לפני כשנתיים הזדמן לי להשתתף בסיור מודרך בבית חנה סנש בשדות ים. המקום מרהיב ביופיו. הוא שוכן על חוף הים, ובשלב מסוים פתחה המדריכה את התריסים שכיסו על חלונות ענקיים, והנוף התכול נגלה לכל רוחבו של המבנה. כאן התהלכה חנה, ראתה את השקיעה, וכתבה את המילים הבלתי נשכחות "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם". (בכתב היד המקורי, כך למדתי מהספר שלפנינו, המילה אֵלִי הופיעה רק פעם אחת. המלחין, דוד זהבי, הוא זה שהכפיל אותה. את המילה "לעולם" כתבה סנש בשגיאת כתיב: "לאולם". אכן, כפי שמציין פרידמן, אין לשכוח שהיא הגיעה לארץ ישראל רק שלוש שנים לפני שכתבה את השיר, ושגיאת הכתיב שלה אך צפויה. ואני מוסיפה: וגם נוגעת ללב. מפעימה המשימה שלקחו על עצמם משוררים כמוה, כמו רחל, כמו אלכסנדר פן, שתוך זמן כה קצר היגרו לא רק בגופם, מאירופה לארץ ישראל, אלא גם אל הלשון החדשה שאותה אימצו בחירוף נפש).
עוד לפני שחלונות המוזיאון נפתחו לפנינו, מצאתי את עצמי הולכת בעקבות המדריכה, מביטה בכל מה שתלוי על הקירות – תצלומי דיוקן של חנה סנש, מכתבים ושירים שכתבה, כתובות קיר רבות שמנציחות את דרכה, מהעלייה לארץ ישראל ועד להוצאתה להורג בכלא בבודפשט – ומנסה לעצור לרגע את המדריכה, שהייתה שטופת הערצה לדמות המיתית, הגיבורה המוכרת כל כך. בסופו של דבר, ברגע של אתנחתה, הצלחתי לומר למדריכה משהו על כך ש – המשימה שהטילו על סנש הייתה מופרכת מיסודה. הרי לא היה באמת בכוחה להציל את יהדות הונגריה, כפי שתכננה; אפילו לא את אמה, שבניגוד לה לא הגיעה לארץ ישראל, אלא נשארה בבודפשט (ודווקא היא זאת מבין השתיים שניצלה).
כשאמרתי את הדברים הללו למדריכה במוזיאון על שמה של חנה סנש לא הכרתי את המערכון של "היהודים באים". מתי פרידמן מתאר אותו בספרו, כדי להדגיש את גבורתה, ואת חוסר התוחלת המעשית של שליחותה.
בעקבות קריאת הספר חיפשתי ומצאתי אותו. הוא חזק מאוד:
המדריכה במוזיאון לא היססה אף לרגע, ו"הסבירה" לי מיד שאם היא לא הייתה יוצאת למשימה, היא לא הייתה זוכה להיות חנה סנש, הגיבורה הנודעת…
תשובתה הממה אותי, וסיפקה לי הרבה חומר למחשבה. שאלתי את עצמי, למשל, אם הייתה חנה יוצאת לדרך, צונחת ועוברת בחשאי את הגבול להונגריה, אילו ידעה מראש כל מה שצפוי לה; אם התהילה הצפויה לשמה, לא לה, היא כבר מתה, הייתה מנחמת אותה; אם הייתה בוחרת להיות "חנה סנש" הגיבורה הנצחית, המונצחת, ומוכנה לוותר על מהלך חייה הטבעי, או שמא הייתה מעדיפה להישאר בחיים, לכתוב את היצירות המופלאות שהחמצנו כי נרצחה, להתאהב, לגדל משפחה, ליצור…
תהיתי מה בעצם היה הטעם במשימתה. על גבורתה אין עוררין. עינו אותה, כדי שתסגיר את הקודים הסודיים של המשדר שנשאה עליה. היא לא נכנעה, כי לא רצתה לפגוע בעמיתיה למשימה ולסכן את חייהם, אבל המשימה כולה? לשם מה?
לבריטים היה נוח להצניח דווקא את היהודים הללו, ילידי המקומות שאליהם חזרו. הם ידעו שיש להם סיכוי טוב יותר להיטמע באוכלוסיה המקומית. אף חייל אנגלי לא היה מסוגל ללמוד הונגרית או סרבית, ברמה של אותם יהודים. אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה. לבריטים גם לא היה אכפת לאבד לוחמים ארץ ישראליים אמיצים. לכולם היה ברור שבתום המלחמה יפנו אלה את איבתם הלא מוסתרת, ויילחמו נגדם על עצמאותם בארץ ישראל.
על הספקות הללו, ועל התהיות, היטיב מתי פרידמן להשיב לי בספרו.
ההסבר שלו הוא, בבסיסו, שעיקר המניע של חנה סנש, אולי גם של חבריה, הצנחנים האחרים, לא היה מלכתחילה – להעניק סיוע מעשי, ממשי, או הצלה, ליהודים הנרדפים שאליהם שאפה להגיע.
כדי להסביר זאת פרידמן מתעכב בין היתר על הסצנה הכמעט ספרותית שסנש "ביימה" ברגעים האחרונים שבהם הייתה בת חורין: פתק שתחבה לתוך ידו של דפני, מי שליווה אותה לפני שיצאה אל הסכנה הקטלנית, וחצתה הגבול. אותו מלווה אפילו לא חיבב את חנה. הוא חשב שהיא נמהרת. נחישותה לצאת לדרכה (האחרונה, כך התברר!), במשימה נטולת היגיון, קוממה אותו. כמו גם הסצנה ה"קולנועית" שערכה, עם הפתק האחרון שמסרה לו למשמרת. עד כדי כך שכשהיא נעלמה מעיניו – פשוט זרק אותו. אבוי.
למרבה ההקלה, הוא נמלך בדעתו וכעבור חצי שעה שב וחיפש את פיסת הנייר המקומטת, ומצא אותה תלויה על ענפי שיח.
בפתק הייתה צוואתה הרוחנית של חנה סנש. השיר האחרון שכתבה בעברית:
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָּדְעוּ לַחְדֹּל בְּכָבוֹד…
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
השיר הנבואי הזה נהפך למעין המנון. הוא צוואתה הרוחנית של חנה סנש, והוא שיר מוכר מאוד. בן גוריון העתיק אותו בקפידה, כשהגיע אליו באורח נס, והוא מופץ ברבים מאז עד היום בארץ ובתפוצות, בבתי ספר, בטקסים. נכס צאן ברזל.
לטענתו של פרידמן השיר הוא המפתח להבנת שליחותה הפנימית של חנה סנש: היא ראתה בעצמה גפרור שלוקח לעצמו להצית את האש, והקריבה את עצמה בעיקר כדי להתוות דרך, כדי לעורר את אש המרי.
פרידמן משווה אותה לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: שניים שנולדו לא הרחק זה מזה, קבורים בסמיכות מקום בהר הרצל, בארץ שחלמו עליה, והאמינו בה. הרצל מעולם לא זכה לגור בה. שנותיה של סנש בארץ ישראל היו ספורות. שניהם לא זכו לחיות במדינת ישראל, שנוסדה אחרי מותם.
גם למשה רבנו הוא משווה אותם: עוד דמות שהתוותה דרך, אדם שהראה לעם מי הוא ולאן הוא שייך, אבל הוא עצמו לא זכה להגיע למקום הנכסף.
הספר קיבל את שמו משורות של שיר אחר של חנה סנש, והיא עצמה מוזכרת בכותרתו, אבל לתיאורם של "צנחני היישוב" האחרים יש בו תפקיד לא פחות חשוב. פרידמן מניח שהכותרת הייתה מעוררת בהם אי נחת, שכן חנה סנש הייתה רק אחת מהם, וגם הצנחנים האחרים הקריבו, או היו מוכנים להקריב, הכול. אנחנו מלווים את דרכם של אנצו סרני ושל חביבה רייק, ששניהם שבו לארץ ישראל לא בגופם, גם הם נרצחו באירופה ונעלמו, אלא בדמותן של ספינות מעפילים, פליטי שואה שהבריטים אסרו עליהם להגיע לכאן, שנשאו את שמם. ספינת מעפילים אחרת נשאה גם היא שם של אחת הצנחניות: זה של חנה סנש. הספינה הגיעה עד החוף וכאן התהפכה בים. שתיים מהפליטות, כמו משה רבנו, הגיעו כמעט עד ליעד, אך לא זכו. שתיהן טבעו. חביבה רייק הונצחה גם בשמו של קיבוץ, להבות חביבה, מוסד גבעת חביבה, שהוא הוא ארגון אזרחי לשינוי חברתי הפועל לקידום חברת מופת בישראל, בדגש על יצירת חברה משותפת ליהודים וערבים. על שמו של אנצו סרני נקרא הקיבוץ נצר סירני, ורחובות רבים בארץ נקראים על שמם של הצנחנים.
הספר (כמו שני ספריו הקודמים של מתי פרידמן, מוצב דלעת, מוצב אחד בלבנון, מסתערבים, אגדה ישראלית וגם ומי באש, לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים), ממש מרתק, ולמדתי ממנו פרטים רבים על הצנחנים על מה שקרה להם אחרי שהגיעו לאירופה, וגם על קבלת הפנים הצוננת שזכו לה בחלק מהמקרים, ודווקא ממי שבאו להציל.
"אתם גאים ומתרברבים בקוממיותכם, כאילו באתם אלינו כנציגי מין גזע עליון ארצישראלי. אכן דעו: אין אנו מתביישים להסתתר ולהתרפס, לברוח ולגנוב גבולות, כי אנחנו רוצים להוציא יהודי ועוד יהודי מבית הקברות הענקי הזה. כבר שנים שאנו מברכים על כל יום שעובר ומתכננים תחבולות, כדי לקרב אחד ועוד אחד בצעד אחר צעד לארץ ישראל… ופתאום קמים כמה 'גיבורים', מתיישבים במטוס וקופצים אל תוך הקבר הפתוח", אמר להם בכעס אגוֹן רות, סוציאליסט ומנהיג יהודי, ששאל אותם בכעס גם "חשבתכם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? מרגלים? למה?"…
בהמשך הדרך התרצה אגון רות ושיתף אתם פעולה, אבל שאלותיו היו בלי ספק כבדות משקל.
סיפורה של חנה סנש כרוך בתודעתי בקשר הדוק עם "פרשה" נודעת אחרת: זאת של קסטנר, ותביעת הדיבה שנאלץ כמעט בעל כורחו להגיש נגד מלכיאל גרינוולד, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים.
רווח לי כשהבנתי שפרידמן מכיר את כל צדדי הפרשה, ושקרא את ספרו של פול בוגדנור Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר. בספר מפרט החוקר הבריטי את הקשר שבין קסטנר, אייכמן וחנה סנש. קראתי גם אותו וגם את הפרוטוקולים מהמשפט. זכורה לי במיוחד עדותה של קטרינה סנש, אמה של חנה, שסיפרה איך סירב קסטנר אפילו לדבר אתה כשהתדפקה על דלתו בבודפשט. הוא היה עורך דין מקושר מאוד, גם אל הנאצים (!), בתום המלחמה אפילו העיד למענם, הידוע בהם הוא קורט בכר שבעזרת קסטנר ניצל מאימת הדין. אבל לחנה סנש הוא סירב לעזור! קטרינה (על הפרטים הללו למדתי מהפרוטוקולים, לא מספרו של פרידמן) סיפרה איך התחננה שיעזור לה לפחות להעביר חבילה לבתה הכלואה, המעונה, והוא אפילו לא פתח בפניה את הדלת. חלקו הפעיל של קסטנר במעשה ההונאה הנורא שבעטיו עלו יהודי הונגריה בשקט ובשיתוף פעולה על הרכבות בדרכם למחנות ההשמדה, מעורר פלצות (הוא מתואר בפרוטרוט בספר Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר). קסטנר עשה את זה, וגם שכנע שניים מהצנחנים להסגיר את עצמם לידי הנאצים, רק כדי לשמור על שקט שיאפשר לו להציל רכבת אחת, את הרכבת "שלו".
פרידמן מזכיר את הדברים, אך לא יורד למלוא עומקם וחומרתם. למשל, הוא לא מספר איך אמה של חנה אמרה בחקירתה במשפט כי סירבה לפגוש את קסטנר, וכשנתקלה בו באקראי הסבירה לו: "היו זמנים שעשיתי כל מאמץ לפגוש אותך ואז לא הצלחתי… אז, כאשר היה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך".
הספר לא עוסק כמובן בקסטנר, אלא בחנה סנש ובשאר הצנחנים. דמויות מופת, חרף הכישלון הצפוי, המוחלט, של פעולתם.
חנה וחבריה האמינו בכל ליבם שארץ ישראל היא הפתרון למצוקה של היהודים הנרדפים והנרצחים, שאין מי שיגן עליהם. פרידמן בטוח שחרף המלחמות הבלתי פוסקות שמדינת ישראל מתמודדת אתן כמעט כל הזמן מאז הקמתה, חנה הייתה שמחה לדעת שלוחמים יהודים שוב אינם זקוקים לטובות של צבא זר שירשה להם לצנוח במטוסיו. "היא יודעת שאחרי מלחמת העולם, היהודים יצטרכו להילחם במלחמת עצמאות משלהם. אבל הם חושבים שזאת תהיה המלחמה בה"א הידיעה, המלחמה האחרונה, ולא תחילתה של מלחמה אינסופית שגם ניניהם יצטרכו להילחם בה ושתפצע אותם גם אם ינצחו בה. הם רואים במזרח התיכון מקום מקלט, לא תסבוכת בלתי פתירה חדשה. הם קופצים מהשמים כדי שילדיהם יוכלו להישאר על הארץ, בארץ משלהם, ולגדל אגסים או לקרוא ספרים". כמה נוקבת וכמה עצובה מסקנתו: "ישראל היא אולי חומת מגן מפני הבעיה בשביל אלה מאתנו שחיים כאן, דרך להדוף את הבעיה אם רק נדע לעמוד על המשמר. זאת מהפכה. אבל זה לא פתרון".
"ההתמדה במסורת אבות אינה אמורה להיות סיבה לרדיפה. הסיבות לרדיפת היהודים מצויות במקום אחר, במשהו שונה," מצטט פרידמן את יודאי שפיצר, שפיקד על פרטיזנים, והתנכר לצנחנים הארץ ישראליים שפגש על אדמת אירופה, אם כי היה בעברו פעיל בתנועת נוער ציונית, "השומר הצעיר". שפיצר האמין שאם ידחה מעליו את היהדות והציונות וימיר אותן בדבקות ברעיון הקומוניסטי, יפתור את בעיית זרותו כיהודי. הוא התפכח כשגילה כעבור שנים ש"הקבלה שלו היא על תנאי" כי גם "תחת השלטון הקומוניסטי יהודי נחשד בזרות ובקשרים אפלים, ואין שום דרך לחמוק מזה".
לא במקרה בוחר פרידמן לספר על כך. הוא עצמו עלה ארצה מטורנטו, וכשקוראים את ספרו אין ספק שהוא שלם עם בחירתו בציונות, שאותה הוא מקיים בפועל בכל יום מחייו. למרות השבעה באוקטובר 2023. למרות ההרוגים שלא מעטים מהם הכיר בעצמו או הכירו בניו. (הוא ידיד טוב, למשל, של ג'ון פולין ורייצ'ל גולדברג־פולין, הוריו של הנרצח הרש גולדברג־פולין).
כדי לכתוב את ספרו יצא למסעות רבים בעקבות הדמויות שחקר. הנגיעות שלו "בשטח" מוסיפות עומק, עניין ואמינות לכתוב.
קראתי את ספרו בנשימה עצורה.
דביר, 2026
תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן
עורכת המהדורה העברית: יעל נעמני
256 עמ'