"אני חושבת על מעגלי הטרגדיה הבין דורית שהגרמנים הסבו לעצמם", כותבת אנה פאנדר, המחברת של שטאזילנד קרוב לסופו של הספר.
היא חושבת על כך במהלך ביקור במשרד שבו יושבים אנשים ולצידם אינספור שקים ענקיים של גזרי נייר, חלקם בגודל של כמה סנטימטרים. אלה מסמכים שאנשי השטאזי ניסו להשמיד בשעות האחרונות שלפני קריסתה הסופית של GDR באנגלית – German Democratic Republic או DDR (בגרמנית): Deutsche Demokratische Republik. סוכני השטאזי ביקשו כמובן להעלים את הראיות למעקב הצמוד שניהלו לאורך שנים אחרי אזרחי מדינתם. להעלים שמות של משתפי פעולה ובוגדים.
ומאז משתדלים לשחזר את המסמכים ההם, להדביק את מיליוני חתיכות הפאזל ואולי לאפשר כך לקורבנות המשטר ההוא להבין מה בעצם קרה להם. מי עקב. הלשין. מי אימלל את חייהם וגרם להם, ברוב המקרים, לנזק בלתי הפיך. לפעמים אפילו – מה בדיוק קרה להם.
אחד המנהלים מסביר לפאנדר שלנוכח הכמויות העצומות של גזרי הנייר האלה, לפי החישוב שלו, בהתאם לקצב ההתקדמות, אם יעמדו לרשותו ארבעים עובדים, יידרשו להם 375 שנים כדי להשלים את המלאכה…
וכל דף כזה טומן בתוכו סיפור מחריד.
אנה פאנדר היא אוסטרלית. מילדותה רחשה חיבה לשפה הגרמנית ונמשכה אליה. היא הגיעה לברלין לראשונה ב־1994, חמש שנים אחרי הנפילה של חומת ברלין, ועבדה שם בתחנת הטלוויזיה "דויטשה ולה". אז נחשפה לראשונה לסיפורים של אנשים שחיו תחת משטר השטאזי.
פאנדר משחזרת בספרה קומץ מהם: מקרים פרטיים של קורבנות שאותם ראיינה כדי לנסות להבין מה עבר על בני האדם בגרמניה המזרחית, באותם ימים אפלים.
בהמשך פרסמה מודעות בעיתונים, שבהן ביקשה לשוחח גם עם אנשי שטאזי לשעבר.
אחד הסיפורים המרכזיים והטראגיים ביותר, זה שפותח את הספר, הוא סיפור חייה של אישה ששמה מרים ובר. כשהייתה רק בת שש עשרה ניסתה לברוח לברלין המערבית.
זה קרה אחרי שבשנת 1968, החליטו מרים, ביחד עם חברהּ, למחות נגד הסגירה של כנסייה עתיקה בלייפציג, והריסתה, מהלך שיזמו שלטונות גרמניה המזרחית. השתיים כתבו כרוזים שמחו נגד הדיקטטורה ונגד חוסר החופש במדינה. היא נתפסה ונעצרה, עברה חקירות קשות בתנאי בידוד ומניעת שינה, ונשפטה למאסר.
מרים הבינה שחייה במזרח גרמניה לעולם לא יהיו שוב נורמליים, שהרי סומנה כ"אויבת המדינה". לאחר שהשתחררה מהכלא, גילתה שהיא נמצאת תחת פיקוח הדוק, ואינה יכולה להמשיך בלימודים. המדינה "סגרה עליה".
היא ניסתה להימלט למערב, אך נתפשה ממש ברגע האחרון, לאחר שטיפסה על גדרות והפעילה אזעקות. אחרי שנתפסה עברה שוב חקירות ועינויים קשים, בין היתר, שוב, מנעו ממנה שינה במשך כמה יממות. חוקריה רצו לדעת פרטים על אנשי רשת הברחה שעזרו לה כביכול. היא לא יכלה למסור שום פרט, כי לא נעזרה באיש…
בסופו של דבר, רק כדי שייתנו לה לישון, המציאה סיפור מופרך ומטופש, ובזכותו אכן זכתה לכמה שעות מנוחה. (הסיפור הזכיר לי את זה של אליזבת צורקוב, חוקרת ישראלית בתחום המזרח התיכון ופעילת זכויות אדם, שנפלה בשבי בעירק. גם היא סיפרה שעברה עינויים, וגם היא, כך סיפרה, "גילתה" לחוקריה שטויות מגוחכות, רק כדי שיניחו לה לזמן מה, כפי שסיפרה בריאיון טלוויזיוני בעברית, וגם כאן).
אחרי שמרים ובר שוחררה מהכלא היא הכירה כומר צעיר, צ'ארלי שמו, ונישאה לו. צ'ארלי היה דמות דומיננטית בהתנגדות למשטר, והשטאזי רדף את שניהם ללא הרף. ב־1980 נעצר צ'ארלי. כעבור זמן קצר הודיעו למרים שהתאבד בתאו בתלייה. היא לא האמינה לגרסתם. כשראתה את גופתו בתוך ארון הקבורה (אחרי שנאבקה ברשויות כדי שירשו לה לפתוח אותו), הבחינה בסימני אלימות קשים, וחשדה שנרצח ושהתאבדותו בוימה.
אחרי שחומת ברלין נפלה והחלה עבודת השחזור של המסמכים, קיוותה מרים שהתעלומה תיפתר סוף סוף והיא תוכל לסגור את המעגל, שיום אחד התיק של צ'ארלי יורכב מחדש והיא תדע את האמת. זה עדיין לא קרה. מרים לא השלימה עם העבר ולא "המשיכה הלאה", במובן המקובל, כי מבחינתה העבר עדיין לא פוענח עד תום.
סיפוריהן של הדמויות האחרות עצובים וקשים לא פחות. ביניהן, למשל, זה של פראו אנדרסון שבנה הפעוט נולד נכה, בגלל התנאים הירודים בבית החולים במזרח העיר. לבית החולים לא היה הציוד הרפואי או המומחיות הנדרשים לטיפול בו, לכן אושפז בבית חולים בברלין המערבית (הדבר התאפשר לעיתים נדירות תחת הסדרים מיוחדים).
השטאזי ידע שפראו אנדרסון חייבת לעבור את הגבול (דרך "צ'ק פוינט צ'ארלי" או מעברים אחרים), כדי לבקר את בנה הגוסס, והבינו שיש בידיהם מנוף מושלם כדי להפעיל אותה. (האם אפשר לא לחשוב על ידיעות שלפיהן כך נהג, או נוהג, גם שירות הביטחון הישראלי? סחיטה של פלסטינים, כדי שישתפו פעולה?)
סוכני השטאזי עצרו את פראו אנדרסון ואיימו עליה שאם לא תשתף אתם פעולה ותמסור להם מידע על רשתות שמבריחות אנשים למערב, יבטלו את אישור המעבר שלה. המשמעות הייתה שהיא לא תוכל יותר לראות את בנה. פראו אנדרסון מספרת על ההכרח לבחור. על הדילמה המוסרית הבלתי אפשרית שניצבה בפניה, ועל תוצאות הבחירה. זה קטע שובר לב, ומעורר הרבה מחשבות.
היו מקרים שבהם אפילו סוכני השטאזי עצמם היו בעצם קורבן לסחיטה, כפי שמספר אחד מהם: הוא לא רצה לשרת את המשטר, אבל אולץ לעשות זאת.
מדהימים במיוחד הם דווקא האנשים שעד היום חשים נוסטלגיה לחיים ה"נוחים" שהיו להם במדינה הסוציאליסטית, שדאגה לצורכי היום יום שלהם, ושוכחים את המחיר היקר ששילמו על כך. כך למשל המדינה מימנה אמנם את גני הילדים ואת בתי הספר, אבל עשתה זאת כדי ללכוד את נפשם של הילדים כבר בגיל הכי צעיר, ולעשות להם אינדוקטרינציה אידיאולוגית. (נזכרתי בספרו של רמי הוד, שעת אפס, שבו הוא מתאר כיצד את תלמידי הזרם הממלכתי־דתי בישראל ותלמידים בבתי ספר שמנהלות מפלגות כמו ש"ס ואגודת ישראל, מפעילות בפועל מפלגות פוליטיות, והילדים מתחנכים על פי השקפת עולמן. כך מבטיחות לעצמן המפלגות הללו את דור העתיד של מצביעיהן).
זעזע אותי גם סוכן השטאזי לשעבר שהמשיך בשיחתו עם פאנדר להצדיק את מעשיו בעבר, והצליח לבטא שוב ושוב דבר והיפוכו במשפט אחד, תופעה שג'ורג' אורוול בספרו 1984 מתאר במדויק. אורוול תיאר מציאות דיסטופית שתתרחש לכאורה כמה עשרות שנים אחרי זמנו; כזאת שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; אורוול כתב בין היתר על צמצום השפה ועל מה שכינה "דו־חשיבה" (doublethink): היכולת לקבל סתירה פנימית בלי לחוש בה כסתירה.
אורוול לא "המציא" ולא בדה שום דבר. כל התופעות המבעיתות שמופיעות בספרו מבוססות על המציאות. כך – בגרמניה המזרחית עינו הפקוחה של "האח הגדול", כמו זה המפורסם מהרומן 1984, עקבה אחרי כולם כל הזמן. לפי נתוני המחקר שאנה פאנדר מביאה בספרה, עוצמתו של השטאזי הייתה חסרת תקדים בהשוואה עם כל משטר דיקטטורי אחר בהיסטוריה, כולל הגסטאפו הנאצי או הק־ג־ב הסובייטי(!). היה בגרמניה המזרחית סוכן אחד (רשמי או מודיע) על כל 6.5 אזרחים! (עם זאת, מעירה פאנדר בציניות, עם כל המעקב והמידע הרב, השטאזי לא ידעו לחזות דבר אחד שהיה חיוני להם יותר מכול: את קריסתה הצפויה, הקרובה, של ארצם…)
הספר שטאזילנד הזכיר לי מאוד את הסרט החשוב והמעולה "חיים של אחרים", שמתרחש ממש בתוך אותו שטאזילנד. הסרט מתחקה אחרי אחד העוקבים, סוכן שאטזי, גרד ויזלר, ששר התרבות מטיל עליו לבלוש אחרי בני זוג, מחזאי ובמאי בשם גיאורג דריימן ואשתו השחקנית. ויזלר, איש ביצוע אפרורי, מדריך בקורס חוקרים, מומחה לזיהוי חולשות, שקרים והסתרות, מזדהה עם תפקידו ונאמן לארגון. עד סופו של הסרט לומד הסוכן רבות על עצמו, ועל עוצמתה הגואלת של האמנות.
הסרט נפתח בסצנה שבה ויזלר מנחה את תלמידיו ומסביר להם איך לשבור נחקר, ואפילו מתאר את "צנצנות הריח" שגם פאנדר כותבת עליהן: לתוך כל אחת מהן הכניסו חלק מתוך בגד של נחקר. הצנצנות הרבות נשמרו ונאגרו, כדי שיוכלו לשמש את כלבי הגישוש של המשטר, שייעזרו בהן כדי לזהות חשודים. למרבה הפליאה, כשגרמניה המזרחית קרסה הצנצנות ההן "נעלמו", והתגלו מקץ שנים בגרמניה המערבית. האם גם שם התכוונו שוטרים להשתמש בדוגמאות הריח? האם המעקב הצמוד אחרי בני אדם, נמשך גם כיום, גם בארצות דמוקרטיות?
אלה כמובן שאלות שכבר נראות מגוחכות. כמובן שכן. והיום האמצעים כל כך הרבה יותר משוכללים. די לנו לקרוא את האמת, ספרו של אדוארד סנואודן, כדי להבין עד כמה וכיצד, וגם הספר האמת כבר "מיושן": בן שש… מאז הטכנולוגיה התפתחה בכיוונים שאיש לא העלה בדעתו, והיכולת לחדור לפרטיותנו העמיקה כמובן עד מאוד.
מפחיד!
ומדרבן להיאבק למען הדמוקרטיה, כדי לוודא ששליטים חורשי רעתנו לא ישתמשו בכלי המעקב והבילוש הללו נגדנו וכדי למנוע עוד "פגיעה בין דורית" כמו זאת שמתוארת בספר.
קראתי את הספר בשפת המקור, באנגלית, אבל הוא תורגם לעברית. הוא מרתק!
כנרת זמורה, 2012
תרגמה: נעמי כרמל
318 עמ'