בזמן שהמתנו לחילוץ, החלפנו בינינו בדיחות ברוח הימים ההם. "מה שלא הורג מחשל, ומה שכן הורג מחשל את אמא". דברים כאלה.

***

בתעלה ערכנו סיור היכרות ראשון עם נוף שחקוק בזיכרוני מאז: שקי חול שנערמו לגובה, ומעברם המיוערת. תחתינו, ממערב, העיירה העדינת נבטיה, אפיקי נחל נסתרים עולים אלינו מכיוון בתיה, פסגות ההרים ברכס שלנו שנמתחים צפונה, ובאופק הדרומי מצודת הבופור.

במשך שעות, ימים וחודשים צפינו בעולם הקטן שסובב את ההר. עמדנו והסתכלנו. אין מקום שאני מכיר באופן אינטימי יותר. הוא חקוק בזיכרוני כמו אלומת אור חזקה שלא ניתן להעלימה גם אחרי שעוצמים עיניים. הוא שם, אותו נוף, צרוב על רשתיות עיני, גם ממרחק של שנים ארוכות.

***

הפעם כבר היינו בוגרים יותר ומנוסים. צחקנו יותר, והצחוק שלנו היה מריר יותר. לראשונה, הדיון הציבורי על רצועת הביטחון גלש לשיחות שניהלנו בקו.

האימהות כבר היו מוכרות לכולם. רובינו עדיין זלזלנו בהן. הלוא המלחמה הזו היא לא עסק לאימהות.

אך היו גם כאלה שהעזו להודות בגלוי שהם לא מבינים מה אנחנו עושים כאן. האם אנחנו מגינים על האזרחים מפני הסתננויות מהגבול?

חיזבאללה כבר לא ניסה לעבור את הגבול. כשרצה לפגוע בישראל פשוט העמיד משגר בעומק לבנון והטילים עברו מעל מוצבי רצועת הביטחון ונחתו בארץ.

האם אנחנו בעצם מגינים על עצמנו? ואם זה המצב, אולי מוטב שלא נהיה כאן ואז לא נצטרך לדאוג להגנה של עצמנו?

אך אם ניסוג והגבול יהיה חשוף, עלולות לצמוח בעיות חדשות שקשה להעריך
אותן. אי אפשר היה להגיע למסקנה חותכת, ורצינו שיקרה משהו כדי שלפחות נוכל להוציא קיטור בירי מקלעים.

***

בהחזקת הקו ובהיותנו מטרות קלות לפגיעה, שירתנו למעשה את האינטרסים של אויבינו. כל זה מדגיש את הגאונות הפשוטה של מנסח הסיסמה "המטרה: הגנה על יישובי הצפון".

בשלב מסוים בא הרגע שבו הצבא כבר לא יכול היה להתעלם מארגון ארבע אימהות, והזלזול הומר בזעם. מפקד גזרת עלי טאהר, גזרת מוצב דלעת, האמין כמו רבים מחבריו כי האימהות מתערבות בעניינים שבהם אינן מבינות. כעבור שנים, אותו קצין הפך למנהל בית ספר, והיום הוא עושה שימוש באימהות כדי להדגים את האופן הרצוי שבו על אזרחים לנהוג בדמוקרטיה.

קצין בכיר אחר כינה אותן "ארבע סמרטוטות" ונאלץ להתנצל. ארז גרשטיין, המפורסם מבין מפקדי דור לבנון, קצין נערץ שהיה ידוע באומץ לבו, בישירות חסרת גבולות ובכך שנהג להפגין זלזול באיומים בלבנון על ידי הסתובבות בשטח ללא קסדה, התראיין בקיץ 1999 וטען כי ההפגנות מסכנות את חיי חיילינו. אם יחשבו תושבי דרום לבנון שאנחנו עומדים לצאת הם יעבירו את נאמנותם לחיזבאללה. הוא גם אמר שחיזבאללה נחלש ואיבד ארבעים לוחמים באותה שנה. אנחנו תמיד היינו בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים וכעבור כמה חודשים הם הרגו את גרשטיין עם מטען צד.

***

במרס 2017 כתבתי טור על ספרו של מתי פרידמן, דלעת, שנבחר כאחד ממאה הספרים המומלצים של הניו יורק טיימס באותה שנה. פרידמן סיפר בספר על סיור שערך ב־2002 במוצב שבו שירת בתחילת שנות ה-90. בהיותו בעל דרכון קנדי יכול היה להגיע לשם, ולבקר במקום שבו איבד חברים ואת ביטחונו בצדקת המלחמה ההיא.

אי אפשר שלא לחשוב בימים אלה על הספר הזה.