קטגוריה: ציטוטים

על "הבהירות והיופי" של פיצוץ אטומי

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

אהרן שייר, "ביאליק שבעל פה"

"כשפתח נח את התיבה עמדו היצורים בתור להיכנס אליה ובתוכם גם השקר. כשאמר לו נח להביא את בת זוגו, כי הַכְּניסה רק לזוגות, הלך והביא מיד את רעייתו, החנופה, ונכנס. כשיצאו מן התיבה כבר היו לִשלושה: השקר, החנופה ובתם – הפוליטיקה".

ויליאם שייקספיר, "הנרי הרביעי חלק ב'": מדוע את נחה רק עם מי שנאלח?

כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2

יוזף רות, "יהודים נודדים", היהודי שמהגר לאמריקה

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

ויליאם שייקספיר, הנרי IV: מהו הכבוד שזוכים לו בשר התותחים?

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.


הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

לאה גולדברג: "על אותו הנושא עצמו"

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.


כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

שייקספיר, "המלט": האדם – נזר הבריאה?

איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ  בִּפעולה, הוא כמו  מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.

שייקספיר, המלט, מערכה II תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

 

ג'ונתן סוויפט, "מסעות גוליבר": מה למלחמתם של הליליפוטים ולמציאות חיינו

"…בספרי ההיסטוריה שלנו, זה שלושים ושישה ירחים[1], לא מוזכרים מקומות אחרים, פרט לשתי האימפריות האדירות, ליליפוט ובְּלֶפוּסְקוּ. ברצוני לספר לך כי שתי הממלכות הללו שקועות במלחמה עיקשת זה שישים ושלושה ירחים. הכול החל כך: כידוע, השיטה הפרימיטיבית לשבירת ביצים לפני שאוכלים אותן היא בצדן המעוגל; אבל כשסבו של הוד מלכותו הנוכחי היה נער, הוא התכוון לאכול ביצה. כששבר אותה, בהתאם לנוהג העתיק, פצע את אחת מאצבעותיו.

על כן החליט אביו הקיסר להוציא צו הפוקד על כל נתיניו – ואם לא יצייתו לו יוטלו עליהם עונשים כבדים – לשבור את הביצים בצדן הצר. היו מי שחשו טינה עמוקה כלפי החוק, ומההיסטוריה שלנו ידוע כי שש התקוממויות פרצו בעקבותיו. קיסר אחד מצא בעטיין את מותו, ואחר איבד את הכתר. מלכי בלפסקו חרחרו את ההתקוממויות הללו; לאחר שהן דוכאו, נסו המורדים לאותה ממלכה ומצאו שם מחסה. מעריכים כי אחד עשר אלף בני אדם מתו בהזדמנויות שונות, משום שסירבו לשבור את הביצים בצדן הצר. נכתבו מאות רבות של ספרים העוסקים בסוגיה הזאת, אבל נאסר על פרסום כתבים המצדדים בשבירת ביצים בצדן המעוגל. לפני זמן רב נקבע כי מפלגתם של המצדדים בשבירת הצד המעוגל אינה חוקית. במהלך העימותים מחו קיסרי בלפוסקה נמרצות, באמצעות שגריריהם. האשימו אותנו בפילוג, בקרע דתי ובפגיעה בדוקטרינה הבסיסית של נביאנו הדגול לוסטרוג, בפרק 54 בספר בלאנדקרל (הקוראן שלהם). אבל אנו סבורים כי זוהי רק פרשנות של הכתוב, שהרי כך נכתב: "המאמינים שוברים את ביציהם בצד הנוח."

את ההחלטה מהו הצד הנוח, אם יותר לי להביע במלוא הצניעות את דעתי, יש להשאיר למצפונו של כל אדם, או לפחות להשאיר להכרעתו של שופט שלום, אבל הגולים המצדדים בקצה המעוגל זכו לתמיכה כה רבה מקיסר בלפוסקו, ולסיוע ועידוד כה רבים ממפלגתם כאן, בארצנו, עד שפרצה מלחמה עקובה מדם בין שתי האימפריות. המלחמה נמשכת כבר שלושים ושישה ירחים. כל צד זוכה מדי פעם להצלחות. איבדנו ארבעים ספינות גדולות ומספר רב יותר של כלי שיט קטנים, וגם שלושים אלף מהימאים והחיילים הכי טובים שלנו. מעריכים כי הנזק שהסבנו לאויב חמור במעט מזה שספגנו, אבל לאחרונה הם הקימו צי גדול, והם מתכוננים לתקוף אותנו; הוד מלכותו הקיסר סומך על אומץ לבך ועוז הרוח שלך, והוא פקד עלי להציג בפניך את מסכת האירועים הללו."

ביקשתי ממזכירו של הקיסר למסור לו את נאמנותי ולהודיע לו כי "מן הנמנע שאני, אדם זר, אתערב בין הצדדים הנצים; אבל אני מוכן, תוך סיכון עצמי, להגן עליו ועל ארצו מפני הפולשים."

[1] בארץ ליליפוט מחשבים את הזמן על פי ירחים, שאינם זהים במשכם לחודשי הירח העבריים.

ג'ונתן סוויפט, מסעות גוליבר, פרק IV

לעברית: עופרה עופר אורן


תרבות וספרות, הארץ, יום שלישי, 30.5.2017

אוקטב מירבו, "זיכרונותיו של חבר"

המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן תנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קנה, העכיש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות, כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש – וכל זאת בלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?

[…]

מאותו יום לא יכולתי לראות עוף משופד בלי לפרוץ בבכי. לא ייתכן שהאדם מעז להזין את עצמו ברגשות העדינים הללו ששוכנים בנשמתן של החיות: אינטליגנציה, רצון, נחמות, ואפילו אירוניה.


Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר

חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים

לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל"הצלחה":

הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל"כישלון".

ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.

 

מאיר שלו, "גינת בר": מדוע נמלים אינן סוטות מהדרך

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

אמיר גלבע "ואחי שותק"

אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

 

יאקוב וסרמן, "הזהב של קחמרקה": מה מחזק את הפולשים?

אטוואלפה לספרדים:

"אבל אינכם משיבים לי," פתח שוב בדברים והביט סביבו; מדוע אתם שותקים בתשובה לשאלתי? האם מאירה אותה השמש בארצכם? בוודאי טעות בידכם, אין ספק שזו שמש אחרת. האם אינה זועמת כשאתם מחריבים את שכיות החמדה שנוצרו בזיעת אפם של אנשי המלאכה? האם אינה מתקדרת כשאתם נוגעים בנשים המקודשות? אילו מין חוקים יש לכם, אילו מנהגים? היש אצלכם דמויות שאסור לגעת בהן? האם מוכר לכם איפוא האסור למגע, והרי ידכם אינה נמנעת מדבר ונוגעת בכול?"

הוא הצמיד את זרועותיו לגופו ופשט את ידיו משל היו שתי קערות שבהן ביקש לקבל את התשובה. אבל שום תשובה לא באה. שתיקה מחניקה נפלה ויצרה אווירת רפאים.

"ביקשתי לחקור ולהבין מה הופך אתכם לחזקים כל כך," המשיך רכון מצח בהרהור, "ואני מאמין שגיליתי זאת. אין ספק שהזהב הוא זה. הזהב נותן לכם את העוז לגעת בכל הדברים ולחמוד אותם. ובעתם השגתכם את הדברים את משחיתים את צורתם. הזהב משנה את הנפש שלכם, המושיע שלכם, כפי שאתם מכנים אותו, ומי שיש לו חתיכת זהב נעשה חסין וחושב שרכש את השמש, משום שאינו מכיר שמש אחרת. עכשיו אני מבין זאת בדיוק, ואני מרחם עליכם, חסרי השמש."

לעברית:  הראל קין

חנוך לוין: "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה?"

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו": מה אמרה סתם זקנה שדיברה אל עצמה

בת המשפחה החביבה והמועדפת עליהם מצד אביהם הייתה סבתא פלורה. הם לא רק אהבו אותה, הם העריצו אותה והתגאו בה. היא הייתה אומרת כאילו לעצמה דברים כמו "אם תרים את הקול זה לא אומר שישמעו אותך יותר," וגם "אנשים חושבים שהצדק אתם רק מפני שככה הם אומרים," ו"הוא מדבר כאילו אלוהים לחש על אוזנו." אם שאל אותה מישהו מה לחשה שם, הייתה עונה: "אל תשימו לב אלי. אני סתם זקנה שמדברת לעצמה," והייתה קורצת נגד עין הרע לעבר וורן ומלודי, שותפיה לקנוניה. הם חשבו שהמשפטים של סבתא הם הדברים הכי חכמים שמישהו במשפחתם אמר, כולל אביהם. בלילה בחדרם היו חוזרים על מילותיה בחיקוי לקולה ואז צוחקים – לפעמים צחקו חזק כל כך שלא הצליחו להירדם – כי הדרך שלה להתנסח הייתה נכונה ומדוייקת, בדיוק כפי שהם הרגישו.


Thomas H. Ogden, The Parts Left Out

לעברית: יואב כ"ץ

אלבר קאמי, "הנפילה": מי חף מפשע

המחשבה הטבעית ביותר לאדם, זאת שבאה לו בתמימות, כמו ממעמקי טבעו, היא המחשבה שהוא חף מפשע. מנקודת מבט זו כולנו דומים לאותו צרפתי קטן שנשלח לבּוּכֶנוולד והתעקש להגיש תלונה לפקיד, אסיר כמוהו, שהופקד על רישום הגעתו. תלונה? צחקו הפקיד וחבריו של האסיר: "עזוב, חביבי, פה אין תלונות". "אבל אתה לא מבין, אדוני", אמר הצרפתי הקטן, "אני מקרה יוצא־דופן. אני חף מפשע!"


אלבר קאמי, לעברית: עמנואל פינטו

איך מרעילים חיילים ועכברים

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

רוברט לואיס סטיבנסון, "התנצלות בשם הבטלנים" מתוך הספר "לחשוב, להתבטל, לטייל"

לפני כמה ימים רץ ברחוב ילד יחף לבוש בלואים אחרי גולה, בחדווה כה רבה שהעלתה חיוך על פני כל אחד מהאנשים שראו אותו והושיעה אותם ממחשבות נכאים. אחד מאותם אנשים עצר את הברנש הקטן, נתן לו קצת כסף ואמר: "אתה רואה במה פרצוף שמח יכול לזכות אותך." ואם קודם לכן נראה הילד שמח, עתה נראה שמח ונדהם גם יחד. אשר לי, אני תומך בעידוד ילדים לחייך ולא לדמוע; המקום היחיד שאני מעוניין לשלם בו על דמעות הוא בימת התיאטרון, אבל למופע הנגדי אני נכון להעניק ביחד רחבה בכל מקום ובכל עת.

גפנית לסרי קוקיא, "הים של וינה"

החייל הרוסי של אווה אוהב אותה, ואווה זוכרת שגם היא אהבה. היא חושבת:

בכל אחד מקנן, כבר עם לידתו, מצבור שלם של אהבות, סוגים שונים, מניפה של דקויות.

יש אהבה לחתול אפרפר, לאוגר זעיר, לכלבלב פצוע, יש אהבה לגוזל לכוד.

יש אהבה לבובה גידמת, לדובון עיוור, לסבון שנגמר לו הריח, יש אהבה לתיבת נגינה מקולקלת, שהלכה לאיבוד.

יש אהבה לאבא שמבטיח להקריא סיפור בערב ואהבה לאבא שמבטיח אבל מן העבודה שוב לשוב מאחר.

יש אהבה לאח קטן קודח ואהבה לאח שני, צווחן, כזה שלא מוכן לוותר.

יש אהבה לאמא שנסעה וגם אהבה לאמא שלצאת לקניות ממהרת. יש אהבה לדוד שבבחינה חשובה נכשל.

יש אהבה לחברה יקרה שמצאה לה חברה אחרת.

יש אהבה לסבתא שבאה לבקר.

לסב שמעשן סיגר.

האהבה היא חומר בעירה. היא דלק. שני דברים חייבים שיהיו לו, לדלק הזה, כדי שהוא יוצת: מקור של חום דרוש לו, וחמצן.

לאווה החמצן נגמר.

היא אוהבת אותו בדרכה. הגוף הרזה שלו נוסך בה ביטחון. הריח שלו הוא כמו ריח של בית. כשהיה ילד, כך סיפר לה, לא אהב לשחק כדורגל, אך בכל זאת בעט בכדור עם חבריו. המאכל האהוב עליו: מרק.


הים של וינה, הוצאת דביר, סדרת רוח צד

"בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי": איך אדם נעשה משורר?

פעם, אחרי מפגש של קריאת שירים, נשאלתי מהי לדעתי הדרך הטובה ביותר לחנך ילד כדי שיגדל להיות משורר. התשובה הראשונה שלי הייתה טבעית לגמרי: אבל מי בשם אלוהים רוצה לחנך  לכך את הילד שלו? כמה הורים – ועל אחת וכמה כמה משוררים – רוצים שילדיהם יהיו אמנים, משוררים? הרי אנחנו רוצים שהם ילמדו "מקצוע אמיתי", שיהיו בבגרותם אנשים "מעשיים". כתיבת שירה, כידוע, מביאה עמה כל כך הרבה כאב לב, רגישות יתר ומצוקה מסוגים שונים, כן, מידה רבה כל כך של "טירוף מערכות וצער מוקדם" – כפי שניסח זאת תומס מאן.

ואולם, אפשר להציג את השאלה בצורה שונה: איזה סוג של ילדות ושל בית הורים הוא המתאים ביותר למשורר? איזו סביבה ואיזו אווירה מתאימות למשורר? ובקיצור: מהי הביוגרפיה האידיאלית לצמיחת משורר? מובן מאליו שאני יכול לספר רק על עצמי, ועל מהלך חיי שלי.

איך תרמה החשאיות לרצח ההמוני של יהדות הונגריה

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, "דווח" לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

אבראהים קאשוש, "יאללה הסתלק, יא בשאר"

%d7%99%d7%90-%d7%91%d7%a9%d7%90%d7%a8

שיר של אבראהים קאשוש, טייח סורי צעיר שגופתו נמשתה ממי החידקל לאחר שגרונו שוסף ומיתרי קולו נעקרו. קאשוש נעצר ועונה לאחר שכתב את שיר המחאה "יאללה, בשאר, לך".

34 מאהר אלאסד, אחיו של בשאר, מפקד משמר הרפובליקה והדיוויזיה הרביעית המובחרת, נחשב לאיש החזק בסוריה אחרי הנשיא.

35 נהוג ללגלג על האופן שבו נוהג בשאר אלאסאד לבטא את האות  S.


%d7%99%d7%90-%d7%91%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%aa


מתוך השער הראשון, "סיר הלחץ המבעבע – תקוות ההמונים החנוקים לשינוי" בספר: פסקול של מהפכות השירים שליוו את הטלטלות במדינות ערב בשנים 2010-2015, הוצאת מינרוה.

%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%a4%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%95%d7%aa

 

חנוך לוין, "ארץ נפלאה"

[הבעל והאשה מארחים את התייר מר צ'לסי]

תייר הו, כמה נפלא, כמה נפלא. יש לכם באמת ארץ נפלאה.

אשה [בצניעות] מה לעשות, מר צ'לסי, אנחנו עם קטן ונפלא. פשוט עם קטן ונפלא.

[אל הבעל] מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל אני אומר שאין מה לעשות, את צודקת בהחלט, אנחנו פשוט עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו, עם קטן ונפלא, זה מה שאנחנו… [האשה מכה בראשו כמו במכונה שהתקלקלה, הוא משתתק]

אשה [לתייר] מין גורל שכזה, עם קטן המוציא מקרבו את הצבא החזק והאמין ביותר בעולם, צבא היודע בשביל מה הוא נלחם ומשום כך אין שום כוח שיכול לעמוד בפניו. מה אפשר לעשות, אנחנו פשוט נפלאים וחזקים.

תייר ארץ נפלאה באמת. אני מתכוון בעיקר לשמש שלכם.

אשה זה נכון שהשמש פועלת לטובתנו, אבל לא בזה עיקר הכוח שלנו. מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל אני אומר שהשמש היא אמנם שמש, אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה, השמש היא אמנם שמש אבל אנחנו יודעים להילחם גם בלילה… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]

אשה בלילה או ביום, מר צ'לסי, מה אפשר לעשות שאנחנו נהדרים כל-כך ומוכנים לצאת בכל עת ובכל שעה שנידרש, מתוך ידיעה שאם נצא לא נשוב בלי ניצחון מפני שאין לנו ברירה אלא לנצח. הכרח הקיום הוא העושה את הצבא שלנו לעצום כל-כך, צבא שבו האיכות האנושית הנפלאה משלימה את החיסרון המתמיד בכמות, צבא שבו הקצינים הולכים לפני הטוראים והטבחים אוכלים לפני התותחנים, צבא ש… מה עוד אפשר להגיד עליו, מר צ'לסי!

תייר בייחוד אני אוהב את מזג האוויר שלכם, השמש והאור. והים שלכם, כל הכחול העמוק הזה.

אשה חיל הים הוא באמת נקודה רגישה, מר צ'לסי. זהו אמנם חיל קטן ולא מפותח יחסית, אבל חיל אמיץ ונפלא. מה אתה אומר, אלכסנדר?

בעל מה אני אומר? אני אומר שחיל הים לים, וחיל האוויר לאוויר, וחיל התותחנים לתותחנים, וחיל הצנחנים לצנחנים… [האשה מכה בראשו, הוא משתתק]

אשה חיל חיל ותפקידו, מר…

בעל וחיל הרגלים לרגלים, וחיל הנשים לנשים, זה מה שאני אומר. [משתתק מעצמו]

אשה כמו שאמרתי, חיל חיל ותפקידו. למעשה קיבל חיל הים שלנו לאחרונה חיזוק מכריע, והזירה שלו פרושה עכשיו לכל רוחב הים התיכון. אנחנו מוכנים, אם נצטרך, להתמודדות ימית עם הצי הסובייטי הפרוש בים התיכון. אין זאת אומרת שלא לקחנו בחשבון סיוע אווירי ממטוסי חיל האוויר וכן מספינות הצי השישי העלולות למצוא עצמן ברגע קריטי לצידנו. חיל הים שלנו הוא אולי החיל היחידי בעולם שבו צולל מפקד הצוללת עם המלחים שלו – וצף איתם בחזרה. עם חיל כזה לא נשאר לך אלא להרכין את הראש ולהודות בכך שאתה פשוט נפלא.

תייר [בנימוס] כן, אם לחזור לרגע לעניין האקלים שלכם…

אשה סלח לי מאוד, מר צ'לסי, אבל מה יש לך בעצם נגד הצבא שלנו?!


מתוך קטשופ, רביו סאטירי הוצג לראשונה במארס 1969
בספר מה אכפת לציפור