לפני כשש שנים ראה אור בהוצאת תשע נשמות קובץ ההרצאות המרתקות שוולטר בנימין חיבר ושידר ברדיו בין 1927 ל-1933. שמו של הקובץ המרתק ההוא היה רדיו בנימין.
לאחרונה ראה אור קובץ נוסף, רדיו בנימין II, שכמו בקודמו קובצו בו הרצאות קצרות ששידר איש הרוח, הוגה הדעות והמסאי. יש בספר שש מסות, או, כאמור, הרצאות רדיו, שכתב בנימין, ונוספה אליהן אחרית דבר שכתב ינון פליישמן.
במסה הראשונה משחזר בנימין סיפור תמוה שהתרחש בגרמניה בין 1828 ל־1833. זהו סיפורו של אדם בשם קספר האוזר, שהמסתורין האופף אותו ממשיך לרתק את הציבור כבר כמעט מאתיים שנה. ב־1974 עשו עליו בגרמניה סרט עלילתי. ולטר בנימין כמובן לא ידע על כך: הוא עצמו מת ב־1940.
(על השתלשלות האירועים שהביאה למותו הטרגי סיפר אוריאל קון בספר הקודם: ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ניסה בנימין לנוס ממולדתו, גרמניה. באוניברסיטה בארצות הברית חיכו לו משרה וידיד טוב, הוגה הדעות אדורנו. בנימין היה אמור לעבור את הגבול בין צרפת לספרד ברגל, בחברת חמש נשים וילד. בתרגול שקדם למסע סחב בתיקו את כתב היד של מחקרו החדש. הדרך קשתה עליו מאוד. עד כדי כך, שביקש להשאירו לבדו בלילה על ההר, חולה ותשוש, שם יחכה לקבוצה ולמדריכה עד למחרת, כשהמסע האמיתי יתקיים. אבל למחרת נסגר מעבר הגבול לספרד. המשטרה הודיעה לפליטים שעתידים לגרש אותם בחזרה לצרפת. ולטר בנימין המיואש החליט להתאבד. יום אחרי שמת נפתח שוב המעבר לספרד החופשית ושאר אנשי הקבוצה ניצלו. בנימין נשאר בעיירת הגבול, שם נקבר.)
קספר האוזר, היה, לפי הסיפור, אדם מוזר שהופיע יום אחד בנירנברג, ובידיו שני מכתבים, אחד שהפציר ממי שיקרא אותו לדאוג למי שנושא אותו, או, לחלופין, להוציא אותו להורג. את האחר כתבה לכאורה אמו, לפני שנטשה אותו. "לכאורה" כי התגלה שכתב היד שונה אמנם, אבל אותה דיו שימשה לכתיבת שני המכתבים. קספר האוזר לא ידע לדבר, היה מסוגל לומר רק את שמו, ולמלמל עוד שני משפטים נטולי היגיון. במרוצת הזמן למד לדבר ואז סיפר שכל חייו היה כלוא במרתף וניזון רק מלחם ומים. כמה שנים אחרי כן נרצח, וחידת קיומו מסקרנת רבים עד היום. האומנם היה יורש של דוכסות שקרובי משפחתו התנכלו לו? האם היה בנו של קרל לודוויג פרידריך, הדוכס הגדול מבאדן, וסטפני דה בּוֹאָרְנֵה, בתו המאומצת של נפוליאון?
אין כמובן תשובות לשאלות שבנימין מציג, אך אינו יכול לפתור את התעלומה.
כותרתה של המסה השנייה היא "שריפת התיאטרון בקנטון". בנימין מספר בה על שריפה שפרצה מאה שנה לפני כן באולם תיאטרון בעיר קנטון שבסין. כאלפיים בני אדם נהרגו בשריפה. וולטר בנימין טוען שרבים כל כך ניספו כי האירועים המתקיימים בסין תמיד גדולים כל כך, בשל גודלה העצום של האוכלוסיה: אלה "תפורים למידותיו של קהל צופים המוני. ונראה כי ההרגשה של להיות אחד מההמון הרבה יותר חזקה אצל הסינים מאשר אצל האירופים," ולכן "הם ניחנים בצניעות שאיננו יכולים כלל להעלות על דעתנו," והצניעות הזאת היא "מעלתם הבולטת ביותר, שבשום פנים ואופן אינה קשורה להערכה עצמית נמוכה, אלא אך ורק למודעות התמידית לגודלו העצום של המון העם שאליו הם משתייכים."
החלק המרתק ביותר במסה הוא תיאור האופן שבו התיאטרון הסיני פועל. כך למשל, אין בו, לדבריו של בנימין, שום תפאורה, והשחקנים מייצגים אותה בתנועות גופם. אם שחקן "צריך לחצות מפתן, לעבור דרך דלת שאינה שם כלל, הוא מרים את רגליו מעט מהקרקע כאילו מדלג מעל משהו. מנגד, צעדים איטיים וגבוהים משמעם, לדוגמה, שהוא עולה במדרגות. או כשגנרל צריך לעלות על גבעה כדי לצפות בקרב, החייל שמשחק אותו מטפס על כיסא. פרש אפשר לזהות על פי השוט שהשחקן מחזיק בידו. 'מנדרין' הנישא באפיריון יוצג על ידי שחקן המתהלך על הבמה וסביבו ארבעה שחקנים אחרים, כפופים כאילו היו נושאים אפיריון. אם הם עושים תנועה פתאומית לאחור, משמעות הדבר היא: המנדרין ירד מהאפיריון". מרתק ומסקרן!
במסה "אסון הרכבת של פירת' אוף טיי" מתאר בנימין, בצורה משעשעת מאוד, את התקלות המחשבתיות שהיו למהנדסים ולפרופסורים לרפואה כשהרכבת הומצאה לראשונה. רבים מהם חשבו למשל שאסור בשום פנים ואופן לאשר את הקמתו של קו רכבות, כלומר – לסלול מסילת ברזל – כי "התנועה המהירה תגרום בהכרח לפגיעות מוחיות בקרב הנוסעים"… הם סברו שאפילו "התבוננות תמימה ברכבות המהירות הללו" עלולה לגרום לבני אדם להתעלף… מדהים להיווכח עד כמה החשיבה של בני אדם, גם של המשכילים ביניהם, יכולה להיות מוגבלת…
המסה "שיטפון נהר המיסיסיפי ב־1927" העלתה על דעתי, כמובן, את מה שקרה בניו אורליאנס ב־2005, בעקבות הוריקן קתרינה: כזכור, העיר כולה הוצפה, וגבתה את חייהם של לפחות 1,836 בני אדם. לא העליתי בדעתי שבתחילת המאה העשרים היה איום הצפה דומה, שהוסר מעל העיר על ידי כך שהציפו במכוון כפרים שלמים, שאבדו, כדי להציל את העיר. התיאור מפיו של אחד הניצולים בשיטפון היזום ההוא מחריד (עד כמה שמשהו יכול עוד להחריד ישראלי שחי את המציאות שלנו כאן, מאז השבעה באוקטובר…).
נדהמתי גם לגלות שבימים שוולטר בנימין קרא את המסה שלו ברדיו, הקו־קלוס־קלאן היה עדיין תופעה לא לגמרי מוכרת, כך שאפשר היה לספר עליה, ועל השופט לינץ', ולכנות אותה "אגודת הסתרים הגדולה והמסוכנת באמריקה, שלעומתה כל כנופיות מבריחי הוויסקי ומועדוני הפשיעה של שיקגו נראים כמשחק ילדים". מי העלה אז בדעתו מה עוד צפוי לקרות בעולמו הקרוב של בנימין, ואיך ייתקל באכזריות הרצחנית של הכנופייה שתשתלט על ארצו ותביא למותו.
יש בקובץ מסה נוספת, "הבוטלגרז'", שעוסקת בחוקי היובש בארצות הברית – מעניין לקרוא על התופעה בעודה מתקיימת! והמסה האחרונה היא "סיפורים אמיתיים על כלבים", ובה מספר בנימין על סוגים שונים של כלבים, מניין באו, איך התפתחו, ולמה הם מסוגלים.
דקיקותו של הספר לא מעידה על תוכנו, שכן מדובר במעט המחזיק את המרובה.