בעיצומו של חג הסוכות, באוקטובר 2023, התקיים מפגש משפחתי שכל משתתפיו כמעט היו בני שבעים ומעלה. אנשים שזוכרים היטב את ימי מלחמת יום כיפור. התאריך זימן, באופן בלתי נמנע, שיחה על יובל החמישים של אותה מלחמה, וכמובן – גם על ההפתעה המרה שליוותה אותה. איך הצליחו המצרים והסורים להונות אותנו? כך שאלנו. וגם – איך אף אחד לא ראה את מה שבדיעבד התברר מובן מאליו, כמעט?  

ברגע מסוים תהתה אחת המשתתפות בשיחה ואמרה – "מה יש כיום שאנחנו רואים ולא רואים, יודעים ולא יודעים? מה תהיה ההפתעה שתתפוס אותנו שוב, לא מוכנים? על מה נאמר שוב, כמו אז, 'אבל איך לא קלטנו, איך היינו, אנחנו, והממשלה שלנו, עיוורים כל כך?'"

השאלה נשארה תלויה באוויר. התשובה המחרידה, המפלצתית, הגיעה, כידוע, כמה ימים אחרי כן.

רינו צרור הוא עיתונאי וחתן פרס סוקולוב, 

כשפרצה המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה, היה עיתונאי צעיר שרק התחיל לעבוד ככתב של "העולם הזה". חברו הקרוב, רמי הלפרין, היה צלם עיתונות. זמן לא רב אחרי האזעקה שנשמעה ברחבי המדינה בשעה שתיים בצהריים, החליטו שניהם, ביוזמתם, ללבוש מדים ולרדת דרומה. 

רק אחד מהם שב משם חי.

במשך שנים רבות דחק רינו צרור את המראות, הקולות, בקיצור – את הזוועות – שהיה עד להן שם, בסיני, קרוב לתעלה. בעיקר הדחיק את האובדן המר של טובי חבריו, שנהרגו. 

נראה כי הקשה מכולם היה מותו של ידידו הטוב ועמיתו, רמי, צעיר שמאלן בעמדותיו, הומניסט, מוכשר ואהוב, שאיש בעצם לא ידע כי השתתף בקרבות, ונהרג. לכאורה יצאו השניים ביוזמתם "רק" כדי לדווח ולצלם, ובעצם, בשל ניסיונם הצבאי הטרי, זה לא מכבר השתחררו משירות פעיל, קיבלו על עצמם מיד את החובה להילחם בעצמם, לא רק לצפות מהצד. 

אחרי שרמי נהרג הרגיש רינו צרור שהוא חייב לחזור צפונה, כדי לדווח על מות חברו – לקצין העיר, להוריו של רמי, ולאנשי מערכת העולם הזה. את הקווים שבהם התנהלו קרבות אפשר היה לחצות רק ברגל, מסיני – צפונה. והוא עשה את זה. בדרך ראה כמובן מראות קשים, שלא לדבר על סכנת המוות שארבה לו בכל רגע. 

כשהגיע – הוטלה עליו המשימה הבלתי אפשרית, הקשה כל כך – להביא אתו את הבשורה המרה, למסור אותה בכאב שאין לו שיעור. 

לאחרונה כתב רינו צרור את ספרו שנראה כאילו הוא נטול שֵׁם. על כריכתו הקדמית חקוקות, כמעט בסמוי, הספרות 73', ומתחתן – ציטוט מתוך הספר: "מאז ומתמיד היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית, והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. ומפעם לפעם גם מכריזה על כך במעשיה", וכן הלאה. "היא" – המלחמה. ובעצם – הטראומה שחוללה.

מתחת לציטוט – שמו של הספר: זָכור, תִּזכור

צרור מתאר אותה. נוגע בה שוב, מקץ חמישים שנה. בניגוד לרצונו, אפשר לומר. כי פתאום קרה משהו לחלוטין לא צפוי: אישה צעירה, ענת, יצרה אתו קשר, וסיפרה לו שהיא בתו של רמי. היא נולדה שמונה חודשים אחרי שרמי נהרג! 

האם רמי ידע על קיומה? מה עלה בגורלה אחרי שרמי נהרג? מי גידל אותה? מה ידעה על אביה, על הנסיבות שבהן הגיעה לעולם?

הסיפור של ענת מסמר שיער. 

גם ההיענות של רינו צרור לבקשתה שיספר לה על אביה. מי היה. מה קרה לו. איך נהרג. 

מבחינתו – ההיזכרות, הדיבור על מה שעלה ממנה, שקולים לנגיעה באש, בידיים חשופות.

כדי לגבור על האימה החליט להשתמש בכלים המקצועיים שלו: ראיין ברדיו חבר נוסף שהיה שם, במלחמה, ואחרי כן גם את ענת, וכך חשף לאוזניה את הפרטים.

ואז לקח צרור את התיעוד הרדיופוני, תמלל אותו, והוסיף עליו עוד ועוד זיכרונות כתובים. והוציא את הדברים לאור, בספר שבידינו.

כשהתחלתי לקרוא על הקולות שנשמעו מהמעוזים הנופלים, את ההאשמות – נטשתם אותנו! – לא יכולתי שלא להיזכר – קודם כל בספרה המונומנטלי, החשוב כל כך, של פרופ' חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, שבו תיעדה חוקרת השואה את בני דורנו, את אלה שנלחמו אז, ואיבדו לעד את תמימותם. 

ולא יכולתי, כמובן, שלא לחשוב גם על הטראומה הנוכחית, המתמשכת: את ה"נטשתם אותנו" העכשווי, המזוויע.

אז, לפני חמישים שנה, היו אלה חיילים שזעקו מהמעוזים הקורסים. (אפשר לקרוא על כך גם בספרו של נחום ורבין, מוצב המזח סיפור על כניעה וגבורה). הפעם, ב־7 באוקטובר 2023, ילדים קטנים, תינוקות, האמהות והאבות שלהם, הסבתות והסבים, הם אלה שזעקו, שוב, את אותן מילים: "נטשתם אותנו".

אז נשבו חיילים. עכשיו – פעוטות, נשים, בחורים צעירים, חפים מפשע, שרק באו לרקוד במסיבה, זקנים חולים, תצפיתניות שראו את הנולד ולא יכלו להציל את עצמן. 

כשהתחלתי לקרוא את 73' כמעט אמרתי לעצמי – מה אתה בכלל יודע על טראומה ועל זוועה. תראה מה שקורה עכשיו!

אבל לא. צריך לקרוא גם על אז. גם על העיוורון ההוא, גם על הבגידה ההיא. ורינו צרור מיטיב כל כך לגעת בכל העצבים שנותרו חשופים, כבר חמישים שנה. מיטיב כל כך לא לתאר את הפצעים אלא להביא אותם לפנינו כמות שהם, כמעט לא מעובדים, כמעט – מדממים עדיין. כדרכן של טראומות, שמקפיאות מצבים ומנציחות אותם לעד, כמות שהם. 

קשה למצוא את שמות התואר שמתאימים כדי לספר באמצעותם על הספר: נפלא? מרטיט? מפעים? מחריד? כולן נשמעות כל כך סתמיות, כל כך לא מדויקות.

אומר רק שחובה לקרוא אותו. 

ובמיוחד את המסקנות שאליהן מגיע צרור בסופו. 

הוא כתב את הדברים בימים של שיא המחאה החברתית. והוא מתאר את עוצמות הזעם והכאב, במיוחד של בני דורנו, של אלה שלבשו בהפגנות את החולצות עם הכיתוב "לוחמי כיפור נאבקים על דמותה של המדינה". 

ויש בדבריו חלקים מזעזעים באמיתות שנחשפו ב־7  באוקטובר. למשל – "ערכם של יישובי הגבולות בצפון ובדרום נמוך בשנים האחרונות מערכן של ערי המרכז. שווייה וחשיבותה של הטריטוריה על פי ראות עיניו של השלטון מכתיבים את עוצמת ההגנה עליה, בין היתר. אין הגנה אחידה על יישובי ישראל, לא מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, גם זה מהפך דרמטי. והוא מתהפך היטב גם בתוך הסעיף הראשון של הנוסחה, 'קורבנות'.

"ערכו של לובש המדים נסק פלאים, למשל, ביחס ישיר לירידת ערכו של האזרח, שלא לדבר על זילות ערכו של אזרח זר. חיים מול חיים, מוות מול מוות, מותו של לובש מדים נתפס בשנה
שבה נכתבים הדברים קשה ומר ממותו של אזרח. זה לא תמיד היה כך."

כמה מזעזע לקרוא עכשיו, דווקא עכשיו, את הדברים האלה, שנכתבו השנה,  זמן קצר כל כך לפני שהוכחו כנכונים ומדויקים!  

כמה מזעזע לקרוא על "רצף המבצעים בעוטף עזה" שרינו צרור מונה, רצף שמאפשר, לדבריו, "הצצה לאלימות האינסופית בין 2004 לבין 2023. כל 'מבצע' עולם ומלואו, וכל המבצעים נערכו בעיר עזה ובמבואותיה, בשכונות וברחובות הראשיים ובערים סמוכות. כולם נגד ארגון חמאס, חייליו והנהגתו. קשת בענן 2004, ימי תשובה 2004, גשם ראשון 2005, מכת ברק 2006, גשמי קיץ 2006, חורף חם 2008, עופרת יצוקה 2009-2008, הד חוזר 2012, עמוד ענן 2012, צוק איתן 2014, גן סגור 2019, חגורה שחורה 2019, שומר החומות 2021, שובר גלים 2022, עלות השחר 2022, מגן וחץ 2023. ובסך הכול 16 מבצעים ב־20 שנה".

כשרינו צרור כתב את הדברים הללו, איש לא ידע עדיין מה עוד מחכה לנו. עם איזו אלימות מפלצתית, רצחנות ואכזריות בלתי נתפסות יצטרך הציבור הישראלי להתמודד. איש לא ידע כמה חסרי משמעות היו כל המבצעים ההם, נוכח "הקונצפציה" שבעטיה חיזקו את חמאס, העבירו לו מזוודות עם כסף, שאתו התבצר והתחזק כל כך.

איש לא ידע עדיין עם איזו תחושה של ייאוש ניאלץ להתמודד, נוכח הידיעה שהתצפיתניות התריעו, וזלזלו בהן. נוכח דברי הסיכום של הנגדת ו' מ־8200, שסיכמה את האזהרה הנוקבת שלה במילים: "דווקא השנה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר לתרחישים דמיוניים. כבר התנסינו לפני חמישים שנה בחוויה דומה בחזית הדרומית בקשר לתרחיש שנראה דמיוני, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נשגיח".

האם ה"רצף" של ה"מבצעים" בא אל קיצו? האם חייהם של תושבים בדרום ובצפון ייחשבו כמו אלה של תושבי המרכז (ושל תושבי הגדה המערבית היהודים!)? האם מדינת ישראל למדה את הלקח? האם נפקחו העיניים? 

ימים יגידו.