קטגוריה: ציטוטים

משל שלוש הצפרדעים

מעמד הביניים של סן כריסטובל – אם לשרטט קלסתרון מהיר – הזכיר את המשל הידוע של שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימיסטית, הפסימיסטית והריאליסטית. אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך, חושבת הצפרדע האופטימיסטית, אבל דווקא האדישות שלה גורמת לכך שתטבע ותמות ראשונה. מתה הצפרדע האופטימיסטית! חושבת הצפרדע הפסימיסטית. איזה סיכוי יש לי? והייאוש שלה גורם לה למות בו־במקום. אבל השלישית, הצפרדע הריאליסטית, שבמשך כל הזמן הזה הניעה את רגליה כדי לצוף, מתחילה להניע אותן במרץ גובר לנוכח מותן של חברותיה, ופתאום היא מרגישה מצע יציב וקשה שעליו תוכל לעמוד ולקפוץ: כשבטשה ברגליה חבצה חמאה. הריאליזם שלה (או הייאוש שלה) הציל אותה.

 

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד 

מדוע לא היה אלברט איינשטיין יכול לפרסם את מחקריו

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

מעיין איתן: "מי שבוכה מת"

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

אז מה ראית במחנה ריכוז, ילד?

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

קארל צ'אפק: "תוכנית שכשלה": האם אפשר ללכוד את האביב

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!

[1922]

תרגם: פאר פרידמן

 

שנדור פרנצי, "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה" – מה הרגיז את פרויד?

יותר מכל התאמתה מחדש ההשערה שכבר העליתי קודם, שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הטראומה, ובייחוד של הטראומה המינית, כגורם המעורר את המחלה. גם ילדים ממשפחות מכובדות, חדורות אמונה פוריטנית, נופלים בשכיחות רבה יותר ממה שמעזים לחשוב קורבן לאונס ממשי. אלה יכולים להיות ההורים המחפשים לעצמם פיצוי על אכזבותיהם בדרך פתולוגית זו, או דמויות אחרות מעוררות אמון כמו קרובי משפחה (דוד, דודה, סבא וסבתא), מורה פרטי, משרת או אומנת, שמנצלים לרעה את איהידיעה והתמימות של הילדים. הטענה ההגיונית, שמדובר בפנטזיות מיניות של הילד, כלומר בשקרים היסטריים, מופרכת לצערי עלידי מספר הווידויים על תקיפת ילדים ששמעו ממטופלים הנמצאים עכשיו באנליזה […]. 

דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית, בייחוד כאלה שהאיזון והשליטה העצמית שלהם נפגעו אחרי אסון, או עקב שימוש בסמים. הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. […].

קשה לנחש את התנהגותם והרגשתם של ילדים אחרי מעשי אלימות כאלה. היינו מניחים שהאימפולס הראשוני שלהם יהיה: דחייה, שנאה, גועל, התגוננות נמרצת. "לא, לא, אני לא רוצה את זה, זה חזק מדי, זה כואב לי, עזוב אותי", דברים כאלה או דומיהם יכלו להיות תגובה מיידית, אלמלא שותקו הילדים על ידי חרדה איומה. הילדים חשים חסרי אונים מבחינה גופנית ומוסרית, אישיותם טרם התגבשה די כדי להתקומם, ולו רק במחשבה. הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה חרדה, בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף את עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן. באמצעות הזדהות, באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית. […].

השינוי המשמעותי ביותר שגורמת לנפש הילד ההזדהות הנפחדת עם המבוגר התוקפן הוא הפנמת רגשי האשם של המבוגר. מה שהיה עד עתה משחק תמים נחווה עכשיו כפעילות הראויה לעונש.

כשהילד מתאושש מן ההתקפה הזו הוא מרגיש מבולבל מאוד, מפוצל למעשה, לא-אשם ואשם בו בזמן, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר. לכך נוספת ההתנהגות הגסה של הפרטנר המבוגר, שהיא עכשיו מיוסרת וכעוסה עוד יותר, בשל נקיפות מצפון. התנהגות זו מעמיקה עוד יותר את רגשות האשם והבושה של הילד.

התוקף מתנהג בדרך כלל כאילו לא קרה דבר ואף מתנחם במחשבה "הרי זה רק ילד, הוא לא יודע כלום, הוא ישוב וישכח הכול." אין זה נדיר שבעקבות אירועים כאלה הופך המפתה לאיש מוסר או דת קפדן, ומשתדל להציל את הילד באמצעות חומרתו.

בדרך כלל יחסי הילד עם דמות אמינה נוספת, למשל האם, גם הם אינם אינטימיים דיים כדי שיוכל להיעזר בהם. פניות מהוססות מסוג זה נדחות על ידה כשטויות.

1933

הציטוט לקוח ממאמרו של פרנצי, שהביא לקרע בינו ובין  פרויד. פרנצי היה תלמיד, עמית, מטופל וחבר של פרויד במשך כעשרים וחמש שנים. פגישתם האחרונה התקיימה זמן מה לפני כנס בינלאומי בוויסבאדן. פרנצי הקריא למורהו את המאמר, בתקווה לקבל את אישורו. פרויד התנגד לדברים וביקש מפרנצי לגנוז את המאמר. פרנצי סירב, והקריא אותו בכנס. פרויד הזועם לא הסכים ללחוץ את ידו. פרנצי מת כחצי שנה אחרי כן. השניים לא התפייסו.

עלי מוהר, על נתניהו, התפרסם לראשונה לפני 23 שנים (!)

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

גארנט קדוגן: "הולך בעור שחור"

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה. 

להלן המאמר המלא באנגלית:

     2016 Walking While Black", Garnette Cadogan" 

 המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג

מה חש הנוקם בעל כורחו

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)

מיהו פרנקנשטיין?

מרגע פרסומו החל "פרנקנשטיין", שה"מודרני" היה חלק מהותי ממנו, תופס מקום הולך וגדל בתרבות שהלכה ונעשתה מודרנית יותר ויותר. עבור הסוציאליסטים הוא ייצג את מרד העבד באדונו, אמצעי הייצור בקפיטליסט; עבור הפסיכואנליטיקאים – אדיפוס חדש, סיפורו של הבן המבקש לרצוח את אביו; עבור התיאולוגים – משל אתאיסטי על לוציפר הנלחם באל; הפמיניסטיות ראו בו סיפור על היריון שמחוץ לגדר הטבע, על גבר המבקש לקחת לעצמו את כוחה הייחודי של האישה ליצור חיים; עבור אנשי המדע היה זה רומן על אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום לשימושו, על חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטת ולפנות נגדו, ועל הפנים המורכבות שהקדמה עשויה לעטות – פניהם של שניים מהארכיטיפים המכוננים של העידן המתועש והממוכן: זה של המפלצת ילודת המעבדה ושל המדען המטורף. 

מתי, לפי שייקספיר, שלטון נעשה מושחת?

ברוטוס:  
אין דרך, רק מותו. אישית אין לי 
סיבה לבעוט בו, רק בשם הכלל. הוא
רוצה להיות מוכתר. איך זה ישנה
לו את האופי, זאת השאלה.
נחש מגיח באור יום בהיר,
לכן צריך ללכת בזהירות. 
ניתֵן לו כתר, אז, אני מודה, 
ניתֵן לו עוקץ שאתו יוכל
כל רגע להזיק. שלטון הופך
מושחת כשהוא מפריד מצפון מכוח.

(תרגום: נתן אלתרמן).

(תרגום: נתן אלתרמן)

יוליוס קיסר, מערכה II תמונה 1

      William Shakespeare Julius Caesar Act II Scence 1  

איך מונעים אונס?

כשהייתי צעירה ונשים נאנסו בקמפוס של אוניברסיטה גדולה, תגובת הרשויות הייתה הנחיה לכל הסטודנטיות שלא ללכת לבד בחוץ אחרי רדת החשכה, או לא לצאת בכלל. תישארו בבית. (ריתוק תמיד אורב לפתחן של נשים.) כמה מתחכמים תלו כרזה שהציעה פתרון אחר: שכל הגברים יוצאו מהקמפוס אחרי רדת החשכה. זה היה פתרון הגיוני באותה מידה, אבל הגברים היו המומים מכך שהתבקשו להיעלם, לאבד את חופש התנועה ואת חופש ההשתתפות שלהם, והכול בגלל פעולה אלימה של גבר אחד.

Rebecca Solnit MEN EXPLAIN THINGS TO ME

מאנגלית: תמר משמר

על הספר גברים מסבירים לי דברים

נבואה והיסטוריה

 

פסוק כ': לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ; חֲבִי כִמְעַט-רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם. 

ישעיהו כפי שצייר אותו מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית

זיכרונותיה של ניצולה: מה נזכור בעתיד?

הספר של דוריס לסינג מלווה אותי שנים. הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב-1974, לא תורגם לעברית, ככל הידוע לי (למעט הפסקה המובאת כאן, שאותה תרגמתי בעצמי). 

הספר מתאר מציאות שנהוג לכנותה "דיסטופית": עולם שבו האנושות מתאוששת ממשהו שאינו מתואר במפורש ואינו ברור לקורא, אבל שהביא אתו חורבן, ערים שוממות, ביזה, חבורות של בני נוער אלימים, בתי דירות נטושים, ואת הצורך להתאושש מאותו "זה" לא ידוע שכולם חוו.

המציאות העכשווית הזכירה לי את הספר ביתר שאת. אנחנו לא שם, ונקווה שגם לא נגיע.

כולנו זוכרים את התקופה ההיא. החוויה שלי לא הייתה שונה מזאת של אחרים.  אבל כשאנחנו מספרים זה לזה פרטים מהאירועים שכולנו חווינו, כשאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב, ומקשיבים, נראה שאנחנו שואלים: "כך היה גם לך? יש אם כן תוקף לדברים, כן, כך היה, כנראה שכך היה, לא דמיינתי." אנחנו משווים או מתפלמסים, כמו אנשים שהיו במסע וראו ייצור יוצא דופן: "ראית את הדג הכחול הגדול ההוא? אהה, זה שאתה ראית היה צהוב!" אבל הפלגנו באותו הים; את התקופה המתמשכת לקראת הסוף, את הבלבול והמתח, חשו כולם, בכל מקום, ביחידות הקטנות יותר של ערינו – רחובות, גושים של בתי דירות, בתי מלון – וגם בערים, באומות, ביבשת… כן, אני מסכימה שאלה דימויים קצת מופרזים, בהתחשב בטבעם של האירועים שבהם מדובר – דג מוזר, אוקיינוסים וכן הלאה. אבל אולי טוב שאתהה כאן איך אנחנו – כולנו  – נשקיף לאחור אל אותם ימים, אותה סדרת אירועים, ואיך ייוודעו לנו עליהם פרטים רבים הרבה יותר מאלה שידענו באותה עת.

זוהי הפסקה הראשונה בספר, שלא ראה אור בעברית. התרגום מאנגלית של הקטע: עופרה עופר אורן

העיבוד הקולנועי לסרט

"ואהבת לרעך כמוך": צו שניתן דווקא משום שאינו אפשרי!

  • המצפון הוא תולדה של הוויתור על היצר.
  • תרבות פירושה תהליך ההתפתחות ההכרחי מן משפחה אל האנושות.
  • האני העליון של התרבות מעצב את האידיאלים שלו ומעלה את תביעותיו; מכלול התביעות שעניינן יחסי בני-אדם בינם לבין עצמם מתקרא מוסר.
  • השאלה היא – איך לסלק את המכשול הגדול ביותר מלפני התרבות – הנטייה לתוקפנות, הטבועה במערכת של האדם, תוקפנותו נגד אדם. ומעצם הטעם הזה יש לנו עניין מיוחד במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא מן הסתם אחרון ציוויי האני העליון של התרבות.
  • מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם, וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא-פסיכולוגית של האני העליון של התרבות. את המצווה הזאת אי אפשר לקיים כלשונה.

החוק – דחליל?

אסור שנאפשר לחוק להפוך לדחליל, 
כזה שמוצב כדי שירחיק ציפורי טרף.
אסור שלא ישתנה לעולם,
עד שיתרגלו אליו וינוחו עליו,
במקום שיפחדו מפניו.



שייקספיר, מידה כנגד מידה, מערכה 2 תמונה 1


 

האומנם כלב נובח אינו נושך?

בשנה ההיא פרץ האביב לפתע פתאום. עצי הדובדבן פרחו מוקדם מן הרגיל, והנרקיסים כיסו את הגינה בתכריך צהוב. סבא לא הבחין בדבר מכל אלה. סבתא דאגה לו ברצינות, ואני הרגעתי אותה. אמרתי לה שסבא לבטח עסוק בעניינים חשובים ואינו יכול להתעסק בזוטות למיניהן. סבתא  שאלה מהם הם "העניינים החשובים", ואני הבטחתי להיוודע. זה נודע לי הרבה יותר מהר מכפי שציפיתי.

עמדנו בהפסקה הגדולה מאחורי בית השימוש, מתחממים בשמש האביב שהקדימה. צ'רונה שאל: "זה נכון שסבא שלך ירד מהפסים?"

"ממי שמעת זאת?"

"מהזקן שלי".

אם אבא צ'רונה שמע משהו, חשבתי, הרי כבר כל הרחוב היהודי מדבר על כך. ביקשתי מקאפי לוודא אצל אבא שלו מה העניין. בית הקפה היה "מקום עבודתו הקבוע" של אבא קפולנאי והוא היה בקי מאין כמוהו במה שקורה ברחוב. כבר למחרת היום הציג לפני קאפי דו"ח מפורט. בעיר רווחו שמועות שסבא שלי נתקף בשיגעון ועכשיו הוא מארגן מרד נגד השְׁוואבים. הוא הסתובב בבתי הקפה, פגש חברים ומכרים וניסה לשכנעם לחבור אליו ולהתחמש בנשק, כדי להיות ערוכים להתגונן מפני אלימות והפוגרומים הנאציים. הוא המאיס את עצמו על כולם בקוראו באוזניהם קטעים מנאומיו של היטלר. לשווא ניסו להרגיעו בטענה שאלה רק איומי סרק, שכלב נובח אינו נושך, ואם ישתחרר מהשרשרת, מהר מאוד יעיפו האנגלים את הנבחן הזה לכל הרוחות. סבא המשיך בשלו. אנשים אמרו שהוא נודניק, החלו מתחמקים מפניו ונמנעים מחברתו ואיש לא הזמין אותו עוד אל ביתו, מחשש פן יעורר מהומה.

השמועות הגיעו גם לאזניהם של ראשי הקהילה היהודית. סבא הוזמן לשיחה. נכחו בה כל בעלי התפקידים הבכירים ובראשם נשיא הקהילה. הם הזהירו את סבא בנימוס ומתוך כוונה טובה שיחדל להסית נגד הגרמנים, שכן התנהגות כזאת עלולה להביא לתוצאות קשות לחברה שלנו, החלשה ממילא. סבא, כמסתבר, שלח את כל ראשי הקהילה, על נשיאה היושב בראש, לכל אלפי שדים ורוחות. לפני שטרק אחריו את הדלת אמו, גם זאת כפי שדווח: "יכולנו להיות זאבים ואתם מאלצים אותנו לפעות כמו כבשים".

שאלתי את הדוד סטֶווואן מה דעתו על כך. הוא ענה: "אם דברי סבא שלך לא מוצאים חן בעיניהם, יואילו לשכנעו שאינו צודק, אם הם יכולים".

"אבל הם אומרים שהם לא יכולים להסתדר אתו, כי הוא משוגע".

"קשה להם להסתדר עם משוגע אחד, אז תחשוב איך זה בשביל סבא שלך בעומדו מול כל אלה". את המחשבה הזאת רשמתי במחברת הכללית (הסקתי כי יבוא היום שאזדקק לה).

SEMPER IDEM Dorde Lebov 

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון

איך אפשר לפרש דמות מתוך "הסופה" של שייקספיר

"האם הטוב הקיצוני תמיד חלש? האם כשהוא חסר כוח? אלה שאלות שהמחזה שואל אותנו. יש כמובן גם כוח מסוג אחר, כוחו של הטוב להתנגד לרע; זה כוח שהקהל של שייקספיר היה מבין היטב. אבל כוח מסוג זה לא נוכח כל כך ב'סערה'. גונזלו פשוט לא נתקל בפיתויים. הוא לא צריך לסרב לאכול קינוח עשיר ומושחת, כי אף אחד לא מציע לו אותו.

"אנחנו בצוות גונזלו צופים לחייו העתידיים של גונזלו את המהלך הבא.

"הבה נניח שחברינו הפסימיסטים טועים – שאנטוניו לא יוצא כשידו על העליונה, שפרוספרו לא נזרק לים – שהכל קורה כמתוכנן לכאורה בסוף המחזה. הבה נתעלם גם מהפנטזיה המענגת על מירנדה וידידותיה האלות שהוצגה זה עתה בפנינו בלהט רב בהופעתה של אן-מארי. זאת תוספת שלי, כי צוות גונזלו לא ידע מראש על ההופעה הלא-צפויה." הוא מחייך אל אן-מארי, לא ממש בחום. "נחזור לחיבור שלנו. המחזה "הסערה' מדבר בזכות ההזדמנות השנייה, וכך נעשה גם אנחנו.

"אם כן, כולם חוזרים לנפולי על כנפי הרוח הטובה שמספק להם אריאל בזכות פרוספרו, ופרדיננד ומירנדה חוגגים את כלולותיהם. פרוספרו נפרד מהם לשלום וחוזר למילנו, שם הוא שב למשול בדוכסותו ומן הסתם כולא את אנטוניו או מוציא אותו מכלל פעולה בכל דרך אחרת. פרוספרו אומר לנו שכל מחשבה שלישית שלו תהיה על מותו, אבל זה משאיר לו שתי מחשבות מתוך שלוש כדי למשול במילנו. נקווה שבסיבוב השני הוא יצליח בזה יותר.

"בחצרו של מלך נפולי. העובדה שפרוספרו יודע על כוונותיו לבגוד באחיו המלך מרסנת את סבסטיאן. פרוספרו העלה זאת על הכתב ומסר את הכתוב למירנדה כדי שתוכל להשתמש בכך נגד סבסטיאן בשעת הצורך. אשר לגונזלו – פרדיננד ומירנדה, ואף המלך אלונזו, מכירים לו טובה על מעשיו הטובים לאורך השנים והם מציעים לו כל מה שחשקה נפשו.

"אנחנו, צוות גונזלו, החלטנו לבחון את גונזלו ולראות עד כמה הוא טוב. הוא בוחר לחזור לאי עם קבוצת אנשים אחרים טובים כמוהו, ושם הוא מקים ממלכת־רפובליקה שבה שולט הוא עצמו, שלא יהיו בה הבדלי מעמדות ולא עבודת פרך, לא התנהגות מינית לא מוסרית, לא מלחמות, לא פשעים ולא בתי סוהר.

"זה הסיכום שלנו.

"על החתום: קלקלן, כדור־אורז, טימיז וקולונל-דט." הוא שוב

מחייך אל כל היושבים.

"תודה," אומר פליקס. "ואיך זה הולך?"

"איך מה הולך?" שואל קלקלן בתמימות.

"הרפובליקה האידיאלית של גונזלו."

"צוות גונזלו משאיר את זה לדמיונכם," אומר קלקלן. "בוא נאמר שגונזלו אינו קוסם. אין לו שדים הסרים למרותו והוא גם לא יכול להקים לתחייה את המתים. חוץ מזה גם אין לו צבא. הוא תלוי ברצונם הטוב של אחרים. אבל אולי אלת הגורל הנדיב, הידועה גם בשמה כוכב מזל, תיטה לו חסד. גם היא דמות במחזה. בלעדיה פרוספרו לא היה זוכה בהזדמנות שלו. היא חשובה מאוד. 

הקליקו על התמונה כדי להגיע אל הרשומה העוסקת ברומן

"השפה כעדשה": האם מילים יוצרות מציאות או משקפות אותה?

השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת), בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (sh/ he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."

האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים.   "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים. 

אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984 של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher 

לעברית: עמרי אשר

איך נראה פוליטיקאי ואיך הוא מדבר

הפוליטיקאי נראה כמו כל אחיו חלקלקי הלשון, בעלי העור המטופח והאיפור הכבד, ששערם צבוע או מושתל, ושצווארם הרך להפליא כשל תרנגול הודו מפוטם חומק מצווארוני חולצות בצבע תכלת נצחי.

הרופא אבד לרגע בין תווי הפנים שלו, שבעצם לא היו פניו של איש, אבל איפשרו לו לשכוח את פניהם של הכושים המתים, כפי שקרא להם הכומר ללא כוונת זדון או עלבון. הוא הופתע מכך שפוליטיקאים יכולים לדבר כך באמצע הלילה – אל מי ובשביל מה בעצם? הוא לא אזר אומץ להגביר את הקול כדי ללמוד דבר־מה נוסף, כי ידע שאין לו וגם לא לאף אחד אחר מילים חיוניות ועמוקות לומר על מנהגו של עולם, כמו אלה שאפשר למצוא בספרים למשל. הרי המקצוע של האנשים האלה הוא לדבר כל הזמן, לדבר ולעולם לא להקשיב למי שמדבר אליהם, לעולם לא להפסיק לדבר, לחיות בתוך המילים, גם החלולות ביותר, גם אם הן הופכות לרעש מטופש ומפתה – שירת הסירנות המודרנית.

L'archipel du chien Phillippe Claudel

לעברית: שי סנדיק