כבר משמו הארוך והמפורט של הספר אפשר להבין עליו משהו: שהוא שופע, גדוש, עולה על גדותיו.
דבורית שרגל, שבמשך עשר שנים (מ־2005 עד 2015) כתבה מדי יום בבלוג התוסס שלה "וולווט אנדרגראונד" (תחילה באנונימיות, רק כעבור שנה הזדהתה), העבירה את מוקד התעניינותה ועשייתה אל דמותה של אנה ריבקין־בריק, הצלמת היהודייה ילידת רוסיה שחיה בשוודיה, לשם הגיעה בנעוריה, ב־1915.
ריבקין־בריק נודעת בעיקר בזכות סדרת ספרי "ילדי העולם" שצילמה. את חלקם הגדול של הטקסטים כתבה הסופרת אסטריד לינדגרן, מי שכתבה את ספר הילדים הנודע בילבי בת גרב, ואת הגרסאות בעברית כתבה לאה גולדברג.
שרגל יצרה סדרה של סרטים דוקומנטריים, הראשון שבהם הוקרן ב־2014. היא תיארה בהם את חיפושיה האינטנסיביים אחרי הילדים גיבורי סדרת הספרים "ילדי העולם", שריבקין־בריק צילמה.
ועכשיו התיעוד הזה רואה אור גם בספר שופע צילומים: של דמויות, מכתבים, דימויים חזותיים רבים לאינספור: 406 עמודים ובהם, אני משערת, עשרות, אולי מאות, צילומים.
שרגל פותחת את ספרה בתיאור המפגש הראשון שלה עם אנה ריבקין־בריק, ליתר דיוק, עם ספרה אלה־קרי הילדה מלפלנד. מה שהיא מתארת מוכר לי היטב, וכנראה שלא רק לי, אלא לכל הילדים בני העשורים הראשונים במחצית השנייה של המאה העשרים. בנות ובנים כאחת (שאלתי את בן זוגי: כן! כמובן שהוא זוכר את הספרים הללו, והיטב!).
כמו דבורית שרגל, כמו כל הילדים האחרים, בני גילנו וצעירים מאתנו (שרגל צעירה ממני), גם אני הוקסמתי מאלה קרי ומנוריקו סאן. גם אני זוכרת היטב את ההשתוממות, ההתפעלות, הקסם. (לעולם לא אשכח למשל את ההפתעה של נוריקו משערה הזהוב של הילדה השוודית שבאה לבקר אותה…). אבל שרגל לקחה את כל זה כמה צעדים קדימה, והפכה את ההיכרות עם פועלה של אנה ריבקין־בריק למשימת חיים, ואפילו, כך נדמה, לסוג של התאהבות בדמות, בחייה, בהישגיה האמנותיים ובמצוקותיה של הצלמת.
הספר, כך הגדירה בעצמה, נועד, בין היתר, לחוקרים. אלה ימצאו בו מן הסתם שפע עצום של מידע ופרטים. יש בו אנקדוטות (למשל – מדוע מופיע סמלה של חברת התעופה SAS בצילומים שצולמו בדרך ליפן? פשוט מאוד: החברה סייעה לריבקרין־בריק לממן את הטיסה לשם, ולכן הכילו הצילומים, כמקובל, פרסומת לא סמויה בכלל). יש בו תיעוד של הקשרים המשפחתיים בין ריבקין־בריק ובני משפחתה, בעיקר אחותה האהובה שחיה בארצות הברית. כך למשל אנחנו יכולים לקרוא את מכתביהן זו לזו לאורך שנים רבות. יש בספר לא מעט אנקדוטות על התחקיר העקשני, הנחוש, שערכה שרגל, על המבואות סתומים שהגיעה אליהם בניסיונותיה לגלות את הילדים המצולמים, ועל האופן שבו נפתחו בפניה דרכים חדשות. היא מספרת מי עזר לה לגלות את הילדים, ואיך נראו המפגשים אתם, מקץ שנים רבות. מעניינת במיוחד נקודת המבט של הילדים בזמן הצילומים: רובם לא ידעו למה נועדו, מה הסיפור שהם מגלמים בסצנות שהתבקשו להשתתף בהן. אחדים מהם בכלל לא זוכרים את ימי הצילומים. אחרים המשיכו עוד שנים להיות מוטרדים, למשל מכך שצולמו בעירום מלא או חלקי, מה שנהפך לסוגיה מייסרת בהגיעם לגיל שבו חששו מלגלוג של חבריהם.
נחישותה של שרגל מעוררת השתאות. למשל, היא לא היססה להוציא כספים שאין לה על נסיעה ליפן (אותה SAS לא מימנה…) ועל פרסום מודעה יקרה מאוד בעיתון יומי נפוץ, בתקווה לאתר כך את נוריקו סאן "שלנו", שהרי כולנו זוכרים היטב את הילדה עם השיער השחור־בוהק והקימונו היפהפה…
מרגש במיוחד הקשר של אנה ריבקין־בריק עם ישראל בכלל ועם לאה גולדברג בפרט. אנחנו זוכים בספר למבט מרתק על גולדברג, על תרומתה לספרים ועל יחסה לילדים.
האהבה העצומה ששרגל חשה כלפי הנושא כולו סוחפת. עם זאת, עלי להודות ששפע הפרטים הציף אותי לפעמים, והרגשתי שאני הולכת בתוכם לאיבוד. זה לא ספר שנועד לקריאה רצופה, אלא, כך נדמה לי, יותר לטעימות מעת לעת.
עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה הרגשית שהספר מביע, מהנמרצות של שרגל, ומהצורך שלה להאיר כל פינה אפשרית בחייה, בדמותה, ובפעילותה האמנותית של גיבורת ספרה.
הוצאת כריכה, 2025
עריכה: רונית ניידורף
414 עמ'