהודים  הללו, הרי הכול כבר נגמר, תבוסתם כבר הייתה עניין מוגמר, הרי יכלו להניח לאנשים הללו, שניסו לחמוק מגורלם וכמעט הצליחו. פרט קטן לכאורה. שמונה עשרה איש בסך הכול, מבין ששת המיליונים. אבל לא, פרימו לוי, בנחישות של אחד המנציחים הכי חשובים של מה שקרה אז, אינו מוותר: הוא זוכר. הוא מוכן לבוא ולהעיד. והוא חקק בעיני רוחו את מראה פניהם של הרוצחים, כן, הוא יכול לזהות אותם. לוי קבע לעצמו משימה הדומה לזאת של מוסד "יד ושם": להחזיר לקורבנות את זהותם. לפחות לאלה שהוא עצמו הכיר. מיד בתום המלחמה הוא ערך רישומים המכילים את כל הפרטים הידועים לו על האנשים שאתם הגיע למחנה הריכוז, אלה שנשלחו כמוהו לעבודת פרך, ואלה שנשלחו לטור השמאלי – אל מותם המיידי, כולל מה שידוע לו על גורלו של כל אחד מהם. הוא, כדברי עורכי הספר כך היה אושוויץ שיצא לאור לאחרונה בעברית, "חש צורך להשקיע מאמץ בכל אחד מהם, בגבולות האפשרי, כדי להשיב להם את שמם ואת ההיסטוריה האישית שלהם". ברשימה שנושאת את השם "עשור לשחרור" פרימו לוי מסביר: "אסור לשכוח, אסור לשתוק. כי אם אנחנו נשתוק, מי ידבר? ודאי שלא האשמים ומשתפי הפעולה שלהם. בהיעדר העדות שלנו, בעתיד הלא רחוק כל מעלליה של החייתיות הנאצית, על שיעורם העצום, יעברו לממלכת האגדות. צריך לדבר אפוא."

לכן, משום ההפצרה של פרימו לוי לספר ולא לוותר, אחד הפרקים המרגשים נקרא "מכתב לבתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת". שמו של הפרק מדבר בשם עצמו. יש בו תשובה פומבית לצעירה שכתבה מכתב למערכת. הצעירה תהתה אם הזוועות שמספרים עליהן אינן אלא תעמולה אנטי פשיסטית, אם אין בהם הגזמה. "רצוני להודות לקוראת 'שמבקשת לדעת את האמת,'" פתח פרימו לוי את תשובתו והוסיף, "משום שמכתבה […] הוא המכתב שחיכינו לו." פרימו לוי מסביר מדוע: אפילו בעולם מושלם, שאין בו עוד שום אלימות, "תהיה זו טעות ואיוולת לשתוק על אודות העבר," וזאת לא רק מפני שהניצולים "לא זכו לשום הכרה ופיצוי" או שאם קיבלו – "אלה היו סיוע ופיצויים מגוחכים", אלא גם משום ש"נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם", שכן "הרוע יכול לגבור על הכול" בקלות רבה מדי. "המצפון האנושי מעולם לא נאנס, הושפל ועוות כמו במחנות הריכוז."

התצהיר לקראת משפט הס הוא אחד הפרקים בספר, שאותו כתב ביחד עם חברו לאונרדו דה בנדטי, רופא יהודי איטלקי. השניים הכירו זה את זה בבונה – מחנה עבודה צמוד לאושוויץ – היו ביחד עד השחרור, ביחד עשו את דרכם בחזרה לאיטליה, בתום המלחמה, ונשארו חברים קרובים מאוד, עד יום מותו של דה בנדטי, שהיה מבוגר מפרימו לוי בעשרים ושלוש שנים.

כתביו של פרימו לוי, כימאי שאחרי מלחמת העולם השנייה נהפך לסופר, מוכרים היטב. הידוע ביניהם הוא הטבלה המחזורית, אבל גם האחרים, ביניהם הזהו האדם, ו ההפוגה, אהובים ומצליחים מאוד, כבר עשרות שנים.

כך היה אושוויץ כולל כתובים שטרם פורסמו. חלקם הגדול נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה. הפרק הפותח, "דו"ח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ (אושוויץ – שלזיה העלית)" קשה לקריאה במידה שלא תאומן. הכימאי והרופא מתעדים בו, בלשון עניינית ויבשה, את – כמו שכתוב בכותרת – "הארגון ההיגייני רפואי" של המקום שנועד לא רק לרצוח את קורבנותיו, אלא גם, בראש ובראשונה, להשפיל אותם. להכאיב להם. לגזול מהם כל שמץ של כבוד אנושי שנותר בהם. לדרדר אותם לדרגה של חרקים הראויים להשמדה – אפילו לא לדרגה של חיות, שעליהן חסים, גם אם מנצלים אותן ואת חוסר האונים שלהן בפני כוחו של האדם. לא, האסירים באושוויץ לא היו רק מועמדים לרצח המוני. ככל שקוראים את הפרק מבינים שהמטרה העיקרית הייתה לגרום לדהומניזציה. פרימו לוי אפילו מסביר את המניע: כדי לשכנע את עצמם שמדובר באמת בתת-אדם: "הם בובות, הם חיות: הם מטונפים, בבלויי סחבות, הם לא מתרחצים, אם מכים אותם הם לא מתגוננים, לא מתקוממים; והם חושבים רק איך למלא את בטנם." לא זו בלבד: הדהומניזציה מתרחשת גם כשמאלצים את הקורבנות לשתף פעולה, ואז המענה יכול לרחוץ בניקיון כפיו המדומה ולטעון, כפי שעשה הס, מפקד מחנה אושוויץ, לדברי פרימו לוי: "אנחנו לא יותר מלוכלכים מכם [מוסרית], העבדים שלנו עצמם עבדו אתנו."  הפרטים שפרימו לוי וחברו מתעדים בדייקנות מדעית, בלתי נסבלים. עד כדי כך שעל חלקם העין חלפה, קוראת-לא-קוראת, כי קשה מדי להכיל אותם. זהו פרק – הראשון בספר – קשה מנשוא, דווקא משום נימתו העניינית היבשה, האובייקטיבית. את הדו"ח כתבו לוי ודה בנדטי זמן קצר אחרי שהמלחמה הסתיימה. גם פרקים אחרים יוצרים אפקט דומה.

ברור לגמרי עד כמה התאמצו הכותבים לדייק ולא לסטות במאומה ממה שידוע להם בוודאות. כך למשל בפרק "שאלון למשפט בוסהאמר" לשאלה "האם הכרת באיטליה את איש האס-אס, שטורמבנפיהרר לשעבר, פרידריך בוסהאמר?" השיב דה בנדטי – "איני יודע; אף פעם לא ידענו את שמות הקצינים וחיילי האס-אס", ופרימו לוי השיב בפשטות, "לא."

אין ספק שחלק מהדברים שמופיעים כאן בספר היו בין הגילויים הראשונים של מה שהתרחש באושוויץ. חלק מהפרטים חוזרים, פעם בדוח, פעם במאמר, בדברים שנישאו, בעדות לקראת משפט. שוב ושוב אנחנו עדים לשמות ולמספרים: רק 24 נשים נשלחו לעבוד. בכל קרון נדחסו 40-50 איש. במשלוח היו 650 איש. הצעיר ביניהם בן כמה חודשים. המבוגר – בן 75. אשתו של דה בנדטי נרצחה זמן קצר אחרי שהגיעו לאושוויץ. כעדות. כמאמר. במסמך מצולם. כמו במערבולת סוחפת. כמו בחלום בלהות חוזר ונשנה.

מעל לכול מבקשים פרימו לוי ודה בנדטי למסור לעולם את השקפת העולם ההומניסטית שלהם, ולהזהיר כל אחד מאתנו מפני סכנות הפשיזם לאנושות. העניין, כך הם כותבים, נוגע לכל אדם באשר הוא, לא רק למי שהוא או בני משפחתו נרצחו או סבלו באושוויץ.

"הפשיזם הוא סרטן שמתפשט במהירות" מזהיר פרימו לוי, ומדגיש: "רק 12 שנה חלפו בין הקמתם של מחנות הריכוז הראשונים בגרמניה, ועד לחורבנה הגמור, להרס אירופה כולה, ולמותם של 60 מיליון בני אדם".

ההתנסות שלו באושוויץ, הוא כותב, לא נטלה ממנו את התשוקה לחיות, אלא להפך: "היא העצימה תשוקה זו משום שהעניקה לי תכלית לחיים, להעיד על הדברים, כדי שדבר דומה לא יקרה שוב לעולם. וזו גם התכלית שאליה שואפים ספרי."

מוטב לא לחשוב מה היה אומר אילו היה עד לרוחות המנשבות כיום בעולם: ההפגנות הגזעניות, הימין הקיצוני שצובר כוח, הפשיזם, שוב. "פרימו לוי מת באשווייץ, רק 40 שנה מאוחר יותר," אמר ניצול שואה מוכר אחר, אלי ויזל, לאחר שבאפריל 1987 נפל לוי אל מותו בביתו, מהקומה השלישית. כנראה – התאבד.

Primo Levi COSÍ FU AUSCHWITZ
מאיטלקית: אלון אלטרס

שושנה צינגל, "מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים"

"איני חוקרת אקדמית או פסיכולוגית, אני מתעדת. כמו צלמת המתעדת את המציאות מבעד לעדשת המצלמה, יצאתי למסע עם מכשיר הקלטה זעיר ו'צילמתי' בעזרת מילים את עולמם הפנימי של האנשים", כותבת שושנה צינגל בהקדמה לספרה מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים. בציטוט הזה היא מסכמת למעשה את חולשתו של הספר, שכותרתו מעוררת סקרנות בלבה של מי שבעצמה נמנית עם בני הדור השני. (ילדי הם בני הדור השלישי, והילדים שלהם, נכדי, הם בני הדור הרביעי שחלקם כבר נחשבים אנשים בוגרים על פי חוק – בפעם הבאה שיערכו בישראל בחירות לכנסת כבר תהיה לשניים מהם הזכות להצביע.)

הרעיון לכתיבת הספר שלפנינו עלה בתודעה של צינגל כשהבינה כי בני הדור השלישי הם "מתווכים בין הדור הראשון לדורות הבאים ומהווים חוליה מקשרת בינו לבינהם. הנכדים והנכדות של הניצולים נושאים את משא זיכרון השואה. הם עדי השמיעה והראייה האחרונים של הדור הראשון, למעט קומץ בני הדור הרביעי שגם אם זכו להכיר את הסבים והסבתות של הוריהם, רובם לא יזכרו אותם מפאת גילם הצעיר."

לספר הנוכחי קדם ספר אחר, קובץ ראיונות שערכה שושנה צינגל בשנות השמונים עם בני הדור השני. עתה חשה שעליה להמשיך ולשוחח עם מי ש"עתיד הזיכרון נמצא בידיהם," כי "הם אלה שיעצבו את מעגל הזיכרון, הם אלה שיעבירו הלאה את זיכרון השואה. הם אלה שיושיטו יד אל הדורות הבאים, ייצרו את החיבור ויובילו אותם יד ביד אל אותו עולם אחר ורחוק שאבד."

ועוד היא מסבירה את הפחד שלה מפני היום שבו הניצול האחרון ילך לעולמו, "ועימו יתאדה הזיכרון האישי של השואה," ואת הפחד מפני הזמן שבו "השואה תהפוך למושג, לאירוע היסטורי יבש." מטרתה הייתה "לשמר את הפן האישי, הרגשי, של זיכרון השואה."

מניע דומה היה לגופים שעורכים ריאיונות עם ניצולים – "יד ושם" ופרויקט התיעוד של שפילברג: הרצון להנציח את העדויות, לטובת הדורות שלא יוכלו עוד לפגוש את הניצולים עצמם.

חלק מהריאיונות הנוכחיים ערכה צינגל עם בנים או בנות של מי שראיינה בפעם הקודמת, ובאחרים הגיעה לבני דור-שלישי שונים.

בהקדמה היא מסבירה את המובן מאליו: הספר אינו מתיימר להציג תמונה מאפיינת של בני הדור השלישי בישראל, שהרי "לא הגעתי לכולם, רק שוחחתי עם חלקם, פה ושם."

אמנם היא מגיעה לכמה מסקנות כוללות – למשל, שבניגוד לבני הדור השני, שרבע מהם ביקשו להישאר אנונימיים, בני הדור השלישי התראיינו כולם בגלוי. כמו כן הופתעה לגלות הבדל נוסף בין בני שני הדורות: בניגוד לבני הדור השני שאליהם פנתה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת ורובם הסכימו לשוחח אתה, "למרות קשר השתיקה שהיה קיים באותם ימים לגבי השואה," רק שניים מתוך יותר מאלף צעירים וצעירות בני הדור השלישי שבנה פנה אליהם בפייסבוק הסכימו להתראיין על הנושא. (היא מצאה מרואיינים בשיטות אחרות).

צינגל מגיעה לעוד כמה תובנות כלליות, בעקבות הריאיונות שערכה: המרואיינים "דנו בהשפעות השונות של העבר הטראומטי של הסבים והסבתות על חייהם כאן ועכשיו, רבים דנו במגוון לקחים אישיים ולאומיים שהם הפיקו מהשואה" כמו כן "נמתחה ביקורת על תופעות שליליות בחברה הישראלית, כגון: זילות החיים, היעדר חמלה, אלימות, אטימות… הובע אף חשש מהידרדרות מוסרית." במהלך הריאיונות, היא מספרת שחשה "כמיהה אמיתית לעולם מוסרי יותר, חדור חמלה אנושית".

כל זה טוב ויפה, אבל אי אפשר שלא להודות – טריוויאלי ודי צפוי. מה עוד יכולים בני הדור השלישי להביע, מלבד את ההשפעה של ההתנסות שעברו בני הדור הראשון, ועמה את החשש מפני תופעות שליליות בחברה הישראלית? האם דרושים לשם כך הריאיונות הללו? כאמור, עורכת הריאיונות הסבירה כבר בהקדמה כי לא פעלה כחוקרת אלא כמתעדת בלבד. כאשר מתעדים בווידיאו את הניצולים המספרים מה קרה להם, אנחנו יכולים לחוש שאנו מלווים אותם, את הבעות הפנים, את המבט בעיניים, את תנוחת הגוף, את הדמעות, האיפוק, האנחות, הכאב המובע בלי מילים. יש משמעות לדיבור האותנטי, הישיר, ובעיקר – לפירוט. השיחות המוקלטות נמשכות זמן רב. הן לוקחות את הניצול לאורך התנסויותיו, בסבלנות ומתוך כבוד.

גם תיעוד בכתב היה יכול להיות משמעותי, אילו נעשה באופן דומה, בצורה שיטתית, לאורך זמן, תוך ליווי דרכו של הניצול, או במקרה שלנו – של בני הדורות הבאים, לאורך זמן.

ריאיונות עם בני הדור הראשון, השני, השלישי, יכולים להיות משמעותיים, אם אפשר להבין מהם משהו. להפיק לקחים. להגיע לתובנות. אם מוצאים מכנים משותפים שיש בהם ערך. אם אפשר בזכותם להשיב לשאלת מחקר כלשהי ולהסיק מסקנות שילמדו אותנו על הלך רוח, תפיסת עולם, סיבה, תוצאה – משהו!

למרבה הצער, בספר שלפנינו שום דבר מכל אלה לא קורה, ולכן יש תחושה שבעצם אינו מוביל לשום מקום: תחושה של מעין מפגש רֵעים, שבו אנשים מספרים מה הרגישו או חשבו, אבל באין עיבוד, באין סיכום, הקורא נותר בלי תוכן שמעורר מחשבות או שולח אותו הלאה, להמשיך בכוחות עצמו את הדרך שהספר התווה. אולי יוכל חוקר כלשהו לקחת את הריאיונות הללו ולנסות למצוא בהם שיטה או משמעות, להעניק להם פשר. צר לי להודות שאני לא הצלחתי בכך.

 

זיגמונד פרויד, "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה": האם הוא עדיין רלוונטי?

"אני מבקש עכשיו לתאר את הנרקסיזם האוניברסלי של גברים" כתב פרויד במאמרו "קושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה" (תרגום כותרתו לאנגלית: "A difficulty in the Path of Psychoanalysis") שהתפרסם ב-1917, והוא כולו כתב הגנה לשיטה הטיפולית שפיתח: הפסיכואנליזה.

דברים רבים השתנו במאה השנים שחלפו מאז שהתפרסם המאמר, כשפרויד נאלץ להסביר ולהדגים רעיונות שהפכו מאז לנחלת הכלל. כיום הדברים נראים כמעט מובנים מאליהם: מי לא יודע שיש לנו לא-מודע, והוא שולט בנו!

מאז ימיה הראשונים עברה הפסיכואנליזה שינויים ומהפכים. בתחילת הדרך נאלץ פרויד להסביר את השיטה שנועדה להפגיש את המטופלים עם הלא מודע שלהם, זה שיוצר נוירוזות, כשהאגו חש שהדחפים המיניים מסכנים אותו, ולכן מדחיק אותם. בהמשך נעשתה הפסיכואנליזה חזות הכול. מטפלים דגלו והאמינו שרק בעזרתה אפשר לרפא פגיעות נפשיות. כיום, אחרי שהכול הפנימו את רעיונותיה הבסיסים, הפסיכואנליזה שוב אינה נחשבת כשיטת טיפול בלעדית או אפילו מיטבית.

פרויד אמנם לא מנכס לעצמו בלבד את הרעיון שיש לבני האדם "לא מודע", ומייחס אותו לשופנהאואר, אבל לטענתו החידוש שלו נובע מכך שהשיטה הטיפולית שפיתח, המתבססת על התפישה שאין לאגו שליטה מלאה על מה שלא ידוע לו, שוב איננה רעיון מופשט, אלא דרך פעולה מעשית שיכולה לעזור לכל מי שרוצה "להיפטר" מהנוירוזות הבולמות אותו ומפריעות לו לחיות חיים מלאים ומשוחררים.

"אתם מתנהגים כמו  שליט אבסולוטי, שמסתפק במידע המגיע אליו מפקידיו הממונים, בדרגות הגבוהות ביותר; מלך שלעולם אינו יורד אל העם כדי להאזין לרחשי לבו. הביטו פנימה, הסתכלו לתוך המעמקים שלכם, הכירו את עצמכם! רק אז תוכלו להבין את הסיבה הבלתי נמנעת למכאוביכם, ואולי תימנעו מהם בעתיד," הוא מפציר  בקוראיו, עד שמתעורר כמעט הרצון לרוץ ולחפש את הפכיסואנליטיקן הראשון ולהתחיל לעבור אנליזה…

אחד החלקים המעניינים במאמר הוא הסקירה של ההיסטוריה האנושית, שפרויד מסכם אותה בכמה משפטים. לטענתו האנושות ספגה שלוש "מכות" או "פגיעות":

"הקוסמולוגית" – כשהתחוור לאדם שכדור הארץ אינו מרכז היקום – השמש אינה סובבת סביבו – ולפיכך הוא אינו האדון השולט, עתיר זכויות היתר. (הלוואי שמישהו היה מצליח להבהיר זאת לנשיא ארצות הברית הנוכחי, שמתכחש להשפעה ההרסנית שיש לאדם על סביבתו. טראמפ החליט כידוע לסגת מהחתימה על הסכם פריז, שנועד לצמצם את פליטת גזי החממה).

"הביולוגית" – כשהאדם הבין כי בעצם איננו יצור נעלה, שנברא "בצלם אלוהים", אלא הוא רק עוד חיה. בהקשר זה מעניין ההסבר של פרויד לפיו ילדים דומים לאדם הפרימיטיבי. דווקא הוא, לפני "המצאת" הדתות המונותיאיסטיות, לא התכחש לחייתיות שבו. הדתות הן אלה שרוממו את האדם לדרגה גבוהה, מעל לחיות, ודרווין, במוצא המינים, החזיר אותו אל התפישה העצמית המקורית שלו. גם ילדים מרגישים זיקה לחיות, ולכן, למשל – טוען פרויד – אינם מופתעים כשחיות באגדות "מדברות".

הפגיעה השלישית שחווה האדם היא "הפסיכולוגית" שאותה מתארת הפסיכואנליזה: התחוור לאדם כי בעצם אינו הריבון על מחשבותיו הנסתרות, על דעותיו ועל תחושותיו. בנפשו "מתרוצצים" דחפים מודחקים וכבושים, והם מנהלים אותו, בלי שידע כלל על קיומם.

מהו אם כן הקושי הניצב לפתחה של הפסיכואנליזה, על פי המאמר שלפנינו? כמובן: הצורך לשכנע את הציבור, מטפלים ומטופלים כאחת, בצדקת דרכה. ההיסטוריה מוכיחה שבכך לפחות פרויד הצליח.

עם כל היופי שבדבריו, לפעמים נדמה כאילו האנושות, שאינה נעה בכיוון אחד, במה שמכנים "התפתחות" או "התקדמות", שוב מתכחשת אליהם. בעולם כולו מתרחשת בתקופה האחרונה מעין ריאקציה (אולי: נסיגה?) בחזרה אל הדת – מה שנהוג לכנות בישראל בימים אלה "הדתה", וכך לא רק אצלנו, אלא גם במקומות אחרים. רבים סבורים שוב ש"מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה" (קהלת ג' י"ט), שדרווין טעה, ושהעולם נברא בשישה ימים. לאחרונה דווח כי הורים בארצות הברית מסרבים לאפשר לילדיהם ללמוד על האבולוציהוגם בישראל יכולים תלמידים רבים לסיים את חוק לימודיהם, בלי שלמדו על תורתו של דרווין. (לעומת זאת, מעניין לציין שהטבעונות, הנובעת מהזדהות עם החיות ועם אהדה למצוקתן ולאכזריות באופן שבו מגדלים אותן ואז הורגים אוכלים אותן, עושה לה יותר ויותר נפשות).

ועוד הערה קטנה לסדר, והיא נוגעת במשפט המצוטט כאן, בראשית הדברים. מדובר  בציטוט  המעורר רצון לנופף לעבר פרויד באצבע מתרה. ה"נרקסיזם האוניברסלי של גברים"? האומנם? ניסוח כזה לא היה עולה כיום על הדעת. על פי הסטנדרטים (המוצדקים, לעניות דעתי!) של התקינות הפוליטית היה עליו להשתמש במילה "בני אדם", people באנגלית ולא "men". אמנם בהמשך הדברים הוא מדבר על "האדם" באופן כללי, ובכך כולל מן הסתם גם את המחצית האחרת של האנושות, אבל אני חושדת, בכל זאת, שפרויד ראה "גברים" כבני אדם תקניים וסטנדרטים. הניסוח מזכיר את הפתגם המגונה, לפיו: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם, והם אישה נאה, דירה נאה, וכלים נאים".  הזהו האדם?


הנה קישור אל המאמר המלא, בתרגומו לאנגלית.

 

ריצ'רד פיינמן, "חשמל זה אש?"

בזמן שהייתי בכנס, גרתי בסמינר התיאולוגי היהודי, שם למדו רבנים צעירים – אורתודוכסיים, אני חושב. מכיוון שיש לי רקע יהודי, ידעתי כמה מהדברים שהם אמרו על התלמוד, אבל אף פעם לא ראיתי את התלמוד. זה היה מעניין מאוד. יש לו עמודים גדולים, ובריבוע קטן בפינת העמוד ישנו התלמוד המקורי, ומסביב לריבוע הזה, בשוליים רחבים בצורת ר', מופיעות פרשנויות שכתבו אנשים שונים. התלמוד התפתח, וכל דבר נדון פעם אחר פעם, בהקפדה רבה, במין היגיון של ימי הביניים. אני חושב שהפרשנויות נסגרו בסביבות המאה הארבע עשרה, או החמש עשרה, או השש עשרה – לא הייתה שום פרשנות מודרנית. התלמוד הוא ספר נפלא, תערובת גדולה, עצומה, של כל מייני דברים: שאלות טריוויאליות, ושאלות קשות – לדוגמה, בעיות של מורים, ואיך ללמד – ואז עוד טריוויה, וכן הלאה. התלמידים אמרו לי שהתלמוד לא תורגם אף פעם [לאנגלית], וזה נראה לי מוזר, כי הספר הזה חשוב כל כך.

יום אחד באו אלי שניים או שלושה רבנים צעירים ואמרו לי, "אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים ללמוד להיות רבנים בעולם המודרני בלי לדעת משהו על המדע, אז היינו רוצים לשאול אותך כמה שאלות."

כמובן, יש אלפי מקומות שאפשר ללמוד בהם על המדע, ואוניברסיטת קולומביה הייתה ממש קרובה לשם, אבל אני רציתי לדעת באיזה מין שאלות הם מתעניינים.

הם אמרו, "טוב, למשל, חשמל זה אש?"

"לא," אמרתי, "אבל… מה הבעיה?"

הם אמרו, "התלמוד אומר שאסור להדליק אש בשבת, אז השאלה שלנו היא, האם אנחנו יכולים להשתמש במכשירים חשמליים בשבתות?"

הייתי המום. הם בכלל לא התעניינו במדע! האופן היחידי שהמדע היה יכול להשפיע על החיים שלהם, היה אם הוא יספק להם דרך לפרש את התלמוד טוב יותר! הם לא התעניינו בעולם החיצוני, בתופעות טבעיות; הם התעניינו רק ביישוב איזו שאלה שהעלה התלמוד.

[…]

זה באמת היה מאכזב. הנה הם, הולכים ומתקדמים לאט בחיים, רק כדי לפרש את התלמוד טוב יותר. תארו לעצמכם! בתקופה המודרנית הזאת, אנשים לומדים כדי לצאת לחברה ולעשות משהו – להיות רבנים – והסיבה היחידה שהם חושבים שהמדע יכול להיות מעניין היא מפני שהבעיות העתיקות הפרובינציאליות שלהם מימי הביניים נעשו קצת יותר מסובכות בכלל אי אלה תופעות חדשות.

 

Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

ז'ידו קרישנמורטי, "מבחר כתבים, האמת היא ארץ שאין שבילים אליה": מדוע לא אקרא אותו

"האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה, היות-והאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה. בחיים שהאדם מנהל – העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה – שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות, בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן וסמל, לרעיון, לאל – דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים. וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות."

את הפסקה שלעיל ציטטתי מהעמוד השני של ספר נוסף מבית היוצר של אסטרולוג בשיתוף עם ספרי משכל (במילים אחרות –ידיעות ספרים), שגם אותו לא אקרא, חרף שמו ושם כותבו המבטיחים חוויה רוחנית מעניינת ומשמעותית. על ז'ידו קרישנמורטי, המחבר, נכתב בגבו של הספר שיש הרואים בו מעין "משיח". כן נכתב שם כי "התנועה התיאוסופית, המבקשת להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת אדם" אימצה אותו כי פרסם עשרות ספרים, הרצה ושוחח (בלשון הגב: "קיים שיחות") עם תלמידים והוגי דעות.

מדובר לכאורה בספר חשוב, פוקח עיניים, מרתק. ואולי הוא באמת כל אלה. אלא שמהגרסה העברית קשה לדעת. לפחות לא משני העמודים הראשונים, שאחריהם השלכתי את הספר מעלי בשאט נפש.

קשה להאמין שהתרגום המצוטט נעשה בידי אדם ולא באמצעות גוגל טרנסלייט, תוך דילוג על השלבים המייגעים, והמיותרים כנראה בעיני המוציאים לאור, של עריכה בעזרת עיניים אנושיות שיבחנו את הכתוב, ובכלל – של תבונה אנושית שתמיר את שפת המקור לעברית שיש בה פשר.

בפסקה המצוטטת אין כמעט שום משפט הגיוני.

הנה, למשל, מה פירוש המשפט "האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

מי ממציא? מה הוא ממציא? למה מתייחסת המילה "זה"? למה ממציאים סיבה "חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

"ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו…" מתורגם מילולית מאנגלית: It would be, וכן הלאה.

"לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה…"

מה?!

"היות-והאדם"? קודם כל, צריך "להיות היות ש…" לא "היות ו…". שנית, לשם מה מקף החיבור? שלישית – מה בעצם כתוב כאן?

הזוועה נמשכת לאורך הפסקה. "דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה"? "הם אמרו"? שוב – תרגום, מילה במילה, מאנגלית: They claim… באנגלית המילה They או it יכולות להיות סתמיות. בעברית המשמעות היא זאת שנעשית סתמית, בשל התרגום הלקוי והמשובש.

"החיים הם אחד"? "יש מעט מאוד משמעות"? מה כתוב כאן, ובאיזו שפה?

מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הפסקה הבאה. יש גבול למה שקוראת עברית צריכה לסבול.

(ובאסוציאציה פרועה, נראה כי על כך נשאלה השאלה האלמותית – "?Haven't the Jewish people suffered enough")

ריצ'רד פיינמן, "אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן": מדוע סירב זוכה פרס נובל לבחון ספרי לימוד במדעים

אתה בטח מתלוצץ מר פיינמן הוא ספר משעשע ומאלף ביותר, ולא פלא: הוא נכתב מפיו של הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן, שזכה בפרס נובל ב-1965, והשתתף בפיתוח פצצת האטום (פרויקט מנהטן).

הספר עלול להרתיע את מי שאין לו שום ידע במדע בכלל ובפיזיקה בפרט, אך לא בצדק. אמנם יש בו פה ושם אזכורים מדעיים, אבל הוא מרתק ומקסים גם הדיוט גמור במדע, כמו כותבת שורות אלה.

"אתה בטח מתלוצץ" הוא כותרת נאותה ביותר לספר, שכולו אנקדוטות, מבדחות ברובן. הן נרשמו מפיו של פיינמן, "כפי שסופרו לרלף לייטון". הסיפורים, כך נכתב בהקדמה, "לוקטו לעתים מזומנות, באופן לא רשמי, במהלך שבע שנים מלבבות ביותר של תיפוף בצוותא עם ריצ'רד פיינמן."

את שאר הרוח שלו לא מנסה פיינמן להסוות בהלצותיו. נהפוך הוא. אלה רק מעצימות את ההערכה כלפיו וכלפי יכולותיו המפתיעות בעוצמתן וברבגוניותן. שוב ושוב מספר פיינמן כיצד עלה בידו "להערים" על אחרים, כאילו במקרה, כאילו שרק בזכות מזלו הטוב הצליח בכל מה ששם עליו את היד: פרץ כספות, למד לצייר (והבין לראשונה שמטרתה של האמנות לרגש אנשים), לתופף, לדבר פורטוגזית ויפנית, פיצח אינספור חידות מכל הסוגים. למעשה, כך הוא מציג את הישגיו המפליגים: ברצון המתמיד שלו לפתור חידות.

אחד הסיפורים הראשונים בספר מדגים את האופן שבו התנהל המדען המהולל: לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, ועם זאת נהנה לחשוף שוב ושוב את היומרה והנפיחות של סוג האנשים שתיעב במיוחד: הטיפשים. אבל לא את אלה "הרגילים". הם לדבריו "בסדר גמור; אתה יכול לדבר אתם, לנסות לעזור להם." לעומת זאת את הטיפשים שהוא כינה "נפוחים" כאלה שהם "טיפשים ומכסים על זה לגמרי ומרשימים אנשים כדי שיראו כמה הם נהדרים, אני לא יכול לסבול". ובכן – הוא מתאר כיצד, כדי להשתעשע, לימד את עצמו לדבר בג'יבריש שנשמעת איטלקית. "לא היה קל לגלות שזו איטלקית מזויפת," הוא מספר, ומתאר איך "קילל" מישהי: "נדרש רק ביטחון עצמי מוחלט" כדי לשכנע את הזולת… יום אחד גילה עד כמה היכולת הזאת ששכלל יכולה להועיל: הוא ליווה את אחותו הקטנה לנשף אבות-ובנות שאביו לא יכול היה להגיע אליו. בנשף התבקשו האבות לבדר את הילדות. לאבות לא היה מושג איך לעשות את זה. כשהגיע תורו הודיע שהוא מתכוון לדקלם שיר קטן, לצערו – לא באנגלית, ואז פצח בסדרה של מילים: "טנטו סאנקה טולנה טי, מה פוטה טוקי פוטי טי לה…" וכן הלאה. הילדות התגלגלו מצחוק. אחרי הנשף ניגשו אליו המורה והמדריכה וניסו לברר אם דקלם באיטלקית או בלטינית. "תצטרכו לשאול את הילדות – " הוא השיב. "הן ידעו באיזו שפה השיר כבר ברגע הראשון."

בסיפור משעשע אחר, שמדגים גם הוא את הקלילות המבודחת של פיינמן, הוא משחזר כיצד ניהל ויכוח עם כמה מחבריו. הוא טען שאנשים משתינים לא רק בזכות כוח הכבידה. הם לא הסכימו אתו. כדי להוכיח את צדקתו, עמד בנוכחותם על הראש, והשתין…

שמו של הספר נלקח ממפגש שפיינמן מתאר, ובו חווה את "הניסיון הראשון עם העסק הזה שנקרא מסיבת תה", כשנאלץ להתמודד עם ציות לקודים חברתיים. לקראת סוף הספר מתאר פיינמן מפגש דומה, הפעם עם בית המלוכה השוודי, בנשף שנערך לכבוד פרס הנובל שקיבל, ומספר איך הצליח להבהיל שתי נסיכות כשחרג מכללי הטקס ואמר להן דברים שאינן מצפות לשמוע. למשל – שכדאי אולי להמציא מכונה ללחיצת ידיים, כדי לחסוך מהמלך טרחה… במפגש הראשון – מסיבת התה שנערכה כשהיה עדיין סטודנט – שאלה אותו המארחת, אשתו של הדיקן, אם הוא רוצה חלב או לימון בתה שלו. תשובתו "שניהם, תודה רבה," הניבה את המשפט הזכור לטוב "אתה בטח מתלוצץ, מר פיינמן". לאורך כל חייו לא היה בו מורא מפני סמכות או בעלי מעמד. "כשאני שומע דיבורים על פיסיקה, אני חושב רק על פיסיקה, ואין לי מושג עם מי אני מדבר, אז אני אומר דברים מטורללים כמו 'לא, לא, אתה טועה', או סתם 'השתגעת'." דווקא ההתעלמות הזאת הביאה אותו לא פעם להישגים ולמפגשים מעניינים עם אנשים שהעדיפו את גישתו הישירה, הכנה, על פני אומרי הן חששנים.

פיינמן מתאר בספר שלל חוויות שחווה: הוא עבר היפנוזה, כדי להבין מה פשרה, למד מעט ביולוגיה (ובאותה הזדמנות, כך הוא מספר בפרוטרוט, למד "לזהות עבודת מעבדה חלשה"),  נפגש עם אורי גלר כדי להיווכח אם קסמיו אמיתיים (ונוכח שגלר לא הצליח לקרוא את מחשבותיו, וגם לא לכופף מזלג, בנוכחותו… בכלל – הוא מלגלג לכל מיני מיסטיקות: כשהיה סטודנט, כך הוא מספר, עלה יום אחד בדעתו שסבתא שלו מתה. "מיד אחר כך הגיעה שיחת טלפון, ממש ככה. היא הייתה מיועדת לפיט בארני – סבתא שלי לא מתה"… הוא מספר, ואפשר כמעט לשמוע את הצחוק שלו כשהוא מוסיף כיצד לימד את עצמו שצירופי מקרים יכולים לקרות, אבל הם אינם מוכיחים שום דבר). הוא למד לתופף בכלי נגינה ברזילאי ואפילו השתתף בקרנבל כחבר באחת הלהקות, לימד את עצמו להבחין בחפצים באמצעות ריחם (כמו שעושים כלבי גישוש),  וכשהיה סטודנט בפרינסטון התחיל להתעניין בנמלים. אחרי שצפה בהן, ניסה לגלות איך הן מוצאות דברים, ולכן שם להן פיתיון – חתיכת קרטון מרוחה בסוכר, ואז גזר חתיכות נייר שבאמצעותן העביר את הנמלים ממקום למקום, כדי לבדוק איך נודע להן היכן הסוכר. התברר לו שהנמלים משאירות עקבות, ולכן סימן בעיפרון את הנתיב שבו הלכו, ובחן איך הן משכללות אותו… הבנתו את הנמלים השתפרה עד כדי כך, שכאשר גילה שיירה שמגיעה אל המזווה שלו, ידע איך למנוע מהן לפשוט עליו, בלי להרוג אותן. "שום רעל! לנמלים מגיע יחס אנושי!" הוא הצליח כמובן "לפתות" אותן, העביר על פיסות הנייר את הראשונות בשיירה, עד שכולן למדו לפסוע בנתיב אחר, אל הפתיון. "כעבור חצי שעה בערך השביל הישן התפוגג וכעבור שעה לא נשארה נמלה במזווה שלי. לא שטפתי את הרצפה. לא עשיתי שום דבר, רק הסעתי נמלים." סקרנותו לא ידעה גבולות. בשלב מסוים בחר להמשיך ללמד באוניברסיטת קלטק, אף על פי שבמקומות אחרים הציעו לו תנאים טובים בהרבה, כי חש שבסביבה הזאת הוא זוכה לפגוש את מיטב החוקרים, ולשמוע על התגליות הכי מרהיבות, וזה מה שבאמת חשוב לו.

באחד הסיפורים המרתקים והמצחיקים, שגם ממנו הפיק לקח, תיאר פיינמן כיצד הלך שבי אחרי דברים שאמר לו מי שנראה בעיניו גבר של ממש: צבָּע, שטען כי כדי להשיג צבע צהוב, הוא מערבב אדום ולבן. פיינמן ידע כמובן ששני הצבעים הללו מפיקים ורוד, ואף ניסה להתווכח עם הצבָּע, אבל כשזה עמד על דעתו, לא התעצל פיינמן, הלך וקנה צֶבע אדום וצבע לבן, והגיש אותם לצבָּע כדי שידגים כיצד הוא יוצר צהוב מאדום עם לבן. התוצאה הייתה כמובן – ורוד, כמצופה. רק אז מלמל הצבָּע משהו על איזו שפופרת קטנה של צבע צהוב שהוא נוהג להוסיף לתערובת… "זה מראה לכם איזה אמון היה לי ב'גברים אמיתיים'," מסכם פיינמן. "הצבע אמר לי [לפני כן] כל כך הרבה דברים סבירים [על צביעת קירות], עד שהייתי מוכן להביא בחשבון סיכוי כלשהו שמדובר כאן בתופעה מוזרה שלא ידועה לי…"

על שותפותו בפיתוחה של פצצת האטום הוא מעיד, הפעם לא בלצון, עד כמה הטרידה אותו הידיעה שעוצמת הרס כזאת אפשרית: "הייתי יושב במסעדה בניו יורק, למשל, מסתכל על הבניינים ומתחיל לחשוב, אתם יודעים, על רדיוס ההרס של פצצת הירושימה, וכן הלאה… או הייתי מסתובב ורואה אנשים בונים גשר, או סוללים כביש חדש, והייתי חושב, הם משוגעים, הם פשוט לא מבינים, למה הם בונים דברים חדשים? הלא אין שום טעם. אבל," הוא מוסיף, "למרבה המזל, זה חסר טעם כבר קרוב לארבעים שנה, נכון? אז טעיתי כשחשבתי שאין טעם לבנות גשרים חדשים, ואני שמח שלאנשים אחרים היה השכל להמשיך הלאה." (אי אפשר שלא לקוות כי התעלולים האחרונים של קים ג'ונג און  ושל דונלד טראמפ לא יוכיחו שטעה במסקנתו).

הפרקים שריתקו אותי במיוחד, אולי מכיוון שהייתי מורה במשך שנים רבות (אמנם לא למדעים, אבל העיקרון לא משנה), הם אלה שבהם מותח פיינמן ביקורת מושכלת על מערכת החינוך. באחד מהם הוא מתאר את שיטות ההוראה בברזיל, שאותן בחן מקרוב. הוא מראה כיצד במקום שבו "כל כך הרבה ילדים לומדים פיסיקה" בעצם לא מלמדים אותם מאומה, אלא רק לשנן חוקים נטולי משמעות מבחינתם. והוא נותן דוגמה מתוך ספר לימוד פיזיקה שראה בברזיל: "'טריבולומינסצנציה היא האור הנפלט כשמרסקים גבישים…'" נכתב שם, ופיינמן זועם: "יש כאן מדע? לא! בסך הכול אמרתם מה פירושה של מלה אחת באמצעות מלים אחרות. לא אמרתם שום דבר על הטבע – אילו גבישים פולטים אור כשמרסקים אותם, למה הם פולטים אור. ראיתם פעם סטודנט הולך הביתה ומנסה את זה? הוא לא מסוגל. אבל אילו היה כתוב כאן, במקום זאת, 'אם לוקחים קוביית סוכר ומרסקים אותה בצבת בחושך, אפשר לראות הבזק אור כחלחל, יש עוד גבישים שעושים את זה. איש לא יודע למה זה קורה, תופעה זו נקראת  'טריבולומינסצנציה," אילו כך היה כתוב, מישהו היה הולך הביתה ומנסה את זה. ואז הוא היה לומד להכיר את הטבע."

במקרה אחר התבקש פיינמן להיות חבר בוועדה שבדקה ספרי לימוד במתמטיקה. הוא הזדעזע מעליבותם. מכך שהיו רצופים בטעויות, אבל בעיקר מכך שלא באמת לימדו מאומה. כמו שבברזיל היה ברור לו שאף אחד אינו לומד ואינו מלמד פיזיקה, כך כשבדק את ספרי הלימוד נוכח שאין לכותביהם מושג בהנחלת המתמטיקה. הקריאה בהם עוררה בו  תחושה שהוא קורא "משפטים עם כמה שגיאות דפוס, ולפתע פתאום יש משפט שלם שכתוב מהסוף להתחלה. המתמטיקה הייתה פשוט אבודה!" וזה עוד ניחא. כי לתדהמתו התברר לו שחלק מחברי הוועדה נתנו ציון (ממוצע) לספר שלא היה כתוב בו כלום. או שלא שמו לב שהספר שקיבלו לבדיקה מכיל רק דפים ריקים, או שהסתמכו על ההמלצות וההסברים שקיבלו מהמוציא לאור! (פיינמן, בניגוד להם, סירב לקבל מידע על הספרים). אחרי ההתנסות הקשה הזאת, ובמיוחד מכיוון שהמלצותיו לתיקונים לא התקבלו, סירב פיינמן לשמש בוועדה דומה שבחנה ספרי לימוד במדעים.

ניסיתי לתת כאן טעימות, ממש על קצה המזלג, מספר ששמעתי עליו רבות ממעריץ מושבע של ריצ'רד פיינמן. נוכחתי שכל דברי השבח, על האיש, כמובן, אבל גם על הספר, מוצדקים.

אמנם הוא יצא לאור מזמן, ב-1995, אבל תכניו לא התיישנו. הוא מומלץ בחום.

הנה קישור לדף שלו באתר סימניה. ודאי אפשר להשיג אותו שם, כ"יד שנייה".


Richard Feynman, You Must Be Joking, Mr. Feynman
לעברית: עמנואל לוטם

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה עלול לקרות למי שאינו שם לב לאנשים אחרים

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.


 

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה הקשר בין ניצולת שואה שסלחה למנגלה, לבודהיזם

"במקדש גדול, מצפון לסוּקוֹטאי, בירתה הקדומה של תאילנד, עמד פעם פסל בודהה ענקי ועתיק…"

כך נפתח הספר הלב הנבון שכתב הפסיכולוג הבודהיסטי, אמריקני, יהודי, ג'ק קורנפלד. ההתחלה, שנראית כמו משפט ראשון באגדה – ואולי הוא אכן כזה? – נמשכת בסיפור מרתק: במשך חמש מאות שנים זכה פסל החֵמר לטיפול מסור, "למרות שלא היה יצירת האמנות המרשימה והיפה ביותר של הבודהיזם התאילנדי". עד שיום אחד הבחינו הנזירים שהוא מתחיל להיסדק. למרבה הפליאה כשבחנו אותו היטב גילו שעמוק בתוך מעטה החמר עשוי הפסל זהב טהור.

הסיפור משמש דימוי בסיסי למה שבא בהמשך: ההבנה כי מעטה חיצוני מסתיר לפעמים תוכן יקר ועשיר הראוי לתשומת לב ולהערכה, וכדאי לכל אחד מהקוראים ללמוד כיצד להסיר את המעטֶה כדי לחשוף ולגלות את פנימו הסמוי מהעין, שכן "רבים מאתנו שכחו את מהות טבענו."

עלי להודות כי אלמלא קיבלתי את הספר במתנה, ודאי לא הייתי מגיעה אליו, ולא הייתי מתוודעת לדברים המרתקים שהוא צופן. עלי להודות שלא הִשַלְתי לאורך הקריאה את ספקנותי, במיוחד במקומות שבהם מספר לנו קורנפילד על גלגולי נשמות, על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, ועל מעשים על-טבעיים "מוכחים", לדבריו,  שמודטים רציניים יכולים לבצע (אבל לא רק בקטעים הללו הייתי ספקנית), זאת לעומת החלקים שבהם קורנפילד מבסס את דבריו על עובדות מדעיות מוכחות, למשל – שפעולות חוזרות נטבעות בסינפסות שבמוח. עם זאת, חשתי שחלקים רבים בספר ראויים לתשומת לב ולהקשבה.

הספר מחולק לחמישה חלקים עיקריים, ובסיומו של כל אחד מהם מציע קורנפלד תרגול מעשי, שאמור להקנות לקורא את היכולת לאמץ לעצמו את העקרונות שהפרק פרש בפניו.

קורנפילד מבסס את כל מה שהוא כותב על התנסויות אותנטיות, חלקן מחייו, ואחרות ממפגשים עם מטופלים, או מסיפורים ששמע מאחרים. כמו כן, הוא שוזר בכתיבתו לא מעט סיפורים קצרים, ציטוטים מרתקים מאת מורים רוחניים, בראש ובראשונה – מבודהה. אי אפשר שלא להזדהות עם תיאורי המצוקה הרבים שהוא מעלה – למשל, זיכרונותיו מילדותו הפגועה, עם אב אלים ואם חלשה וכנועה שבמשך שנים רבות מדי השלימה עם האלימות שספגו, היא ובניה. קורנפילד מכיר מקרוב את "הכמיהה להיות חלק ממשהו ראוי ואמיתי", המתוארת בפרק הראשון, שכותרתו, בהמשך לסיפור על הבודהה המכוסה בחמר, מבטאת את הרצון למצוא "אצילות, הטוב המקורי שלנו".

לצערי, כבר בפרק הראשון צץ בלבי פקפוק. קורנפילד מתאר את התמימות הילדית שלדבריו "מצויה בכל אדם ואדם". הרעיון מקסים ושובה את הלב, והוא למעשה הנחה בסיסית שאפשר לפגוש אותה לאורך הספר כולו. זוהי כמובן תפיסה המנוגדת לרעיון המופיע במקרא (בראשית ח', כ"א), לפיו "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". (מעניין לציין כי גדולי הפרשנים – רש"י בראשם – לא ביארו את הפסוק המקראי הזה, מן הסתם מכיוון שמשמעותו נראתה להם מובנת מאליה). מדבריו של קורנפילד אפשר להבין כי הבודהיזם אינו מכיר ברוע בסיסי, מולד, בפסיכופתיה, בסדיזם. שוב ושוב הוא מלמד אותנו שאפשר, באמצעים שונים, להביס את הרוע. באחד הסיפורים הוא מתאר, למשל, את התנסותה של אישה שנסעה לטיול במזרח התיכון, ומצאה את עצמה יום אחד "מוקפת המון אנשים צווחים, שואגים ומאיימים להשליך אבנים עליה ועל חבריה, רק מכיוון שהם אמריקאים". אחרי הבהלה הראשונית, המובנת, הייתה לאישה תובנה: "היא הבינה איך מרגישים בני⁻אדם שנתקלו בבוז ובשטנה בגלל המוצא שלהם, העדפותיהם המיניות או מינם". ואז "משהו נבקע בתוכה ונפתח, והיא הרגישה כאילו היא בנעליהם של מיליוני המדוכאים בכל רחבי העולם, כולל האנשים שהפגינו כלפיה שנאה באותו הרגע." עד כאן עדיין אפשר – גם אם בקושי – לקבל ואפילו לכבד את כוחו של הבודהיזם למתן תגובות ולאפשר לקורבן-בכוח של אלימות להזדהות עם מי שעלול בעוד רגע לפגוע בו. אבל קשה שלא להטיל ספק רציני בהמשך: "בזכות כמה מחוות לבביות", כך כתוב, הצליחו האישה וחבריה "להמשיך בדרכם ללא פגע." האם העובדה שאיני מסוגלת לראות בעיני רוחי את המהלכים המתוארים מעידה על שכבת חמר שמכסה על לבי, כפי שיגידו עלי ודאי המאמינים, או על פיכחון וראייה מציאותית של הסיטואציה?

כמעט כל הסיפורים הקצרים בספר מסתיימים באותו אופן: שוב ושוב מתוארות מצוקות מסוגים שונים, וכולן נפתרות באורח כמעט מופלא, כשהסובלים מהן נוהגים על פי ה"שיטות" השונות המתוארות בו. למשל, בפרק "התמרת שורשי הסבל" הקורא לומד איך לשנות את אורח המחשבה הקבוע שלו, איך לוותר על התשוקה ולאפשר במקומה לנדיבות להציף את הלב, כי "כל סוג של נתינה מביא אתו ברכה." אחד הסיפורים הנלווים – סיפור מרגש, יש לומר – הוא על איכר שיבול התירס שלו נשא כל שנה פרסים, והוא נהג לחלק את זרעיו לשכניו, בחינם. כשנשאל מדוע הוא נוהג כך הסביר כי בעצם הוא דואג לעצמו. "הרוח נושאת את האבקנים ומפזרת אותם בין השורות של כולם. אם השכנים שלי מגדלים תירס מאיכות נמוכה, תהליך ההפריה הטבעי מוריד את איכות התירס שלי." יכולה אם כן להיות לנדיבות תועלת ישירה בעולם המעשה, מעבר לכך שבזכותה "הלב שופע", ואנו חשים כי  "מתרחבת תחושת הטוב הפנימי שלנו." הסיפור שמגיע באותו פרק לסופו הטוב הוא זה של ארתור, שסבל מתשוקה להצליח בעסקים והיה "כפייתי לגמרי לגבי הרעיון שהוא עומד לעשות ערימה של כסף במהירות". בתום המפגש הבודהיסטי, אחרי שלמד "להניח לתשוקה שלו לגדול בתוכו", עד שחש שהוא מתרוקן בעטיה, כאוב בגופו, נזקק ופגום, הונחה ארתור לתת לתחושות הקשות הללו להתרחב, למלא את החדר ואז את העולם. תוך כדי כך "פחתה התנגדותו", הוא החל לחוש חלק מהחלל הסובב אותו, התמלא בתחושות טובות, והחל לחשוב על מה שאהוב עליו: "הכלב שלו, טיול ביער, ביתו והשכונה שלו, חברים", וכך נפרד מהתשוקה, "ראה שהוא יכול לאהוב אותם בלי לחוש מחסור", רק מכיוון ש"בפתיחות הזו הוא היה מחובר באופן טבעי אליהם ואל כל הדברים. הוא הרגיש שזהו סוג הקשר שאליו כמה כל חייו."

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לטיפולים מוצלחים ברוח הבודהיזם שקורנפילד מעיד עליהם. (למרבה הצער, הדיווחים המרנינים הללו העלו בדעתי סיטואציה שמתוארת כאן: "האמת הפחדנית"). הוא עצמו מציין לפחות פעם אחת כי תיאור הנקודה המסכמת של אחד הטיפולים "מתקתקה מכדי להיות סוף הולם לסיפור", אבל אותם סופים שנראים מתוקים מדי חוזרים שוב ושוב.

אחד העקרונות החשובים המתוארים בספר הוא הצורך להפריד בין כאב וסבל. כאב הוא חלק בלתי נמנע של החיים. לעומת זאת, את הסבל הנגרם בעטיו של הכאב אפשר לתלות בעמדה שנוקט כל אדם כלפי ההתנסויות השונות בחייו: "יש קץ לסבל, לא קץ לכאב, אלא שחרור מכוחו".

דוגמה מעניינת לכך אפשר לראות בסיפור שעורר לאחרונה פולמוס ציבורי: אווה מוזס-קור, ניצולת שואה, אומרת שסלחה ליוזף מנגלה, שערך ניסויים בגופה ובגוף של אחותה התאומה, כששתיהן היו בנות עשר. בריאיון ששודר לפני ימים אחדים בערוץ 10 הסבירה מוזס-קור את עמדתה: "אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקרה. זה מה שטרגי. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שקרה". היכולת שמצאה בתוכה לסלוח, כך הסבירה, העצימה אותה, ושיחררה אותה מאושוויץ. דבריה עוררו לא מעט כעס, ולא רק בקרב ניצולים. אלי ויזל הגיב לפני כמה שנים ואמר: "מדי פעם שואלים אותי אם אני סולח. מי אני שאסלח? אני לא אלוהים. אני לא מאמין באשמה קולקטיבית… לא, אני לא יכול לסלוח."

נדמה לי שלא כל מי שצפה בריאיון אתה שם לב שאווה מוזס-קור אינה מסתפקת בתחושת הסליחה שלה. היא מביעה סיפוק מכך שאחד הפושעים הנאצים, אוסקר גרוניג – היא ביקשה שיפסיקו את ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהועמד לדין בהיות בן תשעים ושלוש – חתם על הצהרה שבה הודה בפשעיו וביקש סליחה מקורבנותיו.

"בפעם הבאה שאתקל במכחיש שואה אתקע לו את המסמך הזה בפרצוף", אומרת אווה בארשת של ניצחון. וכאן מתגלה התמימות המופלאה שבה נתקלתי גם בספר שלפנינו. אווה מוזס-קור מאמינה כי בעזרת מסמך חתום תוכל להוכיח לבני שיחה שהשואה התרחשה. נראה שאינה מבינה כי שום ראיה לא תגיע ללב או למוח של פסיכופת, שמסרב להכיר באמת (כשם ש"מחוות לבביות" לא יבלמו התקפה אלימה שכבר החלה?).

אלה, אם כן, הסתייגויותיי. עם זאת, עלי לזכור כי קריאת הספר הלב הנבון היא נגיעתי הראשונה בעולמה של תורה עתיקת יומין, שמיליוני בני אדם חיים על פיה, ולומר בענווה שיש בה, בלי ספק,  משמעות וטעם.

סיפורים רבים שהוא מביא מעוררים מחשבה ומרתקים. דוגמה אחת קטנה: סיפור על איש שהווטרינר הורה לו לתת לכלבו תרופה חשובה. האיש נהג לאחוז בכלב ולאלצו לבלוע אותה. הכלב התנגד כל פעם ונאבק, עד שפעם אחת הצליח להשתחרר והתרופה נשפכה. להפתעתו של האיש חזר הכלב וליקק אותה מהרצפה. הסתבר לו שהכלב לא התנגד לתרופה עצמה, אלא לאילוץ! אין ספק שזה סיפור שמוסר ההשכל שלו מאלף.

לאורך הקריאה סימנתי משפטים רבים, שאפשר ללמוד מהם לא מעט. הנה כמה מהם:

"המחשבות החוזרות ונשנות שלנו מעצבות את עולמנו. מתוך חמלה, החליפו מחשבות לא בריאות במחשבות בריאות".

"כשאתם נקלעים לריב או לסכסוך, עשו הפסקה, השהו את תגובתכם והכילו את המאבקים של כולם בחמלה".

"כאשר מתגלעים חילוקי דעות או סכסוכים, רצוי לבחון, האם אנחנו באמת רוצים לשמוע מה מטריד את הצד השני? האם אנחנו פתוחים לשמוע, ללמוד, לראות?"

"אם אנחנו רוצים לפעול בתבונה, עלינו לבחון את הכוונות שלנו כדי לוודא שאין בהן אשליה" (כדי להדגים את העיקרון הזה מספר קורנפילד על הורים שמרוב כוונות נוצריות נידו את בתם, כי ילדה ילד מחוץ לנישואים, ובהתנהגותם "לאו דווקא הלכו בדרכי ישו, שהטיף לאהבה למנודה").

"מתוך כוונה נובע מעשה, מכוח המעשה נובעים הרגלים. מההרגלים נובע האופי. מהאופי נובע הייעוד."

"כשאנחנו מרפים מהעמדה שבה אנחנו הסובלים, אנחנו משוחררים להביא ברכה לכל מקום שאליו נלך".

כל אלה רק מעט מהמשפטים שהדגשתי כדי לשוב אליהם. כאן הם מנותקים כמובן מההקשר המסודר והמקושר, וכדי לעמוד על ערכם כדאי לקרוא את הספר כולו. אז כן, אני שמחה שזכיתי להיוודע אליו.


THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

אבי ולנטין, "בסתר כנפיים": מה באמת גרם למות אחיו?

לפני ימים אחדים הגעתי ללשכת הגיוס כדי ללוות צעירה אהובה מאוד ביום גיוסה. נוכחתי כי בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נכחתי לאחרונה בלשכת הגיוס, התפתח טקס החניכה המקובל שם. ראיתי צעירים נישאים על כתפי חבריהם. המלווים לרחבת הכניסה, שממנה יילקחו באוטובוס אל מקום החיול – נכנסים אזרחים ויוצאים מפס הייצור והם כבר חיילים במדים, מעתה ואילך "רכוש צה"ל" – השמיעו צהלולי שמחה ותרועות רינה שנישאו למרחקים. הצעיר הנישא למרומים חייך בביישנות מהולה בשמחה וגאווה ניכרות וגלויות: הנה הוא כאן, על סף הכניסה לבגרות, לא זאת של הבחינות בבית הספר, אלא האמיתית, של החיים עצמם.

נראה היה שאיש אינו זוכר לאן בעצם מיועדים להגיע הצעירים הללו, המתחיילים. מה בכלל מטרת הטקס. תהיתי מה בעצם פשר השמחה וההילולה, ומה הטעם בהן. הרי בארצות אחרות, מתוקנות, צעירים בני שמונה עשרה מקבלים עלוני הסבר מאוניברסיטאות, ומעסיקים את מחשבותיהם בהחלטה החשובה לאן ילכו ללמוד, או אולי, הם מתלבטים, יקחו מה שנקרא "שנת פער" יתורו בעולם, יחפשו ארצות רחוקות להתנדב בהן לטובת הציבור? וכשישובו, בשלים יותר, יתחילו בחיים ששעריהם אינם נפתחים עם מדים ונשק, בחיים שבהם לא יידרשו להגן על אחרים, במסירות ובנחישות.

אכן, זוהי מציאות קיומנו, המתקבלת כבר כאילו היא טבעית, כאילו אי אפשר לצפות ששלב השירות הצבאי לא יהיה כל כך מובן מאליו.

כשקוראים את הספר בסתר כנפיים אי אפשר שלא לחשוב על הגורל, או על הבחירה הקשה הזאת, שכמעט כולנו הגענו אליה, וכמעט כולנו לא בחרנו לחמוק מפניה: להתגייס, לשרת, לשים את מבטחנו בצבא ההגנה לישראל, להאמין שהמפקדים ידאגו לנו, ועכשיו כבר לילדינו ולנכדינו. שלא רק אנחנו נשרת בו ואותו, אלא שגם הוא ישרת, או לפחות לא יפקיר, אותנו.

אבי ולנטין מספר לנו על אחיו שטבע בתאונת צלילה, בעת ששירת בחיל הים. תאונות יכולות להתרחש בכל מקום. גם אזרחים נקלעים אליהן. גם אזרחים נהרגים סתם כך, וגם עליהם מתאבלים בני משפחתם לעולם ועד. אבל הסיפור שאבי ולנטין מספר שונה בכל זאת. הוא סיפור על עוול בלתי נסבל: על הצבא שהתעלם, זייף, שיקר, פגע, העליב, השפיל ונמנע מלקיחת אחריות. הוא על אטימותם הבלתי נתפסת של העומדים בראש. לא, אין די במילה "אטימות": אפשר בהחלט לדבר על אכזריות, רשעות, וחוצפה שאין להן שיעור.

אחיו של אבי ולנטין לא טבע בגלל תאונה. הוא טבע כי מפקדיו שלחו אותו לתרגיל צלילה ביחד עם חניך אחר שגרם למותו, והצבא לא רק טייח, לא רק העלים ראיות, אלא גם רימה ממש, בפועל, את האח השכול, מנע ממנו לדעת מדוע אחיו טבע. האמת, הזועקת בכל פה, מתגלה לו בסופו של דבר, והיא בלתי נסבלת. בלתי מובנת. מחרידה. מקוממת. מעוררות רצון לטלטל את המערכת, לגבור על תחושת חוסר האונים האיומה שהיא מעוררת.

שלושים שנה חלפו מאז טביעתו של האח. אבי ולנטין מצליח לתאר את כאב השכול כמו שמעטים יודעים לעשות זאת. הוא פורט אותו, מראה אותו מאלף ואחת זוויות שונות. למשל – למוזיקה יש בחייו, ולכן גם בספר, תפקיד מרתק ומרגש במיוחד. הוא לוקח אותנו אתו בדרך ארוכה, עד שלקראת הסוף נודע לו ולנו מה באמת קרה שם, במים הרדודים והעכורים של נמל חיפה, מתחת לספינה שאחיו, מולי, צלל כדי לבדוק את תחתיתה, וטבע. רק כעבור עשרים שנה מאז התאונה (ההריגה? אולי אפילו – הרצח?) חושף בפניו אחד החיילים ששירתו עם מולי את העובדות, כפי שגילה אותן באקראי מדוּח סודי שחיל הים סירב לאפשר למשפחה השכולה לראות. עשר שנים נוספות נדרשו לאבי ולנטין כדי לכתוב את הספר שלפנינו, לספר בו לציבור, לנו, קוראיו, מה קרה ומה הוסתר.

אבל עד שנודעה לו האמת כבר נתקל ולנטין ברוע שלא יתואר במילים, והוא רק דוגמה קטנה להתמודדות שנכפתה עליו מאז מות אחיו: ביום שבו באו להודיע לבני המשפחתה על טביעתו של מולי, שהו הוריהם בבית מלון בחיפה. המספר, ביחד עם אחותו והמודיע מטעם הצבא, נסעו ביחד במונית, מבית ההורים ברמת השרון, כדי להודיע להם מה קרה לבנם.

בדרך הבחין המספר במכונית השרד של מפקד חיל הים דאז, בנימין תלם. הוא ביקש מנהג המונית לאותת למכוניתו של תלם, לעצור את נסיעתה.

"אני רוצה לשאול אותו מה קרה למולי," הסביר. נהג המונית מילא אחר מבוקשו, הגביר את המהירות ואותת למכוניתו של מפקד החיל לעצור.

ומכאן ציטוט של מה שהתרחש:

"זינקתי מהמונית השחורה ורצתי אל הווליאנט. כרעתי בצידה הימני של המכונית כדי להיות בגובה אחד עם האיש שישב במושב ליד הנהג. לא היה לי נסיון רב בשיחה עם אלופים. אמנם טסתי פעם בהליקופטר לסיני בחברת מפקד חיל הים הקודם, אלוף שלמה אראל, אבל לא שוחחנו בדרך. גם השיחה הארוכה יחסית עם רב-אלוף חיים בר-לב, שחשף את דרגות הקצונה שלי כשסיימתי בהצטיינות את ההשלמה החיילית של חיל הקשר, לא יכולה להיחשב לניסיון מחשל, מפני שהוא שאל את השאלות ואני רק עניתי. אפילו השיחה עם אלוף מוסה פלד – מפקד האוגדה שלי במלחמת יום הכיפורים – לא חישלה אותי לקראת השיחה עם מפקד חיל הים, מפני שגם במקרה הזה הוא שאל את השאלות ואני עניתי. כשכרעתי בצד דלת מכוניתו של מפקד חיל הים, אני הייתי השואל.

מפקד חיל הים פתח את החלון הכהה באטיות. דרגותיו המוזהבות הבהיקו על כתפיו ומדיו היו מגוהצים למשעי. ערמת מסמכים היתה מונחת על ברכיו, הוא הסיר את משקפי השמש שהרכיב, התבונן בי ושתק. הצדעתי, אף על פי שלא לבשתי מדים, ואמרתי: "המפקד! הבוקר הודיעו לי שאחי, סמל משה לוינסון, נספה בתאונת צלילה בנמל חיפה. אנחנו לא יודעים מה קרה…"

רציתי לומר עוד משהו, לבקש פרטים, הסבר, אבל רוח קרה שנשבה מתוך המכונית הקפיאה את דמי ומחשבתי. זה לא היה רק בגלל המזגן שפעל במכונית ואגר בתוכה קור שפרץ החוצה דרך החלון הפתוח, אלא בעיקר בגלל המבט המקפיא שהיה על פניו של בנימין תלם, מפקד חיל הים. אם היה בעיניו שמץ של אנושיות – ואני מטיל בכך ספק – לא יכולתי להבחין בכך. לכאורה, הוא לא כעס. שמר על טון דיבור רגוע, מנומס.

הוא אמר: "בשביל זה עצרת אותי באמצע הדרך?"

המילים הללו, מספר ולנטין (את שם המשפחה שלו ושל אחיו ואת שמו של המספר, שינה בספר, אבל לא את העובדות!), שינו את חייו, כי נאלץ להבין: "המוות של מולי בטביעה היה חסר חשיבות כל כך, עד שאפילו לא הצדיק את זה שמפקד חיל הים יעצור בגללו לחמש דקות בכביש המהיר לחיפה […] הגעתי למסקנה שחייו ומותו של מולי לא היו שווים בעיניו חמש דקות מזמנו. אלא שלא רק מולי מת. שעתיים אחרי שהתבשרתי על מותו, חיסל מפקד חיל הים במטח קצר של שש מילים את הנאמנות שלי לצבא…"

מולי אינו החייל היחיד שאת מותו מבכה המספר (המכונה בספר יואבי: דומה מאוד לאבי). הוא מספר (בקצרה) על נפילתם של חברים אהובים. תוהה מה היה עולה בגורלם אילו לא נהרגו. אילו נשאו לאישה את החברה האהובה. (אילו נשא מולי את רחל. ואולי מישהי אחרת?).

עצב עמוק על הבזבוז הנורא משרה בסתר כנפיים על הקורא. וכעס שקשה להכילו. כי איש לא נענש, איש לא נמצא אשם במותו של מולי, אם כי הנסיבות ברורות לחלוטין והחוקרים, כך מסתבר, ידעו כבר אז מה בעצם קרה ומי היה אשם: לא רק בן זוגו לצלילה. גם המדריכים שזלזלו בנהלים, שלא היו דרוכים ומוכנים לשעת חירום, שלא נהגו כפי שהיו צריכים, ולא מילאו את תפקידם נאמנה.

זה, אגב, לא המקרה היחיד שבו לא הוטל שום עונש על רשלנות פושעת שעלתה בחייהם של צעירים בדמי ימיהם. ידועה למשל התאונה הקטלנית המוכרת בשם "אסון משאית התחמושת": עשרים וארבעה איש נהרגו ועשרות נפצעו, חלקם אנוש, כי מישהו לא פירק את מרעומי המוקשים במשאיות שהושטו על הספינה בת שבע. אמות הסיפין לא רעדו בעקבות התאונה. אמנם היו מי שהועמדו לדין על רשלנות, אבל לא על הריגה או על גרימת מוות ברשלנות, ואלה שנשארו בצבא, המשיכו להתקדם בסולם הדרגות וקידומם לא נפגע. אפילו את מעט הכבוד שיכלו להעניק להרוגים ולפצועים שללו מהם: לא הייתה שום הנצחה או יד זיכרון לחללי האסון, שהיה מעשה יד אדם. האם העדיף הצבא להשתיק את העניין? להשכיח אותו, ככל האפשר?

כך הפך נמל אילת לתופת

על אף הכאב שהספר מסב, חובה בעיני לקרוא אותו. רק הקוראים יכולים לשמש היום עדים למחדל הנורא. רק אנחנו יכולים להיות עם אבי ולנטין, עם בני משפחתו, ועם אחיו, לראות אותם בעיני רוחנו, ולהיות עדים לחייהם ולמוות של חלק מהם.

ולצעירים המלווים את המתגייסים מתחשק לומר: שמחתכם הקולנית נוגעת ללב בתמימותה, ויש בה מן הסתם גם מעין רצון לגירוש שדים: אנחנו נשמח, והכול יעלה יפה. ובכל זאת מוטב אולי ללוות את המתגייסים בקול דממה דקה. בתפילה חרישית, אם מישהו יודע לשאת אותה, וגם מאמין בכוחה להגן על הצעירים הללו, שבעוד רגע קט יהיו כבר חיילים וחיילות.

על "הבהירות והיופי" של פיצוץ אטומי

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

מייקל דובס, "שישה חודשים ב-1945": מדוע הוטלה הפצצה על הירושימה?

מה משפיע יותר על המציאות, מהלכה של ההיסטוריה "המתנהלת מתוך עצמה", או בני אדם, מנהיגים, הניצבים "בלב הסיפור" והם "הקובעים את התפתחותם של מאורעות גדולים"? את השאלה הזאת מציג מחברו של הספר שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ'רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה לקראת סיומו, ומגיע למסקנה שלשני הכוחות הללו יש עוצמה רבה, ושאי אפשר בעצם להפריד ביניהם.

זאת בעיניי מסקנה קצת מוזרה, ואפילו מופרכת, לאור כל מה שקדם לה. הספר, שלישי בטרילוגיה שכתב דובס על המלחמה הקרה, בוחן את המהלכים שהובילו אליה, ומתאר את האנשים רמי הדרג שעיצבו את מציאות חייהם של מאות מיליוני בני אדם. כפי שנכתב בצדק על גבו של הספר, דובס ניחן ביכולת סיפורית ותיאורית יוצאת מהכלל. הקריאה של הספר מרתקת, כי הוא מעורר את התחושה שאנחנו, ביחד עם המחבר, נוכחים בשעת מעשה במקומות ובאירועים שהוא משחזר בפנינו.

מטרתו של דובס לאתר את מקורה של המלחמה הקרה, שניתח בשני ספריו הקודמים. עתה הוא מבקש להבין מה הכוחות שיצרו אותה. המעקב שלו אחרי ההתפתחויות מרתק כמו ספר מתח, גם אם סופו ידוע, לכאורה, ובעצם כלל וכלל לא, שהרי כיום מדברים שוב על חידושה של אותה מלחמה. אמנם קשה לכנות את מה שמתרחש קרוב מאוד לגבולנו כמלחמה "קרה", ובעצם אין לדעת לאן מובילים המהלכים העכשוויים. נראה כאילו הם מוליכים לקראת התנגשות בלתי נמנעת, ואי אפשר אפילו לדעת מי יהיו הצדדים הניצים.

ששת החודשים המתוארים בספר נפתחים בוועידת יאלטה. את האירוע ההיסטורי מכירים כולם, כמו גם את התצלום האיקוני של שלושת מנהיגי בנות הברית, שבקרוב ינצחו את גרמניה: צ'רצ'יל וסטאלין היושבים משני צדדיו של רוזוולט. אבל מה בדיוק קרה שם? כמה זמן נמשכה הוועידה? מה הניע את האנשים שהשתתפו בה? מה רצו להשיג? במה הצליחו ובמה נכשלו? והכי חשוב: מה היו ההשלכות של ההחלטות שהגיעו אליהן?

אנחנו מלווים את רוזוולט בדרכו הארוכה ליאלטה: הפלגה, טיסה, נסיעה ממושכת במכונית. עוקבים אחרי הנופים וההרס שהוא רואה. לא בכדי הטריח את עצמו עד חצי האי קרים הנשיא המרותק לכיסא גלגלים שמחלתו החמירה מאוד באותם ימים (כעבור כמה חודשים הלך לעולמו). היה לו ברור שאם הוא רוצה להשפיע על גורל העולם (והוא רצה!), ולהביא לכך שאחרי המלחמה יזכו תושבי הארצות באירופה בחופש ובשלטון דמוקרטי, עליו להתמודד עם סטלין ולנסות להציב את כל כובד משקלו בעימות הצפוי. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה טרם הסתיימה. ההכרעה – הכנעתה הסופית של גרמניה, ובהמשך גם של יפן – חייבה מאמץ מלחמתי נוסף, ורוזוולט ידע היטב שככל שהרוסים יתאמצו יותר, ליתר דיוק – יאבדו יותר חיילים – כך ייהרגו פחות אמריקנים. הפערים בקורבנות כבר היו ברורים: יותר משמונה מיליון הרוגים מקרב החיילים הסובייטים, לעומת קרוב למיליון אמריקנים ובריטים, ביחד. מאחר שהסובייטים הקריבו יותר, הם חשו שזכותם לקבל יותר, כמנצחים. בוועידת יאלטה דרש סטלין שאחרי התבוסה תקבל ארצו  פיצויים נרחבים, הוא דיבר על מילארדי דולרים. כמו כן תבע לזכות בשליטה בארצות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, ולקבוע בעצמו את שיטת הממשל שתונהג שם. מנהיגי המערב לא הסכימו לשתי הדרישות הללו.

גם אחרי התבוסה של גרמניה אפשר היה לראות את השוני בתפיסת העולם המערבית לעומת זאת הסובייטית: אלה מוטרדים מכך שיש להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בגרמניה המרוסקת, ואלה בוזזים ככל יכולתם, וממשיכים לתבוע פיצויים.

כל אלה עובדות ידועות. החידוש בספר בפרטים הקטנים, היומיומיים שהוא מביא בפנינו. למשל − תיאור הארמונות השונים, שבהם שהו כל אחד מהמנהיגים במהלך הוועידה. הפער הבלתי נתפש בין המצוקה וההרס המוחלט שהותירו הגרמנים בנסיגתם, הרעב ששרר בחצי האי קרים, ולעומתם – הסעודות המופרזות בכל קנה מידה, שבהן האביסו ביאלטה את האורחים הנכבדים. התנאים ההיגייניים הירודים – עשרות אנשי הפמליה שנאלצו לחלוק בית שימוש אחד ("לאחר מעשה הסכימו צירי הוועידה שחדרי האמבטיה ובתי השימוש היו הנושא הנדון ביותר בוועידת יאלטה, חוץ מהמלחמה עצמה") – לעומת הפאר המטורף שבו עטפו את המנהיגים: המיטה הענקית שצ'רצ'יל דרש, המשקאות: "כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, כמה כוסות ויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה", ועוד תפנוקים רבים.

מעניינים במיוחד כל הציטוטים המוגשים לאורך הנרטיב, המעניקים מבט אל נבכי הנפשות הפועלות. לדוגמה, דבריו של רוזוולט, בדרכו אל הוועידה: "כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ'רצ'יל ועם סטלין, הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ'רצ'יל ועל סטלין".

דובס בוחן את האנשים הללו, חושף בלי כחל ושרק את דמותו הדמונית של סטלין, את ערמומיותו הטרחנית-משהו של צ'רצ'יל, ואת האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן של רוזוולט, שמאמציו לגבור על קשייו הגופניים − הוא כבר היה אז ממש בערוב ימיו − מעוררים התפעלות. אנו חווים את האישיות הפסיכופתית של סטלין, שאצלו "אפילו מוגי הלב הופכים לגיבורים, ומי שלא נהפך לגיבור נהרג." אפשר להבין את בסיסה של המלחמה הקרה כשרואים את השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי היה מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב האב לפדות אותו והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי.

מדהים במיוחד להבין איך כמה גברים שנמצאים בקצה הפירמידה האנושית חורצים את גורלם של מאות מיליונים. בספר מוצגת פתקה ששרבט צ'רצ'יל בעיפרון, ובה מספרים וחלוקות: "הונגריה 50/50, בלגיה 75% רוסיה, 25% ארצות הברית" וכן הלאה. ואחרי השרבוטים הללו, אחרי ההסכמות הכלליות, הם הלכו לשתות. או לאכול עוד ארוחה שכללה 25 מנות, לא פחות, או להקשיב לנגינתם של מוזיקאים שהוטסו במיוחד לשם כך. הם התווכחו על עתידה של פולין, שבסופו של דבר הופקרה: בדיעבד הודה צ'רצ'יל שלא קלט את ההבחנה בין שני יובלים של נהר האודר, וגם רוזוולט לא הבין את משמעות הפרט, ולא ידע שמדובר על שטח שגודלו כשל מדינת מסצ'וסטס ובו 2.7 מיליון תושבים: הוא "לא קרא את נייר העמדה שהכין משרד החוץ של ארצות הברית"!

אחד הוויכוחים בין סטלין לנשיא ארצות הברית מעלה על הדעת סוגיה אחרת, שהתעוררה לאחרונה במשנה תוקף בסרטו התיעודי של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים". בשיחות עם פלסטינים מציף ברעם את השגיאה המהותית של השמאל הישראלי: אלה מדברים על נסיגה לגבולות 67, ואלה תובעים חזרה לגבולות 47.

שיח דומה אפשר לשמוע בוועידה נוספת, שנערכה בברלין, אחרי תבוסת גרמניה:

"'שלושת הגדולים' [הנשיא האמריקני, ראש הממשלה הבריטי והרודן הסובייטי] לא הסכימו אפילו על עניינים בסיסיים כמו צורתה של גרמניה לאחר המלחמה. סטלין גזל נתח גדול משטחה והעביר אותו לפולין בלא להגיע להסכם עם בעלות הברית. הוא התעקש שגרמניה הנה מה שהפכה להיות לאחר המלחמה. לא קיימת שום גרמניה אחרת.

'מדוע לא נאמר גרמניה של שנת 1937?' שאל טרומן.

'פחות כל מה שהיא איבדה,' השיב סטלין איננו יכולים להתחמק מתוצאות המלחמה.'"

כמה מוכר.

מזעזע במיוחד לקרוא, לקראת סוף הספר, על המהלכים שהובילו להטלת פצצת האטום על הירושימה ועל השיקולים שהביאו למעשה. האמריקנים ניצחו באותו שלב במרוץ החימוש. הייתה בידיהם פצצת אטום, והניסוי המקדים שערכו הוכיח שהיא פועלת כמצופה.

(בעניין המירוץ להשגת פצצה גרעינית מספר דובס אנקדוטה מרתקת: גאורגי פלרוב, פיזיקאי שהתמנה לדרגת קולונל בנקוו"ד –השירות החשאי הסובייטי – כתב לסטלין והזהיר אותו שהאמריקנים עובדים בלי ספק על פיתוח מתקן גרעיני. את התובנה שלו ביסס על אבחנה מחוכמת: "הוא עיין בכתבי עת לפיזיקה מארצות הברית בספרייה המקומית והבחין שאין מאמרים על ביקוע גרעינים, נושא שתפס עד אז מקום חשוב בחדשות. בכירי הפיזיקאים של המדען באמריקה ובבריטניה חדלו לפרסם את תוצאות עבודותיהם. המסקנה הייתה ברורה: המדענים גויסו למיזם צבאי סודי ביותר והם נתונים להשגחת הצנזורה.")

טרומן, שהחליף את רוזוולט לאחר שזה הלך לעולמו (טרומן האלמוני נבחר להיות סגן נשיא בשל שיקולים פוליטיים: באישיותו האפרורית, כך סבר רוזוולט, לא איים טרומן על אף אחד. כשנאלץ להחליף את רוזוולט חש, ואף אמר במפורש, שהתפקיד שנקלע אליו גדול עליו!), הבין שהפצצה תעניק לאמריקה כוח אדיר. אם ישתמש בה, יוכל להוכיח לרוסים שאמריקה היא מעצמה שאינה צריכה עוד לחשוש מפניהם.

הקיסר היפני שיגר מסרים של כניעה, הן לברית המועצות והן לארצות הברית. אבל לסטלין היה חשוב לתקוף בכל זאת את יפן. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ'וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

בו זמנית היה לטרומן חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

אכן, הטענה המקובלת היא שראשי הצבא היפני סירבו להניח את נשקם. לכאורה – אמריקה נאלצה להטיל את הפצצה על הירושימה כדי לשכנע את היפנים להיכנע.

אבל לנוכח התיאור המובא בספר שלפנינו קשה להימנע מהחשד המחריד, לפיו ייתכן מאוד שהטלת הפצצה לא נועדה רק, או בעיקר, למנוע אבדות רבות נוספות בקרב צבא ארצות הברית, אלא שימשה כמעין איתות ראשון ומשמעותי מאוד במה שמכונה "המלחמה הקרה".

דובס טוען כי הנשיא טרומן לא יכול היה בעצם לבלום את הטלת הפצצה. הוא משווה זאת לנסיעתה של רכבת שכבר יצאה לדרך. הנשיא קיבל את הידיעה על הטלת הפצצה על הירושימה כשהיה בדרכו חזרה הביתה, על סיפונה של אונייה, אחרי ועידה שהתקיימה בברלין.

ייתכן שדובס צודק. שהמהלכים ההיסטוריים היו חזקים מהאנשים שהתניעו אותם. ובכל זאת, הם היו שם, המנהיגים הללו, שהאזינו למוזיקה, שתו שמפניה, וחתמו על הסכמים, צווים ופקודות, גם כשלא הבינו עד תום את פרטיהם ואת משמעויותיהם.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא


על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

שאול פז, "פנינו אל השמש העולה": מי לא היה מעולם בתנועת נוער?

בתחילת ההרצאה פנה שאול פז אל קהל שומעיו, כמאתיים איש, שגילם הממוצע התקרב מן הסתם ל-70, וערך מעין סקר זוטא: "מי היה בנוער העובד, שירים את היד… ומי בשומר הצעיר? במחנות העולים? בבני עקיבא? בצופים…?" אחרי שמנה את שמות כל תנועות הנוער שהתקיימו אי פעם בישראל, גם כאלה שמעטים שמעו עליהן – כך למשל רק יד אחת הורמה כשהזכיר את בנק"י: ברית נוער קומוניסטי ישראל − סיים המרצה את הבדיקה והתכוון להתחיל בהרצאה, אבל אחת הנוכחות (גילוי נאות: זאת הייתה כותבת שורות אלה) קראה לעברו – "רגע, תשאל מי לא היה בכלל בתנועת נוער?" רק שתי ידיים, שלי ושל חברתי הטובה, הורמו. המרצה הביט בנו בהשתאות מהולה בבוז: "תתביישו לכן!", אמר ולא יסף.

אפשר להבין את פליאתו של מי שהקדיש שנים רבות לכתיבת ספר עב כרס, 855 עמודים אורכו, המוקדש כולו לתנועות הנוער, כשהוא נתקל בשתי ישראליות שלא היו מעולם חברות בשום תנועה. חריגותנו הוכחה, שהרי מבין כל הנוכחים באולם היינו היחידות שלא זכו להיות חלק מההתנסות המקיפה והמשמעותית כל כך של בני הדור שלנו ושל קודמיו. עוצמתה של החוויה האבודה נגלתה לנו בהרצאה, ועוד יותר מכך – בספר שחיבר שאול פז, פנינו אל השמש העולה, חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1947-1967. הספר עוסק לכאורה רק בנושא המוצהר בכותרתו: תנועות הנוער והקיבוצים שייסדו, אך למעשה יש בו סקירה היסטורית מקיפה של העשורים הראשונים למדינת ישראל, שנעשתה מתוך הפריזמה של תנועות הנוער. כל אחד מפרקיו עוסק בסוגיה שהוא מנתח את השתלשלותה לאורך השנים, מתחיל כל פעם בעבר ומתקדם באופן כרונולוגי, תמיד מנקודת המבט המסוימת של העניין הנחקר.

אלה שמות הפרקים: "מבוא ושורשים", "התנועות בזירה הפוליטית," "תנועות הנוער של מפא"י," "תנועות השמאל בעשור הראשון למדינה", "דגלים וערכים בחינוך", "בנתיב ההגשמה", "התנועות בהתיישבות ובביטחון", "תנועות הנוער והשאלה הערבית", "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", "אל העולם הגדול – תנועות הנוער בזירה הבינלאומית", "זה לא יחזור כל זה כבר איננו".  כל אחד מהפרקים כולל עשרות רבות של תת נושאים, וביניהם שזורים המון איורים, תצלומי אנשים, כרזות, שערי עיתונים, דגלים, טקסים, בולים – כל טוּב ועושר אדיר.

שאול פז נשען בכתיבה לא רק על מסמכים כתובים, אלא גם על מאות ראיונות שערך עם בוגרי תנועות נוער, על שירים, פזמונים וקטעים ספרותיים שהוא מצטט, והכול משתבץ כמלאכת מחשבת של תיעוד, המשחזר הלכי רוח, עמדות, תפישות עולם ותהליכים היסטוריים.

הספר מרתק. סביר להניח שכל קורא יתמקד בתחומים שמעניינים אותו במיוחד. בעיני אלה היו הפרקים שאחרי המבוא, המספק לקורא רקע רעיוני מפורט על תנועות הנוער, ועל שייכותן לזרמים הפוליטיים השונים. הרקע הכרחי, כי רק הוא מאפשר להבין תהליכים שבמבט לאחור מצטיירים כמעט כבלתי אפשריים, כמו אותה בדיחה ששאול פז עצמו ציטט בהרצאה, על אדם שרואה לראשונה ג'ירפה, סוקר אותה מכל עבר, מהרהר רגע ופוסק: אין חיה כזאת.

הסוגיות המתמיהות רבות, אבל אין ספק שבראשן עומד הפילוג המפורסם שהתרחש בתחילת שנות החמישים בתנועה הקיבוצית, וששיאו היה בכמה קיבוצים, שם היה הקרע חריף במיוחד. אחרי שעומדים על העוצמה הרגשית שנלוותה להשתייכות המפלגתית – בעיקר למפא"י ולמפ"ם − אפשר להתחיל להבין את האלימות שהפרידה משפחות ואת המעשים הבלתי נתפסים שנעשו: חדר אוכל שנחצה לשניים, מריבות אלימות עד כדי כך ש-1000 שוטרים נדרשו כדי  להפריד בין הניצים, משקים שהופרדו כמו בגירושים קשים. מדהים להבין באיזו עוצמה רגשית נהו חברי מפ"ם אחרי רוסיה הסובייטית בכלל וסטאלין בפרט, אבל האמונה העיוורת של אותם אנשים (היו ביניהם גם כאלה שכבר התפכחו, אבל סירבו להודות בכך בגלוי), והחשש של חבריהם המשתייכים למפא"י מפני האינדוקטרינציה שתופעל כלפי הילדים, שאותם ביקשו חברי מפ"ם לחנך על פי תפישתם, מבהירים במשהו את שורשי הקרע הנורא ההוא.

הפירוט הרב והמדוקדק מעניק לקורא מבט לתוך אורחות החיים של ישראלים בעיר ובקיבוץ בעשורים שלפני ואחרי קום המדינה. הוא מתאר את הווי החיים בתנועות הנוער השונות, את מקומן המרכזי כל כך בחיי בני הנוער ואת השפעתן העמוקה, שלא פגה גם מקץ עשרות שנים.

הקוראת השקדנית מצאה את עצמה מסמנת שורות רבות לאינספור, שכולן מדגישות תהליכים ותופעות מעניינים מאוד. הנה למשל שאול פז כותב על "הניסיון הנועז של חלוצי ההתיישבות העובדת בשנות העשרים ליצירת תרבות חדשה, חלופית: טקסי חג חקלאיים, הגדות חדשות לחג הפסח, חגי טבע ששאבו השראה משחזור הזיכרונות העתיקים של עם היושב על אדמתו". בה בעת השיח החדש שימר את ערכי התרבות הדחויה, "הדתית והגלותית", שכן המשיכו להשתמש "במושגי ערך סמליים מתוך לשון התרבות היהודית המסורתית: בתוכניות עומק רבות-השפעה. מדובר במונחי יסוד כמו 'הלכה', ו'אגדה', 'דבקות', 'קודש וחול', 'יצר הרע', 'ציבור', 'קהל', 'תרבות המחלוקת'".

התובנות רבות לאינספור, וכדי לעמוד על כולן אין בררה אלא לקרוא את הספר, ובכל זאת אפרוס כאן כמה מאלה שנשארו בתודעתי, בתום קריאה של חומר רב ומפורט כל כך:

ההנחה של החוקר כי ההתנכרות של בני דור המייסדים כלפי הבית שהשאירו באירופה, וההתנערות הכמעט אלימה ממנו, נבעה לא מעט מרגשות האשם שחשו כלפי המשפחות שנטשו.

הקנאה ההדדית של ילדי קיבוצים בחבריהם העירוניים שזכו לגדול בבית הוריהם, ולעומתם המרירות המפוכחת של אותם ילדים עירוניים שטוענים כי בני הקיבוץ ראו אמנם את הוריהם "רק" שעתיים ביום, אבל הם עצמם פגשו את הוריהם העירוניים, שהיו שקועים במלחמת הקיום, עוד הרבה פחות: "את אימא חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב", ואת אבא רק בסופי שבוע.

פרשנותו של שאול פז כאילו שורשו של הקרע בין יוצאי עדות המזרח לאשכנזים, שאפשר להבחין בו עד עצם היום הזה, בקליטה המתנשאת שהעניקו חברי הקיבוץ ל"מזרחיים". (בהקשר זה עולה כמובן על הדעת הסרט "סלאח שבתי").

הזיקה המפחידה והמזעזעת בין הטקסים והריטואלים − התלבושת, המצעדים, הדגלים, הלפידים, שמות השכבות, המפקדים, החצוצרות והתופים − ובין תנועות נוער אירופיות, שאת הקשר אליהן אף אחד לא היה רוצה להעלות על הדעת.

מקורותיה ומטרותיה של השירה בציבור, החביבה כל כך עד היום על ישראלים רבים (רמז: תת הפרק נקרא "כמו תפילה חילונית").

מרתק לקרוא על הניסויים הפסיכולוגיים והחברתיים שנערכו בקיבוצים. למשל – עניין המקלחות המשותפות לבנים ובנות, שנועדו "לעדן" את היצר המיני. "הסגפנות" שנדרשה מבני נוער נועדה בין היתר לחשל את רצונם, כך שלא יירתעו מסבל, שהרי זאת נחשבה אחת המטרות של תנועה חלוצית… שאול פז מצטט בין היתר את ע' הלל, יליד משמר העמק, שכתב כי "בהיסטוריה של המוסד החינוכי הייתה המקלחת המשותפת הכישלון הגדול והאידיוטי ביותר […] זה היה כמו לכפות על יצור אנושי בן תרבות, דבר ששייך לשבטים פרימיטיביים".

אחרי ששמעתי את ההרצאה וקראתי את הספר אני עדיין תוהה אם רב האובדן של חברתי ושלי, שתי החריגות, שמעולם לא הלכו לשום קן, לא השתתפו בטקסים, לא שפכו את לבן בווידויים חושפניים נוסח "ליל העשרים" של יהושע סובול, כדי לזכות ב"סמל התנועה", לא הושפלו, כמו הצעירים שהודחו מהתנועה כי לא נמצאו ראויים. האם שתינו – שלא דיברנו על הגשמה, לא הקמנו קיבוץ ולא עזבנו אותו (או נזרקנו ממנו!), שלא אימצנו לצמיתות את צווי ה"הצנע לכת" (ובהם האיסור החמור ללבוש ג'ינס, גרבי ניילון, חצאיות צרות, לנעול נעלי סירה, להתאפר) וגם לא התמרדנו נגדם, שלא  צייתנו לכפייה חברתית אבל גם לא השתייכנו לשום קבוצה מחבקת – ראויות לַגינוי שזכינו לקבל מהמרצה, כמעט בהיסח הדעת?

שנות חיים רבות כל כך חלפו מאז הימים שבהם יכולנו לכאורה להשתייך לתנועת הנוער, ועדיין, אחרי הקריאה של הספר ענק הממדים הזה, התהייה נותרת בעינה.

האם כאן המקום להסביר מדוע לא הייתי בתנועת נוער? הנה עובדה ביוגרפית: בשנים הרלוונטיות ההן גרתי תחילה בבסיס צבאי של חיל האוויר, ואחרי כן – בשליחות בלונדון, שם הלכתי פעם אחת למפגש בסניף של "הבונים", שהתנהל כמובן באנגלית, והיה שונה מאוד מכל מה שמתואר בספר. אבל זה כבר סיפור אחר.

סוון לינדקוויסט, "השמידו את כל הפראים!": מה הסוד האפל שכולנו יודעים?

"הלחץ מצדם של המיליארדים הרעבים והנואשים טרם נעשה כה חזק עד כי יראו שועי עולם בפתרונו של קורץ את הפתרון האנושי היחיד, היחיד האפשרי, הפתרון שהוא בעצם מובן מאליו. אבל היום הזה לא רחוק, אני רואה אותו מתקרב. לכן אני לומד היסטוריה", כותב סוון לינדקוויסט, מחבר הספר השמידו את כל הפראים, לקראת השליש האחרון של חיבורו.

קורץ, והמשפט "השמידו את כל הפראים", לקוחים מתוך הנובלה בלב האפלה שפרסם הסופר הפולני-בריטי ג'וזף קונרד ב-1899. לינדקוויסט מתכתב עם קונרד, שסיפורו מתרחש במרכז אפריקה. ספן אנגלי בשם מרלו נשלח לחפש את קורץ, נציג של חברה בלגית לייבוא שנהב, שנעלם אי שם במרכז אפריקה, באזור שטרם מופה. באחת התחנות לאורך הנהר נתקל מרלו בקונטרס שהשאיר שם קורץ בעבר. בשולי המאמר, המסביר את העמדה האירופית המקובלת, הצבועה והשקרית, כאילו האדם הלבן הגיע אל אפריקה כדי להביא אתו את בשורת הציוויליזציה, הוסיף קורץ שרבוט  בכתב ידו ובו הוא חושף את האמת: "יש להרוג את כל הילידים", כתב. האם המפגש עם אפריקה וכל הזוועות שהוא עצמו חולל שינו את עמדתו?

הנובלה זכתה לכמה גרסאות בעברית. באחת מהן תורגמו דבריו (במקור  נכתב "Kill all the beasts") כך: "צריך להרוג את כל הילידים." גם מחבר הספר שלפנינו, סוון לינדקוויסט השוודי, נאלץ להתמודד עם תרגום המשפט מאנגלית לשפתו, והוא מתחבט: האומנם "יש להרוג את כל הילידים"? ואולי הניסוח הנכון הוא שיש להרוג את "החיות"? או את "חיות הפרא"? מה המשמעות המדויקת של המילה beasts? המתרגם לעברית של הספר שלפנינו פעל על פי השוודית, והמשפט המשורבט של קורץ הוא כשם הספר: "השמידו את כל הפראים!"

לינדקוויסט משתמש במשפט הזה כמעין סיכום, או נקודת מוצא, לתזה שהוא מפתח באופן משכנע ומרתק: דבריו של קורץ אינם שרבוט סתמי. הם משקפים תפיסת עולם מבוססת, שאת משמעויותיה המחרידות הוא מנתח ומבסס עליהן מסקנות מרחיקות לכת, ומשכנעות מאוד, ברובן.

לינדקוויסט מתאר את התפתחותו של הדרוויניזם החברתי של האדם האירופי, ששכנע את עצמו כי זכותו ואפילו חובתו (!) להכחיד את כל מי שאינו דומה לו, אינו לבן כמוהו, כי החזקים צודקים, ככה זה בטבע, ולחלשים ולאלה שאינם "תרבותיים" אין זכות קיום. או ליתר דיוק – שזכויותיהם של הלבנים עולות על אלה של זולתם. אדרבא, התפיסה שהלכה ורווחה הייתה כי "אין מידה רבה של אנושיות בהארכה מלאכותית של פרפורי הגסיסה של פראים, הנמצאים על סף הכחדה."

ומדוע זה נמצאו אותם פראים על סף הכחדה? האירופים הלבנים שהגיעו לאפריקה ולאמריקה הביאו אתם מחלות שכבר היו מחוסנים מפניהן, אבל בני המקום לא יכלו להתמודד אתן. עשרות מיליונים מתו בעקבות המגע עם חיידקים ווירוסים קטלניים. כך הוכחה כביכול חולשתם המולדת. יתר על כן, האירופים נשאו בכליהם כלי נשק שאפשרו להם להרוג הרבה ומרחוק. הרובים המשוכללים, ספינות הקיטור המצוידות בתותחים, העניקו להם את היכולת לירות, להרוג, להרוס כפרים, בלי להסתכן.

בסוף המאה ה-19 כבר שלטו האנגלים בכרבע מכדור הארץ. הם זרעו הרס ומוות, נהגו בילידי המקומות שכבשו באכזריות בלתי נתפסת, אבל ראו את עצמם "נציגי הקדמה". האירופים טענו כי הם "מביאים אור, אמונה ומסחר ל'מקומות החשוכים' על פני כדור הארץ", והם יכלו להתפרע, ככל שהתרחקו מהציוויליזציה ומשומרי הסף: "לצלילים אין כל תוכן מחוץ לחברה שיצרה אותם. רק כל עוד שוטר עומד ברחוב, כל עוד אפשר לקנות אוכל בחנות, כל עוד דעת הקהל רואה אותך – רק כל עוד אלה מתקיימים, הצלילים שלך הם מוסר. חברה היא תנאי הכרחי למצפון." (אי אפשר שלא להיזכר בחיבורה המפעים של ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן", שבו תיארה בזעם את גסות הרוח והאכזריות של מי שהגיעו לארצה ממרחקים, ובמקום לנהוג כאורחים פעלו כשודדים).

"הפראים מבינים רק כוח," הסבירו האירופים. "רק השוט יוכל לתרבת את השחורים", כאילו תכננו באמת "לתרבת" מישהו. הם שדדו, חמסו, הכחידו אוכלוסיות שלמות, גירשו למדבר, המיתו מיליוני אנשים בצמא, ברעב, סילקו אותם כדי לגזול את רכושם והתיישבו על אדמותיהם, השליטו אימה כדי לשעבד אותם. הרווחים שימשו לבניית מבנים מפוארים באירופה. "מעטים זוכרים כמה זרועות כרותות [כאמצעי ענישה] עלתה בנייתם".

מעשי הזוועה, שבסופו של דבר נודע עליהם – הדיווחים חלחלו והגיעו לאירופה, חרף המרחק – כללו מעשים שנרמזים בנובלה לב האפלה: למשל "אחד קפטן רום שקישט את ערוגות הפרחים שלו בראשיהם של 21 ילידים שנרצחו במסע עונשים. זוהי בעיני הבלגים הדרך הטובה ביותר לטפח את הציוויליזציה בקונגו".

לינדקוויסט מתאר עוד ועוד מקרים מעוררי פלצות. הנה למשל הסיפור על מי ששמו מוכר כגיבור:  הנרי מורטון סטנלי, ההרפתקן שהגיע בשעתו למעבה הג'ונגל כדי לחלץ משם רופא לבן שנעלם במשך זמן מה (המשפט המפורסם שאמר ברגע המפגש: "ד"ר ליוויניגסטון, אני מניח," נשאר חקוק בתודעה הציבורית). האם היה באמת כזה גיבור? מתיאורו של לינדקוויסט סטנלי מצטייר כמנוול, פסיכופת ורמאי גדול: הוא יוצא שוב להציל את מי שבעצם אינו נזקק לו. מתעקש לבחור בנתיב ארוך מהנדרש ומסוכן במיוחד, רק כדי להגביר את תהילתו. בדרך הוא זורע פורענות וחורבן שאין להם שיעור, מתאכזר למלוויו המקומיים ומתעלל בהם, יורה בילדים כדי לגזול את סירותיהם, רוצח אנשים בדרכם אל השוק כדי להשיג אוכל, "ממשיך, מותיר מאחוריו ערמות של גוויות." הוא מגיע עם "משלחת ההצלה" כשכל אנשיו "מורעבים, מסריחים, סובלים מחום ומכיבים מוגלתיים," בעוד שהאיש שאותו הם אמורים "להציל" מחכה להם "באוניית הקיטור שלו […] לבוש במדים חגיגיים, לבנים ומבהיקים. הוא בריא, רגוע, נינוח…" ואז מאלץ את "הניצול" (שבסופו של דבר התאבד!) להצטרף אליו, רק כדי שיוכל לטלגרף ולהודיע שוב על הצלה מופלאה.

אירוע מחריד אחר הוא קרב אומדורמן שבו "גיבור" אנגלי אחר יזם קרב שבו נהרגו 11 אלף סודאנים. הבריטים איבדו רק 48 חיילים. אלה באו חמושים בחניתות, ואלה בתותחים וברובים. אלה הגנו על ביתם בגבורה ואלה פלשו לארץ לא להם כדי לקחת לעצמם את מה שאינו שייך להם. לא היה שם קרב, אלא – טבח: "התברר שאוניית התותחים מסוגלת גם להרוג בנוחות ובבטחה, להשמיד את יריביה מתוך אי-נגישות אלוהית".

ובכן, הנשק אפשר לאירופיים "לפעול באכזריות חסרת גבולות בלי שייענשו על כך". הכיבושים הקולוניאליים נעשו "כדאיים כפי שלא היו בעבר": די היה בכמה קליעים כדי לרצוח ולכבוש. הגברים הלבנים שנקלעו ל"קרבות" הללו ראו בהם מעין פעילות ספורטיבית מרגשת.

וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, פעל אז כעיתונאי, ותיאוריו קשים לעיכול: כך למשל הוא מספר כיצד שעה לפני ה"קרב" פורסים בפני ה"לוחמים" שעוונית לבנה ועליה בקבוקים, צלחות גדושות בבשר וירקות כבושים – "כולנו עלצנו ודעתנו היתה בדוחה עלינו ביותר, היה הדבר דומה לפת-צהרים שלפני תחרויות של הדרבי", ואז כשמילאו את כרסם באוכל ובמשקה, פנו לטבוח ב"יריבים". עד מהרה למדו אלה, לצערם של ה"מצביאים", שמוטב להם להיכנע "עוד לפני שזכו הבריטים ליהנות מהשמדתם", ובכך גזלו מהם, למרבה הצער, את המדליות שהשתוקקו לקבל.

באדן פאוול, לימים מייסד תנועת הצופים, התלונן במכתב לאמו על אכזבתו שלא זכה לירות אפילו ירייה אחת לעבר הילידים. אבל הוא זכה להשפיל את המלך שלהם, שצווה לזחול לעבר הקצינים שישבו מוגבהים על ארגזים.

כניעתו של המלך פרמפה

התפיסה האירופית שלפיה לאדם הלבן מוקנות זכויות יתר מוחלטות, כי על פי הטבע הוא נעלה על בני כל הגזעים האחרים, היא הבסיס והרקע הרעיוני לנאציזם. לינדקוויסט מצטט אדם בשם נוקס, אחד מהוגי הדעות שהושפעו מדרווין, שטען כי את כל "כהי העור" יש להשמיד: צוענים, סינים, מונגולים, אינדיאנים, רוב תושבי אפריקה, המזרח הרחוק ואוסטרליה. (רק דבר אחד הרגיז את האיש הזה, "היושב ליד שולחן הכתיבה שלו ומחסל עם אחרי עם": נוקס התקומם רק כנגד מה שכינה "צביעות", כאשר הפסיקו לרצוח, "כדי להגן על הילידים!"). "תורת האבולוציה הייתה שימושית מאוד לגזענים", טוען  לינדקוויסט וסיפקה הצדקה להרג, "כי יש מידה של רחמים בטבח."

"אחרי דרווין," טוען לינדקוויסט, "החלו רבים להגיב במשיכת כתף לנוכח רצח עם. מי שהגיב בזעם או בזעזוע רק חשף את בורותו". ומאחר שהגזעים הנחותים לא יכחידו את עצמם, יש לעזור להם בכך, שכן על החזק לגבור על החלש, "כמו בטבע".

היטלר ראה בהתפשטותה של גרמניה למזרח גרסה מקבילה להתפשטות הבריטית למערב. מעשיהם של האירופים היוו אם כן תקדים והתוו את הדרך לקראת ה-1 בספטמבר 1939. כדי שגרמניה תוכל לגזול ממזרח אירופה משאבים ואדמות, כמו שעשו האנגלים ביבשות אחרות, לא הייתה לה בררה אלא לרצוח חלקים נכבדים מהאוכלוסייה המקומית, בדיוק כפי שעשו האנגלים באפריקה (וגם, בממדים קטנים יותר, הצרפתים, הספרדים, ובני אומות אחרות. רק הגרמנים התמהמהו ביצירת אימפריה משל עצמם). "האימפריאליזם הוא תהליך ביולוגי הכרחי, שעל פי חוקי הטבע מוביל להשמדתם הבלתי נמנעת של הגזעים הנחותים".

וכאן מגיע לינדקוויסט להסבר שבו הוא טועה, לעניות דעתי. הוא גורס כי לרוע מזלם של היהודים הם התגוררו בארצות שאותן רצה היטלר לכבוש. מניעיהם של הגרמנים, לפי לינדקוויסט, היו טריטוריאליים גרידא. "מטרת הכיבוש לא הייתה לרצוח יהודים" הוא סבור, "ממש כפי שמטרתם של האמריקנים המתקדמים מערבה לא הייתה לרצוח אינדיאנים. המטרה הייתה להגדיל את מרחב המחיה שלהם".

איך אם כך אפשר להסביר את רצח היהודים שלא נפסק אף לרגע בשלבים שבו המאמץ להמשיך בכך גבה מגרמניה מחיר התאבדותי כמעט? הרכבות שהמשיכו לנסוע לאושוויץ, במקום שיגייסו אותן למאמץ המלחמתי, מוכיחות שרצח יהודים עמד במקום גבוה במיוחד בסדר העדיפויות הנאצי. הוא לא היה תוצר לוואי של התפשטות טריטוריאלית, אלא מטרה בפני עצמה, והיה אישי, מכוון, ורגשי. רון רוזנבאום, בספרו מסע אל שורשי הרשע, מנסה לעמוד על טיבה של העוצמה הרגשית שגרמה להחלטה להתחיל ב"פתרון הסופי", ושבגללה נמשכה השמדת היהודים  ממש עד הכניעה של גרמניה.

עם זאת, אין להקל ראש בשאר מסקנותיו של לינדקוויסט. אין ספק שהוא צודק בתפיסה שלו, האומרת כי הפשעים נגד האנושות שביצעו האירופים בכל העולם בזמן שעסקו ביצירת האימפריות שלהם, ונתנו דרור ליצרים האפלים ביותר, היו תקדים שסלל את הדרך לרצח העם המכונה בקיצור "השואה".

הישגו של הספר השמידו את כל הפראים בכך שהוא מצייר את כל ההתרחשויות ההן בבירור ובפרוטרוט. התיאורים מסמרי שיער. חשובה מהם מסקנתו הסופית, שבוהקת כמו תמרור אזהרה, לא – היא זועקת כמו צופר המתריע על סכנה איומה ההולכת וקרבה לעבר האנושות.

קונרד, כך הוא כותב, פרסם את הנובלה שלו לב האפלה שבה לא פירט את הזוועות שהאירופי הלבן שלו, קורץ, עולל. לא היה לו צורך בכך. קוראיו הבינו היטב למה הוא מתכוון. היה להם מה שהוא מכנה "ידע מודחק" על מה שמתרחש באפריקה האפלה.

וכיום? כאן ועכשיו? מה הידע המודחק שיש לנו?

 

Sven Lindqvist Ultrota varenda jävel
משוודית: דנה כספי

ריצ'רד דוקינס, "קסם המציאות": איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא?

כשהיינו ילדים, לפני כמה עשרות שנים, עמדה לרשותנו "אינציקלופדיה תרבות": אחת לשבוע הופיעה חוברת מאויירת, שעסקה כל פעם במגוון של נושאים. את החוברות ליקטנו בתוך כריכה כתומה, עד שהצטברו שישה עשר כרכים שהכילו בתוכם אלפי הסברים ותיאורים של תופעות תרבותיות ומדעיות. מאחר שלא הייתה אז אפילו טלוויזיה (!) סיפקה לנו ה"אינציקלופדיה" ההיא שעות של עניין. חברתי ואני נהגנו לשבת ביחד, לעלעל בין הדפים, כשהספר מונח בינינו (דפיו היו גדולים), להצביע על הציורים, לקרוא את ההסברים, ולהחליף רשמים.

דף מתוך אינציקלופדיה תרבות

אינציקלופדיה כזאת נראית בימינו כמשהו שאבד עליו הכלח. כיום מקורות המידע הזמינים, האינטרנט, כמובן, אבל גם תוכניות המדע בטלוויזיה, מייתרים אותה, שכן המידע שנמסר בה לא היה מסודר, אלא דמה יותר לספר סיפורים, נגיעות קלות של מידע מגוון אך לגמרי לא מאורגן.

לאחרונה ראה אור ספר חדש, קסם המציאות, מאת ריצ'רד דוקינס ודייב מק'קיין. דוקינס, מדען אנגלי, נודע בעיקר בזכות ספרו יש אלוהים? שראה אור לראשונה לפני עשר שנים. בספר התפלמס דוקינס עם האמונה הדתית ועם דתות בכלל.

ספרו החדש מיועד לבני נוער. הוא מציג בו את "הקסם" שבמציאות, ומנסה לבאר את ההבדלים בין "קסם" שאינו אלא העמדת פנים ותכסיסים, לבין קסמה של המציאות ושל המדע החוקר אותה. הוא מפריד בין שני סוגים של מה שנהוג לכנות "תופעות על טבעיות": אלה שמתוארות במיתוסים ובאגדות, למשל – "הקסם של מנורת אלאדין, של לחשי המכשפים, של האחים גרים, של האנס כריסטיאן אנדרסן ושל ג'יי-קיי רולינג", לבין תופעות שהמדע טרם הסביר אותן. "מי שאומר על משהו שהוא קרה בגלל סיבה על-טבעית לא אומר 'אנחנו לא מבינים למה זה קרה', אלא אומר, 'לעולם לא נבין את זה, אז לא כדאי לנסות בכלל,'" ומסביר שזוהי גישה הפוכה לעמדתו של המדע, אשר משגשג דווקא במקומות שבהם אין תשובות, והוא שואף "להסביר את הכול, הוא מנצל את חוסר היכולת הזה כתמריץ להמשיך ולשאול שאלות, לבנות מודלים אפשריים ולבדוק אותם, וכך אנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל יותר ויותר אל האמת."

מכאן ממשיך דוקינס ומבאר את המציאות הסובבת אותנו. הוא מתחיל בהסברים על האבולוציה, אבל עושה זאת בצורה סיפורית וידידותית מאוד. כידוע, מרצים טובים באמת מסוגלים לפשט את הרעיונות המורכבים ביותר, ולהציגם בניסוח שמאפשר גם למי שאינו בקיא בתחום הדעת שלהם להבינם. כך למשל, כדי להסביר את תחילתה של האבולוציה ואת מנגנוניה, מזמין דוקינס את הקורא להניח זה על זה בעיני רוחו את תצלומי כל אבות אבותיו. ההתחלה פשוטה: הנח בדמיונך תצלום שלך עצמך. ועליו את זה של אביך. ועליו את סבך, את זה של סבא רבא שלך, ומעליו את אלה של הוריו וכן הלאה  – ברור שמשלב מסוים תצטרך לדמיין כיצד נראו האנשים ההם, כי הידיעה שלנו על אבותינו תחומה בזמן. וכך הוא לוקח אותנו הלאה, עוד ועוד, עד שהוא מזמין אותנו להפוך את הדף כדי לראות כיצד נראה הסבא רב-רב-רבא שלנו, לפני 185 מיליון שנה. בעמוד הבא רואים איור של דג. "כן, נכון מאוד. הסבא רב-רב-רבא שלכם לפני 185 מיליון שנה היה דג." מכאן ואיך ממשיך דוקינס ומסביר בבהירות אבל ביסודיות כיצד התפתחו הייצורים שחיו על פני כדור הארץ, ומה היה התהליך האבולוציוני שהביא להופעתם של בני האדם.

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

בין כל ההסברים המדעיים דוקינס אינו מהסס לשלב את סיפורי המיתוסים השונים של בריאת האדם, כולל את המקראי. המיתוס על אדם וחוה והנחש משתלב היטב בין אלה של האבוריג'ינים בטסמניה ושל העמים הנורדיים בסקנדינביה, נראה לא פחות אגדי, וכמובן שאינו מעורר תחושה שהוא שונה מהם בהרבה, חוץ מאשר בפרטים המסוימים המופיעים בכל אחד מהם.

דוקינס מלווה את בריאת האדם – על פי תפיסתו המדעית. מראה כיצד הדי-אן-איי מוכיח את הקרבה הקיימת בין יצורים שונים. מסביר את קיומן של שפות אנושיות, רבות ושונות. מסביר "ממה עשויים דברים", מה הם אטומים וגבישים, מה ההבדלים בין מוצק, נוזל וגז ומה הם מולקולות ופוטונים, מה פשר הטבלה המחזורית, מדוע יש חורף וקיץ. הוא ממריא לחלל, נוגע באור, מתקרב אל המפץ הגדול, מנסה להגיע אל כוכבי לכת אחרים ולבדוק אם יש בהם חיים תבוניים, מברר מדוע מתרחשות רעידות אדמה, ומנסה לענות על השאלה "למה באמת קורים דברים רעים?"

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

כל אחד מהעמודים בספר מלווה באיורים אסתטיים שלפעמים רק מקשטים ולפעמים תורמים להבנה ממש. הספר הזה שונה מאוד מ"אינציקלופדיה תרבות", שכן הוא מסודר והפרקים בו נובעים זה מזה, לכלל הצגה של רעיון כולל. יש בו קסם רב, והוא יכול, כך אפשר לקוות, לשמח בני נוער סקרנים, שמוכנים לצאת למסע, ולהבין בעזרתו "איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא."

יוזף רות, "יהודים נודדים", היהודי שמהגר לאמריקה

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

יוזף רות, "יהודים נודדים": מה הסוד הנורא שנסתר מעיניו?

יוזף רות

בספרי ההיסטוריה מספרים לנו על מצבם של היהודים ילידי גרמניה ועל אלה שנדדו אליה ממזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה: אזרחים שהלכו ואיבדו את זכויותיהם, או פליטים שלא הצליחו להיקלט. לכאורה הכול הרי ידוע.

ובכל זאת, קריאת הספר יהודים נודדים שכתב יוזף רות (מי שכתב את הנובלה היפהפייה הלווייתן), מסמרת שיער, שהרי אנחנו, המצוידים בידע שלא היה לסופר, רואים רבדים שנסתרו מעיניו בעת שכתב את אוסף המאמרים המרתק הזה, המעניק לנו נקודת מבט אותנטית, מעין צוהר אל עולם שהיה ונכחד, ואל המחשבות, הדעות והעמדות של מי שחיו אז, על פי התהום, ולא יכלו להעלות על דעתם מה צפוי להם.

רות, יליד גליציה שהשתקע בבגרותו בברלין, שם פעל כעיתונאי, עזב את גרמניה ב-1933, עם עלות הנאצים לשלטון. חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הלך לעולמו בפריז, עני ושקוע בחובות, אחרי שלקה בדלקת ריאות. יהודים נודדים ראה אור לראשונה בגרמניה ב-1927 (ובעברית, בתרגומו המשובח של יונתן ניראד, ב-2011). יש בו חמישה מאמרים: "יהודי מזרח אירופה במערב", "השטטל", "הגיטאות במערב – וינה, ברלין, פריז", "יהודי מהגר לאמריקה", ו"מצב היהודים ברוסיה הסובייטית".

גלוית שנה טובה, מתחת לסמל האימפריה הרוסית (נשר דו-ראשי) יהודים מאמריקה מקבלים בזרועות פתוחות מהגרים יהודים מרוסיה לבושים בלבוש מסורתי עם מטלטליהם, קו החוף האירופאי נושק לקו החוף האמריקאי. הנשר האמריקאי מחזיק כרזה בה כתוב: "ובצל כנפיך תסתירני" (תהילים י"ז) ומתחתיו קרוביהם האמריקאים – תחילת המאה ה-20 (מתוך ויקיפדיה, בערך: "יהדות ארצות הברית")

כמה עניינים חשובים עולים מכל המאמרים האלה: למשל – עוצמת האנטישמיות שממנה סבלו היהודים, ותחושות האין אונים וחוסר המוצא או היעדר היכולת שלהם לעזור לעצמם, ועם זאת – האמונה שמצב העניינים האיום הזה הוא אך זמני, ושבמרוצת השנים, "והיום הזה ודאי יגיע בטרם יעברו אלף שנה – הדברים בגרמניה ישתנו." כמובן שגם עין מפוקחת וחכמה כמו זאת של יוזף רות, שהיטיב כל כך לנתח את מה שהוא רואה ויודע, לא יכלה לחזות את העתיד לבוא, בעוד זמן לא רב.

המאמר הראשון בספר מאפשר לנו להבין מקרוב את מצבם של יהודי מזרח אירופה שניסו להימלט מפני האנטישמיות והרדיפות. הם אינם מסוגלים, כך טוען רות, להבחין ב"טוּב-הלב של הסלאבי" במזרח אירופה, ואינם יודעים שגם במערב אירופה יש אנטישמיות, אלא ששם זאת "הברבריות המבויתת של המערב-אירופי הנותן דרור לסטיותיו."

ובכלל, הוא מעלה את התהייה הנמשכת עד ימינו: מהי בעצם היהדות, דת? ואולי בעצם – לאום? "האם היהודים הם אומה ככל אומה אחרת; האם הם פחות או יותר מכך; האם הם קהילה דתית, או קהילה שבטית, או גוף מאוחד מבחינה רוחנית בלבד; האם אפשר להחשיב את היהודים כ'עם' בלי קשר לדתם, עם שבמשך שנים שימר את זהותו רק מכוחה של דת ומכוח מעמדו המיוחד במדינות אירופה; האם אפשר אצל היהודים להפריד בין דת ללאום[…]?"

לדעתו, היהודים הסבורים שיש "אומה יהודית", שואפים לטריטוריה. חלקם מאמינים שיזכו לכך בעקבות התיישבות "בפלסטינה". אחרים תובעים מהארצות שבהן נולדו להכיר בהם כשותפים שווי זכויות לילידים אחרים. המתבוללים בארצות אלה מאמינים שכבר זכו לכך. "הם אוהבים את המדינה כפי שהאזרחים הנוצרים אוהבים אותה, ואף יותר". (אותם הוא דן לכף חובה, על שהתרחקו מהיהדות האמיתית: לדבריו, המבקר בבתי הכנסת שלהם ייווכח עד כמה הפרקטיקות הנהוגות בהם דומות לאלה המתקיימות בכנסיות.) לעומתם יש יהודים המתכחשים בכלל ללאומיות כלשהי, וסבורים שהעולם הולך לקראת ביטולה.

ישראלי בן זמננו אינו יכול להימנע מהתהייה – אז מי מכל אלה צדק, בטווח הארוך? ושמא הטווח, מקץ כמאה שנה, אינו ארוך די הצורך?

רוֹת עוקב אחרי יהודים שהיגרו לגרמניה. הם עצמם אבודים, אבל, כך הוא טוען, לילדיהם יש סיכוי. הם כבר נולדו בארצם החדשה, רכשו השכלה, והם מתנהגים "כאילו היו ילידי המקום". אין להם מושג שגם אם הם "נראים" כמו "נוצרים מאושרים שאינם מושא לרדיפה וללעג," לא יוכלו באמת "להימלט מן האנטישמיות".

לעומתם היהודים המתבדלים – אלה שמטפחים את התרבות היהודית, מקימים בתי ספר משלהם, שומרים על שפתם – סומכים רק על האל ואין בדעתם להתגונן בכוחות עצמם. בעיניהם יהודים שאינם נתלים בציפייה לבוא המשיח אינם ראויים לשמם.

ועוד, יהודים מסוג אחר, תולים את האנטישמיות שהם חווים בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן דוגלים בסוציאליזם.

מה דעתו (המייצגת?) של יוזף רות על הציונות? "ליהודים יש הזכות להתיישב בפלסטינה לא מפני שהגיעו מהארץ הזו, אלא מפני ששום ארץ אחרת לא חפצה בהם", הוא כותב. ועם זאת, הוא מכיר בבעיה שהציונות יוצרת: "אך החשש של הערבי לחירותו מובן ממש כמו רצונו הכן של היהודי לחיות עם הערבי בשכנות טובה", ומוסיף כי "ההגירה של צעירים יהודים לפלסטינה תדמה תמיד למסע צלב יהודי, שכן למרבה הצער המהגרים היהודים גם יורים", כך, לפני יותר משמונים שנה! ועוד התנגדות לציונות מביע רות, מכיוון שונה לגמרי: הציונים חולמים להקים מדינה "שתיראה פחות או יותר כמו האומות האירופיות. אפשר שכך תיכון לה מדינה עצמאית, אך לא יהיו בה יהודים", הוא מזהיר, ובכך מקומם עליו קוראת ישראלית וחילונית שמבקשת לשאול אותו בדיעבד: אבל מה רע בכך?

אכן, בחיבורו השני בספר, "השטטל", אפשר לראות את עמדתו של יוזף רות כלפי היהדות המסורתית, האורתודוקסית: הוא מפאר ומרומם בהתפעלות את חצרותיהם של רבנים "בעלי נסים" ומסביר כיצד הן פועלות. קשה להאמין שאינו נוקט נימה אירונית כשהוא מספר על עושרם של הרבנים הללו ועל נשותיהם אשר "לבושות מלבושים יקרים ופוקדות על משרתות העומדות לרשותן. יש להם סוסים ואורוות: לא כדי לשאוב מהם הנאה, אלא לשם הייצוגיות". האומנם? מופתעת הקוראת לקרוא את הערת האגב הזאת, ומבקשת לפנות אל רות ולברר: "לשם הייצוגיות"? אתה לא מתכוון ברצינות, נכון?

לאורך הספר קשה להימנע מהתחושה שהגזענות, האנטישמיות, חלחלה בלי דעת אל נפשו של המחבר, (ומשום כך כנראה גם לנפשם של יהודים רבים אחרים). מצד אחד הוא מתפעם מהרבנים, ומנסה לתאר את האנטישמיות ולמפות אותה, כאילו שזאת משימה אפשרית: "בפראטר הווינאי אין כמעט התבטאויות אנטישמיות", אבל "בטאבורשטראסה, הרחוב שמוביל לפראטר, מתחיל האנטישמי להיות אנטישמי" (האם זאת תמימות, עיוורון או מנגנון הכחשה שנועד להגן על נפשו?).

מצד שני, גם התיאורים שלו עצמו לוקים בסטריאוטיפיזיה מדאיגה. כך למשל כשהוא מספר על אבטיפוס של יהודי, שדואג להשכלת ילדיו, מקפיד לחסוך כסף, בניגוד לשכניו הנוצרים, שהוא "תמיד בעלים של דבר מה, משום שהוא שייך לגזע עתיק: תכשיטים שירש מאבות-אבותיו, מיטות, רהיטים" (ומה, נוצרים אינם יורשים מאבותיהם?), "הוא אינו שותה לשוכרה, ואין לו הפזיזות העצובה אך בריאה של הפועל הנוצרי". על ה"פרולטרים" היהודים הוא כותב שהם "אנשים נוגעים ללב, נאיביים, בעלי כוח פיזי לא-יהודי כמעט" שיש בהם גם "מידה לא קטנה של חסד…" במקום אחר הוא קובע: "בדרגה מסוימת של שכרות גם הנוצרים הם טובי לב". כל אלה, כמובן, סטריאוטיפים, המעידים על רוח התקופה ההיא, על ההכללות המסוכנות כל כך שהכול, יהודים ולא יהודים, ראו אותן כמובנות מאליהן.

עד כדי כך הוא מאמץ בלי דעת את השיח האנטישמי, שהוא מספר על יהודי גרמני אחד, שלא נהג הכנסת אורחים בעמיתו, מהגר יהודי ממזרח אירופה, והוא "משלם על כך היום בכליאה במחנה ריכוז"! את המשפט המזעזע הזה כתב יוזף רות ב-1937, בהקדמה למהדורה הנוספת לספר. מסתבר אם כך שבאותו שלב אפילו יהודים לא הבינו לאשורה את שרירות הלב והרשעות הנאציים, שלא נזקקו לשום סוג של הצדקה כדי להשליך בני אדם למחנה ריכוז.

לכאורה מודע רות לאפשרות שגם יהודים יכולים להיות אנטישמיים: "לפעמים יהיו ניניו של הרוכל [היהודי] אנטישמים" הוא כותב, ואינו מסוגל להבחין בגזענות שלו עצמו.

גם במאמר "הגטאות במערב" אפשר לשמוע הד מזעזע לשפה שהייתה נקוטה באותם ימים: רות מנסה להצדיק את יהודי מזרח אירופה שהיגרו מערבה. בווינה, כך הוא מסביר, אי אפשר להאשים אותם בכך שהם "לא פרודוקטיביים", שהרי לא מתאפשר להם להיקלט, והם עושים כמיטב יכולתם הדלה. מסתבר שזאת הייתה האשמה רווחת: היהודים בכלל, ופליטים יהודיים בפרט, אינם "פרודוקטיביים", ויש כאן מי שחש להגן עליהם ולהצדיק אותם, מתוך קבלה בסיסית והסכמה עם המונח עצמו ועם משמעותו.

ובכן, רות מסביר מדוע הפליטים הללו ממזרח אירופה מתקשים להיות "פרודוקטיביים", ולפיכך ראויים לכבוד ולהתחשבות. בין היתר, כי קודמיהם, היהודים הוותיקים שלפני דור או שניים דמו לאותם פליטים, אינם רוצים בהם. הם עצמם "'כבר וינאים, והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח". (לפני כמה שנים התחוור לי שההתנשאות של אותם ימים טרם פגה: אמה של אחת ממכרותיי סירבה להזמין לכנס משפחתי כלשהו את קרובי המשפחה שלא נולדו כמוה בגרמניה. "אבל הם בכלל פולנים!" היא טענה נגדם במיאוס לא מוסווה…).

תיאור הפליטים היהודים בברלין מעלה על הדעת את מה שמתרחש בימינו: "דיירי הרחוב נאבקים לשווא. הם רוצים להתפרש על פני שטח גדול יותר? ברלין לוחצת אותם שיישארו במקומם," ובמרסיי "משפחות שלמות לנות תחת כיפת השמים". כמה שזה מזכיר את הפליטים מסוריה, עיראק, אפגניסטן ואפריקה שממלאים כיום את חוצות הערים הגדולות באירופה, נאבקים לזכות בתקווה כלשהי לחיים סבירים, להם ולילדיהם!

לא רק על הלכי הרוח של אותה תקופה אנחנו לומדים מהספר, אלא גם על אורחות החיים וההתמודדויות שנכפו אז על יהודים. למשל: "הדרך הראשונה והקשה ביותר שעל המהגר היהודי ממזרח-אירופה לצעוד בה היא אל מטה המשטרה", שם עליו לקבל אישורים מ"אדם שאינו סובל יהודים באופן כללי, ויהודים ממזרח אירופה במיוחד". הוא יידרש להציג מסמכים "שאין כמותם", שאף מהגר נוצרי אינו נדרש להם. שמו היהודי-מדי יעורר בעיות. תאריך הלידה שלו אינו ברור. אין לו מסמכים, אזרחותו מפוקפקת. איך בכלל הגיע לכאן? איך חצה את הגבול? הוא ודאי משקר שוב ושוב. ו"איש אינו משתאה לנוכח דרישותיה הנאיביות של המשטרה", כותב רות. שוב אפשר לראות כיצד הסופר, המתעב כל כך את השלטון הנאצי, את עיוותיו ואת עוולותיו, מאמץ מבלי משים את נקודת המבט של אויביו. "דרישות נאיביות"? האומנם? האם הדרישות הללו אינן התעללות מכוונת?

קשה להכיל את עוצמת הניתוק של האנשים שחיו אז, ולא יכלו להבין את המציאות לאשורה. כך למשל מספר רוֹת עד כמה פריז מסבירה פנים ליהודים. כיצד יהודים מזרח אירופים "נהפכים לצרפתים" של ממש. הוא לא יכול היה לדעת על דראנסי, על משטר וישי, על שיתוף הפעולה של צרפתים רבים עם הכובשים הנאצים, הצפוי בעוד זמן לא רב.

תחזיותיו לעתיד מזעזעות. כך למשל הוא תוהה אם "שאלת היהודים" תיפתר ברוסיה, ובעקבות זאת – בעולם כולו, וזאת משום ש"אדיקותם הדתית של ההמונים הולכת ופוחתת במהירות, המחסומים החזקים של הדת נופלים, המחסומים הלאומיים, החלשים יותר, משמשים להם תחליף גרוע." והוא מוסיף וחוזה כי "אם תימשך ההתפתחות הזאת לאורך זמן, יהיה זה סופה של הציונות, סופה של האנטישמיות – ואולי גם של היהדות." כמו כן הוא שואל את עצמו אם בעתיד היהודים יהיו אלה שיזכו לתשואות, דווקא משום שלא הייתה להם מולדת משלהם, "בשעה שהעולם כולו שקע בטירוף הפטריוטיזם".

כואב כל כך לדעת עד כמה תקוותו התבדתה.

כמי שנולדה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, כמי ששמעה שוב ושוב בנעוריה בשנות השישים את הססמה שרווחה בעולם המערבי " "Make Love Not War", אני מתקשה להשלים עם שובו של "טירוף הפטריוטיזם", ואיני יכולה שלא לתהות באיזה עיוורון עכשווי, בדומה לזה של יוזף רות, אנחנו לוקים.

"הם יישארו במקומם", כותב רות על יהודי גרמניה, "הם יתחתנו, יתרבו, יורישו את קדרותם ואת מרירותם לבניהם – ויקוו שיום אחד 'הכול יהיה אחרת'". ואולי בעצם צדק? אולי חזרתם של יהודים (וישראלים) רבים כל כך לברלין מעידה על כך?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

לאה גולדברג: "על אותו הנושא עצמו"

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.


כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

שלבים בתפישה ובעיבוד חוויית-האם של שורדת ניצול מיני מתמשך בילדות

תהליך ההתמודדות עם חוויית-האם אינו מתרחש במבודד משאר רכיבי הטראומה כי אם במקביל להם, וכמותם – הוא אינו לינארי אלא נמצא בתנועה מתמדת ספיראלית, מאופיינת בהתקדמויות ובנסיגות עד להשלמה ולסגירה המצופות.

תפישת האם כ"הורה הלא-פוגע"

לילדה הנפגעת יש מטרה בסיסית עיקרית: לשרוד את ההתעללות במהלך התרחשותה ואת השלכותיה לאחר שהפגיעה הפיזית הסתיימה. לשם כך, ובמקביל להפעלת מנגנוני ההגנה, היא מנסה לשמר, ולו רמה מינימלית של קשר עם הדמות ההורית ה"לא פוגעת", במקרה זה – האם. הילדה אינה יכולה להרשות לעצמה לתחום גם אותה במשבצת ה"רעים", לפיכך היא עושה את הבחירה שאימה הייתה אמורה לעשות ומפרידה בין הפוגע ל-לא פוגעת, בין הרע לטובה. הפרדה זו היא סם חיים הכרחי להמשך הקשר שלה – המדומיין או המציאותי – עם אימה.

לעתים קרובות הילדה עושה את החלוקה באופן לא מודע, אבל במקרים לא מעטים הבת, גם בבגרותה, בוחרת במודע לוותר על האמת שלה, לחזור בה מהאשמותיה, או לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח – נוכח דרישות האם והסביבה וכדי לשמר קשרים שאינה מסוגלת רגשית לוותר עליהם.

גם כשהכאב על היעדרות האם מתחיל לעלות על פני השטח, קל יותר לילדה "להבין" את האם, למצוא לה צידוקים והצדקות, להשאיר אותה כדמות החיובית "שרצתה אך לא יכלה".

בנקודה זו חשוב להדגיש שיש הבדל מהותי בין החלוקה ל"רע" ו"טובה", שנובעת מהצורך לשמור על הורה אחד לפחות כדמות חיובית, לבין הבחנה בוגרת ומציאותית שנבנית תוך כדי עיבוד קשת הרגשות כולה: בין חלוקה שהיא תוצאת המאמץ לסיפוק הצורך הילדי בהגנה, ביטחון וטיפוח, לבין תובנות בוגרות שנרכשות במהלך טיפול ועיבוד הטראומה.

מאיה ריד, עכשיו אני: זה לא לנצח, מסע החלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות, הוצאת ספרים "אח", 2008