לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש"עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח", כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, "הוורהפטיגים", כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב"סתם תרגיל צבאי נרחב."

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד"ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה"ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי "כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות."

ורבין "העז" אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם "להחזיק מעמד", ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה"ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי "יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה."

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל') שלמה להט (צ'יץ') ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ'יץ' כי התנגד לכניעה. "כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי."

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה "הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים."

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ'יץ' לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש"מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?"

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. "אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן," הוא מסביר, ומוסיף גם: "אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […]."

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!