סמואל קולרידג', "קובלה חאן": מיהו האיש מפורלוק וכיצד פגע בשירה האנגלית

השנה: 1795. משורר  צעיר כבן 25, סמואל קולרידג', התעורר משנת לילה גדושת הזיות, לאחר שעישן אופיום. הוא חש אל המחברת ומתחיל לכתוב בה חרוזים של שיר. לפני שהלך לישון קרא על זאנאדו, בית הקיץ של השליט המונגולי קובלה חאן – תיאור שכתב איש דת אנגלי כמה עשרות שנים לפני כן. אותו איש דת הסתמך על כתביו של מרקו פולו הסוחר ומגלה-הארצות הוונציאני, שביקר בסין בסוף המאה ה-11 לספירה. כך נכתב בתיאורו של איש הדת האנגלי: "בזאנאדו בנה קובלה חאן ארמון מפואר. חומתו הקיפה מישור ששטחו 18 מייל ובו כרי עשב פוריים, מעיינות ופלגים נעימים, וכל מיני סוגים של חיות ציד. במרכזו היה בית עינוגים מהודר". זה הכול.

הכתיבה שופעת מקולמוסו של קולרידג'. אורכו של השיר המתוכנן הוא כ-300 שורות. הוא זוכר את כולו מתוך החלום שחלם כשישן. לפתע נשמעת נקישה בדלת. הוא נאלץ להפסיק לכתוב. מבקר לא קרוא הגיע.

אחרי שהמבקר הולך לדרכו מנסה קולרידג' לחזור אל הדף, להמשיך בכתיבה, אבל במפח נפש עמוק מגלה כי בינתיים שכח את ההמשך. מהשיר שקיווה לכתוב נותרו רק 54 השורות − אלה שהספיק להעלותן על הנייר.

המבקר, תושב העיירה פורלוק, נהפך מאז אותה תקרית למושג בספרות: "האיש מפורלוק" מייצג כל הפרעה לא צפויה ולא רצויה שיוצרים נאלצים להתמודד אתה. "האיש מפורלוק" הופיע מאז כדימוי בעשרות יצירות. כך למשל ברומן הרביעי והאחרון, עמק הפחד, שכתב ארתור קונן דויל, מכתב מאדם בשם פורלוק פותח את הסיפור, ולמעשה מפריע לשרלוק הולמס לפענח את התעלומה (בסוף הולמס מצליח, כמובן…). "האיש מפורלוק" מוזכר גם בספרים של ניל גיימן, פיליפ דיק, רוברט היינליין ורבים אחרים.

קולרידג' היה משורר, תיאולוג ותיאורטיקן. הוא טבע לפחות עוד מושג ספרותי חשוב אחד: "השעיית הספק", שמגדיר את נכונותם של קוראים או צופים להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור (זהו כמובן הבסיס ליצירות סוריאליסטיות או סיפורי פנטזיה).

ביחד עם ידידו הקרוב, המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת', ייסד קולרידג' את "התנועה הרומנטית" באנגליה: יוצרים שהתמקדו ברגשות, ונטו להלל את העבר ואת הטבע, כמעין תגובה למהפכה התעשייתית, שהרחיקה את בני האדם מהנופים הכפריים. בשורות השיר "קובלה חאן" שאותן הספיק לכתוב, (כאן בתרגומו של אבינעם מן), אפשר להבחין בנושאים שעסק בהם בשיריו:

בְּזָאנָאדוּ גָּזַר קוּבְּלָה חָאן:
כִּפַּת עִנּוּג נִשֵּׂאת תּוּקָם.
שָם אַלְף, נָהָר קָדוֹשׁ, זָרַם
בִּמְעָרוֹת שֶאִיש לֹא מְדָדָן
יָרַד לְיָם לְלֹא חַמָּה.
כָּךְ עֶשֶׂר פַּרְסוֹת אֲדָמָה פּוֹרָה
חוֹמוֹת וּמִגְדָּלִים סָבִיב כֻּתְרָה:
וְגַנִּים הָיוּ עִם נַחֲלֵי עֲקָלָתוֹן
וּבָשְׂמָם נִדְּפוּ עֲצֵי אֲפַרְסְמוֹן;
וִיעָרוֹת עַתִּיקִים כְּמוֹ הַגְּבָעוֹת
וְקָרְחוֹת יַעַר בַּשֶׁמֶשׁ מוֹרִיקוֹת.

וְהוֹ! אוֹתָהּ תְּהוֹם עֲמֻקָּה שֶׁהִשְׁתַּפְּעָה
בְּגִבְעָה יְרֻקָּה בָּאֲרָזִים מְכֻסָּה!
מָקוֹם פִּרְאִי! כָּל כָּךְ קָדוֹשׁ וְכָשׁוּף,
כְּאִלּוּ בּוֹ אִשָּׁה, לְאוֹר יָרֵחַ שָׁדוּף
אֶת מְאַהֲבָהּ הַשֵּׁדוֹנִי בִּכְּתָה.
וּמִתְּהוֹם זוֹ, לְלֹא חֲדָל תּוֹסֵס בִּמְהוּמָה,
כְּאִלּוּ הָאֲדָמָה מַהֵר וּבִכְבֵדוּת נָשְׁמָה,
מַעְיָן אַדִּירִים בְּעָצְמָה נָבַע:
וּבֵינוֹת הִתְפָּרְצוּיוֹתָיו הָחֲפוּזוֹת
גּוּשֵׁי עֲנָק כְּגַרְגֵּרֵי בָּרָד דִּלְגוּ,
כְּגַרְגִּירֵי חִטָּה תַּחַת הַמּוֹרָג:
וּבֵין אוֹתָם סְלָעִים רוֹקְדִים אַחַת וּלְעוֹלָם
בְּרָב כֹּח הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם.
חָמֵשׁ פַּרְסוֹת וּמִתְפַּתֵּל בִּתְנוּעַת מָבוֹךְ
דֶּרֶךְ חֹרֶשׁ וְשָׂדֶה הַנָּהָר הַקָּדוֹשׁ זָרַם,
הִגִּיעַ לַמְּעָרוֹת שֶׁאִישׁ לֹא יִמְדְּדָן,
וּבִמְעַרְבֹּלֶת שָׁקַע בְּיָם חֲסַר חַיִּים.
וּמֵרָחוֹק שָׁמַע קוּבְּלָה חָאן מִתּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלוֹת
קוֹלוֹת אָבוֹת קְדוּמִים הַמְנַבְּאִים קְרָבוֹת!

וְצֵל אוֹתָהּ כִּפַּת פְּלָאִים
צָף בֵּין הַגַּלִּים וְהָאַדְווֹת;
שָׁם נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת מְעֹרָבִים
מִן הַמַּעְיָן וְהַמְּעָרוֹת.
הָיָה זֶה נֵס שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה,
מְעָרוֹת קֶרַח וְכִפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!

עַלְמָה תּוֹפֶסֶת בְּגִתִּית
לִי פַּעַם נִשְׁקְפָה:
בַּת כּוּשׁ הָיְתָה,
עַל גִּתִּית פָּרְטָה,
עַל הַר אַבּוֹרָה שׁוֹרְרָה.
לוּ בִּי יָכֹלְתִּי לְהַחֲיוֹת
אוֹתָהּ שִׁירָה וּמַנְגִּינָה,
עֹנֶג כֹּה עָמֹק אָז בִּי יֵעוֹר,
עַד שֶׁבְּקוֹל תְּרוּעָה רָמָה,
אָקִים אוֹתָהּ כִּפָּה קְסוּמָה,
אוֹתָן נִקְרוֹת קְפוּאוֹת! כִּפָּה שְׁטוּפַת חַמָּה!
וְכָל שׁוֹמְעֵינוּ בָּם יַחֲזוּ,
וְיִקְרְאוּ: רְאוֹ! רְאוּ!
בְּרַק עֵינָיו, רִחוּף שַׂעֲרוֹתָיו!
שְׁלוֹשָׁה מַעְגָּלִים סְבִיבוֹ הַתְווּ,
בְּחִיל מְקֻדָּשׁ עֵינֵיכֶם עִצְמוּ,
כִּי טַל-דְבַשׁ הִיא אֲרוּחָתוֹ,
בְּחָלָב עֵדֶן יַרְוֶה צְמָאוֹ.

השיר מהלל בשפע ססגוני את יופיו של מקום דמיוני, "כיפת עינוג" שהמלך קובלה חאן החליט לבנות. יש שם נהר שזורם לים, אדמה פורה, גנים מכותרים בחומה, גבעה מיוערת. מקום  פראי, מכושף וקדוש. אפשר לשמוע בו את קולה של אישה המבכה את מאהבה. כל הצלילים מתערבבים עם אלה של מעיין מפכה, של תסיסת האדמה ושל המפגש בין הנהר לים. בין פלאיו של המקום יש מערות קרח וכיפה לוהטת באור השמש. כל אלה נדמים כהקדמה למשהו שעתיד עדיין להתרחש, אבל, כאמור, קולרידג' נעצר כאן, וההמשך כבר לא נכתב.

רבים מבני דורו של קולרידג' פקפקו בסיפור על האיש מפורלוק, האורח שמנע את המשך הכתיבה, ולא התפעלו במיוחד מהשיר. במרוצת הזמן הוא זכה לתהילה שהלכה והתעצמה ברבות השנים.

כיום הוא נחשב אחד החשובים בשירי התקופה הרומנטית באנגליה. הוא מופיע באנתולוגיות רבות, והעותק המקורי של כתב היד מוצג בקביעות בפני קהל המבקרים במוזיאון הבריטי.

 

 

 

 

 

3 מחשבות על “סמואל קולרידג', "קובלה חאן": מיהו האיש מפורלוק וכיצד פגע בשירה האנגלית”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s