לכאורה, מדובר בספר מתח. הוא נפתח בסצנה צבאית מובהקת: שני שוטרים צבאיים מגיעים באישון לילה לאור יהודה, כדי לעצור עריק. השניים, איתן ואמיר, חברים טובים. הם מנסים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, אבל משהו מסתבך מאוד, העריק קופץ מחלון הקומה השלישית, הם רואים מלמעלה שנפצע קשה אך כשהם מצליחים להגיע אליו, אחרי שהם גוברים על שני ביריונים מיסתוריים שצצים וחוסמים את דרכם, הם מגלים שהפצוע נעלם. מישהו פינה את גופתו? ואולי לא נהרג? מכאן ואילך ההסתבכות רק נמשכת, עד שבסופו של הערב אחד משני החברים הללו, איתן ואמיר, מגיע לבית חולים, שם מאשפזים אותו במצב קשה מאוד. רק כעבור שבועיים יתעורר מהתרדמת ששקע בה, ואז יתברר לו (ולנו) שחייו כבר לא ישובו לקדמותם. מפגש אקראי עם גבר שמאושפז אתו באותו חדר, מחולל אצלו שינוי, וממנו נראה שכבר לא תהיה דרך חזרה.
מה בדיוק קרה עד הפציעה שלו? מדוע קפץ העריק מהחלון? מי היו המעורבים האחרים? מדוע העריק מעניין כל כך לא רק את המשטרה הצבאית? מה הסוד העלילתי הנסתר שהביא להתגלגלות של כל ההמשך?
בד בבד עם סיפורם של איתן ואמיר אנחנו לומדים להכיר דמות נוספת, שמו מאיר, חוזר בתשובה נשוי ואב לשישה ילדים, שנאבק כדי לפרנס את משפחתו, וחי מהיד לפה, זאת עד שיום אחד מזדמנת לו אפשרות מפתה מאוד: הוא מתבקש לפתוח בחקירה של מעשה חמור שהתרחש בבית המדרש שאליו הוא שייך. הרב שממנה אותו לעבודה מבטיח לו תשלום נאה, אם יפענח את התעלומה.
כך מתרחשות למעשה שתי פרשות שונות, שהקשר ביניהן לא ברור לאורך רוב הספר, וכשהוא מתגלה, צפויה לקורא הפתעה רבתי.
כל זה בסדר גמור, וגם עונה על הדרישה הבסיסית של ספר מתח: הוא מותח.
אבל – אליה וקוץ בה. כי לכל אורך הקריאה הרגשתי שהספר אינו אלא פלטפורמה להצגה של עניין אחר לגמרי; שהעלילות והחקירות הבלשיות, שהתהפוכות המרתקות והדמויות השונות, נועדו כולן לדבר אחד, והוא זה שמעניין באמת את הכותב.
על גבו של הספר נכתב שדרור יהב הוא, בין היתר, "איש הייטק מרקע חילוני" ושהוא "מלמד יהדות במגוון מסגרות". כאילו שלא יכולתי לנחש את זה מהכתוב.
כי בסופו של דבר, זה בדיוק מה שהוא עושה גם כאן, בספר שלפנינו!
הספר כולו הוא מבחינתי קולב שעליו תלוי העיקר: הטפה חד צדדית ולא מתפשרת, מסע להחזרה בתשובה של הקוראים, ותיאור של המאבק הירואי בין החילוניות ליהדות האורתודוקסית.
לאורך כל הספר חזרתי ושרבטתי בשוליים את המילה "אג'נדה": שוב ושוב, אינספור פעמים, הכותב – באמצעות אחת הדמויות הראשיות בסיפור – מסביר לנו עד כמה נעלה ומרומם הוא החיפוש אחרי משמעות דתית. ורק היא נחשבת, אמיתית ו"מתוקה"…
הוא מראה עד כמה צר עולמם של החילונים. עד כדי קלישאות ממש. הדוגמאות רבות לאינספור. הנה אחת קטנה: בבית המשפחה החילונית של אחת הדמויות אין סעודות משפחתיות של ערב שבת, סתם כי לאימא אין חשק לבשל. המשפחה, כמובן, מפוררת: הבנים נפגשים עם חברים, כמו גם ההורים, ואם מישהו רעב – יש אוכל במקפיא או במקרר, והוא יחמם לעצמו וישב ויאכל לבדו. כי ככה זה אצל החילונים. בניגוד למטעמים הריחניים ולהכנסת האורחים המופלאה שמתקיימת במשפחות חרדיות, כמובן!
עולמם הרוחני של החילונים מצומצם עד זרא. בעצם, אין להם עולם רוחני! הם מתעניינים רק בנסיעות לחוץ לארץ, ובמאבק עיקש נגד הדתיים שהחילונים רואים בהם פולשים מסוכנים שרק יורידו את ערך הנדל"ן שלהם, אם יעברו לגור בשכנותם.
הדתיים־חרדים שקועים בלימודים החשובים מאוד – החשובים באמת! – שלהם: אלה שיש צורך בחוכמה מיוחדת כדי להתמודד אתם, שהרי על עמוד אחד בגמרא הם מסוגלים להתפלפל במשך חודש שלם ועדיין לא לכסות את כל הזוויות והמעמקים של סוגיה נתונה.
השכונות של החילונים נראות אמנם יותר נאות ומטופחות מאשר אלה של החרדים, אבל "האסתטיקה מטעה", כי "מאחורי כל הרוגע הזה, כל אחד הסתגר בביתו הנאה מאחורי חומות גבוהות, השכנים כמעט לא דיברו זה עם זה, ואם הזדקקו לחלב או ביצים העדיפו ללכת למכולת, רק לא לדפוק אצל השכנים", וזאת כמובן בניגוד ליחסי השכנות בבני ברק, שם "השכנים היו מעורבבים וידעו הכול זה על זה, לטוב ולמוטב", שם לא רק שמים לב זה לזה, אלא גם עוזרים מאוד. אפילו אם מישהו סרח, אפילו אם כועסים עליו מאוד, תימצא שכנה רחומה שתביא לו אוכל.
על פי הספר, הרתיעה של החילונים מהחרדים מתבססת על דעות קדומות, פחד ובורות. הם "אנשים עם שנאה אמיתית" כלפי החרדים.
החילונים גם ממש מוגבלים בהבנתם. יש בהם גסות בסיסית שלא מאפשרת להם להבין מה פירושו של חיפוש־עצמי נשגב.
הם מכורים רק לסיפוק צרכים ארציים, וגופניים (צרכים בהמיים, כמובן!).
אפילו מי שרק מתחיל בחיפוש רוחני הוא כבר נעלה יותר מ"סתם" חילוני מצוי, ועוד לפני שחזר בתשובה הוא מצליח לנהוג כיוסף עם אשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו והוא נס על נפשו והותיר בידיה את קרע כנף בגדו (האלוזיה מסיפור המקראי מופיעה תחילה ברמז, אבל – שמא הקוראים החילוניים הבורים לא יבינו את ההקבלה – המחבר מקפיד בהמשך להתייחס לפרשת יוסף, לקנאת אחיו, ולעמידתו האיתנה לנוכח הפיתוי האסור…).
היהודים האמיתיים, הדתיים, בין אם חיו לפני אלפי שנים, ובין אם אלה שחיים כיום, נוהגים לארח זרים גמורים בפשטות, בחום אנושי ובנדיבות מופלאה. הם אנושיים, אכפתיים, מעניקים מעצמם.
החוויה הרלגיוזית הופכת אדם "למשהו אחר, זך וטהור" והיא ממלאת אותו ב"תחושת עונג" שבזכותה הוא מרגיש "שהכול במקומו", ואז הוא מייחל לחוש כך לנצח.
החילונים שרודפים את החרדים הם גסי רוח ואלימים. גרפיטי שחוזר בתשובה רואה "חרדים פרזיטים!" מעורר חלחלה בו (ובכותב הספר, מן הסתם): לא תהייה, מדוע בעצם רואים בהם פרזיטים? אכן, הסוגיה של לימודי ליבה שנמנעים מילדים חרדים ובעקבות זאת לא מתאפשר להם להתפתח ולחיות חיים יצרניים ומועילים אינה עולה כלל.
גם הסוגיה של "נמות ולא נתגייס", לא קיימת בספר. יהב, הכותב, לא מתמודד עם שאלות שנויות במחלוקת (בעצם, מה המחלוקת? יש במדינת ישראל חוק גיוס חובה שהחרדים פוטרים את עצמם ממנו, וממשיכים לזכות בתקציבי ענק, בכספים הקוליאציוניים שזורמים אליהם בזכות כוחם האלקטורלי שאינו מבטא את גודלם באוכלוסיה אלא רק את כוח המיקוח שלהם, בשל שיטת הממשל הפגומה והבעייתית שמפשרת למפלגות קטנות וסחטניות לשמש לשון מאזניים).
יש בספר אידיאליזציה כמעט מוחלטת של חיי החרדים, של האמונה והאמון שהם מחוננים בהם, של האחווה, הקרבה, הנתינה, השאיפה לרוחניות ולמשמעות, ויש בו פסילה מוחלטת של כל אפשרות לרוחניות מסוג אחר, כזאת שאינה מתבססת על דוגמות וצווים, על ציוויים מהרבי ועל פרשנויות של כתבי קודש. "כשיש לך משקפיים של אמונה, אתה רואה הכול אחרת. אתה רואה שיש מישהו שמנהל את העולם, ושכל דבר קורה מתי שהוא צריך לקרות".
במציאות הנוכחית, בחברה הישראלית, כנראה שהספר הזה יכול לזכות לחיבתם של קוראים רבים, שהרי החילונים הולכים ומוותרים.
חשבתי על כך בהקשר של שיחה שערך קובי מידן עם המשוררת (החילונית ככל הידוע לי) סיגלית בנאי, שהתמוגגה מהרעיון של בני נוער שמחפשים "רוחניות", גם כאלה שחיים במרכזי אוכלוסיה חילוניים לגמרי, למשל – בתל אביב. "הנוער מתחזק". לא רק הנוער. ואם כך הציטוטים "יעבדוך עמים" ובהמשך לו – "וישתחוו לך לאומים" שמשמיע גבאי בית הכנסת באוזניו של אחד האנשים בסיפורנו עובר בשלווה ובנחת, כטבעי ומובן מאליו.
החילונים מוצגים כאטומים ופשטנים, כאלה שאינם מסוגלים להתמודד עם מורכבויות והחילונית – כקיום ריקני וחסר תוכן.
אני מודה שאותי הספר קומם. אבל מאחר שהבון טון הנוכחי הוא להישבות אחרי ההבטחות הקסומות שמעניקה הדת, כנראה שימצאו לו הקוראים שיעדיפו להתעלם מכל הפגמים הקיימים באורח החיים שאימצו לעצמם חרדים בישראל: לא להתגייס לצבא; לא לעבוד ולתת לנשותיהם לפרנס אותם; לקבל ברצון גמילות חסדים, ולזכות במתקציבים נדיבים: פרזיטים, אמרנו?
העמדה הזאת, של – לדרוש בלי הרף ובה בעת להתנשא – מרגיזה אותי מאוד. אז כן, דרור יהב יאמר כנראה שאני דומה להוריו של החוזר בתשובה בספרו. אלה שמתוארים כמי שמגיבים בערלות לב ובפשטנות מגוחכת לחיפוש שלו אחרי משמעות.
הוא מוזמן לתייג גם אותי באותה תווית.
יהיו לו מספיק קוראים אחרים שיתפעלו מהרוחניות היהודית שלו.
כנרת זמורה דביר, 2026
380 עמ'
