דליה גוטמן, "ילדי טהרן": מה נגזל מהילדים שחייהם ניצלו

"אני חושב שאני שומע גם את הבכי שלי," אמר למצלמה האלוף אביגדור בן גל וחייך חיוך כאוב. זה עתה שחזר זיכרון ילדות שלו. הזמן: 1943 − עיצומה של מלחמת העולם. המקום: רציף רכבת שכוח אל. בן גל, ילד בן שבע, חלוש וּמְזה רעב שהצליח להשיג לעצמו חתיכת לחם, יושב ולועס, מתענג על הטעם, כמעט כבר בולע, ואז חייל רוסי מגיח, מתכופף, ובתנועה אחת תולש מתוך פיו של הילד את הלחם המעורב ברוק, לוקח ובולע.

"גם הוא היה רעב," הסביר בן גל. אפשר היה לראות עד כמה חי בו זיכרון העוול והגזל שהתרחש לפני שנים כה רבות.

כשזה קרה בן גל עדיין נקרא בשם שהעניקו לו הוריו: יָאנוּש, עד שגם זה נגזל ממנו, לא מרוע, אלא מתוך עודף של רצון טוב.

יאנוש בן גל היה ילד יהודי יתום, אחד מתוך כ-700 ילדים פליטים שהיישוב היהודי הצליח להביא לארץ ישראל בעיצומה של המלחמה. שמם, "ילדי טהרן", ניתן להם כי אחת התחנות בדרכם לישראל הייתה בטהרן. משם הגיעו בדרך לא דרך, רובם בודדים לגמרי בעולם, אחרי שאיבדו את כל בני משפחתם. היו ביניהם שני תינוקות  בני כמה חודשים, שהגיעו עם האמהות שלהם, וגם מעטים שזכו להגיע ביחד עם אח או אחות. ליאנוש, למשל, הייתה אחות מבוגרת ממנו בשלוש שנים שדאגה לו וטיפלה בו במסירות, מאז שהייתה בת שמונה והם נשארו לבדם בעולם.

הסרט התיעודי "ילדי טהרן" מביא בפנינו את סיפורם המפעים של הילדים הללו. בואם עורר ביישוב העברי בארץ התרגשות עצומה. אלה היו הניצולים הראשונים מהמלחמה שהגיעו לארץ ישראל, ורבים חשבו שיוכלו אולי לקבל מהילדים הללו ידיעות מבני משפחתם שנשארו באירופה והקשר עמם נותק, ואפילו קיוו לגלות בין הילדים קרובי משפחה אבודים. (אכן, אחת הילדות פגשה את אמה, שהגיעה עם בעלה לישראל ממש לפני פרוץ המלחמה כדי לבדוק את האפשרות לעלות, והשאירה את הילדה בפולין אצל דודתה "רק לזמן מה". בסופו של נמשכה הפרידה שלוש שנים וחצי).

את חלקו האחרון של המסע עשו הילדים ברכבת מפורט סעיד לרחובות ומשם באוטובוסים לעתלית, אחרי שהפליגו בספינה במפרץ הפרסי, חנו כמה שבועות בקרצ'י, והקיפו את ערב הסעודית, מלווים בספינות בריטיות, בשל החשש מפני צוללות גרמניות.

בתחנות שבהן עצרה הרכבת בארץ ישראל התקבצו עשרות אנשים שניסו לדבר אתם, נופפו להם, בכו. נתן אקסלרוד תיעד את בואם של הילדים. הקטעים שצילם שזורים בסרט "ילדי טהרן", בין ראיונות עם הניצולים. אלה מספרים בבגרותם על מה שחשו באותם ימים ועל מעט ממה שעבר עליהם, על הרעב הקשה מנשוא, הנדודים, אובדן הבית, היתמות.

גם בארץ ישראל לא כולם מצאו עתיד בטוח. כמה שנים אחרי שהגיעו, נהרגו  שניים מהניצולים בקרבות של מלחמת העצמאות.

את הקרנתו של הסרט מקדימה תמיד הרצאת-מבוא של אחת היוצרות שלו, דליה גוטמן, מי שפעלה בערוץ 1 במשך שנים רבות, עמדה בראש דסק-תרבות של מבט, הפיקה מגזין תרבות שבועי והייתה בתפקידה האחרון מנהלת התוכניות של הערוץ. מעורבותה הרגשית בסיפורי הניצולים, בהתנסויות הבלתי מתקבלות על הדעת שנאלצו לעבור, ניכרת בכל מילה שהיא אומרת.

גוטמן פותחת בסקירה היסטורית קצרה, אבל עוצמתה של ההרצאה נובעת מהזדהותה העמוקה של המספרת עם "הילדים". היא מוסיפה בדבריה לא רק עובדות היסטוריות, אלא גם פרטים אישיים על חלק מהם. למשל – סיפורו של נתן קורצמן-רום, שכל שנה נוהג לנסוע לסמרקנד שבאוזבקיסטן, כי שם נפרד מאביו, והוא חש אשמה עמוקה שלא נשאר לצד הוריו, ש"נטש" אותם ועלה על הרכבת שלקחה אותו אל ההצלה והחופש. המילים האחרונות שאמר לו אביו היו: "אנחנו כבר לא ניפגש יותר לעולם", וצדק. נתן הילד, נתן המתבגר, נתן המבוגר, מתקשה להשלים עם הפרידה ההיא. עם התחושה שנטש את הוריו לגורלם. כאילו שהילד הקטן יכול היה להציל אותם. כאילו שזה היה תפקידו. והנה – מסתבר שכן, ילדים לפעמים הצילו שם את הוריהם.

בתום ההקרנה שבה נכחתי הוזמן האלוף במילואים חיים ארז, אחד מילדי טהרן, לספר על מה שעבר עליו. איך כשהיה בן ארבע הטילה עליו אמו את האחריות לחייה ולחייו: כשלא הצליחה לגנוב את הגבול לרוסיה תלתה על צווארו של הפעוט פתק עם פרטים על מקומו של בעלה שכבר הגיע לרוסיה, העבירה אותו את הגדר והורתה לו שילך למצוא את אבא. אחרי צעידה של שעות רבות בתוך רוסיה שמעה מישהי את בכיו והצליחה לעזור לו. הוא ואמו ניצלו.

כמה קשה לשמוע את הסיפורים הללו, וכמה קשה היה להיות ילד בן ארבע שמציל את אמו, ילד בן תשע שנאלץ לעזוב את הוריו,  ילדה קטנה שאמה השאירה אותה ואת אחותה בפתח של מנזר, והסתלקה לצמיתות, ודאי נרצחה, בתקווה שהנזירות יצילו את בנותיה. ואלה רק שלושה סיפורים מתוך המאות של הילדים שניצלו.

למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו אין קול ואין מי שיספר עליהם ועל גורלם.

עוצמת ההרצאה של דליה גוטמן בכך שהיא אינה מהססת להצביע לא רק על חסד ההצלה – על ההורים שהחליטו להיפרד מילדיהם כדי להעניק להם את הסיכוי לחיות, ועל היישוב היהודי שנחלץ לעזרתם – אלא נוגעת גם בעוולות שנעשו לילדים, אלה שמדינת ישראל טרם התמודדה אתם, לדבריה. למשל – שלילת שמותיהם האמיתיים של הילדים שאולצו לחפש לעצמם "שמות ישראליים". גם הם עצמם מדברים על כך בסרט: איך לילד כזה אין עוד בעולם אף אדם שקורא לו בשם "שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו". איך כפו עליהם זהות זרה. איך עם האובדן הזה נותק מבחינתם הקשר האחרון שלהם עם הוריהם.

גוטמן מדגישה גם את חוסר הרגישות המוחלט שבו נהגו בילדים הללו, ולא רק באופן שבו פיזרו אותם בין מוסדות וקיבוצים, הפרידו בין אחים, קלטו את גופם אבל לא דיברו אתם, לא שאלו אותם מניין באו, מה הם מרגישים, מה עבר עליהם. אפילו בפרטים הקטנים נהגו בהם בלי מידה נחוצה של הבנה. כך למשל עוד לפני שהגיעו ארצה, לימדו אותם לזמר שיר עברי שאחת הניצולות מכנה אותו בסרט בחיוך מפוקח ואירוני  "הקלאסיקה של הזוועה": "אנו עולים ושרים / על חורבות ופגרים / ביודעין ובלא יודעים / את הדרך נלכה…" "על חורבות ופגרים"? זועמת גוטמן, "זה מה שהילדים הללו, שראו בחורבן ביתם, שראו את גוויות הוריהם, צריכים לשיר?" והיא מוסיפה: "'ביודעים ובלא יודעים'? ילדים שכל חייהם נהפכו לכאוס מוחלט אמורים לשיר את המילים האלה, למצוא בהן נחמה?" והיא מודה – כשהייתה נערה ששרה את השיר הזה בהתלהבות, כמו יתר חניכי השומר הצעיר, לא הבחינה כלל בזוועה הטמונה במילותיו.

וכאן כנראה חשיבותו העצומה של הסרט: בחיבור שהוא עושה בין כאן ושם. בין כיום לאז. בין הילדים הקטנים, שאת פניהם אנחנו רואים, לבינם בבגרותם, כשהם יושבים מול המצלמה ומספרים מה שחשו. מדברים על הבדידות הבלתי נתפסת. על אובדן הילדות והתמימות. על הקושי, האומץ והחמלה. על מה שבני אדם מסוגלים לעולל לבני אדם.

דף הבית של הסרט

3 מחשבות על “דליה גוטמן, "ילדי טהרן": מה נגזל מהילדים שחייהם ניצלו”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s