ארכיון הקטגוריה: ציטוטים

זיכרונות וייטנאם (הסכם שביתת הנשק נחתם לפני 50 שנה, ב־‏27 בינואר, 1973)

את המכתב כתב איש חיל הנחתים האמריקני ששירת בוייטנאם בשנית 1965 – 1967. המכתב הוא תשובה לבקשה של אוניברסיטת אריזוה מוותיקי המלחמה להעלות מזיכרונם "אירועים ספציפיים: משירותם בווייטנאם. הוא פורסם בכתב העת האמריקני "הארפרס". 

השיר "תוצרת הארץ": גם במציאות המדאיגה –

אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזרה שווה ממחזהו של אלתרמן "כנרת, כנרת", ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל.

להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו.

במחזה "כנרת, כנרת" רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאות חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאות מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאות חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה הגיונית והמושכלת ביותר, ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר לשאוב גם נחמה מן המציאות החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט

אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח "אסכולת שלונסקי-אלתרמן" וניסיונם של אנשי כתב-העת "הו!" (בעריכת דורי מנור) לחזור אל השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים, אך אין עובדה זו גורעת מגדולתו של אלתרמן.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט ואין יודעים להלחין כמו בטהובן ומוצרט! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל"ג וביאליק "התיישנו", אך חוקר הספרות צריך לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה שהרימו להתפתחות התרבות העברית.

ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון

קקיסטוקרטיה (באנגלית: Kakistocracy) היא ממשלה המנוהלת על ידי האזרחים הגרועים ביותר, הכי פחות מוכשרים או חסרי מצפון. המילה נטבעה כבר במאה ה-17.

אטימולוגיה

המילה נגזרת משתי מילים ביוונית, κάκιστος (קקיסטוס; הגרוע ביותר) ו-κράτος (קראטוס; שלטון) – שלטון הגרועים ביותר.

היסטוריה

השימוש המוקדם ביותר במילה מתוארך למאה ה-17, ב-"A sermon Preached at the Publique Fast the ninth day of Aug. 1644 at St. Maries" של פול גוסנולד:

לכן אין לנו צורך להקפיד על תפילה נגד כאלה: נגד אותם מסיתים מתחסדים, שהביאו אש משמים כדי להעלות את ארצם באש, העמידו פנים שהדת מעוררת ומקיימים מרד מרושע ביותר: נגד אלה של נירון, אשר קרע את רחם האם שילדה אותם, ופצע את השדיים שינקו אותם: נגד אותם קניבלים שניזונים מהבשר ושיכורים בחולצת אחיהם: נגד אלה של קטילינה שמחפשים את מטרותיהם הפרטיות בהפרעה לציבור, והציתו את הממלכה כדי להצית ביצים משלהם: נגד הסערות האלה של המדינה, אותן רוחות חסרות מנוחה שאינן יכולות לחיות עוד, אז מתערבות ומתערבבות; שנוקטים בגירוד תמידי של שינוי וחידוש, הפיכת ההיררכיה הישנה שלנו לכנסייה חדשה, וזה שוב לעצמאות חדשה יותר; והמונרכיה המנומסת שלנו הופכת לסוג מטורף של קקיסטוקרטיה. אלוהים אדירים!

הסופר האנגלי תומאס לאב פיקוק השתמש במונח ברומן שלו משנת 1829 "The Misfortunes of Elphin", שבו הוא מסביר שהקקיסטוקרטיה מייצגת את ההפך מאריסטוקרטיה, שכן אריסטוס (ἄριστος) פירושו "מעולה" ביוונית בספר שלו משנת 1838, Memoir on Slavery, הסנאטור האמריקני ויליאם הארפר השווה קקיסטוקרטיה לאנרכיה, ואמר שקקיסטוקרטיה התרחשה רק לעיתים רחוקות:

אנרכיה היא לא ממש היעדר ממשל, אלא ממשל של הגרועים מכל – לא אריסטוקרטיה אלא קקיסטוקרטיה – מצב שלכבוד טבענו הושג רק לעתים רחוקות בקרב בני אדם, ושאולי הודגם במלואו רק במהלך הגרוע מכל. זמנים של המהפכה הצרפתית, כאשר הגיהינום הנורא הזה בער בלהבה הנוראה ביותר שלו. במצב דברים כזה, להיות מואשם זה להוקיע – להגן על החפים מפשע זה להיות אשם; ואולי ההשפעה הגרועה ביותר, היא שאפילו אנשים בעלי טבע טוב יותר, שמעשיהם עצמם מתועבים להם, מונעים על ידי אימה להוביל במעשי אשמה ואלימות.

המקור באנגלית

המשורר האמריקני ג'יימס ראסל לוול השתמש במונח בשנת 1876, במכתבו לג'ואל בנטון, בכותבו: "מה שממלא אותי בספק ובפחד הוא השפלה של הטון המוסרי. האם זה או לא תוצאה של דמוקרטיה? האם שלנו היא 'ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם', או האם קקיסטוקרטיה, לטובת נבלים במחיר של שוטים?"

במאות ה-20 וה-21, המונח שימש לתיאור:

  • כמה ממשלים בארצות הברית החל שימוש מוגבר במונח במהלך כהונתו של דונלד טראמפ, והפך לוויראלי ב-2017 ו-2018. המונח שומש רבות על ידי פובליציסטים, פרסומים פוליטיים, ובספרים.
  • ממשלת ברזיל תחת ז'איר בולסונארו.
  • ממשלת רוסיה תחת בוריס ילצין ווולדימיר פוטין.
  • ממשלת מצרים תחת עבד אל-פתאח א-סיסי.
  • ממשלות שונות באפריקה שמדרום לסהרה.
  • ממשלת מלזיה תחת המפלגה Pakatan Harapan לאחר הבחירות הכלליות במלזיה ב-2018 ותחת פריקטן נשיונל במהלך המשבר הפוליטי במלזיה (2020–2021).
  • ממשלת הפיליפינים בפיקודו של רודריגו דוטרטה, ולאחר הבחירות לנשיאות בפיליפינים (2022), שנחשבה למושפעת מאוד מקמפיינים של דיסאינפורמציה במדיות חברתיות שונות כמו פייסבוק, יוטיוב ו-טיקטוק.

שירלי טמפל על חג המולד

שירלי טמפל
הפסקתי להאמין בסנטה קלאוס כשהייתי בת שש: אמא לקחה אותי לראות אותו בחנות כלבו והוא ביקש ממני חתימה.

נקמת האנשים שאליהם אני שייכת

כשהייתי בת עשרים ושתיים, למדתי ספרות בפקולטה פרובינציאלית, רוב הזמן בחברת בנותיהם ובניהם של הבורגנים המקומיים. האמנתי בתמימות ובגאווה שאם אכתוב ספרים, אם אהיה סופרת, והרי אני הצאצאית האחרונה של איכרים שכירים, פועלים בבתי חרושת, חנוונים, אנשים שזכו לבוז בשל התנהגותם, בשל המבטא שלהם, בשל בורותם, אם אעשה זאת – אוכל לפצות על אי הצדק החברתי  שבהשתייכות־מלידה למעמד מסוים. חשבתי שניצחון אישי ימחק מאות שנים של שליטה ועוני. זאת הייתה אשליה שבית הספר טיפח בי, כי הצטיינתי בלימודים. איך יכלו הישגיי האישיים לגמול על ההשפלות ועל הפגיעוֹת?

[…]

אחרי שבחרתי ללמוד ספרות, נשארתי אתה, והיא נהפכה לדבר בעל הערך הרב ביותר, אורח חיים שגרם לי לשקוע ברומנים של פלובר או וירג'יניה וולף ולחיות בהם, ממש. הספרות הייתה מעין יבשת שיצרתי באופן לא מודע, מתוך התנגדות לסביבתי החברתית, וראיתי בכתיבה לא פחות מאשר – אפשרות לשנות את המציאות.

[…]

חשתי את כובדו משקלו של השוני בין הקיום הנשי לקיום הגברי, בחברה שבה המגדר הגדיר את התפקיד. אמצעי מניעה היו אסורים, והפסקת היריון נחשבה פשע. הייתי נשואה, אימא לשניים ומורה בבית הספר, וכל נטל האחריות על ניהול משק הבית היה עלי. עם כל יום שחלף התרחקתי יותר מהכתיבה, ומההבטחה שלי לנקום. לא יכולתי לקרוא את המשל של קפקא "בפני החוק" מתוך המשפט בלי לראות את גורלי: למות ולעולם לא לעבור בשער שנוצר למעני בלבד: הספר שרק אני יכולתי לכתוב אותו.

[…]

די מהר התברר – עד כדי כך שלא יכולתי לדמיין שום דרך אחרת להתחיל – שעלי לעגן את סיפור השסע של קיומי החברתי, שהיה מנת חלקי כסטודנטית, מצב מזעזע שבו, בגלל עמדת המדינה הצרפתית, נאלצו נשים לחפש בחשאי, בחצרות האחוריות, את מי שיסכימו להפסיק למענן הריונות לא רצויים.

ורציתי לתאר את כל מה שקרה לגופי הצעיר; איך גיליתי את העונג. את הווסת. וכך, בלי שהייתי באותה עת מודעת, אותו ספר ראשון, שראה אור ב־1974, מיפה את המרחב שבו אמקם את כתיבתי: חברתי ופמיניסטי. הנקמה שנקמתי בשמם של האנשים ושל המגדר שעמם נמניתי, התאחדה.

[…]

נאלצתי לשוב ולהשתמש בכתיבה הספרותית במילה "אני", גוף ראשון – זה שבאמצעותו אנחנו מתקיימים, ברוב השפות, מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ועד מותנו – מילה שנחשבת לעתים תכופות נרקיסיסטית כשהיא מתייחסת לסופר עצמו ולא לְ"אני" מיוצג ובדיוני. כדאי לזכור שהמילה "אני", שהשימוש בה יוחד בעבר לבני אצולה שסיפרו על הצלחותיהם בשדה הקרב, נכבשה בצרפת במאה השמונה עשרה באופן דמוקרטי, זכתה לאישור האומר שבני האדם שווים, ושזכותם להיות הנושא של סיפורם האישי

[…] 

התעוררה בי המחויבות לכתיבה, לא למען סוג מסוים של קוראים, אלא כתיבה מתוך ההתנסות שלי כאישה וכמהגרת־פְּנים; ומזיכרוני ההולך ומתארך בכל השנים שבהן חייתי, ומההווה, הסַפָּק האינסופי של דימויים ומילים של אחרים. במחויבות הזאת, שבאמצעותה הבטחתי לעצמי לכתוב, תומכת האמונה, שנהפכה לוודאות, שספר יכול לתרום לשינויים בחיים אישיים, יכול לעזור לנפץ את הבדידות שיוצרות חוויות שאותן חווים, ומדחיקים, והוא מאפשר לבני האדם לדמיין את עצמם מחדש. כאשר מה שאי אפשר לבטא במילים יוצא לאור, הוא נעשה פוליטי.

אנחנו רואים את זה כיום במרד הנשים שמצאו את המילים כדי לטרפד את העוצמה הגברית, נשים שמתקוממות, כמו שקורה באיראן, נגד הביטוי הארכאי ביותר של אותה עוצמה.

[…]

אני מביטה לאחור על ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי בת עשרים: לנקום את נקמת האנשים שאליהם אני שייכת. אני לא יודעת אם קיימתי את הבטחתי. ממנה, וממי שקדמו לי, גברים ונשים חרוצים ועמלנים שנרתמו לבצע עבודות שגרמו למותם בטרם עת, קיבלתי את הכוח ואת הכעס, את התשוקה ואת השאיפה להעניק להם מקום בספרות. 

תרגמתי את הקטעים מהנאום מתוך גירסתו האנגלית (עע"א)

בעקבות זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל, תרגמו: גיא יעקבי ועילי ראונר

״אנחנו שנינו״ – המגזין – מגונה יותר מסאד (רולאן בארת)

הקיץ צפיתי לראשונה בסרט פורנו בטלויזיה בערוץ "קנאל +". למכשיר שלי אין ממיר, לכן התמונות על המרקע היו מטושטשות, והדיבורים הוחלפו בהמייה מוזרה, ברחשושים, רשרושים, במעין שפה אחרת, רכה ובלתי מקוטעת. אפשר היה לראות צללית אישה במחוך עם גרבונים, וגבר אחד. העלילה הייתה לא מובנת ולא יכולתי לצפות מה יקרה, מה יהיו התנועות או הפעולות. הגבר התקרב אל האישה. בצילום תקריב, איבר המין של האישה נראה גלוי כולו בריצודי המסך, ואז איברו של הגבר, בזקפה, החליק לתוך האישה. במשך זמן ארוך מאוד, ההלוך ושוב של שני האיברים הוצג מזוויות רבות. הזין הופיע בשנית בידיו של הגבר, והזרע נשפך על בטנה של האישה. מן הסתם מתרגלים למראה הזה, בפעם הראשונה הוא מטלטל. אינספור דורות בחלוף המאות, ורק עכשיו אפשר לראות את זה, איבר המין של האישה וזה של הגבר מתאחדים, הזרע – מה שאי אפשר היה לראות אלא במחיר של מוות כביכול, נעשה היום פשוט כל-כך לצפייה כמו לחיצת ידיים.

נדמה לי שהכתיבה צריכה לשאוף לכך, לרושם שעולה מהרגע של האקט המיני, לאותה חרדה ותדהמה, להשעיה של השיפוט המוסרי.

מאז חודש ספטמבר בשנה שעברה, לא עשיתי דבר מלבד להמתין לגבר: שיתקשר אליי או שיבוא אליי. הלכתי לסופרמרקט, לקולנוע, הבאתי בגדים לגיהוץ, קראתי, בדקתי מבחנים, בדיוק אותם הדברים שעשיתי בעבר, אבל עכשיו לא הצלחתי להתרגל לפעולות האלה, הן נעשו אפשריות רק במאמץ מפרך. בעיקר כשדיברתי הייתה לי תחושה שאני מרחפת. המילים והמשפטים, אפילו הצחוק בפי, נוצקו מחוץ לכל אחיזה של ההיגיון או הרצון. ובאמת, אני זוכרת אך במעורפל מה עשיתי, מה ראיתי בקולנוע, מי היו האנשים שפגשתי. התנהגתי כולי באופן מוכני. המעשים היחידים שבהם פעלתי מתוך רצון או תשוקה, מתוך איזה כוח שעשוי להיקרא אינטיליגנציה אנושית (יכולת השערה, הערכה של בעד ונגד, הסקת מסקנות) היו כולם ביחס לגבר הזה:

לקרוא בעיתון מאמרים על המקום שלו (הוא היה מארץ אחרת)

לבחור בגדים ואיפור

לכתוב לו מכתבים

להציע מחדש את המיטה ולשים פרחים בחדר

לכתוב מה אסור לשכוח להגיד לו בפעם הבאה, שעשוי לעניין אותו

לקנות ויסקי, פירות, מצרכים קטנים ומגוונים לערב שלנו יחד

לדמיין באיזה חדר נעשה אהבה כשיבוא.

בכל השיחות שניהלתי, העניינים היחידים שהעירו אותי מאדישותי נקשרו בגבר הזה, במשרה שלו, בארץ שממנה בא, במקומות שהיה בהם. בן השיח שלי לא חשד שדריכותי הפתאומית אינה קשורה לאופן דיבורו, או לנושא עצמו של דבריו, אלא לעובדה שיום אחד, עשר שנים לפני שפגשתי בו, א', שהיה אז בשליחות בהוואנה, אולי נכנס בדיוק לאותו מועדון לילה, "לה פיורנדיטו", שבן השיח שלי, מרוגש מתשומת לבי המיוחדת, תיאר בפניי עכשיו בפרטי פרטים. גם כאשר קראתי ספר, המשפטים שעליהם השתהיתי עסקו ביחסים שבין גבר ואישה. חשבתי שהם מלמדים אותי דבר מה על א' ושהם נותנים מובן ודאי למה שהתאוותי להאמין בו. הנה, כשקראתי בחיים וגורל של גרוסמן ש"כשאוהבים, מתנשקים בעיניים עצומות", דימיתי שא' אוהב אותי כי הוא מנשק אותי ככה. שאר הספר, אחר כך, חזר להיות עוד אחת מהפעולות שגדשו את השנה הזו, אמצעי לכלות בו את הזמן בין שני מפגשים.

העתיד הצטמצם לשיחת הטלפון הבאה ולמפגש שיקבע בעקבותיה. השתדלתי לא לצאת מהבית מעבר למחויבויותיי המקצועיות – שאת זמניהן הוא ידע – מחשש מתמיד להיעדר ולהחמיץ שיחה ממנו. נמנעתי אפילו מלהשתמש בשואב האבק או במייבש השיער שעלולים היו להחריש את הצלצול. כשהטלפון צלצל הוכיתי בתקווה שלפעמים ארכה לא יותר מהזמן שבו הרמתי באיטיות את השפופרת ואמרתי הלו. כשגיליתי שזה לא הוא, שקעתי באכזבה גדולה כל כך, שנמלאתי תיעוב כלפי האיש בצדו השני של הקו. אבל מרגע ששמעתי את קולו של א', ציפייתי הבלתי מוגבלת, הכואבת, הקנאית מן הסתם, נעלמה כלא הייתה עד שנדמָה לי שהייתי משוגעת וחזרתי באחת אל השפיות. למעשה נדהמתי מהכוח הבלתי סביר של הקול הזה ומהחשיבות המופרזת שהיה לו בחיי.

אם הוא היה מודיע לי שהוא מגיע בעוד שעה – שיש לו ״הזדמנות״, כלומר תירוץ לאחר מבלי שאשתו תחשוד –  הייתי נמלאת ציפייה חדשה, ללא שום היגיון, ללא תשוקה אפילו (עד כדי כך ששאלתי את עצמי אם אצליח להגיע לאורגזמה), חשה בדחף יוקד לבצע מטלות שלא מצאתי בהן את ידיי ורגליי: להתקלח, לערוך את השולחן, למרוח לק בציפורניים, להעביר סמרטוט. לא ידעתי עוד למי אני מחכה. נרעדתי כולי מהרגע הזה  –  ככל שהתקרב נתקפתי באימה ללא שם – שבו אשמע את המכונית עוצרת, השער נסגר, קול צעדיו על מבואת הבטון.

כשהוא הועיד לי זמן המתנה ארוך יותר, שלושה או ארבעה ימים שבין הטלפון שלו לבין בואו, מאסתי מראש בעבודה שאני נדרשת לעשות, בארוחות עם חברים שאליהן אני חייבת ללכת לפני שאראה אותו. לא רציתי לעשות דבר מלבד לחכות לו. ולכן חייתי בחרדה מתעצמת שיופיע משהו וימנע את המפגש שלנו. אחר צוהריים אחד שבו חזרתי אל ביתי במכונית והוא היה צריך להגיע כחצי שעה מאוחר יותר, עברה בי מחשבה מהירה שאני עלולה לעשות תאונה. ומייד: "אני לא יודעת אם אוכל לעצור״.

(לא אחת אני משווה את התשוקה לתאונה מכוונת או לתאונה שבה אפגע, למחלה, לאירוע טראגי פחות או יותר. זוהי דרך בטוחה למדי לאמוד את כוחה של התשוקה – אולי גם לקרוא תיגר על הגורל – ובה בעת להיווכח אם אני מוכנה לשלם את המחיר של הדמיון: "אין לי בעיה שביתי יישרף כל עוד אספיק לגמור את מה שאני כותבת״.)

ברגע שהייתי מוכנה, מאופרת, מסורקת, הבית מסודר, לא יכולתי, אם נשאר לי עוד זמן, לקרוא או לתקן מבחנים. גם לא רציתי, באיזה אופן, להסיח את דעתי בדבר מה שאינו הציפייה לא': לא לבזבז אותה. לפעמים כתבתי על דף את התאריך, את השעה, ו"הוא יבוא" ובהמשך משפטים נוספים, חששות, שהוא לא יבוא, שאין לו חשק. בערב נטלתי שוב את הדף, "הוא בא", וכתבתי בלי סדר דברים שקרו במפגש. ואז הבטתי, המומה, בדף המקושקש, ובו שתי הפסקאות שנכתבו לפני ואחרי, שנקראו בהמשכיות וללא קיטוע. בין השתיים התקיימו שיחות, תנועות גוף, שגרמו לכל השאר להיראות מגוחך, כך גם הכתיבה שבה ניסיתי לקבע אותן. מרחב של זמן המוגדר על ידי שני רעשים של מכונית, ה-25 R שלו עוצרת, ומניעה מחדש, מרחב שבו הייתי בטוחה שמעולם לא היה דבר חשוב יותר בחיי, לא ללדת ילדים, לא להצליח בבחינות הסמכה, אף לא לנסוע רחוק, מאשר זה, להיות במיטה עם הגבר הזה בשעת אחר הצהריים.

הדבר נמשך רק כמה שעות. לא ענדתי את שעון היד שלי, הורדתי אותו רגע לפני בואו. הוא ענד את השעון שלו, חששתי מהרגע שבו ייוועץ בו בחשאי. בפעמים שבהן הלכתי למטבח להביא קרח, הרמתי את עיניי אל שעון המחוגים התלוי מעל הדלת, "קצת יותר משעתיים", "שעה אחת", או "בעוד שעה אהיה כאן בלעדיו". שאלתי את עצמי בתימהון: "איפה ההווה?".

לפני שהלך, הוא התלבש במתינות. הבטתי בו מכפתר את חולצתו, גורב את גרביו, לובש את תחתוניו, את מכנסיו, מסתובב אל המראה כדי לקשור את עניבתו. כשילבש את המקטורן, הכול ייגמר. לא הייתי אלא זמן שעבר דרכי.

זה שהם אמנים לא אומר שהם תרבותיים

אני שומעת אותם צוחקים מכאן. אני בטוחה שהגברת לא אוהבת את
הרקדנית הרוסייה הזאת, כי על הבמה היא מאוד עדינה כשהיא רוקדת
בלט, אבל היא לועסת ברעש ונוגסת ישר מהלחם. זה שהם אמנים לא
אומר שהם תרבותיים, או ממשפחה טובה. בגלל שהם אמנים כאילו
מותר להם הכל, אבל הם פחדנים וטיפשים כמו כל השאר, ובדרך כלל
הרבה יותר מגוחכים. מספיק לראות את ליידי אוטולין מורל לבושה
כמו מנורה, את קרינגטון או אפילו את אדון דאנקן בבגדים ישנים
המוזנחים. מספיק ללכת לצ'רלסטון כדי לחטוף שוק מהבית הזה שהוא
מלוכלך ומבולגן אבל מלא ציורים ענקיים בכל מקום. הכל שם מכוסה
בציורים של גברת ואנסה, הרהיטים, הדלתות, הקירות, אפילו התקרה.
הם לא מבינים כמה הם מגוחכים. הערב אדון קיינס לבוש בסגנון
דוסי, כמו אשתו הטרייה. את מי הוא מנסה לרמות? הוא יותר אנגלי
מהצוקים של דובר. חוץ מזה, איך ייתכן שאדם שיכול להיפגש עם
ראש הממשלה מתי שהוא רוצה, יבזה את עצמו אחר־כך בצורה כזאת
ויתחפש כמו בקרנבל? הם רוצים להיות יותר שונים ממה שהם באמת,
הם משחקים כמו ילדים כשהם לבד. הם מוקסמים מעצמם, הבנתי את
זה טוב מאוד ביום שהגברת אמרה לי: "בשום בית לא היית מבלה כמו
שאת מבלה כאן.” כאילו זה תיאטרון ויש לי מושב בשורה הראשונה.

"מהומה" – ההילולה

ההמולה וקוצר הרוח הכללי גברו ככל שהתעכבה הארוחה, אחדים איימו שיֵלכו בלי לטעום דבר ואחרים צקצקו במורת רוח. עד שפתאום הופיעה בפתח החדר, נישאת אל על בידיים שחומות, הקדרה המהבילה הראשונה. פה אחד הריעו לה כולם והחלה ריצה בהולה אל הכיסאות, מערבולת בעיטות וקללות, חצאיות השתרכו על הארץ ואנשים דרכו זה על זה, נערמו זה על זה כתאנים בסל. כהרף עין חושקו השולחנות בשתי טבעות אנושיות, מוצקות ומחושלות כטבעות ברזל. אך הקדרה עברה מאחורי המושבים, חצתה את החלל מלווה בשובל של ניחוח מגרה ונכנסה אל החדר במגדל הפעמונים: היא נועדה לאנשי הכמורה הנכבדים.

כאשר ראו זאת המסובים, כאשר הבינו שיגישו תחילה לאחרים, עלה מכל עבר מלמול מחאה, מעים זרם חשמלי הצית את שנאת הכמרים הטבעית המקננת תמיד בסתר לבם של ההמונים; וחרון כמוס, ניצוץ של קנאה חסרת אונים שחרכה אותם כביכול מבפנים, גרם להם להפנות אל החדר שבמגדל הפעמונים מבטים מתריסים ומילים רוויות ארס.

וגם כשהגיעו סוף סוף הקדירות אל השולחנות הארוכים והיה לכולם אוכל בשפע, המשיכו לפעפע החרון והארס והלהיטו את הבטנים כאילו תובלו המזונות בפלפל, והדם התקלח במהירות בעורקים, והמוחות התמלאו במהירות בתמרות עשן אדומות. 

הטבעות האנושיות ההדוקות נקטעו וחושלו מחדש שוב ושוב על ידי ההולכים והבאים – אלה שמיהרו לאכול והלכו, והאחרים שעדיין לא מצאו להם מקום וחיכו לתורם להתיישב. אך הצפיפות הכללית לא פחתה והארוחה התארכה עד בלי די. החדרים התמלאו ברחש הלעיסה, בגרגורים של אלה ששתו היישר מהקנקן, בקרקוש הצלחות והכוסות ובקרעי השיחה ופרצי הצחוק שביניהם, והאוויר הבאיש מצחנת בשר חרוך, מאדים מעופשים של יין שנלגם ומאוכל שנזלל ומעננות מצחינות של טבק שרוף. עוד לפני שנפתחה הסעודה היא החלה להידמות להילולה פרועה. 

תרגמה: ליה נירגד

 

מה ידעו עבדים

נשים שהיו עבדים בבעלותן כמעט לא דיברו על השקעתן הכלכלית, וכתבו על כך עוד פחות. שתיקתן אינה משקפת סלידה שחשו כלפי העבדות או כלפי סחר בבני אדם. לרבות מהן פשוט לא היו הזמן או הכישורים כדי להעלות את מחשבותיהן על הכתב, ובעיני אלה שכן כתבו, ההשקעה הכספית בקניית עבדים נראתה עניין שגרתי ויומיומי, שאינו מצדיק תיעוד. הספר They Were Her Property הוא סיפורן של אותן נשים.

מי שהרבה לכתוב על השקעתן הכספית בקניית עבדים היו לעתים תכופות יותר, או בעוצמה רבה יותר, האנשים המשועבדים עצמם, אלה שהיו נתונים לבעלותן ולשליטתן.

חייהם השתנו לעד כשהגבירה מכרה אחד מהם, סתם כך, למשל – כדי לקנות לעצמה שמלה. להם הייתה להם היכולת לתאר את הייסורים שטלטלו את גופם ואת נפשם כשחזרו יום אחד ממשימה שנשלחו לבצע, וגילו שהילדים שלהם נעלמו, והגבירה שלהם סופרת ערימות של כסף שקיבלה מסוחרי עבדים שקנו אותם.

רק עבדים יכלו לספר בדייקנות מדהימה כל כך על תרומתן הכלכלית העצומה של גבירות לשיעבודם המתמשך. הספר They Were Her Property הוא גם סיפורם.

הספר לא הופיע בעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוט.

"מכיוון שזה המצב, המצב לא יישאר כזה"

  • תומך נלהב של המפלגה קבע ואמר שבני האדם איבדו את האמון של הממשלה. האיש הסביר שבני האדם יוכלו לזכות בו שוב רק אם ישקיעו מאמץ כפול ומכופל. אם כך, אולי יהיה פשוט יותר אם הממשלה תפרק ותפזר את בני האדם, ותבחר במקומם באחרים?
  • האדם הנבער הגרוע מכולם הוא מי שנבער מבחינה פוליטית. אותו אדם לא שומע, לא מדבר ולא משתתף באירועים פוליטיים. הוא לא יודע שיוקר המחיה, מחיר השעועית, הדגים, הקמח, שכר הדירה, הנעליים והתרופות תלויים כולם בהחלטות פוליטיות. האדם הנבער־מבחינה־פוליטית כה טיפש, עד שהוא מתגאה בעצמו. הוא מנפח את החזה כשהוא מצהיר שהוא שונא פוליטיקה. המטומטם לא יודע שמבורות פוליטית נולדים זנות, נטישת ילדים ומגיעים לעולם הגנבים הרעים מכולם – הפוליטיקאי הגרוע, מלחך הפנכה המושחת של חברות לאומיות ובינלאומיות.
  • "האם בתקופות קודרות תישמע שירה?" "כן, ישירו גם על התקופות הקודרות."
  • מכיוון שזה המצב, המצב לא יישאר כזה.

מדוע לא לייסר את העבד בעזרת שוט

כפי שציין העבד הנמלט, ומאוחר יותר הפעיל לביטול העבדות ו' פנינגטון, לכל שינוי במצבו הכלכלי, החברתי והאישי של הבעלים או של ילדיו הייתה השפעה דרמטית על העבדים. 

היציבות המשפחתית והאישית של האדם המשועבד הייתה קשורה בקשר בלתי נפרד אל יכולת הפרעון ולהחלטות הכלכליות של בעליו. 

בלית ברירה, נאלצו אפרו־אמריקנים לפתח הבנה עמוקה של החוק במדינות הדרומיות. כשהבעלים של עבד איבד את יכולת הפרעון שלו, והנושים רדפו אותו כדי שיפרע את חובותיו, או כשבעליו של עבד מת ורכושו חולק בהתאם לצוואתו, או בהיעדרה, האנשים המשועבדים הושפעו במידה הרבה ביותר. אם קיוו לקנות את חרותם, או את זאת של יקיריהם, היה עליהם לדעת איך חוזה בסיסי פועל. בהיותם סחורות שאפשר להוריש, לתפוס, להחליף, להשכיר, לקנות ולמכור, הם הכירו מקרוב את הערך שבעליהם קבעו לגביהם. 

הם גם למדו להבין את שיטות הירושה, החובות, ההלוואות, הלוואות־המשנה, ההשכרות, התשלומים והמשכנתאות. 

עבדים ידעו הרבה מאוד על רכוש ועל תביעות חוקיות הנוגעות לו, הן כנכסים ניידים והן כבעלי רכוש בעצמם. יתר על כן, הם האזינו לשיחות של הגבירות, שהיו הבעלים שלהן בהן הסבירו איך הן רוצות שיתייחסו לעבדים שלהן ואיך לדעתן יש להשתמש בהם, והבינו שקביעותיהן של הנשים הללו מעוגנות בתפיסותיהן לגבי זכויותיהן האישיות והחוקיות. 

[…]

לבעלים היתה זכות כמעט מוחלטת לאלף, להטיל מומים גופניים, אפילו להרוג את האנשים המשועבדים שבבעלותם, והזכות להאציל לאחרים את הרשות לנהל ולאלף הייתה אחת מאבני היסוד של העבדות. נשים שהיו בעליהן של עבדים השתמשו בכל הזכויות הללו, כולל, כפי שתיאר זאת עבד־משוחרר, "הזכות לפעול כבוסיות, על פי דרכן ורצונן." 

[…]

עבדים־לשעבר זכרו את הנשים שהיו הבעלים שלהם כמאלפות חזקות מאוד, שהשתמשו במגוון של טכניקות, בדומה לאלה של גברים בעלי עבדים. 

[…]

בעלי עבדים שקיוו להגן על הערך הכספי הפוטנציאלי של רכושם השתמשו במכשירים שאפשרו להם להכאיב לעבדים, בלי להותיר על גופם סימנים שלא יעלמו. בדרך כלל נהגו להכות אותם באמצעות ענף-סרפד, שגרם לפריחה, אבל העור החלים מקץ זמן מה ולא נשארו עליו סימנים. 

[…]

קלווין אינגרם, הבעלים של פני תומסון, נהג לריב עם הגבירה שלה, "הרבה פעמים, על היחס שלה" כלפי העבדים שבבעלותם. "הוא לא נתן לה לפגוע בהם." 

ג'ורג' ג' קינג, שחי במרחק של כעשרה קילומטר צפונית ללקסינגטון שבקרולינה הדרומית, נזכר ש"האדון אמר מילים קשות, אבל הגבירה הצליפה בשוט." היא "האמינה מאוד בכוחם של עונשים," ונהגה "להצליף באימא שלו עד שהיא נראתה כמו חתיכת בשר מדמם." אפילו קונג, אף שהיה רק ילד, הרגיש לעתים קרובות את ההצלפות שלה. בעלה ניסה להתערב, אבל לא היה בכוח לעצור בעדה. היא הייתה כל כך אכזרית, עד שבעלה ניסה למכור את ג'ורג' קינג כדי שאשתו לא תוכל להמשיך לפגוע בו, אבל הגבירה "הייתה הבעלים של העבדים, ולא היה אפשר למכור אותם בלי הסכמתה."

כשגילתה את תוכניתו של בעלה היא מנעה את המכירה והתנקמה מיד. קינג והבעלים שלו נאלצו לעמוד ולהתבונן כשאמו ציוותה על המשגיח לפשוט את הבגדים של אמו, לקשור את עיניה, וללהצליף בה. המכות "השאירה אותה שוכבת, רועדת, על הקרקע, כמו חיה פצועה, גוססת אחרי מרדף." קינג זכר שהגבירה "הלכה משם, צוחקת, בזמן שאמו צווחה ונאנקה." 

הספר לא הופיע בעברית, את הציטוטים תרגמתי בעצמי. 

אלבר ממי: על מה צריכים הצדדים לוותר

כמו פלסטין בעבור הפלסטינים, ישראל היא עובדה לאומית הנותנת מענה למצב שקשה לחיות בו ולשאיפה קולקטיבית, באמצעות אותו מדומיין ייחודי הקושר אותה – בצדק או שלא בצדק – לאדמה הזאת.

זה מה שהבינו למעשה האומות המאוחדות כשהחליטו לכונן שתי מדינות ריבוניות, רעיון שהערבים דחו על הסף.

אך התאמה זו לכיבוש אינה חפה מכוונות: משתמע ממנה שאם ישראל קולוניאלית מיסודה, אפשר לחתור באופן לגיטימי להריסתה. זו אמנם תביעתם של היריבים הערבים וגם נחלתו של חלק הולך וגדל מן השמאל האירופי הקיצוני ביותר, המאמין שמצא כאן מנוף מהפכני חדש במקום הפרולטריון – שמעתה אינו משוכנע כל כך שעליו לקבל את השליחות ההיסטורית הזאת.

אך להניח לערבים להאמין שבעייתם העיקרית היא ישראל הוא לעשות להם שירות דוב, בעוד הם נתקלים בבעיות רבות כל כך: כלכליות, פוליטיות, תרבותיות ודמוגרפיות.

האם פירוש הדבר שאין כאן בעיה אמתית? דווקא יש. בשל מלכוד היסטורי (שני עמים התובעים אותה טריטוריה), הפלסטינים מצאו עצמם נשלטים בהדרגה על ידי הישראלים, והסכסוך לא יירגע כל עוד זה יימשך כך.

שום עם אינו זכאי ואינו יכול לשלוט לחלוטין על עם אחר. הלאומנים היהודים, הציונים, חלמו לבנות מדינה יהודית על כל שטחה של פלסטין; הם ככל הנראה ייאלצו לנטוש אותו ולעזוב את כל השטחים המאוכלסים ברוב פלסטיני, או להסכים בלית בררה לטרור מתמיד ולמלחמות רצופות.

מצדם, על הערבים להסכים שיכולות להתקיים בתוכם אומות שאינן מוסלמיות. זה אינו עניין של מה בכך; לשם כך הם יידרשו כנראה להפריד בין הפוליטי לדתי. למרות התנגדות המסורתיים, סימנים אחדים נוטים להצביע שהכרה זו חודרת יותר ויותר לתודעתם של האנשים הנאורים. קביעה כפולה זו תאפשר סוף־סוף פתרון מוסכם וסופי, בלא כוונה טקטית נסתרת, ייראה אותו פתרון בלתי מושלם ככל שייראה בעיני כל אחד מן הצדדים. זהו ככל הנראה הפתרון היחיד שבכוחו להוציא אותנו מן המבוי הסתום ההיסטורי הזה.

אלבר ממי, פריז, דצמבר 1985 (לספר – הקדמה שכתב המחבר בדצמבר 2003)

תרגם מצרפתית: אבנר להב

ניסוי בתיאולוגיה

כמו בניסוי בתיאולוגיה מעשית ביקשתי לפעול מן הסוף אל ההתחלה. הנחתי שאם אעשה הכול כמו שצריך: אתפלל בשמחה ובדבקות, אברך לפני ואחרי את כל הברכות הנכונות, אמנע ממחשבות טמאות ואסורות ואכוף את ראשי לפני דרישותיה של ההלכה, הרי שברגע מסוים, במעין אירוע פלאי, יחלוף הכאב ותופיע נוכחותו השקטה ומרחיבת הלב של האל עצמו. ואז אוכל, ולו לכמה רגעים, להפסיק להתבונן מן הצד ולהצטרף אל עדת הנערים המתרוצצת במגרש הכדורסל, לקבל מסירה מיואב ואולי אף לתרגם את המסירה, בכוחה של אותה אמונה חדשה, לכלל צעד וחצי מושלם שיסתיים בסל. 

אלא שהניסוי כשל כבר בתחילתו. הגף לא נענה למשימה וסירב בכל תוקף להתאים את עצמו לתנועות התפילה ונות קפוא, קר, מאובן ובעיקר אדיש לניסיונותיי. 

הנשיקה

יושבים על השטיח במעגל, אני קוראת סיפור.
פעוט ופעוטה מתלחששים וזו שיחתם:
– תראי, יש לי כאן פצע.
– אתה רוצה שאני אתן לך נשיקה על הפצע?
–  כן, אבל נשיקה יבשה.
–  מה?
– תנגבי קודם את הפה.
– ככה?
– כן.
– עכשיו אפשר?
– כן.
– מואא.
– תודה.
וחוזרים לשבת זקופים ולהקשיב לסיפור.

מה התשוקה הלאומית של האנגלים

לעמוד בתור: זאת התשוקה הלאומית של עם שהוא, מכל בחינה אחרת, אדיש. האנגלים קצת מתביישים בכך, ומכחישים שהם מתים על זה. 

ביבשת אירופה, כשאנשים מחכים בתחנת אוטובוס, הם מסתובבים לידה במה שנראה כמו פיזור הדעת. כשהאוטובוס מגיע הם רצים אליו. רובם מצליחים לעלות עליו ולנסוע הלאה, והמעטים בני המזל נלקחים משם באמבולנס אלגנטי שחור. אנגלי, גם אם הוא לבדו, נעמד בתור מסודר של אדם אחד.

במודעה הגדולה והמושכת ביותר שתלויה ליד בתי קולנוע כתוב: "כאן התור של 4 שילינג ו־6 פני; כאן התור  של 9 שילינג ו־3 פני; כאן התור של 16 שילינג ו־8 פני (כולל מיסים). בבתי קולנוע שאין בהם שלטי־תור כאלה העסקים כושלים.

בסופי־שבוע האנגלים עומדים בתור לסירה, ואז בתור לתה, ואז – בתור לגלידה, ואז – מצטרפים לעוד כמה תורים, סתם בשביל הכיף, ואז עומדים בתור בתחנת האוטובוס, ונהנים מכל רגע. 

במשפחות אנגליות רבות מבלים בבית ערב נפלא בעמידה בתור במשך כמה שעות, וההורים מתעצבים מאוד כשהילדים עוזבים אותם ועומדים בתור למיטה. 

המשפחה המלכותית יצאה למרפסת

8 במאי 1945

הלכתי בערב לפארק סנט ג'יימס כדי לראות איך הם חוגגים את
יום הניצחון. היה שקט מאוד ליד המים המוארים באור הזרקורים
בין משמר הפרשים לארמון. אף אחד לא צעק ולא שר ולא
אנשים ישבו על הדשא בזוגות והחזיקו ידיים. הם בוודאי שמחו,
כי הנה הגיע השלום ואין יותר פצצות. אמרתי להנרי, אני לא
אוהבת את השלום".

"מעניין לאן יעבירו אותי מהמשרד לביטחון לאומי",

"משרד ההסברה?" שאלתי בניסיון להתעניין.

"לא, לא, אני לא אסכים. המשרד הזה מלא בעובדי מדינה
זמניים. מה דעתך על משרד הפנים?"

"כל מה שישמח אותך, הנרי", אמרתי. המשפחה המלכותית
יצאה למרפסת וההמון שר בנימוס רב. הם לא היו מנהיגים כמו
היטלר, סטלין, צ'רצ'יל, רוזוולט; הם היו בסך הכול משפחה שלא
הזיקה לאף אחד. רציתי את מוריס לצידי. רציתי להתחיל מחדש.
גם אני רציתי להיות חלק ממשפחה.

"מרגש מאוד, נכון?" אמר הנרי. "טוב, כולנו יכולים עכשיו
לישון בשקט בלילה", כאילו עשינו פעם משהו אחר בלילה חוץ
מלישון בשקט.

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

"חומר": השולחן מספר כיצד נוצר האגרטל

"גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם."

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד", קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן".

"כל־כך עצוב הסיפור", מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו."

"די, די," מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון". היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

"בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני", מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.".

"הייתי בת שנתיים"

הווידיאו מתחיל לפעול. אימא שרה לארבעתנו, הילדים, שירי ערש. אנחנו יושבים סביבה על הספה. ממש כמו שהקטע המצולם לא משתנה בכל פעם שמקרינים אותו, כך גם ההערות של אימא לא משתנות. שוב ושוב אנחנו צופים בקטע הזה, ואימא אומרת תמיד שמרקוס התקשה להתמודד עם המועקה, "אז הוא הלך כל פעם למסדרון כדי להתאושש, ואז חזר." היא אומרת את זה ואנחנו אמורים להבין שמדובר במחמאה מהדרגה הגבוהה ביותר. עוצמת הרגשות של מרקוס, היותו מוטרד כל כך מהמחלה של אימא, מוכיחה שהוא פשוט אדם מופלא.

ואז היא משמיעה הערה נוספת, אומרת איזו "מסריחה" אני הייתי, את המילה "מסריחה" היא אומרת בכזאת ארסיות, עד שהיא נשמעת כמו גידוף. היא ממשיכה ואומרת שהיא לא מצליחה להבין איך לא הפסקתי לשיר “Jingle Bells” בקול הכי רם שלי, בסיטואציה עצובה כל כך. היא לא מבינה איך עשיתי את זה. איך יכולה להיות עליזה כל כך כשכולם סביבי היו כבויים? 

הייתי בת שנתיים.

גיל לא יכול להיות תירוץ. אני מרגישה אשְמה איומה בכל פעם שאנחנו צופים מחדש בסרט הווידיאו הביתי. איך יכולתי להתנהג ככה? איזו מטומטמת! איך לא הרגשתי למה אימא זקוקה? לכך שכולנו שנהיה רציניים, שנתייחס למצב בחומרה הרבה ביותר, שנרגיש הרוסים. 

היא הייתה זקוקה לכך שבלעדיה לא נתקיים. 

מאחר שהספר רק ראה אור באנגלית, ולא תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוט 

"אם אסרב – אשבור לו את הלב"

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. "אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן," הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. "את יכולה להגיד לא," הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

עלי מוהר: מהי חובתו של האזרח הוותיק לדור הבא?

על כך יש תשובה אחת והיא ברורה וחותכת: היה אתה עצמך. אל תחניף לנוער ואל תנסה לסגל את עצמך לגינוניו. ממרום אי-קבילותך האי-רוורסבילית דבק באמונותיך מבלי להירתע. הרבץ בהם תורה ומוסר השכל; תקן להם בלי מורך את הדקדוק וההיגוי; רטון ורגון בלי רחם על כל תופעה שלא נראית לך. אם לא ילמדו דבר, לפחות יהיה גם להם, כמו לך בזמנך, אם לא במי למרוד – היזהר מהחמיא לעצמך – כי אז למי ללעוג וממי להתנער. זה המעט שמחובתך להעניק להם.

תקומה, עלייה ואפליה: "לחנך את הצעיר הבא מארצות אלו"

עם עליית המדרגה במבצעי אצ"ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו "רצח לשם רצח", ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו "הבריונים אחוזי טירוף הדמים" ו"הפורשים המרצחים".

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: "כורדים ואחרים, אנשי אצ"ל, מתפארים בדיר יאסין".

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי "מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים", הסביר גלילי את מעשי הזוועה: "אף שם רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה".

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: "לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות".

הרמטכ"ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: "האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

מה רצו הניצולים

לא בענישה חפצנו, עין תחת עין עד שילשים ועד ריבעים; ואף לא במחילה וכפרה, כמובן, אבל רצינו בכל מאודנו שהעולם לא ישכח. להעיד ברבים. לשם כך ביקשנו לשרוד, ואף אחד מאיתנו, לא אני ולא כל האחרים, לא מסר מעולם עדות מלאה. המשא היה כבד כל כך, שכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשאת רק גרגיר אחד, וגם לו היינו שקדנים שאינם יודעים ליאות כמו צבא של נמלים, גם אז כל מה שיכולנו לצבור יחד לא היה אלא תלולית נמלים קטנה לרגלי ההר הגבוה של כל מה שהיה מעבר ליכולתנו. ואפילו הר של כל מה ששכחנו בעצמנו, בצאתנו למאבק נגד השיכחה.

האם יש לדבר על הזוועה, או שצריך לעדן אותה?

אני נזכר בחוויה שזעזעה אותי: בעת טיול אל אגם בּוֹדֶנְזֶה קראתי בעיתון מקומי של מחוז באדן ביקורת על מחזהו של סארטר "מתים ללא קבורה", המתאר דברים נוראים ביותר.

ניכר שהמחזה עורר במבקר תחושת אי־נוחות מעיקה. אולם הוא לא ייחס את אותה אי־נוחות מעיקה לזוועה שבדברים עצמם, שהיא הזוועה של עולמנו, אלא הפך את הדברים על פיהם וטען שבמקום גישתו של סארטר, המעבירה את אותה זוועה, מוטב לנו — כמעט אפשר לומר — "לעסוק בדברים נעלים יותר": אסור לנו להכיר בחוסר המשמעות של הזוועה. בקיצור: באמצעות קשקוש אקזיסטנציאליסטי נשגב, חפץ אותו מבקר להתחמק מן ההתעמתות עם הזוועה.

הזוועה עלולה להתרחש שוב אם מסרבים להתמודד אתה, ואם מתייחסים לכל מי שמעז להזכיר אותה, בלי לנסות לעדן אותה, כאילו הוא האשם, הוא, לא הרוצחים.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות

כל מי שאינו שייך לקבוצה הרודפת עלול ליפול לידיה, פשוטו כמשמעו; מדובר כאן, אפוא, באינטרסים אנוכיים ביותר, שיש לתת עליהם את הדעת. כללו של דבר, יש לברר את התנאים ההיסטוריים המסוימים והאובייקטיביים לרדיפות.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות, נוטות כפי הנראה תנועות של התחדשות לאומית לנקוט פעולות סדיסטיות.

מהו שם מאפשר? שם שחורץ גורלות?

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

בנימין תמוז, 1985

על הווי החיים הבוהמייני של שנות ה-30 בתל אביב

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…

ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

איציק מאנגר, "ערפה נוטלת פרידה"

עָרְפָּה חִוֶּרֶת מְאֹד וְיָפָה
שָׁעָה שֶׁאוֹמֶרֶת דְּבָרָהּ:
"חָמוֹת, לִוִיתִי אוֹתָךְ עַד הֲלוֹם
בְּלֶכְתֵּךְ אֶל אַרְצֵךְ חֲזָרָה.

שָׁם, אַחֲרֵי הֶעָבִים, הוּא בֵּיתִי,
וְהוּא מְלַבֵּב וְיָפֶה.
וְהוּא שֶׁלִי וְכָל־כָּךְ לִי קָרוֹב,
וְשָׁמָּה לָלֶכֶת אֶרְצֶה.

שָׁם יֵשׁוּ אֶת שְׂדֵה אָבִי מְבָרֵךְ,
אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל אִמִּי הַכְּפוּפָה.
סֶרֶט אָדֹם שָׁם עוֹנְדָה יַלְדוּתִי
לְצַמָּה בְּהִירָה, חֲצוּפָה.

שָׁם רוֹעֵשׁ הַנָּהָר וְהַיַּעַר יֵהֹם,
וְהַנֶּשֶׁר זָב־דָּם, מְמֹרָט.
שָׁם הָאַהַב וְגַם הַמָּוֶת נוֹגְנִים
עַל אוֹתוֹ הָעוּגָב הָאֶחָד.

שָׁם שׁוֹמְרוֹת עֲרָבוֹת עַל גָּדוֹת הַנָּהָר
עַל הַדֶּרֶךְ – אַלּוֹנִים רָמִים.
שָׁם הַלֵילוֹת נִכְסָפִים כְּכַלּוֹת
כִּגְבָרִים נוֹעָזִים – הַיָּמִים.

שָׁם, חֲמוֹתִי, אַחֲרֵי הֶעָבִים,
כְּפָרִי וּבֵיתִי הַבָּהִיר.
סִלְחִי לִי – דַּרְכֵּךְ אֶל בֵּיתֵךְ שֶׁלָּךְ
אֶת בֵּיתִי שֶׁלִי לִי הִזְכִּיר".

עָרְפָּה שׁוֹתֶקֶת. נוֹשֶׁמֶת עָמֹק.
וְנָעָמִי יָד נוֹשֵׂאת, כֹּה תּאמַר:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַחוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ
לְאַחַר שָׁנִים שֶׁל נֵכָר".

תרגם מיידיש: בנימין טנא

תנ"ך בתמונות, הוצאת ספרי סיני, 1953: "נעמי, פניה מלאות צער ויגון, חוזרת אל עמה ואל ארצה. היא דיברה אל לב ערפה, כלתה, וזו שמעה לה וחזקרה למואב. אך רות, כלתה השנייה, אינה רוצה לעזוב את חמותה. היא ממשיכה בדרך עם נעמי. כי בהכרה ברורה החליטה לחהיותבת ישראל (פס' ט"ז)".

 ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. 

על "ניתוח קיסרי טבעי"

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

 


קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

אילו בעיות הומאופתיה יכולה לפתור

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

מאחר שקראתי את הסםר באנגלית, תרגמתי את הציטוט בעצמי.

מה זה אומר – להכחיש שואה?

בני ובנות נוער סיפרו לי שהם חולמים לעשות רצח עם לפלסטינים. הרי הסיפור: נגזר עליי לכהן כמורה מחליף, ונשלחתי לשמרטף על כיתה ט׳ 4. אחרי שתלמיד אמביציוזי יזם קריוקי, אבל התבייש לשיר, הצעתי שנדבר שנייה על הקיום, כי כמורה בתיכון אני סקרן לדעת מה נסגר בעולם חטיבת הביניים. שניים וחצי תלמידים הזדקפו מבהייה בטלפון וזרקו אלי מבט משתומם, ואז אחד מבודח ירה בי רצף שאלות: איזו קבוצה אתה אוהד? למה אתה מורה? אתה שמאלני?

כשהתוודיתי שאני שמאלני בצבצו עוד ועוד עיניים שנטשו את הטיקטוק בשביל לפענח מה מתרחש בחדר. תלמידה אחת התרעמה: למה אתה אומר לנו שאתה שמאלני? אסור לך. חייכתי והסברתי שמותר לי על פי חוק, אפילו שבעצם אין לי מושג מה החוק. ואז תלמידה אחרת שאלה אותי: אז אתה חושב שזה בסדר שמחבל רצח יהודים בתל אביב? כבר התכוונתי להטיף לה נאום מצטדק על זה שהשמאל לא מכשיר פיגועים, אבל ראיתי שכואבת לה השאלה באמת, לכן עניתי בפשטות: לא, זה נורא. אחד קם וצעק: מי ייתן לך ביטחון ללכת ברחוב חוץ מביבי. עניתי לו שכל המלחמות וכל הפיגועים שהם הספיקו לחוות בחיים שלהם עד כה היו תחת השלטון של ביבי.

רציתי לענות על הכול, אבל השאלות והתוכחות כבר נורו עליי מכל כיוון בצרחות מתודלקות בהורמונים ולא הספקתי, אז עצרתי ושאלתי אותם: מה הייתם רוצים שיקרה? אחת חייכה וענתה בשלווה: שלא יהיו פה יותר ערבים. אז הקשיתי: איפה הם יהיו? יש מליוני פלסטינים, איפה הם יחיו? ואחר פתר: נוריד אותם אחד-אחד. השתהיתי רגע ובדקתי: אתה בעצם מבקש לעשות רצח עם? הוא הסתייג ודייק: לא רצח עם, פשוט להרוג את כל הערבים. הצעתי להם הצעה: מחר בבוקר כשתעמדו בצפירה, נסו לברר עם עצמכם אם אתם באמת באמת רוצים לעשות רצח עם. אז אחת בפינה שאלה אם אני מכחיש את השואה.

נגמר השיעור וכולם התפזרו והשאלה הזאת המשיכה להדהד: מה זה אומר, בעצם, להכחיש שואה? האם לא צריך, במידה מסוימת, להכחיש את השואה בשביל לאחל שואה לאנשים אחרים? וחשבתי על העם הפצוע והרדוף שלי, ועל הילדים הפצועים והרדופים האלה, ועל הגבול המטושטש בין תיקון לבין שחזור, ובסוף אפילו נשאתי תפילה קטנה בתמימות בלתי אופיינית.

מהי משמעות: מי רשאי לסלוח? ומי לא?

השאלה "מהי משמעות: עיבוד העבר" דורשת הסבר. היא מתייחסת לביטוי אשר הפך בשנים האחרונות באופן חשוד ביותר למטבע לשון. כפי שהשתגר בלשון, מובנו של הביטוי "עיבוד העבר" אינו שהעבר אכן זוכה לעיבוד רציני, שכישופו הותר בכוחה של תודעה צלולה, אלא הכוונה היא למתוח מאחור קו ולסלקו במידת האפשר מן הזיכרון.

המחווה הקוראת לשכוח ולסלוח על כל שנעשה, שאולי היה רשאי לנקוט מי שסבל את העוול, ננקטת בפועל על ידי תומכיהם של האחראים לו. במסגרת ויכוח אקדמי כתבתי פעם: "בביתו של התליין אין מדברים על החבל, כדי לא לעורר תרעומת." אולם עצם הקישור האבסורדי כל כך בין הנטייה הלא־מודעת, וגם זו שאינה כה לא־מודעת, להתגונן מפני תחושת האשמה, לבין רעיון עיבוד העבר, מבהיר עד כמה הכרחי לתת את הדעת על עניין זה — המעורר גם היום אימה כה רבה, עד כי רבים חוששים לקרוא לו בשמו. ניכר רצון לברוח מן העבר: בצדק, מכיוון שהחיים בצלו אינם אפשריים כלל, ומכיוון שלאימה אין קץ, כל עוד מתבקשים לגמול על אשמה ועל אלימות באשמה ובאלימות.

חורף 2006, "מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?"

 שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל"ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. "ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה", כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: "Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…" ("כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…").

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר "התכנסות" של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: "כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…", ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: "Tu réclamais le soir, il descend, le voici" (" דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא"). הבטתי בשניהם: הילד הג'ינג'י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: "אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — ", והילד הוסיף: "לַיֶּתֶר — דְּאָבָה". ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

ולא "מכר את נשמתו לשטן"?

מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי "צלב החץ" התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב"רכבת קסטנר", אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.

התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.

שמור נפשך מה-15 בחודש מארס: "יוליוס קיסר", (מערכה I תמונה 2)

קֵיסָר:
הַא! מי קוֹרֵא?

קַסְקָה:
יִדוֹם כָּל רַעַש! דֹֹמוּ! יָשְׁלֵךְ הָס!

קֵיסָר:
מִי זֶה קָרָא מִן הֶהָמוֹן שָׁמַעְתִּי
קוֹל רָם, פּוֹלֵח כָּל תְּרוּעוֹת נוֹגְגִים,
קוֹרֵא "קֵיסָר". דַבֵּר, קֵיסַר שׁוֹמֵעַ.

ַמַגִּיד־הָעַתידוֹת:
שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס.

קיסר: מִיהוּ הָאִישׁ ?

בְּרוּטוּס: זֶה יִדְעוֹנִי קוֹרֵא כִּי תִשָּׁמֵר מֵאֵידֵי מַרְס.

 

תרגום: נתן אלתרמן

קיסר:
הה! מי קורא?

קאסקה:
להשקיט כל רעש פה. תהיה דממה שוב!

קיסר:
מי זה קורא לי בין כולם? קול רם
יותר מהמוזיקה כולה קרא
"קיסר". דבר! קיסר פונה לשמוע.

מגיד עתידות:
שמור נפשך מאמצע מֶרְץ.

קיסר: מי זה?

ברוטוס: מגיד עתידות מזהיר אותך מאמצע מרץ.

 

תרגום: דורי פרנס

הצלחתם המזעזעת של הנאצים להרוג את היהודים בקלות וללא התנגדות "היתה תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב"משפט קסטנר" ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז', כך סיכם השופט הלוי:

א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).

ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז' השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.

ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…

ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ"ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…

ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז' ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי 'ועדת ההצלה' שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז' לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.

השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של "ועדת ההצלה". השופט הסיק שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים". מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.

קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.

בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.

שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה "תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?

מי ניצח כשחומת ברלין נפלה (ואיך זה קשור למה שקורה עכשיו באוקראינה)?

יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ'וב נשיאה של בריה"מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?

האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.

ואני רק הסתכלתי

1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

 

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

 
 

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

אתם מטפסים למעלה במהירות

פרופ' סמק היסה אותו בתנועת יד. אין לך למי לפנות, גינסברג. זו הוראה מגבוה. הוראה מגבוה? חזר מרקוס על דבריו. כן, גינסברג, הוראה מגבוה, למה? תמה מרקוס, למה? פרופ' סמק שתק שתיקה קצרה לפני שענה, אתה זוכר, גינסברג את דדלוס ואיקרוס? מרקוס הנהן בראשו. הוא זכר היטב כל סיפור וסיפור שהזכיר פרופ' סמק בהרצאותיו על המיתולוגיה היוונית. פרופ' סמק דיבר לאט. אתה מבין, גינסברג, אנחנו, כמו דדלוס, נתנו לכם כנפיים, ואתם כמו איקרוס נסקתם גבוה מדי, אבל השמש לא סלחנית, גינסברג. מרקוס החוויר. יסלח לי, כבודו, אמר כמעט בלחש, מנסה להבקיע את הצל שהשחיר את עיניו הכחולות והבהירות של הפרופסור, אבל מי זה אתם? אל תיתמם, גינסברג. אין משרה רמה שלא הגעתם אליה. אתם מטפסים למעלה במהירות לא רק פה אלא בכל מקום. כל העולם שלכם, הא? אפילו אלוהים שבשמים הוא שלכם, הא? אתם לא נזהרים, אני חוזר ואומר אתם לא נזהרים, ואני שוב חוזר ואומר, גינסברג, השמש לא סלחנית. התקרבתם אליה מהר מדי, ועוד מעט היא תשרוף אתכם, תמיס לכם את הכנפיים, ופוף – לא תהיו יותר, תתאדו, תיעלמו מפה, ורק הסיפור עליכם יישאר אחריכם.

כשסיים את דבריו השתהה לרגע, הפנה את גבו אל מרקוס והלך לדרכו. המום,
התבונן מרקוס בגב המתרחק ובצעדים המרקדים, וכשסב פרופ' סמק על
עקביו, הופתע מרקוס ונסוג לאחור.

ט"ו בשבט: עופרים ושושנים

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או "מלמדים", והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

כיצד הצטיירה ארץ ישראל ב-1882

אורחים לא מעטים האריכו את ביקורם בחיפה מעל למתוכנן על מנת לשהות במחיצתם של האוליפנטים. האווירה הנינוחה והבלתי אמצעית ששררה בבית, צניעותם של בני הזוג אוליפנט והכנסת האורחים הלבבית שלהם מצאו חן בעיני כל מי שהגיע אליהם. אחדים מהם שלחו רשמים לעיתונים באירופה, חלקם גם צירפו ציורים של חיפה, חוף הים, הכפרים הערביים שמחוץ לעיר. על רקע תחושתם של רבים מתושבי אירופה שהמערב נתון בתהליך של שקיעה, האלימות (לרבות הפרעות ביהודים) מתעצמת באין מפריע והנצרות אינה מסוגלת לתת מענה לכל אלה, הצטייר המזרח כמקום מפלט אחרון לשפיות האנושית, מקום שנותר אמיתי ושליו כפי שהיה בימי קדם. מספר החוקרים, הצליינים והתיירים שהגיעו לארץ ישראל באותה עת הגיע לשיא.

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

וכך ירדה כולה לקרקעית הים

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

עלי מוהר, "המכורים לסוף" (ואיחולים ממני, לשנת 2022)

דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם "חיים על קו הקץ", הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה ("אני מבטיח לך", שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.

פס

מאחלת לכולנו סוף טוב לשנת 2021

והתחלה טובה הרבה יותר

לשנת 2022

עופרה

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

במונית מחיפה לתל אביב

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?   

"אז מה עם הכוכבת שלי?" אבא שואל, "מתכוננים להופעה?"

"ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום," מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

"מה?" אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

"ויתרת על התפקיד הראשי?"

אה – זה, היא חושבת.

"אני רוצה שגם לי יהיה נר," היא מסבירה בשוויון נפש. "גם רוני נר אדום," עכשיו הן מחייכות זו לזו, "המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א'. נדליק אותם באש אמיתית."

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

"למה עשית את זה ?"

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

"את שומעת," הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, "דנה ביקשה להיות נר,"

אמא לא כל כך מרוכזת: "להיות מה?" היא שואלת.

"נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה."

"בסדר," אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. "תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם," היא מצביעה על הארון העליון. "את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים."

אבא לא זז.

"כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?"

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

"זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו," דנה שוב בוכה, "הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה."

אמא מביטה באבא במבט של "מה אתה רוצה מהקטנה " אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

"אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?"

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

"כן," היא עונה.

"אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!" היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. "אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות."

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כ