א    
עָרְפָּה וְרוּת הַמּוֹאֲבִיוֹת אֲחָיוֹת בְּנוֹת אָב אֶחָד הָיוּ, בְּנוֹת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, וּשְׁתֵּיהֶן נְעָרוֹת יְפֵהפִיּוֹת וְנֶחְמָדוֹת לְמַרְאֶה, בְּנוֹת בִּקְעָה וַעֲרָבָה; וַתְּהִי עָרְפָּה הוֹלֵלָה וְסוֹרֶרֶת וְעַזַּת־נֶפֶשׁ מֵעוֹדָהּ כְּבִכְרָה קַלָּה, וְרוּת הָיְתָה תַּמָּה וּצְנוּעָה וַחֲרֵדָה כְּאַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה.

וְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָּב אִישׁ בָּרִיא וּכְבַד־בָּשָׂר וּשְׁמַן־מַפְרֶקֶת כְּתוֹא הַבָּשָׁן, כִּי הָיָה מוֹשָׁבוֹ בְּמִשְׁמַנֵּי אָרֶץ, עִשְּׂבוֹת עַרְבוֹתָיו גָּבְהוּ כְּקוֹמַת אִיש וּלְעַשְׁתְּרוֹתָיו אֵין קֵצֶה. וַיַּעֲבוֹד אֶת כְּמוֹשׁ אֱלֹהָיו בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וַיַּעֲרֹף לוֹ מִמִּבְחַר אֵילָיו וְעַתּוּדָיו, וַיַּכְבֵּד יָדוֹ עַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שְׁכֵנָיו וַיָּצֵר לָהֶם בְּכָל־שַׁעֲרֵיהֶם; וּבְכָל־זֹאת יָרֵא בְסֵתֶר לִבּוֹ גַם אֶת־אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, כִּי אָמַר: מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי גַּם אֱלֹהֵי הָעִבְרִים אֱלֹהִים וְיָדוֹ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה.

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיְהִי רָעָב בִּיהוּדָה, וּבְמוֹאָב הָיָה לָחֶם. וַיָּבֹא מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה אִישׁ אֶפְרָתִי, וּשְׁמוֹ אֱלִימֶלֶךְ, לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, הוּא וְאִשְׁתּוֹ הַנְּדִיבָה נָעֳמִי וּשְׁנֵי בָנָיו הָרַכִּים מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן. וַיַּחְמֹל עֶגְלוֹן על הָאֶפְרָתִים וְלֹא הֵרַע לָהֶם, וְגַם מָקוֹם לָגוּר נָתַן לָהֶם בִּקְצֵה נַחֲלָתוֹ, וַיָּגוּרוּ בִּשְׂדֵה מוֹאָב.

וַיָמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי בְּאֶרֶץ מְגוּרָיו, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ בְכֹבֶד אֶבְלָם וִיגוֹנָם עַל אַדְמַת נֵכָר. וַיַּרְא עֶגְלוֹן אֶת בְּנֵי הָאֶפְרָתִי הָרַכִּים וְהָעֲנֻגִּים כִּי טוֹבִים הֵם, וַיִּתֵּן לָהֶם אֶת־שְׁתֵּי בְנוֹתָיו לְנָשִׁים, וְגַם לְאִמָּם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָם, וַיִּשְׂמַח עַל דָּבְקוֹ בְזֶרַע יְיָ.

אַךְ אֱלֹהִים לֹא אָמַר לַדֶּבֶק טוֹב, וַיִּמְנַע מִשְּׁתֵּי הָאֲחָיוֹת פְּרִי בָטֶן. וַתֵּשַׁבְנָה הַנְּעָרוֹת נָכְרִיוֹת וַעֲגוּמוֹת־נֶפֶשׁ בְּבֵית חֲמוֹתָן הָאַלְמָנָה, וַיִּכְלוּ יְמֵיהֶן בְּאֶפֶס שָׂשֹׂון. וּמַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גַּם הֵם לֹא הִתְנַחֲמוּ בִנְשֵׁיהֶם אַחֲרֵי אֲבִיהֶם, וְלֹא יָדְעוּ חֶמְדָּה, וַיִּהְיוּ כָל־הַיָּמִים כִּשְׁנֵי פְרָחִים מִתְעַלְּפִים בְּחַרְבוֹנֵי קַיִץ, וּמִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים מֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיָגוֹן חֲרִישִׁי, וַתִּקְבְּרֵם אִמָּם בַּשָּׂדֶה עַל־יַד קֶבֶר אֲבִיהֶם, אֶחָד מִזֶּה וְאֶחָד מִזֶּה. וַיַּרְא עֶגְלוֹן כִּי נִתַּק הַקֶּשֶׁר, וַיַּכְבֵּד עוֹד אֶת־יָדוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּצַר לָהֶם מְאֹד, וַיְמִיתֵהוּ יְיָ בְּיָד אֵהוּד בֶּן־גֵּרָא, אֲשֶר שָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל בַּיָּמִים הָהֵם.

וְנָעֳמִי נִשְׁאֲרָה מֵאִישָׁהּ וּמִשְׁנֵי יְלָדֶיהָ, וַתֹּאמַר: “מִי־לִי עוֹד פֹּה וּמַה־לִי פֹה?” וַיְהִי בְשָׁמְעָהּ כִּי פָקַד יְיָ אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם, וַתָּקָם וַתֵּצֵא מִשְּׂדֵה מוֹאָב לָשׁוּב אַרְצָה יְהוּדָה. וְלֹא אָבְתָה רוּת לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי חֲמוֹתָה, כִּי נָגַע יְיָ בְּלִבָּהּ; וַתַּעֲזֹב אֶת־עַמָּהּ וְאֶת־אַרְצָהּ, וְאֶת־מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת־אֱלֹהֶיהָ, וַתֵּלֵךְ עִם חֲמוֹתָהּ אַרְצָה יְהוּדָה, וְעָרְפָּה שִׁלְּחָה אֶת חֲמוֹתָהּ עַד גְּבוּל הַשָּׂדֶה וַתִּשַּׁק לָהּ, וַתָּשָׁב אֶל בֵּית אִמָּהּ כִּנְעוּרֶיהָ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר פְּלִשְׁתִּי עַל שְׂדֵה מוֹאָב, וְהַפְּלִשְׁתִּי אִישׁ מִדּוֹת וְגֶבֶר חֲלָצַיִם, מִילִידֵי הָרָפָה, וְהוּא לָבוּשׁ מַדִּים וְתָפוּשׂ נֶשֶׁק וּכְלֵי מָוֶת מִכַּף רֶגֶל וְעַד קָדְקֹד, כֻּלּוֹ בַרְזֶל וּנְחשֶׁת, כִּי גִבּוֹר מִלְחָמָה הוּא. וַיָּסַר הָעֲנָק אֶל בֵּית עָרְפָּה וַיָּלֶן שָׁם לָיְלָה. וַתֵּרֶא אֶת־כֹּחוֹ וְאֶת־גָּבְהוֹ וְאֶת־הֲדַר מַדָּיו וְנִשְׁקוֹ וַתִּצָּמֶד־לוֹ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבָהּ הֶעָרֵל הַפְּלִשְׁתִּי גִתָּה עִירוֹ כַּאֲשֶׁר יֵלֵךְ הַכֶּלָב אַחֲרֵי אֲדוֹנָיו.


ב    
וְרוּת בָּאָה לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל וַתֵּשֶׁב אֶת־חֲמוֹתָהּ בְּבֵית־לֶחֶם יְהוּדָה, וּבְעָנְיָהּ יָצְאָה לְלַקֵּט בִּשְׂדֵה בֹּעַז בֵּית־הַלַּחְמִי, לְהַחֲיוֹת נַפְשָׁהּ וְנֶפֶשׁ חֲמוֹתָהּ. וּבֹעַז אִישׁ נַחֲלָה וָהוֹן, גֶּבֶר־חֲמֻדוֹת וּנְדִיב־עָם, מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּמוֹדָע לְנָעֳמִי. וַיַּרְא אֶת־הַנַּעֲרָה בְלַקְּטָהּ וַיַּכֵּר אֶת־תֹּם דְּרָכֶיהָ וְאֶת־טֹהַר רוּחָהּ וַיְבִיאֶהָ אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקָחֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה; וְלִתְקוּפַת הַיָּמִים יָלְדָה לוֹ בֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ עוֹבֵד. וַתִּדְבַּק רוּת בְּזֶרַע עַם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר עַד עוֹלָם, כַּכָּתוּב בִּמְגִלַּת רוּת. וַתִּזְקַן רוּת וַתִּשְׂבַּע יָמִים וְהִיא עוֹדֶנָּה דְשֵׁנָה וְרַעֲנַנָּה, וְיָדֶיהָ לֹא יָגְעוּ מִזְּרֹעַ צְדָקָה וָחֶסֶד וְרַחֲמִים עַל כָּל־סְבִיבוֹתֶיהָ. וַתֵּרֶא בְנֵי־בָנִים וּבְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבֹעַז אִישָׁהּ, כֻּלָּם גִּבּוֹרֵי־חַיִל וְיִרְאֵי־אֱלֹהִים. וּבְאַחֲרִית יָמֶיהָ יֻלַּד עַל בִּרְכֶּיהָ בֶּן־זְקֻנִים לְיִשַׁי בֶּן־בְּנָהּ, וַיִּקָּרֵא שְׁמוֹ דָּוִד. וַיִּגְדַל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ אֱלֹהִים, וַיְהִי אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה־עֵינַיִם וְטוֹב־רֹאִי, אַמִּיץ רוּחַ וּנְבוֹן־דָּבָר. וַיְלַמֵּד אֶצְבְּעוֹתָיו לַכִּנּוֹר וַיְהִי נְעִים זְמִירוֹת וּמֵיטִיב נַגֵּן, וּבִרְעוֹתוֹ בְצֹאן אָבִיו נִלְחַם בִּגְבוּרָה אֶת חַיַּת־הַשָּׂדֶה, וַיַּךְ אֶת־הָאֲרִי וְאֶת־הַדֹּב, וַיַּצֵּל מִפִּיהֶם טָרֶף; וַיִּמָּלְאוּ הֶהָרִים תְּרוּעַת שִׁירָיו הַמְּתוּקִים וְשָׁמִַיִם וְאָרֶץ רָווּ זְמִירוֹתָיו.

וְעָרְפָּה בָלְתָה מִזֹּקֶן בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִים, וַתְּהִי הוֹמִיָּה וְסוֹרָרֶת, וַתֵּשֶׁב הַבָּלָה כָּל־הַיָּמִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ וּבְרֹאשׁ נְתִיבוֹת כְּאַחַת הַנְּבָלוֹת וְהִיא טֹוָה פִשְׁתִּים וְתֹמֶכֶת פָּלֶךְ. וַתֵּרֶא גַם הִיא בְנֵי שִׁלֵּשִׁים לְבַעְלָהּ הָעֲנָק, אֶת־גָּלְיַת וְיִשְׁבִּי אָחִיו; וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים פֶּרַע, וַיִּהְיוּ פְרִיצֵי אָדָם, וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, וַיִּלְבְּשׁוּ בַרְזֶל וּנְחֹשֶת כַּאֲבוֹתָם, וַיִּלְמְדוּ הֶרֶג וָרֶצַח מִנְּעוּרֵיהֶם, וּבְפָשְׁטָם בַּגְּדוּד וַיִּהְיוּ כִזְאֵבֵי עֲרָבוֹת וַיַּרְווּ אֶת־הָאָרֶץ דְּמָעוֹת וָדָם.

כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ וּפְרִי פִרְיוֹ, וְכֹחַ אָבוֹת בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם.
 

ג 
וַיְהִי לִתְקוּפַת הַיָּמִים, וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם. וַיֵּצֵא אִיש הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת, וְכוֹבַע נְחֹשֶת עַל רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶת, וּמִצְחַת נְחֹשֶת עַל רַגְלָיו, וְכִידוֹן נְחֹשֶת בֵּין כְּתֵפָיו, וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל, וְנוֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. וַיַּעֲמֹד הַפְּלִשְׁתִּי וַיְחָרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

הוּא גָּלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי מִגַּת, בֶּן־שִׁלֵּשִׁים לְעָרְפָּה.

וּמִמַּעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל יָצָא לִקְרָאתוֹ נַעַר אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה־עֵינַיִם וְטוֹב־רֹאִי, לֹא נֶשֶׁק לוֹ וְלֹא מַדִּים, אֵין בְּיָדוֹ בִלְתִּי אִם מַקְלוֹ וְקַלְעוֹ וַחֲמִשָּׁה חַלֻּקֵּי אֲבָנִים בְּיַלְקוּטוֹ וְשֵׁם אֱלֹהִים חַיִּים עַל שְׂפָתָיו.

הוּא דָוִד הָרֹעֶה מִבֵּית־לֶחֶם, בֶּן־שִַלֵּשִׁים לְרוּת.

שְׁנֵי צֶאֱצָאֵי הָאֲחָיוֹת הַמּוֹאֲבִיוֹת, עֲנָק פְּלִשְׁתִּי וְנַעַר עִבְרִי, הִתְיַצְּבוּ בַגַּיְא הָאֶחָד מוּל רֵעֵהוּ, וּמַשְׂטֵמַת מָוֶת, מַשְׂטֵמַת גּוֹי וֵאלֹהָיו לְגוֹי וֵאלֹהָיו, בָּעֲרָה בְעֵינֵיהֶם.

 תשרי תרצ"ד
מתוך פרויקט בן יהודה

---

שלושה מספריו הקודמים של ירמי פינקוס, הרומנים בזעיר אנפין והקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט והספר המכיל ארבע נובלות רווקים ואלמנות עוררו בי התפעלות, שחוק ודמע. אהבתי אותם מאוד. את הרומן החמדנים, קומדיה מחיי האמנים – קצת פחות, ואת הרציונל לכתיבת ספרו החדש, לינדנברוק, אני מודה שאני בכלל לא מבינה.

אנחנו מלווים ברומן שלל דמויות, ובמרכזן – את מיקי לוינסון, שאותו אנחנו פוגשים לראשונה מנקודת מבטו של נוסע שיושב לצידו בטיסה לגרמניה. אותו נוסע מגדיר את עצמו ממש במילים הראשונות ברומן כ"הר אדם": הוא גדול ממדים עד מאוד, ולכן, ולא רק בגלל זה, הוא שונא לטוס. תמיד צפוף לו, הוא מתקשה לעבור ממקום למקום, וכשיש לו קונקשן לטיסת המשך הוא ממש מתייסר: בקושי זז, כבד מדי, שונא את הכורח לסחוב את הטרולי, המעיל, ואת משמני גופו.

טוב, אז אותו גבר שמציג את עצמו בגוף ראשון, פוגש כאמור את מיקי לוינסון, וזה מספר לו שהוא בין עבודות, כי בעצם אין לו צורך להתפרנס: הוא זכה בפרס הגדול בלוטו, ועכשיו הוא מסתובב בעולם להנאתו, נודד מארץ לארץ, שוהה זמן מה בכל מקום, ואז ממשיך הלאה.

אני לא יודעת אם אלה חיים שנחשבים בעיני רבים מהנים ומתגמלים, וזה גם לא משנה, כי בעוד זמן מה יתברר לנו שהכול בעצם עורבא פרח. שמאחורי מיקי לוינסון יש סיפור חיים שונה מאוד מזה שהוא מספר לעולם.

ומכאן ואילך אנחנו ממשיכים לפגוש דמויות רבות שאיכשהו קשורות לחייו של מיקי לוינסון. והן כולן, איך לומר זאת בעדינות? מגעילות עד מאוד. אישה שמנה וטרחנית; מנהל מזנון שקרן, תאוותן ומיוזע; הומו עשיר ודוחה שקונה את עינוגי הגוף שלו; זקנה רעת לב וחולה, ועוד כהנה וכהנה. חלקן קשורות ישירות ל"גיבור" הראשי, חלקן רק בעקיפין.

אצל כולן אנחנו נחשפים שוב ושוב לתיאורים של פעילויות גופניות, הפרשות, דימומים, שרידי צואה, טיפות דם וסת על אסלה וטיפות דם מפצעים על הרצפה, השתנות, שיהוקים, גיהוקים, זלילות, הקאות, צרכים דחופים, כאבי בטן וראש ורגל, רעב, אכילה כפייתית, שאריות מזון שמנוניות, מאכלים דוחים שנזללים מרצון או בלית ברירה, וכן, כמובן גם תשמישי מיטה שמוטב היה, לטעמי, לולא נחשפתי אליהם.

השאלה שניקרה במוחי כל העת הייתה – למה, מדוע, לשם מה? האם יש סיבה לתאר בני אדם כל כך מגעילים? ואת הפנדמיה החדשה, פרי מוחו של פינקוס, שמכה באנושות, במציאות שהוא בורא, מחלה שתסמיניה מעוררים בחילה?

פינקוס נעזר בפנדמיה הזכורה לכולנו היטב, הקורונה ששיתקה את העולם לפני שש שנים – וממציא "למעננו" מגיפה קשה בהרבה (שפגיעתה מסוכנת וקטלנית בעיקר כשמדובר קשישים). היא מתבטאת בפריחות אדומות גלויות לעין, בעיקר סביב העיניים, במוגלה ניגרת וב – נדמה לי, השתדלתי לקרוא בעיניים עצומות – רימות שחורות שזוחלות מתוך הגוף?!

אללי. אילו רק הבנתי מה בעצם הוא רוצה לומר לי בכל זה על מצבו של האדם.

על אחד מספריו הקודמים, הרומן בזעיר אנפין, כתבתי בשעתו כי "העיסוק בבני המעיים הוא לא רק דימוי," וש"כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף", וכי גיבורי הרומן 'העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם'". כתבתי על בזעיר אנפין כי לאורך הרומן פינקוס מראה לנו שוב ושוב את התמקדותן של דמויותיו בפעולת המעיים שלהם, ושלמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון, כי "אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן" (אם יותר לי לצטט את עצמי…)

בלינדנברוק, הרומן החדש של פינקוס, הרגשתי רק בתיעוב שהוא חש כלפי בני אדם בכלל, וכלפי גיבוריו בפרט, ולא בשום ניסיון לרומם את התיעוב הזה לעבר אמירה מעניינת, או מאלפת, או משמעותית לי.

אפילו סופו של הרומן איכזב אותי. הוא מסתיים בקול ענות חלושה, ונשארתי בתחושה שעל החיפוש אחרי משמעות מוטב הפעם לוותר.

הוצאת כתר, 2026
עורך: עודד וולקשטיין
224 עמ'

יש להקיש פעמיים על הצילום שלהן, ממוסף "ספרות ותרבות" של הארץ, כדי לקרוא בנוחות

קישור לספר האלקטרוני "סונטות מהפרטוגזית", בתרגומי

קישור לטור בהארץ, 15.5.2026

"אני חושבת על מעגלי הטרגדיה הבין דורית שהגרמנים הסבו לעצמם", כותבת אנה פאנדר, המחברת של שטאזילנד קרוב לסופו של הספר.

היא חושבת על כך במהלך ביקור במשרד שבו יושבים אנשים ולצידם אינספור שקים ענקיים של גזרי נייר, חלקם בגודל של כמה סנטימטרים. אלה מסמכים שאנשי השטאזי ניסו להשמיד בשעות האחרונות שלפני קריסתה הסופית של GDR באנגלית – German Democratic Republic או DDR (בגרמנית): Deutsche Demokratische Republik. סוכני השטאזי ביקשו כמובן להעלים את הראיות למעקב הצמוד שניהלו לאורך שנים אחרי אזרחי מדינתם. להעלים שמות של משתפי פעולה ובוגדים.

ומאז משתדלים לשחזר את המסמכים ההם, להדביק את מיליוני חתיכות הפאזל ואולי לאפשר כך לקורבנות המשטר ההוא להבין מה בעצם קרה להם. מי עקב. הלשין. מי אימלל את חייהם וגרם להם, ברוב המקרים, לנזק בלתי הפיך. לפעמים אפילו – מה בדיוק קרה להם.

אחד המנהלים מסביר לפאנדר שלנוכח הכמויות העצומות של גזרי הנייר האלה, לפי החישוב שלו, בהתאם לקצב ההתקדמות, אם יעמדו לרשותו ארבעים עובדים, יידרשו להם 375 שנים כדי להשלים את המלאכה…

וכל דף כזה טומן בתוכו סיפור מחריד.

אנה פאנדר היא אוסטרלית. מילדותה רחשה חיבה לשפה הגרמנית ונמשכה אליה. היא הגיעה לברלין לראשונה ב־1994, חמש שנים אחרי הנפילה של חומת ברלין, ועבדה שם בתחנת הטלוויזיה "דויטשה ולה". אז נחשפה לראשונה לסיפורים של אנשים שחיו תחת משטר השטאזי.

פאנדר משחזרת בספרה קומץ מהם: מקרים פרטיים של קורבנות שאותם ראיינה כדי לנסות להבין מה עבר על בני האדם בגרמניה המזרחית, באותם ימים אפלים.

בהמשך פרסמה מודעות בעיתונים, שבהן ביקשה לשוחח גם עם אנשי שטאזי לשעבר.

אחד הסיפורים המרכזיים והטראגיים ביותר, זה שפותח את הספר, הוא סיפור חייה של אישה ששמה מרים ובר. כשהייתה רק בת שש עשרה ניסתה לברוח לברלין המערבית.

זה קרה אחרי שבשנת 1968, החליטו מרים, ביחד עם חברהּ, למחות נגד הסגירה של כנסייה עתיקה בלייפציג, והריסתה, מהלך שיזמו שלטונות גרמניה המזרחית. השתיים כתבו כרוזים שמחו נגד הדיקטטורה ונגד חוסר החופש במדינה. היא נתפסה ונעצרה, עברה חקירות קשות בתנאי בידוד ומניעת שינה, ונשפטה למאסר.

מרים הבינה שחייה במזרח גרמניה לעולם לא יהיו שוב נורמליים, שהרי סומנה כ"אויבת המדינה". לאחר שהשתחררה מהכלא, גילתה שהיא נמצאת תחת פיקוח הדוק, ואינה יכולה להמשיך בלימודים. המדינה "סגרה עליה".

היא ניסתה להימלט למערב, אך נתפשה ממש ברגע האחרון, לאחר שטיפסה על גדרות והפעילה אזעקות. אחרי שנתפסה עברה שוב חקירות ועינויים קשים, בין היתר, שוב, מנעו ממנה שינה במשך כמה יממות. חוקריה רצו לדעת פרטים על אנשי רשת הברחה שעזרו לה כביכול. היא לא יכלה למסור שום פרט, כי לא נעזרה באיש…

בסופו של דבר, רק כדי שייתנו לה לישון, המציאה סיפור מופרך ומטופש, ובזכותו אכן זכתה לכמה שעות מנוחה. (הסיפור הזכיר לי את זה של אליזבת צורקוב, חוקרת ישראלית בתחום המזרח התיכון ופעילת זכויות אדם, שנפלה בשבי בעירק. גם היא סיפרה שעברה עינויים, וגם היא, כך סיפרה, "גילתה" לחוקריה שטויות מגוחכות, רק כדי שיניחו לה לזמן מה, כפי שסיפרה בריאיון טלוויזיוני בעברית, וגם כאן).

אחרי שמרים ובר שוחררה מהכלא היא הכירה כומר צעיר, צ'ארלי שמו, ונישאה לו. צ'ארלי היה דמות דומיננטית בהתנגדות למשטר, והשטאזי רדף את שניהם ללא הרף. ב־1980 נעצר צ'ארלי. כעבור זמן קצר הודיעו למרים שהתאבד בתאו בתלייה. היא לא האמינה לגרסתם. כשראתה את גופתו בתוך ארון הקבורה (אחרי שנאבקה ברשויות כדי שירשו לה לפתוח אותו), הבחינה בסימני אלימות קשים, וחשדה שנרצח ושהתאבדותו בוימה.

אחרי שחומת ברלין נפלה והחלה עבודת השחזור של המסמכים, קיוותה מרים שהתעלומה תיפתר סוף סוף והיא תוכל לסגור את המעגל, שיום אחד התיק של צ'ארלי יורכב מחדש והיא תדע את האמת. זה עדיין לא קרה. מרים לא השלימה עם העבר ולא "המשיכה הלאה", במובן המקובל, כי מבחינתה העבר עדיין לא פוענח עד תום.

סיפוריהן של הדמויות האחרות עצובים וקשים לא פחות. ביניהן, למשל, זה של פראו אנדרסון שבנה הפעוט נולד נכה, בגלל התנאים הירודים בבית החולים במזרח העיר. לבית החולים לא היה הציוד הרפואי או המומחיות הנדרשים לטיפול בו, לכן אושפז בבית חולים בברלין המערבית (הדבר התאפשר לעיתים נדירות תחת הסדרים מיוחדים).

השטאזי ידע שפראו אנדרסון חייבת לעבור את הגבול (דרך "צ'ק פוינט צ'ארלי" או מעברים אחרים), כדי לבקר את בנה הגוסס, והבינו שיש בידיהם מנוף מושלם כדי להפעיל אותה. (האם אפשר לא לחשוב על ידיעות שלפיהן כך נהג, או נוהג, גם שירות הביטחון הישראלי? סחיטה של פלסטינים, כדי שישתפו פעולה?)

סוכני השטאזי עצרו את פראו אנדרסון ואיימו עליה שאם לא תשתף אתם פעולה ותמסור להם מידע על רשתות שמבריחות אנשים למערב, יבטלו את אישור המעבר שלה. המשמעות הייתה שהיא לא תוכל יותר לראות את בנה. פראו אנדרסון מספרת על ההכרח לבחור. על הדילמה המוסרית הבלתי אפשרית שניצבה בפניה, ועל תוצאות הבחירה. זה קטע שובר לב, ומעורר הרבה מחשבות.

היו מקרים שבהם אפילו סוכני השטאזי עצמם היו בעצם קורבן לסחיטה, כפי שמספר אחד מהם: הוא לא רצה לשרת את המשטר, אבל אולץ לעשות זאת.

מדהימים במיוחד הם דווקא האנשים שעד היום חשים נוסטלגיה לחיים ה"נוחים" שהיו להם במדינה הסוציאליסטית, שדאגה לצורכי היום יום שלהם, ושוכחים את המחיר היקר ששילמו על כך. כך למשל המדינה מימנה אמנם את גני הילדים ואת בתי הספר, אבל עשתה זאת כדי ללכוד את נפשם של הילדים כבר בגיל הכי צעיר, ולעשות להם אינדוקטרינציה אידיאולוגית. (נזכרתי בספרו של רמי הוד, שעת אפס, שבו הוא מתאר כיצד את תלמידי הזרם הממלכתי־דתי בישראל ותלמידים בבתי ספר שמנהלות מפלגות כמו ש"ס ואגודת ישראל, מפעילות בפועל מפלגות פוליטיות, והילדים מתחנכים על פי השקפת עולמן. כך מבטיחות לעצמן המפלגות הללו את דור העתיד של מצביעיהן).

זעזע אותי גם סוכן השטאזי לשעבר שהמשיך בשיחתו עם פאנדר להצדיק את מעשיו בעבר, והצליח לבטא שוב ושוב דבר והיפוכו במשפט אחד, תופעה שג'ורג' אורוול בספרו 1984 מתאר במדויק. אורוול תיאר מציאות דיסטופית שתתרחש לכאורה כמה עשרות שנים אחרי זמנו; כזאת שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; אורוול כתב בין היתר על צמצום השפה ועל מה שכינה "דו־חשיבה" (doublethink): היכולת לקבל סתירה פנימית בלי לחוש בה כסתירה. 

אורוול לא "המציא" ולא בדה שום דבר. כל התופעות המבעיתות שמופיעות בספרו מבוססות על המציאות. כך – בגרמניה המזרחית עינו הפקוחה של "האח הגדול", כמו זה המפורסם מהרומן 1984, עקבה אחרי כולם כל הזמן. לפי נתוני המחקר שאנה פאנדר מביאה בספרה, עוצמתו של השטאזי הייתה חסרת תקדים בהשוואה עם כל משטר דיקטטורי אחר בהיסטוריה, כולל הגסטאפו הנאצי או הק־ג־ב הסובייטי(!). היה בגרמניה המזרחית סוכן אחד (רשמי או מודיע) על כל 6.5 אזרחים! (עם זאת, מעירה פאנדר בציניות, עם כל המעקב והמידע הרב, השטאזי לא ידעו לחזות דבר אחד שהיה חיוני להם יותר מכול: את קריסתה הצפויה, הקרובה, של ארצם…)

הספר שטאזילנד הזכיר לי מאוד את הסרט החשוב והמעולה "חיים של אחרים", שמתרחש ממש בתוך אותו שטאזילנד. הסרט מתחקה אחרי אחד העוקבים, סוכן שאטזי, גרד ויזלר, ששר התרבות מטיל עליו לבלוש אחרי בני זוג, מחזאי ובמאי בשם גיאורג דריימן ואשתו השחקנית. ויזלר, איש ביצוע אפרורי, מדריך בקורס חוקרים, מומחה לזיהוי חולשות, שקרים והסתרות, מזדהה עם תפקידו ונאמן לארגון. עד סופו של הסרט לומד הסוכן רבות על עצמו, ועל עוצמתה הגואלת של האמנות.

הסרט נפתח בסצנה שבה ויזלר מנחה את תלמידיו ומסביר להם איך לשבור נחקר, ואפילו מתאר את "צנצנות הריח" שגם פאנדר כותבת עליהן: לתוך כל אחת מהן הכניסו חלק מתוך בגד של נחקר. הצנצנות הרבות נשמרו ונאגרו, כדי שיוכלו לשמש את כלבי הגישוש של המשטר, שייעזרו בהן כדי לזהות חשודים. למרבה הפליאה, כשגרמניה המזרחית קרסה הצנצנות ההן "נעלמו", והתגלו מקץ שנים בגרמניה המערבית. האם גם שם התכוונו שוטרים להשתמש בדוגמאות הריח? האם המעקב הצמוד אחרי בני אדם, נמשך גם כיום, גם בארצות דמוקרטיות?

אלה כמובן שאלות שכבר נראות מגוחכות. כמובן שכן. והיום האמצעים כל כך הרבה יותר משוכללים. די לנו לקרוא את האמת, ספרו של אדוארד סנואודן, כדי להבין עד כמה וכיצד, וגם הספר האמת כבר "מיושן": בן שש… מאז הטכנולוגיה התפתחה בכיוונים שאיש לא העלה בדעתו, והיכולת לחדור לפרטיותנו העמיקה כמובן עד מאוד.

מפחיד!

ומדרבן להיאבק למען הדמוקרטיה, כדי לוודא ששליטים חורשי רעתנו לא ישתמשו בכלי המעקב והבילוש הללו נגדנו וכדי למנוע עוד "פגיעה בין דורית" כמו זאת שמתוארת בספר.

קראתי את הספר בשפת המקור, באנגלית, אבל הוא תורגם לעברית. הוא מרתק!

כנרת זמורה, 2012
תרגמה: נעמי כרמל
318 עמ'

הסולמית והשם הפרטי, זוהרה, שרק הוא מופיע בחזית הספר, מעידים: יש כאן משהו אחר: התמודדות והסתתרות; לא כמו זאת של אלנה פרנטה, שמופיעה בספריה בפסבדונים מלא, ומי שלא בקיא במה שמתרחש מאחורי הקלעים של עולם הספרות, אינו יכול להעלות בדעתו שהדמות הזאת, אותה "אלנה פרנטה", אינה קיימת במציאות, היא שם־עט שמסתתרת מאחוריו זהות לא גלויה. פרנטה עוררה לאורך השנים סקרנות רבה, ואפילו חטטנות – היו לא מעט ניסיונות לפענח את הקשר בינה לבין סופרים מוכרים, באמצעות פרטים ביוגרפיים ש"נחשפים" בספריה (והרי הכול בדוי! מדובר בפיקשן, או אולי – לא?). היו מי שניסו אפילו להשתמש בבינה המלאכותית כדי לזהות סגנון הכתיבה שלה ולהשוות אותו לסגנונות של סופרים ידועים.

אבל מה זה משנה בעצם? הרי גם על שייקספיר יש שמועות שלפיהן לא היה "הוא" עצמו, אלא, בעצם, "הוא" אחר…

במקרה של #זוהרה, יש בעצם הצהרה בבחירת האופן שבו היא מציגה את עצמה: לא מסתתרת עם שם "רגיל", לא באופן שיכול לעבור "מתחת לרדאר", בלי שנרגיש, אלא – אמירה: שימו לב, אני דמות. אתם תכירו רק את מה שאסכים לגלות לכם. ובכל זאת, אני לא מציגה בפניכם יצירה שהיא פיקשן, אלא – מדובר כאן בממואר. אספר לכם על עצמי.

כשקוראים את יצירותיו של שייקספיר יודעים עליו כל מה שצריך. דמותו נשקפת מתוך המילים שלו, מתוך המחשבות שהוא מביע. הביוגרפיה שלו נגלית – אולי? – מתוך מחזור הסונטות שלו, שאפשר בהחלט לעקוב בו אחרי סיפור חיים גדושי תהפוכות, ורגעים אישיים של סבל ואושר (אבל, מכיוון שמדובר במחזאי דגול, יש מי שסבורים שאולי גם כאן יצר עלילה שאינה משקפת "באמת" את מה שקרה לו בסמוך לכתיבת השירים). שוב, מה זה משנה? הרי דברי אמת ניכרים, וכשהם חשופים ומדויקים במהותם, הם מספרים לנו את כל מה שאנחנו מבקשים לדעת.

הממואר של #זוהרה הוא יצירה כזאת. מי שקוראת אותו אינה יכולה שלא לדעת בוודאות שמדובר באמת צרופה. בסופו של הממואר הכותבת גם מבטיחה: לא שיניתי מאומה, חוץ מאשר את שמות בני המשפחה השונים.

הצורך לדבוק בעובדות מובן מאוד ומוכר לי היטב. בתוך העולם הכאוטי שבו גדלים ילדים במשפחות אלימות, תמיד קיים חשד־עצמי: האם אני מגזימה בפרשנות של מה שקרה? אם אדייק, אם לא אגזים, אם לא אשנה פרטים, אצליח להאמין לעצמי?

ואפילו כשכל העובדות ידועות, זה עדיין לא אומר שהנפגעת מסוגלת להבין אותן. #זוהרה מספרת לנו למשל כיצד באינטייק שערכה לה מנהלת המרכז למניעת אלימות במשפחה, כשסוף סוף אזרה עוז ללכת לשם ולבקש עזרה, והיא נשאלה אם הופנתה כלפיה בילדותה אלימות מינית, היא הגיבה בהתפתלות, ואז סיפרה ש"אבא שלי היה נוגע מתחת לבגדים פה ושם, לא משהו ספציפי שאני זוכרת, והיה מציץ"… עובדות. הקטנה. חוסר יכולת להתחבר למשמעות האמיתית של מה שהיא מספרת. התגובה ששמעה, "זו אלימות מינית", הפתיעה, ואפילו קוממה אותה… הנה הפער בין הידיעה של העובדות להבנתן. עד ששני האיים האלה לא מתחברים, תהליך היישור של העולם ההפוך לא מתאפשר.

מהיום שבו אני עצמי "התחברתי", מאז שהבנתי את קיומם של שני האיים המנותקים שעליהם חייתי עד גיל חמישים, התחלתי להיחשף לסיפוריהן של נפגעות אחרות, במיוחד אחרי שיצאתי אל העולם בגלוי, ברומן שכתבתי, שירה והירושימה, ובעקבותיו בראיון גדול בידיעות אחרונות. ומאז אני נוכחת שוב ושוב, למרבה הפליאה וההפתעה שמעולם לא מרפה, עד כמה כל הפוגעים בבנות המשפחה שלהם "למדו באותו בית ספר". כך אני נוהגת לכנות את התופעה.

מדהים להיווכח עד כמה הטקסטים שאומרים בני המשפחות הפוגעות חוזרים על עצמם, אצל כולן. לא רק הדברים שאומרים הפוגעים הישירים, אלא גם אלה של העדים, של הניצבים מנגד, מי שראו ויודעים, אבל מתכחשים ומכחישים, מקטינים ומנסים לבלבל, ובסופו של דבר – מתרחקים, ככל שהם יכולים, מהנפגעת. לא מהפוגע. "מֶדוּזָה נֶעֶנְשָׁה […] מַדּוּעַ נֶעֶנְשָׁה? כִּי נֶאֱנְסָה", כתבתי באחד משיריי. והנה, אני נוכחת שוב שהדפוס המוכר, המזעזע, המקומם, מתואר גם בממואר של #זוהרה.

מצד אחד – הכול כל כך מוכר לי. מצד שני – אני לא יכולה להפסיק לקרוא את שעת סיפור, כי הוא מעניק תוקף שנדרש שוב, תמיד, כל הזמן, לסיפור שלי. כי אני מרגישה חובה מוסרית לשמש ל־#זוהרה עדה־בדיעבד. להגיד לה שוב ושוב "אני מאמינה לך". כמו שעושים במהלך התפילה כשהקהל משיב שוב ושוב "אמן", כדי לחזק את הפסוקים שנאמרו, כדי להדהד ולהנכיח אותם בעולם.

זה קרה לך. אני מאמינה לך. אני מלווה אותך בכל מה שעוללו לך. אני עומדת לצידך. מכירה בעוול. מכירה את העוול. אנחנו נחזק זו את זו, כי אין כמעט אחרים שיעשו את זה למעננו. כי רק הנפגעות יודעות לעומק, מבפנים, כמה כואב כשמשפחה מפנה לך עורף. כשמי שהיה אמור להגן עלייך מאז שהיית רכה בשנים הוא זה שפגע בך. רק אנחנו יודעות את עוצמת העלבון, הפגיעה המתמשכת, שפוצעים את נפשנו שוב ושוב, לא רק באלימות שספגנו בילדות, לא רק בחציית הגבולות, לא רק בהפקרה של גופנו ושל נפשנו אז, בתחילת החיים, אלא גם הפגיעה שהיא לא פחות מכאיבה: זאת של הבגידה החוזרת. ההתנכרות של מי שאת הכי רוצה שיעמדו לצידך, האחים והאחיות. כי הם יודעים, הם גם היו שם, כי הם היו אמורים להיות בני הברית שלך. לראות את הכאב. לנחם. להצדיק אותך, לא את הפוגעים. לצדד בך, לא בפוגעים.

אבל אחים אומרים משפטים כמו – גדלתי בבית אחר עם הורים אחרים. כמו שאמר אחיה של #זוהרה. כמו ששמעתי המון נפגעות מספרות (כמו ששמעתי בעצמי!). "אם ההורים שלְךָ היו כל כך שונים מההורים שלי – מה זה אומר?" סיפרה לי פעם נפגעת שהשיבה לאחיה, "שאנחנו בכלל לא אחים, נכון? כי לא היו לנו אותם הורים…"

כשכותבים ממואר יש לכאורה להתמודד עם השאלה – איך יוצרים מתח, בהיעדר עלילה. אבל השאלה הזאת בכלל לא נכונה. כי בממואר העניין נוצר באופן שונה.

בממואר של #זוהרה הוא נובע מתוך יכולתה לגרום לנו לחוש הזדהות עמוקה עם המספרת, כשאנחנו מלווים את תהליך הצמיחה עוצר הנשימה שלה. היא מאפשרת לנו להביט לעומק אל לב הקונפליקט הקשה מכול, אולי, שמאפיין לעיתים קרובות כל כך את מי שאביהן פגע בהן: האהבה כלפיו, שהמשיכו לחוש, בניגוד לכל היגיון (ממתי הנפש פועלת בהיגיון…?), תחושת הקרבה הסימביוטית כמעט, והאופן שבו הנפגעת צריכה ללמוד להתחזק, להתרחק, להתגונן. והכול – בכוחות עצמה. כי, כאמור, מי שהיא מצפה ממנו לתמיכה, הוא הפוגע.

#זוהרה מפליאה לבטא את כל זה. ואני יודעת. כי ליד כל כך הרבה קטעים בספר שרבטתי "מוכר". "מוכר". "בדיוק". למשל, כשהיא מספרת על החשש שלה, שמא ינשלו אותה מהצוואה. היא תוהה בכאב: "האומנם אחי יקיימו את צוואתו לאחר מותו? האם לא יערערו עליה למעני? למעננו?" והיא מוסיפה שנישול כזה הוא "משאלת לב למחוק אותי מהמשפחה" וכותבת עוד: "נישול של ילד מהצוואה על ידי אביו כמוהו כאמירה של האב, שאינו רואה בילד הזה את ילדו." דנית בר בספרה ילדות של נסיכה מכנה את זה "הפלה מאוחרת", וגם אני כתבתי על כך בשיר "הפלה": "מִקֵּץ שָׁנִים הֶחְלַטְתְּ לְהַפִּיל / יַלְדָּה בַּת חֲמִשִּׁים בְּהֶבֶל פִּיךְ". בניגוד ל־#זוהרה אני כבר לא מצפה. כבר יודעת. נושלתי…

הזדהיתי עם הכעס של #זוהרה, שמתארת את מותה של סבתה הפוגענית, "שנפטרה בשיבה טובה, כשכל נכדיה המסורים, למעט נכדה אחת, ניצבים ליד מיטתה, מוחקים לה את כל חטאיה, אומרים לה דברי חנופה, כמו שהיא אוהבת, ואף מילת אחת על הנזק שגרמה". ועל אמה: "גם אם אישה היא מוכה, זה לא פוטר אותה מתפקידה האימהי ומאחריותה להגן על ילדיה. הם אלה שחסרי ישע באמת". ("את סבלת ממנו? את? היא שאלה בזעם, ומיד הוסיפה: "אני, אני סבלתי ממנו! כל החיים סבלתי ממנו!" כך נפתח הממואר שכתבתי, בדולח וסכינים…)

ועם "מילים רעות היו נזרקות לחלל האוויר ונוחתות על ראשינו. כל אחד מאתנו היה מדי פעם 'אידיוט', 'מטומטם', 'אפס' או 'דפוק'". ("עלוקה! פטרייה!" כך נהגו לכנות אותי בילדותי).

ועם הניכוס של הישיגיה: "נו, בזכות מי את ככה?" נהג אביה לומר לה, ולהזכיר לה "את העזרה שנתן לי או את הדמיון שלי אליו". ("מה את חושבת? הרי רק בזכותי כתבת את זה", הוא אמר לי כשהספר הראשון שלי ראה אור וזכה לכמה תגובות אוהדות. עד אז הכתיבה שלי לא עניינה אותו במיוחד, אלא רק – מהצד התחרותי שלו: "מה את חושבת? גם אני כותב!" אבל מהרגע שהראשון שלי ראה אור, מהרגע ששמי נודע בציבור, נהפכתי לאות כבוד, למדליה שהוא נושא עליו: אני שלו! ראויה להתרברבותו!)

ועם דיון אקטואלי־כביכול שהיה בעצם "שיח סוטה שנועד לערער על החוק ולנרמל את הלא־נורמלי" ("מי קובע את החוקים? אנשים! סתם כל מיני אנשים", אומר לשירה האבא הפוגע שלה, ברומן שכתבתי, שירה והירושימה, אחרי שהוא מסביר לה שכל העולם צבוע, כי, למשל, האמריקנים היו אלה שנחשבים פושעי מלחמה, אילמלא ניצחו, ושזה מוכיח שאין באמת טוב ורע – הכול יחסי… ואז – פוגע בילדה שלו…).

ועם "מהמקום שבו אני נמצאת, איני יכולה ואינו מוכנה לסלוח להורים שלי. ראשית, משום שהם לא ביקשו את סליחתי. אני מתקשה להבין את כוחה המרפא של הסליחה עבורי במצב שבו אבא ואמא לא לוקחים אחריות על מעשיהם, לא מכירים בהשלכותיהם ולא מביעים שום חרטה עליהם". בשולי הדף הזה שרבטתי – "בדיוק!" כי באמת, איך אפשר לסלוח למי שלא ביקש סליחה?

המשפט הבא של #זוהרה הפעים אותי! היא מוסיפה סיבה לכך שאינה מוכנה לסלוח: "שנית, משום שהסליחה כרוכה במידה כזו או אחרת של קיום שיח עם ההורים שלי או התקרבות אליהם מחדש. אני לא מעוניינת בכך".

כמה כוח ואיזה יושר נדרשים כדי להכיר בכך שאת זאת שכבר לא מעוניינת בהתקרבות! ובהמשך – לכתוב על האחים שלך, ש"בחרו לעמוד לצדו של אבא וויתרו עלי", ולהוסיף "המעט שנותר לי הוא לממש את זכותי להתאכזב מהבחירה שלהם ולעמוד על עמדתי המוסרית שמדובר בקלקול".

לא פשוט לדייק כך. לנסח את הדברים כמות שהם. לבטא את מה שאי אפשר לכאורה לבטא. למצוא מילים למה שנמצא מעבר להן. ובעיקר – להתייצב מול האמת, בעיניים פקוחות, ולא להיבהל מאורה המסנוור.

#זוהרה, את עושה את זה היטב!

תודה!

אני מקווה שרבים יקראו את שעת סיפור. לא רק נפגעות. גם בני משפחה (הלוואי…), כדי שיבינו. גם חברים. גם מי שמטפלים בנפגעות ובמעגל השני שבא אחריהן, בני הדור הבא, שנושאים גם הם, בעקיפין ובמישרין, בתוצאות של הפגיעה, כפי ש#זוהרה מיטיבה לתאר.

הוצאת קינמון, 2026
עריכה: גל אלגר
178 עמ'

איאן מקיואן עושה את זה שוב, ובגדול! 

ספרו החדש, שראה אור באנגלית בשנה שעברה, הוא פלא של ממש, רומן עתיר תפניות והפתעות, מרתק, משעשע ורב משמעות.

אהבתי מאוד את התמים שלו, את כפרה, את על חוף צ'זיל, את מכונות כמוני, את שיעורים (אך קצת פחות את טובת הילד ואת סולאר), ועכשיו הוא חוזר במלוא כוחו!

What We Can Know מחולק לשני חלקים. בראשון הוא רומן עתידני: הוא מתרחש בעוד 130 שנה. בדרך כלל אני נוטה להירתע מספרות דיסטופית, אבל מה שמקיואן עושה כאן כל כך מעניין וכל כך חכם, כי בעצם הוא כותב עלינו עכשיו, מנקודת המבט של העתיד־לכאורה.

במובן הזה הוא הזכיר לי את סדרת הטלוויזיה המונמנטלית, הבלתי נשכחת, "מראה שחורה" מבית היוצר של ה־BBC, שעלתה לראשונה לשידור ב־2011 (את העונות שש ושבע שעלו בהמשך בנטפליקס לא ראיתי, אחרי ניסיון מאכזב אחד עם הפרק הראשון). נקודת המוצא של הסדרה הייתה – לקחת אפיון כלשהו בחיינו העכשוויים, להגדיל אותו מאוד, ולבחון את השלכותיהן של תופעות, בעיקר טכנולוגיות, שכיום נראות לנו סבירות, או לפחות נסבלות, אך אין לדעת לאן הן עלולות להוליך אותנו.

את מקיואן מטרידה ההתעלמות של האנושות משינויי האקלים שהיא עצמה גורמת להם, והוא מתאר בשכנוע רב, בפרוטרוט, את המציאות שאנחנו מביאים על עצמנו, ליתר דיוק – על צאצאינו, ועל העולם כולו.

הוא עושה את זה באמצעות עלילה שמניעות אותה, כדרכו של מקיואן, דמויות רב־ממדיות. אלה מסתירות סודות מדהימים שמתגלים לאטם, בחלקו השני של הרומן. שם הוא כבר "חוזר" אל סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. מדי פעם רציתי לצעוק בקול רם – מה? מה קרה שם באמת?! לא ייתכן! אבל מקיואן יודע לשכנע שהסיפור הלא ייאמן שהוא אורג בעדינות, חוט אחרי חוט, אפשרי וכמעט סביר.

במרכזו – בני זוג, משורר מהולל בשם פרנסיס בלאנדי ואשתו ויויאן. אנחנו פוגשים אותם בסעודת יום הולדת של ויויאן (שברבות הזמן נעשתה מיתולוגית ממש). חבריהם של השניים התארחו בחגיגה. במהלך הארוחה קורא פרנסיס לנוכחים שיר ארוך שכתב, "קורונה", בעברית – כליל סונטות: יצירה שמורכבת מארבע עשרה סונטות, שכל אחת מהן נפתחת בשורה האחרונה של קודמתה, ולאחריהן הסונטה האחרונה, החמש עשרה, שמורכבת כולה מארבע עשרה השורות החותמות של קודמותיה.

איש לא קרא מעולם גרסה כתובה של כליל הסונטות הללו, שנכתבו במיוחד למען ויויאן. היא נשארה כאירוע חד־פעמי בתודעתם של אנשי תרבות, ששמעו על אודותיה, על הערב שבו הוקראה, ונהפכה מאז למיתוס מסקרן, שרבים ביקשו לחקור לאורך השנים.

הרומן מתחיל בגוף ראשון, עם חוקר של ספרות והיסטוריה, שבעזרת בת זוגו מנסה – בעתיד, כמובן! – לפענח את סודו של כליל הסונטות ההוא. הם חולמים לאתר אותו באיזשהו ארכיון נידח.

יש בידיהם שפע של חומר כתוב ומתועד: כל מה שעלה בשעתו (כלומר: כיום!), בתכתובות אי מיילים, ברשתות החברתיות, ביומנים אישיים, במכתבים ובפתקים: הכול נשמר, מתועד ונגיש, אינספור מסמכים שמאפשרים לנבור בעבר, ולבחון מקרוב את הערב ההוא, יום ההולדת של ויויאן, ואת ההשפעה של הסונטות שכתב בלאנדי על המעטים שזכו לשמוע אותן. (אגב כך החוקר מפטיר: אם למישהו יש סוד, מוטב שלא יתעד אותו בכתב, כי ברבות הימים הוא יחשף, בלי ספק).

כבר בשלב הזה הספר מצחיק ממש. כי התגובות של השומעים לשיר המיתולוגי, החד־פעמי כל כך, לא מצדיקות כנראה את התהילה העצומה והמוניטין הרב שזכה להם.

למשל – ויויאן, אשתו של המשורר – מתקוממת נגד השקרים והצביעות המובעים בו: בעלה ידוע כמתנגד נמרץ לפעילים למען השמירה על כדור הארץ. בעיניו הם בורים, אלימים ומתלהמים בלי שום סיבה. הוא זועם עליהם. ועם זאת, בשירו הוא מפאר להפליא ובפרוטרוט את יפי הטבע. הוא מציין שמות של צמחים ובעלי חיים, ואפילו מתאר איך הוא וזוגתו שוחים ביחד בנהר. כל זה, ויויאן יודעת היטב, פשוט לא אפשרי: פרנסיס לא יוצא מפתח חדרו במשך ימים ארוכות ורצופים. הוא מכנה את עצמו "איש של פנים", לא איש של חוץ. מה לו ולטבע? הוא – שוחה בנהר…? באמת! מגוחך!

השומעים האחרים סתם משתעממים, ברובם. הם רק מחכים שההקראה תיגמר סוף סוף, ובעצם בכלל לא מקשיבים לה. גיסו, הנרי, הבעל של אחותו וגם המו"ל שלו, בעיקר מקנא במשורר, בהצלחתו, ובאינטימיות הזוגית המתוארת בשיר.

על כל זה אנחנו קוראים מקץ 130 שנה בהתכתבויות וביומנים שלהם.

מה שמצחיק זה שדווקא את השיר הזה, של אדם שמגלם את ההתנגדות למאבק למען שמירה על איכות הסביבה, אימצו לימים פעילי השימור (בלי לקרוא אותו ובלי לדעת את האמת על דיעותיו הנחרצות של המשורר…). עד כדי כך שמתהלכת ביניהם תיאוריית קונפצירציה כאילו חברות הנפט קנו את השיר כדי להעלים אותו, כי הוא קרוב אל הטבע ומתאר אותו באופן שעלול לאיים עליהן… מגוחך, תוהה מי שתוהה, ובצדק: ממתי יכולה להיות לשיר השפעה כזאת על מישהו?

זה יכול היה להיות משעשע, אלמלא היה גם מפחיד ומזעזע כל כך. כי העתיד מוכיח שבלאנדי טעה לחלוטין.

העולם שיתקיים בעוד 130 שנה הוא התגלמות האימה שיצרה אנושות נהנתית, עיוורת, אלימה וגסה. איך יכול להיות שהם הרשו לעצמם לטוס למרחקים של 2,000 מייל, לחופשה של שבוע? תוהה החוקר מהעתיד. איך הם לא הבינו מה הם מעוללים לסביבה במלחמות הבלתי פוסקות שלהם (הטילים הגרעיניים ששיגרו היו השיא), בחוסר ההתחשבות המינימלית שלהם, בהרס שיצרו? בעולם שבו הוא חי אין כמעט טכנולוגיה. אין מה לדבר, למשל, על מכוניות. כדי להגיע ממקום למקום כולם פשוט רוכבים על אופניים. רכבל משוכלל מופעל באמצעות מכלי מים כבדים שממלאים ומרוקנים אותם. יש אמנם אינטרנט, אבל הוא מקרטע, ולא פועל כל הזמן. יש AI – שמכונה NAI: "בינה מלאכותית לאומית", שצעירים מורשים להשתמש בה רק פעם בשבוע (והם מכורים לה! נעזרים בה בעיקר כדי לקבל ייעוץ על הסתבכויות רגשיות שהם חווים…). אנגליה נעלמה ברובה. היא כולה איים קטנטנים. אם מפליגים ביניהם (וזה מסוכן!) אפשר פה ושם לראות קצה צריח של כנסייה ולדמיין את יפי המקום שנכחד…

כי עולם העתיד שרד רק בקושי את השטפונות והחורבן. את רוב המטרופולינים הגדולים – ניו יורק ולונדון ביניהם – כיסה הים.

הנופים הנפלאים שאנחנו מכירים, היערות, כרי הדשא, הנחלים הפסטורליים, כבר לא קיימים. מבחינתו הם (אנחנו!) "חיו בגן עדן". מגוון החיות היה עצום. רבות מהן נכחדו, כמובן (מה שהזכיר לי מיד את הספר המיתולוגי של פיליפ ק' דיק האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?, שמתאר לעומק עולם שבו לא נותרו כבר כמעט חיות, ובני האדם פשוט מייצרים לעצמם חיות מחמד מלאכותיות, כדי להתנחם בהן. אין לי ספק שמקיואן מכיר את הספר ומוקיר אותו…).

החוקר מהעתיד מתגעגע אל העולם שלנו. בניגוד לצעירי זמנו שמבחינתם המאה ה־21 ותקופת הרנסנס מעניינות ורחוקות באותה מידה: הם אדישים לגמרי לעבר ומסרבים ללמוד עליו או אפילו לחשוב על האנושות בת זמננו. הם בזים לגזענות שלנו. לגסות הרוח. ללוחמנות. כמובן שגם השיר של בלאנדי, שזוג החוקרים אובססיביים לגביו, ממש לא מעניין אותם.

לאורך כל הקריאה חששתי שמא מקיואן יתפתה ויציג בפנינו בשלב מסוים את השיר. כמובן שאסור היה לו לעשות את זה: מיתולוגיזציה כה מפוארת הייתה מחייבת אותו לכתוב יצירה בלתי אפשרית, שהייתה מועדת לכישלון. אכן, הוא מספיק מתוחכם ויודע מה לא לכתוב…

אבל מה שהוא כן עושה עם האובדן של השיר! עם הסיבות להיעלמותו! עם מה שמתגלה לנו לקראת הסוף (ומה שהוא עושה, בתחכום עצום, כשהוא יוצר דמות של – כך מתברר בסופו של דבר – פסיכופתית מקסימה ושובת לב שאין לה מושג מה בעצם היא חושפת על עצמה!) – פשוט מסמר שיער!

אני מקנאה בכל מי שטרם קרא את הספר הזה, ומקווה ובטוחה שיתרגמו אותו בקרוב לעברית. כדאי לכם!

מאז שכתבתי את הרשומה הספר תורגם לעברית

אמש נפגשתי עם עצמי מלפני כמעט חצי יובל שנים.

השנה – 2002. את פוגשת בנסיבות חברתיות אישה יקרה, שי צור שמה, שעובדת באותה עת כעורכת בהוצאה לאור גדולה – ידיעות ספרים. את מספרת לה שיש לך כתב־יד של רומן חדש. שי צור קראה ספר קודם שלך, בגידות כל מיני, וכתבה עליו ביקורת חכמה ומעניינת במוסף הספרותי של הארץ.

כבר פרסמת חמישה ספרים וזכית בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

שי צור מבקשת ממך לקרוא את כתב היד. את מהססת. יודעת שיש בידייך חומר נפץ אישי ומשפחתי. כתבת אותו כי מישהו אהוב מאוד הפציר בך: "תכתבי את האמת על עצמך". נעתרת להצעתו כאחוזת בולמוס. כתבת את שירה והירושימה במהירות, ובעצם – ליווית בו את מותך: ניסית להבין באמצעות הכתיבה מה יגידו עלייך, אחרי מותך, "כולם": תלמידה שלך בבית הספר, מורות שעובדות אתך, חברות. המעגל הולך ומתקרב. הדמויות שאת כותבת אותן מתחזות לאלה שקיימות בחייך, אם כי את יודעת שזאת לא מצלמה: את לא יכולה ללכוד באמת את מחשבותיהן, לחזות מה יגידו, איך יגיבו, מה ירגישו כשתמותי. את מנסה לחדור לעורן, להיות – הן ולהבין אותן.

בעצם – את עצמך. את איך שאת חושבת שאת נראית. וגם זה לא יכול להיות מדויק, שהרי אי אפשר לתעד את הנפש של עצמך, וודאי שלא את זאת של זולתך. ועם זאת – את משתדלת מאוד להיות אמיתית. לא להפריז, לא לכזב, לא להתרחק מעובדות.

יש בך עדיין מידה לא מעטה של תמימות. בשלב הזה, כשאת כותבת את הספר החדש שלך, את עדיין חיה מנותקת על שני איים נפרדים:

אי אחד שבו את שייכת למשפחה המיוחדת, המופלאה, אל הורייך המיטיבים כל כך לארח, אל הסעודות החגיגיות, שהם מיטיבים כל כך לערוך, אל כל מה שיפה בוהק, נוצץ, מיוחד, טעים, אל השיחות המעניינות, המעוררות מחשבה וצחוק, שמתנהלות סביב השולחן שלהם (אבל רק כשבאים אנשים זרים!)

גם כשבני המשפחה שלך נמצאים רק בינם לבין עצמם קורים דברים נעימים להפליא: מרבים לשיר ביחד, לנגן בפסנתר ובגיטרה, בהרמוניה, בשני קולות (אבל אבוי למי שמזייף! כלומר – לך. את הקול הצורם. לך אומרים לפעמים די, תשתקי, אבל כל האחרים מוכשרים כל כך!).

באי השני שעליו את חיה נעשו בגופך מעשים אסורים, פליליים. באי השני יש סודות סבוכים, שאת לא תמיד מצליחה לעקוב אחריהם. לא תמיד זוכרת בדיוק מי יודע מה ומה אסור לספר למי. באי השני יש סכנות איומות!

את מתקיימת במקביל ובנפרד על שני האיים: אי שבו שוכנת משפחה שאת אוהבת ומאמינה משום מה שגם את נאהבת. באי השני יש השפלות, אלימות, בגידות, עלבונות. לא רק כלפייך. האיים מנותקים.

וכתב היד החדש שלך נוגע בשניהם.

כתב היד החדש שלך חושף את הפשעים.

את רוצה שהוא יתפרסם? את מסוגלת?

את נעתרת להפצרותיה של שי צור. היא קוראת אותו ונותנת אותו לעליזה ציגלר, העורכת הראשית של ידיעות ספרים, שאומרת לך מיד – אני רוצה להוציא אותו לאור.

מי שפגע בך עדיין חי. לא ברור אם כבר חלה, אבל כשאת נעתרת להפצרות, מחליטה שכן, את תוציא את שירה והירושימה לאור, כשאת חותמת על החוזה, את מבינה שהפוגע בך יתעמת אתך קשות ואת אוזרת עוז לקראת מה שיקרה.

שירה והירושימה נושא את שם הסיפור שכתבה הדמות הראשית, שירה שמה. הוא נכתב בגוף ראשון, והוא וידוי. הוא חושף את מה אביה של שירה עולל לה.

את הסיפור הזה הראית לאבא שלך כשנתיים לפני כן, וביקשת את רשותו לפרסם אותו בקובץ סיפורים, בגידות, כל מיני, עד כדי כך היית עדיין מנותקת מהמציאות ומאיך שסביר או הגיוני להתנהל.

אבא שלך, בשיחות טלפון חשאיות ומוזרות, כמו של קושרי קשר, מבקש: "תפרסמי את זה אחרי שנמות". נעתרת, זמנית, לבקשתו. לא פרסמת את הסיפור.

אבל אז שיבצת אותו בסופו של הרומן החדש: סוף שמסביר הכול.

לא ידעת איך יראה המאבק הקשה שיתנהל נגדך. לא העלית בדעתך שהפוגע יצליח לגייס לצידו את כל בני המשפחה האחרים שלך. בהתחלה עוד חסת עליו, כי חשבת שיתמכו בך ויתנכרו לו. ביקשת מהם, אחרי שקראו את כתב היד, (ולא באמת הופתעו ממה שנחשף בו), עוד לפני שהספר ראה אור, שלא יפקירו את הפוגע… עד כדי כך המשיכו האיים להיות מנותקים.

ואז, ברגע אחד, התחברת. הבנת את מה שאת יודעת מאז ומתמיד. קלטת שאת יתומה מהורים חיים, ושגם שאר בני המשפחה יצאו עכשיו נגדך. לא יעמדו אף לרגע אחד לצידך. לא יביעו כלפייך אהדה, הבנה. יתקפו. יביעו כלפייך, לא כלפי הפוגע, שנאה גלויה, ובוז.

אבל כשכתבת את הספר, כשניסית להבין אותם, לא ידעת את כל זה. עוד חשבת שתכאיבי להם מאוד אם תשימי קץ לחייך… לא העלית בדעתך שיוותרו עלייך מיד, די בקלות, כך נראה.

ואז שירה והירושימה רואה אור. וזוכה לתגובות מופלאות, כיצירה ספרותית.

הנה אחת מהן. כתבה אותה אורית הראל, במעריב. היא לא הייתה הביקורת המשבחת היחידה.

הוצאתו לאור גם הביאה עמו – מאנשים שאינם בני משפחה – תגובות אנושיות, מחבקות, חמות, כלפי הסיפור האישי. וגם – עדויות רבות מנפגעות אחרות של מי שפגע בך.

עוברות עשרים ושלוש שנים. חוץ מהמתווה הכללי, שכחת את רוב מה שכתוב בשירה והירושימה.

אבל נראה ש"כתבי יד אינם נשרפים", כפי שכתב בולגקוב בספר האמן ומרגריטה, מפי בן דמותו של השטן.

אמש הזמין אותי ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג ומרצה בחסד, להרצאה שהעביר בבית אריאלה, החמישית בסדרה: "אהבה ופחד מאכזבה – חקירה פסיכולוגית של רגשות אנושיים".

ופתאום התחוור לי שגם לספר שראה אור לפני עשרים ושלוש שנים יש עדיין חיים.

בשני חלקים בהרצאתו קרא ד"ר פכלר קטעים מתוך שירה והירושימה. פסקאות שבכלל לא זכרתי שכתבתי אותן אי פעם!

והכול היה כל כך טעון, ומפתיע, ומרגש.

הנה אחד הקטעים:

אז לקחתי את האופניים של יקי (בלי לבקש ממנו רשות) ועכשיו אני מרכיב אותה — אנחנו נוסעים מהבית-כנסת הישן על הגבעה אל הבית של דביר.

חושך מסביב. רק הפנס של האופניים מאיר פס קטן על הדרך מהכורכר, שהופכת לכביש למטה, איפה שמתחילים הבתים של המושב. עד שם בכלל לא צריך לסובב את הפדלים, הכול בירידה.

הנה הבתים הראשונים. אפילו בחושך אפשר לראות עם איזה ייאוש הם בנו אותם, ההורים שלנו, שהגיעו לכאן אחרי המלחמה, מהאירופה ההיא שלהם, שהיתה מעוניינת לראות אותם רק בתור פגרים בתוך האדמה שלה, או האוויר, או המים. לא נשאר להם הרבה כוח, גם אם הם היו בגיל הכי מתאים, כי הרי מי שהיה קצת יותר מדי מבוגר או קצת יותר מדי צעיר לא החזיק מעמד; ההורים שלנו מתאמצים מאוד להדביק בתוכם את כל החלקים השבורים, אבל ברור שכשמדביקים, ולא משנה עם איזה דבק, נשארים סדקים קטנים, וכולנו יודעים שאם מישהו מאיתנו יעצבן יותר מדי את אבא או את אמא, יש סכנה שתיפול חתיכה, והוא יראה את אמא או את אבא מתפרקים. איזה פחד.

כידוע למי שקורא את "סופרת ספרים", כל יום שישי אני נוהגת לצטט קטעים מתוך ספרים של אחרים.

היום הרשיתי לעצמי להעלות את אחד הציטוטים שבחר ד"ר פכלר, מתוך ספר שכתבתי מזמן כל כך.

אני כבר מזמן לא האדם שכתב את הקטע הזה, ובכל זאת – יש לי כמובן קשר אל האישה ההיא, שפחדה מאוד, אבל ידעה שהיא חייבת: לכתוב, לפרסם. ובכך בסופו של דבר הגנה על עצמה.

כי רק אחרי שהספר ראה אור, ואחרי הראיון שהתקיים בעקבותיו במוסף השבת של ידיעות אחרונות הגיעו אלי, כאמור, עשרות העדויות המחרידות מאחרות שבהן הוא פגע, ולא פחות חשוב – נודעו לי השקרים שבני המשפחה סיפרו עלי כדי לתרץ את היעדרותי מהלוויה שלו.

רק אז התחברו סופית שני האיים.

תודה, ד"ר פכלר, שהזכרת לי מניין באתי והיכן אני כיום!

כדרכי, לא הסתכלתי על הגב. וכשגמרתי לקרוא את ספרה (הרביעי) של אסתי הלפרין מימון, והפכתי את הספר, הופתעתי לגלות שיש בו מה שבעיניי נראה כספוילר, שאותו לא התכוונתי לחשוף בטור שאכתוב עליו, אבל אם הוא כבר נמצא שם, גלוי לעיניי כול, אני מרשה לעצמי לצטט אותו: "נגיד שאת מביטה בתינוק ואת יודעת: זה אינו אותו תינוק שילדת והנקת והחזקת. ריח התאנה התחלף בריח חרוב, מתוק אבל אחר. פניו אחרות, קול בכיו אחר, הוא אינו מתלבש בחיקך בטבעיות כמו קודם. ייתכן שזה חלום."

כן, אני מצטטת את הגב, אף על פי שאותי הרגע הזה בספר, כשהמספרת חושפת את חשדותיה, הפתיע, הדהים והרעיד, ושמחתי שלא ידעתי עליו מראש.

אז מה קורה לה, לדוברת? האומנם מדובר בחלום? מה יש לאישה הזאת, שמדברת אל עצמה לאורך הרומן כולו בגוף שני? הספר נפתח כך: "אפילו שאת מנסה להתכחש לזה, את יודעת. את לא שייכת. את כמו עצי הפיקוס עבי הגזע בשדרות ילדותך שברחוב נורדאו – שורשים תוקפניים, פירות עסיסיים, מפוסלי גזע, משתלטים על המרחב", ונמשך כולו בגוף שני.

בתחילתו של הסיפור תחושת ה"לא שייכת" של הדוברת נובעת מהכורח שלה לגור בירושלים, עיר ששם היא לא מרגישה בבית. היא תל אביבית מלידה, וההוויה החדשה זרה לה. "התל אביביות שלך אינה רק עניין של גאוגרפיה, היא עניין של אופי או אולי של הלך רוח מתמשך".

רק בהמשך מתברר עד כמה היא לא שייכת בעוד הרבה רבדים.

אז היא גרה בירושלים, קרוב למשפחתו של בעלה, כי המשפחה שלה מסוכסכת, מפורקת, לא מתפקדת. בתחילת הדרך התקשתה להסתגל לשבטיות ההדוקה שלא הכירה כמותה מעולם, למפגשים התכופים, לחגיגות המשותפות. במרוצת הזמן למדה לא רק לשמוח על הסיוע המעשי שהיא זוכה לו בגידול בנותיה, אלא גם ליהנות קצת מהיחד המשפחתי.

ובכל זאת, בתוך תוכה, היא סוג של נטע זר. במשפחה. בעיר. גם במקום העבודה שלה, שדי נמאסה עליה. היא משתוקקת למשהו אחר. לְמה? לא ברור. אבל היא יודעת איך תזכה ללגיטימציה לא לעבוד, איך תוכל לקחת לעצמה חופשה ממושכת: היא תלד. וכשימלאו לילד או לילדה שנתיים, היא ובעלה מתכננים לעשות רילוקיישן לפלורידה.

הכול מתנהל על מי מנוחות: ההיריון. הלידה. ההתאהבות המיידית שלה בתינוק שנולד.

עד שהחיים משתבשים.

אומנם העליתי ספוילר אחד בתחילת הטור, אבל אתאפק ואשאיר גם מקום לקצת מתח וסקרנות.

אומר רק שקורה משהו מאוד לא צפוי, מאוד קיצוני, מוזר ולא מובן.

נראה שיש להתרחשות הזאת מקום רק בנפשה של הדוברת. אין לה שום דרך להתמודד אתה, עליה לנסות להשלים ולהסתגל.

אם חשבתי, או חשדתי, שהשיבוש לא שייך באמת לעולם המציאות, מתחולל עוד דבר שאמור להוכיח את ההפך.

ובכל זאת, ההתמודדות של הדוברת ממשיכה להיות עם עצמה בלבד.

ומתוך המצוקה שלה, היא מלמדת אותנו כל מיני דברים על הורות, על הנס שבהיווצרות החיים, על המציאות הישראלית, על המשמעות של החיים כאן, וגם על הוויתור.

מה זה אומר – להיות ישראלי, ועוד יותר מכך – גבר ישראלי?

"אם תעלי על המטוס את תצילי אותו מלהתגייס ומלהילחם ומלרצות להיות גבר-גבר בסיירת ומלעמוד במחסומים ולהצטנן בחורפים הגשומים ומלפחד ומפוסט־טראומה
ומלהתייבש בחום המדבר ומהתעללות סדיסטית של מפקדים ומהסדיזם של עצמו כשיקבל לידיו חיילים ומדילמות מוסריות מורכבות ומלתת את השנים היפות הצעירות והנדירות שלו. למערכת שתחמוס אותן בגסות. את תצילי אותו מלחיות על חרבו כל חייו. מהדתה ומאידאולוגיות שאומרות שהקרבה של חיים צעירים היא בעלת ערך, שטוב למות בעד ארצנו. את תצילי אותו מהישראליות ומהציונות ומללכת לגיבושים עם החברים שלו ומלהכיר נשקים ומלדבר בראשי תיבות ומלהיקרא בשם משפחתו במלעיל ומבדיחות גסות וירידות אכזריות, מלחץ חברתי רעיל, מהחפצת נשים, מהגסות ברחובות, מלריב תמיד על המקום שלו בתור. את תצילי אותו מהישראליות, והמחיר שהוא יצטרך לשלם בעבור ההצלה הזו היא להיות יהודי. כי בישראל, היתרון הגדול של היהודים החילונים הוא שהם פטורים לגמרי מהזהות הזו, חוץ מלעיתים מאוד נדירות. אם את אמא טובה שדואגת לרווחתו הפיזית והנפשית את תעלי על המטוס. אם את אמא אמיתית, כזו שחושבת ועושה את טובת בנה. הבנות יסתדרו בכל מקום. לבנות את לא באמת צריכה לדאוג. אבל בן, בן זה עניין אחר", היא אומרת לעצמה בשלב שהיא מנסה להשתכנע שההגירה היא צעד נכון.

בה בעת היא מבינה גם את המחיר. לא רק שבנה "יהפוך ליהודי", היא חוזה גם את הטינה שתחווה מצד מי שנשארים בארץ, אם תהגר: בנים של אחרים "ילכו לצבא לשמור על המדינה שלך, והיא תישאר שלך לנצח, אפילו שאת עוזבת אותה, והבן שלך לא ילך לצבא. הם לא יסלחו לך על זה." היא יודעת שתהסס לבוא לביקורים בישראל, כי חבריה "יבוזו לך ויסלדו מהמוסר הדוחה שלך, כאילו שלילדים שלך מגיע משהו טוב יותר מלילדים שלהם. הם יחשבו שאת מפונקת וצבועה ונצלנית. הם יכעסו שאת מביעה את דעתך על הפוליטיקה בארץ, ובאיזו זכות את בכלל מבקרת פה מישהו כשאת לא נושאת בעצמך בנטל?"

כל כך מוכר. כל כך מדויק!

וכל כך עכשווי. כי לקראת סופו של הרומן הדוברת נוסעת עם ילדיה ובעלה לחופשה של חג הסוכות בתל אביב, ואז – "שמחת תורה" ההוא, והאזעקות, הממ"ד, הפחד האיום.

מעבר לאמירה הנוקבת על המציאות הישראלית, מתאר הרומן החדש של הלפרין מימון את מגוון הזהויות של בני האדם שחיים כאן. ילד יגדל כחרדי, או כמתנחל, או כנער גבעות, או כתל אביבי ליברל, תלוי לאיזו משפחה ייקלע.

הביולוג האנגלי ריצ'רד דוקינס מראה בספרו יש אלוהים? עד כמה גדול האבסורד באמונה הדתית, שהרי היא תלויה תמיד במקום שבו אדם גדל. כך למשל "חלק נכבד מן ההתחשבות המוסרית באחרים, שלכאורה גם הברית הישנה וגם החדשה דוגלות בה, נועד במקורו לחול רק על קבוצת מקורבים מוגדרת, צרה למדי"…

הוא מספר על ניסוי שערך פסיכולוג ישראלי לשעבר, ג'ורג' טמרין, שהציג בפני תלמידים ישראלים את סיפור הקרב על יריחו ושאל אותם אם לדעתם נהגו יהושע ובני ישראל בדרך צודקת. דוקינס מצטט את התשובות, "שביטאו מן הסתם את אלה של הוריהם, או של המסגרת התרבותית שבתוכה התחנכו", ומוסיף: "סביר בהחלט שילדים פלסטינים, הגדלים ומתחנכים באותה ארץ קרועת קרבות, היו מבטאים דעות דומות בכיוון ההפוך". אם כל אדם בטוח שרק הדת שאליה נולד וגדל היא הצודקת, כנראה שאף דת לא "צודקת"…

האם יש משמעות אמיתית, מהותית, לזהות הביולוגית הגנטית, של ילד שנולד להורים מסוימים? האם אנחנו "מזמינים" מראש את תכונותיהם של ילדינו, או שכל לידה היא סוג של הגרלה?

"אנחנו תמיד מאמצים את הילדים שלנו", מבינה הדוברת בשלב מסוים של מאבקה בעצמה, ומתחוור לה שאולי תצטרך להשלים עם התובנה הזאת.

קראתי את הספר כמעט בלגימה אחת, ונהניתי מכל עמוד ועמוד!

הוצאת התחנה, הוצאת אפיק 2026
עורכת: אורנה לנדאו
208 עמ'

באחד הערבים האחרונים של חג סוכות תשפ"ד ישבנו בחברותא עם קבוצת אנשים בני גילנו – אלה שכבר היו אנשים בוגרים כשפרצה מלחמת יום כיפור.

מאחר שממש באותם ימים מלאו חמישים שנה למלחמה ההיא, השיחה, על גבינות ויין, עסקה כצפוי בהפתעה שהנחילה לנו מצרים. דיברנו על הקונצפציה השגויה של אז, ועל המחיר הנורא שגבתה ההתעלמות מהמציאות הגלויה. אחת מאתנו תהתה בקול: מעניין מהו העיוורון שבו אנחנו לוקים ממש עכשיו. מה קורה מתחת לאף שלנו, שיתפוצץ ביום מן הימים, ולא נבין בעתיד איך לא הבחנו במה שמתרחש קרוב אלינו.

התשובה לתהייה הגיעה כעבור שעות אחדות, עם האזעקה הראשונה של השעה שנהפכה למושג, 6:29, בשבעה באוקטובר, 2023.

כולנו צפינו בתדהמה בטנדרים הלבנים, בטנק השרוף, בדחפורים שהפילו את הגדר במכה אחת קלה. ובזוועות ששודרו מיישובי הנגב המערבי.

ומאז כולנו עסוקים בשאלה איך היה אפשר למנוע את זה, ומי וכיצד יתחקרו את המחדל הנורא ביותר מאז שקמה המדינה, מחדל חמור הרבה יותר מזה של מלחמת יום כיפור, שהיה נורא בפני עצמו, ואיך נפיק את הלקחים ההכרחיים.

ג'קי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל, כתב את הספר שלפנינו. חוגי מציג בו בבהירות רבה את מה שהוא מכנה "חמש נקישות בדלת": האותות שהקדימו את טבח השבעה באוקטובר, ואת חוסר הנכונות המוחלט בישראל להקשיב לאזהרות המקדימות, שהיו לגמרי גלויות.

זאת מבחינתו לא חוכמת הבדיעבד. חוגי מעיד כיצד סבר בטעות שדיווחיו המוקדמים על התרגיל הצבאי שתכננו החמאס הפלגים האחרים, חודש לפני המתקפה על יישובי העוטף, יתקבלו בכובד ראש. הוא ניסח ידיעה קצרה ומעיד בספר: "שיערתי שהיא תשודר במהדורת החדשות, מפאת חומרת האירוע", אבל להפתעתו "הדבר לא קרה". גם כעבור יומיים, כשניסה שוב לעורר את תשומת הלב הציבורית, נכשל. אף אחד מגופי התקשורת "לא ראה בתרגיל ובתמונות המתגרות מקרבת הגדר אירוע יוצא דופן הדורש דיון תקשורתי נרחב". כולם העדיפו להתמקד בפוליטיקה המקומית, ולא ב"אוייב חמוש שמאיים לחדור ליישובים ולחטוף חיילים".

כמה שנים לפני כן כבר נתקל חוגי בתגובות מזלזלות כשניסה להתריע: ב־2018 הרצה בפני בכירים בפיקוד הדרום וציין באוזניהם את הלחץ הציבורי המופעל על חמאס לחלץ את תושבי הרצועה מהסגר המגביל והחונק שמדינת ישראל הטילה עליהם: "עבודת כפיים בישראל הותרה רק למעטים, ויציאה לשטחי הרשות הפלסטינית וישראל התאפשרה לחולים בלבד. ספורטאים למשל, אמנים או אקדמאים, לא הורשו לצאת אף אם ביקשו להגיע למדינה שלישית. לחקלאים לא הותר לייצא לחו"ל או לשטחי הרשות כפי רצונם, אלא במגבלות חמורות. גם מצרים הייתה סגורה בפנים העזתים". חוגי הביע בהרצאתו חשש באוזני שומעיו, אנשי סגל הפיקוד של פיקוד הדרום, ואמר שאם המגמה תתגבר, היא "צופנת סכנה עתידית ליישובים". אחד הנוכחים, "בעל תפקיד במערך המודיעיני," הגיב לדבריו "בלגלוג" ושאל: "איזו סכנה אתה רואה בשלושת אלפים מתפרעים?"

הלגלוג, הבוז והזלזול מזכירים כמובן גם את מה שאמרו המפקדים לתצפיתניות, שניסו שוב ושוב להתריע, בשל מה שראו במו עיניהן: "חמאס חבורה של ערסים, הם לא יעשו כלום". זאת הייתה התפישה.

אבל מעבר לכך, הייתה כמובן הקונצפציה: החלישו את הרשות הפלסטינית, חרף שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל, ולמרות מאמציו של אבו מאזן להגיע להסדר. אבו מאזן הכריז לא פעם שהוא מתנגד לטרור, ושאף להיטיב עם תושביו, ולשפר את תנאי חייהם, ולא להשקיע את כל יהבו במאבקים צבאיים. באותה עת איפשרה ישראל להעביר לחמאס מזוודות עם כסף מזומן מקטאר, שאותם הקדישו אנשי חמאס לבניית תשתית טרור שאין לה תקדים. (אני מוסיפה: על פי הערכות מודיעין מהשנתיים האחרונות, אורכן של המנהרות בעזה מגיע ל־560 עד 720 ק"מ. מדהים להשוות את הנתונים הללו עם אורכן של מנהרות הרכבת התחתית בלונדון, כ־400 ק"מ!). התפישה הישראלית, שהתבדתה כידוע, הייתה שהכסף קונה שקט ברצועה.

מה שפחות ידוע זה עד כמה מה שקרה בשבעה באוקטובר היה לגמרי צפוי.

חוגי מסכם זאת בשורות הראשונות של הספר: "אויבי ישראל גילו לה מבעוד מועד את תוכניתם. ליתר ביטחון, שמא החמיצה את דבריהם, חזרו והבהירו איך בכוונתם להפיל את קווי ההגנה שלה לאורך הגדר. כך מפורשות, מפי יחיא סינוואר. עשרה חודשים לפני אותה שבת, הוא ניצב מעל הבימה בעזה, באירוע חגיגי, ואמר לישראלים: נבוא אליכם במבול סוער, בטילים רבים, בגל שוטף של חיילים רבים מספור."

לא לקחו אותו ברצינות.

גם שותפיו לדרך התריעו. התראיינו בגלוי. אמרו מה הם מתכננים, ומדוע. ולא, לא בגלל ההפגנות שנערכו בישראל נגד ההפיכה השלטונית! להפך! בחמאס הבינו שרק בכוח יצליחו להשיג מישראל את מה שהם רוצים.

כדי להדגים את האופן שבו מדינת ישראל "לימדה" את אנשי חמאס מה עליהם לעשות כדי להשיג את מטרותיהם, מספר חוגי על אירוע שבו אסירים, סינוואר בראשם, ביקשו לשפר את תנאי כליאתם: "שתי מקלחות בשבוע, במקום אחת, רשות לישון גם במשך היום, תוספת חומרי ניקוי ורחצה, קבלת חומרי כתיבה ושיפור ברמת המזון". לא נעתרו לבקשותיהם. עד שמצאו את הדרך ללחוץ על המערכת: כל האסירים עשו את צרכיהם ליד הכניסה לתאיהם. זה הספיק. מיד ביררו אתם מה בדיוק הם רוצים, ונעתרו לדרישותיהם.

חוגי חושף פרטים רבים ומדהימים על יחיא סינוואר, מי שיזם והנהיג את טבח השבעה באוקטובר. מסתבר כי במשך שנותיו בכלא הישראלי למד סינוואר באוניברסיטה הפתוחה והשיג ציונים מעולים בקורסים השונים: "מירושלים ליבנה", "ממשל ולפוליטיקה במדינת ישראל", "ירושלים לדורותיה", "מגלות לקוממיות", "תולדות התנועה הציונית", "מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה", ו"דמוקרטיות ודיקטטורות במאה העשרים." כמו כן "למד על שואת יהודי אירופה". הוא לא סיים את התואר, שכן כבר היה לו תואר ראשון בשפה וספרות ערבית מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה. מסתבר שהיה איש משכיל. למדן. סקרן. ומניפולטור לא קטן. הוא ידע איך להשפיע על נתניהו. זכור היטב הפתק שכתב בכתב ידו והעביר אל ראש הממשלה באמצעות מתווכים, כדי לשכנעו להשיג את הכוחות הצבאיים מקו הגבול:

סינוואר שלט היטב בעברית, וכששהה בכלא כתב ארבעה ספרים: רומן ושלושה ספרי עיון: עדות אישית של אסיר חמאס שרצח יהודים, ספר נוסף שבו שטח את האידיאולוגיה של חמאס ואת מטרותיה של התנועה, ועוד ספר – מדריך לנחקרי שב"כ!

חוגי קרא את הרומן, שבו תיאר סינוואר, באמצעות תשעה בני משפחה אחת, את העמדות השונות של הפלסטינים: דתי אדוק, מיליטנטי, הוגה דעות, וכן הלאה. חוגי קרא גם את הספר שבו עקב סינוואר אחרי קורות חייו של המחבל הרוצח. הקטעים שהוא מצטט, עוצמות השנאה המובעת כלפינו, מעוררי פלצות. תהיתי איך חוגי הצליח לקרוא את הספרים הללו. האם זה דומה במידה מסוימת לקריאה של מיין קמפף של היטלר? ועם זאת, ברור לי שחשוב שמישהו יעשה את זה, למעננו. סינוואר ידע עלינו כל כך הרבה. מן הראוי שגם אנחנו נבין עם מה אנחנו מתמודדים!

כך למשל מעניין ומבהיל להבין באיזו דריכות עקב סינוואר מקרוב אחרי מערכת הבחירות האחרונה בישראל, ואיך, אחרי שנתניהו נבחר שוב, הבין, והכריז בנאום פומבי ש"הימין הפשיסטי יעלה ויתחיל לרסק את כל העקרונות ולחצות את כל הקווים האדומים."

העמדה הישראלית הייתה – להתעלם מהבעיה הפלסטינית ולהתקדם עם הסדרים והסכמים עם מדינות ערב. סינוואר החזיר את בני עמו לקדמת הבמה העולמית.

אני מוסיפה: האם מישהו מאלה שאמורים לנהל את המדינה הזאת טורח להבין את כל זה? מן הסתם – לא. נראה שממשיכים לעשות טעויות שכולנו נשלם עליהן ביוקר רב. למשל – עמדתן של מרבית המפלגות, לקראת הבחירות הבאות: כולם מצהירים שלא ישתפו ערבים אזרחי המדינה בקואליציה החדשה, אם וכאשר תקום. זאת אחת ההבטחות המזעזעות של כל המפלגות כמעט, למעט הדמוקרטים. אי אפשר שלא לחשוש שככה הם מייצרים את העימות האלים הבא, ואולי גם מלחמת אזרחים עקובה מדם.

חמש נקישות בדלת הוא ספר חשוב ומרתק. אזרחי ישראל חייבים לקרוא אותו כדי ולהבין עד כמה הופקרנו. אולי עצם ההבנה הזאת תחולל שינוי.

כנרת זמורה, 2026
עורך: יובל גלעד
198 עמ'

.