לאחרונה מרבים לחזור על הצירוף "יהודית ודמוקרטית": כך מבקש רוב הציבור לראות את מדינת ישראל. המילה "דמוקרטית" אינה מוזכרת כלל במגילת העצמאות, האמורה, בהיעדר חוקה, לשמש בסיס משותף לקיומנו כאן.

המילה "יהודי" על הטיותיה השונות מופיעה במגילה עשרים פעם.

והנה מגיע אילון גלעד, חוקר ובלשן, ומנסה לבחון בספרו ההיסטוריה הסודית של היהודים מיהו יהודי, אבל לא במובן הרגיל, כלומר – הוא אינו מנסה להשיב על השאלה מי רשאי (או חייב) להיחשב יהודי מבחינה דתית ולאומית, אלא – מי אנחנו, בעצם, מניין באנו, ומה מקור המסורות והחגים השונים המשותפים ליהודים באשר הם.

כדי להשיב על שאלותיו מסתמך גלעד על ממצאים ארכיאולוגיים שתומכים ומאוששים מסקנות שונות שהגיע אליהן, וגם נשען על כישוריו כבלשן, חוקר את המקרא חקירה לשונית ומצביע על סתירות ותוספות טקסטואליות מאוחרות, שמהן הוא מפיק שלל מסקנות מרתקות.

הנה כמה מהן: אחד ממייסדי היהדות הוא, כך מסתבר, המלך יאשיהו, המוזכר בספר מלכים. יאשיהו היה מי שקידם אידיאולוגיה חדשה, שנועדה לאחד את בני עמו ולהעניק להם "סיפור משותף, חג משותף ושלטון אחד ויחיד". הוא עשה זאת באמצעות ספר "עתיק" (מפוברק!) שמצא לכאורה בנבכי בית המקדש. גלעד מצביע על הוכחות לכך שאת אותו ספר כתבו בעצם בימיו של יאשיהו. מדובר בספר דברים, אחד מחמישה חומשי התורה. גלעד טוען כי סיפור יציאת מצרים "לא היה ולא נברא" (ובכך סותר כמובן את הבסיס האמוני, שהתורה ניתנה למשה במעמד הר סיני, ולפיכך היא קדושה, כי היא דבר האל לעמו!). גלעד מזכיר ממצאים ארכיאולוגיים שמצביעים על "כיבוש" הדרגתי של רועי צאן שהתיישבו בהרי יהודה ושומרון "ולימים היו תושבי יהודה וישראל". זה קרה לדבריו במאה ה־12 לפנה"ס, בתקופה שבה שלטו כאן המצרים, ששיעבדו את המקומיים "לעבודות כפייה", עד שעזבו את הארץ בשנת 1130 לפנה"ס. גלעד סבור כי "זיכרון נוכחותם של המצרים בארץ הלך ונשכח", עד שבסופו של דבר "נותר לצאצאי העבדים המשוחררים רק סיפור השחרור מן המצרים", והם שיערו ש"אם אבות אבותיהם שוחררו מעבדות המצרים, הדבר התרחש במצרים".

מפתיע ואפילו, יש להודות, די משעשע…

יציאת מצרים ופולחן ליל הסדר אינם המיתוסים היחידים שגלעדמפרק ומרכיב מחדש. בעזרת ניתוח טקסטואלי הוא מראה למשל שדמותו של אהרן, לכאורה – אחיו של משה – נוספה לסיפור יציאת מצרים בשלבים מאוחרים של כתיבת התנ"ך, ולדעתו אותו אהרון היה דמות היסטורית אמיתית, אלא שהוא לא היה חלק מסיפור יציאת מצרים (שלא התקיימה, כך ראינו), אלא היה אחד מגולי בבל היהודאים שחבר אל מלך בבל האחרון נבונואיד (שאותו הביסו לימים הפרסים והחריבו את ממלכתו). נבונואיד האמין באל סין, ולפיכך לדעתו של גחעדמקור הסיפור על עשרת הדיברות (באחת הגרסאות המופיעות בתורה אהרן חבר אל משה והיה שותף לקבלתם!) התרחש בעצם על הר שנקרא סין, ומכאן נבע הסיפור על מה שקרה כביכול בהר סיני…

גלעד משחזר מסורות שונות. למשל – את אלה הקשורות בחג הפסח: מתאר איך בימים שבית המקדש התקיים נהגו לזבוח שם גדיים, לצקת את דמם על המזבח (איזו זוועה…), לצלות אותם ולאכול את בשרם בפומבי; איך במרוצת הזמן, כשהצפיפות לא איפשרה עוד לקיים את הטקס בבית המקדש, הוא עבר לרשות הפרט, ואיך כללו לימים הקושיות בהגדה (שאינה אלא חיקוי לסימפוזיונים הרומאיים: טקסים שהייתה להם מתכונת מובנית ומוגדרת היטב) גם קושייה על אכילת בשר צלוי. הקושייה הזאת, האחרונה, התחלפה ברבות בימים בקושייה ששואלת מדוע אוכלים בליל הסדר מסובין (כמו שנהגו לעשות הרומאים בסעודותיהם).

ומה עם חג החנוכה? האם באמת מדובר במרד נגד היוונים? לא ולא. עם הארץ התקומם בעצם נגד צאצאי היהודאים שהגיעו מבבל ביחד עם עזרא ונחמיה. אלה האחרונים היו האדונים המשעבדים שתבעו מהציבור המקומי מיסים, ונהנו לחבור לתרבות היוונית ולדרכיה. משפחתו של מתתיהו, שהגיעה מהכפר הקטן מודיעין, הנהיגה נגדם מרד, ואלה הזעיקו את אנטיוכוס לעזרתם. (מדובר אם כן, בבסיסה, במלחמת אחים!). היוונים כשלעצמם דווקא היו סובלניים מאוד כלפי דתות אחרות, (ולכן הסיפורים על צלם בהיכל ועל חנה ושבעת בניה לא סבירים, מן הסתם: זאת המסקנה שלי…). לא הם אלה שניסו לשעבד את תושבי הארץ המקומיים, המקוריים. האשמים האמיתיים היו צאצאי הגולים ששבו מבבל.

אפילו את קדושת השבת מקעקע גלעד ומראה כי בעצם השבת כְּיום מנוחה ותפילות הייתה חידוש שאינו מופיע במקור בתורה. אחרי חורבן בית ראשון "הכוהנים מגולי יהודה" הם אלה שחיפשו תחליף לחג (היחיד!) שבו נהגו לעלות לרגל לבית המקדש. אותו חג עלייה לרגל חל ביום שבו הירח במילואו, הוא נקרא "שבת", וגולי יהודה נאלצו לחפש לו תחליף. עד אז ראו בשבת – היום השביעי בשבוע – רק "הוראה לתת לעובדיהם יום חופש אחת לשבעה ימים, ותו לא", אבל אחרי שבחנו את פסוק י"ב בספר שמות פרק כ"ג: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת – לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר", הם "שמו לב לפועל תִּשְׁבֹּת, וכך, בכוח ארבע אותיות אלה, החלה מסורת השבת החדשה."

ושוב, לדעתו, "השבת ובתי הכנסת שהוקמו לכבודה" (זאת כבר אחרי חורבן הבית השני) "הם שהצילו את היהדות מכליה כאשר החריבו הרומאים את בית המקדש בשנת שבעים לספירה, והיהדות נותרה ללא המרכז הפולחני. כבר לא היה אפשר לעלות לרגל לירושלים ולא היה למי לתת את תרומת מחצית השקל כדי להשתתף בהקרבת הקורבנות, אך היהודים המשיכו ופקדו את בתי הכנסת שלהם שבוע אחרי שבוע וקראו בהם את התורה כפי שעשו אבותיהם."

בעניין זה מעניין לשמוע את דבריו של גדי בר ציון על "הסיפור היהודי המשותף". בר ציון מסביר בבהירות ובשכנוע רב על מה באמת נאבקים בימים אלה מי שמוחים נגד ההפיכה השלטונית:

ספרו של אילון גלעד אינו עוסק בעניינים דיומא, אלא מנסה לאתר התחלות ומקורות של מנהגים. למשל – מניין הגיע מנהג הדלקת הנרות בשבת? לדברי גלעד הוא החל כהתנגדות לקראים, שדרשו ציות מוחלט לציוויים האלוהיים, ולכן התנגדו לכל הדלקת אור ביום שישי בערב, ונהגו לשבת בשבת בחשיכה גמורה.

ספרו הזכיר לי לפרקים את הרומן עב הכרס (1088 עמודים באנגלית) The Source שכתב ג'יימס מיצ'נר, ובו הוא מתאר את ההיסטוריה של תל עתיק בשם "מקור", החל בבני האדם הקדמוניים שחיו שם ויצרו את המיתוסים המכוננים הראשונים של החברות האחרות שמאכלסות את המקום לאורך מאות ואלפי שנים. מיצ'נר מראה בספרו איך הולך ונוצר לאורך הדורות מקום מקודש ואיך הוא משתנה ומתפתח.

(הערת אגב: הרעיון של הספר של מיצ'נר מרתק, אבל עלי להודות שהפסקתי לקרוא אותו כשבמקום "חוף הים" שלשם הלכה אחת הדמויות, הוזכר בספר "חוף האוקיינוס"… מאותו רגע התעורר בי ספק גדול בעניין אמינות המחקר שערך הסופר. אמנם מדובר בבדיון, אבל התשתית אמורה להיות מוצקה, וסופר אמריקני שלא טורח לבדוק על חוף איזה ים, לא אוקיינוס, משתרעת ארץ ישראל, איבד אותי באחת…).

ואם נחזור לספרו של אילון גלעד: מי שמבקש להבין כיצד נכתב התנ"ך, מי בעצם חיבר אותו ומתי, ימצא בו כנראה עניין.

———————————————————————–
הערת אגב נוקדנית: מצאתי בספר לפחות שתי טעויות כתיב: בעמוד 72 הצבא הכובש "שאט" במקום שעט, ובעמוד 88 מונחים נרות על "עדן" החלון, במקום, כמובן, אדן החלון... מוזר ובעיקר – מפתיע!