- רמי ואני הקשבנו לו רוב קשב באותן שעות של הכנה. וככל
שהקשבנו ולמדנו והזדעזענו מדי פעם, התקשינו לעכל את
הנתונים החדשים ולמצוא את גבולות התמונה, את מסגרת
המציאות. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים חברו יחד עד שהעולם נדמה משוגע. הערבים תוקפים, ועוד מקרוב. הגבול נפרץ. המעוזים מכותרים. ישראלים צועקים הצילו. מאות הרוגים. ציוד חלוד, נשק דפוק, מימיות מסריחות מראש, ואין כוחות. אין כוח הצלה, אין טנקים, אין מילואים, אין כוח בכלל. אין כלום. מה עושים, אלוהים. יצאנו. שלושה נגמ״שים. הלילה שחור. לוין המפקד. אנחנו איתו בנגמ”ש, רמי ואני מאחור, מימין ומשמאל, ועוד שני לוחמים שלא הכרתי. המטרה לא הייתה כל כך ברורה. לנסות להגיע לאחד המעוזים, ליצור קשר עם אחינו המכותרים, לחפש ואולי גם למצוא חיילים שהצליחו להימלט, שתועים במדבר. לא היה לנו ספק שיש שנמלטו מן המעוז ועכשיו אובדים בחושך על הדיונות. וגם לעצור את האויב אם רק יעז להתקדם זאת המטרה. הכול יחד בתוך הלילה. חושך צלמוות. רק פסים אינסופיים של אורות אדומים וצהובים טסים מצד לצד. אין גבול לשחור. אין סייג למרחב. - רמי היה צעיר תל אביבי עם שיער ארוך יחסית וקצת פאות
לחיים, נציג נאמן של בני הדור שכל צמרתו נקטפה. ילידי 48'
עד 55', בני 18 עד 25, רובם חיילים סדירים על פי חוק השירות הצבאי. אני מדגיש "תל אביבי". להבדיל מרמת גני כמוני או מהרצלייני כמו שוקי, שלא לומר חיפאי או ירושלמי. לכל אחד תעודת זהות משלו, אבל התל אביבי אחר מכולם. כבר אז היה אחר. מעז מכולנו, חולם ומחפש נתיבים אחרים. זה היה גם טעמו של הדור, מחפש וחולם, כמו כתם ציור מופשט בגוונים עזים. דור 73', נגיד כך, היה דור אחר. אחר כמשמעותו, באופיו, בתפיסתו את עצמו, את סיבת קיומו. דור מורד, לפני הכול, וזקוף. גם זקור מעת לעת, די שחצן. "הדור שאחרי המלחמות" כינו אותו אז והתכוונו לדור שהגיע לעמדת הזינוק אחרי מלחמת 48', הקוממיות, ואחרי מלחמת 67', פעמי הגאולה. אלה מלחמות היסוד של הריבונות השלישית. אנחנו באנו אחרי ורצינו אחרת. אחרי 25 שנות מלחמה חשבנו שאפשר לחיות כאן את חיינו בצורה שונה. קצת פחות אש וקורבנות וקצת יותר מוזיקה וים. גם משום כך היינו דור מחתרתי לתפארת. ישיר ועקשן ודורש שינוי. לא הייתה פרה קדושה שלא שחטנו.
