הסופרת והעיתונאית ילידת צ'כוסלובקיה רות בונדי הלכה לעולמה ב־2017, אבל דבריה ממשיכים להיאמר בטורים העיתונאיים שכתבה, ובספריה. בונדי הייתה ניצולת שואה, והיא אחת הניצולות המעטות שהיו בטרזיינשטט, אושוויץ-בירקנאו, וברגן-בלזן, משם שוחררה.

בשניים מטוריה הזכורים ב"ידיעות אחרונות" ביקשה להפסיק "לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין”. את אחד מהטורים הפנתה באירוניה המרה שלה "לכבוד נגידי השואה".

דווקא היא, שהייתה "שם", שעברה על בשרה את אימי "השואה", תבעה מכולם בשם עצמה, כך הדגישה, לא בשם המתים, להפסיק "להשתמש" בשואה לצרכים פוליטיים.

ב־1981 ראה אור ספרה אדלשטיין נגד הזמן. מדובר לכאורה בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, אחד ממנהיגי היהודים הצ'כוסלובקיים שהתמנה לתפקיד "זקן מועצת היהודים" בגטו טרזיינשטט. בסופו של דבר, אחרי כמעט שלוש שנים בגטו, הגיע אדלשטיין לאושוויץ, שם הוצא להורג בירייה, בגיל 41, לצד אשתו ובנו (אותם רצחו לנגד עיניו, לפני שהרגו גם אותו). למעשה לא מדובר בביוגרפיה אישית בלבד, כי המעקב השיטתי, עקב בצד אגודל, שעשתה בונדי, מתעד לא רק את חייו של אלדשטיין, אלא מספר על קורותיה של הקהילה כולה. גם בונדי עצמה גדלה באותם מקומות, ונראה שהמחקר המדוקדק שערכה נשען במידה רבה לא רק על מסמכים ותיעוד אובייקטיבי, אלא גם על מה שידעה מעצמה, מקרוב: הלכי הרוח שהייתה שותפה להם, וההתדרדרות המזעזעת שעברה גם עליה: המעבר מחיים בורגניים שלווים, משגשגים ומלאים בתוכן ובמשמעות, אל קיום מייאש וחסר תוחלת, מפראג לטרזיינשטט, ולבסוף – לאושוויץ בירקנאו, שם ניספו כמעט כולם.

סיומו של הספר מכאיב במיוחד: אותה רות בונדי, שהפצירה לימים בישראלים שלא לשלוח את בני הנוער שלהם לטייל במחנות ההשמדה, כותבת כך בפסקה האחרונה בספר שלפנינו (יותר מעשור לפני הטורים המצוטטים לעיל): "אי אפשר לסיים במספרים יבשים. חייב להיות באיזה מקום מוסר השכל למען הדורות הבאים – אני לא מצאתי אותו. רק זאת אדע: האנושות לא למדה לקח ואולי אינה מסוגלת כלל ללמוד אותו. ואשר ליהודים, הם רק איבדו את תמימותם וייתכן כי גם התמימות לא אבדה להם, אלא שעתה היא שבירה יותר. היה יפה לומר שאדלשטיין וילדי המעונות מתו למען משהו, למען מדינה יהודית, למען עתיד טוב יותר. אבל לא אוכל לעשות שקר בנפשי. הם מתו כי לא ניתן להם לחיות".

אלה כמובן דברים קשים ומרים: אין שום "למען" שבשלו נרצחו יהודים, הייתה רק התמימות האינסופית, הבלתי נסבלת, של מי שלא יכלו להאמין במה שעתיד לקרות, ובמה שקורה, גם אחרי שהחל רצח־העם: "היהודים הוסיפו לחיות מתוך הנחה, שזהו עולם האתמול המוכר", היא כותבת, "עם פורענויות ורעב וייסורים ורדיפות ואמונה במחר טוב יותר, והמחשבה שאפשר להמית בני־אדם בגאזים כמו פשפשים מעולם לא עלתה על דעתם".

עוד היא מסבירה: "גם אם בספר זה מדובר בגרמנים וביהודים במקביל, הרי אלה ואלה חיו בזמנים שונים לחלוטין. עלינו לראות את מעשי היהודים כהמשך ישיר לעולם שלפני מחנות ההשמדה, ואת מעשי הגרמנים כמתרחשים בעידן חדש, שלא היה דוגמתו בכל תולדות האנושות עד אז. תהום פעורה בין שני עולמות אלה ומי שיודע, שאושוויץ, טרבלינקה, סוביבור כן היו קיימים, כי ייתכן לבנות בתי חרושת למוות, לא יכול עוד להבין את תמימות היהודים שמלפני המבול. האדם שלאחר אושוויץ יכול רק לנסות להבין ולומר לעצמו אלף פעמים, שוב ושוב: הם לא ידעו שתיתכן
השמדה על סרט נע".

לא רק יהודי אירופה היו תמימים. לא רק הם לא הבינו עם מה הם מתמודדים. כך למשל כשהציע מישהו מהיישוב הארץ ישראלי לרצוח את היטלר, "בן גוריון התנגד עקרונית לטרור אישי וסבר שלעולם אין לדעת: אולי יקום היטלר גרוע עוד יותר".

והנה שאלה שמתעוררת בעקבות הדברים הללו, ומהתשובה לה אפשר אולי בכל זאת להפיק איזה לקח: מי, בסופו של דבר, קובע באמת מה יקרה? האומנם ההיסטוריה מתרחשת מאליה, בשל זרמים פנימיים של עמים, או שהמנהיגים הם אלה שמובילים תהליכים ויוצרים אותם? האמנם הייתה השואה מתרחשת אלמלא היטלר?

גם אם נראה כי מדובר בשאלה היפותטית, מה היה קורה אילו כן התנקשו בחייו של היטלר (ואולי מכאן גם – מה היה אילו לא נרצח רבין?), התהייה עצמה מעוררת מחשבה חשובה, משמעותית ואולי אפילו רלוונטית לימים אלה ממש: מה כוחם האישי הישיר של מנהיגים להרע (וגם להיטיב)?

יעקב אדלשטיין, למשל, היה מנהיג שידע והשתדל מאוד להשרות תחושה של ביטחון ותקווה. מעולם לא ניצל לרעה את הכוח היחסי שניתן בידיו, ועד הרגע האחרון חזר ואמר לכל מי שהקשיב לו, שהימים האיומים הללו לא יימשכו לעד. והוא צדק, לכאורה, אם כי לא זכה לחזות בתבוסת הגרמנים. הוא אכן נלחם "נגד הזמן", כפי שמספרת כותרת הספר, אבל הזמן והמקום הכריעו אותו.

עוד עולה לדעתי מהספר מסקנה לא מקורית, אבל חזקה מאוד, וזאת חרף דבריה המרים של רות בונדי עצמה: ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

כל כך מרתיח לקרוא שוב ושוב איך האנשים שיירצחו בעוד זמן לא רב התחננו אל האנגלים, ביקשו לקבל סרטיפיקטים מצילי חיים, ואיך סורבו. מזוויע להיזכר שוב בחוסר האונים שלהם, בחוסר היכולת למצוא מחסה להם ולילדיהם, להיזכר בשרירות לבה של ממשלה בריטית אכזרית שהיו נתונים לחסדיה. להיזכר שלא רק השיבו את פניהם ריקם, אלא גם התנכלו ברשעות לפליטים שהצליחו לנוס וניסו להגיע לחוף מבטחים בארץ ישראל. כן, ברור שהכול ידוע, אבל בכל זאת – התיאור המפורט, החוזר, המדוקדק והיסודי של רות בונדי עוצר את הנשימה ומעורר פלצות.

לא רק האנגלים סירבו לאפשר לפליטים יהודים להגיע לארץ ישראל. גם האמריקאים הקפידו "שלא ייכנסו לארצות הברית אנשים העלולים ליפול למעמסה על הציבור". עד כדי כך שהיטלר, כמה שנים לפני ועידת ואנזה, לפני ההחלטה על "הפתרון הסופי", לעג לאומות העולם: אתם באמת דואגים כל כך ליהודים? מצוין… קחו אותם אליכם. אהה, אתם לא מעוניינים? אז מה אתם רוצים ממני?

ועוד לקח אפשר לטעמי להפיק מהספר (הוא אמנם ידוע, אבל שוב – בונדי פורטת אותו לפרטים מדויקים ומדוקדקים), והוא: כוחה של דעת הקהל. שהרי במקומות שבהם האוכלוסיה הנוצרית תמכה ביהודים, הרצח נמנע! זכורה ההתגייסות של אוכלוסית דנמרק לחלץ את היהודים ולהעבירם בשלום לשוודיה, שם ניצלו. האפיזודה ההיא מוזכרת בספר רק במשפט, אבל בונדי מתארת בפרוטרוט גם את ההמשך: מסתבר שההצלה לא הסתכמה רק בהעברת אלפי היהודים לשוודיה, שכן לטרזייינשטט הגיעו היהודים הדנים המעטים שלא הספיקו משום מה לברוח. מאחר שמלך דנמרק ערב להם והתערב לטובתם, זכו יהודי דנמרק לתנאים משופרים, קיבלו חבילות מזון, ובסופו של דבר גם לא נשלחו להירצח בבירקנאו! כלומר – רצון טוב ואומץ יכלו להציל רבים, אולי מיליונים. אבל הצ'כים, כך מספרת בונדי, נהגו אחרת. כך למשל לטשו עיניים חמדניות אל רכושם של היהודים. עד כדי כך שרגע לפני שאלה גורשו "למזרח", עוד בהיותם בבית, בשלב שהיו שקועים בניסיונות להבין מה כדאי ומה צריך לארוז ולקחת אתם (איש לא העלה בדעתו שאת הכול יחרימו להם בקרוב מאוד), ביקשו שכניהם הנוצרים לקחת מבתיהם של יהודים חפצים שונים, שהרי "אתם כבר לא תזדקקו להם". העברות רכוש כאלה נאסרו על פי חוק: הגרמנים היו אלה שאמורים לקבל לידיהם את השלל. גם הגרמנים "נאבקו ביניהם על הדירות המתפנות, על הרהיטים, על כל חפץ בעל ערך, ולמיוחסים שבין נושאי התפקידים אף היו מספקים את מבוקשם לפי הזמנה עוד לפני ההעברה למחסנים". אכן, דעת הקהל ברוב ארצות אירופה לא הועילה ליהודים…

את עוצמתה וכוחה הפוטנציאלי אפשר לעומת זאת לראות במקרים אחרים שבונדי מציינת בספרה. למשל – כשהצבא הגרמני פלש לפראג, "רק בעקבות מחאות הציבור בצרפת ובבריטניה […] הגישו שתי הממשלות מחאות רשמיות לממשלה של הרייך".

אז כן: למחאות חברתיות יש כוח!

מעבר לכל המסקנות הללו, מרתק, וכואב מאוד, לקרוא על חיי היהודים בטרזייננשטט. על הפער הלא יאמן בין התוכניות (האשליות!) שהיו להם לפני שהגיעו לגטו: הם האמינו לשקרים של הגרמנים, סברו שהם הולכים להקים יישוב יהודי אוטונומי ויצרני… על מה הם לא חשבו: על המוסדות שיקימו, על החוקים והכללים, על התברואה, הרפואה, החינוך, הכלכלה העצמאית שינהלו… והיו גם יהודים זקנים שהגיעו לטרזיינשטט בידיעה שהם נוסעים לאתר נופש. אלה הביאו אתם בגדי נשף, ולא את מה שיכול היה להציל חיים. למשל – סיר מתכת וכף.

מרתק ומכאיב לקרוא על המאמצים הכבירים שעשו בגטו לשמר את רוח האדם. לנגן, כדי לחזק את נפשם של הכלואים. לצייר, כדי לתעד בחשאי את מה שקורה בגטו (אבל המוזיקאים והציירים נרצחו). לרפא ילדים ממחלות ולהמשיך ללמד אותם, להרחיב את השכלתם (אבל ילד שריפאו אותו מדלקת ריאות, נרצח כעבור זמן לא רב בתאי הגאזים בבירקנאו).

כשקוראים על כל אלה אי אפשר שלא להבין את הכעס שביטאה רות בונדי בפסקה המסכמת של ספרה, ולהצטרף אליו בכאב: "הם מתו כי לא ניתן להם לחיות".

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

יש ספרים שמחכים לתורם, וכמה טוב כשהוא מגיע!

איזון עדין, ספרו השני של הסופר ההודי-קנדי רוהינטו מיסטרי, ראה אור באנגלית ב-1995, ותורגם לעברית חמש שנים אחרי כן, אבל רק עכשיו הגיע לידי.

הספר היה רב מכר עולמי, גם בעברית, ומדובר במקרה נדיר שבו המסחריות עולה בקנה אחד עם איכות. לא בכדי זכה איזון עדין בשלל פרסים, ביניהם מועמדות ברשימה הקצרה לפרס בוקר, שנה אחרי שראה אור לראשונה, והופיע ב-2014 ברשימת עשרת הספרים האסייתיים הטובים ביותר של ה"דיילי טלגרף". הוא עב-כרס, 754 עמודים בעברית (ולפיכך ארוך בהרבה באנגלית), ואי אפשר להניח אותו. הוא סוחף, מרגש ומסעיר, נוגע ללב, מכאיב, משמח ומרגיז, מסקרן ומעורר מחשבות.

הרומן מתרחש בחלקו הראשון ב-1975, בעיר גדולה בהודו. שמה אינו מוזכר, אבל אפשר להניח שמדובר בבומביי, ששמה כיום מומביי, כמו גם באפילוג, שמתרחש שמונה שנים אחרי כן.

תחילתו של הסיפור במפגש אקראי בין ארבעה: מאנק קוהלה, סטודנט צעיר, בנו של בעל מכולת בעיירה הררית קטנה ורחוקה, שהגיע לעיר הגדולה כדי להשתלם במקצוע מכניס שיאפשר לו לשוב אל ביתו ולפרנס את עצמו ואת הוריו המזדקנים; דינה דאלל, אלמנה קשת יום שמתפרנסת מעבודות תפירה, אך הולכת ומאבדת את מאור עיניה, ולכן מחפשת חייטים שכירים שיעבדו אצלה בקבלנות, ודייר משנה שישלם לה שכר דירה. היא מוצאת שני חייטים – אישוואר דארג'י ואחיינו אומפקרקאש, המכונה אום, שהגיעו גם הם מרחוק מאוד, אחרי נסיעה של יממה וחצי ברכבת, ודייר המשנה שמגיע אל ביתה הוא אותו מאנק קוהלה, שמאס במגורי הסטודנטים הסמוכים לאוניברסיטה.

כשמאנק, אישוואר ואום יורדים מהרכבת הם מגלים ששלושתם מחפשים את אותה כתובת: ביתה של דינה, שם ישתקעו במשך כשנה ויחוו תלאות ושמחות שישנו את חיי שלושתם.

לא רק ההיכרות ביניהם היא זאת שמשנה להם את החיים, כי לא הכול קשור בהם, בהחלטותיהם ובמעשיהם: המציאות החיצונית, ההיסטוריה, היא זאת שמתערבת להם בחיים בברוטליות שלא תשוער.

הימים הם ימי שלטונה של ראשת ממשלה שאינה מוזכרת בשמה, אבל ברור לגמרי שמדובר באינדירה גנדי. היא הנהיגה "שלטון חירום" שמטרתו כפולה: לצמצם את הילודה, כדי להקטין את האוכלוסיה, ו"לייפות" את הערים. לצורך כך מאלצים גברים ונשים לעבור עיקור, תחילה בשכנועים, ואחרי זמן מה פשוט חוטפים אותם מהרחוב. וכדי לשפר את חזותן של הערים – הורסים את שכונות העוני שבהן עלובי החיים מוצאים לעצמם מחסה בתוך מבנים מאולתרים מדיקטים וקרטון. השלטונות מתעללים בעניים מחוסרי ההגנה בשיטות ובאופנים שלא יאומנו ולא יתוארו. רוהינטון מיסטרי מתעד הכול בפרטי פרטים מסמרי שיער.

אחד העניינים שהרומן עוסק בהם הוא סוגיית הקסטות בהודו. לעומת תושבי העיר, שעניין הקסטות רחוק וזר להם, מוצאם של אישוואר ואום מסביבה שבה הקסטות שולטות בחיי התושבים. מיסטרי מתאר את אורח החיים המזעזע שבו אנשים שנולדו לקסטה נמוכה נשלטים, מופלים, מושפלים, אפילו נרצחים באכזריות לא נתפסת, וכל קסטה משפילה את זאת שמתחתיה: "החדשות שהחמיץ בחודשים האחרונים [..] היו מאותו סוג ששמע דוקהי ערב אחרי ערב בילדותו ; ורק השמות היו שונים, סיטָא הלכה בצד הרחוב של בני הקסטה העליונה ונרגמה בשל כך באבנים, אם כי לא למוות – מטר האבנים נפסק עם הדם הראשון. מזלו של גַמְבְּהִיר, לעומת זאת, שפר פחות; עופרת מותכת נוצקה אל תוך אוזניו כי הוא הרהיב להימצא בטווח שמיעה של המקדש בעיצומה של תפילה. דַיארָאם, שמשך את ידיו מההסכם שהיה לו עם בעל אחוזה לחרוש את שדהו, אולץ לאכול את צואתו של בעל האחוזה בכיכר הכפר. דְהִירָאג' ניסה לשאת ולתת מראש עם פנדיט גְהַנְשְׁיַאם על השכר שיקבל בעד קיצוץ עצים, במקום להסתפק במקלות המעטים שיכול לצפות לקבל בסוף היום; הפנדיט התרגז, האשים את דהיראג' בהרעלת הפרות וציווה לתלותו," וכן הלאה. עם זאת, יש מי שמנסים להיאבק בתופעה: מכנים אותה "מחלה" ומציינים את דבריו של מהטמה גנדי שטען כי "רעיון טומאתם של בני אדם מרעיל את ההינדואיזם כמו שֶׁטִּיפַּת ארסן מרעילה חלב".

אחד הקטעים החזקים ביותר בספר מתאר עצרת המונים שאליה נחטפו עשרות אלפי אנשים ישר מהרחוב, כדי שישמשו קהל. ראש הממשלה מופיעה בפניהם, והם מצווים רק בשני דברים: למחוא כפיים על פי סימן, ולהישאר במקומם, לא ללכת משם. את מחאתם האילמת הם מבטאים בשיחות שבהן הן לועגים להצגה שמתרחשת לנגד עיניהם, או שהם משחקים בקלפים, אמהות שרות לתינוקות שלהן, אף אחד לא מתעניין בראש הממשלה שהגיעה למקום במסוק, מנותקת לחלוטין מבני העם שאותם היא מתיימרת להנהיג.

כך למשל האספה מתקיימת בשיא החום, "כי האסטרולוג של ראש הממשלה מיפה את גופי השמים ובחר את השעה". העצרת מתחילה כאשר "בשעה שתים־עשרה נהמו השמים ועשרים וחמישה אלף ראשים נישאו מעלה. מסוק חג שלוש פעמים סביב השדה, ואחר כך החל לרדת לנחיתה מאחורי הבמה.

דקות אחדות לאחר מכן עלתה ראש הממשלה, בסארי לבן, לבמה, מלווה במישהו במכנסי קורטה לבנים ובכומתת גנדי. שמונה־עשר הנכבדים עיטרו כל אחד בתורו בזר את מנהיגתם, קדו ונגעו בבהונותיה. נכבד אחד עלה על כל השאר בכך שהשתטח אפיים ארצה לפניה, הוא אמר כי יישאר כך כעפר לרגליה, עד שתסלח לו.

ראש הממשלה היתה נבוכה, אף שאיש לא יכול לראות את מבע התמיהה שלה בגלל שמונה־עשר הזרים שבלעו את פניה. אחד מעוזריה הזכיר לה איזה גילוי קטן של חוסר נאמנות מצדו של האיש. 'מדאמג'י, הוא מביע חרטה, הוא אומר שהוא מצטער, בכל לבו.'

המיקרופונים החיים דאגו שהקהל צרוב השמש יוכל לפחות ליהנות ממופע הליצנים שעל הבמה. 'כן, בסדר,' היא אמרה בחוסר סבלנות. 'עכשיו קום ותפסיק לעשות מעצמך צחוק.' האיש הנזוף קפץ על רגליו כמו מתעמל שמשלים תרגיל של סלטה באוויר.

'אתם רואים?' אמר ראג'ראם. 'אמרתי לכם שזה יהיה יום בקרקס יש לנו ליצנים, קופים, אקרובטים, הכול.'

כשתם מסע החנופה המפוברקת, העיפה ראש הממשלה בזה אחר זה את זריה לקהל. היושבים בשורות האח"מים והנכבדים הריעו בפראות למחווה המופלאה הזאת.

'גם אביה עשה את זה כשהיה ראש הממשלה,' אמר אישוואר.

'כן,' אמר ראג'ראם. 'ראיתי את זה פעם, אבל כשהוא עשה את זה הוא נראה צנוע.'

'היא נראית כאילו היא זורקת עלינו זבל,' אמר אום.

ראג'ראם צחק. 'זאת המומחיות של הפוליטיקאי, לא?'

חבר הפרלמנט האזורי פתח בדברי הברכה, והודה לראש הממשלה על הכבוד שחלקה לאזור העני והלא־ראוי הזה.

"הקהל הזה קטן," הוא אמר והניף את ידו להצביע על ההמון השבוי של עשרים וחמישה אלף איש, "אבל הוא קהל קטן ואוהד, שיש בלבו אהבה גדולה אל ראש הממשלה שעשתה רבות כל כך לשיפור חיינו".

וכך זה נמשך, אירוניה נוקבת ומזעזעת.

לאורך כל הרומן מודגש הפער העצום שיש בין בני האדם פשוטים לבין הציניות הברוטלית של השלטונות ושל מי שמייצגים אותם. אנשים דואגים זה לזה, וגם ברגעי מצוקה איומים, הם חומלים על מי שסובל, על מי שקשה לו, וזאת על רקע הזוועות שמחוללים המנהיגים. אדישותם הצינית והנצלנית של אלה בולטת עוד יותר על רקע האחווה וההומניות של אנשים פרטיים, שרואים את האחר (ולא רק את בני האדם הסובלים לידם, אלא גם את חתולי הרחוב!), ומוכנים לחלוק עם זולתם את פת לחמם האחרונה, ולסייע לאחרים בכל דרך אפשרית.

מעולם לא ביקרתי בהודו, אבל חברה סיפרה לי על מה שחשה שם: תיירים רבים, כך אמרה, מחפשים את "הודו האותנטית", זאת שאפשר לראות בה עוני "אמיתי" (ומזעזע ומחפיר). "ואז," כך סיפרה, "עומדים התיירים בבזאר ובוחרים לעצמם צעיף משי, כשמאחוריהם זוחלים בתוך צואה אנשים קטועי אברים".

אל האנשים הללו, הקבצנים קטועי האברים, מתקרב רוהיסטון מיסטרי בכתיבתו, ומספר לנו עליהם: אלה אינם אלמונים עלובי נפש, "נוף לתיירים", אלא בני אדם רגישים, כאלה שיודעים לאהוב, להעניק מעצמם, להתלוצץ על מר גורלם, כי מה עוד נותר להם לעשות? ולא, בניגוד למה שנהוג לחשוב במערב, הם בכלל לא שמחים בחלקם, בכלל לא מאושרים בתוך הסחי והייאוש שהוא מנת חלקם בחיים היחידים שיש לכל אחד מאתנו, כאן, בעולם הזה. הם מתמודדים כמיטב יכולתם, ויודעים להיות ביקורתיים כלפי המציאות שנכפתה עליהם. הם משתדלים כדברי אחד מהם "לשמור על איזון עדין בין תקווה לייאוש".

"תתפלאו כמה קבצנים הם כמו אנשים רגילים", אומרת אחת הדמויות ברומן. אכן.

דינה דלאל, אחת מארבע הדמויות הראשיות בסיפור, שקועה לאורכו ביצירה של שמיכת טלאים. היא משתמשת בשאריות הבדים המשמשים לשמלות שמזמינים אצלה, ומחברת אותם, ריבוע אל ריבוע. לקראת סופו של הרומן אחד מידידיה מגיע לתובנה שלפיה יש כלל אחד שצריך לזכור: "השמיכה כולה חשובה יותר מכל ריבוע יחיד".

הרומן כולו עשוי גם הוא כמעשה טלאים: סיפורים שונים, מההווה ומהעבר, שמצטרפים זה לזה כמעשה פלאים במכלול מרהיב עין ויקר ללב. בסופו התוכנית הכוללת מתבררת לקורא, ומשאירה אותו עצור נשימה.

צילה אלעזר תרגמה את הספר מאנגלית. התרגום נקרא בטבעיות, ויש לברך על החלטתה להותיר לאורכו מילים ומונחים רבים, שאינם מבוארים. אין ברומן אף הערת שוליים, ושום פירוש מיותר. את הכול אפשר להבין מההקשר, והמילים ה"זרות" הרבות מוסיפות נופך הודי, כפי שהוא מופיע גם בשפת המקור, שבה נכתב הספר.

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

תמימות ופאניקה

מאריאן ויוהאן מרואיינים בביתם. הם יושבים זה על יד זה, קצת פרושים ומתוחים על גבי ספה, ואין זו סתם ספה. היא עגולה ומלאה חמוקים בנוסח המאה ה-19 ומרופדת בירוק, יש לה משענות ידידותיות, כרים רכים ורגלים מגולפות, היא מפלצת של נועם ביתי, על גבי שולחן נראה שמץ מראיה של עששית יפה. ברקע – ארון ספרים מאסיבי. על שולחן אחר יש תה ולחם קלוי וריבה ושרי, המראיינת, גברת פאלס, יושבת בגבה אל המצלמה. היא הגניבה רשם קול קטן בין הצלחות והספלים, צלם מזוקן מסתובב בחדר, צץ ונעלם.

גב' פאלם (בשמחה): אנחנו רגילים תמיד להתחיל בשאלה סטנדרטית. כדי להתגבר על העצבנות הראשונה.
יוהאן: אני לא עצבני במיוחד.
מאריאן: גם אני לא.
גב' פאלם (יותר בשמחה): עוד יותר טוב. השאלה היא: איך הייתם רוצים לתאר את עצמכם בכמה מלים?
יוהאן: זה לא קל.
גב' פאלם: טוב אבל זה גם לא כל כך קשה.
יוהאן: אני מתכוון שיכולות להיות אי הבנות.
גב' פאלם: אתה באמת חושב?
יוהאן: כן, זה יכול להישמע כשחצנות אם אתאר את עצמי כאינטליגנטי ביותר, מצליח, בעל רוח צעירה, מאוזן, סקסי. גבר שיש לו מצפון כלפי מה שמתרחש בעולם
משכיל, קרא הרבה, איש חברה אהוד. אני לא יודע מה עוד אני יכול למצוא: חברי, חברי בצורה נעימה אפילו כלפי אנשים שהם במצב גרוע יותר. אני ספורטיבי, אב
משפחה טוב. בן טוב. אין לי שום חובות ואני משלם את המיסים שלי. אני מכבד את הממשלה שלנו שתעשה מה שתעשה, ואני אוהב את בית המלוכה שלנו. אני פרשתי
מהחברות בכנסיה הממלכתית. זה מספיק או שאת רוצה אולי יותר פרטים? אני מאהב עצום. נכון, מאריאן?
גב' פאלם (מחייכת): אולי נוכל לשוב לשאלה. ואת, מאריאן מה את אומרת?
מאריאן: טוב, אז מה אני יכולה להגיד עכשיו. אני נשואה ליוהאן ויש לי שתי בנות.
גב' פאלם: אהה.
מאריאן: אני לא יכולה למצוא משהו ברגע זה.
גב' פאלם: תחשבי.
מארי אן: אני חושבת שיוהאן הוא נחמד מאוד.
יוהאן: תודה, זה היה נחמד מצדך,
מריאן: אנחנו נשואים עשר שנים.
יוהאן: בדיוק עכשיו הארכתי את החוזה.
מאריאן: אולי אין לי אותה הערכה מובנת מאליה של אישיותי המצוינת כמו יוהאן. אבל אם להיות כנה, אז אני שמחה לגמרי שאני זוכה לחיות את החיים שאני חיה.
אלה הם חיים טובים, אם את מבינה מה שאני מתכוונת. טוב, אז מה עוד אני יכולה לומר. אוי, כמה זה היה קשה.
יוהאן: יש לה גיזרה יפה.
מאריאן: אתה רק מתלוצץ. אני מנסה להתייחס לשאלה ברצינות. יש לי שתי בנות, קארין ואווה.
יוהאן: רק הרגע אמרת את זה.
גב' פאלם (מוותרת): אנחנו יכולים אולי לחזור אל השאלה מאוחר יותר. דרך אגב! בטח יש לכם תמונה עם הבנות? בדיוק כאן בספה הזאת עם אבא ואמא?
מאריאן: הן באות מבית הספר עוד מעט.
גב' פאלם: יופי, אז בואו נרשום קצת פרטים, אני רוצה לדעת מה גילכם.
יוהאן: אני בן ארבעים ושתיים, אבל כמעט שלא מרגישים את זה. נכון?
מאריאן: אני בת שלושים וחמש.
יוהאן: שנינו באים מבתים בורגניים כמעט בצורה לא הגונה.
מאריאן: אבא של יוהאן הוא רופא.
יוהאן: ואמי היא אמא. במידה ראויה לציון.
מאריאן: אבי הוא משפטן. כבר מלכתחילה נקבע שגם אני אהיה עורכת דין. אני הכי צעירה משבעה ילדים. אמי שלטה בבית גדול וניהלה אותו. עכשיו כבר העניינים
יותר רגועים אצלה קצת.
יוהאן: באמת? (חיוכים מנומסים).
מאריאן: הדבר המוזר בשנינו הוא שאנחנו מרגישים טוב מאוד עם ההורים שלנו. אנחנו מתראים הרבה. אף פעם לא היו סכסוכים של ממש.
גב' פאלם: אולי תגידו משהו על המקצועות שלכם.
יוּהאן: אני פרופסור חבר במכון הפסיכוטכני.
מאריאן: אני התמחיתי בחוקי אישות ועובדת אצל חברה של עורכי דין, בעיקר עוסקים בגירושין וכדומה. מה שמעניין הוא שבאים כל הזמן במגע עם…
הצלם (צץ לפתע): תסתכלו בבקשה אחד על השני, ככה, ככה, אני רוצה רק… סליחה…
מאריאן: זה נורא כמה אני מרגישה מגוחכת.
גב' פאלם: רק עכשיו בהתחלה. איך נפגשתם?
מארי אן: את זה צריך יוהאן לספר.
יוהאן: כן באמת, זה מעניין!
מאריאן: על כל פנים זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
יוהאן: לשנינו היו דווקא המון מכרים וכך נפגשנו בכל המסיבות האפשריות. חוץ מזה היינו פעילים מבחינה פוליטית כמה שנים וגם שיחקנו המון בתיאטרון סטודנטים.
אבל אני לא יכול לומר שעשינו רושם עמוק אחד על השני, מאריאן חשבה שאני שחצן.
מריאן: היה לו איזה רומן מפורסם עם זמרת של להיטים וזה נתן לו תדמית מסוימת ועשה אותו בלתי נסבל.
יוהאן: ומאריאן היתה בת תשע עשרה והיתה נשואה עם איזה מטומטם שהיתה לו רק תכונה טובה והיא שהוא היה הבן של האבא העשיר שלו.
מאריאן: אבל הוא היה נחמד נורא. ואני הייתי מאוהבת חזק, וחוץ מזה נכנסתי להריון כמעט מייד. וגם לזה היתה משמעות.
גב' פאלם: ואיך קרה ש…
יוהאן: שנעשינו זוג ? כן, בעצם זה היה רעיון של מאריאן.
מריאן: הילד מת מייד אחרי הלידה ואז התגרשנו בעלי ואני בהקלה מסוימת. יוהאן סולק על־ידי הזמרת ההיא והפך להיות קצת פחות שחצן. הרגשנו קצת בודדים
ומבולבלים. אז הצעתי שנהיה יחד. בכלל לא היינו מאוהבים זה בזה, היינו רק עצובים.
יוהאן: הרגשנו עצום יחד, הצלחנו מאוד בלימודים שלנו.
מריאן: ואז עברנו לגור יחד. האמהות שלנו לא הנידו עפעף, אף על פי שהיינו בטוחים שהן יקבלו הלם חזק. להיפך, הן התחילו להיות ידידות טובות. פתאום התקבלנו כיוהאן ומאריאן, אחרי חצי שנה התחתנו.
יוהאן: ואז היינו חוץ מזה מאוהבים.
מאריאן: נורא מאוהבים.
יוהאן: ראו אותנו כמעט כזוג אידיאלי,
מאריאן: וככה זה המשיך.
גב' פאלם: שום סיבוכים?
מאריאן: לא היו לנו שום דאגות חומריות. יש לנו יחסים טובים גם עם המשפחה וגם עם חברים משני הצדדים. יש לנו עבודה טובה שאנחנו אוהבים. אנחנו בריאים.
יוהאן: וכה הלאה, וכה הלאה, במידה כמעט שלא לעניין. רווחה, סדר, נעימות ונאמנות. זה נראה מוצלח באופן חשוד.
מאריאן: ברור שיש לנו התנגשויות בדיוק כמו לאנשים אחרים. הרי זה ברור מאליו, אבל אנחנו מסתדרים בכל דבר חשוב.
גב' פאלם: אתם אף פעם לא רבים?
יוהאן: בטח. מאריאן רבה.
מאריאן: ליוהאן כל כך קשה לכעוס. אז אני נרגעת.
גב' פאלם: זה נשמע פאנטסטי הכל.
מאריאן: מישהו אמר לנו ממש אתמול בערב שבעצם חוסר הבעיות הוא בעיה רצינית. זה בהחלט נכון. חיים כמו שלנו יש להם תמיד סכנות. אנחנו מודעים חזק לכך.
יוהאן: העולם הולך לעזאזל ואני נוטל לעצמי את הזכות לטפח את גני. כל שיטה פוליטית היא מושחתת. נעשה לי רע אם אני מתחיל לחשוב על בשורות הישועה החדשות האלה. מי ששולט במחשבים תמיד מנצח במשחק. אני דוגל בהשקפה הבלתי פופולארית שיש לי זכות לטפח את שלי, ולצפצף על האחרים.
מאריאן: אני לא חושבת כמו יוהאן.
גב' פאלם: ככה, אז מה את חושבת?
מאריאן: אני מאמינה באנושיות.
גב' פאלם: למה את מתכוונת בזה?
מאריאן: אם כל האנשים היו לומדים לשים לב זה לזה כבר מהילדות, היה העולם נראה אחרת, בזה אני בטוחה.
הצלם: שבו בשקט. תשמרו על ההבעה הזאת. ככה. תודה.
מאריאן: עכשיו באות קארין ואווה. אני אגיד להן להסתדר קצת.

מאריאן ממהרת לצאת ושומעים אותה מדברת עם הבנות. יוהאן
ממלא את המקטרת ומחליף חיוך הססני קצת, אבל מנומס, עם
המראיינת, הטועמת את התה הקר שלה ובדיוק ברגע זה איננה
יודעת מה לשאול.

יוהאן: קודם האמנו ששום דבר לא יכול לקרות לנו. עכשיו אנו יודעים שכל דבר שהוא עלול לפגוע בנו. זהו בעצם כל ההבדל.
גב' פאלם: אתה חושש מן העתיד?
יוהאן: אילו חשבתי על זה הייתי משותק מרוב אימה. לפחות ככה אני חושב. לכן אני לא מהרהר על זה. אני אוהב את הספה הנוחה הזאת ואת העששית הזאת. הם נותנים לי אשליה של בטחון שהוא כל כך שביר עד שזה כמעט קומי. אני אוהב את מתיאוס פסיון של באך אף על פי שאני לא איש מאמין מפני שהוא מציג לפני אדיקות ושייכות. אני תלוי בצורה קיצונית במפגשים האינטנסיביים עם המשפחות שלנו, מפני שזה מזכיר לי את חוויות הילדות שלי עם ההרגשה שאני מוגן. אני אוהב איך מאריאן מדברת על אנושיות. זה טוב בשביל המצפון שמתרגש במקרים מוטעים לגמרי. אני חושב שצריכה להיות לאדם איזושהי טכניקה כדי שיוכל לחיות ולהיות מרוצה מחייו. האדם צריך להתאמן בצורה יסודית כדי לא לשים לב לדבר זה או לדבר אחר. אני הכי מעריץ אותם אנשים שיכולים להתייחס לחיים כאל בדיחה. אני לא יכול. אין לי מספיק חוש הומור בשביל מבצע כזה. את זה את לא תכניסי לעיתון, או מה?

גב' פאלם: לא, זה באמת קצת מסובך בשביל הנשים, הקוראות שלנו. ותסלח לי שאני אומרת את זה.

תרגם משבדית: איתמר אבן-זהר

"כשאדם הולך לעולמו כל חייו עוברים לזמן הווה", כתב נתן שחם (2018-1925) בספרו לוח חלק וכמו הותיר בכך את חותמו: גם הוא כבר איננו, אבל הדברים שכתב נשארו אתנו ולכן גם הם כאן, בהווה.

ספרו המוכר ביותר של שחם היה הרומן רביעית רוזנדורף שבמרכזו היו מוזיקאים, נגנים (הוא עצמו היה כנר וויולן חובב). בספר שלפנינו פנה שחם אל תחום אמנות אחר, אל הציור, וגיבור ספרו, חנן, הוא צייר שנאלץ להתפשר ביצירתו: סובביו אינם מבינים ואינם מעריכים את המופשט, ומעדיפים את הציורים הנאיביים, הפיגורטיביים, שחנן מצייר בלית ברירה, כי רק הם נמכרים, ואין לו ברירה אלא להצדיק את קיומו, שכן הוא חבר קיבוץ, ומאחר שהקיבוץ מאפשר לו שעות ציור, הקיבוץ צריך גם להרוויח על הזמן והחומרים שחנן משתמש בהם לצורך אמנותו.

שני הצירים הללו – האמנות וחיי הקיבוץ – הם הנושאים המרכזיים ברומן.

שוב ושוב אנו נוכחים בעימות המתעורר בין הצורך לביטוי אמנותי של חנן, לבין התביעות מצד הסביבה: "בציור הזה [הפיגורטיבי] כל אחד יכול לומר לך אם הצלחת לצייר מה שרצית, ובציור עם פילוסופיה אף אחד חוץ ממך לא יודע אם יצא לך מה שרצית," אומרת לחנן מירה, חברתה הקרובה ביותר של בהירה אשתו. 

גם בהירה סולדת מפני המופשט בציור. בהיותה קומוניסטית מושבעת היא מתקשה להבין, וגם מתנגדת, לציורים שאינם קונקרטיים וברורים. 

מבחינתו של חנן בציור המופשט הוא מתכתב עם הלא-מודע. זהו "היומן שלי, על הבד, בצבעים". הוא מקווה שלאחר מותו ילדיו "יקראו" אותו ואז "יתגלה להם מה שמעולם לא ביקשתי להסתיר אבל לא הצלחתי להבהיר." מבחינתו "ציורים נאיביים הם דיווח על המציאות ולא התרשמות ממנה". אמנם, על פי השקפתו, "העולם המידרדר במהירות עצומה לתוהו ובוהו לא יכול לבקש מהאמנות הפלסטית לשמור על נאמנות לצורות הרמוניות ולצבעים תואמים, אבל קל יותר למכור ציורים שבהם הקהל התמים רואה דמויות דומות לאלו שהוא מכיר ונופים שהוא יכול לראות בחלון מאשר יצירות שאפשר לראותן רק בחלום". 

אכן, עולמו של חנן הולך ומתערער, הולך ונעלם. כחבר קיבוץ הוא עד למה שמכנים בלשון נקייה "שינוי": ההפרטה, המעבר מהמילה "קיבוץ", למילה "קהילה". הוא חושב על כך ש"על סידור העבודה מופקד עתה גוף בשם 'משאבי אנוש'", מתעכב על המילה "אנוש", ואומר לעצמו שמשתמשים בה "בכל פעם שמבקשים להחליף את האנושי בתועלתי". 

העקרונות הבסיסיים של הקיבוץ בתחילת דרכו נזנחו: "שוב אין הקיבוץ נבחן על פי נאמנותו לעיקרון המכונן – מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו – אלא לפי יכולתו של המשק לשרוד במערכת כלכלית שאין בה חמלה כלפי בטלנים". החברים בהווה מאמינים כי הם נפטרו ממחלות הילדות של הסוציאליזם הנאיבי "שכן הכסף לא מטמא את הידיים, הוא מניע את הכלכלה" (ולכן מצפים שגם האמן ישווק את יצירותיו ויכניס כסף, בימי הקיבוץ הלא מופרט – לקופה הכללית, ואחרי ההפרטה – לפרנסתו האישית). 

הציר הנוסף בספר הוא אהבתו של חנן אל בהירה ומסירותו אליה. הרומן נפתח בכך שבהירה נפצעת בתאונת דרכים שבה חנן נהג במכונית, והוא נאלץ להתמודד עם מצבה ההולך ומידרדר, "אט-אט נמחק מתודעתה הזיכרון שנאגר בה ומוחה נהיה בהדרגה לוח חלק". 

אהבתו לאשתו קשורה בשינוי העובר על אורח החיים שבו כרכו שניהם את חייהם. חנן מסתיר ממנה את ההפרטה, כי אם יספר לה, "זה כאילו אמר לה שהתכונות שעל אימוצן טרחה כל ימיה התרוקנו מתוכנן ועליה להשלים עם גורלה של אישה מזדקנת חסרת כושר התפרנסות, שנאלצה להסתפק בגמלת זקנים של הביטוח הלאומי וביחס הומני כלפי נכים." 

את מהות האבסורד במצבו, חנן מסכם במשפט: "דווקא כשהקיבוץ יאמץ את המודל הקפיטליסטי, אני אהיה אנוס לאמץ את המודל הסובייטי. אצטרך לצייר רק מה שאיוון מבין. ציור מופשט מותר רק למי שהוכרזו כגאונים. את הסחורה שלהם קונים, כי אחרי כמה שנים אפשר להתעשר ממנה." 

לוח חלק הוא מעין שיר פרידה של נתן שחם: מהקיבוץ שאהב ואיננו עוד, מאהובתו (אם כי במציאות היא האריכה ימים אחריו), וגם מהחופש ליצור בדיוק את מה שעולה על דעתו של אמן.

אבל, כאמור וכדבריו, לאחר שהלך לעולמו "כל חייו עוברים לזמן הווה". הספר ראה אור ב-2010, והנה רק עכשיו הגיע לידי. עשר השנים שחלפו לא הותירו אותו זנוח בעבר, הוא חי וקיים, ממשיך להיות מעניין ולומר את דבריו. 

בחודש אוגוסט הפסיכולוגים יוצאים לחופשה. בחודש אוגוסט מתעצמת חרדתם של מטופלים שסובלים מחרדת נטישה. האם מותר למטפלת לחיות את חייה הפרטיים? לסגור את החדר שהוא למטופלת עולם ומלואו, ולהתרחק ממנו? האם מותר לה לסבול מקשרי אהבה מאכזבים? ומה קורה כשהיא עצמה מתמודדת עם נטישות?

הרומן שלפנינו, August שפרסמה Judith Rossner ב-1983, קיבל את שמו מהחודש הקשה, וחג סביב אוגוסט המשמש כמעין סמל. קיבלתי את הספר מתישהו בסוף שנות ה-80 מלווה המלצתו החמה של מי שמת שנים רבות אחרי כן. הספר שנמצא מאז ברשותי הוא מן הסתם עותק מתוך המהדורה הראשונה, שכן הגיע אלי כרוך בכריכה קשה, וכידוע בארצות הברית רק ספר שהוכיח את עצמו זוכה להופיע גם בכריכה רכה. הוא עבר אצלי ממדף למדף, מדירה, לבית, לדירה אחרת, וגם כאן נדד מחדר לחדר וחיכה לזמנו, שמשום מה הגיע לפתע. פתאום התעוררה סקרנות: אולי כשאתחיל לקרוא אגלה משהו שמוסר הספר לידי רצה לספר לי באמצעותו? אולי יש בו מסרים נסתרים שהגיע זמנם להיחשף?

מלבד כמה כתמים שהשאירו אצבעות קודמות על דפיו לא מצאתי בספר שום רמז אישי, ובכל זאת שמחתי שסוף סוף הגעתי אליו, כי מדובר בכתיבה מסעירה ומרתקת ובספר שקשה להניח מהיד. 

הרומן פורש את סיפור חייה של מטופלת צעירה בשם דון (Dawn) שמגיעה אל הפסיכולוגית החדשה שלה, לוּלוּ, אחרי טיפול לא מוצלח אצל מטפל אחר. הדיאלוגים המתנהלים בין דון ולולו כל כך מדויקים וכל כך מוכרים למי שעברה טיפול, עד שלרגעים חשדתי שהסופרת אינה אלא מטפלת שהקליטה את השעות הטיפוליות שלה, ושהטקסטים הם בעצם תמלילים של אותן שעות. מה גם שדון מבקשת במפגש הראשון רשות להקליט את השיחות!

אחר כך נמלכתי בדעתי ועלתה בדעתי האפשרות שג'ודית רוסנר היא בעצם דון (גם אם בפתיחת הספר מתנוססת הערת המחברת שלפיה מוטב לזכור שאין לראות בתיעוד של הטיפול הפסיכואנליטי המופיע ברומן דמיון לאנליזה אמיתית, כשם שהרומן עצמו אינו שקול לחיים הממשיים), אבל לא, שהרי העידה על עצמה שחייה היו שגרתיים ורגילים בהחלט, ואילו חייה של דון רחוקים מכל שגרה, והם מכילים הפתעות וסודות מדהימים שנחשפים לאטם, כמו במהלך של ספר מתח. 

בעידודה של המטפלת ניגשת דון אל חייה, אל ילדותה, אל הטראומה המזעזעת שחוותה כשהייתה רק בת שנה וחצי (ושאותה שכחה לגמרי), אל סודותיהם של האנשים שהולידו אותה ואל הסודות של האנשים שגידלו אותה, וכל פרט שמצטרף לקודמו חושף סיפור מסמר שיער עד שנוצרת תמונה רחבה, מעניינת ויוצאת דופן. 

הספר מזכיר, איך לא, את סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה כל כך, "בטיפול", שגם בה נוכחנו לראות כי מפגש טיפולי, שיחה בין שניים, יכול להכיל עולם ומלואו ושמהלך טיפולי טוב ונכון יכול לבנות, לחבר, ולעזור למטופל להביט באומץ על עצמו ועל חייו למצוא את דרכו אל משמעותם העמוקה.  

במהלך הצמיחה של דון היא לומדת לשאול שאלות שאינן קשורות רק לחייה, אלא גם למציאות הסובבת אותה, שאלות ששופכות אור על סוגיות שעדיין לא נפתרו, אף על פי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז שרוסנר כתבה את הרומן. למשל: איך נשים אמורות לשלב בין שאיפותיהן המקצועיות והאמנותיות, עם נישואים ואמהות? איך מתמודדים עם חולשה? "הבכי עצמו תמיד יותר גרוע מכל הסיבות שבגללן בני אדם בוכים", אומרת דון באחד המפגשים הראשונים עם המטפלת. האומנם? איך אדם שעבר חוויית נטישה מזעזעת בינקות יכול להתאושש ממנה וללמוד לבטוח בעולם? איך החברה מקבלת הזדקנות? ("נשים מביטות בגבר עם שיער שיבה ורואות אבא; גברים מביטים באישה עם שיער שיבה ונסים מפני המוות"). האם נכון שהרבה יותר נשים הולכות לטיפול מאשר גברים? ואם כן, מדוע? האם לגיטימי ורצוי שמטפל יחווה דעה על הטיפול שהעניק קודמו למטופל או למטופלת? ואם הוא חש שהמטפל הקודם טעה, האם טוב שיאמר זאת למטופל? איך מרגיש מטופל עם מטפל "קלאסי" שאינו מדבר, רק מהנהן או מהמם? (אי אפשר שלא לחשוב כאן על שירה המופלא של אנה הרמן, "מהמ"!). איך ייתכן שמטפלים טובים יכולים להיות בחייהם האישיים אטומים ומרוחקים? ("נתן טען שאין לאף אחד לא-מודע: הוא קיים רק אצל מטופלים. במשך זמן רב הפריע ללולו הנופך הלא-מוסרי מנקודת מבט פילוסופית שיש לתפישה הזאת, עד ששמה לב שהיא הבסיס האפשרי היחיד לגידול ילדים"). מדוע מאשימים אמהות בכל דבר שהוא, החל באי נעימות קלה וכלה בהתפתחותה של כל נוירוזה אפשרית? אלה רק כמה מהשאלות, מהתמיהות ומההשגות שהרומן רצוף בהן.

מדובר, כאמור, בספר מרתק! מאחר שראה אור בעברית בישראל ב-1985 יש להניח שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להשיג עותק חדש שלו. אבל ראיתי שהוא מופיע כאן, באתר  סימניה שבו אפשר לקנות ספרים מיד שנייה, (קניתי כך לא מעט ספרים ש"אזלו בהוצאה", מניסיוני, השיטה פועלת היטב!), ואפשר כמובן למצוא אותו באנגלית בקינדל, להלן הקישור.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל, אך ראוי לציין שכרמית גיא תרגמה אותו בהוצאת זמורה ביתן. הבנתי שהיא תרגמה את שמה של הגיבורה "דאון" ושמישהי אפילו קישרה את השם עם down, כלומר דיכאון או דכדוך. אין לכך כל קשר להגייתו באנגלית ולא למשמעותו, שהרי פירושו "שחר". ברגע מסוים דון אפילו מתייחסת למשמעות של שמה ומספרת שמישהי חשובה בחייה נהגה לומר שהיא אינה רק השחר שלה, אלא השמש כולה. 

כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.

השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.

בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?

מה חשובה יותר – החמלה או  האמת? זוהי השאלה המהותית הנשאלת בסמוי ברומן המופלא שכתב הסופר האוסטרי-יהודי שטפן צווייג. הספר ראה אור לראשונה ב-1939, והופיע בעברית ב-1986, ושוב ב-2007.

הקריאה בו מוכיחה כמה דגולה כתיבתו של צווייג, שכזכור התאבד ביחד עם אשתו בפברואר 1942, לאחר שנמלט מפני הנאצים לברזיל. (על מכתב ההתאבדות שלו, ואת המכתב עצמו, אפשר לקרוא כאן).

עיקרו של הסיפור כזה: קצין צעיר, אנטון הופמילר, מוזמן להתארח בביתו של אציל הונגרי עשיר, לאיוש קקשפאלבה, שם הוא פוגש את בתו המשותקת של קקשפאלבה, אדית בת השבע-עשרה, ומתיידד אתה.  כשהוא מגלה שהצעירה התאהבה בו, הוא נחרד. האם יעתר לאהבתה הנואשת? האם יקריב את חייו למענה? האם אהבתה מחייבת אותו, רק מכיוון שהיא בעלת מום, ובשל האימה שאם ידחה אותה היא תתאבד?

האם ייאושו המר של הזולת מחייב אותנו להתמסר לו, להקריב למענו את חיינו?

לכאורה הופמילר מוטרד בעיקר מהמבוכה שתיגרם לו, כי קשר ממוסד ורשמי עם הנערה יפנה לעברו את חיצי הלעג של ידידיו בגדוד הפרשים שבו הוא משרת.

אבל בסמוי, רק בפסקה אחת קצרה, נרמז לנו בעדינות כה רבה עד שאפשר כמעט לא להבחין ברמז, כי קיימת עילה אחרת, עמוקה ואמיתית, שבגללה הצעת הנישואין שנכפית על הופמילר בעזרת סוגים שונים של סחטנות רגשית היא מבחינתו עניין מזוויע עד היסוד: אי אפשר לדחות על הסף את החשד שהופמילר בעצם הומו. באותה פסקה אחת ויחידה מתואר קשר קרוב שהיה לו בעבר עם צעיר שאתו חלק אינטימיות שמעולם לא ידע לפני כן. כמו כן, יש לשים לב שלאורך הרומן כולו לא מוזכר אפילו ברמז קשר שהיה לו אי פעם, גם לא לאחר שנים רבות, עם אישה אחרת, מלבד אותה צעירה משותקת, שמעולם לא נמשך אליה ובכלל לא ראה בה מועמדת לקרבה גופנית.

הופמילר מיטלטל לאורך הרומן בין שני קצוות רגשיים: תחושת חובה כלפי מי שנזקקת לו כל כך, ובעתה, אי רצון להקריב את חייו.

בתחושת החובה שהוא מרגיש כלפיה, מעורבת גם ההכרה כי רק בהקרבה כזאת ימצא ערך בחייו. עניין החמלה חוזר ומהדהד לאורך הרומן. כך למשל – רופאה של הנערה נשא לאישה את אחת הפציינטיות שלו, עיוורת שאותה לא הצליח לרפא.

מרגע שפגש את אדית, עובר הופמילר תהליך: הסבל שלה מחדד את תשומת הלב שלו לסבלו של הזולת, ולא רק לזה שלה. הוא חש לפתע כי "מוטב להתעלות על ידי הקרבה עצמית, להתעשר על ידי השתתפות בצער הזולת, על ידי הבנה ונשיאה מתוך רחמים בכל צורה של סבל אנושי". הוא אומר לעצמו בהפתעה כי "כל רגש ההשתתפות וההתחשבות הללו בקיומם של אחרים הוא דבר חדש עבורי".

מורכבות ההשתתפות ברגשות הזולת מתחוורת לו: "לראשונה אני מתחיל להבין שהשתתפות אמיתית, שלא כמגע חשמלי, אי אפשר לנתק ולשוב ולחבר לפי הצורך, ושנטילת חלק בגורל הזולת חייבת לבוא על חשבון משהו מחירותך."

"משהו" – או הכול?

הופמילר נתקל באקראי בסיפור מתוך שחרזדה – אלף לילה ולילה ובו נקלע הלך אומלל לקשר שאין לו ממנו מנוס, אחרי שבטוב לבו רכן לעברו של אדם במצוקה ועזר לו לקום, וזה נאחז בגבו ולא הרפה ממנו עוד, עד שהשתלט על כל חייו. האם, הוא שואל את עצמו לא פעם, נגזר גם עליו לשאת "על גבו" את הנערה, רק משום שהיא אומללה ונזקקת לו כל כך?

הרומן רב הפתעות ותהפוכות רגשיות. מרגע לרגע משתנה דעתנו על כל אחת מהדמויות – על הופמילר, שהוא המספר בגוף ראשון (בתוך סיפור מסגרת אחר…!), על אדית, על הרופא שלה, על אביה, שאמת מדהימה מתגלה לנו עליו (מיהו באמת? אציל הונגרי? איך התעשר? האם הוא רק מתחזה מסוכן? מנוול? איש רב חסד? שקרן מדופלם או איש של מצפון, שמוכיח את ניקיון כפיו באמצעות ההחלטות הכי משמעויות שהחליט בחייו?), האם הרופא של אדית הוא סתם גרגרן דוחה והמוני, או צדיק נסתר? האם הוא שרלטן מסוכן שרק משלה את הצעירה ואת אביה, או מרפא רב חסד?

ה"נאום" שנואם הרופא באוזני הופמילר, שבו הוא מסביר מדוע הוא מתנגד נחרצות למונח "חולה חשוך מרפא" הוא יצירת מופת בפני עצמה (שכן, כך הוא מסביר, ייתכן שבעתיד תימצא התרופה למחלה שנחשבת בזמן מסוים "חשוכת מרפא"!), כמו גם דבריו על הרחמים: "הרחמים, בדיוק כמו המורפיום", הוא מסביר, "מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני. הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה. כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר מכפי שאתה יכול להעניק."

ולעומת זאת הוא מסביר בפסקה שהעניקה לספר את שמו:

"בעולמנו אין זה משנה אם עשית מה שעשית ביד קשה או בדרכי נועם, בעולמנו חשוב רק איך תוצאה הושגה. רחמים – נאה! אבל קיימים בעצם שני סוגי רחמים. הסוג האחד, שעיקרו פחד ורגשנות, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב שאחת רצונו – להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת; אלה רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך שלך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני של רחמים, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג יוצר ובלתי רגשני, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכול, בסבלנות ובסובלנות עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה. רק אם אתה מוכן ללכת עד הסוף, עד הסוף המר, רק אם קיימת בך הסבלנות הגדולה באמת, יכול אתה לעזור לבני האדם. רק אם אתה מוכן להקריב את עצמך בשעת מעשה, רק אז!"

בין שני הקצוות הללו – רחמים שמקורם בפחד ורגשנות ורחמים מהסוג האחר, נע הופמילר, ונעים אנו, הקוראים, עד לסוף הדרמטי מאוד.

מעניין לציין כי תחילתו של סיפור המסגרת, ההווה שלו, הוא בשנת 1938, כלומר, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. המספר מצטט שיחה ששמע, שבה הביע מישהו את דעתו: לא ייתכן שהעולם ייגרר שוב למלחמת עולם, אנשים בלי ספק יסרבו להתגייס, שהרי "הדור החדש מכיר את המלחמה" ולכן "כבר בשעת הגיוס יפורק הנשק, משום שכל החיילים, ובמיוחד חיילים בדימוס, ידעו מה צופנת בתוכה מלחמה חדשה."

ייתכן מאוד שהיו אלה הרהורי התקווה של צוויג עצמו, שהשלים את כתיבת הספר ב-1938. ארבע שנים אחרי כן קַץ בעולם ובמלחמותיו.

לעברית: ניצה בן ארי