כל מי שאוהב את שטפן צוויג ישמח מן הסתם לקרוא את הביוגרפיה שכתב על ענק הספרות – אונורה דה בלזק. ספריו של צוויג מופיעים כל העת בתרגומם לעברית, ורבים מהם קראתי וכתבתי עליהם כאן, ב"סופרת ספרים": סערת רגשות, סוד בוער, אהבות עכורות, חלומות שכוחים, המנורה הטמונה, מגלן, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, 24 שעות בחיי אישה, מרד המציאות, מנדל של הספרים – את רובם המכריע אהבתי מאוד, והתפעלתי והתרגשתי מהם. והנה נגלה לי ספר שהחמצתי עד כה. הוא ראה אור לפני עשר שנים, ב־2016, ושמחתי עכשיו להתוודע אליו.
צורפה אל הביוגרפיה הקדמה מאת יעקב גולומב, שהיה פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניבסיטה העברית. תרומתו היא למעשה – מסה ארוכה ומרתקת, שבה משווה גולומב בין בלזק לצוויג, ומראה את הקשר הלא מובן מאליו בין הסופר הווינאי, שראה בעצמו אירופי תרבותי ומשכיל שמולדתו בגדה בו, עד שהתאבד בשנת 1942 במקום גלותו בברזיל, לבין הסופר הצרפתי יליד 1799, שמת כשהיה בן חמישים ואחת.
גולומב מדגיש את תחושת הניכור שחווה צוויג (היהודי!) בימי חייו, כמו שחשו גם משכילים יהודים אירופיים אחרים, למשל – פרויד, שלא הצליח להתמנות לפרופסור באוניברסיטת וינה, וכמו ארתור שניצלר, גוסטב מהלר, ואינטלקטואלים יהודים רבים אחרים, שהחברה התנכלה אליהם, חרף גאונותם, בהם – ז'אן אמרי שהתאבד בתום המלחמה, כי חש שהוא נאלץ להתכחש אפילו לעברו, בעקבות הרדיפות שחווה בשל יהדותו.
בלזק, כך מראה לנו צוויג, זכה ללעגה של החברה הפריסאית, כי היה בן למעמד נמוך, איכרים, "מוז'יק" מכנה אותו צוויג. (את תוספת תואר האצולה "דֶה", כך מסתבר, המציא לעצמו יש מאין!). אבל בלזק שאף כל חייו לחדור אל האריסטוקרטיה, להימנות עימה. לעגו לו בגלל הנושים שרדפו אותו כל העת, עקב חובות עתק שהיה שקוע בהם. הוא היה בזבזן ברמות שלא יתוארו. גם המראה שלו לא תרם ליחס של כבוד כלפיו: היה נמוך, שמנמן, ולא ממש בקיא בצווי האופנה. היותו גאון, ענק רוח, "כוח טבע", כפי שמכנה אותו צוייג, לא עזר לו להתקבל במקומות שאליהם השתוקק.
"הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", כותב גולומב על כתיבתו של צוויג. בעיניו יש כמה וכמה קווי דמיון בין שני הסופרים. לא רק היחס של הסביבה כלפיהם, אלא גם בעצם בחירתו של צוויג להקדיש עשר שנים לכתיבת הביוגרפיה, שאותה למעשה לא הצליח להשלים, ממש כמו בלזק, שלא סיים את המשימה האמנותית הענקית שלקח על עצמו.
בלזק כתב קורפוס מונומנטלי שכינה אותו "הקומדיה האנושית". הוא התעתד לכלול בו עשרות רומנים ואלפי דמויות, שעל פי התוכנית היו אמורים לשקף את צרפת של ימי חייו, ולהקיף את כל החלקים המהווים את החברה האנושית: הכפר, העיר, התיאטרון, המלחמות, הפרובינציה, פריז, הפוליטיקה. חלקי "הקומדיה האנושית" היו – "מחקרים בחיי החברה", "מחקרים פילוסופיים", "מחקרים אנליטיים", "פיזיולוגיה של חיי נישואים" ו"הייסורים הקטנים של החיים במשותף". בלזק הצליח להשלים תשעים ואחת יצירות, אך לא הגיע אל עשרות נוספות שהגה.
איזו תוכנית גרנדיונית! וכמה שהיה בלזק קרוב להשלמתה! אילו רק חי עוד חמש שנים, צוויג סבור, היה מן הסתם מצליח לכתוב את כולה, אבל המאבק הסיזיפי, האינסופי, בחובות שנקלע אליהם בגלל הפנטזיות שלקה בהן, פשוט גמרו אותו. בין היתר קנה בית דפוס, עיתון, מכרות כסף, ובכול היוזמות הללו נכשל כישלון חרוץ. צוויג משווה אותו למלך מידאס מהמיתולוגיה, אבל בהפוך: כל מה שמידאס נגע בו נהפך לזהב, כל זהב שבלזק נגע בו נהפך לפסולת. אם כי, צוויג מדגיש, בלזק בעצם צדק תמיד בחזונות העסקיים שלו, רק שהקדים בכל פעם את זמנו. בחיי היומיום היה אדם לא־מעשי להדהים, אבל בזכות הדמיון המופלא שלו, וחריצותו יוצאת הדופן הצליח לכתוב כל כך הרבה וכל כך מהר (את אבא גוריו, לדוגמה, כתב בארבעים יום!).
גולומב מותח ביקורת על צוויג, וטוען כי הביקורת של צוויג על בלזק, שבזבז את כישרונו המופלא ברדיפה אחרי נשים אריסטוקרטיות ועשירות מאוד, בעצם משקפת את חוסר המודעות של צוויג עצמו. גולומב מצטט את צוויג שכותב על בלזק שהעדיף מכתב מרוזנת יותר מאשר שבחים מגתה… וש"למען תואר אצולה אמיתי היה מוכן למכור את נשמתו", ומוסיף עקיצה: "והאם לא היה צווייג מוכן 'למכור' את כל מה שהיה לו כדי להימנות כאזרח כבוד עם חוג גאוני 'אירופה הטובה' – רומן רולַן, תומס מאן, ניטשה ואחרים?"
זאת שאלה מעניינת, במיוחד כיום, כשיש סוג של נדידה של אנשי רוח מישראל לאירופה (ולארצות הברית). גולומב תוהה איך זה שצוויג אפילו לא העלה על דעתו שיכולה להיות לו עוד מולדת אחרת – ארץ ישראל, כמובן… הוא מצטט את השבחים של צוויג לברזיל, שהעניקה לו בית חם, היחיד שהיה רוצה בו, מלבד, כמובן, אירופה (הבוגדנית).
כשחיפשתי מידע על יעקב גולומב גיליתי שהלך לעולמו ביולי 2023, שלושה חודשים לפני טבח השבעה באוקטובר (אבל כבר בעיצומה של רעידת האדמה הפוליטית שמאיימת להרוס כאן את הדמוקרטיה).
צוויג התאבד בברזיל. ז'אן אמרי – בבית מלון בזלצבורג, יותר משלושה עשורים אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. בלזק לא התאבד, אבל באינטנסיביות הבלתי אפשרית שבה העביד את עצמו בפרך ממש, ובחיים הרדופים שניהל בעקבות הפנטזיות הפיננסיות ההרסניות שלו, למעשה הרג את עצמו.
לא נותר לנו אלא להודות לבלזק על מה שכן הצליח לכתוב, ולצוויג על אור הזרקור המופלא שבו האיר למעננו את חייו ואת הישגיו האמנותיים החד־פעמיים.
הוצאת כרמל, 2016
תרגום: נועה קול
392 עמ'
בשולי הדברים: הופתעתי מכמות טעויות ההגהה והדפוס – המביכות בחלקן – שסימנתי לאורך הקריאה: בלבול בין אם ועם, "משוווה" (במקום – משווה…), "סְפיֶרָה" (כן, כן, מנוקד כך! ולא פעם אחת!) במקום סְפֶרָה, גוּפנים (שוב, מנוקד כך, בשורוק!) במקום גוֹפנים בחולם מלא, מנונף במקום מנופף, עשרות מילים שנצמדו זו לזו, משפט שבו מתייחסים אל מילים כאל "הם", במקום "הן", השם בלזק שמופיע גם בתעתיק בלזאק, ועוד כהנה וכהנה. לא רק מפתיע, גם מאכזב. חשבתי לתומי שבהוצאת כרמל לא ייתכנו שיבושים כאלה.
