"קראתי פעם את היומן של נורה, והיא כתבה שהיא לא תכתוב יותר על האהבות שלה ולא תציין פרטים, כדי שאם בעתיד מישהו יקרא את היומן הזה, הוא לא יוכל להגיד: 'איזו נערה טיפשה ושטחית, והדבר החשוב בחייה הם אהבהבים". כך כתבה ביומנה רניה שפיגל, ביום ראשון, 16 במרס, 1941. שתיהן היו בנות שבע עשרה. רניה מוסיפה וכותבת "נורקה! כמה שאת טועה! ראשית כול, אף פעם אל תתייחסי לזה שמישהו יקרא אותו, למה לך? את הרי כותבת בשביל עצמך. ושנית, האם היומן האחד והיחיד, היקר והאינטימי, מיועד לשמש שנתון פוליטי או שנתון של לב??? אדם חמור סבר עם לב של אבן עלול לומר מה שחשבת. אבל כל אדם נורמלי עשוי לומר 'זאת כתבה נערה צעירה בת 16 שידעה לאהוב מאוד, מאוד…' זו דעתי, ואני מאחלת לך, נורקה, שבקרוב תחשבי כמוני".
רניה שפיגל כתבה את יומנה במשך כשלוש שנים. בפעם האחרונה ב־25 ביולי, 1942, יום שבת. דבריה האחרונים באותה שבת, "בערב" מתחילים כך: "יומני, ידידי הטוב, היקר! כבר עברנו יחיד רגעים איומים כה רבים, וכעת הגיע הרגע הנורא מכול." היא מסיימת אותם בתפילה: "אלוהים, אני מפקירה עצמי בידיך, אתם תושיעו אותי, בולוש ואלי." כך סיימה שוב ושוב את כל מה שכתבה ביומנה בימים האחרונים לפני שנרצחה.
על מותה נודע לנו מאחת הדמויות החשובות המופיעה רבות ביומנה, זיגמונט, האהוב שלה, שניסה, ולא הצליח, להציל אותה ואת הוריו. את אחותה הקטנה הוא הבריח מהגטו, והאחות שרדה, היגרה לארצות הברית, שם חיה. היא גם כתבה את ההקדמה ליומנה של אחותה.
בהקדמה מספרת האחות בקצרה על כל מה שעבר עליהן, על רניה, על אימן, וגם על סבה וסבתה. איך קרה ששתיים – היא והאם – ניצלו, ואילו תהפוכות עברו בדרכן, עד תום המלחמה.
זיגמונט לא הצליח להציל את רניה, וגם לא את הוריו. "שלוש יריות!" הוא כותב ב־31 ביולי 1942, ומוסיף, "אובדן של שלושה יצורים חיים! זה קרה אתמול בשעה 10:30 בלילה. נגזר עלי משמים לאבד את שלושת יקירי, תמו חיי. אני שומע רק יריות, יריות, יריות… רנושקה האהובה, הפרק האחרון של יומנך הושלם".
חייו של זיגמונט לא תמו. הוא אולי חש כך, בשל אובדן האנשים היקרים לו ביותר, אבל שרד עד תום המלחמה, הצליח למצוא לעצמו משמעות, הקים משפחה, וחי, לא רק שרד. עם זאת, העיד לימים, רניה נשארה משמעותית וחשובה לו מאוד, גם עשרות שנים אחרי מותה.
זיגמונט הוא גם זה שבזכותו אנחנו יכולים לקרוא את היומן, שראה אור לאחרונה בתרגומו לעברית: הוא הבריח אותו מהגטו אל הצד הארי של פשמישל, שם גרה גם רניה עם סבתה וסבה.
היומן הגיע לידי אחותה של רניה, והיא ובתה יזמו את הוצאתו לאור, בפולנית, השפה שבה שלטה רניה, ובה כתבה לא רק את היומן, אלא גם את השירים הרבים המופיעים בו.
"אם רע לי עכשיו, אני כותבת. אם טוב לי – אני כותבת. אני חייבת לכתוב!" סיפרה רניה ביומנה ב־12 במאי, 1942. אכן, הכתיבה היומנית, וגם כתיבת השירים, הייתה חשובה מאוד לצעירה שנרצחה בגיל כה צעיר. עוד קורבן מתוך השישה מיליון.
אין ספק שסיפורה מכאיב מאוד, מקומם, מטריף את הדעת ממש.
ואין ספק שאי אפשר לגבור על הדחף להשוות את יומנה של רניה עם זה של אנה פראנק, שגם לה הייתה הכתיבה חשובה ומהותית לחייה, וגם היא הייתה בגיל הנעורים, השתוקקה לאהוב, להתיידד, לנשום בטבע, ללמוד, להתפתח.
למרבה הצער, אין באמת מקום להשוואה.
יומנה של אנה פראנק, חרף הגיל הצעיר מאוד שבו התחילה לכתוב, רק בת שלוש עשרה (היא נספתה בגיל שבו רניה התחילה לכתוב את יומנה), שונה מאוד מזה של רניה.
אנה מגלה בכתיבתה בגרות ויכולת התבוננות יוצאות דופן. היא חושבת, מנתחת מצבים, מבינה בדקויות בהתנהגויות של בני אדם, יומנה עתיר תובנות פילוסופיות וחוכמה. גם היא מאוהבת, כמובן, אבל החלק העיקרי של יומנה אינו מרוכז בכך, אלא בצפייה ובתיאור של המתרחש סביבה כל העת: התנהגותם של אלה שחולקים אתה את החיים בדירת המסתור, בצפיפות בלתי נתפשת (כשביקרתי בבית אנה פראנק כתיירת נדהמתי להיווכח עד כמה היה עולמם של המסתתרים צר ומצומצם. התקשיתי למקם את כל הדרמות שהיא תיארה בתוך המרחב הקטן כל כך שראיתי).
מרבית יומנה של רניה נכתבה עוד לפני השלב שבו סגרו את היהודים בגטו פשמישל. היא ממשיכה לכאורה בחיים כמעט רגילים: מרבה לספר על מסיבות, על פגישות, על מריבות והתפייסויות עם חברות, על התאהבויות, ועל לבלוב הקשר הזוגי.
אני תוהה אם יומן כזה היה ראוי להתפרסם אלמלא נספתה, אלמלא הייתה קורבן של אכזריות גזענית רצחנית וברוטליות בלתי נתפסת. האם יש בו ערך, מעבר לדמותה העצובה כל כך של נערה בת שמונה עשרה שרק רוצה לאהוב, לפגוש סוף סוף את אמה שממנה נאלצה להיפרד (האם נשארה הרחק ממנה, בוורשה), ופשוט לחיות?
האם, אני תוהה בחשש, זה אומר שאני נמנית עם מי שרניה מתארת כבעלי לב אבן, כי אני לא מצליחה להתפעם מהתוכן של יומנה (אם כי – כן, מאוד, מסיפור חייה הקצרים מדי)?
אני תוהה אם רניה הייתה בכלל רוצה שיומנה יופיע כך, ברבים. אם הייתה שמחה לדעת שקוראים רבים נוגעים בו, הופכים בין דפיו, מביעים את דעתם, כמוני.
באשר ליומנה של אנה פראנק – אתו אין לי ספק. מדובר ביצירה שראויה לפרסום, לקריאה, ללימוד ושינון, על פי כל קנה מידה אנושי ואמנותי.
מיומנה של רניה נשארתי רק עם צער על הבזבוז הנורא של חייה צעירים, על תחושת האובדן האיום שזיגמונט מתאר בסופו של הספר, ועל הגעגועים שמביעה בהקדמה אחותה הצעירה. כמה כאב!
הוצאת מטר, 2026
תרגום מפולנית: ענת זיידמן
344 עמ'
