המסה "מכתב להורטיוס" שכתב זוכה פרס הנובל לספרות, המשורר הרוסי (יהודי) יוסף ברודסקי ב־1995, שנה לפני מותו, היא פנינה קטנה, מרתקת ומשעשעת מאוד.
רבות שמעתי מדוברי רוסית על ברודסקי המשורר, על התחכום הרב שבכתיבתו, הלהטוטים המופלאים שהוא עושה בחריזה ובמשקל, וכל זה מעורר כמובן סקרנות, ומידה לא מעטה של מפח נפש, שהרי לעולם לא אוכל לקרוא את שיריו כיאות, במקור, ברוסית.
והנה מסתבר שגם ברודסקי עצמו מתמודד עם בעיה דומה: הוא מרגיש קרבה רבה אל המשורר הלטיני הורטיוס, עד כדי כך שכתב לו "מכתב", למעשה – מסה שעוסקת בכתיבת שירה – ובתחילתה הוא מודה שנאלץ לקרוא את שיריו של הורטיוס בגרסתם המתורגמת לרוסית, שכן אינו שולט בלטינית. בעניין הרוסית, הוא מתנצל, ומסביר להורטיוס שאמנם "בימים שבהם כתבת את כל זה, תבין, לא הייתה לנו שפה. לא היינו אפילו אנחנו", אבל אלפיים השנים שחלפו מאז "לא היו לשווא": הרוסית שנוצרה בינתיים מאפשרת לו בכל זאת לקרוא את כתביו של הורטיוס, והוא אפילו משבח את שפת האם שלו, שבזכות תחכומה הדקדוקי היא מצליחה (להערכתו, הרי אינו יכול לדעת בוודאות…) לגשר בין המקור לתרגום.
ברודסקי מוקסם מהאודות שכתב הורטיוס, ומציין במיוחד את הנודעת שבהן, אודה מספר 11. במסה אינו מצטט ישירות את הצירוף הנודע ביותר המופיע בה: קַרְפֶּה־דִיֶים (Carpe diem): "לקטוף את היום", כלומר − ההמלצה לנצל ולמצות כל רגע בחיים[1], אבל הרעיון מרחף על פני כל המסה: במכתבו להורטיוס ברודסקי כותב בעצם אל עצמו. לפני כך וכך שנים הוגלה ממולדתו: השלטונות הרוסיים שללו ממנו את אזרחותו, כפו עליו לעלות על מטוס, וגירשו אותו לווינה, משם בחר להגיע לארצות הברית. "את המילים האלה אני כותב לך באנגלית", הוא כותב להורטיוס, ואי אפשר שלא לחוש בכאבו הסמוי של משורר גולה, שעולמו הוא השפה שבה הוא כותב, אבל הוא יודע היכן למצוא נחמה: בשירה, והיא מבחינתו מיצוי החיים, היא ה־Carpe diem שלו.
יתר על כן, מי שחי במציאות שבה שולט המשקל השירי, יכול לגשר על כל הפערים: "במקצוע כמו שלנו, פנייה אל החלל הריק היא חלק מן העבודה. אז ההיעדרות שלך לא מפתיעה, וגם לא העקשנות שלי". אין בעצם משמעות לאלפיים השנים שחלפו מאז שהורטיוס מת, וגם לא למרחק הגיאוגרפי השורר ביניהם: זה חי ברומא, וזה – בארצות הברית, מקום שהורטיוס לא יכול היה אפילו לראות בעיני רוחו או לשער את קיומו.
"משקלים הם משקלים, גם בעולם המתים, כי הם יחידות של זמן", הוא כותב, ואפילו מצפה שהורטיוס יקרא את דבריו, שנשמותיהם עוד ייפגשו בעתיד: "יום אחד כשאשתכן לבסוף לידך בעולם המתים, תשאל היישות האוורירית שלי את היישות האוורירית שלך אם קראת את המכתב הזה. ואם היישות האוורירית שלך תשיב שלא, זו שלי לא תיעלב. להפך, היא תשמח על ההוכחה לכך שהממשות מתרחבת אל תוך ארץ הצללים", והוא מוסיף, באירוניה משעשעת, בפיקחון, במודעות עצמית של משורר שזכה אמנם בפרס הרם ביותר שכותבים יכולים לזכות בהם, בפרס נובל לספרות, אבל ליבו לא גבה והוא מכיר במציאות: "במובן זה," הוא כותב, "תדמה לאנשים רבים עלי אדמות שלא קראו מעולם לא בי ולא בך".
לא רק השנים והמרחק לא יכולים לדעתו להפריד בין שני משוררים: גם על מחסום השפה הם יתגברו: "אז בטח נסתדר מעולה יחד", הוא ממשיך וכותב על פגישתם המיועדת – באיזשהו עולם הבא – "במה שנוגע למחסום השפה […] כמו שאמרתי, הממלכה הזאת היא מן הסתם רב־לשונית או על־לשונית".
וכאן הוא מוסיף הלצה מקסימה: "חוץ מזה, רק עכשיו חזרת ממילוי ההקצאה הפיתגוראית שלך בתור אודן, אז אולי נשארה לך עוד קצת אנגלית", כלומר – מחמיא מאוד למשורר האנגלי וו' ה' אודן, בכך שהוא מעלה את ההשערה שמדובר בגלגול נשמתו של הורטיוס, ולא נמנע אפילו מאיזו עקיצה קטנה – או מחמאה גדולה, תלוי אם קורא אותה הורטיוס או אודן – "אף על פי שהוא היה משורר גדול הרבה יותר ממך, כמובן, אבל זאת הרי הסיבה שבגללה בחרת ללבוש את צורתו בפעם האחרונה שבה הסתובבת כאן, בממשות".
ברודסקי מזדהה עם הכורח שהיה להורטיוס לשבח ולרומם בכתיבתו את אוגוסטוס הקיסר. המשורר שרד, כי היה חכם, אירוני, וידע לשמור על ריחוק, ידע מתי להסתיר ומתי לחשוף. גם אני, הוא אומר בעקיפין, כמשורר שחי במשטר טוטליטרי, נאלצתי לתמרן, אבל בסופו של דבר, השירה מצילה את האמת.
ברודסקי מרבה לתבל את דבריו בהומור ובשנינות. הנימה החברית, הישירה, שבה הוא פונה אל מי שמת לפני אלפי שנים, משעשעת ממש ברגעים שבהם הוא מסביר לו, למשל, כשהוא כותב על "נאסו" – שם חיבה למשורר הרומי אובידיוס – ומספר להורטיוס שאותו נאסו־אובידיוס "לימד אותי כל מה שאני יודע, וזה כולל פירוש חלומות, שאותו צריך להתחיל בפירוש המציאות", ואז הוא מוסיף – "לידו מישהו כמו הדוקטור מווינה – עזוב, אתה לא תקלוט את הרפרנס! – הוא צעצוע, גן ילדים"…
קראתי את המסה בשקיקה, ובעקבותיה חזרתי גם אל ספר האודות של הורטיוס, המונח אצלי על מדף ספרי השירה כבר עשרות שנים, ולא נגעתי בו כנראה מאז תחילת שנות השבעים. אם למדתי משהו מברודסקי, אני מרשה לעצמי לחשוב שכל השנים שחלפו אינן אלא פער זמנים זניח…
[1] (בתרגום לאנגלית Don't trust tomorrow's bough For Fruit / Pluck this here, now הביטוי הלטיני אינו מופיע כמות שהוא, אבל הוא השפיע על משוררים רבים, כמו למשל בשיר הפיתוי הנודע של אנדרו מרוול "לגבירתו המצטנעת".
הוצאת דחק, דרש, כתבי־מופת בפואטיקה ואסתטיקה, 2023
מתרגם: יותם בנשלום
עורך: יהודה ויזן
49 עמ'
