ארכיון הקטגוריה: עיון

מנחם (מוקי) הדר, "כַּתָּבֵנוּ": אותות מלחמה מרתקים

מוקי הדר שימש במשך שנים ככתב שטח ב"מבט", עורך בכיר בתוכנית "בוקר טוב ישראל", וגם השתתף ב"במבט שני", וב"יומן".

לאחרונה הוציא לאור ספר שבו תיעד את הטורים שאותם כתב בשנים האחרונות  ב"אבן שהם", כתב העת המקומי של שוהם, עיר מגוריו.

הטורים נפרסים על פני עשור, וגם כשהם עוסקים בעניינים שלכאורה אבד עליהם הכלח, כאלה ששייכים כבר להיסטוריה מבחינת האירועים שבהם הם מתמקדים, הם ממשיכים להיות רלוונטיים, אקטואליים ומעוררי מחשבה.

כך למשל הטור "אותות מלחמה", שכתב "בדרך לקלפי", באחת ממערכות הבחירות בעבר. הוא מתאר בו את שלל אותות המלחמה שזכה בהם, החל בששת הימים וכלה בצוק איתן, ומסביר שבכוונתו לענוד את כולם בדרכו אל הקלפי, כדי למקד את תשומת הלב בעיקר, "שאלות של חיים ומוות" ולא בטפל, "ציוצים של יאיר נתניהו והשפם של עמיר פרץ". השפם של פרץ ממקם אותנו בבחירות של 2019, שנראות עכשיו רחוקות כל כך, אבל הנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של עוד מערכת בחירות, ושוב לא מתקיים "דיון רציני בשאלה מה בעצם עדיף למדינת ישראל, שיח של שלום או שיח של מלחמה," אף על פי ש"אין הזדמנות טובה יותר מאשר מערכת בחירות, כדי לשתף בדיון כזה את האזרח הישראלי, שקולו יכול באמת הפעם להשפיע על עצם חייו."

תובנות מהסוג הזה זרועות לאורכו של הספר, וההקשרים שבהם הן מופיעות מעניינים ומעוררי מחשבה.

הספר נפתח בטור העוסק בתחום שבו התמקד הדר בעשייתו המקצועית. הוא נקרא "מפליני ועד פרשננו באולפן", והדר מאיר בו תופעה שבולטת מיד לעין, לאחר שהדגיש אותנו למעננו: השינוי המהותי שהתחולל בעשורים האחרונים באופן שבו הטלוויזיה מטפלת באקטואליה.

בראשית דרכם, הוא מספר בקריצה, שאפו הכתבים להיות "פליני": כלומר, ליצור כתבות מושקעות, קולנועיות, כאלה שצולמו בשטח, עברו עריכה מוקפדת, כתבות שצירפו אליהן קטעי סאונד מתאימים, ובקיצור – עבדו עליהן קשה וביסודיות. ואילו היום, כך הוא מראה, וכמובן לגמרי צודק, אין מדובר כמעט בכתבות שטח. מי שנמצא במרכז התמונה אינו האירוע המסוקר, אלא הכוכב, המגיש, ה"טלנט" או הכי טוב "הפרשן", שיושב בדרך כלל באולפן ומדבר את עצמו לדעת. גם אם כתב מגיע לשטח, הוא במרכז, לא האירוע החדשותי שאותו נשלח לסקר. הדר מציג בפנינו דוגמה מאירוע כזה שבו נכח: "הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו," הוא כותב, וממשיך: "ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג'נין, במבצע 'חומת מגן'. הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה"ל."

העדות הזאת מדהימה. לא פחות.

כפי שאפשר כבר להבין, הדר אינו מהסס להביע בעקביות ובשכנוע רב את השקפת עולמו ה"שמאלנית" – כך מכונה כיום מי שדוגל בשיוויון זכויות אזרחי, ונבהל ונגעל למשל מגזענות. בטור "גזענות כפי שחוויתי בעצמי" הוא מתקומם נגד "ההצעה להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים בגדה" ומתאר אירוע גזעני שנכח בו ב-1970, באחד מביקוריו בארצות הברית. הדר נקלע למסעדת דרכים קטנה, צמודה לתחנת דלק, לשם הגיע עם חבורה של גברים. כולם היו תיירים, חוץ מסטודנט אמריקני שחור אחד. לתדהמתו, סירבה המלצרית לשרת את אותו סטודנט והודיעה לחבורה שרק אם חברם השחור יצא מהמסעדה, תוכל לקבל מהם את הזמנתם. הסטודנט האמור ויתר מיד, אבל חבריו קמו במחאה ועזבו את המסעדה.

"אני מצפה מכל אדם מוסרי לעשות מה שעשינו במסעדה," מסכם הדר, וזאת "אם יחליט שר הביטחון וראש הממשלה להיכנע לגחמות מתנחלים להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים".

יש טורים מחרידים ממש, שבהם הדר נזכר באירועים מהעבר, למשל הטור "איזהו  הגיבור? חזרה מדדממת אל גבעת התחושת, עם המפקד עובד יעקובי", שבו מתברר כי הקרב בגבעת התחמושת הוא לא רק סיפור הגבורה שנצרב בתודעה של כולנו, אלא בעיקר – פשלה גדולה של המח"ט, מוטה גור, ושל מפקדי הגדודים, "שהחליטו להיכנס לקרב על ירושלים בלילה – ללא מודיעין, ללא מפות, ללא זמן להכין את הקצינים והחיילים ללחימה."

בפרק שבא מיד אחריו, "משחקים באש, הפיתוי ליזום פעולה נגד איראן יכול להצית תוצאות לא צפויות, כפי שלמדנו מהמקרה הירדני" הוא מראה לְמה הובילו פרובוקציות שיזמה ישראל. באוקטובר של שנת 1965,  כדי לנסות ולהשתלט על שטחים חקלאיים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, שלחה לשם ישראל חקלאים־לכאורה כדי שיעבדו עם טרקטורים האדמות שלא היו שייכות ליישובים הישראליים, תוך הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. הירדנים הגיבו בכך ששלחו טרקטוריסטים משלהם, ובהמשך – ירו על הישראלים. בעקבות אותה תקרית איבדו לדבריו הירדנים את האמון בכנות עמדותיה של ישראל, ולכן נגררו כשנה וחצי אחרי כן למלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה כיבוש הגדה המערבית ובעקבותיו – "מפעל" ההתנחלויות. "יש מי שיאמרו, בפרספקטיבה של חמישים שנה, שמוטב היה כי ירדן לא הייתה נכנסת כלל למלחמת ששת הימים, וכך לא היינו צריכים עד היום להתמודד עם הבעיה הפלסטינית המדממת," הוא מוסיף. חומר למחשבה.

גם הטור "הכול בגלל מסמר קטן, משל על פרסות סוסים, על הסכמים מדיניים וגם על ואליד דקה" מעורר מחשבות. הוא מראה כיצד סירובה של ישראל לאפשר לאסיר פלסטיני להתייחד עם אשתו "הטבה שישראלים רוצחי ערבים כמו עמי פופר או רוצח רבין יגאל עמיר זכו לה ואף העמידו צאצאים", גרם לכך שהמשא ומתן עם הפלסטינים התפוצץ. בגלל הוואקום שנוצר בעקבות ההפסקה של שיחות השלום, הכניס אבו מאזן את החמאס לממשלתו. "ישראל הגיבה בזעם והודיעה סופית כי אין פרטנר", והדר קובע: "כך נפלה הפרסה מרגלו של הסוס."

מכאן ההתפתחויות היו מרות וקשות: חטיפתם ורציחתם של שלושת הצעירים היהודים. מעצר של חמש מאות אנשי חמאס בגדה. כמה טילים ופצמ"רים על יישובים בארץ. "צוק איתן". מבול של טילים על ישראל והפצצות עזות ברחבי רצועת עזה. שבעים ואחד הרוגים ישראלים, יותר מאלפיים הרוגים בעזה, והרס עצום של מבנים ותשתיות ברצועה. האם כל זה באמת היה נמנע אילו התירו לאסיר הפלסטיני להתייחד עם אשתו? אין לדעת. אבל רצף האירועים שהדר משרטט מעורר מחשבות.

יש טורים משעשעים, למשל הטור "גם דובים וגם יער", שבו מסביר הדר "איך למדתי ששיעורי האנגלית בתיכון לא מספיקים לשרוד על גבול קנדה" (רמז: ההבדל בין bear ו–beer…)

ויש טורים מרגשים. למשל – הטור "שעות, דקות, שניות, אהבה הירואית ששרדה את תקתוק השעון. סיפור אמיתי ליום השואה", שבו הוא מתאר כיצד התחקה על עקבותיו של סיפור מדהים: חסיד אומות עולם וצעירה יהודייה שהסתיר אותה בתוך מגדל השעון של עירו.

טור מרגש אחר הוא "יום העצמאות של ז'ק ברנס" שאותו הקדיש הדר לשכנו. הדר מתאר את קורות חייו של אותו ברנס, שהגיע מילדות של עוני ומחסור עד לדוקטורט בכימיה, איך נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו, אך לא ויתר, ובמאמצים מעוררי השתאות והערצה הצליח בכוחות עצמו בלבד ללמוד לבחינות הבגרות, להתקבל לאוניברסיטה ולהמשיך ולהתקדם. איש מעורר השראה!

הספר כולו מעורר השראה. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו שורות וקטעים כדי להתעכב עליהם ולחזור אליהם בעתיד.

יש לי רק הערה אחת: מוטב היה אילו צוין לצד הכותרת של כל טור התאריך שבו נכתב, שכן הם אינם מסודרים בספר באופן כרונולוגי. תוספת כזאת הייתה יכולה להקל על הקורא ולמקם אותו יותר טוב בתוך ההקשר שבתוכו הופיע.

מהו שם מאפשר? שם שחורץ גורלות?

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

דניאל סוסקינד, "עולם בלי עבודה – טכנולוגיה, מיכון וכיצד עלינו להגיב": אז מה אם מארק צוקרברג, סרגיי ברין ואילון מאסק נשרו מהלימודים?

בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.

גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו"בלתי ניתן לערעור". אבל, טוען סוסקינד, "עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו."

השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.

האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?

דיונו של סוסקינד מרתק.

הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה"לודיטים", על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה "תגרום לחורבנם" של נתיניה, "תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד."

לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג'והן פ' קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני "גל חדש של עקירה כלכלית", עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה "להכריע" את יוצריהן של ההמצאות.

סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.

בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, "צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה", שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

בפרק המרתק "מהפכת הפרגמטיות" מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי "עזרה" של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero "למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק." מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק "לדעת" את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!

מסתבר, אם כן, ש"האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה", ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.

מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?

סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: "השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול": המכונות, לדברי סוסקינד, הן "קיפודים טפוסיים": הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל "אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות", לעומת בני האדם שהם "שועלים גאים"… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות "שועליות", אבל לדעתו "במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים."

אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי "רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, 'אהבה ועבודה'", והסוציולוג מקס ובר, טען כי "המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית", שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב  הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)

וכאן מציע סוסקינד מגוון "פתרונות" שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים "להתנדב" לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?)  – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.

סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.

הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?

איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?

האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?

ומה, אם בכלל, "מוכיחה" הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג', אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.

Daniel Susskind
A World Without Work
Technology, Automation, and How We Should Respond

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

מיכל רום, "אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואין": מדוע התקומם פרח הטיס נגד השם ויצמן?

בתחילת שנות השבעים שירתי כפקידת מבצעים בבית הספר לטיסה בחצרים. הטייסת נקראה "ראשוני": השלב שבו החניכים יצאו לסולו הראשון שלהם על פוגה. בסוף שלב זה גדלו מאוד סיכוייהם לסיים את קורס הטיס בהצלחה, לפיכך הם נדרשו במהלכו להחליף את שמות המשפחה שלהם: לעברת אותם. 

אני זוכרת את ההתכנסות של המדריכים, טייסים צעירים שהיו מבוגרים מפרחי הטיס בשנים ספורות, איך ישבו ביחד, התלוצצו, התבדחו ואגב כך גם החליטו איזה שם עברי יקבל כל אחד מהחניכים. היו שם הרבה הראל, שחק ורום, מה שמיכל רום מכנה בספרה "שמות של טייסים"… (אני זוכרת חניך אחד – בסופו של דבר הוא הודח מהקורס – ששמו היה, כמדומני, עאדקי. הוא היה בין היחידים שהתקוממו. הוא לא רצה לשנות את שמו, והיה לו אפילו טיעון מוצדק, שלא הועיל לו: למה עזר ויצמן נשאר עם שם "גלותי"? למה לו מותר ולי אסור…?)

ספרה המרתק של מיכל רום מתבסס על הדיסרטציה שכתבה בחוג ללימודי מגדר (בהנחייתם של פרופסור אורלי בנימין ופרופסור חיים חזן). נושאו עניין אותה מאז שעמדה להינשא ולא הבינה מדוע מצפים ממנה לשנות את שם המשפחה שלה לזה של בעלה המיועד; מדוע לא להפך? מניין הגיעה המוסכמה החברתית המובנת כך מאליה? מה השלכותיה? 

רום עצמה מספרת שכאשר הגיעה לראשונה עם הנושא למחקרה אל אחד המרצים שלה, הרבה לפני הדוקטורט, הוא לא ממש הבין מה יש כאן בכלל לחקור, אבל מכיוון שנוכח בלהיטותה, עודד אותה להתקדם ולבחון אותו. כשקוראים את הספר אפשר להבין עד כמה הוא משמעותי, מעורר מחשבה ומשקף תהליכים חברתיים.

רום ראיינה נשים רבות בנוגע לשמות המשפחה שלהן, ומהראיונות הסיקה מסקנות. חלק מהדברים מובאים מפיהן של המרואיינות. כל אחד מהסיפורים הקצרים מרתק, ומדהים להיווכח כמה וריאציות על הנושא קיימות: איזה שם בחרה האישה לשאת אחרי הנישואים? ממה נבעה בחירתה? מה הבחירה הזאת מספרת לנו על החברה שלנו?

קודם כל, יש להבין שהשיטה שהייתה מקובלת בישראל – אישה שנישאה קיבלה אוטומטית את שם המשפחה של בעלה – איננה מחויבת המציאות, והיא בעצם סותרת את התפיסה היהודית שלפיה דתו של אדם נקבעת על פי אמו. מדוע דין זה לא חל גם על שמו?

אכן מסתבר שבארצות שונות הנוהג שונה מאוד:

"בדנמרק החוק מאפשר לבחור איזה שם משפחה להשאיר מבין שני השמות, של האישה או של הגבר, וגם איזה מהם להעניק לדור הבא. בחירת שם המשפחה של הילד חייבת להתבצע בתוך שישה חודשים לכל היותר מיום לידתו, ואם לא מתקבלת הודעה רשמית מבני הזוג, יקבל התינוק כברירת מחדל את שם משפחתה של אמו.

"גם באיסלנד הורים יכולים לבחור אם ילדם יישא את שם המשפחה של אביו או של אמו, אולם שם המשפחה זוכה לסיומת שונה אצל בנים ואצל בנות: Son או Dottier ('בן של' או 'בת של'). מקובל לבחור בשם המשפחה של האם, אם כי פעמים רבות בני זוג ממקפים את שני שמות המשפחה שלהם, כך שלילדיהם יש שם משפחה כפול. בפועל, מכיוון שכל אחד מבני המשפחה מקבל שם עם סיומת מזהה שונה, נוצר מצב שבו בני אותה משפחה גרעינית נושאים שם משפחה שונה זה מזה.

"שיטה דומה נהוגה בחלק גדול מהמדינות הסלאביות: שמות משפחה ניתנים שם על פי שם האב והשושלת המשפחתית שלו, בצירוף סיומת שונה עבור הבן והבת, שמזהה אותם כׁׁׁ'בן של' או כ'בת של'. לדוגמה איוואן וסיליץ' רומנוב הוא בן ששמו הפרטי איוואן, אביו נקרא וסילי (סיומת ויץ') והם שניהם שייכים לשושלת רומנוב. אם לאיוואן יש אחות, ושמה הפרטי אלנה, שמה המלא יהיה אלנה וסיליבנה רומנובה – סיומת שונה שמעידה על כך שמדובר בבת.

"בליטא השיטה לא רק מבחינה בין שמות של בנים לשמות של בנות, אלא נוסף סימון המציין גם את המצב המשפחתי של האדם נושא השם (נשוי או רווק).

"על פי שיטת השמות בבולגריה נשים מקבלות לאחר הנישואין את שם המשפחה של הגבר שנישאו לו במקום שם המשפחה שלהן, ומוסיפות לו סיומת המעידה על מיקומן כרעיות. בפועל, רבות מהן שומרות על שם המשפחה שלהן מלידה.

"ברוסיה, צ'כיה, סלובקיה ולטביה נשים נשואות מקבלות את שם המשפחה של בן הזוג בצירוף סיומת שונה המתאימה לנשים. בברזיל ובפורטוגל נהוגה שיטת שמות שבה לכל אחד יש שני שמות משפחה: שם המשפחה של האב מצד אמו, ושם המשפחה של האב מצד אביו."

מגוון האפשרויות גדול אם כן מאוד! 

גם השיטה שהייתה נהוגה בארץ השתנתה: בעבר שם המשפחה של אישה שנישאה הוחלף מיד, בלי להתייעץ אתה, ואם רצתה לשמור על שם נעוריה נאלצה לגשת בתוך שנה אל משרד הפנים ולבקש זאת. אם התמהמהה ובחלוף השנה החליטה לבקש שיחזירו לה את שם הנעורים שלה, בקשתה הייתה נענית, אבל אז לא הייתה יכולה לעשות זאת שוב במשך שבע שנים: החוק בישראל אוסר על שינוי תכוף של שם המשפחה. כיום, לעומת זאת, מי שרושם את הנישואים שואל את שני בני הזוג מראש איזה שם משפחה מבקש כל אחד מהם לשאת. את שלו? את שלה? שילוב של השניים? שם חדש, שיהיה רק שלהם? שילוב של שמות הנעורים שלהם עם השם המשותף? הכול אפשרי. 

בישראל שמות משפחה מספרים הרבה על מי שנושא אותם, כפי שהסבירה אחת המרואיינות, "מי שרואה את השם שלי עכשיו, כמו שהוא, מבין משהו עליי עוד לפני שהוא בכלל מכיר אותי." שמה – איילת־השחר קראוס אטיאס. "מה הוא מבין?" שאלה החוקרת, והמרואיינת השיבה: "או שאני בן אדם מייגע, או שחשוב לי הקטע הזה ואז כנראה שאני פמיניסטית."

ברור לגמרי ששמות מסוימים "חושפים" את מוצאו של אדם: שם מזרחי, שם אשכנזי, שם מעוברת. מעניין שדווקא השמות שנחשבים "יפים", ואפילו "ישראליים שורשיים" הם שמות נטולי כל שורש: כאלה שעברתו אותם ואין מאחוריהם שום עבר… כדבריה של רום, "שמות נושאים עימם מסרים רבי משמעות ומלמדים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לפעמים גם יותר ממה שהתכוונו לספר, ולא רק בהקשר המגדרי. שם יכול להעיד על המוצא, על מעגל השייכות המשפחתי, הדורי והלאומי, ובכל זאת באמצעות שלל מאפיינים כגון: האם הוא בעברית או לא, ייחודי או נפוץ, קצר או ארוך, יפה או מכוער". כל אלה "מייצרים יחדיו את הסימון שמטביע עלינו את שם המשפחה".

כשקראתי את דבריה של מאירה חג'בי רוזמן, כיצד "כשאני אומרת את השם שלי אנשים נורא מתבלבלים – את חג'בי או רוזמן?" כלומר, כמובן, מזרחית או אשכנזייה? נזכרתי בסיפור Mr. Know All של סומרסט מוהם, סיפור על גזענות בוטה שבו סנוב אנגלי מגיע לתאו בספינת נוסעים, ועוד לפני שהוא פוגש את שכנו לתא הוא מתעב אותו, רק בגלל שמו: מר קֶלָדָה. כשלימדתי את הסיפור נהגתי לשאול את תלמידי, שהשם "קֶלָדָה" לא עורר בהם שום רגש, איך היו מרגישים אילו נודע להם ששמו של שכנם לתא הוא, למשל, עבד אל-רחמן בן מחמד. האם היו שמחים? נרתעים? נשארים שווי נפש? אהה, אז שם ערבי כן מעורר בכם רגשות שליליים? נהגתי לשאול. ובכן לאנגלי הסנוב והגזען שבסיפור ברור שהשם קֶלָדָה הוא שם אוריינטלי, והוא מיד "יודע" שהאיש שנושא את השם לא יסכים למשל לפתוח את הצוהר כדי לאוורר את התא…  

אבחנותיה של מיכל רום נוגעות כמובן לא רק להיבטים חברתיים באופן כללי, אלא גם להיבטים מגדריים. כך למשל היא מראה כיצד הסוגייה של שינוי השם נתפסת כעניין נשי. גם גברים "ליברליים", ש"מאפשרים" לנשותיהם לבחור איזה שם משפחה לשאת, מבהירים לה שהדבר לא ממש מעניין אותם. הוא רק "הבעיה שלה". יתר על כן, כשגבר מחליט למשל לקחת שם משפחה חדש, ביחד עם אשתו, הוא זוכה להערכה ולהתפעלות. "המעשה שנועד לסמל שותפות, הדדיות ושוויון בין בני הזוג השיג בדיוק את ההפך, כשהוא ממחיש את ההבדל העמוק שקיים בין השם שלו לבין השם שלה," שהרי אשתו לא זוכה בדרך כלל לשום תגובה על אותה החלטה עצמה…

אחת האבחנות המעניינות ביותר של מיכל רום מגיעה לקראת סופו של הספר. "השאלה 'איך קוראים לך?'", היא כותבת, "היא שאלה זהותית בסיסית, שהתשובה עליה אמורה להיות אחת, יציבה וקבועה."

אבל זה לא המצב אצל מרבית הנשים. (סטטיסטיקה שהיא מצטטת מראה כי אחוז זעום ביותר של נשים שומרות כל חייהן על שם המשפחה שאליו נולדו: ל87% מהזוגות הישראלים יש שם משפחה זהה, כלומר – שמו של הבעל, ולפי נתון סטטיסטי אחר שדיוקו לדבריה מוטל בספק אבל הוא בכל זאת נותן מושג, אחוז אחד בלבד מהנשים היהודיות בישראל נשאו בשלב מסוים רק את שם המשפחה שהיה להן לפני הנישואין!). רום מצטטת נשים שסיפרו לה מתי ובאילו נסיבות הן מציגות בפני הזולת את שם הנעורים שלהן, את שם המשפחה שקיבלו כשנישאו, זה שילדיהן נושאים אותו, ומתי – את שני השמות. 

והיא מסכמת: "תבנית השימוש הנזילה בשם, למרות שהיא רווחת מאוד, כמעט איננה זוכה להכרה בעולמן של נשים בישראל, ובוודאי שלא ללגיטימציה. חלק גדול מהנשים שפגשתי ניסחו לראשונה את העיקרון המארגן של תבנית השימוש שלהן בשמות שלהן תוך כדי השיחה בינינו, כשהן מתוודות שמעולם לא דיברו על כך קודם לכן, ובוודאי לא הגדירו אותה לעצמן בצורה כה מגובשת."

כלומר – התשובה לשאלה "איך קוראים לך?" נזילה ולא חד משמעית, בחייהן של נשים. 

נקודה למחשבה!

אסיים בסיפור קצר על שם משפחה, כזה שהיה יכול בקלות להופיע בספרה של רום: אישה אחת שבעלה עזב אותה במפתיע, אחרי שנים רבות של זוגיות, שנחשבה בעיני כל הסובבים אותם טובה ויציבה, חגגה את יום הולדתה בסמוך מאוד לאותה נטישה מכאיבה. בני משפחתו של הבעל הגיעו כדי לשמח, או בעצם – כדי לנחם אותה. ילדיה הגיעו, כמובן, וגם אמה, אחותה, חמותה, ושתי גיסותיה, האחיות של הבעל. 

אחת הגיסות הקדישה מחשבה למתנה שתיתן לגיסתה־הכמעט־לשעבר: בני הזוג רק נפרדו כמה ימים לפני כן, וכמובן שלא הספיקו באותו שלב להתגרש. האישה שנעזבה עדיין לא התחילה אפילו לעבד את הסתלקותו של בעלה מחייה ולעכל את מה שקרה לה. אבל בכרטיס שצורף למתנה כתבה אחותו של הבעל, הגיסה־הכמעט־לשעבר, ברכה, שבה כתבה את שמה הפרטי של הגיסה הנעזבת, בצירוף שם המשפחה הקודם שלה, שם נעוריה, ובכך הצטרפה למעשה לאחיה הנוטש, וסימנה לגיסתה  – את כבר לא חלק מהמשפחה! היו מי שראו במעשה התאכזרות שאינה במקומה. האישה הנעזבת, אגב, שמרה על השם מנישואיה – שם המשפחה של ילדיה! – וכבר שנים רבות שהיא ממשיכה לשאת אותו. 

על הווי החיים הבוהמייני של שנות ה-30 בתל אביב

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…

ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

לאה גולדברג, "האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה": לגמוע כמו מים מְחַיִּים!

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".

"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".

ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".

גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".

אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"

אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."

בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."

"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא."

"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

מסה קריטית, "מחשבות על הקרפדה המצויה": דברים שגודשים את הלב בשמחה

אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".

כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".

במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."

במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."

ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."

ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."

את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.

יעל מונק, אורנה לביא־פלינט, איתי חרל"פ, "פיקציה – מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה": האומנם פסיביות ונאיביות אינטלקטואליות?

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!

במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

בן מקנטייר, "הסוכנת סוניה": איך החלטות של אדם אחד משפיעות על מיליונים

"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'." 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים"). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"

"פגום מאוד"? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 


תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

 

AGENT SONYA Ben Macintyre

ולא "מכר את נשמתו לשטן"?

מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי "צלב החץ" התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב"רכבת קסטנר", אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.

התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.

עופר אשכנזי, דוד בר-גל, ערן רולניק, "איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה – בעקבות חליפת המכתבים 'למה מלחמה'": כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה?

כשהספר שלפנינו ראה אור, באוגוסט 2018, לא יכולתי להעלות על דעתי עד כמה מפחיד ורלוונטי הוא ייעשה כעבור פחות מארבע שנים. המלחמה הניטשת עכשיו שוב על אדמת אירופה, הזוועות שאנחנו עדים להם, ועדיין לא יודעים לאילו תהומות יגיעו, מעוררות רצון לקרוא את הספר, ואם לא להבין, לפחות – לחשוב שוב בעזרתו על הסוגיות הרות הגורל שהוא מעלה.

פרויד ואיינשטיין הוזמנו ב-1932 לכתוב זה אל זה ולהשיב על השאלה הבלתי אפשרית "למה מלחמה?", כל אחד מנקודת המבט החכמה והמיוחדת שלו.

הספר נפתח בתשובותיהם לשאלה, ובעקבות זאת יוחדו הפרקים הבאים לדיון על עמדותיהם. הכותבים השונים מתייחסים לדברים של איינשטיין ושל פרויד, מפתחים אותם, ומציבים אותם בתוך הקשר היסטורי, חברתי, פוליטי והגותי.

התוצאה מרתקת, וגם מפחידה, בעיקר לאור מה שקורה עכשיו על אדמת אוקראינה.

איינשטיין ופרויד כתבו את המסות שלהם לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בניסיון למנוע מלחמה נוספת על זאת האיומה שכבר היו עדים לה, במחשבה שאם תבין האנושות מה המקורות לאלימות האיומה שבני האדם כופים זה על זה, יוכלו למנוע אותה.

כבר ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן עדיין לא ידעו שהיא "הראשונה"…) קרא איינשטיין להפסיק מיד את הלחימה. פרויד לעומתו לא תיעל את מעמדו הציבורי בנסיון להשפיע על השיח הציבורי או על הפוליטיקה, שכן העדיף את הסולידריות המדעית, הניצבת מעל ללאומיות, על פני הפוליטיקה האירופית.

למעשה, גם איינשטיין התנגד ללאומנות ואפילו ללאומיות. הוא סבר שכדי למנוע את "פורענות המלחמה" יש להקים ארגון על־לאומי, שתהיה לו "סמכות בלתי מעורערת" ושיהיה בכוחו "לפסוק דין ולהוציאו לפועל".

שאלתו – "כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה [של הכנופייה]" מהדהדת היום ביתר שאת. מדוע מסכימים החיילים הרוסים להפציץ בית חולים לילדים? מדוע הם מצייתים לפקודות? מדוע יצאו לדרכם, כדי לפלוש לארץ שכנה ולזרוע בה הרס, חורבן ומוות של חפים מפשע?

תשובתו של איינשטיין היא ש"בבני אדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזו קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים".

פרויד, כמובן, יכול להזדהות עם התפישה הזאת. הוא מסכים עם איינשטיין ש"מקנן בבני האדם איזה דחף לשנוא ולהשמיד, שמאפשר את שיסוים אלה באלה," והוא מפרט בתשובתו את מה שכל בן תרבות כבר מכיר מאז: את עיקרי תורתו הקובעים כי בכל אדם ובכל חברה אנושית, מתקיימים שני דחפים: הליבידו, או הארוס, שהוא יצר החיים, ולעומתו התנתוס, יצר המוות ההרסני שכן "היצור החי שומר על חייו על ידי כך שהוא הורס חיים זרים". לפיכך, על פי פרויד, אין טעם לנסות לסלק את נטייתו של האדם לתוקפנות, אלא שיש "להסיט אותה ככל האפשר" כדי שלא תגרום למלחמה.

ועם זאת, קובע פרויד, "המלחמה מחריבה חיי אדם מלאי תקווה, כי היא מביאה את האדם לידי מצבים מחפירים, כי היא אונסת אותו לרצוח אנשים בניגוד לרצונו, כי היא משחיתה נכסים חומריים יקרי ערך פרי עמלם של אנשים", ובעצם אנחנו מתקוממים נגדה כי "אנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו". אז מה גובר? הארוס או התנתוס? "העמדה התרבותית," גורס פרויד, "איננה אוטופית, ולא ירחק היום שתביא לקץ למלחמות."

כמה מייאש לחשוב על כך שרק שבע שנים אחרי הסיכום האופטימי הזה שכתב פרויד למאמרו פרצה המלחמה ה"שנייה" שזוועותיה עלו אפילו על אלה של קודמתה.

וכמה מייאש להיווכח עד כמה התרחקנו מההבטחה למציאות שבה נחיה במצב של "קץ המלחמות". כאמור, דווקא במציאות הנוכחית המאמרים השונים בספר מעניינים שבעתיים.

כך למשל בראשון, "אחריתה של מופתיות: בשולי התכתבות איינשטיין-פרויד" מנתח ערן רולניק את האינטראקציה בין שני האישים, את "הסתייגויותיו של פרויד", ממכתבו של איינשטיין שהועבר אליו, ואת נכונותו להמשיך בכל זאת בדיאלוג הפומבי.

איינשטיין "הבטיח" לפרויד שלהתכתבות ביניהם יהיו "השלכות חיוביות על מעמדה של הפסיכואנליזה", ואכן במאמר "פרויד על מלחמה ומוות" טוען לירן רזינסקי שפרויד ראה צדדים חיוביים במלחמה (!): "שאין זה רע כל כך שהמלחמה ניפצה את האשליות שלנו", כי כך נוכחנו שהתיאוריות שלו נכונות, וש"כעת לפחות נכיר את עצמנו יותר טוב, והיכרות עצמית היא לב־ליבה של הפסיכואנליזה"… לדעת רזינסקי פרויד חשב שהמלחמה "חשפה את טבענו 'האמיתי', האלים, העוין".

בהקשר של התנתוס כותב פרויד על המוות, ובפרפרזה על הפתגם "אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה", הוא מוסיף: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות." בהקשר זה יש לו אבחנה משעשעת למדי: פרויד מציין "את הנטייה היהודית […], להגיד על מי שמת שהדבר אירע, למשל כי סבל מדלקת ריאות או כי המסכן מת בתאונה, כאילו אם לא היה מת בתאונה היה חי לנצח, ופוסק: 'נֵיאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת מסיבות טבעיות. לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק'"…

בפרקים האחרים בספר עוסקים הכותבים בהבטים שונים של הדברים שכתבו פרויד ואיינשטיין. כך למשל הפרק "הממשל הבנילאומאי ובעיית השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין" כותב יונתן מטיוס על שאיפתו של איינשטיין (שמוזכרת במכתבו מ-1932) לכונן קהילה פוליטית שאינה מבוססת על הגדרה של לאום ושל ריבונות. בהקשר זה מעניין לקרוא מה הייתה השקפתו על הציונות: הוא סבר שזכותם של היהודים להשתקע במעין "מרכז" שישכון בארץ ישראל, אבל התנגד להקמתה של מדינה יהודית. עמדתו הייתה של אדם "החף מכל רגש לאומי", כפי שכתב לפרויד. תכלית הציונות הייתה בעיניו לשמש "מרחב שבו היהודים לא יצטרכו לבדל עצמם מסביבתם", והוא האמין ש"מרחב שכזה יאפשר להם 'לפתוח את השערים לכל הערכים הבין-לאומיים' להשתחרר מ'הגטו הלאומי'". לכן חזונו היה לקיים "יחסים 'הוגנים', בני קיימה בין יהודים ובין ערבים במרחב הארץ-ישראלי, בחסות אימפריאלית בריטית", חזון שלא התממש, כמובן.

ענר גוברין במאמרו "מלחמה ומלנכוליה – הלכי רוח של פרויד והשפעתם על כתיבתו" התמקד בדבריו של פרויד, והראה כיצד ניתח הלה את "המצב הנפשי הפרימיטיבי" שהאנושות הייתה עדה להתפרצותו, כאז, כן היום!

ריצ'רד קרוקט במאמרו "איינשטיין, הפצצה ומרוץ החימוש" דן בעמדותיו של הפיזיקאי הדגול בעניין פיתוח פצצת האטום. "בשל הזיהוי הבולט של איינשטיין עם התחום, מפתה להניח שמעורבותו הפוליטית בנושא הייתה אופיינית לפעילותו הפוליטית בכלל", מה גם ש"איינשטיין נקרא סבה של פצצת האטום, מפני שהיא הסתמכה, בסופו של דבר, על פריצת דרך תיאורטית שאליה הגיע ארבעים שנה לפני הירושימה". ובכל זאת, איינשטיין, עם כל מעורבותו, היה, לדברי קרוקט לא יותר מאשר "צופה מהצד".

ויויאן שטרית-וטין במאמרה "נוסטלגיה בלתי פוסקת לאינטימי: 'למה מלחמה?' והשאיפה לשלום" כותבת על ה"ציפייה המועברת מדור לדור – הדרישה האתית הקיימת אצל כל ילוד מעולם המבוגרים, הנדרש למלא את אחריותו הבלתי נמנעת כלפיו וכלפי הישרדותו", ומשלבת פרטים מניסיונה כמטפלת, למשל ממה שראתה בקליניקה במהלך הקיץ של 2014, כשרקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר דרום הארץ".

עפרי אילני במאמרו "'מחנכיו של המין האנושי': על האידיאה של 'שליחות היהודים' בעידן המודרני" תוהה אם עמדוץיהם של פרויד ושל איינשטיין (ושל מנהיגים והוגים יהודים אחרים) קשורות ביהדותם, ופיקי איש שלום במאמרו "למה תיאורטיקנים? מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותאוריה", תוהה איזה מחיר משלמת האנושות על טעותם של המעטים, המנהיגים. ה"טעות" היא אותו "ששון היציאה אֱלֵי־קרב" שאותו ניסו למנוע איינשטיין ופרויד במכתביהם מ-1932. מה מעמדם של שני המומחים הללו, בשיח הדמוקרטי? מהי בכלל מומחיות? איך הגיעו למעמד שבו ביקשו מהם בכלל להביע את עמדתם לגבי השאלה "למה מלחמה"?

כל אלה סוגיות מרתקות. אבל בימים אלה מצאתי את עצמי מתמקדת בשאלה החשובה, המרכזית: מה קורה לבני האדם ברגע לפני שהם יוצאים למלחמה?

הציטוט ממאמרו של רזינסקי, המסכם את דבריו של פרויד, מאלף:

"במלחמה שיקול הדעת והמחשבה הזהירה על העתיד, נמוגים נוכח אשליות נרקיסיסטיות של יוקרה ושל גבורה שבסופו של דבר אינן אלא הכחשת המוות. אומות יוצאות למלחמות, מקריבות את אזרחיהן ואת חייליהן, שׂשׂות אלֵי־קרב תוך כדי הכחשה של המוות ושל האובדן, ואמונה נרקיסיסטית בניצחונן, שבסופו של דבר היא הכחשה של המוות, אופוריה נטולת בסיס. ההמונים תומכים בהתלהבות, לכודים גם הם באשליית הכוח הנרקיסיסטית ובהכחשת מחיר המלחמה. אחר כך, כשהמלחמה מתמשכת, ודם החיילים מוקז, כשמוֹדעוֹת האֵבל הולכות ורבות, כשעוד ועוד משפחות מאבדות את בניהן, כשבשׂדה הקרב ההישגים מתמהמהים להגיע, בין אם נמשכת מלחמת החפירות, ובין אם האויב מסרב להיות מוכרע, אשליות הניצחון מתאדות לאיטן, ואנו נותרים עם המציאות הכואבת והמרה וגם עם המורכבוּת, ועם הצורך לנהל עולם בשיקול דעת, במחשבה תחילה, בהכרה באחֵר ובכאבו, ולא מתוך חשיבה נרקיסיסטית."

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה בדייקנות מבעיתה את הדברים הללו.

הצלחתם המזעזעת של הנאצים להרוג את היהודים בקלות וללא התנגדות "היתה תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב"משפט קסטנר" ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז', כך סיכם השופט הלוי:

א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).

ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז' השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.

ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…

ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ"ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…

ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז' ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי 'ועדת ההצלה' שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז' לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.

השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של "ועדת ההצלה". השופט הסיק שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים". מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.

קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.

בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.

שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה "תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?

רות לנדאו, "מחיר השתיקה – ההנהגות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת השואה": מה יותר שפל מזה?

האם יש לי צורך באישוש נוסף לדעתי על קסטנר, שכבר התגבשה לפני כמה שנים (ב-2013 ראה אור רומן שכתבתי, מעקב, וכאן סיפרתי איך הוא נבע ממה שמכונה "פרשת קסטנר")? מסתבר שכן. כי ברגע שראיתי שראה אור ספר חדש – מחקר על הקשר שיש בין השמדת יהודי הונגריה לבין מעשיו של קסטנר (ובעצם, ההתנהגות של ההנהגה כולה) – הזדרזתי לקרוא אותו, בנשימה עצורה.

כמו בכל פעם שאני נוגעת בסוגיה, התעוררה בי גם תחושה קשה של מחנק ושל זעם צורב. הפער הבלתי נתפס בין מעשיו המחרידים של קסטנר, לבין ה"טיהור" והגלוריפיקציה שהוא זוכה לה – במידה רבה בשל נכדתו, שרת התחבורה הנוכחית, שמרבה להתפאר בסבה ולצייר תמונת דיוקן של מעין גיבור רב מעללים שנרצח על לא עוול בכפו – יכול להטריף את הדעת. השוני התהומי בין דימויו של קסטנר כקורבן וצדיק לעומת דמותו המצטיירת מעוד ועוד מחקרים, לא נותן לי מנוח.

והרי אלמלא נהג כפי שנהג, אלמלא רימה והפיץ כזבים שבעטיים עלו היהודים בערי השדה של הונגריה לרכבות שהובילו אותם להירצח באושוויץ, אלמלא הונה אותם במכוון, אני לא הייתי קיימת: בני המשפחה שממנה באתי גרו בסמוך מאוד לגבול עם רומניה. אילו לא הסתיר מהם קסטנר את מה שידע על הצפוי להם, אילו לא שכנע אותם שמוטב להם לשבת בשקט ולשתף פעולה עם הגרמנים, הם יכלו די בקלות לנוס על נפשם, לחצות את הגבול ולהינצל. לכאורה, יכלו להיות לי סבתא ודודה (שנרצחו בשטוטהוף), אבל זאת כמובן מחשבה אבסורדית, שכן בנסיבות אלה בכלל לא הייתי באה לעולם.

אז נעזוב אותי, ואת הסיפור המשפחתי שלי. נעבור אל המחקר המבוסס, המפורט, המדויק מאוד, שערכה פרופסור רות לנדאו, שלימדה עבודה סוציאלית ואתיקה באוניברסיטה העברית, ופנתה ללימודי היסטוריה אחרי שיצאה לגימלאות. פרופסור לנדאו החליטה לחקור את קורותיהן של שתי הקהילות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, "בעקבות העניין האישי" שלה, כבת לניצולי אחת הקהילות הללו.

המסקנות שהיא הגיעה אליהן נכוחות וחד משמעיות: קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן," כפי שקבע השופט בנימין הלוי.

לנדאו מובילה את המחקר שלה בשיטתיות, ותוך התבססות על מקורות רבים. היא מפרטת את המהלכים שהובילו לרציחתם של מאות אלפים מבני שתי הקהילות שבהן התמקדה, ורק בסופו של דבר, בפרק האחרון, היא מסכמת בצורה מסודרת את כל מה שאפשר לכתוב על קסטנר, על אישיותו המזעזעת ועל מעשיו המתועבים.

רבים מתנגדים לקביעתו של הלוי שקסטנר מכר את נשמתו לשטן בטיעון הנפוץ: לא היית שם, אין לך זכות לשפוט. מי שטוען כך פשוט אינו בקיא בפרטים, ואינו יודע מה היה מיוחד כל כך בהתנהגותו של קסטנר, מה היה שונה במידה קיצונית בין מעלליו והאופי של מעשיו, לבין אלה של ניצולי שואה אחרים, גם אלה שנמנו עם המנהיגים של הקהילות השונות.

רבים סבורים שאין לדון את קסטנר לכף החובה גם מכיוון שבזכותו ניצלו 1,684 בני האדם שהיו על "רכבת המיוחסים", זאת שיצאה מבודפשט, הגיעה לברגן בלזן, וכעבור כמה חודשים, בשני סבבים, הובילה את נוסעיה לשוויצריה, ואל החופש.

אכן, נוסעי אותה רכבת ניצלו בזכות קסטנר, אבל רבים אינם יודעים מה היה המחיר ששילמו עשרות אלפי יהודים אחרים, אלה שעלו על הרכבות בדרכם להירצח באושוויץ, רק מכיוון שקסטנר גרם לכך שיעודדו אותם לשתף פעולה, לעלות על הרכבות בדרכן אל המוות, בלי להתקומם ובלי להתמרד, בלי שניתנה להם ההזדמנות לקחת את גורל בידיהם, לנסות לנוס על נפשם, או להתחבא, או לשחד את השוטרים המעטים (לא היה צורך ברבים, היהודים השאננים נהגו לפי ההנחיות של ההנהגה שלהם, ובכך שיתפו פעולה עם רוצחיהם!) ששמרו על הסדר, כל זאת רק כדי שהוא יוכל להוציא את הרכבת "שלו"!

לנדאו נשענת, בין היתר, על ספרו של החוקר האנגלי פול בוגדנור Kasztner's Crime, ומספרת על ביקורו של קסטנר בעיר הולדתו, קלוז' (קולז'וור בהונגרית), ביום שבו הועברו יהודי העיר לגטו. קסטנר לא הגיע לקלוז' בכוחות עצמו. קצין אס-אס, רודי סדלצ'ק, הסיע אותו לשם במכוניתו! "האם היו מנהיגים יהודים נוספים שהאס-אס העמיד לרשותם נהג, קצין בכיר, כדי שיסיע אותם לעיר שנמצאה במרחק 460 ק"מ מבודפשט, כשש שעות נסיעה ברכב?" תוהה לנדאו, ומוסיפה שאלה רטורית: "אולי הייתה לגרמנים מטרה כלשהי שרצו לשיג בנסיעה זו של קסטנר לעיר הולדתו?"

קסטנר עצמו סיפר בדו"ח שכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה שהוא שאל את דיטר ויסליצני, אחד מעוזריו הבכירים של אייכמן, מתי (לא האם!) יגורשו יהודי הונגריה. אכן, הוא ידע שהגירוש עתיד להתרחש בקרוב, וגם על מה שצפוי לקרות למגורשים, שהרי היה בין המעטים שקראו, כבר בסוף אפריל או בתחילת מאי 1944, את הדו"ח של ורבה ווצלר, שני ניצולים שהצליחו לברוח מאושוויץ ומסרו עדות שפירטה את מנגנון הרצח במחנה ההשמדה. יתר על כן, ורבה ווצלר גם סיפרו שבמחנה מכינים את התשתית להעברתם של יהודי הונגריה: למשל, הניחו מסילת ברזל נוספת. הם גם שמעו את אחד השומרים במחנה שדיבר על כך ש"בקרוב נאכל נקניק הונגרי טוב". גורל יהודי הונגריה היה ידוע אם כן מראש, גם לקסטנר.

מדוע אם כן הסיעו אותו הגרמנים לקלוז', לפני תחילת ה"גירוש"?

כדי שיזהיר את היהודים מפני ניסיונות לברוח! כדי שירגיע אותם. כדי שיביא לכך שהשקט יישמר. "קסטנר נשלח על ידי הגרמנים לעיר הולדתו מפני שהם היו בטוחים שהוא יעזור להם למנוע את בריחת הקורבנות מהעיר." וקסטנר מילא אחר מבוקשם. "הוא שוחח עם ראש הקהילה האורתודוקסית בעיר, זיגמונד לב, שהרגיע את ההמונים בגטו, והבטיח להם שהם יילקחו לעבודה בקנירמזו, ושהמשפחות יישארו ביחד."

"משם נסע קסטנר בחזרה לבודפשט, כדי לסייע בהכנת רשימת המועמדים מקלוז' ל'רכבת קסטנר.'"

לנדאו מתווכחת עם תומכי קסטנר. כך, למשל, עם דבריו של ההיסטוריון יהודה באואר, שטוען כי "המידע היה מצוי בידיהם של היהודים, אך הם סירבו להאמין לו". היא מצטטת את רות לין, פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, שהעלתה את השאלה "כיצד היהודים יכלו שלא להאמין במידע שלא קיבלו?"

אילו הודיע קסטנר ליהודים מה עתיד לקרות להם, הם לא היו נאחזים בתקוות השווא, שמקורה בהבטחות של הגרמנים לפיה המשפחות "יישארו ביחד לצורך 'יישוב מחדש.'" והיא מסבירה: "אילו ידע הציבור היהודי שהמשפחות מועברות לשם לצרכי השמדה, סביר להניח שהיו כאלה שהיו מוכנים להתפצל", וכדי להציל את הילדים "משפחות רבות יותר היו מוכנות לוותר על רצונן להישאר ביחד." אבל לשם כך הם היו צריכים לקבל "מידע אמין ממקור מוסמך או בעל סמכות", והמידע שקיבלו שירת לא את גורלם של היהודים אלא את תוכניותיהם של הגרמנים: אל תברחו, אמרו להם. מסוכן לנסות לחצות את הגבול עם רומניה (בפועל כל מי שהשתמשו בנתיב הבריחה הזה ניצלו! הרשויות ברומניה העלימו עין! "בפועל המשיכו הרומנים להתייחס במידה רבה של סובלנות. הם הוציאו הודעות סודיות לרשויות משמר הגבול שלהם, להקל על כניסתם של הפליטים היהודים מהונגריה"). היו גם הזדמנוית אחרות להינצל "בתמורה לכסף, או בעזרת אנשים שגילו אומץ ורצון לעזור". אבל הנרצחים הלכו בשקט אל מותם, כי לא ידעו מה צפוי להם.

ורבה, אחד משני העדים שהצליחו לברוח מאושוויץ וסיפרו מבעוד מועד על מה שמתרחש שם ועל מה שצפוי ליהודי הונגריה, כתב לימים, בספר שפרסם אחרי המלחמה, כי "במשך כל שהותו באושוויץ לא פגש יהודי אחד שידע דבר על תאי הגזים, לפני שהגיע לשם."

קסטנר ידע.

הטענות נגדו רבות, והן מפורטות ומוסברות היטב לאורך הספר.

כך למשל הוא העז להשמיץ אחרים. למשל, את משה קראוס, שבניגוד לו, אכן הציל יהודים רבים, ואת יואל ברנד, שנסע – בעידודו של קסטנר! – לארץ ישראל, כדי לנסות לגייס כסף ומשאיות, ולהמשיך את המשא ומתן המפורסם עם אייכמן, שהבטיח, לכאורה, לשחרר יהודים תמורת סחורה. "נסיעותו של יואל ארצה הייתה שגיאה גורלית שאין לתקנה", כתב קסטנר, בחוצפה שלא תתואר, שהרי הוא היה שותף למהלך, שאכן, אגב, היה מופרך. פול בוגדנור מראה במחקרו כיצד תבעו הגרמנים מהיהודים לשמור על סודיות בנוגע למשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם". את מי שירת מעטה הסודיות והשתיקה? כמובן שרק את הגרמנים, שהרי כל אותה עת המשיכו הרכבות לשאת מאות אלפי יהודים אל מותם! אפשר לקשר זאת כמובן לשמו של הספר שלפנינו: "מחיר השתיקה"!

פרק הסיום, שבו מונה לנדאו אחת לאחת את הטענות כלפי קסטנר, לא רק מעשיו אלא גם אישיותו, מעורר פלצות: למשל – הנטייה שלו לחיות חיי מותרות, על חשבון אחרים. "מתגורר הוא בפנסיון מפואר ורמת חייו גבוהה היא לגבי איש תנועה פרולטרית," היא מצטטת דברים של שמואל שפרינגמן. על כך הוסיף יואל ברנד וכתב, ש"לא היה לו די כדי לספק את צרכיו", ולכן נהג לעתים מזומנות ללוות כספים, עוד לפני שפרע חובות קודמים, "התנהלות שהוציאה לו שם של אדם קל דעת." אחדים מראשי הקהילה בקלוז' טענו שהוא מעל בכספי הקהילה, ושעם הכסף הזה פדה את הזכות של היחידה שאליה הוצב שלא להשתתף בעבודות הכפייה שהוטלו עליה. פליט מסלובקיה שהיה אמור לקבל מקסטנר כסף נדהם כשזה ניכה ממנו כמה מאות פנגה (מטבע הונגרי), ויואל ברנד נדהם כשקסטנר תירץ באוזניו את המעשה: "גם אני צריך לחיות. כאשר אינני עובד אצל 'קרן היסוד' חייבים אתם לספק את צרכי". וכך "כספים שהגיעו מיהדות העולם […] שימשו את קסטנר לקיים חיי רווחה בבודפשט". למשל, כשהגיע לברטיסלבה, בעיצומה של המלחמה, "הוא התאכסן במלון קרלטון, המלון המפואר ביותר בעיר."

כל אלה עדויות אופי על אדם מושחת, נהנתן ונצלן, אבל הן כמובן לא לב הטענות נגד קסטנר. העניין העיקרי, החמור מכול, הוא כמובן לא שהוא "לא הזהיר את היהודים לגבי הגורל הצפוי להם" (כפי שגורס יהודה באואר), לא שהוא השמיט מידע, אלא שהיה "שותף להונאה הנאצית"! "קסטנר מנע ניסיונות בריחה מהגטו בקלוז', על ידי כך שהפיץ מידע מטעה לגבי חיזוק כביכול של השמירה בגבול הרומני ועל ידי עידוד המנהיגים להרגיע את היהודים באמצעות שקר על יישוב מחדש במקום אחר בהונגריה"! לא רק את יהודי קלוז' הוא הונה. כשהגרמנים העבירו אליו גלויות דואר שהנרצחים נאלצו לכתוב לפני מותם, ובהן סיפרו שהכול בסדר, הם "עובדים בקנירמזו" (יישוב לא קיים שהגרמנים בדו), דאג קסטנר להעביר אותן לקהילות השונות!

מזעזע ומעורר תהיות לקרוא על יחסם של הגרמנים כלפי קסטנר ש"היה יוצא דופן. הוא היה היהודי היחיד בבודפשט שהתגורר בבית שלא סומן כיהודי, הוא לא נדרש ללכת עם מגן דוד צהוב על דש בגדו, והטלפון שלו לא נותק כמו אלו של היהודים האחרים. הוא היה היחיד שהורשה להחזיק במכונית פרטית ולנסוע בה באופן חופשי לווינה ולברטיסלבה."

בחודשי המלחמה האחרונים "את מירב זמנו הוא מבלה עם חבורת קצינים נאצים מהאס-אס." קסטנר לא ברח ולא התחבא. הוא "חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע 'הפתרון הסופי' בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945, תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים"! באפריל 1945 שהה קסטנר ימים אחדים בברלין, "כשהוא שוכן בדירתו של אחד מעוזריו של בכר". האומנם אי אפשר להסיק מכך כי אכן "מכר את נפשו לשטן"?  

לא כתבתי כאן כלום על יחסו לחנה סנש ולאמה (הוא סירב לעזור לשתיהן!), ולא על שני הצנחנים הארץ ישראלים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שאותם שכנע להסגיר את עצמם לגרמנים. (גולדשטיין נרצח במחנה הריכוז שאליו נלקח), ולא הזכרתי את עדותו של קסטנר לטובת כמה פושעי מלחמה נאצים, בראשם קורט בכר. אלי רייכנטל, בספרו האמנם נרצח פעמיים? מראה מה היו המניעים האמיתיים לַמּעשה, שאותו ניסה קסטנר להסתיר מעיני הציבור בישראל.

העותק של הספר שקראתי עתיר בסימונים, הערות, הדגשות וקריאות של זעם ותסכול שכתבתי בשוליים. בלבי – צעקתי בלי הרף. יש לקרוא את הספר הזה. חשוב לדעת מה קרה באותם ימים. חשוב ללמוד ולהבין איך יוהרה, שחיתות מוסרית ואדישות לזולת של אדם אחד יכולות להשפיע על גורלם של מאות אלפים. כ-564,500 מיהודי הונגריה נרצחו בתוך כמה חודשים, ביעילות ובלי תקלות. לרמות אותם, להסביר להם שמוטב שישתפו פעולה, ואז – בשקט בשקט להבריח את בני משפחתך וידידיך, ולהינצל בעצמך, מה יותר שפל מזה? אמנם לא כל הקורבנות רשומים על שמו של קסטנר, אבל די בעצם התהייה אם, וכמה מהם, יכלו להינצל אילו נהג אחרת.

מה קורה כשאימא זקוקה לטיפול צמוד לאורך כל שעות היממה?

כך כתבה אירית פורת בפתיח לספרה החדש: "יום אחד זה קורה: נעשינו מעסיקים. לא בחרנו בכך, לא רצינו, אלא שאימא זקוקה לטיפול סביב השעון, או כמו שהרופא כתב בסיכום הרפואי: אימא זקוקה לטיפול ולהשגחה 24 שעות. 'אני לא מבין בזה כלום', אומרים לי בני משפחה שנאלצים לחפש עובדת זרה שתטפל באימא. למי פונים? למי מותר להעסיק? מיהן העובדות הזרות? לבחור בגבר מטפל או באישה? מאיזו ארץ? כמה אני צריך לשלם לה? מהם החוקים שמחייבים אותי ואותה? איך אני צריך להתכונן? איך אשכנע את אימא? היא בכלל לא רוצה. אני לא יכול יותר לטפל באימא – נשחקתי. מה זה אומר? שאני בן רע? איך נסתדר עם מישהי זרה שתסתובב בבית של אימא?

כדאי להתכונן להעסקה מסוג זה, זו העסקה יוצאת דופן, אין עוד עובד במשק שנמצא בבית המעסיק שלו כל שעות היממה. זו העסקה שמזמנת אינטימיות ('אני מחפשת מישהי שתאהב את אימא') וגם ניצול ('אני משלם לה כמה שאמרו לי בסוכנות, 4600 ₪ והיא צריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע'), התעלמות מצרכים בסיסיים ('מה זאת אומרת שהיא לא מוכנה לקום בלילה? זו העבודה שלה') ועוד ועוד.

בנוסף, זו העסקה שמזמנת שאלות מוסריות, כמו מהו ניצול, מהי העסקה בתנאי עבדות, מי תלוי במי ומיהו בעל הכוח, מה חוקי ומה לא חוקי.
בספר שלי ניסיתי לענות על השאלות האלה וגם לעסוק בסוגיות עקרוניות.
אני רוצה לקוות שהספר שלי מכוון להעסקה מוסרית עד כמה שניתן בתנאים הנוכחיים, או במונחים של וויניקוט: העסקה מוסרית דייה."

בספר של ד"ר אירית פורת, שהדיסרטציה שלה  עלתה כאן בבלוג, היא סוקרת ביסודיות וביעילות את הדילמות השונות המתעוררות אצל מעסיקים שנאלצים להתחיל להעסיק אדם זר, לרוב אישה, באחד ההורים, שלהם, או בשניהם.

הספר הוא מדריך מעשי שעונה על שאלות פרקטיות, החל מהבסיסיות ביותר: מאיפה מביאים עובדים זרים? למי פונים? מה הזכויות של בני המשפחה שנעשו מעסיקים? והוא גם מדריך מוסרי למי שרוצים לנהוג כיאות באישה הזרה שתיכנס עמוק לתוך חייהם ולתוך המקומות הפרטיים ביותר של ההורים.

הפרק הראשון מתחיל בשאלות הבסיסיות "מה נשתנה? איך הגענו לסיטואציה?" הפרק השני סוקר את העבר, ומברר מה השתנה: "מי טיפל בזקנים לפני שהגיעו לכאן הפיליפיניות?" הפרק השלישי בודק מה הבדלים שיש בין "המטפלת העיקרית" וה"המטפלת הלא-פורמלית." אחרי כן מגיעות העצות המעשיות: איך מקבלים היתר העסקה? עם מי ליצור קשר? מה השיקולים בבחירת מטפלת? איך להתארגן לקראת התחלת עבודתה? איך תתבצע ההתנהלות הכספית במצב החדש? האם כל אחד זכאי להעסיק עובדת זרה? איך מנהלים אתה את התקשורת? האם היא באמת "בת משפחה", כפי שיש מי שטוענים? מה זה אומר לגביה? מה קורה כשהיא צריכה לחזור הביתה לארצה בתום העסקתה בישראל? ואם היא נכנסת להיריון? מה החששות והפחדים שלכם כמעסיקים? איך מתמודדים אתם? מה עושים כשיש אלימות? כשאתם מרגישים שהיא מזניחה את ההורה? אילו עוד בעיות עלולות להתעורר? מה קורה כשההורה מתאשפז? מה זכויותיה של העובדת לחופשות? ואם היא מתפטרת? או מפוטרת? מה תפקידם של בתי המשפט בקשר שבין עובדת-מעביד? איך נראים יחסי הכוח בין העובדת לבין מעסיקיה? מה כוחם ותפקידם של תאגידי כוח האדם?

אלה כמה מתוך שלל השאלות שפורת משיבה עליהן, תשובות סדורות, מדויקות, ויעילות מאוד.

מאחר שהתופעה של עבודת מטפלות בקשישים נעשית שכיחה יותר ויותר, הספר חשוב, וכדאי מאוד לכל מי שהגיע לסיטואציה שבה הוא נזקק לעובדת זרה לקרוא אותו, ללמוד ממנו ולהפיק ממנו תועלת. הוא מאיר עיניים, מרתק, ובעיקר – שימושי מאוד.

את הספר אפשר למצוא באתר e-vrit, כאן, בקישור

מי ניצח כשחומת ברלין נפלה (ואיך זה קשור למה שקורה עכשיו באוקראינה)?

יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ'וב נשיאה של בריה"מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?

האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.

פרופ' דוד פסיג, "2048": על המלחמה באוקראינה – האומנם אין למנהיגים תפקיד מכריע?

זה לא שקריאת הספר מעוררת תחושה שההתנפלות המחרידה הזאת של פוטין על אוקראינה מוצדקת מכל בחינה שהיא, אבל הכתוב בכל זאת מספק איזושהי זווית ראייה אחרת למה שמתרחש.

והוא בעיקר מעורר השתאות, שכן הספר, שראה אור ב-2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין. 

דוד פסיג הוא "הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי". בין התחזיות הפוליטיות שהוא משרטט בספר יש גם התפתחויות טכנולוגיות שהוא צופה. כך למשל הוא צופה שהאנושות תלמד לגבור על כוח הכבידה, או על מהירות האור, ושמשם תיפתח האפשרות (הדמיונית!) לטלפורטציה נוסח beam me up Scotty (כלומר – שגר אותי למקום אחר), אמרת הכנף המפורסמת, שחזרה תכופות בסדרה "מסע בין כוכבים". הוא אמנם מזכיר את פיתוחם הצפוי של רובוטים בגדלים שונים, אבל להפתעתי לא דן בנפלאותיה של הבינה המלאכותית ושל הישגיה. אולי מכיוון שב-2010 אפילו הוא לא הבין עדיין לעומק את ההתפתחויות המרהיבות, עותקות הנשימה והמהפכניות, מה ש(גילוי נאות – בני) שחר צפריר מכנה "שינוי טקטוני": יכולתה של הבינה המלאכותית לכתוב בעצמה קוד תוכנה. 

מכל מקום, עיקר הניתוחים בספר שלפנינו נוגעים בתיאוריות מדיניות. פסיג שוטח בו תיאוריה מפתיעה ולפיה מה שמכתיב את התנהגותן של מדינות, אפילו של מעצמות, הוא דווקא לא הכלכלה, או הערכים שחולקים תושביהן; לא המרקם האתני או הדת שלהן, אלא – תוואי הקרקע הגיאוגרפיים של הארצות שבהן הן שוכנות. הם אלה שדוחפים עמים למלחמות וקובעים את ההיסטוריה שלהם, לשבט או לחסד. 

פסיג חזה, כאמור, את המלחמה באוקראינה. גרמו לה, לדעתו, פחדים טריטוריאליים, ופחדים הם הכוח שדוחף לטעמו את בני האדם למעשים בלתי הגיוניים. לפי הניתוח שלו מובן לגמרי מדוע הרוסים מנסים "לשלוט שוב באזורי החיץ המוכרים להם." למרבה הדאגה הוא בטוח שאוקראינה היא רק ההתחלה. "זה רק עניין של זמן" עד שהרוסים ינסו להשיב לעצמם את ה"אימפריה" של ברית המועצות, ולהשתלט שוב לא רק על אוקראינה אלא גם על פולין, אסטוניה, ארמניה, גיאורגיה, וכן הלאה. 

לדעתו של פסיג "סביר מאוד להניח שכאשר יסיימו הרוסים את המהלך שלהם באוקראינה ובבלטים", אחרי שהם "יציבו את כוחותיהם באוקראינה", גם הפולנים יצטרפו למאבק, שכן "הפחדים הגיאוגרפיים הקמאיים" שלהם יתעוררו בכל עוצמתם. "הם יהיו חייבים לפעול". פולין עם 40 מיליון תושביה, היא בת ברית של ארצות הברית וחברה בנאט"ו, אבל מדינות אירופה לא ירצו להתערב, ולכן "ארה"ב תיוותר לבדה לקבל את ההחלטה מה לעשות." 

לדעתו של פסיג מרכז הכובד של כל העימותים, הנוכחי והעתידי, ייטה לעברה של טורקיה, שהוא רואה בה קלף חשוב במשחק הגלובלי. "טורקיה תסכים להשתתף באיגופה של רוסיה אם ארה"ב תעניק לה מכל טוב," וטורקיה תשמש "מנוף לחץ" על רוסיה, מטעם ארצות הברית. 

מאחר שפסיג תיאר כבר לפני שתים עשרה שנים את ההתנפלות של רוסיה על אוקראינה, אי אפשר לכאורה לדחות על הסף את מסקנותיו לגבי עתידה של ישראל, מה שצפוי לקרות כאן בעשורים הבאים, וכיצד צריכה מדינת ישראל לנהוג. לדעתו "ישראל חייבת להיות כל הזמן פיקחית וערמומית ולא יהירה באשר לכוחה", (שזה תמיד רעיון טוב כשלעצמו…), אך בד בבד הוא צופה שישראל, לא פחות ולא יותר, תכבוש את דמשק: "לא נמנע שהיא תצטרך לכבוש שטחים נרחבים מסוריה ולבנון". זה יקרה לדעתו אחרי תקופה שבה יומט כאן חורבן סביבתי, בעקבות תקופה ארוכה שבה יסבול העורף הישראלי ממתקפות טילים ממושכות: "המערכה תתפתח להיות מהירה והרסנית בממדים שהאזור לא ידע מעודו".

הפלסטינים לא יכולים להשמיד את ישראל, אבל גם אינם מסוגלים להשלים עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים, "בקיצור, הם אינם יכולים להתקדם ואינם יכולים לסגת." הם "לכודים במאוויהם ובגיאוגרפיה המיוחדת שאליה נקלעו", ולמעשה "גורלם נחרץ". 

פסיג צפה ב-2010 ש"המדינה הבאה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל תהיה סעודיה", ושהסכם השלום עם מצרים לא ישרוד. לדעתו רוסיה תספק לסורים נשק ואמצעים "כדי להטריד את מנוחתם של הישראלים ולגרום להם להתסיס את האזור בפרנויה האופיינית להם", ובכך "להעסיק" גם את ארצות הברית: "רוסיה תמשיך לרתק את ארה"ב לבעיות שבעולם המוסלמי. לשם כך תדאג לבחוש היטב גם במזרח התיכון." רוסיה לדבריו תתמוך לא רק בסוריה, אלא "תדאג לספק טכנולוגיה, תמיכה ומשאבים שונים לאיראן, כדי שזו תמשוך אליה את כל תשומת הלב של ארה"ב ותסיט אותה מכל דבר אחר או כדי לשמור לעצמה קלפים לשולחן המיקוח עם ארה"ב בבואה לדרוש ויתורים בעניינה באזורים אחרים – בעיקר במרכז אירופה, ששם עיקר מענייניה." 

כל ההסברים והתחזיות הללו מעוררים אימה עמוקה. גם ההצעות לישראל, שאותן פסיג מציע בפרקים האחרונים, אינן משככות את האימה או מרגיעות אותה.  

עם זאת, התעוררה בדעתי במהלך הקריאה תהייה עקרונית, שאליה אין פרופסור פסיג מתייחס כלל: איזה תפקיד משחקים בכל זאת המנהיגים? האם אין לאישיותם המסוימת שום השפעה?

לאורך הספר כולו הוא מסביר מהלכים של מדינות על פי האינטרסים הצבאיים והמדיניים שלהן. מכאן שהוא סבור שאת ההיסטוריה קובעים מהלכים "נפשיים" קמאיים של עמים, לא של מנהיגים ספציפיים: הפחד המשותף לכל בני עם מסוים מפני פלישה והשתלטות של בני עם אחר. הוא מתחיל בכך שבני אדם נאמנים קודם כל לבני המשפחה שלהם, שהרי טבעי לו לאדם להרגיש נאמנות וזיקה אל הקרובים לו ביותר. הזיקה הזאת מתרחבת במרוצת הזמן גם אל כל בני עמו. כדי להסביר זאת הוא מראה את ההבדל בין אהבה לבני משפחה, להתאהבות ב"אנשים זרים", כמו, למשל, זאת של רומיאו ויוליה. הוא טוען שהאהבה והנאמנות הראשוניות הן אלה שטבעיות ביותר לאדם, ושההתאהבות ב"זרים" היא רק שלב מאוחר יותר בהתפתחות האנושית.  

הראייה הזאת שלו נוטלת למעשה את האחריות ממנהיגיהן של אומות שונות. לא הם אחראיים להחלטותיהם, שכן הן רק משקפות את הלכי הרוח הסמויים השולטים בתודעה של בני עמם. המנהיג הוא אם כן רק "שליח" של הרצונות והפחדים העמוקים ביותר של בני עמו, ולו עצמו אין אחריות להחלטותיו. האם אפשר להסיק מכך שהשואה הייתה בלתי נמנעת? שלא היטלר, ולא פיקודיו הצייתנים, אשמים בה? היא רק שיקפה את הרצון (או הצורך) העמוק, הנסתר, של הגרמנים? וכך גם המתקפה הברברית שמוביל פוטין על אוקראינה? ההפצצות האכזריות על שכונות מגורים, ההרס של ערים שלוות, הרוע הצרוף, הרג של חפים מפשע – כל אלה בלתי נמנעים, כי הם משקפים את הצרכים העמוקים של הרוסים? 

קשה להשלים עם העמדה הזאת. האם באמת אין למנהיגים, להחלטותיהם, לאישיותם, שום משקל? האם ביקורו של סאדאת בישראל היה מעשה בלתי נמנע, ולא מהלך אמיץ של מנהיג שהחליט להטות את ההיסטוריה ולשנות את כיוונה? וצ'רצ'יל – הוא לא החליט ללכת נגד הזרם, להוביל את בני עמו למאבק עיקש נגד הגרמנים, להתסיס אותם, לרומם את רוחם ולשכנע אותם שלא ייכנעו? האם למבנה אישיותו המופרעת, הפסיכופתית, של פוטין אין שום השפעה על מה שקורה עכשיו באוקראינה? 

נשארתי עם התהייה. 

תאודור ו' אדורנו, "חינוך לעצמאות מחשבתית": איך הוא קשור לאיום הרוסי על אוקראינה

יש חלקים כמעט נוגעים ללב בספר חינוך לעצמאות מחשבתית, מאת הוגה הדעות הגרמני תאודור אדורנו. למעשה, אדורנו לא כתב את הספר, כי מדובר באוסף של הרצאות וראיונות שנשא, אבל מהדברים שנאמרים בהם אפשר להבין לא מעט על השקפת העולם שלו. 

אדורנו, יליד 1903, הלך לעולמו ב-1969, ואת ההרצאות והריאיונות המובאים בספר שלפנינו הוא נשא משנת 1959 ועד זמן קצר לפני מותו. בעברית ראה הספר אור בסוף 2019, כלומר חמישים שנה אחרי מותו.

האם דבריו עדיין רלוונטיים? האם לקורא שחי כיום יש מה ללמוד מאדורנו?

עניינו העיקרי של הספר הוא החובה שאדורנו מטיל על מאזיניו וקוראיו למנוע את הישנותה של מה שהוא מכנה "הברבריות". בעיניו "העבר שמבקשים לברוח ממנו עודו חי ביותר," והוא מתכוון ל"נכונות לבצע את מה שאי אפשר לבטא במילים", כלומר – את נכונותם של גרמנים לגייס את הטכנולוגיה כדי לייעל בעזרתה מנגנונים של רצח המוני. 

האם, הוא תוהה, יש להתנגד לחדירתם של אמצעי טכנולוגיה חדשים לכל תחומי החיים? כדבריו – "היכן עובר הגבול בין היחס הרציונלי לטכנולוגיה לבין הערכתה המופרזת, הגורמת בסוף לאדם לתכנן מערכת רכבות משוכללת להבאתם של הקורבנות במהירות וללא עיכובים לאושוויץ"? 

כאמור, חלק מהדברים המובאים בשמו נוגעים ללב בתמימותם. כך למשל נתפס חלק ניכר ממה שנכתב בשני הפרקים "טלוויזיה והשכלה", שבהם עוסק אדורנו במדיום שהיה אז חדש יחסית, בהשפעותיו האפשריות ובסכנות הטמונות בו.

אדורנו אמר, לדוגמה, בריאיון ברדיו ב-1963 שהתפרסם גם בגרסה כתובה בכתב עת גרמני, שחשוד בעיניו השימוש התכוף שנעשה בטלוויזיה כדי להפיץ אידיאולוגיות, ולהשפיע מתוך "הטיה שקרית" על תודעתם של הצופים. 

הלמוט בקר, בן שיחו של אדורנו, הסביר מדוע מוטב שלא לאסור על "ילדו של האינטלקטואל" לצפות בטלוויזיה, שכן אם הוריו ימנעו ממנו לעשות את זה, ברור שעד מהרה הוא "יצפה בטלוויזיה בביתם של השכנים בני מעמד הפועלים", ואז רחמנא ליצלן, הוא "ייחשף בפועל למדיום הזה ללא הכנה מוקדמת."

בהקשר זה אי אפשר שלא להיזכר בהחלטתם של השלטונות בישראל להגביל את שידורי הטלוויזיה בארץ, ובמאמצים שעשו כדי לצמצם את השפעתם בכך שאסרו על שידורים בצבע, ובעניין זה זכורה היטב הסאגה המשונה של "המחיקון", ואחרי כן – של ה"אנטי מחיקון"…

בהקשר דומה, אי אפשר שלא לחשוב על כך שב-1965 אסרו על הביטלס לבקר בארץ, שמא ישחיתו את בני הנוער. מעניין לציין שגם אדורנו עצמו מזכיר את הביטלס פעמיים במאמריו, כדוגמה לתופעה שמעידה על "ברבריות" של החברה, אם כי הוא מסייג: "כוונתי במונח 'ברבריות' אינה לביטלס, גם אם הפולחן שקשור אליהם כלול בו, אלא לנורא מכול: דעות קדומות מטורפות, דיכוי, רצח עם ועינויים." מי היה מאמין שאפשר היה פעם בכלל להעמיד את הביטלס בשורה אחת עם ברבריות, דיכוי, רצח עם ועינויים. 

אי אפשר להתעלם לחלוטין מהדברים שאדורנו ייחס לטלוויזיה, אם כי קשה להאמין שאפילו הוא, שחשש כל כך מפני יכולותיה המשחיתות, היה מסוגל לצפות את העוצמות ההרסניות של המדיום, כפי שהן מתבטאות כיום, בשליש הראשון של המאה ה-21, שנים רבות כל כך אחרי אדורנו.  

"ב'טלוויזיה כאידיאולוגיה' כוונתי," הוא אמר, "ראשית כול ובפשטות, לכל מה שרואים בתכניות הטלוויזיה האמריקאיות — וגם אצלנו לא חסרות תכניות כאלה — כלומר להחדרתה של תודעה כוזבת, להסתרת המציאות האנושית ולהטמעתם של מה שנהוג לכנות בצורה כה נעימה 'מגוון של ערכים', המוצגים ברוב דוגמטיות כערכים חיוביים ורצויים, שעה שהחינוך שאנו מדברים עליו, משמעותו בדיוק חשיבה לעומק של מושגים אלו – המוצגים מלכתחילה כחיוביים – ועל הבעייתיות שגלומה בהם, וחריצת דעה עצמאית ואוטונומית לגביהם". 

אדורנו חשש אם כן מכוחה של הטלוויזיה להציג עמדות וערכים. נדמה לי שאפילו הוא לא היה מסוגל לראות בעיני רוחו את "שטיפת המוח" המִטַּפֶּשֶׁת שבה לוקה הטלוויזיה המסחרית, שכל מטרתה – למכור פרסומות, ולצורך כך היא מוכנה לרדת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואף למטה מזה, והכול – כדי לשבות קהל שניטלה ממנו כל יכולת שליטה או בקרה, קהל שהתמכר לסנסציות ולמסחטות רגש, בדמותן של תוכניות ריאליטי מופרכות שיש להן רק "אידיאולוגיה" אחת: להעשיר את בעליהם של ערוצי הטלוויזיה. 

ברור גם שאדורנו לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את אחת ההתפתחויות החברתיות רבות העוצמה ביותר שאנחנו שותפים להן בשני העשורים האחרונים: כוחן של הרשתות החברתיות, והיכולת העצמאית של אנשים פרטיים ליצור תכנים (כמו למשל – הבלוג "סופרת ספרים"), בלי שיידרשו לשום מנגנוני סינון או בקרה. אנחנו שומעים חדשות לבקרים על יצרני תוכן שמיליוני בני אדם עוקבים אחריהם. מה הם מציעים? 

בטיק-טוק, למשל, אפשר למצוא בעיקר המוני אנשים מפזזים, מראות שחלקם ביזאריים־עד־מבעיתים, וחלקם סתם מוזרים: 

@sander_jennings

My grandparents didn’t believe they could do a tiktok dance… Blow this up and prove them wrong 😝 #fyp #dancing #grandparents #dancinggrandma #viral

♬ Laxed – Jawsh 685

והנה נודע לאחרונה לאחרונה כי טיק-טוק הדיחה את גוגל ממקומה הראשון ונהפכה בשנת 2021. לאתר האינטרנט הפופולרי ביותר בעולם! 

מה היה אדורנו חושב על כל זה? לא קשה לדמיין את הפלצות שהייתה אוחזת במי שחשש מפני מנגנוני הכזב הטמונים בטלוויזיה, בכך שהיא "מסתירה בעיות" שכן היא יוצרת תודעה כוזבת. אדורנו עוד האמין שלא נורא אם צעירים ילמדו "מהי אהבה מתוך צפייה בטלוויזיה". מה היה אומר על החשיפה של בני נוער, של ילדים קטנים ממש (!), לפורנוגרפיה ברשת? 

אדורנו חשש מכך ש"התפאורות [בטלוויזיה]  נראות כה אמינות, כה ריאליסטיות, שהן מאפשרות להבריח פנימה בבלי דעת את הסחורה הגנובה של האידיאולוגיה". מה היה אומר על הפרסומות הסמויות?

כבר אז ראה את הסכנות באותו "הרע ההמוני הזה" שהצופים "לוגמים בשקיקה", אך סבר שאפשר לגייס את הטלוויזיה גם כדי ללמד, לחנך, לחשוף צעירים לידע.

היכן היא, אם כן, "הטלוויזיה הלימודית" שבאמצעותה ניסו ליישם את העקרונות הנשגבים שהתווה? היא כבר מזמן שבקה חיים, ואיש אינו זוכר עוד את הניסיונות להיעזר בטלוויזיה כדי לחנך ולהשכיל.  

אדורנו מרבה בספר שלפנינו לעסוק בדמותו הרצויה של המורה. מדבריו אפשר להבין את הפער העצום שיש בין הרצוי למצוי. אחת המשימות שלקח על עצמו הייתה לבחון בוגרי סמינרים למורים, שהוטל עליהם להתכונן לבחינה בעל פה בפילוסופיה. הוא מתאר את קוצר היד של רובם, את קיצורי הדרך שהם מחפשים, רק כדי לעבור את הבחינה בשלום, ולזכות בתעודה המקצועית. מה מורים כאלה יוכלו להנחיל לתלמידיהם? ומי בכלל מעלה בדעתו לצפות ממורים בישראל ללמוד פילוסופיה, כדי שישכללו את יכולות החשיבה וההבעה שלהם? 

כאמור, עניינו העיקרי של אדורנו בספר שלפנינו הוא לחפש אחרי מנגנונים שימנעו את הישנות הזוועות שחולל המשטר הנאצי. "הנאציונל סוציאליזם מוסיף לחיות לאחר מותו בתוך הדמוקרטיה", הוא כותב, ומוסיף שבכך גלום לדעתו "איום פוטנציאלי גדול מזה שבהמשך קיומן של נטיות פשיסטיות המתנגדות לדמוקרטיה". 

מה היה אדורנו אומר על המגמות האנטי-דמוקרטיות שאנחנו עדים להם במקומות רבים בעולם? למשל, על הסירוב של דונלד טראמפ לקבל את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שנערכו בארצו? על ההסתערות של ההמונים המוסתים על גבעת הקפיטול? על כך שהסנאט זיכה את טראמפ מההאשמה שהסית למרד? 

ומה היה חושב על האיום שמציבה כיום רוסיה בגבולה עם אוקראינה?

אכן, הוא סבר כי "הדמוקרטיה טרם התבססה במידה כזו, שבני האדם חווים אותה כדבר הנוגע להם ישירות ורואים בעצמם סובייקטים של התהליכים הפוליטיים. היא נתפסת כשיטה אחת מני רבות, כמו יכול אדם לבחור מתוך תפריט קומוניזם, דמוקרטיה, פשיזם או מונרכיה — אולם היא איננה נתפסת כביטוי של עצמאות מחשבתית".

יש לזכור שאדורנו אמר את הדברים בימי המלחמה הקרה. הקומוניזם נתפס אז כאיום על הדמוקרטיה והתבקש ש"אחדותו של העולם המערבי" תהדוף את האיום הרוסי, שכן "מנצחי 1945 החריבו את מעוזם האיתן נגד הבולשביזם מתוך כסילות גרידא, ואז הקימו אותו מחדש שנים מעטות לאחר מכן" (מן הסתם הוא מתכוון לכך  שבהסכם ילטה אפשרו לרוסים להשתלט על מדינות מזרח אירופה).

"פלישה לאוקראינה תשים קץ לעידן השלום ותצית מירוץ חימוש. זהו רגע היסטורי לא רק מבחינת קייב. זהו רגע היסטורי לכולנו," כתב נח יובל הררי ב11 בפברואר 2022 בעיתון הארץ  על המשמעויות בקנה מידה גלובלי שיכולות להיות אם תפרוץ מלחמה, בעקבות פלישה רוסית לאוקראינה. 

ועכשיו אני מבקשת לשאול אם גם אצלנו, בקנה מידה קטן בהרבה, אפשר להבחין בתופעות פשיסטיות מבעיתות?

בעניין זה כדאי לקרוא את מאמרו של זאב שטרנהל "לידתו של הפשיזם", מה-7 ביולי 2016, בעיתון הארץ. בין היתר כתב שם שטרנהל ש"הפשיזם הוא קודם כל לאומנות רדיקלית, מכונת מלחמה נגד הליברליזם כמערכת ערכים, נגד קהילת האזרחים המלאכותית, בשם ההמון בעל החושים ה'בריאים'", ושבישראל מתחוללת עכשיו מלחמת תרבות: "תרבות השקר, הדמגוגיה, ההסתה הגסה נגד מתנגדים, סימון האויב מבפנים והלחץ על מוסדות התרבות להתיישר לפי המוכתב על ידי השלטון צוברים תאוצה. הקונפורמיזם ופולחן הקונסנזוס, הצנזורה העצמית, הפחדנות וההתרפסות כבר ישנם, והמלחמה נגד הרשות השופטת בעיצומה. השימוש ברוב הפרלמנטרי לשבירת כללי המשחק של הדמוקרטיה הליברלית היה לנורמה מקובלת. נשארת פתוחה השאלה האם ההמשך הידוע משנות ה–20 וה–30 של המאה שעברה אורב גם לנו, או שיהיה בנו הכוח לעמוד מול כוחות ההרס."

אחד מביטויו של הפשיזם, אם ללמוד מאדורנו, הוא הניסיון לקבוע שתחושת האשמה "אינה אלא תסביך", ושהעיסוק בפשעי העבר "אינו אלא מעשה חולני". האם אין רבים בקרבנו הסבורים כי על "האדם הבריא והמציאותי לעסוק אך ורק בהווה ובתכליותיו המעשיות"?

הנה דוגמה אחת, כאילו "קטנה", אבל כזאת שמשקפת תופעה נרחבת: איך מתמודדת החברה הישראלית עם חשיפת הטבח שעשו חיילי צה"ל בטנטורה?

אלה שורות הפתיחה של המאמר שהופיע בעיתון הארץ ב-19 בינואר 2022: "'השתיקו את הדבר הזה', אומר הלוחם משה דיאמנט, מנסה לקמץ במילים. 'אסור לספר, זה יכול להיות סקנדל שלם. אני לא רוצה לדבר על זה, אבל זה היה. מה לעשות? זה היה'".

"22 שנה חלפו מאז הסערה שהתעוררה סביב כיבוש הכפר טנטורה במלחמת העצמאות, בעקבות עבודה אקדמית שהגיש סטודנט בשם תיאודור כ"ץ, שכללה עדויות למעשי זוועה שביצעה חטיבת אלכסנדרוני בשבויים הערבים. העבודה הובילה לפרסום כתבה במעריב תחת הכותרת 'הטבח בטנטורה', אולם תביעת דיבה שהגישו הלוחמים הביאה את כ"ץ לחזור בו מקביעותיו."

אז מה קרה בעקבות החשיפה המחודשת? 

שום דבר.

כן, גם אנחנו, הקורבנות של הנאציזם, צריכים לחשוב היטב על דבריו של אדורנו, שמוצאו היה, אגב, יהודי (אביו התנצר עוד לפני שתאודור נולד). האם יש איזושהי חשיבות בעובדה הזאת? האם השקפת העולם ההומניסטית שאדורנו מבטא נובעת בהכרח משורשיו הביוגרפיים? 

אני משאירה את השאלה פתוחה. 


Theodor Adorno, Erziehung zur Mündigkeit. Vorträge und Gespräche mit Hellmut  Becker 1959-1969 

תרגם והוסיף הקדמה לכל אחד מהפרקים: אסף אנגרמן

נורמן אייזן, The last palace: איך ארמון אחד מלווה חיים שלמים

כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה הציע לנורמן אייזן, אחד ממקורביו, להתמנות לשגריר ארצות הברית בפראג, היה נורמן משוכנע שאמו, פרידה אייזן, תתרגש ותשמח מאוד. פרידה הייתה ילידת צ'כוסלובקיה. אחרי מלחמת העולם השנייה היא היגרה לישראל וממנה לארצות הברית, שם נולד נורמן, או בשמו העברי – נחמן.

למרבה הפליאה לא רק שפרידה לא שמחה, היא התנגדה בתוקף לכך שבנה ייעתר להצעה, והסבירה לו שצ'כיה מסוכנת ליהודי כמוהו, גם אם הוא נושא במשרה המכובדת כל כך, מטעם הממשל האמריקני.

סקרנותה התעוררה ומשהו בה התרכך קמעא כשנורמן הסביר לה שבתוקף תפקידו החדש הוא יתגורר בארמון שבנה בפראג בשנות ה-30 איל הפחם היהודי אוטו פצ'ניק. 

כשהגיע לפראג עורר הארמון את סקרנותו של אייזן, והוא החליט לחקור את קורותיו: כיצד ומדוע נבנה, ומי התגורר בו במשך עשרות השנים שבהם בעליו המקוריים, האיש שהגה ותכנן וטרח על בנייתו, כבר לא היה בין החיים. הוא ידע רק שיורשיו של פצ'ניק ניצלו, אם כי היו פליטים (עשירים מאוד!), כי נאלצו לברוח לארצות הברית זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.  

התוצאה של המחקר שערך היא הספר המרתק שלפנינו. קורותיו של הארמון האחרון, ההיסטוריה של בנייתו והאנשים השונים שגרו בו במשך עשרות שנים משקפים את ההיסטוריה הצ'כית מתוך נקודות מבט שונות ומגוונות, לאורך השנים.

לאוטו פצ'ניק, שהתעשר בזמן מלחמת העולם הראשונה כי השכיל להשקיע את כספי המשפחה שלו במכרות פחם, היה משלב מסוים בחייו שיגעון לדבר אחד: הוא חלם לבנות לעצמו ולמשפחתו ארמון רב תפארת. פצ'ניק ידע בדיוק מה הוא רוצה: כיצד אמור ביתו המפואר להיראות. כדי להגשים את החלום היה מוכן לכל הוצאה ולכל עימות. הוא רב עם אדריכלים ועם בנאים ובזבז הון תועפות בקני מידה בלתי נתפסים, כדי שהארמון יענה על כל דרישותיו. הוא ייבא ציפויי קירות מארמונות צרפתיים, עצים ענקיים נעקרו מגנים מלכותיים ברחבי אירופה והוסעו אל פראג בקרונות רכבת מיוחדים, הוא לא התפשר על אף פרט: ציפויי זהב, קירות נעים ונפתחים אל הגן העצום והמפואר, פסלים, ספרייה עשירה ובה ספרים במגוון שפות אירופיות. הוא בנה בריכת שחייה אולימפית בקומת המרתף של הארמון, כיסה את כולו בעיטורים ובשיש, והשקיע כל כך הרבה כסף עד שאפילו העושר המופלג שלו לא הספיק, והוא כמעט פשט את הרגל. בני משפחתו, אחיו ודודו, נרתמו כדי לעזור לו להשלים את בניית הארמון שנמשכה שנים רבות. מדי פעם הרסו בו חלקים ובנו אותם מחדש, רק כדי שיתאימו בדיוק לציפיות של פצ'ניק.

הוא ובני משפחתו זכו לגור בו רק שנים אחדות. ילדיו תיעבו את הארמון, שלפי הערכות בנייתו עלתה כמאה מיליון דולר אמריקני, על פי ערכו כיום. הם שנאו אותו לא רק מכיוון שבמשך שנים גזל מהם את אביהם, אלא גם מכיוון שהפאר המופלג והממדים העצומים של ביתם החדש הרתיעו והפחידו אותם: "במקום שהארמון יגשר בין אוטו לילדיו, הוא חסם בינו לבינם". לא רק ילדיו של פצ'ניק שנאו את הארמון. "האריסטוקרטים ואנשי הימין זלזלו בארמון וטענו שהוא ראוותני וולגרי". 

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

בחלקו השני אנחנו פוגשים את רודולף טוסה (Toussaint), הדייר האחר שהתאהב בארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה ועשה הכול כדי להגן עליו שלא ייפגע. טוסה, קצין גרמני, נציג הרייך השלישי בפראג, התמנה לתפקיד מושל בוהמיה ומורביה, והשתכן בארמון. מעניינת האמפתיה שבה מתאר נורמן אייזן את טוסה הנאצי. הוא מייחס לו מחשבות כפירה, שנאה סמויה אל היטלר ואפילו מחשבות על התנקשות בחייו של הפיהרר. מפתיע לקרוא את הנימה האוהדת במיוחד אחרי שאנחנו קוראים על קורותיה של פרידה אמו, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם, ולקראת סופה: אביה של פרידה קיבל אישורי הגירה לארצות הברית לכל בני המשפחה, ותכנן להגר לשם כשהמעבר עדיין התאפשר, אבל אשתו האדוקה, אמה של פרידה, סירבה בכל תוקף. היא סברה שרק בעיירה שבה גרו יוכלו לשמור כיאות על מצוות הדת. לקרוא ולא להאמין. מתחשק ממש להיכנס לתוך הסיפור ולנער את האישה שאדיקותה הביאה לאובדן שלה ושל כל בני משפחתה, למעט שתיים מבנותיה, פרידה ואחותה, שהצליחו להינצל ביחד. הפרק שייחד נורמן למה שקרה להן ב-1945 מרתק ומזעזע, במיוחד כשחושבים על כך שאילו ניחנו בשאר רוח וחזון, יכלו כולם להינצל. 

בפרק הבא אנחנו פוגשים את לורנס שטיינהרדט, שהנשיא טרומן מינה לשגריר ארצות הברית מיד בתום המלחמה. כמו קודמיו, גם שטיינהרדט התאהב בארמון ועשה הכול כדי לשמור עליו. הוא דאג לסלק ממנו את החיילים הסובייטיים שפלשו אליו כשהצבא האדום הגיע לפראג, ופעל כמיטב יכולתו כדי שארצות הברית תרכוש את הארמון ותקבע בו את מקום מגוריו של השגריר. השאלה הייתה – ממי בעצם יקנו את הארמון? מבנו של פצ'ניק שחי בארצות הברית, או מהצ'כים שתפשו עליו חזקה? התהליך מרתק. מרתק לא פחות לקרוא על נקודת הזמן הקריטית הזאת בקורותיה של צ'כיה (אז, עדיין, צ'כוסלובקיה). האם תיטה לעבר המערב ותהיה חלק ממנו, או שכוחם של הקומוניסטים יגבר והם יאפשרו לברית המועצות להשתלט על צ'כוסלובקיה? ההמשך ידוע: מאחר שהאמריקנים חיכו ואפשרו לצבא האדום להיכנס לעיר ולכבוש אותה מידי הגרמנים, נהפכה צ'כוסלובקיה למדינת חסות קומוניסטית.

גם בשלב הבא, "האביב של פראג" ב-1968, קשור בקורותיו של הארמון. ילדת הפלא של הוליווד, שירלי טמפל, שבגרה בינתיים ונישאה, שהתה באותה עת בפראג והתארחה בארמון בסעודה חגיגית אצל השגריר. למחרת פלשו לעיר הטנקים הסוביטיים. טמפל הייתה עדה להפגנות הסוערות ולהשתלטות המחודשת, האלימה, של ברית המועצות. אייזן מתאר את קורות אותם ימים, כיצד שירלי טמפל נלכדה בבית המלון שבו שהתה, מה ראתה ואיך הצליחה להיחלץ, ועושה זאת בפירוט כה רב עד שמתעוררת ממש תחושה שאנחנו שם, איתה, חווים את ההתעלות, את האימה, הזעזוע והכאב.

ושוב אנחנו פוגשים את שירלי טמפל, הפעם ב-1989, כשהתמנתה לשגרירת ארצות הברית בפראג, ברגע היסטורי בקורותיה של צ'כיה: מה שמכונה "מהפכת הקטיפה" שבמהלכה הופלה הממשלה הקומוניסטית, תחילתו של "סתיו העמים" שבו הופלו ממשלות קומוניסטיות ברחבי הגוש המזרחי.

הארמון ממשיך "לככב" בסיפורו של אייזן כשהוא עצמו מגיע אליו כשגריר, מסייר בו, ומגלה, לתדהמתו, צלב קרס חבוי, חקוק על תחתית של שולחן, זכר לימים רחוקים. כמו השגריר לורנס, גם אייזן יהודי, והוא מספר על סדר פסח שערך בארמון, כיצד הזמין אליו אושפיזין צ'כיים וכיצד גילו לו רבים מהם בסוד שהם "ממוצא יהודי".

לקראת סופו של הספר מגיעה לביקור בארמון אחת מבנותיו של אוטו פצ'ניק. היא כבר בת תשעים, ובביקורה היא מביעה את סערת הרגשות המעורבים שהיא חשה. כשאייזן מזמין אותה להיכנס פנימה היא נרתעת: "אבא לא הרשה לנו להיכנס מהכניסה הראשית", היא מפטירה…

הספר מרתק. מפליא להיווכח לאיזו רמת פירוט הצליח נורמן אייזן להגיע. אמנם מדובר בספר עיון, אבל הוא נכתב ונקרא כמו פרוזה, שכן המחבר הצליח להפיח רוח חיים בכל התיאורים, וגם בשיחות ובמחשבות שהוא מביא בפנינו. 

הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית (בקינדל, כמובן), את הציטוטים תרגמתי בעצמי.

שירלי בלייאר-שטיין, "שפת אם: סימני דרך להבנת שפת האוטיזם": על הקושי ועל הדרך

פרק הפתיחה מכניס אותנו מיד עמוק לתוך הקושי, הכאב, הקונפליקטים התמידיים. שירלי בלייאר-שטיין מתארת בוקר אחד שעבר עליה ועל בני משפחתה. מן הסתם – לא בוקר יוצא דופן. דן, בנם בן השש, התעורר עם שחר "ומיד התחיל לבכות בקול רם ולהכות על ראשו". בתם הקטנה, גלי בת השלוש, זקוקה לטיפול ולתשומת לב, לארוחת בוקר, לחיבוק. תומר בן השש עשרה, בנו של אלכס בעלה מנישואיו הקודמים, מתקשר ומבקש מאביו שיסיע אותו בחזרה מביתו של חבר, מרחק חצי שעה נסיעה לכל כיוון.

את דן אי אפשר להרגיע. במצוקתו הרבה הכה את אביו, ואחרי כן את אמו. בחוץ – יום חורפי מושלג. גלי רוצה סוכרייה על מקל. דן יוצא החוצה, בגרביים, אל הבוץ. צריך להשגיח על הקטנה. צריך להכין לה ארוחת בוקר מזינה. צריך לנסות להרגיע את דן.

אמם של השניים רצה מהסלון לחצר, בפיג'מה ונעלי בית, כאן מחבקת, כאן מוותרת, בלבה היא זועקת "הצילו, בבקשה עזרו לי ולילד שלי!", מרגישה "אוזלת יד מוחלטת", מרחמת על עצמה, מרחמת על הילד שסובל ואין לה מושג מה לעשות כדי להרגיע אותו.

התמונה מתוארת בבהירות, מקרוב, ואי אפשר שלא להזדהות עם המצוקה.

דן אובחן כאוטיסט כשהיה בן שלוש. אז נודע לאמו שחלון ההזדמנויות שבו תוכל לעזור לו קצר מאוד: בין גיל שנתיים עד גיל חמש. אחר כך, אמרו לה, עלול להיות מאוחר מדי.

היא ובני משפחתה עברו זמן קצר לפני כן לניו הייבן שבקונטיקוט, שם קיבל אלכס משרה של פרופסור אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל.

השלב הראשון, עוד לפני האבחון הרשמי, היה כששני ההורים נקראו אל גן הילדים שבו למד דן והתבשרו שעליהם להוציא את הילד, שכן המסגרת אינה מתאימה לו, לדעתן של הגננות.

מכאן מתחיל מסע ארוך, רב תהפוכות, שבו מעורבים מומחים – מאבחנים מסוגים שונים, פסיכולוגים, קלינאיות תקשורת, גננות, רופאים. אליהם הצטרפה בתחילת הדרך גם אם לילד מאובחן אחר, ישראלית שאתה התיידדה בלייאר-שטיין, עד שהחלו צרימות בקשר ביניהן, כשהידידה החלה לערוך השוואות מרגיזות בין שני הילדים, בניסיון להוכיח שמצבו של בנה טוב בהרבה מזה של דן.

הספר שכתבה בעקבות המסע נועד לעזור להורים שילדיהם אובחנו. איך מתמודדים עם לידה של תינוק או תינוקת צעירים יותר? איך מתגברים על מה שנתפס כמאיים ומפחיד? מה עושים כדי לא להישבר נוכח מומחים ומורים שאינם מבינים, שעלולים לשבור את רוחם של ההורים?

בסיכומו של דבר מפעמת בספר רוח אופטימית. זה קורה אחרי שהמחברת פוגשת אדם שמלמד אותה, בין השאר, כי אוטיזם הוא שפה, ושעליה ללמוד איך לתקשר עם בנה כדי לקדם אותו ולאפשר לו להתחבר לסביבה ולקהילה.

בספר מעניקה שירלי בלייאר-שטיין לקוראים סימני דרך שיכולים לעזור להם להבין את שפתם של האוטיסטים, גם בלי הרבה מילים.

לקראת סופו היא מתארת כמה מפגשים חשובים שהיו מלווים לכתיבתו. למשל, עם הסופר ברנהארד שלינק, שעודד אותה ויעץ לה לא לחשוש ולא להתבייש לכתוב על רגשותיה העמוקים ביותר: "הקוראים יתעניינו בפרטים ולא רק בסיפור המסגרת", אמר לה, וצדק.

מפגש אחר שהיא מתארת היה עם הגננת הראשונה, זאת שזרקה את דן מהגן שלה, עקב חוסר התאמה, לדבריה. המפגש היה אקראי, התרחש במעדנייה איטלקית, כששתיהן מצאו את עצמן מחכות בתור. הגננת שאלה מה שלום דן, שעמד לידן והתבונן בשקט במבחר המעדנים שעל המדפים.

"את יודעת," השיבה לה בלאייר-שטיין אחרי שהצביעה על דן , "חשבתי עלייך בזמן האחרון, על איך נתת לי בעיטה לפני כמה שנים… בעיטה בכיוון הנכון."

הגננת המופתעת השיבה: "טוב, שיהיה בהצלחה. נראה שאת עושה עבודה ממש טובה איתו."

תגובתה הסתמית לכאורה העלתה דמעות בעיניה של בלייאר-שטיין, כי חשה, "כשהיא הגיעה מהאישה הקשוחה הזאת היא הביעה המון". ומכאן היא מוצאת בתוכה את הרצון והיכולת לסלוח לכל המומחים ש"מתמקדים בשוני של הילדים שלנו, בסטייה שלהם מהנורמלי; לא ביופי ובכישרונות המיוחדים שיש להם". בעבר, היא כותבת, כעסה על האנשים הללו, אך למדה שהכעס עליהם רק מלמד אותה על צורך שיש בה לסלוח לעצמה.

"הכי קשה לסלוח לעצמך וחייבים לעבוד על זה כל הזמן".

זהו לקח שמתאים, כמובן, לכולנו. הורים מוכי תחושת אשמה לילדים מכל הסוגים.

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

יולי נובק, "מי את בכלל": ומי אני?

מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה"ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

"הלוואי," מייחלת נובק לקראת סוף הספר, "שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?" (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז "מה היא מעדיפה: גברים או נשים": שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל"ית ארגון "שוברים שתיקה". היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה"ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון "שוברים שתיקה" לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו "מרגלים" ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו "להפיל בפח" את "שוברים שתיקה" בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. "מרגלים" אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, "מיהו יהודי", מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על "מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב" שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה "הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים". סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם "לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה 'אפרטהייד' שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים".

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו "כאלה".

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה "ללכת" עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים "צבעוניים" או "שחורים" או "הודים".

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא "צבעונית" ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי "מי אני?" ולהבין שאם אני ציונית אני "כזאת" מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה "בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם", היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: "עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה"ל למשך כמה שעות"; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה "מי את בכלל?", יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.

פרופ' אפרים יאול, "עת לחיות, השפעה ולקיחת שליטה על תהליך ההזדקנות, תובנותיו של רופא גריאטר": העיקר הבריאות?

האם להנשים זקנים או להניח להם לגסוס באופו טבעי? היכן מוטב למות, בבית או בבית החולים? מה קורה לעתים קרובות לזקנים שעוברים פרוצדורה רפואית לא הכרחית? איך אפשר לדעת אם מומלץ לנתח אותם? מה ההבדלים בין אלצהיימר, דמנציה ודליריום? מה גורם לכל אחד מהם? האם אפשר למנוע אותם? מאיזו מהם יש סיכוי, או אפשרות, להחלים ולחזור לתפקוד תקין? מדוע רופאים נוטים להתערב ולהאריך את תהליך גסיסתם של חולים, גם אם הם זקנים בערוב ימיהם? האם "לתקן" את דבריו של חולה דמנטי ולהסביר לו את טעויותיו, למשל, שהיום לא יום שבת, שאני לא אימא שלך, אלא בתך, או "ללכת" אתו ועם ההזיות שלו? מה אפשר לעשות כדי להרגיע זקן דמנטי סוער? איך אפשר להבחין בין דמנציה לדיכאון? האם אפשר לטפל ולשפר את מצבו של מי שלוקה בכל אחת משתי התופעות הללו? מה הסיכויים של כל אחד מאתנו ללקות בדמנציה? מדוע חשוב במיוחד לחזק את שרירי הרגליים? האם האמירה "העיקר הבריאות" ישימה, והאם מי שאומרים אותה מתכוונים לה באמת? מהי אותה בריאות שכולנו מאחלים לעצמנו? במה היא תלויה?

לכל השאלות הללו, ולרבות נוספות, אפשר למצוא תשובה בספר עת לחיות של פרופסור אפרים יאול, שראה אור לאחרונה.

יאול, רופא גריאטר, ניצב כיום בפני ההזדקנות שלו עצמו. הספר נפתח בהתלבטות שלו אם להיעתר להצעתו של הספר שלו ולצבוע את שיער השיבה שלו, כדי להסתיר את הזדקנותו. את צבע השיער אפשר אמנם לשנות ולהסוות את הגיל, אבל לא את המציאות: זמן קצר אחרי אותה התלבטות התבקש הפרופסור להודיע במקום העבודה שלו אם בכוונתו לפרוש לגמלאות, או להמשיך לעבוד, בתנאים שונים מכפי שהיו לו עד כה.

יאול מתפעל מכוחות הנפש של אשתו שכבר פרשה לגמלאות, אבל חרף העובדה שניהלה חיים מקצועיים אינטנסיביים ומלאים, ידעה למצוא עניין גם לאחר הפרישה, ולמצוא לעצמה עיסוקים שממלאים את יומה ואת נפשה.

זאת אחת מההמלצות שהוא מעלה בספר: זקנים שרוצים לשמור על איכות החיים הטובה שלהם חייבים להמשיך להיות פעילים, לדאוג לכך שתהיה להם סיבה טובה לקום בבוקר, לקראת יום חדש.

זאת כמובן איננה המלצה חדשנית או מפתיעה. היא מסוג הדברים הידועים לכל אדם: כשיש לך סיבה טובה לקום בבבוקר, תחוש מאושר, בין אם אתה צעיר, ובין אם אתה מבוגר. למען האמת, אין בספר הפתעות מרעישות, גדולות ונצורות, ובכל זאת הוא מעניין, כי הוא "עושה סדר" וגם מבהיר מושגים מוכרים אולי, אבל כאלה שאינם נהירים לגמרי.

למשל – מה הההבדלים בין דמנציה, אלצהיימר ודליריום? מה גורם לכל אחת מהתופעות, ואיך בני המשפחה של מי שלקה בהן יכולים להתמודד אתן?

המחבר מדגיש מאוד בספר את ההכרח והצורך לראות בזקן אדם שראוי לכבוד ולשיתוף. הוא מספר על מקרים שבהם בני משפחה או מטפלים, רופאים ואחרים, שוכחים שמדובר באדם שיש להתחשב בדעתו ככל האפשר, להישמע לרצונו ולא להחליט בשבילו, כל עוד הוא מסוגל להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות לגבי חייו. יחד עם זאת, הוא מתאר גם מקרים שבהם הבהיר למשפחה שיש צורך בהשגחה נוספת, עד כדי קביעת אפוטרופוס לזקן דמנטי לאחר שהתאלמן, כי אשתו הייתה זאת שפיקחה עליו ועל התנהלותו ובנותיו חששו מפני פזיזות שנובעת מאובדן של שיקול הדעת.

הדוגמאות הספציפיות, סיפוריהם השונים של זקנים וזקנות שבהם טיפל, מוסיפים לספר אמינות ומגע אנושי.

למי הספר מיועד? כנראה שקודם כול לאנשים שמתקרבים לגיל זיקנה, או כבר נמצאים שם. אבל לא רק להם, אלא גם לבני המשפחה, כדי שייטיבו יותר להבין מה קורה לזקן או לזקנה, למה הם זכאים וראויים, וכיצד אפשר להקל עליהם, וגם על בני משפחתם.

ובעצם – כל אחד מאתנו יכול לקרוא אותו, שכן חלק מהמלצותיו כדאי ליישם בזמן, כלומר – מבעוד מועד. כך למשל כדאי לשים למה למה שהוא כותב על התזונה הראויה למי שרוצה להגיע לגיל זיקנה במצב גופני טוב יחסית, ובכך למנוע מעצמו סבל רב.

מה עיוורים-מרצון מורישים לילדיהם

בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.

קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.

עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.

אך מה הם הורישו לצאצאיהם?

יצחק פומרנץ, "הרבה יותר פשוט": איך יכול מגדל אשכול באוניברסיטת חיפה להפוך לקרטיב?

מאת: אריה אורן

אדם מגיע לגיל שבעים. הוא צבר במהלך חייו הישגים מקצועיים רבים והרחיב ידע בתחומים מגוונים. הוא מחליט שברצונו לחלוק עם אחרים עניינים שהעסיקו אותו, הן בתחום המקצועי שבו עסק והן בתחומים פילוסופיים, חברתיים ולשוניים שעליהם חשב וגיבש עמדה. הוא אינו מעוניין לכתוב מאמרים אקדמיים מלומדים ומחליט להעלות את הגיגיו בכמה חיבורים הכתובים בלשון שווה לכל נפש, אבל חושש שהמוצר הסופי יהיה יבש מדי. ואז עולה בדעתו רעיון: לכתוב סיפור מתח ולשלב את החיבורים כאתנחתות בין פרקי העלילה.

האיש הוא המהנדס יצחק פומרנץ, שרשומים לזכותו יותר ממאה פטנטים. המפורסם שבהם הוא מדפסת התלת-ממד (פומרנץ מונה באחד החיבורים את רשימת כל האנשים שיש להם זכויות בהמצאת מדפסת התלת-ממד, ומסביר מה הייתה התרומה שלו לשיפור המדפסות שכבר פעלו). עם זאת, כפי שהוא מעיד בחיבור אחר, הוא לא התמקד רק בעבודתו ההנדסית, ועסק להנאתו גם בתחומים אחרים, רחוקים מאוד מתחום ההנדסה, כגון גנאולוגיה, או אף ניסיון לתרגם לעברית יצירה מחורזת מאת לואיס קרול, תוך שמירה על החריזה והמשקל.

התוצאה היא הספר המרתק והסוחף הרבה יותר פשוט – שיטוט במוחו של ממציא, שבו שזורים אלה באלה פרקי עיון ופרקיו של ספר מתח. איני זוכר שנתקלתי בשילוב כזה בעבר, ולהפתעתי – זה עובד!

החלק הספרותי, דהיינו סיפור המתח, מפתיע בגישה: אין בו רצח, אין בו אלימות ודם, אין בו בכלל פשע אפל ואפילו לא סצנות מין ופיתוי לקידום מכירות – בקיצור אין בו שום מרכיב שאנו רגילים למצוא בסיפורי מתח. אז סביב מה נבנה המתח? אני בוחר להימנע מספוילרים ולכן אומר רק שהעלילה, המתרחשת בין השנים 2024 ו-2030, נסובה תחילה סביב רעיון הנדסי לפתרון בעיית הזיהום במפרץ חיפה (לאחרונה התבשרנו שוב שבז"ן הוא המפעל המזהם ביותר בישראל) ובהמשך סביב פתרון הנדסי אחר, שיתמודד עם השלכות סביבתיות קשות שיצר הפתרון ההנדסי הראשון.

האם יכול בכלל להיווצר מתח סביב ניסיון למצוא פתרון הנדסי? מתברר שכן. פומרנץ מצליח לסחוף את הקוראים בזכות תיאורו הקולח, קצב התפתחות העלילה ותיאורם של אירועים שכל אחד מאיתנו יכול להאמין שאכן התרחשו במציאות. סגנונו הקליל של המחבר, שמשלב בטקסט עקיצות, ציניות והומור, תורם אף הוא לרצונו של הקורא להתמיד בקריאה עד להתבהרות התמונה. חשוב לומר: הפתרון ההנדסי שמתאר פומרנץ אינו פתרון אמיתי, אינו סביר ואינו ישים. גם ההשלכות הסביבתיות הקשות, שהפתרון יצר כביכול, אינן אפשריות, כפי שיודע כל מי שלמד או התעניין במטאורולוגיה. ברור שהמחבר, המצטייר כאיש משכיל ורחב אופקים, מודע לכך. נראה אפוא שבחירתו בסיפור העלילה שילווה את חיבוריו העיוניים נועד להמחיש לקורא מהי חשיבה מחוץ לקופסה ומהי הדרך שעוברים ממציאים מרגע ההמצאה ועד ליישומה בפועל.

החלק העיוני שבספר, דהיינו עשרת החיבורים שבהם שוטח בפנינו המחבר את הגיגיו והתנסויותיו, גדוש אף הוא במידע מעניין בתחומים רבים ומגוונים. פרקי החיבורים מובדלים באופן ברור מפרקי העלילה הן בגופן שבו הם מודפסים והן במספורם (באותיות ולא במספרים). הקורא שאינו יכול לדחות סיפוקים בדרך לפתרון התעלומה יכול אפוא לדלג על החיבורים, לדהור אל הפתרון ואז לחזור אל פרקי החיבורים. אגב, כל אחד מהחיבורים מתחיל ב"תיאום ציפיות", שבו מסביר המחבר לקורא, בין היתר, מה מטרת החיבור.

החיבור הראשון מסביר לנו את ההבדל בין המצאה לתגלית, ומנתח את "ההבחנות הדקות שבין תגלית, המצאה, פיתוח והנדסה טובה". בתיאום הציפיות מביע פומרנץ את תקוותו "שהחיבור יעניין אנשים שלא למדו פילוסופיה ומתעניינים בחדשנות" ומוסיף כי "אולי הוא יעניין גם את אלה מבין חובבי הפילוסופיה של המדע המוכנים לסבול הצעה של תובנות ללא הנמקה מדעית". ואכן, אני יכול להעיד שהחיבור "עשה לי סדר" בשלל המונחים שעלו בו ובקשר ביניהם. יתר על כן, למדתי שהגלגל היה בטבע לפני שהאדם "המציא" אותו (ככדור מתגלגל), ושלמעשה מה שהאדם המציא הוא הציר, שאִפשר את השימושים המוכרים לנו בגלגל ובגלגלי השיניים.

כמה מהחיבורים שעשעו אותי, שכן יכולתי בקלות למצוא אנשים מוכרים שהדברים כאילו נכתבו עליהם. כך היה, לדוגמה, בחיבור על תכונת האגרנות. האם היא מחלת נפש? האם יש הבדל בין אגרנות כפייתית לאגרנות תכליתית? לא יכולתי שלא לחייך למקרא הכתוב, כי אבי נמנע מלזרוק דברים ומאחר שמאז שנשא לאישה את אמי חי שישים שנים באותה דירה, לא הייתה לו הזדמנות לדלל את המאגרים. קשה לדמיין מה מצאנו במחסן, בבוידם ובמדפים הגבוהים כשפינינו את תכולת הבית אחרי מותו. והיו מי שתהו איך היה מקום בדירה הקטנה יחסית לכל "המציאות" הללו. גם החיבור שעוסק באופן ההתמודדות עם אדם שנוהג להשתלט על השיחה בכל מפגש רעים עוררה בי חיוך, כי מיד יכולתי לראות לנגד עיניי כמה דמויות מחוג החברים שלי שבכל מפגש איתם ברור לי קולו (או קולה) של מי יישמע.

שניים מהחיבורים עוסקים בנושאים טכניים גרידא, שייתכן שחלק מהקוראים והקוראות יתקשו להתמודד עמם, ואפשר בהחלט לדלג על קטעים מסוימים ולהמשיך הלאה, בלי שייגרע משהו מחווית הקריאה. ההסברים הטכניים המפורטים אינם קריטיים להבנת העלילה וגם לא להבנת שאר החיבורים שבספר. אז מדוע בכלל הם נכללו בספר? שניהם אישיים מאוד. האחד עוסק בשיטה שהמציא אוריאל חפץ ז"ל (החותן של המחבר) כדי לכבות באר נפט ימית בוערת. השני עוסק בחלקו של המחבר בהמצאת מדפסת התלת-ממד.

חיבורים אחרים עוסקים במגוון רחב של נושאים: יש חיבור הבוחן מה בין כתיבה למען צורך מסוים לכתיבה מתוך צורך מסוים; בחיבור נוסף מסביר המחבר מהי שטחיות והאם יש לה יתרונות בעבודת המהנדס; בחיבור אחר מנסה המחבר לעמוד על מאפייניה של אמירה מעניינת או תובנה. ויש גם חיבור שבו מספר לנו המחבר מה הוא חושב על שאלות דוגמת "מה קורה?", "מה נשמע?" או "מה העניינים?" ("בונים בניינים…") שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים בלי לצפות כלל לתשובה, ומה ההבדל בין "שלום" במלעיל ל"שלום" במלרע.

רגישותו זו של המחבר לענייני לשון באה לידי ביטוי לכל אורך הספר: יש בו מילים מומצאות (לדוגמה – שורות מבולטות), יש הלחמי מילים (לדוגמה – שוֹדאֵדים, היוֹרֶגָע, שולחנוע) ויש משפטים המשחקים על כפל משמעות של מילים (לדוגמה – כשהוא מתאר את תגובתו של ראש הממשלה על הרעיון לנקות את זיהום האוויר ממפרץ חיפה באמצעות רוח, כותב המחבר כי "ראש הממשלה הזכיר בכל הזדמנות שהוא היה הראשון שזיהה שאת העשן במפרץ חיפה יש למגר, ושפתרונות מבוססי רוח תמיד היו קרובים ללבו וללב משפחתו שהיו בה אנשי רוח דגולים"). אפילו בחיבור הסוגר את הספר, מעין אחרית דבר, מפתיע פומרנץ ומנסה להראות לנו שהספר שזה עתה סיימנו לקרוא הוא "ספר מזוין".

למה מתכוון המחבר בצירוף "ספר מזוין" והאם הספר שלפנינו הוא אכן כזה? לא נותר לכם אלא לקרוא אותו ולגלות בעצמכם.

הספר ראה אור בשני שמות שונים. הוא נמכר בסטימצקי בשם הרבה יותר פשוט מאת יצחק פומרנץ, ובצומת ספרים בשם ללא גרשיים מאת פרץ חמונצקי. התוכן של שני הספרים זהה.

"סיפורי משפט – מאחורי הקלעים של פסקי הדין ששינו את פני החברה הישראלית": מה קרה כשמישאל חשין לא הבין את ההבדל בין דיאטת הרזיה לרעב ומחסור

שמו של הספר מעיד על תכניו: אחד עשר פרקים, שאת כל אחד מהם כתבו אנשים שונים שמעורבים בעולם המשפט הישראלי. כל אחד מהפרקים מוקדש לפסק דין משמעותי, ששינה, כדברי הכותרת הראשית, את פני החברה הישראלית. 

הם כולם מעניינים ומאלפים. 

הראשון, "סיפורה של מרים תורג'מן שוורץ: סכסוך שכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי", בוחן את עמדותיה של הציבוריות הישראלית, המחוקק ובתי המשפט, כלפי נשים בזנות. המונח "סכסוך שכנים" המוזכר בכותרת הפרק מופיע כי הסוגייה עלתה לתודעה כשהתעוררה השאלה מה עושים עם מה שמכונה "בית בושת". האם אישה בזנות שגרה בביתה ומקבלת בו גברים מנהלת בית בושת? ואם היא שוכרת חדר ומגיעה אליו רק לשם כך? האם העיסוק בשאלה מרחיק את ההתמקדות "בבעיות האמיתיות, החברתיות והכלכליות, היוצרות את הזנות ומשמרות אותה"? מה מגביר את הצורך של נשים בזנות לקבל סיוע ממי שבעצם מנצלים אותן? האם החוק נגד נשים שמשתמשות בדירות כדי לעסוק בזנות ואכיפתו המוגברת רק פוגעים בנשים, במקום להגן עליהן? "מדינת ישראל של שנות השישים כבר הסתכלה במבט ספקני וביקורתי על האפשרות לשיקום הנשים, והעדיפה את הפללתן," קובעת כותבת המאמר, נעמי לבנקורן, שהדיסרטציה שלה עסקה בפיקוח על זנות וסחר בנשים בתחילת דרכה של מדינת ישראל. לבנקורן מראה כי הניסיון להרתיע באמצעות ענישה של הסרסורים, "בלי שנלוו אליה הצעות לשינויים חברתיים שיקדמו את מעמד האישה", רק מחמיר את הפגיעה בנשים.

בעניין זה יש לציין את פעילותה המבורכת של "׳המכללה׳ HerAcademy 
בית ספר חברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה": מיזם מפעים ומעורר השראה שמפעילים בו הכשרות מקצועיות במגוון תחומים – מרחב לימודי בטוח ונגיש המותאם לכל אחת שמגדירה את עצמה כאישה היוצאת ממעגל הזנות ואלימות, ללא הבדל גזע ודת. 

כותבת המאמר מראה כיצד "תפיסת העולם הבורגנית של השופטים הביאה אותם לראות בזונות מטרד לציבור ולהפלילן" גם אם בדיונים בכנסת הגדירו את הנשים האלה "קורבנות ולא עברייניות."

בפרק השני, "אתא נגד שוורץ: סכסוך השכנים שהחדיר את השיח הכלכלי למשפט הישראלי", עוסק דוד שור, חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, בסכסוך שכנים שהתעורר בין מפעל הטקסטיל אתא לבין דייר שגר בקרבת מקום למפעל, וסבל מהרעש. השתלשלות העניינים שהוא מביא מרתקת: היהירות של בעלי המפעל, עמוס בן גוריון, כן, כן, בנו של ראש הממשלה הראשון, וסירובו להתחשב בבעל הבית השכן, להנמיך את עוצמת הרעש או לחילופין – לקנות ממנו את הבית, כדי שיוכל לעבור משם. מדהימה ממש חוצפתם של בעלי אתא שהסכימו לקנות את הבית, אבל במחיר מופחת משמעותית מערכו, כי… בסמיכות לו מצוי המפעל המרעיש – שלהם!  אז מה חשוב יותר? הנזק שנגרם לאדם פרטי, או הנזק הכלכלי שייגרם לקונצרן שמעסיק אלפי עובדים? ועוד מפעל ש-שומו שמים, מספק מוצרים למשרד הביטחון! 

אחד ההישגים של ההליך המשפטי המדובר היה שהוא "חשף את היעדרם של תקני רעש מחייבים" ואת הצורך בחקיקה משפטית שתציב סייגים מחייבים. 

בפרק השלישי, "שליה נגד רצקובסקי: תעלומה מעולם הפרוצדורה", מראה הכותב, איסי רוזן-צבי, איזו משמעות יכולה להיות ל"תעלומה אזוטרית למדי, שהסתתרה בין שורותין של פסק דין ישן". הכול החל בתאונת דרכים, שבעקבותיה דרשה חברת הביטוח מהנער שנפגע להיפגש עם רופא מטעמה, במרפאה שלו בתל אביב. הנער גר בירושלים ונטען בשמו שהפגיעה הנפשית שלקה בה בעקבות התאונה מקשה עליו לנסוע לתל אביב, ואפילו אם זה יעשה במימון של חברת הביטוח. 

האם סירובו סביר ונעשה "בתום לב"? האם פסק דין שיחייב את חברת הביטוח לוותר לו, ולאפשר לו להיבדק בירושלים, יגרום לנזקים חמורים לכל חברות הביטוח, שכן תובעים יתחילו להתנות תנאים בלתי אפשריים?  

רוזן צבי מראה כיצד בפסק דין קצר ותמציתי, "בהנף קולמוס", הכניס השופט אהרון ברק את "חובת תום הלב" לתוך סדר הדין האזרחי ומעיר כי אותה פרשה מלמדת איך נוצרת דינמיקה רבת משמעות, "שינויים טקטוניים" במשפט, בשל החלטה שנראית תחילה פרוצדורלית ושולית. 

הפרק השלישי, "קניג נגד כהן: טרגדיה משפחתית" שכתבה נילי כהן, כלת פרס ישראל לחקר המשפט וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בולט בין כל הפרקים, שכולם מרתקים ביותר. הפרק נכתב בשלמות ובשאר רוח. הוא מפעים ומרהיב, לא רק בשל הנושא שבו הוא עוסק, אלא גם מכיוון שנילי כהן השכילה לקשר אותו אל עניינים חוץ משפטיים: אל המושג "טרגדיה" כפי שמתאר אותו אריסטו בספרו "הפואטיקה", ולהראות כיצד הם נגלים, או סותרים, גם את הסוגיה המשפטית שבה עסקה. סיפור המעשה התחיל בהתאבדות של אישה צעירה, חרדית, בבית מלון בתל אביב. האישה נטלה איתה גם את חייה של בתה הקטנה, בת השלוש. לפני מותה השאירה האישה בחדר פתקים בכתב ידה שבהם הסבירה בין היתר כי התאבדה בגלל בעלה, ביקשה שלא יגיע להלוויה שלה, ואת רכושה ציוותה לאחיה. היא ביקשה שבעלה "יקבל כמה שפחות". 

האם הפתקים הללו יכולים להיחשב צוואה? מה בכלל "מרכיבי היסוד" שחייבים להופיע בצוואה, כדי שתהיה מסמך חוקי? האם יש "לציית לנורמה שתביא לתוצאה לא צודקת, או להתעלם מהנורמה, להגיע לתוצאה צודקת, אך בכך לפרוע את הסדר הקיים", כלומר – את מה שנקבע בחוק? מה צריך לקבוע, הצדק הפרטי, או הצדק הכללי? והרי לפעמים נוצר "פער בין אמת ליציב".  

בפואטיקה של אריסטו, מציינת נילי כהן, מוצף הקהל בתחושה של חמלה ופחד נוכח גורלו של האדם שעשה מעשה מביש ונענש עליו, ובעקבות זאת נוצר קטרזיס, "זיכוך, במובן של אישורו של הסדר הקיים". במשפט, כך היא מראה, לא תמיד מתאפשר אותו זיכוך. 

הפרקים הבאים עוסקים בשלל סוגיות מרתקות מאוד: "פרשת דנילוביץ" שעסקה בשיוויון זכויות לבני זוג חד מיניים, כתב אותו אייל גרוס, חבר סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ו"אליס מילר נגד משרד הביטחון" שבו מתארת נטע זיו, גם היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באותה אוניברסיטה, לא רק את המאבק שניהלה בשמה של אליס מילר כדי שתוכר זכותה לנסות להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר, אלא גם את ההתלבטות: האם ראוי שהמאבק הפמיניסטי יתנהל דווקא במישור המיליטריסטי? 

"הסיפור של בג"ץ הקיום בכבוד" שכתבו שרון אברהם-ויס ואבישי בניש עוסק בתיקון לחוק הבטחת הכנסה, כלומר – בקיצוץ שבעטיו אנשים הגיעו למצב שבו, התלבטו אם "יצטרכו לוותר על אוכל, תרופות או חוג לילדים", ומראה את הניתוק המזעזע של השופטים, שלא הבינו באמת מה קורה בשטח. אחת הדוגמאות המזעזעות, שלא לומר מבחילות, אפשר לראות בסיפורו של עורך הדין אביגדור פלדמן, שתיאר כיצד כאשר ניסו להסביר לבית המשפט את קשייהם של עניים, סיפרו כדוגמה על מישהי שנאלצת לוותר על גבינה לבנה. "עינו החדה של כבוד השופט המנוח מישאל חשין," סיפר פלדמן, קלטה את הפריט הזה והוא הציע שתסתפק גברת רובינובה בגבינת 3%, "וכאן הגיעה היריקה […] מהשופט חשין שאמר לי, כשהוא מכוון לבטני העגלגלה, 'גם לך לא יזיק לאכול גבינה דלת שומן'".

על כך מעירים הכותבים: "היה משהו קצת סוריאליסטי במעמד הזה. לא היה אפשר להימנע מהמחשבה עד כמה שופטים בבית המשפט העליון, על מעמד המיליֶה החברתי שהם משתייכים אליו, מסוגלים באמת להבין את משמעות הקיצוץ של 600 ש"ח. האם בעבורם גבינה דלת שומן היא סוגיה של דלות ומחסור או עניין של בריאות ותזונה ראויה?"

הפרק "הפרטת בתי הסוהר ופרדוקס הריסון השיפוטי" שכתב אפי מיכאלי הוא סיפור ההצלחה של העותרים שביקש למנוע התחלה של תהליך מסוכן, שבו רצו להפריט את בתי הסוהר, אולי כצעד ראשון לקראת הפרטה של עוד גופים (הצבא? משטרת ישראל?). מחריד לקרוא על הסחבת שנקטה המדינה בתקווה שככל שיחלוף יותר זמן הנזק שייגרם יתרחב, בשל החוזים שהבטיחו ליזמים פיצויים, אם הפרויקט יבוטל. 

בפרק "בג"ץ נגד הום סנטר: המאבק על שוויון מגדרי בשכר" שכתבו אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן מראים איזה משקל יכול להיות למעורבות רגשית של תובעת. במקרה זה – אישה שגילתה פער בשכרה לעומת גבר שעשה עבודה זהה לשלה. אותה תובעת הייתה מוכנה אפילו לוותר על פיצוי כספי לעצמה, ואכן, המעורבות שלה בכל ההליכים הועילה (אם כי פערי השכר בין נשים לגברים עדיין קיימים!) 

בפרק "החוק למניעת הסתננות: סיפוריהם של עורכי הדין ומבקשי המקלט" שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב, מתאר את המאבק למען מי שהמדינה מכנה "מסתננים", והם עצמם רואים בעצמם פליטים. מעניין מאוד לקרוא על הפער בין רצונם הטוב של עורכי הדין לבין חשדנותם של הפליטים, ומרגש לקרוא על ההתארגנות של הפליטים, אנשים שחלק גדול מהם לא השתתפו מעולם בשום מחאה, ובכל זאת התארגנו "ופתאום עשו דבר כזה, בעוצמה אדירה", כשהגיעו לכיכר רבין, "היו שם בוקר שלם עד הצהריים" ואז "התפזרו בשקט מופתי והאחרונים נשארו לנקות את הכיכר. הם פשוט השאירו אותה ללא רבב." מוסיף אחד מעורכי הדין ואומר שכך למדו "להעריך את נחישותם של הפליטים", וכי התרגש "מיכולת הארגון, הסדר והעוצמה" של אותם פליטים. את הפרק הם חותמים במילים "תם ולא נשלם". בניגוד לסוגיות אחרות שמופיעות בספר, "גורלם של מבקשי המקלט בישראל עודו תלוי על בלימה", והכותבים מקווים שאת מקומו של אחד מעורכי הדין הישראלים שעזב את התחום "ימלא בעתיד אחד ממנהיגי הפליטים, המשלים כעת תואר שני בלימודי משפטים". 

הפרק האחרון, שאותו כתבה יופי תירוש, עוסק בהפרדה בין המינים באקדמיה, והוא נושא את השם: "דיווח מן השורות", שכן "הסיפור הזה נכתב בעת ניהול הליכים ממושכים בבג"ץ. האם לימודים אקדמיים בהפרדה הם עניין לגיטימי? מה בעייתי בפרקטיקה הזאת? מה אפשר לעשות כדי למנוע אותה?

כפי שאפשר להיווכח, הפרקים שבספר מסודרים על פי ותק: מה שקרה מזמן ראשון, ומה שעדיין קורה – אחרון. 

"המשפט לא פועל בחלל ריק", מציינת יופי תירוש בדברי הסיכום שלה לפרק שכתבה. אכן, כשקוראים את הספר אפשר להיווכח עד כמה פסקי הדין, גם אלה שנראים במבט ראשון אזוטריים ולא קשורים לחיי היומיום של כולנו, למעשה חשובים ורבי השפעה.

כדאי מאוד לקרוא את הספר כדי ללמוד על כל הסוגיות שהוא מציג בבהירות ובאופן ידידותי, גם לקורא שאינו בקיא בעולם המשפט, החוק והדין. 

האם יש הקשר בין נשק לשירים

יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…

מתי פרידמן, "מי באש – לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים": מה היה במפגש בין הזמר לחיילים?

התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?

אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.

לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: "היה לה אז הלהיט 'תפרוק את הנשק, חייל שלי', רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו."

הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?

ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.

כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.

כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה"ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל "המצרי" הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: "מה, יש כאן חיילות?" הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.

"נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל  שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם", כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה "שעת נעילה", הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן "סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש", והוא מוסיף "אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו."

פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו "שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, 'כמה אני שמח שבאת למלחמה'".

איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו "היה מוכן להקריב אותו", כי "קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד". מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? "אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי".

וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. "כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק"ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים".

למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה"ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, "בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו". רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. "אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: 'פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב', הוא אמר פעם. 'אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'" מציע פרידמן הסבר.

מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: "הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?"

בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי "למצוא" את אח"י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם "אח"י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)". 

לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!

לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, "Lover Lover Lover", כתב במהלך המלחמה.

גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.

רועי הורוביץ "עולם ללא אשמים – יעקב שבתאי בעקבות 'ספר הספרים'": חגיגה!

למי שאוהב את כתיבתו של יעקב שבתאי, הספר שלפנינו הוא חגיגה. רועי הורוביץ, במאי, שחקן, מתרגם וחוקר, מצא אוצר: שלושה מחזות גנוזים של שבתאי, שמובאים כאן לראשונה במלואם, בפרק הרביעי של הספר.

בפרקים המקדימים את המחזות סוקר הורוביץ את כתיבתו של שבתאי, ומתעכב במיוחד על המחזות המוכרים שהופקו ועלו על הבמה, את אחד מהם, "אוכלים", המשיך תיאטרון החאן להעלות מאז 2011, ועד לאחרונה.

הפרק החמישי מכיל סיכום ומסקנות, וגם הוא מאלף.

שלושת המחזות שהתגלו, כמו גם "כתר בראש" ו"אוכלים" המוכרים, שואבים את השראתם ממקורות מקראיים. הורוביץ מיטיב לשאול כמה שאלות שמתעוררות בעקבות עיסוקו של שבתאי החילוני בתנ"ך דווקא, ואז גם משיב עליהן באופן מרתק.

הזיקה של שבתאי אל התנ"ך עניינה גם אחרים שכתבו על שבתאי. כך למשל  אליעזר שביד "רואה התעקשות זו על עיסוק בתנ"ך כאקט שתכליתו לשמר רציפות של זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום עצמי רצוף". גרשון שקד ראה בשבתאי "חילוני רליגיוזי" ויצחק אוורבוך אורפז  כינה אותו "צליין חילוני", מושג שטבע אורפז ופיתח אותו במסה שבה, כדברי השופטים של פרס ישראל שהוענק לאורפז, כתב על "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הורוביץ מראה כיצד "מחזאות התנ"ך" של שבתאי "חושפת דפוס עקבי, שבו משמש המקרא כעין אבן-בוחן, רפרנט מוסרי בכל הנוגע לענייני שלטון ומדינה," וכיצד ההשתנות שהתחוללה בציבוריות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 קוממה את שבתאי והכעיסה אותו. "אני מאוד נבהל מהפרצוף של הברוטליזציה, של הוולגריזציה, של אי-הנאורות ושנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ, והיא הפכה להיות חלק מה'בון-טון' של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על העתיד של הארץ. אני חושב שזה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה", מצטט הורוביץ דברים שאמר שבתאי ב-1981, זמן קצר לפני שהלך לעולמו בטרם עת, כשהיה רק בן 47. לא קשה לדמיין מה היה אומר אילו חי כיום והיה עד להקצנה הגוברת של התהליכים המפחידים והממדאיגים שהיה עד להם כבר בסוף שנות ה-70.

שבתאי החילוני חש שהתנ"ך "הוא שלנו כמו שהוא שלכם", כלומר – שגם לחילונים כמוהו יש זכות עליו, וכשעיבד את סיפורי התנ"ך התכוון להאיר את המציאות הישראלית בהווה.

הייתה לו תוכנית שאפתנית, כפי שהתגלה ברשימות שנמצאו בעזבונו. הוא תכנן לכתוב מחזות מתוך שלל של סיפורים מהמקרא, ביניהם קיווה להמחיז את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא; את בראשית – או גן עדן; את נוח; את יעקב ועשיו, ועוד סיפורים רבים אחרים. מתוך הרשימה מימש רק חמישה: את פרשת מרד אבשלום בדוד, במחזה "כתר בראש", את סיפור אחאב, איזבל וכרם נבות במחזה "אוכלים",  ובשלושת המחזות שהתגלו לאחרונה – את סיפור מלכות זמרי (מלכים א') במחזה "מלכות", את פרשת דוד ובת שבע במחזה "אהבה", ואת רצח איש-בושת, במחזה "עסקים".

אנחנו רואים אם כן שאחת הדמויות החביבות עליו הייתה זאת של דוד המלך, אותו מלך אהוב כל כך, שעד היום זוכרים אותו (די אם נזכר במילות הפזמון "דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים…"). האם היה באמת דוד ראוי לכל האהבה הזאת? ואולי היה בעיקר מין פעיל יחסי ציבור מיומן שידע "למכור" את עצמו לא רק לאנשי ההווה, אלא גם לדורות העתידיים?

כך למשל גורס ציטוט המובא בספר שלפנינו, מתוך הספר לקרוא סיפור מקראי מאת י' אמית, כי את סיפור הנער העמלקי שהרג את שאול (שמואל ב' פרק א'): אפשר לפרש כך: "דוד כלל לא רצה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו להבהיר שלא במי ששירת את משיח ה' מדובר, אלא בבוזז עלוב שרצה לזכות ברווחי מלחמה. נראה שדוד פשוט היה מרוצה מכך שהעמלקי לקח על עצמו את האחריות להריגת שאול, ולכן הזדרז לומר לו: 'פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה" (פסוק 15). כך התאפשר לו לבנות לעצמו תדמית של מי שעושה צדק היסטורי ונוקם את דמו השפוך של מלך ישראל, תדמית של מי שאינו מעוניין בקצו של שאול אלא כואב את מותו… התנהגותו של דוד מתגלה כדפוס חוזר ושיטתי המבטא את מה שיקר לדוד יותר מכל – תדמיתו".

הרעיון העלה על דעתי את ההצגה "ספר דוד המלך" שהעלה תיאטרון גשר. המחזה מבוסס על ספר מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני, והוא חותר תחת המיתוס המפואר של דוד.

במחזה "כתר בראש" דוד זקן ומוחלש ובת שבע, אמו של שלמה, שולטת בו ומאלצת אותו לבחור בבנה כיורשו. במחזה "אהבה" הוא מציג את השניים בתחילת דרכם: את הניאוף, שהוא החטא הקטן, הראשון, שהוביל אל החטא הגדול, "המעשה המביש", על פי הפואטיקה של אריסטו: רצח אוריה החיתי. שבתאי מראה את הנכלוליות והעוצמה השלטונית. מעניין לקרוא מונולוג שבסופו של דבר בחר לא להכניס למחזה, את הקטע מצאו בעיזבונו, ובו ממשיל אליקים הכהן את מותו של נבות להדלקת גפרור: "הלוא כשמדליקים גפרור… אני מדבר על גפרור אחד, בודד, אלמוני (או פלמוני)… אנחנו עושים מעשה של אי-צדק משווע לגבי אותו גפרור אלמוני (אנחנו מעוללים עוולה נוראה לאותו גפרור אלמוני). מה חטאו ומה פישעו (שדווקא אותו הדליקו)? מדוע יישרף (חי)? מה לו ולמדורה או לאבוקה?… לא הייתי מציע לאף אחד עם רגש מוסרי לבטל את טענת הגפרור האלמוני הזה. אבל אם נתרחק מעט ונראה את המדורה,שהודלקה באמצעות אותו גפרור חף מפשע, והיא מפיצה אור וחום ומבשלת (ומבשלת ומטגנת ומרתיחה מים) – הכל מקבל פנים אחרות.
האם גם עכשיו, לאור המדורה הזאת, היה מישהו מציע לא להדליק את הגפרור האלמוני ולהניח ליושבי הבית לקפוא מקור בחשיכה או למות מרעב?… אולי יש כזה?… מצטער, לא אני!… אני אומר: יישרף הגפרור ותודלק המדורה ותחמם את יושבי הבית למען יחיו וייהנו ויהללו את שם ה', כי לא המתים יהללו-יה'".

איזו כתיבה וירטואוזית מרהיבה! כמה ציניות!  אי אפשר, כמובן, לא לחשוב על "אשרי הגפרור" של חנה סנש, ועל ההיפוך במשמעות שיש אצל שבתאי. סנש כתבה בדם לבה, ובעצם חזתה בשירה את מותה. שבתאי מציב אותנו כשופטים לדברים שאומר מי ששש להקריב לא את עצמו, אלא את זולתו, את אותו גפרור אלמוני, שהוא קושר לו כתרי תהילה מפוקפקת שלא היה מאחל לעצמו.

מאחר ששבתאי מניח לקורא או לצופה לבחון את חוסר המוסריות של מה שמתרחש לפניו, נפקד כמעט במחזותיו מקומם של הנביאים, ואם הם מופיעים, כמו במחזה "כתר בראש" אין בהם שום תועלת: הם יודעים רק להפריח ססמאות שאין מאחוריהן דבר. אנחנו אלה שמצופה מהם להבין, לנתח ולהסיק מסקנות על אודות מעשיהם של פושעים שכמו איזבל מוצאים לעצמם צידוקים שונים: "חף מפשע זה מצב זמני שלא כדאי לסמוך עליו…" היא אומרת למשל, אחרי שרצחה, גזלה ורחצה בניקיון כפיה.

מעניינות מאוד האנקדוטות הרבות מחייו של שבתאי, שבהן משתף אותנו הורוביץ, למרבה השמחה. למשל – כיצד כעס שבתאי על הפרשנות של הבמאי אילן רונן למחזה "אוכלים". שבתאי תיעב את ההצחקות ואת ההילולה הקרקסית והליצנית ב"הפנינג הבידורי" שנקט אילן רונן. רונן נעלב ממנו, וכמעט נוצר ביניהם נתק, עד שחנוך לוין זימן אליו את השניים וניסה לפשר ביניהם. ביציאה מביתו, כך העיד אילן רונן לימים, אמר לו שבתאי "אילן, איזה חארות שנינו, הא?". שבתאי הבין אמנם שבתיאטרון היצירה משתנה בלי הרף, ואפילו נהנה, כך סיפר, להגיע ערב ערב כדי לראות במו עינייו את הניואנסים הרבים בעבודתם של השחקנים, ועם זאת הסכסוך עם אילן רונן לא היה ראשון. קדם לו כעסו של שבתאי על האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה": שבתאי הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה (ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה…), וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.

האנקדוטות הללו אינן רכילותיות, כי כל אחת מהן שופכת אור על דמותו ועל פועלו של יעקב שבתאי. הורוביץ "משתמש" אפילו בציון העובדה שהיה לשבתאי סיפור אהבה מחוץ לנישואין, עם המפיקה דליה גוטמן (בתם המשותפת, נועה שבתאי, שאותה כמעט לא הכיר, כי הלך לעולמו עוד לפני שמלאו לה שנה, אף עשתה סרט עליו, ובכך ניסתה להכיר אותו) ומעיר שכאשר שבתאי כתב על "ניאופיו" של דוד המלך, היה לו ידע אישי שקשור בתופעה…

המחזות החדשים שמובאים בספר בשלמותם הם מתנה מיוחדת. מעניין מאוד לראות את האפשרויות החלופיות הרבות שנשארו בכתב היד. כך למשל במחזה "עסקים" אחת הדמויות, רכב, מגיבה "(אחרי היסוס): לא. (//כן!)".  שבתאי היה ידוע בכך  שהרבה להציג חלופות רבות, עד כדי כך שאפילו התלבט בין "לא" ו"כן"!

הספר כולו משמח מאוד.


שתי הערות עריכה קלות בשולי הדברים: פירוש המילה "למצער" אינו למרבה הצער, אלא "לפחות, לכל הפחות". לפיכך טעות לכתוב שהביוגרפיה של שבתאי "קצרה למצער"… 

הביטוי "נמנה על" במשמעות של "להיות חלק מתוך…" כפי שהוא מופיע בכמה מקומות בספר, שגוי. צריך להיות "נמנה עם". 

מתוך אתר האקדמיה העברית:

הפועל מָנָה פירושו 'סָפַר', ונִמְנָה פירושו 'נספר'. נמנֶה עם (בהווה) פירושו אפוא 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל איתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על מצוי אף הוא במקורות, אלא שמשמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו. למשל: "בני חבורה שנמנו על הפסח – אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו, ואם לאו לא יאכלו" (תוספתא פסחים ז, ו). על פי זה אפשר למצוא בעברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים, ניסוחים כגון "הפועלים נמנים על ההסתדרות" (היום היינו אומרים "חברים בהסתדרות"), "נמניתי על סדרת ההצגות" (כלומר: "נעשיתי מנוי על סדרת ההצגות", "עשיתי מינוי על סדרת ההצגות").

שלומית עוזיאל, "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית": מניין הגיעה המילה שמוזינג?

מפעים להיווכח עד כמה מרתק, משעשע ומחכים יכול להיות ספר העוסק בסוגיות הקשורות בלשון, וליתר דיוק – בעיקר בלשון העברית. אכן, הוא צופן שלל הפתעות, שכל אחת מעניינת יותר מקודמתה, ומגוון הנושאים העולים בו נרחב ועשיר.

שמות הפרקים יכולים להעיד על תוכנם: "מאיפה אמרת שאת – על מקורות מילים", "תיבות האוצר: על מקורות של מטבעות לשון וביטויים", "העברית מדברת עם חברות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית", "מי נתן לך רישיון – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית", "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", "הכוח שמאחורי הכס: מחשבות על עריכה", "לשם ובחזרה: ענייני תרגום", ולבסוף – "מה השפה אומרת עלינו?"

שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע". הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן.

עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות. למשל, כשהיא מראה כיצד, ומסבירה מדוע, יש למילה "למפרע" משמעות כפולה וסותרת! : "1. מראש. 2. לאחר מעשה", היא מוסיפה, "לך תשתמש במילה כזאת כדי לכתוב חוזה". כשהיא מספרת על המילה האנגלית defenstration היא מבארת "שפירושה זריקה של מישהו או משהו מהחלון", ותמהה: "אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכה מילה כזו? זה קורה אצלכם הרבה?"

כל אחד מהפרקים ותתי הפרקים מכיל הפתעות ומתנות קטנות לקורא. חשבתם למשל על כך שהמילה "לאבק" אוחזת בשתי משמעויות מנוגדות, כמו גם המילה "לקלס"? מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן? "עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל". מעניין!

בהקשר דומה מביאה עוזיאל ביטויים שגורים בפינו: "לשאת עול": אם כי עול "כבר אינו אביזר שמופיע בחיינו", או "לא תחסום שור בדישו", אם כי נראה שאף אחד מאתנו לא ראה מימיו שור דש… 

שאלה: מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה; 'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים china! ברור! הכול מתחבר…!)

זוכרים את המילה "מהפך"? היא מופיעה בתת הפרק "גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים", ומסתבר שחיים יבין לא היה הראשון שיצר מילה. גם המילה defenstration, למשל, נוצרה "בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618"! 

שמחתי מאוד לפגוש בספר מכרים. למשל, את הבלשן גיא דויטשר, שמספרו ("הנפלא", לדבריה, וכמה שאני מסכימה!) גלגולי לשון היא מצטטת, ומראה כמוהו איך מטפורות הן המקור של כל מושג מופשט. בדיון על כך היא מראה כיצד ממש בימינו הולכת ונוצרת מטפורה חדשה שנהפכת למילת היחס "מול": לא עוד מצביעה על מיקום במרחב, אלא "ברובד הלשוני הדיבורי היא משמשת במשמעות המופשטת עוד יותר של שיתוף פעולה בין גופים נפרדים". 

שמחתי במיוחד בפרק שבו עוזיאל דנה בצירוף מוכר מאוד באנגלית: olive skin. מאז ומתמיד תמהתי מה פירוש שם התואר, ולמה בעצם מתכוונים דוברי האנגלית כשהם משתמשים בו. עור בצבע זית? כלומר – ירקרק? מי ראה אי פעם בני אדם שזהו גון עורם? לא כך מציירים חוצנים? עד כדי כך תהיתי, שבדקתי בגוגל איך בעצם נראה צבע עור כזה… בדיון שעוזיאל עורכת על הצירוף היא מראה שאני צודקת: לדוברי עברית הצירוף מוזר, ולכן יש לשקול את תרגומו לעברית: בהחלט לא "עור בצבע זית".  

אהבתי במיוחד את הדוגמאות לשמות שזכו למשמעות הפוכה מזאת שהייתה להם במקור: "'לוליטה' למשל הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית". בדיוק כך!

נהניתי במיוחד מתת הפרק שבו עוקבת עוזיאל אחרי המסע המשעשע של מילה מעברית וחזרה אליה. זה הולך כך: המילה העברית "שמועות" התגלגלה ליידיש כ"שמועס", כלומר –  פטפוט, וברבים –  "שמועסן". משם היא חדרה לאנגלית האמריקנית: כ-"shmooze", כלומר פטפוט, ובעיקר כזה שנועד לשמר קשרים מקצועיים. והנה המילה "סגרה מעגל וחזרה אל העברית. במעבר מהאנגלית לעברית שמרה 'שמוז' רק על המשמעות הספציפית יותר של שיחה למטרת נטוורקינג, וצורתה משקפת את התחנות שעברה: בדרך כלל היא מופיעה עם הסימוית האנגלית ing-  –  כלומר לא 'שמוז', אלא 'שמוזינג'". 

מסען של השמועות בדרכן אל השמוזינג הוא רק דוגמה אחת מיני רבות בספר מרתק ומומלץ מאוד. 

האומנם "אילוף הסוררת"?

"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים. 

לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת. 

מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב. 

התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת". 

 

על קוראים שעיוורים לניואנסים בכתיבתה של סופרת

כל תמונה הבנויה על המשחק של מרקם חזותי של סוגים של אדום על גבי אדום תהיה תמונה אשר לא תופיע על האקרן [בטלוויזיה]. היא תלך לאיבוד. במקומה על האקרן יופיע תרגומה האוטומטי של תמונה זאת, אשר יראה שדה חלק של אדום אחיד. ושדה חלק של אדום אחיד זהו סיפור בעל תוכן שונה לחלוטין, אשר הפואנטה שהייתה בתמונה המקורית איננה קיימת בו עוד

זה יהיה תוכן שונה בערך כמו במקום המשפט "השבוע שחלף כָּלל יום שבת גשום" לשמוע: "השבוע שחלף כלל יום שבת". זה יהיה סיפור אחר, אשר הפואנטה המקורית הלכה בו לאיבוד. ומה תַּמַהּ אם כאשר כל מה שיקלוט הקורא שלנו יהיה "השבוע שחלף כלל יום שבת", תגובתו על כך תהיה: זהו סיפור אינפנטילי, אבל בואו נאמר לה שהיא ביטאה זאת בצורה יפה.

עמליה כהנא כרמון, "להיות אישה סופרת": עונג צרוף!

איזה עונג צרוף מסיבות שבע המסות שכתבה עמליה כהנא כרמון! כמה שהן מרתקות, מעוררות מחשבה, משעשעות! 

את הראשונה שבהן, "להיות אישה סופרת", כתבה כהנא כרמון ב-1983 ואת האחרונה, "מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות", ב-1996.

בכולן היא מפתחת את אותו רעיון, אבל עושה זאת בכל פעם באופן קצת שונה. בסיס טיעונה הוא שנשים כותבות מודרות מהקנון של הספרות העברית, "מתבזבזות על הצדדי", שכן הספרות העברית היא לאומית, ודורשת מעצמה לבטא את "האני הקולקטיבי". זוהי תפיסה "הרואה את הספרות העברית כזירת המעשה הלאומי, או לפחות אספקלריה לו". את הכתיבה של ספרות יפה אפשר לטענתה להשוות לתפילה. ומאחר שביהדות התפילה נעשית בציבור, וזאת "תפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך הכול תחינתו האישית של היחיד השרוי במצוקה", ומאחר שהתפילה בציבור מתקיימת בבית הכנסת, שם נשים "אמורות לשבת למעלה, ביציע, בנבדל", נגזר על נשים שכותבות בעברית לספר על מה שנחשב שולי. "כל העובר על הגבר הישראלי בחייו, הוא העשייה המרכזית, עשייה שמדברת גם בעדה של האישה, הנמצאת שם, באיזושהי עזרת נשים שברוח. ואילו כל מה שאישה זאת עשויה לעשות שם, באותה עזרת נשים שברוח, יהיה עשייה צדדית, הנלווית לעיקר," וזאת, בין היתר כי "כשם שנבצר מאישה להיות רב, כך נבצר מסופרת להיות שליח הציבור העובר לפני התיבה." 

האם סופרות ישראליות רוצות בכלל להיות במקום שבו הן מבטאות את המעשה הלאומי? 

בקטע משעשע לועגת עמליה כהנא כרמון לדברים שאמר פעם חיים באר (ועושה זאת באירוניה דקיקה אבל מושחזת היטב). היא מצטטת את דבריו לפיהם הוא מפנטז שיום אחד "יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת", והיא מוסיפה וקובעת: "אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי היאידאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה." והיא מוסיפה: "הן היו רואות אותו כצמצום חמור של הפנים השונות של יצירתן".  והרי, היא אומרת, "אם ניקח את מלחמה ושלום לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפולין'". אגב כך היא מעירה כי התרגשותה מעגנון ויזהר אינה "נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל'", ומוסיפה בסוגריים: "את 'עת הזמיר' [של חיים באר] לא קראתי". איזו קטילה אלגנטית, בחמש מילים…

האם אפשר להסיק שרק סופרות שכותבות עברית בישראל מודרות מהקאנון? לא ולא. (מעניין אגב, להשוות את תפישתה עם זאת של מאיה ערד, בספרה האחרון, קנאת סופרות, המוקדש ברובו לעניין הקאנון וההתקבלות אליו). 

דווקא במסות הראשונות מסבירה כהנא כרמון את הקשיים שאתם נאלצת כל סופרת להתמודד. במסה הראשונה, למשל, היא מדמה את הכתיבה הגברית לתנועה של דג או דולפין: ייצורים שיש להם צורה הידרודינמית שמאפשרת להם לנוע במים בזריזות ובקלילות. לנשים, לעומת זאת, יש צורה של מדוזה. תנועתן במים שונה. האם המדוזה רשאית לספר על חוויותיה, מנקודת מבטה? סופרות רבות, היא מסבירה, מתאמצות לאמץ את השקפת החיים האחרת, הזרה להן. הן בעצם "מתחפשות לדג", או – מדברות "במבטא זר" (כדי לבאר את הנקודה משתמשת כהנא כרמון בדוגמה אחרת, מבדחת, שעליה סיפר שייקה אופיר. כשהתקבל להבימה היה בטוח שעליו להתחיל לדבר במבטא רוסי, וכך, היא אומרת, חשות סופרות: הן צריכות לאמץ מבטא שאתו יתאימו למקום שאליו הגיעו). 

האם, היא שואלת, יש באמת "אסכולה נשית" בכתיבה? והרי יש "גברים שהם עוד יותר ענוגים, יותר מופנמים, או יותר מסולסלים במלמלות, או יותר כותבים בנעלי בית וגלגלים בשערות, או יותר עצבניים, או יותר אינני יודעת מה הכול יש". אבל גבר שכותב כך – שכתיבתו קאמרית, למשל (למשל – קפקא! מה היה קורה, היא תוהה, אילו אחותו הדמיונית, פרנצ'סקה קפקא, הייתה כותבת את יצירותיו? איך היו מכנים אותן? כמובן: "כתיבה מינורית. אישה חיה בבועה"…) זוכה לתהילה ולתשואות. 

כהנא כרמון זכתה גם היא לתהילה ולתשואות. ובכל זאת חשה, כך אפשר להיווכח, שכתיבה של אישה נמצאת מחוץ לטווח השמיעה של הקהל הרחב (של קוראים גברים? והרי רוב הקוראים כיום הם קוראות, ובמסה האחרונה בספר היא מייחדת את דעתה על עולם הספרות הישראלי של אמצע שנות ה-90). היא מדברת על "שירת העטלפים" שקולם נמצא מחוץ לתדר השמיעה של בני האדם. 

יש, כאמור, רעיונות שחוזרים לאורך המסות, ובכל זאת כל אחת מהן מרתקת ומאלפת בדרכה. הנה הציטוט של הקטע שמובא על כריכת הספר:

"ואתם יודעים כיצד זה כשלא אוהבים אותך. פתאום זוכרים לך אז שאתה יהודי, וכל המגרעות שבדרך כלל מיוחסות ליהודים, פתאום כולן שלך. כך גם כאן. ברגע שהנשיות שלה נמצאת לוקה בחסר, הכול מותר לגביה. דמה מותר. ואז, אם היא צעירה ויפה, ברור כי כל הכתיבה הזאת אצלה היא רק תרגילים קוֹקֶטיים שקופים וגנדרנות. כי בחורה יפה, מה פתאום היא צריכה לכתוב. ואם היא לא צעירה ולא יפה, הנטייה תהיה לומר שאולי מפני שהיא לא צעירה ולא יפה היא צריכה לכתוב. ותראו, אין לה חוש הומור: היא לא מצטרפת לבדיחות עליה. הבעיה של הסופרת, אם כך, כנראה נעוצה בתכנים אשר על אודותיהם היא מנסה לדבר. בעולמה של הסיפורת העברית, אלה הם עדיין תכנים הסמויים מן העין". 

לואי-פרדינן סלין, "זמלווייס – האיש שזעק אמת": מרהיב!

בנעורי המוקדמים קראתי את הספר זעקת האימהות מאת מורטון תומפסון, שהותיר בי חותם בל ימחה. הרומן, שראה אור בעברית בהוצאת עידית (מהדורת לאשה), בתחילת שנות ה-50 הוקדש לשנים שבהם נאבק הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְוַויְיס בממסד הרפואי ובעמיתיו. היה זה ספר עב כרס, 520 עמודים אורכו, שכולו הוקדש לשנים המעטות שבהן פעל זֶמֶלְוַויְיס בבית חולים בווינה, וניסה להציל יולדות שרבות מהן מתו בעקבות מה שכינו "קדחת יולדות".  

"זאת מחלה שמקורה בחלב. תראה בה מחלה שמוח האדם לא מצא לה תרופה. ולעולם לא תמצא תרופה", מסביר בזעקת האמהות מנהל החולים לזֶמֶלְוַויְיס, שביקש מהרופאים לחטא את ידיהם. הוא הבין שהיולדות מתות כי הרופאים שמטפלים בהן עוסקים גם בניתוחי גוויות ומעבירים "חלקיקי ריקבון" לגופן של הנשים, ובכך גורמים למותן. בזיכרוני נחקק פרט שקראתי לפני עשרות שנים: גאוותם של רופאים בסינריהם המטונפים ממוגלה ומכתמי דם נושנים, שהעידו, כך הם האמינו, על מומחיותם וניסיונם הרב. למי שגדל בעידן שבו חיטוי הוא דרישה ראשונה ובסיסית מרופאים ומכל מי שמטפל בחולים, התמונה נראית דמיונית ומחרידה.

הכרתי, אם כן, את זֶמֶלְוַויְיס, לפחות את דמותו הבדיונית-למעשה, שכן מורטון תומפסון לא כתב ביוגרפיה אלא יצירה פיקטיבית, שניזונה מהמציאות, אבל נוספו אליה פרטים שראה בעיני רוחו.

את הספר שלפנינו, שנקרא בפשטות זֶמֶלְוַויְיס כתב הסופר הדגול השנוי במחלוקת פרדינן סלין. שנוי במחלוקת כי – כמו שמסופר באחרית הדבר שאותו כתבה מתרגמת הספר מצרפתית רמה איילון – בתקופת מלחמת העולם השנייה כתב סלין "הגיגי גזענות ושנאה" נגד היהודים. "קריאות ההסתה האנטישמיות שלו נגד יהודים מחרידות באלימותן". 

הידיעה על גזענותו של הסופר אמורה אמנם להעיב על הקריאה, אבל הספר שלפנינו כתוב בשאר רוח וגדולה שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. הכתיבה מופלאה, ומרוממת את הנפש, ולכן מוטב להניח לה, לידיעה, שהכותב היה אנטישמי, ופשוט לקרוא את זֶמֶלְוַויְיס שלו, שהוא יצירת מופת.

הספר דקיק, רק 85 עמודים, בלי אחרית הדבר המיוחדת למהדורה העברית. למרבה הפליאה הוא נכתב כדיסרטציה של סלין, והיה עבודת הגמר שכתב לטובת הדוקטורט שלו ברפואה. מדהים (וגם מרנין!) לחשוב שיצירה כזאת יכלה פעם לשמש תחליף למחקר מדעי מובהק!

לכאורה מדובר במחקר, אבל כפי שרמה איילון מראה באחרית הדבר, לא כל מה שכתב סלין נאמן למציאות, ועם זאת הכול אמיתי לחלוטין. כך למשל הוא מתאר כיצד בערוב ימיו הקצרים – זֶמֶלְוַויְיס מת כשהיה רק בן 47! – נטרפה עליו דעתו, והוא התפרץ אל אולם שבו סטודנטים לרפואה ניתחו גופה, התנפל על הגופה, חיתך בה ואז בעצמו, והפצע שהזדהם הביא למותו.

במציאות דעתו של זֶמֶלְוַויְיס אמנם נטרפה, אבל נראה שהסיפור הססגוני כל כך על התאבדותו לכאורה לא קרה באמת. מה שהביא למותו היה אמנם פצע שהזדהם, אבל לא כזה שגרם לעצמו בהירואיות מטורפת: המטפלים בבית החולים לחולי נפש שבו אושפז בכפייה פצעו אותו כנראה, אחרי שטיפלו בו בברוטליות, וכך הביאו למותו.

המוות האמיתי עצוב כל כך, ובעצם מתאים לסיפור חייו של מי שסלין לא מהסס לכנותו גאון.

מדהים, מחריד, מזעזע, מעורר פלצות, קוצר הראות של האנשים שסירבו להקשיב לו. שבזו לו וזלזלו בו. "עבור זֶמֶלְוַויְיס, כמו עבור חלוצים רבים אחרים, ודאי היה קשה מנשוא להיכנע לגחמותיה של הטיפשות, בייחוד כשבידך תגלית מרעישה כל כך, מכרעת כל כך לעתיד האנושות כמו זו שהוכחה מדי יום בחדרי היולדות של קליין." והנה, "בבית החולים הכללי של וינה, היכן שהיה כה פשוט להשיג את כל ההוכחות הנדרשות, לא זכתה תגדליתו של זֶמֶלְוַויְיס לתשואות שניתן היה לצפות להן. נהפוך הוא". שכן "משרתי הציבור הנכבדים הללו היו לא רק עיוורים, למרבה הצער. הם היו בה בעת קולניים ושקרנים, ומעל לכול מטומטמים וזדוניים".

מי לא היה משתגע במקום זֶמֶלְוַויְיס, שהבין כמה פשוט להציל חיים של נשים רבות (כמעט כולן יולדות עניות ומוחלשות שלא יכלו להרשות לעצמן להיעזר במיילדת ביתית), וראה כיצד מתנגדים לאזהרותיו ואפילו מתנכלים לו: רופאים העמידו פנים שהם שוטפים את הידיים, אבל לא עשו זאת, רק כדי שהנתונים "יוכיחו" שדרכו של זֶמֶלְוַויְיס מוטעית! 

קשה לשאת את אי הצדק המשווע. את הידיעה שזֶמֶלְוַויְיס מת בלי שידע שהעולם הכיר בסופו של דבר בצדקתו. 

ועם זאת, הספר שלפנינו מרומם את הנפש. כי גם סלין גאון בדרכו. יש לו יכולת מופלאה לנסח אמיתות: "מעולם לא העיבה על המצפון האנושי חרפה ברורה כל כך, מעולם הוא לא הגיע לשפל כזה, כמו בתיעוב שהופנה כלפי זֶמֶלְוַויְיס במהלך אותם חודשים של 1849".

יפי כתיבתו של סלין זוהר מהעמודים הראשונים, שבהם הוא "מסכם" את רוח התקופה שבה נולד זֶמֶלְוַויְיס, גדל ופעל. למשל, המהפכה הצרפתית ומרחץ הדמים שנלווה אליה:

"כשהם התיזו את ראשו [של המלך] ניתזה לאוויר תחושה חדשה: שוויוןכולם כעסו, זעמם השתולל. בקרב ההמונים רצח אדם הוא בגדר פעילות יומיומית, אבל לפחות בצרפת, רצח מלך נחשב לדבר חדש. הם הרהיבו עוז. איש לא רצה לומר זאת, אבל החיה הייתה בקרבנו, למרגלות בתי הדין, בדגלים המתנופפים מהגיליוטינה פעורת הלוע. היה צריך לספק לה תעסוקה. החיה רצתה לדעת כמה אצילים שווה המלך. החיה, כך הסתבר, בעלת שאר רוח. והצעת המחיר בבית המטבחיים נסקה לגבהים מסחררים. בתחילה הם הרגו בשם התבונה, למען עקרונות שטרם הוגדרו. הטובים ביותר גייסו את מלוא כישרונם על מנת לאחד בין רצח לצדק. זה לא צלח כל כך. זה לא צלח בכלל. אבל אחרי הכול, מה זה משנה? ההמון רצה בהרס, ודי היה בכך. כשם שהאוהב מלטף תחילה את חלקת הבשר שבו הוא חושק ומדמה שידבק בנדריו לאורך זמן רב עד אשר, על כורחו, הוא נחפז הלאה... כך ביקשה אירופה להטביע בתוך זימה מחרידה את מאות השנים שכוננו אותה. היא השתוקקה לכך אפילו מהר יותר מכפי ששיערה".  

איזו כתיבה מרהיבה! 

הפסקה המצוטטת מסתיימת כך: "לא מומלץ להרגיז את ההמון המשולהב, לא יותר משכדאי להרגיז אריות מורעבים". היא אינה קשורה ישירות לחייו ועבודתו של זמלווייס, אבל היא מהדהדת את מציאות ה"לינצ'ים" ברחובות שאנו עדים להם כאן, בישראל, בימים האחרונים. אז מה השתנה? 

 

 

Louis-Ferdinand Céline Semmelweis

תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון

מדוע לא לוותר?

אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים,  אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר? 

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

מנחם קייזר: "ביזה: סיפור-חיים על רכוש משפחתי ואוצר נאצי": מה זכויותיהם של פליטים מדור שלישי?

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure

בשלב מסוים, לקראת סופו של הספר המרתק הזה, תוהה המחבר, מנחם קייזר, אם בחר בסוגה הנכונה. האם, הוא שואל את עצמו, מוטב היה לי אילו בחרתי בפיקשן? אילו כתבתי רומן, ולא את סיפור המעשה האותנטי על מה שעבר עלי ועל האנשים שחקרתי, על קורותיי וקורותיהם? בְּרומן, הוא אומר לעצמו, הייתי יכול להיכנס אל דמותו של הסבא שלי שלא הכרתי, ובעצם, הייתי ממציא סבא שהייתי רוצה להכיר, אותו ואת העבר שלו. "אלה מין כיסופים אל הכיסופים: אני רוצה להיות מסוגל להתאבל עליו," הוא כותב, ואז גם מגיע אל שורש העניין בספר שלו, שנקרא "ביזה" – במקור: Plunder: "הסיפורים שלנו אינם הרחבה של הסיפורים של הסבים שלנו, אינם ההמשך שלהם. אנחנו לא ממשיכים את הסיפורים שלהם; אנחנו פועלים על פיהם, מקדשים ובוזזים."

השימוש במילה ביזה בהקשר של מנחם קייזר והסבא שלא הכיר מרתק ובעיקר – מפתיע. שהרי הספר, כך כולנו מבינים מלכתחילה, הוא על ביזה אחרת לגמרי: ביזת יהודי פולין (ולא רק פולין, כמובן!) שנרצחו ורכושם הוחרם, הולאם, נלקח – נבזז! ועל קרובי המשפחה המעטים (יחסית למספר העצום של היהודים שנרצחו, גם אם מדובר בכמה אלפים) שמגיעים מדי שנה לפולין. עד כדי כך שבקרב הפולנים נוצר מעין מיתוס, אולי מוטב לומר – נוצרה אימה מפני אותם יהודים, שרוצים לחזור ולנשל את הפולנים מבתיהם: "כל אזכור של המילים 'רכוש', ו'מלחמה' ויהודי' מפעיל אזעקת אזהרה".  מעניין בהקשר זה להיזכר בשני ספרים: האחד, ספר עיון, המיליון השביעי, של תום שגב, שבו דן המחבר בשאלת הפיצויים לניצולי השואה ומראה כי בעצם הגרמנים יצאו "בזול", אם מביאים בחשבון את כל הרכוש הרב שבזזו, והאחר הוא ספרה המצויר (והנפלא!) של רותו מודן הנכס העוסק בדיוק בסוגיה הזאת: חשדנותם של פולנים כלפי יהודים (ישראלים, במקרה של הנכס) שמגיעים לפולין כדי להשיב לעצמם רכוש שהפולנים כבר התרגלו לבעלותם עליו, מנסים לגאול את הרכוש שאמור להיות שלהם, הם יורשיו החוקיים, אם רק יצליחו להוכיח זאת. "הצאצאים הללו נוסעים רחוק מאוד כדי לחקור, לחפור, להעיף מבט, לגעת בסיפור", וכך עשה גם מנחם קייזר, שהתחיל את המסע שלו כחמש שנים לפני שפרסם את הספר. נודע לו שבניין מסוים בעיר הפולנית סוסנוביץ שבשלזיה אמור למעשה להגיע לידי הוריו, דודתו ודודו. הוא פותח במסע ארוך ומפותל, בניסיון לקבל לידיו את הבניין.

תחילה עליו להוכיח שהיורשים, ההורים של אביו ושל דודיו, מתו. אלמלא מתו כבר היו אמורים להיות בני יותר ממאה. הדעת נותנת שגם אם לא מתו בשל גילם, נספו בשואה. אבל מסתבר שההוכחה אינה פשוטה כל כך. בית המשפט הפולני פוסק שמאחר שאין ראיות לכך שנפטרו, אי אפשר להכריז עליהם כעל מתים. רק כעבור זמן רב נודע לקייזר שיש בפולין שתי קטגוריות למוות: כאלה שאפשר "להצהיר על מותם", וכאלה ש"מוכרים כמתים". לפיכך, על פי החוק הפולני, גם מי שמתו יכולים לא להיחשב מתים.

נפתולי הביורוקרטיה הפולנית הם בסופו של דבר רק פן צדדי בסיפורו של קייזר, שכן במהלך חקירותיו ומאמציו הוא נתקל בסיפורים אחרים, מרתקים ומחרידים, ואפילו מגלה קרוב משפחה רחוק שעל קיומו לא ידע.

"תיירי-הזיכרון מנסים למצוא רוחות רפאים ולשוחח אתן", הוא כותב, ובעצם זה גם מה שהוא עושה, ואינו יכול שלא לתהות: האם סבו היה מרוצה בכלל מהקשר המחודש שיצר נכדו עם פולין? מהחיפוש אחרי הצדק, הרכוש, ההכרה בעוול?

"טמון כאן דיסוננס מהדהד: מצד אחד, הסבא שלך איבד את כל בני משפחתו. מצד שני, סיפורו אינו יוצא דופן. הוא כמעט קלישאה".

הוא מגלה את עולמם של ציידי אוצרות פולנים, שנוהגים לחפור באדמה ולחפש מקומות מסתור, מחילות ומנהרות, כדי למצוא שם את מה שהשאירו אחריהם הרוצחים והנרצחים, הגרמנים והיהודים. רובם מחפשים זהב שהוטמן שם לדעתם, אבל במהלך החיפושים הקדחתניים, שאצל רבים מהם נהפכו לתחביב ולעיסוק מעניין בשעות הפנאי, שנעשה בחברותא, מתוך טיפוח של חיי חברה, הווי, מפגשי "קומזיץ" לעת ערב, שתייה משותפת והרבה צחוקים, הם שוכחים דבר חשוב: "אי אפשר לנתק בין האוצרות שהותירו הנאצים לבין הברוטליות של הנאצים. העניין הוא – על מה שמים את הדגש. וכאן, בפולין החלופית [זאת של מחפשי האוצרות], הממוקמת לכאורה בשלזיה, הדגש הוא על רכבות מיתולוגיות, מחילות מסתוריות, חומרים סקסיים ומלהיבים. היהודים – אלה שחפרו את המחילות, אלה שמהם נגנב מרבית הזהב (בין אם היה שם באמת ובין אם לאו), היו אבסטרקטיים וחסרי חשיבות".

אלא אם יכלו לתרום במשהו לחיפושים אחרי האוצרות הקיימים או המדומיינים.

כי כשהוא מתקרב אל מחפשי האוצרות מתברר לו לפתע ולגמרי במקרה שאחת הדמויות הנערצות עליהם נושא את שם המשפחה שלו עצמו. האיש, אברהם קייזר, כך הוא מגלה לתדהמתו, הוא קרוב משפחה שלו. אברהם קייזר כתב ספר על מה שעבר עליו במחנות הריכוז השונים שבהם שהה, וסיפר בו בין היתר על המקומות שבהם הטמין פתקים שכתב בסתר במחנות הריכוז השונים שבהם עבר.

אברהם קייזר איבד את אשתו ואת בנו. הוא ביקש לספר על הזוועות, על האובדן, וכיצד ניצל. ספרו ראה אור בעברית ב-1952, אבל איש לא שם לב אליו בישראל. בפולין לעומת זאת אברהם קייזר מפורסם ונערץ, אבל לא בגלל מה שהיה חשוב לו לספר, אלא רק מכיוון שציידי האוצרות נעזרים בספר שלו בחיפושיהם.

איזו אירוניה מרה!

המעקב אחרי קורות חייו של קייזר מרתק. מחפשי האוצרות הפולנים מתעקשים לומר שמחבר הספר שלפנינו (למעשה – אחיינו מדרגה שלישית של אברהם קייזר), הוא נכדו של האיש הנערץ עליהם. מנחם מגלה כיצד אברהם ניצל (אלמנה גרמנייה הסכימה להסתיר אותו), ומנסה להבין מה קרה לו אחרי כן. כל גילוי של סוד מעורר מסתורין חדש, וכל שאלה שמוצאת תשובה רק מעוררת שאלה חדשה, מסקרנת ועצובה יותר מקודמתה.

שאלת ה"ביזה" אינה מרפה. לאורך כמה דפים דן המחבר עם עצמו ומתלבט: האם מוסרי לתבוע בעלות על הבניין שהיה שייך לסבו? מה עם הדיירים שגרים שם? נכון, הם לא אשמים, אבל מה אתו? מה עם היורש החוקי? הוא אשם? הרי אלמלא פרצה המלחמה, אלמלא סולק סבו מביתו ונרצח, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להטיל ספק בזכויות של יורשיו, נכון?

לשלל הטיעונים שהוא עצמו מעלה, למשל: הרי היו אז כל כך הרבה פליטים שאיבדו את בתיהם, הוא משיב בדיאלוג פנימי מרתק – שאלות ותשובות, תהיות ומענים, דיאלוג שמעורר כמובן בקוראת הישראלית שאלות אחרות, מכאיבות לא פחות: מה על הפליטים של כאן? אלה שאיבדו את בתיהם? אלה שנסו, או הונסו, שברחו, או הוברחו, אלה שממשיכים לטפח געגועים מדור שלישי למקומות ולבתים שלא גרו בהם מעולם? מה עליהם? האם תשובותיו הנחרצות של מנחם קייזר מהדהדות את התשובות שאנחנו רוצים להשמיע לעצמנו? לא פשוט. לא פשוט בכלל. שהרי בסופו של דבר, כולנו פליטים, או צאצאי פליטים.

הספר מעניין ומעורר מחשבות. משפט אחד מתוכו ממשיך להדהד בתודעתי: It is remarkable how long an act of violence can echo, כלומר: "מדהים כמה זמן ממשיך להדהד מעשה אָלים".

מאחר שהספר ראה אור באנגלית במרס 2021, הוא טרם תורגם לעברית (לפיכך את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי). מעניין לראות אם מישהו בישראל  יחליט להוציא אותו לאור בעברית.

קראתי אותו, כדרכי, בקינדל. כמה לחיצות כפתור והוא זמין לקריאה. מומלץ!

"את צריכה לדעת!"

הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים. 

הוא יכול גם שלא לסיים משפטים, להשאיר רמזים תלויים באוויר. כך ניתנים הדברים לכל פירוש שהוא, מועדים לכל אי־הבנה. לעתים הוא שולח מסרים מעורפלים ומסרב להבהיר. החותנת מבקשת מחתנה שירות פעוט כלשהו: 

"לא, זה בלתי אפשרי!"
"למה?"
"את צריכה לדעת!"
"לא, אני לא מבינה."
"אז תתאמצי יותר!" 

אף שהדברים רוויים בתוקפנות, הם נאמרים בנימה רגילה, שקטה, כמעט נינוחה. כך מנטרלים את הקורבן, והוא חש שהוא מגיב "לא לעניין". לנוכח רמיזות כאלה הגיוני שינסה לפשפש במעשיו ולראות היכן שגה, ולבסוף יקבל על עצמו את האשמה למתרחש, אם עדיין לא התפרץ והפך את הסכסוך לגלוי. האסטרטגיה הזאת נכשלת רק לעתים נדירות ביותר, שהרי אין אדם שאין לו רגשי אשמה שאפשר לעורר, אלא אם כן הוא עצמו פרוורטי. 

הרמיזות המערערות אינן מנוסחות בבהירות. אֵם אומרת לבתה, שאינה מצליחה להיכנס להיריון: "תקשיבי, אני מטפלת בילדים שלי כמו שאני רוצה, ואת תטפלי בשלך כמו שאת רוצה!" אילו חשה אחר כך צער והתנצלה, היה אפשר לחשוב שנכשלה בלשונה, אבל אמירתה היא אבן קטנה שהושלכה, עם רבות אחרות, ללא כל לבטים או חרטה. 

תכסיס מילולי נוסף שמאפיין את הפרוורטיים הוא השימוש בשפה טכנית, מופשטת, דוגמטית, כדי לגרור את האחר לתחומים שבהם אין הוא מבין דבר. אין הוא מעז לבקש הסברים שמא יוצג כמטומטם. 

השיח הקר, שכול-כולו תיאוריה, מונע מן האחר לחשוב ולהגיב. הפרוורטי, שנוקט נימה ידענית ולמדנית, יוצר את הרושם שהוא יודע, גם כשהוא מדבר שטויות. הוא מרשים את קהל מאזיניו בלמדנותו השטחית באמצעות שימוש חסר מובן במלים טכניות. הקורבן יאמר אחר־כך: "הוא עבד עלי, אני לא מבין למה לא הגבתי!"

הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים. 


La violance perverse au quotidien
Marie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

פיטר גילבי | אסף רומאנו: "פעימה וקו, רופא וצייר משוחחים על רפואה, אמנות, חיים": חוויה מאלפת ומופלאה

לעתים נדירות מזדמנת חוויה מפעימה בעוצמות שמעניק ספרם של שניים: הרופא, פיטר גילבי, והאמן, אסף רומאנו. 

פיטר ואסף כתבו ביחד, בשיתוף פעולה מפרה והדדי, שיחות שבהן הם חושפים את עולמם הפנימי, האישי והמקצועי, ומפליגים מתוך עצמם אל עולם של מחשבות ורעיונות מרתקים ומעוררי השראה. 

כל פרק נפתח בתמונה הנוגעת במכנה משותף של השניים: רפרודוקציה של יצירת אמנות שעיסוקה בענייני רפואה. כך למשל הציור הראשון נקרא "גזר דין מוות", רואים בו רופא ופציינט שזה עתה התבשר כי מחלתו חשוכת מרפא.

מדהים ומופלא לקרוא את מחשבותיו של הצייר. לשים לב אתו לכל הדקויות שהוא רואה בציור, וללמוד ממנו משהו על היכולת לשאוב משמעות ותוכן מהפרטים שלא כל אחד יודע לשים אליהם לב.

משם ממשיכים אל דבריו של הרופא, שמשתף את חברו, ואותנו הקוראים, בכל מיני סוגיות הקשורות בעולמו המקצועי. מה מרגיש רופא שצריך לבשר לחולה שלו שהוא נוטה למות? איך הוא מתמודד עם הכורח לעשות זאת? מה קורה כשהבשורה נמסרת בהיסח הדעת, באדישות? "אם לא נעשה זאת באופן ראוי, החולים ובני משפחותיהם לא יסלחו לנו. לעומת זאת, אם נדע לעשות זאת נכון, הם לא ישכחו אותנו". אכן, פיטר משתף אותנו באירוע מחייו (לכל אורך הספר שניהם מרבים לספר על עצמם בכנות נוגעת ללב ובאומץ ראוי להערכה): כיצד נודע לאשתו שבתם חירשת. קלינאית תקשורת חסרת אחריות עברה ליד אשתו ואמרה לה, כלאחר יד, שהילדה אינה שומעת מאומה. "בשורת החירשות נמסרה לאשתי באופן בוטה, בעמידה, במסדרון מכון השמיעה בבית החולים, ללא כל הכנה וללא תמיכה רגשית". פיטר הפיק מכך, כמובן, את הלקח כרופא. התובנות שהוא מגיע אליהן בעקבות ההתבוננות בתמונה רבות, והוא מעשיר בהן גם אותנו. למשל, הוא מספר על ההתקדמות ברפואה שחלה מאז 1908, כשציירו את התמונה. "אני תוהה מה הייתה הבשורה המרה", הוא כותב, ומדגיש: "זהו העידן שלפני האנטיביוטיקה," ומסביר עד כמה קטלניות היו מחלות רבות שהאנושות למדה להתגבר עליהן מאז. הוא מספר שמתעורר בו רצון "לספר מעט על הרפואה של אותם הימים", שלא דמתה בכלל לרפואה של היום. הנתונים שהוא מציין מסמרי שיער. למשל, "תמותת התינוקות המדווחת באנגליה הייתה ב-1909 163 תינוקות לכל אלף לידות", לעומת 3.5 לכל אלף לידות כיום. 

הדיאלוג בין הצייר לרופא מתנהל כדו שיח. שאלות ששואל האחד מעוררות שאלות נוספות אצל האחר, וכולן מעניינות ביותר. השניים ממריאים אל אינספור תובנות, שכל אחת מהן מרתקת ומחכימה יותר מקודמתה. התמונה "מתנתו של גויה" מעוררת למשל מחשבות על אמפתיה: איך רופא יכול להביע אותה? האם אפשר להקביל בין צופה ביצירת אמנות לבין רופא המשוחח עם מטופל? מה חווה אסף רומאנו עצמו, כשנפצע בתאונת דרכים? האם החוויה העוצמתית שחש הייתה חוץ גופית? איך אפשר לקשר אותה לטיפול בסמי הזיה? האם יש סתירה בלתי נמנעת בין מדע לדת, ואיך "אמונה בניסים מתיישבת עם ספקנות מדעית," שהרי ספקנות היא "חלק ממהותו" של המדע? ואולי אמונה דווקא מועילה לריפוי? פיטר מספר על השפעתן המפתיעה של תרופות דֶּמֶה – פלסבו – ומספר אפילו (במבוכה) כיצד הזריק פעם מים לחולה שהתלונן על כאבים עזים, וכיצד אותו חולה נרגע ונרדם, כי האמין שקיבל משכך כאבים…

אחד הפרקים הנוגעים ללב במיוחד נוגע במותה של כרמיאל, אשתו של אסף, שחלתה בסרטן השד, וזכתה לטיפולו המסור של פיטר, חברם של אסף וכרמיאל, ושל רופא נוסף, שכנם ביישוב הקהילתי שבו הם גרים. מכאיב, ומעורר השראה, התיאור המדוקדק, המדויק, שכולל פרטי פרטים על גסיסתה של כרמיאל, על החסד שזכתה לו בשל האהבה הרבה שבה עטפו אותה בני משפחתה, ילדיה, בעלה, אחותה, שכנותיה, וכמובן גם שני הרופאים. 

אחת השאלות המפרות ששואל הרופא את הצייר היא "מה יש ב'איך' של הציור […] שמושך את העין ואת הלב?" ואסף פותח בכך ש"זאת אולי השאלה, בה' הידיעה, של כל מי שיוצר אמנות", ואז מנסח תשובה מרתקת ומעוררת מחשבות, בין היתר:  "אנחנו רוצים וצריכים יותר […] ואמנות מאפשרת חוויה שבה ה'יותר' נגיש ואפשרי." בהמשך הוא מסביר ש"נושא אינו קובע את איכות הציור", ותוהה: "אולי אישיותו של הצייר היא הקובעת?"

דומה כי בשאלה הרטורית הזאת ביטא אסף את גדולתו של הספר שלפנינו: אישיותם הכובשת של שני הכותבים. המפגש אתם ביחד, ועם כל אחד מהם בנפרד, מזמן לנו חוויה מופלאה. 

 

במה מצטיין האדם הפרוורטי?

אם יש דבר שהפרוורטי הנרקיסי מצטיין בו במיוחד הרי זו יכולתו לסכסך, לעורר יריבויות וקנאות. לשם כך הוא יכול להשתמש או באמירות מסויגות: "אתה לא חושב שמשפחת… היא כך וכך?" אפשר גם לגלות לאחד מה אמר עליו האחר: "אחיך אמר לי שהוא חושב שלא היית בסדר", או ליצור יריבות באמצעות שקרים.

אין לפרוורטי עונג גדול יותר מהצלחתו לגרום לאדם שלישי לבצע את מלאכת ההרס. הוא עצמו רק צופה במאבק, שמחליש את השניים ומחזק את יכולת השליטה שלו.

במקום העבודה משמשות לכך רכילויות והשמצות, רמיזות מובלעות, זכויות יתר שמוקנות לעובד מסוים על חשבון האחר, העדפות שמשתנות ללא הרף. אפשר גם להפריח שמועות, שיחלחלו ויפגעו בקורבן בלי שיוכל לאתר את מקורן.

במערכת יחסים זוגית אפשר לזרוע ספקות באמצעות רמיזות ואי אמירות ולטפח קנאה, ובדרך זו לענות את האחר ולשמר את תלותו. קנאתו (jealousy) תעלה בו ספקות מתמידים, והיא שונה מצרות העין (envy), שפועלת כידוע בדרכים אחרות.

את עלילת מחזהו של שייקספיר "אותלו" מניעה קנאה שזרע  אדם אחד ובאחר. אותלו אינו קנאי מטבעו, ודמותו במחזה אצילה ונדיבה – אדם שאינו נוטה להאמין בקלות בקיומו של רוע אצל האחר. הוא אינו נוקם ונוטר, ואף אינו אלים. רק תמרוניו היעילים של יאגו מעוררים את קנאתו. תחילה מסרב האומלל להאמין כי אשתו בוגדת בו. הוא בוטח בה, ממש כשם שהוא בוטח ביאגו. באחד המונולוגים מצהיר יאגו כי הוא אוהב לעשות את הרע פשוט מאהבת הרע. אחר כך הוא מודה כי טוהר המידות, האצילות, "יופיו היומיומי" של אדם הגון כקאסיו, או טהרתה של דסדמונה, מרגיזים ומגרים אותו להרוס את הטוהר, את היופי. הוא מפיק הנאה חושנית מן השפְלוּת, להוט  לרקום מזימות, ובשל פיקחותו סופו להצליח.

La violance perverse au quotidienMarie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

אסתר עיני, "קול דממה דקה": סיפורם של המורים אסתר עיני ובעלה, הנווט השבוי מנחם עיני

אסתר עיני הייתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתה ו', בבית הספר "בית אור" בקדרון. היא הייתה מורה אהובה ומעשירה. עד היום אני זוכרת את המשפט הפומבי הכיתתי להורדוס שאסתר יזמה, ומינתה אותי לתפקיד הקשה מכולם: זה של הסנגורית, ואיך ביקשה ממני להגיע בשעות אחרי הצהריים אל ביתה, בשיכון המשפחות בתל נוף, כדי שנחשוב ביחד על נקודות שאותן אציג למחרת בפני השופטים. לא שכחתי גם את הקונצרט שארגנה לילדי שיכון המשפחות – ניגנו ביחד את סימפונית הצעצועים של מוצרט (או של היידן? הדעות חלוקות), ובידי הופקדה החלילית, שייצגה את הקוקייה. אני זוכרת את ההתרגשות החגיגית שהתלוותה לכל העשייה שהיא יזמה.

אסתר הייתה אז כנראה כבת 22, אבל נראתה לי כמובן מבוגרת, ליתר דיוק, במונחים של הילדה בת האחת עשרה שהייתי – זקנה ממש… 

הנה שתינו כאן בתצלום מאותה שנה, מורה ותלמידה (אני בקדמת התצלום, בצד ימין). 

השבוע נודע לי שאסתר עיני כתבה ספר על מה שעבר עליה ועל בעלה, הנווט מנחם עיני, במשך ארבעים החודשים שהיה שבוי במצרים. אין לדעת אם הייתי קוראת את הספר אלמלא הקשר ההוא בינינו, שהתקיים לפני 60 שנה כמעט (האומנם? הכיצד?…), אם כי בהיותי מקושרת אל חיל האוויר בקשרים רבים ומגוונים: ילדה שגדלה בבסיס חיל האוויר, פקידת מבצעים בחצרים, קצינה בבור של חיל האוויר, וגם, בשלב מסוים וזמני – נשואה לטייס – ייתכן שהסיפור היה מעניין אותי גם אלמלא הייתה לי היכרות מסוימת עם אסתר.

ייאמר לשבחה של הכותבת שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות, את הקשיים שאתם התמודדו היא ובעלה השבוי, אם כי, כפי שאפשר לצפות, מוקד העניין שלה בספר הוא הקושי שלה עצמה. "גם אני אומללה", היא כותבת על הימים הראשונים, כשנודע לה שבעלה שבוי, "אבל אני לא יכולה להגיד מילה", שהרי בעלה חי, בניגוד לטייס שמואל חץ שהיה אתו באותו מטוס, באותה גיחה, ונהרג, כנראה מכיוון שלא הספיק לנטוש. (המטוס הופל כי הורו לצוותים לא לתמרן באוויר, אלא לסמוך לחלוטין על מכשיר אמריקני ללוחמה אלקטרונית, שהיה אמור להסיט את הטיל המצרי, אבל בכלל לא פעל).

אני לא יודעת אם נכתבו עוד ספרים כאלה, שחושפים בכנות וביושר לא רק את הגעגועים, החלומות, התקוות והייאוש, אלא גם את הצדדים ה"אפלים" בחייה של אישה שבעלה רחוק ממנה, ואין לדעת מתי ישוב. 

איך למשל התמודדה עם הצרכים הגופניים שנאלצה להתעלם מהם? היא מסבירה שהקשר הגופני לא חסר לה, אם כי היא מעידה על מקרים שבהם חיזרו אחריה גברים, ואפילו על מקרה אחד שבו חשה משיכה אל מישהו, אבל לא מימשה את המשיכה, בניגוד לנשות שבויים אחרות, וגם על כך היא מספרת, שניהלו קשרי אהבים כשהבעל שלהן היה שבוי (ומספרת גם על האיסור החמור שאסרו בחיל האוויר על נשות שבויים אחרים לספר על כך לבעליהן, שמא תגיע השמועה אל הנבגדים).   

היא לא חוסכת מאתנו את מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקה גם אחרי שבעלה חזר מהשבי. "'למה הוא לא מפרגן?' זעק לו לבי", היא מספרת, כשהרגישה שבעלה לא מוכן לשמוע שבחים על תפקודה בשנים שנעדר מהבית, ומסרב "לוותר" על תפקיד הסובל והגיבור הראשי. איך ייתכן שמבחינתו "אני רק גרגיר" היא תוהה כאובה, ושואלת את עצמה "באמת הכול יותר חשוב מאתנו?" התפיסה מהאגדות שלפיה צפוי סוף טוב בלתי נמנע "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתאימה מן הסתם רק לאגדות. במציאות כשבני זוג נאלצים לנהל את חייהם המשותפים במשך שלוש שנים וחצי במכתבים בלבד, כשיש להם רק זיכרונות ותקוות, כשהפנטזיה על האיחוד עולה באופן בלתי נמנע על מה שהמציאות מאפשרת, אי אפשר שלא תהיה גם אכזבה. אסתר עיני מספרת גם עליה בלי חשש ובלי מורא. 

הספר עניין אותי בזכות האומץ שבו נכתב. סיפור השבי של מנחם עיני מוכר בין היתר בזכות אחד ה"מבצעים" המשותפים שיזמו כמה מהשבויים ששוכנו ביחד בכלא המצרי: הם תרגמו להנאתם את ההוביט של ג', ר, ר טולקין. התרגום שלהם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. 

עם כל זאת, יש לומר ביושר: עריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את כתב היד. יש בו לא מעט חזרות: כמה פעמים אפשר למשל לקרוא על כך שבני הזוג נהגו לשתות את הקפה שלהם על מדרגות הכניסה לביתם, אחרי שכל אחד מהם הכין לעצמו את הקפה, כפי שהוא אוהב? ספרתי לפחות שלוש חזרות על פרט שאינו חשוב במיוחד כשלעצמו. 

אסיים בכל זאת, כמו שהספר מסתיים, בנימה אופטימית: טוב לדעת שבני הזוג למדו שוב לחיות ביחד, שהם יישרו את ההדורים ואפילו הולידו בת נוספת על השתיים שכבר היו להם כשעיני נפל בשבי. 

והנה עוד סיפור מפתיע ומרגש לסיום: אסתר מספרת שלבקשתו של בעלה היא פנתה בשלב מסוים אל הטכניון, שהעניק למנחם עיני כתב הסמכה רשמי וספרי לימוד מתאימים, שכן הוא עסק בשביו בהוראה של עמיתיו, ורצה "שיוכר כל מה שהוא מלמד", וכך "היו שבויים שנבחנו לתעודת בגרות ובהגיעם לארץ המשיכו לימודים באוניברסיטה". כמו כן, "שניים מתלמידיו התקבלו לטכניון עם שובם לארץ, לשנת הלימודים השנייה, וגם סיימו בהצלחה. והיו שקיבלו תעודת סיום של כיתה ח'".

מסתבר שלא רק אני זכיתי במורה טובה, ששם משפחתה עיני… 

 

הטרדה נפשית, מארי פרנס הירגוין: מדוע דוחף האדם הפרוורטי את קורבנו לפעול נגדו

הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ"רע", והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש. 

אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: "מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!" אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש. 

מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו. 

הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.

La violance perverse au quotidienMarie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

אלנה פרנטה, "המצאות מזדמנות": סערות נפש או אדוות מנומסות?

בינואר 2018 החלה הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה לכתוב טור שבועי בעיתון "הגארדיאן". היוזמה לטורים הללו באה ממערכת העיתון: הם פנו אל פרנטה והציעו לה את הפרויקט. היא, כדבריה בהקדמה, חששה ופחדה, אבל החליטה להיעתר להצעה, בתנאי שהם אלה שישלחו אליה "שורת שאלות" שעל כל אחת מהן תשיב, "בגבולות המקום המוקצב", וכן שההתנסות המשותפת לא תימשך יותר משנה.

הספר שלפנינו הוא אוסף הטורים שכתבה, והוא מסודר כרונולוגית, החל ב-20 בינואר 2018, ועד הטור האחרון, שהתפרסם ב-12 בינואר 2019.

מפתיע להיווכח עד כמה קורקטיים הטורים שכתבה פרנטה. מי שמכיר ואוהב את ספריה, ובראשם את הרביעייה הנפוליטנית,  על כל עוצמותיה ופיתוליה הרגשיים עזי ההבעה, אינו יכול שלא לחוש פליאה לנוכח מתינותם של הטורים. אכן, באחד מהם כותבת פרנטה על סימני הקריאה, ומסבירה כי  זה סימן הפיסוק שהכי פחות מוצא חן בעיניה. "הוא מעלה על הדעת שרביט פיקוד, אובליסק יומרני, מוצג פאלי". היא מספרת שכמו שבחיי היומיום היא משתדלת לעולם לא להרים את הקול, כי, "גם התלהבות, גם זעם, גם כאב" היא מנסה "לבטא בטונים מאופקים", וזאת משום שהיא "פוחדת מהפרזות" שלה ושל אחרים. עד כדי כך, שהיא מעידה: "לפעמים צוחקים ממני. אומרים: האם את רוצה עולם בלי קריאות שמחה, סבל, זעם שנאה?" ומשיבה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. […] הייתי רוצה שבכל הפלנטה לא תהיה עוד סיבה לצעוק".

אכן, היא לא צועקת. על כל אחת מהשאלות (מעניין היה לצטט אותן בראש כל פרק, אבל הן לא מופיעות, ומסקרן לנחש מה היו) היא משיבה באיפוק ובשליטה, בנימה שקטה ומעודנת. האפקט המצטבר הוא, בסופו של דבר, קצת משעמם. אין המראות. אין הפתעות. אין עוצמות.

מעניין שבטור מה-3 בפברואר, 2018, אחד הראשונים בספר, טור שנושא את השם "לנהל יומן", היא מסבירה שהכתיבה ביומן נטעה בה את התחושה "שבכתיבה אין טעם להתאפק". בחיי היומיום שלה כנערה הייתה, כך היא מעידה, ביישנית ונבוכה, אבל ביומן, כך היא מגלה לנו, הרשתה לעצמה לכתוב "במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר מילים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל פה".

האם בכתיבת הטורים שלפנינו נקטה את אותה גישה? לא בטוח, אם כי בכל אחד מהם מצאתי שורה או רעיון ראויים לציון. הנה כמה מהם:

בטור "לאומיות לשונית" כותבת פרנטה, "להיות איטלקייה מתמצה לדידי בעובדה שאני מדברת וכותבת בשפה האיטלקית", ומדגישה שזהו "האופן היחיד שבו אני מוכנה לייחס לעצמי לאומיות. יתר האופנים לא מוצאים חן בעיני או מפחידים אותי, בייחוד כשהם הופכים לנציונליזם, לשוביניזם, לאימפריאליזם, ועושים שימוש נואל בשפה כדי להתבצר בטיפוח פוריזם מיותר וכה בלתי אפשרי, או כדי לכפות את השפה באמצעות שררה כלכלית או בעזרת כלי נשק". אי אפשר שלא להחליף את המילה "איטלקית" במילה "עברית", ולהזדהות עם כל מה שכתוב.

הטור "השם האמיתי היחיד" משעשע, שכן הוא עוסק ביצירה "מעשה ידיו של צייר לא ידוע בן המאה השבע עשרה". מאחר שאלנה פרנטה מוכרת כמי שזהותה האמיתית אינה ידועה, שכן היא מסתתרת מאחורי פסבדונים, מעניין לקרוא מה עמדתה בעניין. היא מיטיבה להסביר כיצד אפשר לזהות את היוצר גם בלי לדעת מה שמו "באמת": "המונח 'לא ידוע' תמיד מצא חן בעיני, מאז נערותי. הוא משמיע שכל מה שבכוחי לדעת על הדמות שציירה את הציור הזה הוא היצירה שלנוכח עיני. אני מוצאת בכך הזדמנות טובה. היא מאפשרת לי להתמסר לתוצאה של מחווה יצירתית בלי כחל וסרק. איני צריכה להעסיק את עצמי בשום שם גדול או קטן. לפני אך ורק הקומפוזיציה של אדם שאזר את כוח ההמצאה שלו, ובעודו דוחה אלף אפשרויות אחרות למלא בהן את זמנו, נאבק בחומר הגולמי של הצבעים כדי להניח על המשטח הזה – מתוך כל המסורת שעמדה מאחוריו, ועם מלוא היכולת שהיה מסוגל לה, בעודו שוכח אפילו את עצמו". נראה שפרנטה רוצה שכך נקרא את יצירותיה. אותן עצמן, בלי קשר לזהות היוצרת. לא רק רוצה, אלא גם, בעצם, מאלצת אותנו לנהוג כך.

בטור "חברות ומכרים" בוחנת פרנטה את ההבדלים שיש בין אהבה, סקס וחברות. היא חותמת אותו במסקנה שלפיה "כשם שהאהבות הגדולות נדירות, ואילו המאהבים רבים מאוד, כך גם נדירים החברים, ואילו המכרים, שאיתם אפשר להיכנס למיטה מזמן לזמן, רבים מאוד".

כל אלה דוגמאות שאפשר להיווכח מהן עד כמה דבריה של פרנטה לאורך הספר מעניינים במידה מסוימת, אבל לא הופכים את הקרביים בתובנות חדשות ולא צפויות. לא סערות נפש גדולות, אלא אדוות קלות, מנומסות.

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון

חדשות בְּמבול: האמנם חשוב להתעדכן?

אין בי דחף להרגיש שאני מעודכנת בכל מה שקורה בעולם. בנעורי העפתי מבט רק באי־אלה כותרות של העיתון וצפיתי בשידור החדשות רק לעתים. העניין הגובר בפוליטיקה, שהתפרץ אצלי סביב גיל עשרים, הוא שדחף אותי לצבור חדשות. נראה לי שעד לאותו רגע חייתי בפיזור דעת, ועלה בי פחד שאחיה את חיי מבלי אפילו להבחין באסונות, בזוועות שסביבי. חששתי להפוך לאדם שטחי, משתף פעולה לא מדעת, ספוג אשמה של אי-ידיעה. וכך הכרחתי את עצמי לקרוא עיתונים, ומאחר שזה נראה לי לא מספיק, עברתי לספרים של היסטוריה בת-זמננו, סוציולוגיה, פילוסופיה. הייתה תקופה שחרגתי מטבעי, חדלתי אפילו לקרוא רומנים; הדבר הצטייר לי כזמן שנגזל מן הצורך לחוות את התקופה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. אבל לא עשיתי חיל; זה היה תמיד כאילו נכנסתי לאולם קולנוע לאחר שהסרט כבר התחיל, והתאמצתי להתמצא. היכן הוא הטוב, היכן הוא הרע? מי צודק, מי לא-צודק? מי מפרש עובדות, ומי מסלפן? מאמץ שלא נגמר; אדרבה, היום נראה לי קשה עוד יותר מבעבר לנסות להבין איך פועל העולם כדי שלא נצטרך לגלות, בדיעבד, שבהיסח הדעת שיתפנו פעולה עם החלאות של המין האנושי. הגשם הבלתי פוסק של החדשות אינו מסייע, לא מסייעים הספרים, לא מסייעים הניסוחים הסוציולוגיים המתחדשים תדיר, המפליאים לפשט את המציאות. אדרבה, עושה רושם שמערכת המידע, בצורתה המודפסת והאלקטרונית, כופה היום על האזרחים מין כאוס אינפורמטיבי, מצב שבו ככל שמתרבה המידע מתרבה הבלבול. 

Elena Ferrante L'invenzione occasionale

תרגמה מאיטלקית: רמה איילון