קטגוריה: ציטוטים

כיצד התורה משקפת ומגבירה את חולשת מעמדה של הבת במשפחה

 עובדה מתמיהה במיוחד היא היעדרו של איסור מקראי מפורש וחד-משמעי על גילוי עריות בין אב לבת. בקרב פרשני המקרא אין מחלוקת שגם הבת אסורה בעריות, ואולם האיסור איננו מנוסח באף פסוק מפסוקי התורה. מדוע נעדרת הבת מהרשימה? ניקח לדוגמה את מקבץ החוקים בספר ויקרא י"ח פסוקים ו-י"ח. הטקסט פונה לזכרים בלבד. הם הסובייקטים של החוק, ואילו הנשים הן האובייקטים שעליהם החוק מוסב. אופן ניסוחו של החוק מבהיר כי מטרתו העיקרית איננה להגן על נשים מפני ניצול מיני, אלא להסדיר את זכויות הקניין והבעלות של גברים על נשים ולשמור על זכויות אלה.

"אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה:  אֲנִי, יְהוָה.  ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא.  ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן.  י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן:  כִּי עֶרְוָתְךָ, הֵנָּה.  יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ, אֲחוֹתְךָ הִוא–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָהּ.  יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא.  יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה:  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ, הִוא.  יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב, דֹּדָתְךָ הִוא.  טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה:  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה:  עֶרְוַת אָחִיךָ, הִוא.  יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה:  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ–שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא.  יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח:  לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ–בְּחַיֶּיהָ." 

כיצד להבין אפוא את היעדרותה של הבת מסדר האיסורים

פרשנים רבים לאורך הדורות ניסו להסביר ולתרץ היעדר זה. הטענה הרווחת בספרות חז"ל היא כי הבת איננה נזכרת משום שקרבתה אל האב היא קרבה יתרה. דווקא משום שהבת קרובה לאב יותר מאשר אמו, נכדתו, כלתו וכו', שכן מזרעו שלו היא, אין צורך לציינה, והאיסור על בעילתה מובן מאליו. אין באפשרותנו להסתפק בהסבר הזה, המותיר בעינה את השאלה מדוע הושמטה הבת

חוקר המקרא ג'ונתן זיסקינד מציע כי השמטת הבת קשורה לאופי הניסוח של דיני האיסור על גילוי העריות, ולרצונו של המחבר הכהני לבססם בתוך הנחלה כללית של ערכי משפחה, שהרי הדינים מופיעים כאן כצווים מוסריים, ללא אזכור קללות ועונשים. זיסקינד מראה כי האיסורים מנוסחים באמצעות חזרה על כינויי קניין בגוף שני זכר, דרך דמות מתווכת, בדרך כלל גבר, שהאשה האסורה לבעילה היא אחד מנכסיו: האחות היא "בת אביך"; הנכדה היא "בת בנך" וכן הלאה. במבנה סגנוני שכזה האיסור על בעילת הבת, לו הופיע, היה חייב להתנסח כך: "ערוות בתך לא תגלה: ערוותך היא." אך אז היתה מתגלעת בו סתירה פנימית: החלק הראשון ("ערוות בתך לא תגלה"). האוסר מגע מיני עם הבת, מערער על תוקפו של החלק השני ("ערוותך היא"), הקובע שמיניות הבת היא רכוש האב. ניסוח כזה היה פוגע ברושם סמכותו ועוצמתו של האב במסגרת המשפחתית. האיסור על בעילת הבת נותר בבחינת צו שמקורו אינו אלוהי – שלילה לא נחרצת הנגזרת, בעצם, מתכתיבים אחרים (כמו הציפייה שהבת תינשא בעודה בתולה). 

אלא שאין די בטענה זו. כיצד עלינו להבין את הקושי המיוחד לשלול את בעילת הבת שלילה נחרצת? זיסקינד איננו עומד על מיקומה הייחודי והארעי של הבת במערך המשפחתי, שהרי הבת היא דמות־סף, נכס זמני. היא מופקדת בידיו של האב עד שתעבור מרשותו לרשות גבר אחר, באותה תנועה אקסוגמית המכוננת את החברה. השמטת האיסור על גילוי עריית הבת משמעותה, בין השאר, שהבת איננה קניינו של אביה. גורלה נותר תלוי ועומד, בלתי מוכרע. היא ברשות האב, ואולם לא נקבעו התנאים שבהם תהיה אסורה לו. הבת נותרת כלאקונה של החוק. היעדרו של איסור מפורש מאפשר לאב להכחיש את ארעיות הכוח ולהוסיף להשליטו גם מעבר להגדרת הבת כנתינה בביתו. 

האם ההמונים באמת הריעו להיטלר?

היטלר מסיים את נאומו בצווחה חדה. הוא צועק בגרמנית שמזכירה להפליא את השפה שימציא לימים צ'רלי צ'פלין, רוויה חרפות וגידופים, כזו שניתן לדוג מתוכה רק כמה מילים תועות: "מלחמה", "יהודים", "עולם". ההמון משתולל, הוא רב מספור. ממרומי המרפסת, הפיהרר הכריז זה עתה על האנשלוס. התשואות כה אחידות, כה חזקות וכה שופעות, עד שקשה לא לתהות שמא זה תמיד אותו המון ששואג ביומני החדשות של אותה תקופה, אותו פסקול. כיוון שאלה הסרטים שבהם אנחנו צופים; סרטי מידע או תעמולה שמציגים לנו את הסיפור הזה, שמעצבים את ההיכרות האינטימית שלנו אתו. וכל מה שאנחנו חושבים משועבד לרקע האחיד הזה. 

לעולם לא נדע. איננו יודעים עוד מי מדבר. סרטי התקופה נוצקו לזיכרונות שלנו במעשה כשפים נורא. מלחמת העולם וההקדמה שלה נשאבו לתוך הסרט האינסופי הזה, שבו לא ניתן עוד להבחין בין אמת לשקר. ומאחר שהרייך גייס יותר במאים, עורכים, צלמים, טכנאי קול ואנשי במה מכל צד אחר בדרמה הזאת, אפשר לומר שהדימויים שלנו של המלחמה, לפחות עד שהרוסים והאמריקנים הצטרפו אליה, יישארו לעד מלאכת ידו של יוזף גבלס. ההיסטוריה מתרחשת לנגד עינינו כמו סרט של יוזף גבלס. זה יוצא מגדר הרגיל. יומן החדשות הגרמני נעשה למודל של בדיה זו. על פיו, האנשלוס נראה כמו הצלחה מסחררת. אלא שאין כלל ספק שהתשואות נוספו לתמונות. הן, כאמור, מסונכרנות. וייתכן מאוד שאף אחת מאותן תרועות משולהבות המלוות את הופעותיו של הפיהרר לא הייתה זו ששמענו.

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

ממה עריצים שואבים עונג מיוחד

מפליא איך העריצים המושבעים ביותר ממשיכים לכבד איכשהו את הרשמיות עד הרגע האחרון, כאילו רצו להראות שהם לא מכופפים את הנוהלים, בה בשעה שהם דורסים ברגל גסה את כל המוסכמות, כאילו הכוח לא מספיק להם והם שואבים עונג מיוחד מאילוץ האויבים שלהם לקיים, בפעם האחרונה ולטובתם, אותם טקסי שלטון שהם דואגים בד בבד למוטט. 

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון

למי קשה להסכים עם "מתן זכויות ל'אחרים'"?

הקבוצה מכוננת את עצמה מחדש סביב עיקרון אחר, הפעם לאומי: אישוש עצמך כדייר "לגיטימי" בטריטוריה שבתוכה אתה חש מנושל ורדוף – השכונה שבה אתה גר, המחליפה את מקום העבודה ואת העמדה החברתית בהגדרה העצמית ובהגדרת יחסך לאחרים. באופן כללי יותר: אישוש עצמך כאדון וכבעלים טבעי של ארץ, כנהנה בלעדי מהזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה. הרעיון ש"אחרים" עשויים ליהנות מזכויות אלה – המעט שיש לנו – נעשה בלתי נסבל, אם נראה שעלינו לחלוק אותן עד כדי צמצומו של החלק המוקצה לכל אחד. זהו אישוש עצמי המופעל כנגד אלה שמהם נשללת כל שייכות לגיטימית ל"אומה", ושהיינו רוצים לסרב להעניק להם זכויות, זכויות שאתה מנסה לשמור לעצמך כשהן מוטלות נספק על ידי השלטון ועל ידי אלו שמדברים בשמו. 

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

נוף שיש בו אמהות עזה

"ראית כמה שהיא דומה לאמא שלך?" אמרה בתיה

נזקק לסם הנגדי שמספק הקאנטריסייד האנגלי, ישבתי חודשים אחדים בחבל אוקספורדשֶׁר, בבית חווה ישן, שהיה תחילה אורווה והוסב למגורים, והטיתי אוזן שהיה תחילה אורון לאותות החיים שראשיתם במקומות ובזמנים שהונחו מאחור. יום ראשון אחד קמתי משולחן הכתיבה שלי, הפניתי עורף לסביבה הניטרלית, הכמעט מעבדתית, שיצרתי לי ולדפים שהתחלתי לכותבם – אלה ראשוני דפיו של חבלים ובדחף שאינני יודע מה מקורו יצאתי לעיירת המחוז הסמוכה וודסטוק.

שעות אחדות שוטטנו, רעייתי ואני, באחו רחב הידיים המקיף את בלנם פאלאס שבעיבורי העיירה, חוצים את גשר האבן שמעל למוצא האגם כמהלכים באחד מציורי השמן של גיינסבורו, ומעלינו ענני גשם שחורים שנמשחו במשיחות מכחול סוערות, אך מוקפדות, על השמיים הנמוכים. האביב היה בשיא קסמו ופריחתה הצהובה, הבוהקת, של הקאנולה כיסתה את הגבעות הרכות של הקוטסוולד, שתחמו את האופק. למטה, מן הסבך שעל הגדה, יצאה ברווזה עם שלושת צאצאיה למשט בכורה אל לב האגם. כבשים כבדות ליחכו את הדשא או חיככו גבן בענפיהם המתים הצמודים לקרקע של אלונים עתיקים, מותירות שם דבלולי צמר. אחרי כל כבשה פסעו טלה או שניים, נוגחים את את עטיניה ויונקים תוך כדי נדנוד קצר רוח של זנביהם המקוצצים או מניחים את ראשיהם בהתרפקות על צוואר אמם. מפעם לפעם נשמעה פעייה מבוהלת של אחד הטלאים שאיבד את אמו ומיד לאחריה באה תשובתה הבוטחת, הנוסכת שלווה, של אמו שהכירה את קולו. גם העורבים קראו זה לזה מצמרות העצים, שמקצתם עמדו בפריחה ומקצתם כבר לבלבו. מן הקינים הגדולים שנבנו בין הענפים נשמעו חבטות כנף וציוצים מבוהלים, ומיד אחריהם נראה עורב ממהר לשוב ולרחף על גוזליו.

על הכול – על אמירי העצים, על חלקת פני האגם ועל משטחי הדשא, שניתרו שם בני עורב ובחנו בסקרנות את הטלאים שחדלו מלעיסתם ובהו בהם – הייתה נסוכה אמהות עזה. 

 

מרינה צווטיאבה: האם שירים אמורים לשמח?

לשמח את הקורא בשורה יפה של מילים אינה מטרת היצירה האמנותית. המטרה שלי, כשאני יושבת לעבוד, אינה לשמח איש: לא את עצמי, ולא את זולתי, כי אם לעשות את היצירה מושלמת ככל האפשר. השמחה – אחר כך, כשהיצירה עשויה. המפקד הפותח בקרב אינו חושב לא על זרי הדפנה, לא על הוורדים ולא על ההמונים – רק על הקרב, ופחות על הניצחון, מאשר על עמדה כזו או אחרת שעליו לנקוט. השמחה – אחר כך, וגדולה היא. אך גם העייפות רבה. את העייפות הזאת, עם סיום היצירה, אני מכבדת. זה אומר שהיה על מה להתגבר וההישג לא בא בחינם. זה אומר – היה כדאי להילחם. אותה עייפות אני מכבדת גם בקורא. התעייף מהיצירה שלי – זאת אומרת שקרא היטב – וקרא משהו טוב. עייפות הקורא היא עייפות לא הרסנית, כי אם יצירתית. שותפות ליצירה, המכבדת את הקורא ואותי. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

מרינה צווטיאבה: מה נחוץ לנו

  • למשוררים גדולים נוסחאות פואטיות מוכנות מראש אינן נחוצות, ומשוררים לא גדולים – אינם נחוצים לנו.

  • המורה היחיד: העמל שלך. השופט היחיד: העתיד. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

מרינה צווטאיבה, "המשורר על המבקר": האם שיר גרוע דומה למגפיים?

 נחזור למגפיים ולשירים. מהם מגפיים גרועים? כאלה שיתפרקו (הסנדלר). כאלה שהתפרקו (הקונה). איזו יצירת אמנות היא גרועה? כזו שלא שורדת (המבקר). כזו שלא שרדה (הקהל). לא הסנדלר ולא המבקר – מומחים בתחומם – אינם זקוקים למבחן הניסיון. הם יודעים מראש. אבל הקונה, בין אם של זוג מגפיים או של ספרון שירה, זקוק לזמן רב, למבחן הזמן. כל ההבדל הוא במשך המבחן, מגף רע יובחן בתוך חודש. ליצירת אמנות דרושה לעתים קרובות מאה שלמה. או שה"גרועה" (שלא הובנה, שלא נמצא לה נביא) תסתבר כמצוינת, או ש"המצוינת" (שלא נמצא לה שופט) תסתבר כגרועה. כאן אנחנו נתקלים כבר באיכות החומר של המגפיים ושל השירים וכל המשתמע מכך, התחשיב של החומר ואי היכולת לחשב את הרוח. כל סנדלר ממוצע יעיף מבט אחד במגף ויגיד: "טוב" או "לא טוב". לא דרוש לו לשם כך חוש מיוחד. אבל אם על המבקר להגדיר עכשיו, אחת ולתמיד, אם יצירה היא טובה או לא, מלבד כל נתוני הידע דרוש לו גם החוש, המתת של הנביא. החומר של הנעל – העור – ניתן לתחשיב והוא סופי. החומר של יצירת האמנות (לא הצליל, לא המלה, לא האבן, לא הבד, כי אם הרוח) אינו ניתן לתחשיב, והוא אינסופי. אין נעליים פעם אחת ולתמיד. כל שורה אפו של ספפו – אבודה פעם אחת ולתמיד. לכן (תחשיב של החומר) המגפיים האחוזים בידי הסנדלר הם בידיים טובות יותר, מאשר השירין שבידי המבקר. אין מגפיים לא מובנים, אבל כמה שירים לא מובנים יש! 

ואולם, גם המגף וגם השיר, ברגע יצירתם, צפונים חובם את השיפוט המוחלט של עצמם. כלומר, מן ההתחלה הם או מאיכות טובה או לא. האיכות הטובה חלה באותה המידה על שניהם – אריכות הימים. 

לקלוע לשיפוט הפנימי הזה של היצירה את עצמה, להקדים – להקדים לשמוע – את בני זמנך במאה או בשלוש מאות שנה: זוהי משימתו של המבקר, שיוכל לעמוד בה רק אם יש לו שאר רוח. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

 

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים": איך נראה "המלט" כשהוא בשולי התמונה

רוזנקרנץ:
נוצרי, מוסלמי ויהודי מזדמנים ביחד לקרון סגור… "סילברסטיין!" קורא היהודי. "מי החבר שלך?"… "שמו עבדללה," משיב המוסלמי, "אבל הוא לא חבר שלי, מאז שהוא המיר את דתו." (קם בזינוק, רוקע ברגלו וצועק אל הירכתיים) טוב, אנחנו יודעים שאתה שם! צא ותדבר! (שתיקה). אין לנו שליטה. בכלל לא…(משתתק). מה קרה לרגע שבו נודע לנו בפעם הראשונה על המוות? ודאי היה רגע אחד כזה בילדות, כשעלה בדעתך בפעם הראשונה שאתה לא תמשיך לתמיד. זה בטח היה רגע מערער – שנחקק בזיכרון. ובכל זאת, אני לא זוכר אותו. לא חשבתי על כך. מה אפשר להבין מזה? בטח אנחנו נולדים עם ההבנה שאנחנו בני תמותה. עוד לפני שאנחנו יודעים שיש מילים, אנחנו מגיחים, מכוסים בדם, מייבבים בידיעה שעם כל המצפנים שבעולם, יש רק כיוון אחד, והזמן הוא המדד היחיד שלו. (מהורהר, נעשה נואש ומהיר יותר). הינדי, בודהיסט ומאלף אריות מזדמנים לקרקס בגבול הודו-סין. (נשבר). מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו מובנים מאלינו! טוב, אני לא מוכן! בעתיד ישימו לב אלינו. (מסתובב ועומד עם הפנים לעבר הירכתיים). אז תתרחקו! אני אוסר עליכם להיכנס! (איש אינו מגיע. מתנשם בכבדות). יותר טוב ככה…

מאחוריו נכנסת תהלוכה רבת משתתפים, לרבות קלאודיוס (המלך), גרטרוד (המלכה), פולוניוס ואופליה. קלאודיוס אוחז במרפקו של רוזנקרנץ כשהוא חולף על פניו ושוקע מיד בשיחה: ההקשר הוא – מערכה III תמונה 1 בהמלט של שייקספיר. גילדנשטרן עדיין עומד בחזית, כשכל האחרים, כולל רוזנקרנץ, חולפים על פני הבמה. 

גילדנשטרן:
מוות ואחריו נצח… הרע בכל העולמות. מחשבה איומה.

המלכה:
איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:
כמו ג'נטלמן מושלם.

גילדנשטרן:
אבל במאמץ גדול להתאפק.

רוזנקרנץ:
קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר תשובות בלי שום חשבון.

המלכה:
ניסיתם לפתות אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:
מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך
באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,
וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה
לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,
ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחקהלילה לפניו.

פולוניוס:
נכון מאד,
והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם
לשמוע ולראות את העניין הזה.

המלך:
בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע
שמשהו מושך אותו.
אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,
ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:
אנחנו נעשה זאת.

המלט של שייקספיר רוזנרקנץ וגילדנשטרן יוצאים. במחזה שלפנינו קלאודיוס ופמליתו הם אלה שיוצאים, ורוזנקרנץ וגילדנשטרן נשארים וממשיכים לשוחח).

רוזנרקנץ: (בעצבנות): אין לנו אף רגע אחד של שקט! באים והולכים, באים והולכים, הם מגיעים מכל עבר.


Rosencrantz and Guildenstern Are Dead  by Tom Stoppard


את קטעי המחזה של סטופרד תרגמתי בעצמי. הקטעים מתוך המלט הם בתרגומו של דורי פרנס.

מתוך "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטפורד, בהפקת תיאטרון גשר: מארק איווניר, יבגניה דודינה ודרור קרן, מאת Lena Kreindlin, Gesher Theater General Director

"חלום ליל קיץ": האם האהבה עיוורת?

תמונה שניה 

חלקה אחרת ביער, נכנס אוברון, מלך הפיות. 

אוברון:
אֲנִי תָּאֵב לָדַעַת אִם טִיטָניה
הִתְעוֹרְרָה; וּמַה נִגְלָה אָז לְעֵינֶיהָ
לִכְבּוֹשׁ אֶת לְבָבָהּ בִּסְעָרָה?

נכנס פוק.

הִנֵּהוּ, רוּחַ תְּזָזִית! וּבְכֵן, מַה מִתְרַחֵשׁ בַּחֹרֶשׁ? סַפֶר לִי, רָץ.

פוק:
גְבִרְתִּי כְּבָר מְאֹהֶבֶת בְּמִפְלָץ.
לְיַד עַרְשָׂהּ, בְּצֵל הָאִילָנוֹת, לְעֵת אֲשֶׁר שָׁקְעָה בַּחֲלוֹמוֹת,
כַּת־פּוֹחְזִים, רֵיקִים וְנוֹאָלִים,
מֵאוּמָנֵי־אַתּוּנָה הַנִּקְלִים, שָׁם נוֹעֲדוּ לַחְזוֹר בְּרֹב־קוֹלוֹת
עַל מַחֲזֶה לִכְבוֹד יוֹם־הַכְּלוּלוֹת.
וְרֹאשׁ הפּוֹחֲחִים, הֶדְיוֹט מִשְׁלָם,
הַגלֶם שֶׁגְלֵם אֶת דְּמוּת פִּירָם,
סִיֵם שיחוֹ, נִכְנַס לְתוֹךְ הַשׂיח
וְשָׁם – אֲנִי הגחְתִּי־גִיחַ,
וְעַל רֹאשׁוֹ הִרְכַּבְתִּי רֹאשׁ־חֲמוֹר!
אַךְ – תִּסְבִּי לֹוֹ קוֹרֵאת, וְהַגִּבּוֹר,
הַלֵּץ שֶׁלִי, מוֹפִיעַ בֶּהָדָר!
וְאָז, כְּמוֹ לַהֲקַת אַוְזֵי־בָּר,
הַמְגִלָּה צַיָד בְּסֵתֶר הָר;
אוֹ כְּסִיעַת־עוֹרְבִים צוֹרַחַת־רָע
וּלְמַפַץ רוֹבֶה חִישׁ־מַמְרִיאָה וּנְפוֹצָה כְּמוֹץ בַּסְעָרָה –
כָּךְ, לְמַרְאֵה דְמוּתוֹ, פָּרְחוּ בִּיעָף, וּמָעֲדוּ מְקוֹל עָלֶה נִדָּף, וְצָעֲקוּ – "הַצִילוּ! רוצח מְטֹרָף!"
רוּחָם רָפְתָה – מֵעצֶם הָאֵימָה,
וְעַל עֵצִים וַאֲבָנִים הִכְרִיזוּ מִלְחָמָה:
קוֹץ וְדַרְדַּר תָּלִשׁוּ מֵהֶם בְּכֹחַ
כּוֹבַע וְגַם שַׁרְווּל – מכָל הַבָּא לַחוֹ
חַ;
(כִּי הַכּוֹ
שֵׁל הוּא טֶרֶף לְעוֹבְרִי־הָאֹרַח.)
הם
נָסוּ מִפְּנֵי כָּל עוֹד נַפְשָׁם,
רַק אֶת
פִּירָם הַטוֹב הוֹתַרְתִּי שָׁם;
וּבְזֶה הָרֶגַע – בְּחַסְדֵי אָמוֹר – טִיטָנָיה קָמָה, וַתּאהַב חֲמוֹר!

אוברון:
פּוּק הַמַפִיק
פַּלְאֵי־פְּלָאִים

לעברית: ט' כרמי

1965, עופרה עופר בתפקיד פוק, עם צבי רפאל, הבמאי

מה חש חייל שנשאר בחיים במלחמת העולם הראשונה?

כשאותן ארבע שנים אין סופיות הגיעו לקצן, גיליתי להפתעתי שאני מסוגל בכל זאת לשוב ולחיות בעולמי הקודם, כי אנו, השבים מהֶרֶס, למדנו לשקול כל דבר בקנה מידה חדש. מות אדם לא העיק על מצפונו של מי שהשתתף במלחמת העולם כמו על מצפונו של מי שחי בעולם שלפני המלחמה; בביצת הדם העצומה טבעה אשמתי הפרטית באשמה הכללית; אותו אני, אותן עיניים אותן ידיים הרי כיוונו גם את המקלע שקצר בשורות הגל הראשון של חיל הרגלים הרוסי שהסתער על חפירותינו בלִימָאנובה.

השקפתי בעצמי לאחר מכן על שדה הקטל במשקפת השדה שלי, וראיתי את עיניהם האיומות של המתים שיד לי במותם; ראיתי את הפצועים שיד לי בפציעתם, והם מוסיפים להיאנק שעות רבות, לפני שהם מתים סוף־סוף מוות עלוב.

בפרברי גְרֶץ הפלתי מטוס; שלוש פעמים התהפך באוויר, עד שהתרסק בזנב אוד בוער אל ההר בקרְסטנֶשטיין, ובמו ידי חיפשתי את דיסקיות הזיהוי בין הגופות המפוחמות והצבות עדיין למרבה הזוועה. רבות ואלפים, שצעדו שורות שורות לידי, עשו אותם דברים בקרבין, בכידון, בלהביור, במקלע או פשוט באגרוף, מאות אלפים, מיליוני בני דורי בצרפת, ברוסיה ובגרמניה – וכי איזו חשיבות היתה עוד לרצח אחד ויחיד; מה ערך לאשמה פרטית אישית אחת בתוך האשמה הקוסמית רבת הפנים, בתוך הזוועה הגדולה הזאת של הרס המוני וחיסול המוני של חיי אדם, שכמותם לא ידעה ההיסטוריה עד כה?

קוצר רוחו של הלב, לעברית: לעברית: ניצה בן ארי

מתוך השער השני, שירים מן התקופה התיכונה, בעיקר משנות הארבעים והחמישים

אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,
אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ,
הָלוֹךְ יֵלְכוּ עֲנָנִים
עַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם. 

יַעַמְדוּ יָמִים לְבָנִים
וְלֵילוֹת יַשְׁחִירוּ
וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים רוֹנְנִים
עִם פְּרוֹס הַחרֶף. 

בֶּחָצֵר יְשַׂחֲקוּ יְלָדִים
וּבִשְׁעוֹת הָעֶרֶב
מֵחַלוֹן יִקְרָא קוֹל הָאֵם:
"יְלָדִים, הַבַּיְתָה!". 

וְזוּגוֹת יַעַמְדוּ צְמוּדִים
בִּמְבוֹי הַשַׁעַר,
וְאִישׁ בָּעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר
כִּי אֲהַבְתִּיךָ. 

מה נותר לאדם שגזלו ממנו הכול?

  • מי שפסיבי מאפשר לזולת להחליט למענו. מי שאגרסיבי מחליט למען זולתו. מי שאסרטיבי מחליט למען עצמו. ובוטח שדי בכך. שדי לו בעצמו. 
  • הגדרה נכונה לקורבנות היא – אדם ששמתמקד במה שנמצא מחוץ לעצמו: כשאדם מביט החוצה כדי להאשים מישהו על נסיבות חייו, או כדי לקבוע מה מטרותיו בחיים, מה גורלו, או מה ערכו.
  • אולי החלמה איננה כרוכה במחיקה של הצלקת, או אפילו ביצירתה. פירושה של החלמה הוא להוקיר את הפצע.
  • הזמן אינו מרפא. הריפוי בא מתוך מה שהאדם עושה עם הזמן. ריפוי מתאפשר כשהאדם בוחר לקבל על עצמו אחריות. כשאנחנו בוחרים להסתכן, ולבסוף – כשאנחנו בוחרים לשחרר את הפצע, להיפרד מהעבר או מהיגון.
  • הרי ההוכחה לכך ששתים עשרה שנות שלטון הרייך של היטלר לא עקרו את הטוב מלבותיהם של בני אדם.
  • אפשר לחלק את בני האדם בשתי דרכים: אלה ששרדו ואלה שלא. האחרונים אינם כאן ולא יוכלו לספר לנו את סיפורם.
  • האירוניה הטמונה בחירות היא שהיא מקשה יותר למצוא תקווה ויעד בחיים. האם עלי להשלים עם הידיעה שכל גבר שאנשא לו לא יכיר את הורי?
  • רק מקץ שנים התחוור לי שבריחה מהכאב אינה משככת אותו. היא רק מחמירה אותו.
  • לא זכיתי לבחור! הדממה שבתוכי זועמת. היטלר ומנגלה בחרו בשבילי. לי לא הייתה זכות לבחור!
  • אני זוכרת היטב איך אבי שמע את המוזיקה שניגנו על הפלטפורמה [באושוויץ] ואמר – המקום הזה לא יכול להיות רע.
  • את הכול אפשר לגזול מאדם, חוץ מדבר אחד: החירות לבחור איך להגיב בכל אחת מהנסיבות.

קישור לטור העוסק בספר.

(הציטוטים בתרגומי).

מה הקשר בין אהבת אדם לרעו לאהבתו ליצירת אמנות?

"לכאורה, יש הבדל עקרוני בין ההתוודעות לאישיות שבזולת אשר הזיקה המתפתחת ביני לבינו עשויה להיות הדדית – לבין ההתוודעות לאישיות שביצירה אשר לכאורה אין היא יכולה להיענות להיענותנו לה.

בחיי האמנות –- מתפתחת הזיקה בין קולט ליצירה, כמו בין יוצר ליצירתו, בהיותם פועלים זה על זה, גורמים תמורה זה בזה. פעולה ותמורה אלה מצטרפים למה שאנו קוראים לו חוויה. החפץ "הקישוטי" או "הדקורטיבי" הוא בחינת כלי שמטרתו קישוט. "יצירת אמנות" המעוררת חוויה היא בעלת אישיות אשר אותה אנו מכוננים ביצירה. וזאת – תוך כדי "אינטרפרטציה" של היצירה על־ידי ביצועה (השחקן, המנגן) או על־ידי הגשמתה בדמיונו של הקורא והצופה.

האישיות המכוננת שביצירה חוזרת ומשפיעה על חיינו ועל עולם הרוח שבנו בו מתחוללת התמורה והפעולה. זו הבחינה שבו ניתן להבין את היצירה האמנותית כמימזיס של פעולה, בטיעונו של אריסטו "פעולה" במובן: תמורה נפשית תוך התוודעות." 

פרופסור יעקב מלכין, סופר, מחזאי, הוגה דעות, ואיש חינוך הלך השבוע לעולמו בגיל 93.

מלכין נמנה עם מייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זכיתי ללמוד אצלו בשנה הראשונה כשהחוג קם, בקורסים "יסודות הביקורת" ו"ביקורת התיאטרון והקולנוע".

מלכין היה מרצה כריזמטי, מרתק, רב ידע והומור. השיעורים שלו היו מרתקים ומאלפים והותירו בי משקעים שלא התפוגגו, גם מקץ כמעט יובל שנים. כך למשל הדגיש את חשיבותה של "ההיענות" אל יצירת אמנות, את המעורבות הרגשית בחוויה של הקורא או הצופה, ואת ההבדל שבין "התפעלות" ממעשה של אוּמנות ל"התפעמות" מיצירת אמנות.  

הקשר שלי אתו נמשך זמן מה גם אחרי כן. כבר אז, בתחילת שנות ה-70, עודד אותי מלכין לכתוב ועורר בי תחושה שהוא מצפה לראות מה אצור. ברבות הימים כשנפגשנו באקראי נוכחתי שידע על ספריי, ושימח אותי בשמחתו עליהם. 

את ספרו אמנות כאהבה, שהרחיב את הקורסים שלו בביקורת, קראתי בשקיקה. הוא "מוקדש להשוואה בין אהבת אדם לרעו לאהבתו ליצירת אמנות". עד היום אני חושבת על דברים שאמר מלכין וכתב, ועל הסוגיות האסתטיות שעורר בהרצאותיו ובספרו. 

20 ביולי 1969, האמנם "צעד ענק לאנושות"?

"סיימון, אתה לא מבין. אבל זה לא משנה. בלאו הכי אנחנו רק בתחילת הדרך. אני בטוח, יודע ממש, שהנינים של הנינים שלי ושלך ושל ג'ואנה… ישקיפו יחד, אלוהים יודע לאן, מתוך נקודות תצפית חדשות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. מה הם יוכלו לראות משם, איזה עולמות אחרים… והם יגיעו לשם בשותפות של כל בני האדם מכל העולם.

אתה יודע, קראתי שמישהו אמר פעם שאהבה אמיתית זה כשבני-אדם מביטים יחד לעבר אותו מקום, כשיש להם אותה מטרה, אותו חזון. ואני בטוח שזה הכיוון הנכון: למעלה. אני יודע, הדור שלנו לא יספיק להגיע כל כך רחוק –בשנות אור. וזה די עצוב. אבל לפחות אנחנו עוד נספיק לראות, ואיזה רגע חשוב, איזה רגע גדול זה יהיה, את האדם הראשון נוחת על הירח. לא מאמינים? תאמינו לי, זה יקרה בקרוב. אני אזמין את שניכם אלי ונשב יחד ליד הטלוויזיה ונראה הכל בשידור חי. וזה לא יהיה חלום. אתם תראו שהירח זה מקום לגמרי אמיתי, שאפשר לדרוך עליו. שהוא לא איזה עיגול אור קטן בשמים, חומר של חלומות."
(עמ' 90)

 * * *

בבוקר, כשחום היום זחל לתוך חום הלילה, התחוור לה מכותרת בעיתון שבלילה ההוא נחת האדם הראשון על הירח. 

כעבור שנים, אחרי שתצפה בשידורים חוזרים, תדע איך הרחק משם, גם בבית הוריה, נעשתה הטלוויזיה הדלוקה צוהר שבתוכו נראה כדור־הארץ: אותו עולם שנמצא ברחוב מעבר לווילון, השמים שנמשכים מעל הגג, מצולות הים, מעמקי הוואדיות, הפסגות והמישורים, והנה הוא אור גדול שצורתו כדורית בבירור, זר אך צפוי, מוכר, מוכתם בצללים, מבעד לחלונות החללית. אחרי-כן ראו את הצעדים המרחפים, נוכחו שאכן הירח – מקום של ממש שאפשר לדרוך עליו, אבל למה הכול נראה בכל-זאת כמו ציור נע, כמו חלום, האם רק תנועותיהם הרכות-גליות של האנשים הללו, רק בשל צבעי התכלת והצהוב הבהיר שמיטשטשים זה בזה, האם רק משום שהכול קורה בתוך המסך הקטן מהזכוכית שאפשר לכבותו בתנועת אצבע אחת? 
(עמ 96-97)

 

ראה אור ב-1989 בהוצאת עם עובד, בעריכת חיים באר.

מה מרגישה אשתו של גאון?

אתמול, מאוחר בערב, קראתי מאמר מתורגם של אֶמֶרסון בשם "נפש האדם העליון". […] בשביל הגאון יש ליצור תנאים שלווים, שמחים, את הגאון יש להאכיל, לרחוץ, להלביש, צריך להעתיק את יצירותיו אינספור פעמים, צריך לאהוב אותו, לא לתת לו סיבה לקנאה כדי שהוא יהיה שקט, צריך להאכיל ולחנך את הצאצאים הרבים מספור שהגאון מוליד. אבל משעמם לו איתם ואין לו זמן לבלות איתם, כי הוא צריך לבלות עם אֶפּיקטטוס, סוקרטס, בודהה, וכן הלאה, והוא צריך תמיד להתאמץ להיות כמוהם. ולאחר שקרובי משפחתו מסרו לשירותו של אותו גאון את נעוריהם, את כוחותיהם, את יופיים, את כל היותם, מאשימים אותם שהם לא הבינו את הגאון די הצורך. הגאונים בעצמם אפילו תודה לא יגידו אלה שלא רק הקריבו את חייהם הצעירים והתמים באופן חומרי ודלדלו את כל לותיהם הרגשיים והשכליים, הם גם לא יכלו להתפתח ולצמוח בגלל מחסור בפנאי, בשלווה ובכוחות.

אני שרתתי גאון במשך ארבעים שנה ויודעת איך מאות פעמים גאו בי החיים הרוחניים, כל הכיסופים, האנרגיות, המאמץ להתפתח, האהבה לאמנויות, למוזיקה… ואת כל השאיפות הללו אני רמסתי ובלעתי שוב ושוב וככה עד קץ החיים, כך או אחרת אשרת את הגאון שלי.

כל אחד שואל: "אבל לשם מה לך, אישה חסרת ערך שכמותך, חיים רוחניים או אמנותיים?" ועל השאלה הזאת אני יכולה לענות רק תשובה אחת: "איני יודעת, אבל לדכא בי את הצורך הזה כדי לשרת את צרכיו החומריים של הגאון זה סבל גדול". כמה שלא אוהבים את האדם הזה שהאנשים קוראים לו "גאון" – אבל תמיד ללדת, להאכיל, לתפור, לדאוג לארוחות, לשים קומפרסים ולעשות חוקנים, לשבת שקטה בטמטום חושים ולחכות לדרישות השירות החומרי – זה עינוי, ואין לזה שום תמורה, אפילו הכרת תודה לא תהיה, ועוד יימצא הרבה מה שראוי לגינוי. נשאתי ואני נושאת את העול הזה שאינו לפי כוחי – והתעייפתי.

כל ההתקפה הזאת על אי-ההבנה של בני הבית את הגאון נשפכה ממני מתוך כעס על המאמר של אמרסון ועל כל אלה שדיברו על זה מימי סוקרטס וקסנטיפה.

מתוך השער הראשון, "אירופה, מוקדם" שירים מהמחצית הראשונה של שנות השלושים

אֲנִי יוֹדַעַת, בַּשְׁחָקִים הָאֵלֶּה
יֵשׁ עֲנָנִים כְּבֵדִים מֵאַהֲבָה.
אַךְ הֵם תּוֹעִים מֵעַל חוֹמוֹת הַמֶּלֶט
כְּמַסֵכוֹת בְּחַג הַקַרְנָבָל

וְלִי קְרוֹבָה רַק דְמוּת אַחַת מֵאֶלֶף,
שֶׁלְבוּשָׁהּ שָׁחוֹר כְּבֶגֶד הַנְזִירִים.
וְהִיא תָּבוֹא אֵלַי בְּיוֹם הַדֶּלֶף
מִבְּלִי לִדְפּק תִּפְתַּח אֶת שַׁעֲרִי

וְהִיא תִּכְרַע עָלַי וּתְכַסֵּנִי
בַּאֲפִלַת כְּנָפֶיהָ הַכָּבוֹת
וּלְבָבִי שֶׁיִּפָּרֵד מִמֶנִי
יִהְיֶה כָּבֵד מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

ובפרק הבא – צֵיד יונים באפריקה…

[כעת התנהלה המחברת השחורה על-פי התכנית המקורית –  יש רישומים בשני הדף. מתחת לכותרת שמשמאל, "אסמכתה", נכתב:]

11 בנובמבר 1955

היום על המדרכה יונת בית לונדונית מפוטמת מתהלכת בין המגפיים והנעלים של אנשים נחפזים לאוטובוס. איש אחד מכוון אליה בעיטה, היונה מזנקת ועפה, נחבטת בעמוד חשמל, מוטלת בצוואר שמוט ובמקור פתוח. האיש עומד, נדהם: כוונתו היתה שהיונה תתעופף לה. הוא מעיף מבט חטוף על סביביו, כדי להתחמק באין רואים. מאוחר מדי. אשת לפידות אדומת-פנים כבר קרבה אליו. "פרא-אדם! לבעוט ביונה!" עכשיו גם פניו של האיש אדומות. הוא מגחך במבוכה ובהשתאות קומית. "תמיד הן עפות להן," הוא אומר ופונה אל חוש הצדק. האשה צועקת: "אתה הרגת אותה – בעטת ביונה קטנה מסכנה!" אבל היונה לא מתה, היא מוטלת על־יד עמוד החשמל, מותחת את צוארה, מתאמצת להרים את ראשה, וכנפיה מתמתחות ומתרוממות וחוזרות וצונחות.

עכשיו כבר נאסף קהל צופים קטן, ובו שני נערים כבני חמש־עשרה, בעלי פנים רות וקשובות של שודדי-רחוב, והם עומדים ומסתכלים, בלי התרגשות, ולועסים גומי לעיסה. מישהו אומר: "צריך לטלפן לאגודת צער בעלי-חיים." האשה צועקת: "לא היה צורך בזה לולא אכזר הזה במסכנה." האיש עומד לו שם, בחיישנות, פושע שההמון שונא אותו. היחידים הפטורים ממעורבות רגשית הם שני . אחד מהם אומר לחלל האויר. "בית הסוהר הוא המקום לפושעים כמותו." "כן, כן," צועקת האשה. שנאתה לבועט מעסיקה אותה כל כך שאין לה שהות להעיף עין ביונה. "בית הסוהר," אומר הנער השני, "מלקות, הייתי אומר."

עכשיו נותנת האשה מבט חד בנערים, ומתחוור לה כי שמו אותה לצחוק. "כן, וגם לכם!" היא נושפת לעברם בקול שכמו נסחט מגרונה מרוב כעס. "לצחוק בזמן שציפור קטנה סובלת." ואכן עכשיו שני הנערים מגחכים, אבל לא גיחוך של פליאה ובושת פנים כזה המכסה את פניו של האשם במחזה זה. "צוחקים,"היא אומרת, "צוחקים; לכם יש לתת מלקות, כן, זה נכון." בינתיים גוחן על היונה איש נמרץ וזעוף פנים ובודק אותה. הוא מזדקף ופוסק, "היא תמות." הצדק אתו: עיני הצפור עוטות דוֹק, ודם מזרזף ממקורה הפתוח. והאשה, מתוך שכחת שלושת המושאים לשנאתה, גוחנת להביט בצפור. פיה פתוח קמעה, ועל פניה ארשת סקרנות בלתי־נעימה, ומקור היונה נפתח ונסגר,  וראשה מיטלטל ונשמט.

"היא מתה," אומר האיש הנמרץ. 

האָשֵם, שחזר ונתעשת, אומר בהתנצלות, אך בהחלטה להשליט ישוב דעת: "צר לי, אך זו היתה תאונה. מעולם לא ראיתי יונה שאינה מפנה דרך."

כולנו מביטים במורת רוח באיש חסר־לב זה הבועט ביונים.

"תאונה!" אומרת האשה. "תאונה!"

אבל הקהל כבר מתפזר. האיש הנמרץ מרים את הצפור המתה, אך זהו משגה, שכן עכשיו אין הוא יודע מה לעשות בה. הבועט פונה ללכת, אבל האשה הולכת אחריו, ואומרת: "מה שמך וכתבתך, אדאג שתיתבע לדין." האיש אומר, ברוגז: "יהו, אל תעשי ענין משטוּת." היא אומרת: "אתה קורא לרצח צפור קטנה ומסכנה שטות." "כן, זה לא עניין גדול, רצח הוא לא עניין גדול," מעיר אחד מבני החמש־עשרה, העומד ומגחך וידיו בכיסי מקטרנו. חברו ממלא אחריו, בשנינות: "אתה צודק. שטות זה רצח, אבל ענין גדול זה לא רצח" "נכון בהחלט," אומר הראשון, "ומתי יונה זה עניין גדול? כאשר היא שטות." האשה מפנה זעמה כלפיהם, והפושע שרווח לו נמלט, בפנים מביעות אשמה, למרות רצונו.  האשה מתאמצת למצוא את מלית הגנאי הנכונות לשני הנער, אולם עכשיו עומד האיש הנמרץ ובידו הגוויה, בארשת חסרת ישע, ואחד הנערים שואל בלעג: "תעשה ממנה פשטידת־יונים, אדון?" "אם תתחצף אקרא למשטרה," חש האיש הנמרץ לומר. האשה קופצת על דבריו כמוצאת שלל רב: "אתה צודק, אתה צודק, כבר קודם היה צריך לקרוא למשטרה." אחד הנערים פולט שריקה ממושכת המביעה פליאה, התפעלות ולעג. "זה מה שצריך לעשות," הוא אומר, "לקרוא לשוטרים. הם יאשימו אותך שגנבת יונה ציבורית, אדון!" והשניים מסתלקים, מתפקעים מצחוק, אבל מהר ככל שמאפשרת הגאווה, משום שמדובר על משטרה.

נשארים האשה הכועסת, האיש הנמרץ וצופים ספורים. האיש מביט סביב, רואה מכל אשפה על עמוד חשמל ופונה לעברו לתוכו את הצפור המתה. אבל האשה מקדימה אותו, אוחזת ביונה. "תן אותה לי," היא אומרת בקול מפעפע רוך, "אקבור את הציפור הקטנה המסכנה בארגז הפרחים בחלון שלי." האיש הנמרץ ממהר לדרכו בהכרת טובה. נשארת היא ומביטה בסלידה בדם הסמיך המטפטף ממקור היונה. 

The Golden Notebook Doris Lessing

לעברית: ג' אריוך

לרשומה על הספר

מדוע אין מקום לגאווה אנושית

אנחנו קוראים שיר. מה שאנחנו למעשה עושים אז, זה נוגעים בצמיחה הפנימית של מחבר השיר. אנחנו מקבלים ממנו אז את המיסתוריות של מה שהוא נגע בו. כמו שאם ניגע באדם מחושמל – גם אנחנו נתחשמל. הזרם עובר אלינו, עובר דרכנו. כך זה כאן.

וזהו שעליו רמברנדט מדבר. רק שהוא כאילו מבין את זה בצורה אחרת. איך?

רמברנדט הוא מאלה שהזרם הזה, זרם החשמל הזה, נתפש אצלו כיוזמה שבאה מן החוץ. שבאה מעבר לאדם. באה בכוונת המכוון. נקרא לזה – כיוזמה אלוהית. לפי תוכנית אלוהית. מבחינתו, אנחנו – כחומר ביד היוצר. והוא, היוצר, צר אותנו. או במילים אחרות: יותר זה, הוא אותו דינמו שממנו יותא זרם החשמל הזה. הזרם בו אתה חש כשאתה נוגע במסתוריות של הזולת, ואתה מתחשמל בה, ומעביר אותה הלאה. להיות ולפי רמברנדט, ודומיו, זה בא ממקור אלוהי – לכן לפי רמברנדט, כלומר לפי התמונות שלו, אין מקום לגאווה אנושית על פני הארץ. שום גאווה. שום שאלה של תחושת הישג אישי בשל כך, או בזכות זה. לא. רק ענווה בפני זה. וביטחון. כך זה מתבטא בתמונות שלו. ריאליות, ענווה, וביטחון.

ריאליות – שרואה את זה כעובדות, מוסרת את זה כעובדות. ביטחון – ביטחון בכך שזה קיים. שהחיים – ההמשכיות, ההתחדשות וכן הלאה וכן הלאה, דבר יציב וקיים. 


עמליה כהנא כרמון, מתוך "קטע לבמה, בטעם הסגנון-הגדול", (בתודה מיוחדת ליעל חבר).

"שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ

מה כתבה לאהובה כשהייתה בת תשע עשרה

באדיבות ארכיון אגודת הסופרים – גנזים
ובאדיבות לוקוס הוצאה לאור


יום שני, 18.6.1956

 

ליוסי שלום.

כל התבשילים שלי עכשו מעלים ניחוח על האש ובשעה זו דעתי נחה לכתֹב לך. ודעתי נחה גם משום שישנתי שעות אחדות אחר־הצהרים, וחשבתי שעוַלְתי עולה גדולה שלא הלכתי לשעורים, אולם אחר־כך נתברר ששני מרצים חסרו ואין בי עוון.

אתמול הגעתי עיפה ורצוצה אולם אחרי השעור של לאה גולדברג הלכתי בכל זאת לחפש את בריכת ממילה הנעלמת. בדרך ראיתי למרחוק שהברכה מלאה מים. משהתקרבתי התברר שיש שתי גדרות תיל בין השביל לבין הברכה ועל הגדר שלט האוסר את הכניסה ומאים בעונש על כל מפר חוק. המשכתי ללכת ומצאתי פרצה בגדר. נכנסתי בה כולי ואף כובע הקש שלי לא ניזוק. כשהתקרבתי לבריכה היה השדה כלו שומם ומעלה קוצים. את הגדר המקיפה את הברכה לא עברתי מפני שהיא גבוהה ושלמה. החילותי להקיף את הברכה ובכל מקום שעמדתי נדמה היה לי שבצד שכנגד אין גבול ליפי הברכה. התברר שבצד המערבי יש בה מדרגות, וממזרח יש חרשה נאה. כל חלק מן הדברים הללו היה כֹה מצודד, שעברתי את המקום לארכו ממש כתיר נוסע. כשגמרתי לסיר את התעלות והצנורות וכשסקרתי את הבריכה עד שָֹבְעָה ושערתי את עמקה ושערתי את תענוג הטבילה בה, לא ידעתי איך לצאת. המשכתי לעבֹר בכיוון ממילא והנה סמוך לגדר יוצא לעומתי איש בעל שיני כסף. שאלתי אותו באֹפן התמים ביותר איך יוצאים מכאן אף על פי שידעתי שאני צפויה לנזיפה (אם גם לא ראויה לכך). האיש השיב לי בשאלה: איך נכנסים לכאן? העמדתי פנים כמי שתעה בדרך ולאחר שלקחתי לקח על הסכנות הצפויות לנערה בשדה שומם (אפילו הוא בלב העיר ואפילו הוא באמצע היום) יצאתי לחפשי.

הבקר הארכתי בשנה והייתי עיפה כל היום עד לאחר שנת הצהרים.

ועכשיו בסוף המכתב אגלה לך מדוע הייתי כל־כך עיפה בהגיעי לירושלים — חשבתי עליך כל הדרך, והגעגועים סחטו אותי והוגיעו אותי.

לא אשכח להביא לך מחברות מן השכפול, ואתה אל תשכח להדפיס לי את הספור, ואם תרצה — לשלחו גם ל״דבר לילדים״. אמא הודיעה לי שהיא מסימת השבוע את ההקרנות, ותסע לגבע לשבת והיא מבקשת שנבוא. הקדמתי והודעתי לה שלא נוכל לבוא וכנגד זה בקשתי שתשאר היא בחיפה. נדמה לי שהיא תמלא את בקשתי.

ואנחנו נתראה בשבת ואז תהיה לי שמחה רבה.

שלך

דליה.

תל־אביב, יום שני, 20.8.1956

 

מישהו יודע מה זאת אהבה?

האם הנסיך מהחיים האמיתיים קרא את ד"ה לורנס והכיר את הציטוט שלהלן?

מיד אחרי ההתעלסות הראשונה שלהם, מֶלוֹרס, המאהב הסודי של הליידי צ'טרלי, אומר לה בדיוק את הדברים שגרמו לנסיכה דיאנה, כך היא העידה לימים, לטראומה מתמשכת.

כן, מסתבר שהנסיך לא המציא את העלבון. ד"ה לורנס קדם לו.

הנה, כך זה נראה בספר:

Lawrence, D. H.. Lady Chatterley's Lover

קוני, הלא היא הליידי צ'טרלי, לא נעלבה בכלל. האם מכיוון שאת הדברים שאמר מי שנהפך לפני רגע למאהב שלה הוא לא הכריז בפומבי, אל מול הצלמים הרבים ונוכח פני האומה והעולם כולו?

או אולי משום שד"ה לורנס לא היה באמת מומחה כזה גדול לנפש האישה, כפי שהתיימר, ותגובתה של קוני, שאת דמותה יצר, אינה סבירה? 

ריאיון רדיו על הספר, עם גואל פינטו

מה היה ההבדל בין האימפריאליזם האירופי לאימפריאליזם הנאצי?

בניגוד לאירופים שקדמו להם, לא ביקשו הנאצים לבנות את האימפריה שלהם מחוץ לאירופה – באמריקה, באפריקה, במזרח התיכון ובדרום מזרח-אסיה – אלא באירופה עצמה. היטלר, טען [ההיסטוריון מארק מאצובר, בספרו האימפריה של היטלר: כיצד שלטו הנאצים באירופה] היה המנהיג האירופי ביותר מכל מנהיגי מלחמת העולם השנייה. הוא היה היחיד שהחזיק בחזון ברור ושיטתי בנוגע לישות אירופית אחת. הנאצים, על פי מאצובר, פשוט קרעו את מסכת הצביעות מעל פניו של ההחוק הבינלאומי בן המאה התשע-עשרה בכך שהיו הראשונים להתייחס אל האירופים כפי שהאירופים עצמם התייחסו לילידים בקולוניות. ההבדל בין האימפריאליזם האירופי לאימפריאליזם הנאצי היה טמון אפוא בכך שהנאצים העבירו את הקו בין השליט לנשלט, בין האימפריאליסט ליליד, בתוך אירופה ולא עוד רק מחוצה לה. הפּרוֹטֶקטוֹרָט של בוהמיה ומורביה שהקימו הנאצים היה פשוט "יבוא" של המודל הקולוניאלי אל תוך אירופה.

מאצובר מצטט את הסופר ג'ורג' אורוול שכתב במאמרו "לא סופרים כושונים" מ-1939 כי אינו מבין כיצד הבריטים, ההולנדים, הבלגים או הצרפתים יכולים לומר ברצינות שהם נלחמים נגד הנאציזם באירופה בזמן שהם עושים אותו הדבר בדיוק לאחרים באפריקה באסיה. כיצד הם יכולים לטעון כי מדובר במאבק בין דמוקרטיה לפשיזם, כאילו הדמוקרטיות עצמן אינן גם שליטות אימפריאליות על מיליוני בני אדם משוללי כל זכויות? "איזו משמעות תהיה להפלת המערכת של היטלר", תהה אורוול, "כדי לייצב משהו גדול יותר וגרוע בדיוק כמוה, אם כי באופן שונה?"

 

מדוע ההמונים אינם מתמרדים?

תפיסת העולם של המפלגה כפתה את עצמה בהצלחה הגדולה ביותר על אנשים שחסרה להם היכולת להבין אותה. אפשר היה להביא אותם לקבל כל ביזוי בוטה של המציאות, כי הם מעולם לא קלטו עד תום כמה עצום מה שנדרש מהם, ולא היה להם די עניין באירועים פומביים להבחין במתרחש. היעדר ההבנה שמר על שפיותם. הם פשוט בלעו כל דבר, והדברים שהם בלעו לא גרמו להם כל נזק, כי הם לא השאירו מאחור שום משקע, ממש כפי שגרעין דגן עובר בגוף ציפור ואינו מתעכל.

ההמונים לעולם אינם מתמרדים על דעת עצמם, ולעולם אינם מתמרדים רק משום שהן קורבן לדיכוי. לאמיתו של דבר, כל עוד מונעים מההמונים להתוודע לקני מידה להשוואה, הם אינם מודעים כלל לעובדה שמדכאים אותם.

מנקודת מבטם של שליטינו העכשוויים, אם כן, הסכנות הממשיות היחידות הן התפצלותה של קבוצה חדשה של אנשים בעלי כישורים, חסרי תעסוקה ורעבים לכוח, והסכנה שהליברליזם והספקנות יכו שורש בשורותיהם שלהם. במילים אחרות, מדובר בבועה של חינוך. הסוגיה היא כיצד לעצב ללא הרף את המודעות הן של הקבוצה המנהלת והן של הקבוצה המבצעת הגדולה ביותר הממוקמת מיד מתחתיה. על תודעת ההמונים די להשפיע באופן שלילי.

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק


מי היה הניצול המפתיע של חסידת אומות עולם

ויז'יקובסקי הפגין חושים חדים במיוחד. כשהגרמנים ראו חציר מעוך ברפת הוא הסביר שהוא ישן שם כי הדירה שלהם צפופה מדי. כשהם רצו להצית את החציר כדי לאמת את דבריו התחנן בפניהם שלא יעשו זאת, כי האש תתפשט לכל המשק שלו.

"אני לא יודעת מי ייעץ לי לעשות דבר כזה, כי בעצמי לא הייתי כזו חכמה," אומרת ויז'יקובסקה, "אבל מדי יום שפכתי נפט מסביב לדיר. הגרמנים חיפשו אותם עם כלבים, וכלב מאבד את חוש הריח כשיש נפט. אדון אלוהים עזר להם והוא עדיין עוזר, שהרי ארבעה מהם חיים עד היום."

"כשהז'נדרמים הגיעו," מספרת לאה קוברן, "היינו כולנו מוכנים להתאבד, כבר הכנו מראש תערים כדי לחתוך לעצמנו את הוורידים. כשהם הסתלקו היינו משוכנעים שהמארחים שלנו יורו לנו לעזוב, כי בפעם הבאה כבר לא יתמזל מזלם. ויז'יקובסקי דפק אצלנו, הוא חיבק את בעלי ואמר: 'יקיריי, אם מצאו אתכם, אז מעכשיו בטוח שלא ימצאו אתכם ואתם תשרדו כאן אצלנו עד סוף המלחמה."

ויז'יקובסקה הצילה לא רק שבעה יהודים, אלא גם גרמני אחד.

"מתישהו אחד מהז'נדרמים שגר מולנו נשאר לבדו. הוא שכב מסכן על הרצפה ונאנק מכאבים. נתתי לו סודה עם חומץ, כמו שאנחנו תמיד התרפאנו, אבל לו זה לא עזר. הלכתי ליהודים שלי בדיר כדי לשאול איך לומר בגרמנית 'החבר שלכם חולה'. רתמתי את העגלה, נסעתי למפקדה שלהם ואמרתי 'קמראד קראנק.'" למרבה המזל איש בז'נדרמריה לא העלה בדעתו שוויז'יקובסקה לא דיברה אתם בגרמנית רצוצה אלא פשוט ביידיש."

Anna Bikont My z Jedwanego
מפולנית: עלי הלפרן