על גב הספר נוספה הערה: "ספר זה נכתב לפני פרוץ המלחמה באוקטובר 2023. אינני יכולה לפרסמו מבלי להביע את הזעזוע העמוק ממעשי הזוועה המצמררים שביצעו מחבלי החמאס, המגלמים את חשיבות העיסוק ברוע". ההערה הזאת כמובן בלתי נמנעת, וטוב שהכותבת הספיקה להוסיף אותה לפני שהספר ראה אור. כי אי אפשר לקרוא אותו בלי לחשוב על השבעה באוקטובר.   

למשל, בעקבות תשובתו של קוהוט לדבריו הידועים של ויטגנשטיין, לפיהם "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו, יש לשתוק". קוהוט השיב על כך לוויטגנשטיין כי "כרגע אולי יש לקבל את השתיקה כביטוי לאי־האפשרות לדבר על הדברים", כלומר – הוא יכול להעלות בדעתו מצבים שבהם הדיון עליהם יתאפשר. הפסיכוטאנליטיקאי צ'רלס סטרוזייר השיב על כך לקוהוט, שיש (ואפשר להסיק שגם לא יהיו!) מעשים ועובדות שאי אפשר לנהל עליהם שיח ולהציג כלפיהם עמדה אמפתית והבנה למשמעויות ולהשלכות שלהם.

תגובתו של סטרוזייר מקבלת משנה תוקף נוכח הניסיון המזוויע של קוהוט, כפי שמתארת אותו מרית גורן, להעניק לנאצים סוג של הבנה. למשל – דבריו כאילו כאשר ציוו על יהודים "להתקלח" בתום המסע המזוויע ברכבת לאושוויץ, עשו זאת הצוררים מתוך אמפתיה לתלאות הדרך… (מה?!). גולדברג מנסה לבאר את דבריו הללו של קוהוט. לדבריה הוא התקשה כנראה לוותר על הזהות הגרמנית שלו, ולכן חיפש הצדקות מוזרות ומחרידות למעשים שאין בשפה די מילים כדי לתאר את הזוועה הטמונה בהם. 

"יש עובדות, אירועים וחוויות שהמילים והשפה אינן יכולות להם, הם מחוץ לעולם", קובע סטרוזייר. אחרי מה שקרה בשבעה באוקטובר אי אפשר שלא להסכים אתו. שהרי המילה "זוועה" למשל מתגמדת ומאבדת את משמעותה לנוכח התפרעות הסדיזם הרצחני שהתחולל כאן. 

מרית גורן היא פסיכואנליטיקאית. היא החליטה לחקור את מושג הרוע, לנסות להבין את מקורותיו, התבטאויותיו והשלכותיו, בעקבות מקרה שטלטל את נפשה. גבר שהגיע אליה לשיחות, יצר אתה קשר טיפולי קרוב ומוצלח, כך סברה לאורך כל הדרך, והרשים אותה בתבונתו ובשיתוף הפעולה שלו בתהליך. רק לימים התברר לה עד כמה טעתה בו: הסתבר שהאיש עשה מעשים נפשעים, מעוררי פלצות בחומרתם: כשבנו בן השש סיפר לו שחבר המשפחה אנס אותו, המטופל של מרית, במקום להעניק לילד ביטחון, במקום להגן עליו, אנס אותו גם הוא! 

האם העובדה שגם המטופל עצמו עבר אונס דומה, בערך באותו גיל, יכולה להסביר משהו? האם אפשר וצריך להבין אותו, את הקורבן שהיה לתוקף? להעניק לו אמפתיה? למצוא את הקשר בין הפגיעה שחווה לפגיעה שגרם? איך הצליח במשך כל כך הרבה שנים להערים על המטפלת שלו? האם תחושותיה הקשות נובעות מפגיעה נרקיסיסטית שנפגעה בשל כישלונה המהדהד להבין עם מי יש לה עסק? מכך שנפלה בפח וטעתה כל כך? והאם היא עדיין מסוגלת לחוש כלפיו אהדה כלשהי? 

אלה השאלות כבדות המשקל שאתן יצאה לדרך. 

כמי שנפגעה במשפחה, כמי שיודעת שמי שפגע בי (גם מינית) הלך לטיפול, הרגשתי שאני חייבת לקרוא את הספר, ואולי להבין משהו שלא היה ברור לי עד כה.

אני חייבת להודות שלא זכיתי בשום הארה חדשה, אלא רק בתחושה שיש דברים שלעולם לא תהיה להם תשובה. ילד נבון וטוב לב במיוחד, אמר לי פעם, כשהיה כבן שש – "נכון שאי אפשר להבין רוע? טוב אפשר להבין. הוא ברור. אבל רע? איך זה?" לא הייתה לי, כמובן, תשובה. 

כשקראתי את הספר של  מרית גורן חשבתי על אותלו של שייקספיר, וליתר דיוק – על דמותו של יאגו, שלא הפסיק להרע, להסית, לטפטף רעל לתוך נפשו של אותלו.

אהבה עמוקה והדדית מסתיימת במחזה בתוך זמן קצר מאוד יחסית, ברצח של דסדמונה, אישה צעירה ותמה, ביתית, נאמנה ואוהבת, חפה מכל פשע. מה המניעים של יאגו? ממה נובעת ההרסנות הקטלנית שלו? 

"I am not what I am", אומר יאגו בתחילת המחזה ישירות לקהל (טכניקה דרמטית שמכונה באנגלית soliloquy), ממש כמו שאמר למרית המטופל שלה. "עשיתי מעשים רעים", הוא נהג לומר לה, אבל כששאלה אותו מה היו בדיוק, השיב שהוא "לא זוכר"… 

והרי ברור שזכר, וידע היטב, אבל העדיף לשתוק. כמובן…

האם, תוהה לימים המטפלת, בזכות הטיפול "הצליח" לא לפגוע גם בילדים הקטנים האחרים שלו, אלה שנולדו מנישואיו השניים? אולי. ברור מדוע היא רוצה להאמין שכך היה. מדוע היא משתדלת לחשוב שהייתה בכל זאת השפעה מיטיבה להתערבות שלה בחייו.

רק חלקו האחרון של הספר, שכותרתו "דיון", עוסק במטופל שהניע מן הסתם את כתיבתו. הפרקים הקודמים לו מוקדשים לזיגמונד פרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט והיינץ קוהוט. הכותבת מסכמת בהם את עמדותיהם ואת השקפת העולם של כל אחד מהפסיכואנליטיקאים הללו, בכל הנוגע לרוע. נראה שהפרקים חיוניים כדי להבין את מסקנותיה, אבל עלי להודות שרק החלק האחרון עניין אותי באמת, אם כי גם לאורך הדרך מצאתי נקודות חשובות שיש לתת עליהן את הדעת. למשל, האם – וזה מתקשר למטופל המסוים שהניע את כתיבת הספר – "במעשה הפרוורטי יש משום כפיית החזרה, הנראית כמו תשוקה להתמכר למצבים טראומטיים"? האם "פרוורסיה קשורה 'בנוכחות טרמינלית' של אם 'אחוזת דיכאון ומוות' המעבירה את הדיכאון והמוות לילדהּ'"? (כדבריה של עפרה אשל המצוטטים במאמר על פרויד). האם "פרוורסיה היא ניסיון להעיד על זיכרון שאיש אינו יכול להחזיק בו, עדות שאיש אינו יכול לשאת או לשמוע", כדבריה של דנה אמיר, המצוטטים באותו מאמר? (ואז, שוב, מתעורר לכאורה הצורך להיות אמפתיים לפוגע, ולהבין את מצוקתו…)

כמי שנפגעה, כאמור, קשה לי מאוד כל ניסיון שיש בו לכאורה איזושהי ראייה של הפוגע, או ניסיון לבחון את מה שקרה מנקודת מבטו.

ואז אני נוטה להסכים עם דברים שכתב קאנט על הרוע, כפי שמרית גורן מסכמת אותם: שיש תמיד אלמנט של בחירה. מי שמחליט לעשות מעשים רעים, עושה זאת מרצונו. "הפעולה המוסרית היא איפוא פרי של מאבק, שבו הציות לחובה גובר על הנטייה לסיפוקים ולאושר האישי", וגם "מקור הרשע נעוץ באהבה העצמית", מבהירה מרית גורן, את השקפתו של קאנט. עם הדברים הללו אני מעדיפה להזדהות.