ארכיון הקטגוריה: ציטוטים

מהו שם מאפשר? שם שחורץ גורלות?

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

בנימין תמוז, 1985

על הווי החיים הבוהמייני של שנות ה-30 בתל אביב

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…

ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

איציק מאנגר, "ערפה נוטלת פרידה"

עָרְפָּה חִוֶּרֶת מְאֹד וְיָפָה
שָׁעָה שֶׁאוֹמֶרֶת דְּבָרָהּ:
"חָמוֹת, לִוִיתִי אוֹתָךְ עַד הֲלוֹם
בְּלֶכְתֵּךְ אֶל אַרְצֵךְ חֲזָרָה.

שָׁם, אַחֲרֵי הֶעָבִים, הוּא בֵּיתִי,
וְהוּא מְלַבֵּב וְיָפֶה.
וְהוּא שֶׁלִי וְכָל־כָּךְ לִי קָרוֹב,
וְשָׁמָּה לָלֶכֶת אֶרְצֶה.

שָׁם יֵשׁוּ אֶת שְׂדֵה אָבִי מְבָרֵךְ,
אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל אִמִּי הַכְּפוּפָה.
סֶרֶט אָדֹם שָׁם עוֹנְדָה יַלְדוּתִי
לְצַמָּה בְּהִירָה, חֲצוּפָה.

שָׁם רוֹעֵשׁ הַנָּהָר וְהַיַּעַר יֵהֹם,
וְהַנֶּשֶׁר זָב־דָּם, מְמֹרָט.
שָׁם הָאַהַב וְגַם הַמָּוֶת נוֹגְנִים
עַל אוֹתוֹ הָעוּגָב הָאֶחָד.

שָׁם שׁוֹמְרוֹת עֲרָבוֹת עַל גָּדוֹת הַנָּהָר
עַל הַדֶּרֶךְ – אַלּוֹנִים רָמִים.
שָׁם הַלֵילוֹת נִכְסָפִים כְּכַלּוֹת
כִּגְבָרִים נוֹעָזִים – הַיָּמִים.

שָׁם, חֲמוֹתִי, אַחֲרֵי הֶעָבִים,
כְּפָרִי וּבֵיתִי הַבָּהִיר.
סִלְחִי לִי – דַּרְכֵּךְ אֶל בֵּיתֵךְ שֶׁלָּךְ
אֶת בֵּיתִי שֶׁלִי לִי הִזְכִּיר".

עָרְפָּה שׁוֹתֶקֶת. נוֹשֶׁמֶת עָמֹק.
וְנָעָמִי יָד נוֹשֵׂאת, כֹּה תּאמַר:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַחוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ
לְאַחַר שָׁנִים שֶׁל נֵכָר".

תרגם מיידיש: בנימין טנא

תנ"ך בתמונות, הוצאת ספרי סיני, 1953: "נעמי, פניה מלאות צער ויגון, חוזרת אל עמה ואל ארצה. היא דיברה אל לב ערפה, כלתה, וזו שמעה לה וחזקרה למואב. אך רות, כלתה השנייה, אינה רוצה לעזוב את חמותה. היא ממשיכה בדרך עם נעמי. כי בהכרה ברורה החליטה לחהיותבת ישראל (פס' ט"ז)".

 ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. 

על "ניתוח קיסרי טבעי"

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

 


קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

אילו בעיות הומאופתיה יכולה לפתור

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

מאחר שקראתי את הסםר באנגלית, תרגמתי את הציטוט בעצמי.

מה זה אומר – להכחיש שואה?

בני ובנות נוער סיפרו לי שהם חולמים לעשות רצח עם לפלסטינים. הרי הסיפור: נגזר עליי לכהן כמורה מחליף, ונשלחתי לשמרטף על כיתה ט׳ 4. אחרי שתלמיד אמביציוזי יזם קריוקי, אבל התבייש לשיר, הצעתי שנדבר שנייה על הקיום, כי כמורה בתיכון אני סקרן לדעת מה נסגר בעולם חטיבת הביניים. שניים וחצי תלמידים הזדקפו מבהייה בטלפון וזרקו אלי מבט משתומם, ואז אחד מבודח ירה בי רצף שאלות: איזו קבוצה אתה אוהד? למה אתה מורה? אתה שמאלני?

כשהתוודיתי שאני שמאלני בצבצו עוד ועוד עיניים שנטשו את הטיקטוק בשביל לפענח מה מתרחש בחדר. תלמידה אחת התרעמה: למה אתה אומר לנו שאתה שמאלני? אסור לך. חייכתי והסברתי שמותר לי על פי חוק, אפילו שבעצם אין לי מושג מה החוק. ואז תלמידה אחרת שאלה אותי: אז אתה חושב שזה בסדר שמחבל רצח יהודים בתל אביב? כבר התכוונתי להטיף לה נאום מצטדק על זה שהשמאל לא מכשיר פיגועים, אבל ראיתי שכואבת לה השאלה באמת, לכן עניתי בפשטות: לא, זה נורא. אחד קם וצעק: מי ייתן לך ביטחון ללכת ברחוב חוץ מביבי. עניתי לו שכל המלחמות וכל הפיגועים שהם הספיקו לחוות בחיים שלהם עד כה היו תחת השלטון של ביבי.

רציתי לענות על הכול, אבל השאלות והתוכחות כבר נורו עליי מכל כיוון בצרחות מתודלקות בהורמונים ולא הספקתי, אז עצרתי ושאלתי אותם: מה הייתם רוצים שיקרה? אחת חייכה וענתה בשלווה: שלא יהיו פה יותר ערבים. אז הקשיתי: איפה הם יהיו? יש מליוני פלסטינים, איפה הם יחיו? ואחר פתר: נוריד אותם אחד-אחד. השתהיתי רגע ובדקתי: אתה בעצם מבקש לעשות רצח עם? הוא הסתייג ודייק: לא רצח עם, פשוט להרוג את כל הערבים. הצעתי להם הצעה: מחר בבוקר כשתעמדו בצפירה, נסו לברר עם עצמכם אם אתם באמת באמת רוצים לעשות רצח עם. אז אחת בפינה שאלה אם אני מכחיש את השואה.

נגמר השיעור וכולם התפזרו והשאלה הזאת המשיכה להדהד: מה זה אומר, בעצם, להכחיש שואה? האם לא צריך, במידה מסוימת, להכחיש את השואה בשביל לאחל שואה לאנשים אחרים? וחשבתי על העם הפצוע והרדוף שלי, ועל הילדים הפצועים והרדופים האלה, ועל הגבול המטושטש בין תיקון לבין שחזור, ובסוף אפילו נשאתי תפילה קטנה בתמימות בלתי אופיינית.

מהי משמעות: מי רשאי לסלוח? ומי לא?

השאלה "מהי משמעות: עיבוד העבר" דורשת הסבר. היא מתייחסת לביטוי אשר הפך בשנים האחרונות באופן חשוד ביותר למטבע לשון. כפי שהשתגר בלשון, מובנו של הביטוי "עיבוד העבר" אינו שהעבר אכן זוכה לעיבוד רציני, שכישופו הותר בכוחה של תודעה צלולה, אלא הכוונה היא למתוח מאחור קו ולסלקו במידת האפשר מן הזיכרון.

המחווה הקוראת לשכוח ולסלוח על כל שנעשה, שאולי היה רשאי לנקוט מי שסבל את העוול, ננקטת בפועל על ידי תומכיהם של האחראים לו. במסגרת ויכוח אקדמי כתבתי פעם: "בביתו של התליין אין מדברים על החבל, כדי לא לעורר תרעומת." אולם עצם הקישור האבסורדי כל כך בין הנטייה הלא־מודעת, וגם זו שאינה כה לא־מודעת, להתגונן מפני תחושת האשמה, לבין רעיון עיבוד העבר, מבהיר עד כמה הכרחי לתת את הדעת על עניין זה — המעורר גם היום אימה כה רבה, עד כי רבים חוששים לקרוא לו בשמו. ניכר רצון לברוח מן העבר: בצדק, מכיוון שהחיים בצלו אינם אפשריים כלל, ומכיוון שלאימה אין קץ, כל עוד מתבקשים לגמול על אשמה ועל אלימות באשמה ובאלימות.

חורף 2006, "מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?"

 שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל"ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. "ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה", כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: "Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…" ("כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…").

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר "התכנסות" של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: "כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…", ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: "Tu réclamais le soir, il descend, le voici" (" דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא"). הבטתי בשניהם: הילד הג'ינג'י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: "אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — ", והילד הוסיף: "לַיֶּתֶר — דְּאָבָה". ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

ולא "מכר את נשמתו לשטן"?

מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי "צלב החץ" התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב"רכבת קסטנר", אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.

התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.

שמור נפשך מה-15 בחודש מארס: "יוליוס קיסר", (מערכה I תמונה 2)

קֵיסָר:
הַא! מי קוֹרֵא?

קַסְקָה:
יִדוֹם כָּל רַעַש! דֹֹמוּ! יָשְׁלֵךְ הָס!

קֵיסָר:
מִי זֶה קָרָא מִן הֶהָמוֹן שָׁמַעְתִּי
קוֹל רָם, פּוֹלֵח כָּל תְּרוּעוֹת נוֹגְגִים,
קוֹרֵא "קֵיסָר". דַבֵּר, קֵיסַר שׁוֹמֵעַ.

ַמַגִּיד־הָעַתידוֹת:
שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס.

קיסר: מִיהוּ הָאִישׁ ?

בְּרוּטוּס: זֶה יִדְעוֹנִי קוֹרֵא כִּי תִשָּׁמֵר מֵאֵידֵי מַרְס.

 

תרגום: נתן אלתרמן

קיסר:
הה! מי קורא?

קאסקה:
להשקיט כל רעש פה. תהיה דממה שוב!

קיסר:
מי זה קורא לי בין כולם? קול רם
יותר מהמוזיקה כולה קרא
"קיסר". דבר! קיסר פונה לשמוע.

מגיד עתידות:
שמור נפשך מאמצע מֶרְץ.

קיסר: מי זה?

ברוטוס: מגיד עתידות מזהיר אותך מאמצע מרץ.

 

תרגום: דורי פרנס

הצלחתם המזעזעת של הנאצים להרוג את היהודים בקלות וללא התנגדות "היתה תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב"משפט קסטנר" ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז', כך סיכם השופט הלוי:

א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).

ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז' השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.

ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…

ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ"ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…

ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז' ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי 'ועדת ההצלה' שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז' לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.

השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של "ועדת ההצלה". השופט הסיק שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים". מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.

קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.

בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.

שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה "תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?

מי ניצח כשחומת ברלין נפלה (ואיך זה קשור למה שקורה עכשיו באוקראינה)?

יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ'וב נשיאה של בריה"מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?

האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.

ואני רק הסתכלתי

1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

 

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

 
 

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

אתם מטפסים למעלה במהירות

פרופ' סמק היסה אותו בתנועת יד. אין לך למי לפנות, גינסברג. זו הוראה מגבוה. הוראה מגבוה? חזר מרקוס על דבריו. כן, גינסברג, הוראה מגבוה, למה? תמה מרקוס, למה? פרופ' סמק שתק שתיקה קצרה לפני שענה, אתה זוכר, גינסברג את דדלוס ואיקרוס? מרקוס הנהן בראשו. הוא זכר היטב כל סיפור וסיפור שהזכיר פרופ' סמק בהרצאותיו על המיתולוגיה היוונית. פרופ' סמק דיבר לאט. אתה מבין, גינסברג, אנחנו, כמו דדלוס, נתנו לכם כנפיים, ואתם כמו איקרוס נסקתם גבוה מדי, אבל השמש לא סלחנית, גינסברג. מרקוס החוויר. יסלח לי, כבודו, אמר כמעט בלחש, מנסה להבקיע את הצל שהשחיר את עיניו הכחולות והבהירות של הפרופסור, אבל מי זה אתם? אל תיתמם, גינסברג. אין משרה רמה שלא הגעתם אליה. אתם מטפסים למעלה במהירות לא רק פה אלא בכל מקום. כל העולם שלכם, הא? אפילו אלוהים שבשמים הוא שלכם, הא? אתם לא נזהרים, אני חוזר ואומר אתם לא נזהרים, ואני שוב חוזר ואומר, גינסברג, השמש לא סלחנית. התקרבתם אליה מהר מדי, ועוד מעט היא תשרוף אתכם, תמיס לכם את הכנפיים, ופוף – לא תהיו יותר, תתאדו, תיעלמו מפה, ורק הסיפור עליכם יישאר אחריכם.

כשסיים את דבריו השתהה לרגע, הפנה את גבו אל מרקוס והלך לדרכו. המום,
התבונן מרקוס בגב המתרחק ובצעדים המרקדים, וכשסב פרופ' סמק על
עקביו, הופתע מרקוס ונסוג לאחור.

ט"ו בשבט: עופרים ושושנים

בשיעורי הטבע היה נוח יותר ללמד גיאולוגיה מאשר בוטניקה וזואולוגיה. איש מהמורים לא העלה בדעתו לצאת אתנו להכיר את הצמחים ובעלי החיים – אפילו של העיר, בסביבתנו המיָדית, לא כל שכן ללמד אותנו לשתול שתיל או לגדל עציץ כמו שצריך.

את הידע הזה לא יכולתי לצפות להשלים בבית, כי מוקדם מאוד הבנתי שהורי אינם מכירים את הטבע מסביב הרבה יותר ממני. הוריהם אמנם עוד חיו בקרבת הטבע המזרח־אירופי – העיירה של אבי שוכנת בין נהרות ויערות, ואבות אבותיה של אמי גרו בכפר בהרי הקרפטים – אבל הגברים במשפחות הללו מעולם לא הצטיינו בזיקה לסביבה. הם היו חייטים מיומנים או "מלמדים", והטבע היה זר להם כמו שפות האיכרים המקומיים. הנשים התמצאו בו קצת יותר, וסבתא רחל, אמו של אבי, היתה אשת חיל כל כך, עד שבמלחמת העולם השנייה ידעה למצוא ביערות סיביר פטריות ופירות יער, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ. אבל המיומנות הזאת נקשרה אחר כך לשנות הרעב, וממילא לא נמצא לה שימוש אחרי שהגיעו לארץ ישראל. אחד מסימני הרווחה של השנים הבאות היה שסבתא רחל יכלה להרשות לעצמה ללכת בכל בוקר לקניות בשוק הכרמל.

אבי היה נזכר לפעמים בגעגועים ביערות ובפירות של מזרח אירופה, אבל הוא היה צעיר מכדי לזכור את שמותיהם המדויקים של הצמחים ביידיש, ואני לא ידעתי לקשור ביניהם לבין הדומדמניות וענבי השועל שקראתי עליהם בספרים.

כיצד הצטיירה ארץ ישראל ב-1882

אורחים לא מעטים האריכו את ביקורם בחיפה מעל למתוכנן על מנת לשהות במחיצתם של האוליפנטים. האווירה הנינוחה והבלתי אמצעית ששררה בבית, צניעותם של בני הזוג אוליפנט והכנסת האורחים הלבבית שלהם מצאו חן בעיני כל מי שהגיע אליהם. אחדים מהם שלחו רשמים לעיתונים באירופה, חלקם גם צירפו ציורים של חיפה, חוף הים, הכפרים הערביים שמחוץ לעיר. על רקע תחושתם של רבים מתושבי אירופה שהמערב נתון בתהליך של שקיעה, האלימות (לרבות הפרעות ביהודים) מתעצמת באין מפריע והנצרות אינה מסוגלת לתת מענה לכל אלה, הצטייר המזרח כמקום מפלט אחרון לשפיות האנושית, מקום שנותר אמיתי ושליו כפי שהיה בימי קדם. מספר החוקרים, הצליינים והתיירים שהגיעו לארץ ישראל באותה עת הגיע לשיא.

מה קורה במדינה שבה מערכת המשפט מועלת בתפקידה

"אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]' ואין עוד משפטים כמו 'משפט הקופים', אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים."

הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. "מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה" – הוא הצביע על הבניין המרשים "למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה."

עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, "למה עשה את זה בית המשפט העליון?"

"מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר."

[1] עורך דין אמריקני,  ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג  בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב"משפט הקופים" ב-1925.

ובסוף בסוף ילדים מתים

אני קוראת, והתמונות מתערבבות לי בראש, והמילים – ההן, המשונות, הזרות – מוחלפות בלי כוונה או מודעות במילים אחרות, במילים שלי, עמודי העשן שעלו מהכפרים השרופים וכיסו את הטראנסוואל ועמודי העשן המוכרים מדי מעל עזה –אני כבר לא יודעת על מה אני מסתכלת. גם ככה הכל רק בתוך הראש שלי: הנסיבות שבהן נשרפו כפרי הבורים והנסיבות שבהן הותר לחיילים ישראלים "להפליל" בניינים, לירות פגזים, למחוק שכונות.

ואני לא יודעת כבר מי מספר לי את הסיפור הזה, על מה שהם עשו: החייל הבריטי האלמוני שנזרק אל קצה יבשת זרה להילחם עבור האימפריה, וקיבל פקודה להרוס כל כפר שבדרך כי הסבירו לו שהבורים הם ברברים שמחזיקים שחורים כעבדים ותומכים בלוחמי הגרילה, או קצין המודיעין ההוא, שהקול שלו רעד כשסיפר איך בשביל לאשר להוריד פצצה של טון בצוק איתן כל מה שנדרש לעשות זה לוודא שמשהו בבית המופצץ "קשור לי" פעילות כלשהי של חמאס. ואיך לפעמים, כשמלמעלה לחצו להפציץ יותר מטרות, ה"קשור ל– " הכפיל ושילש את עצמו, והם, קציני המודיעין, היו צוחקים ביניהם על כך שהמטרה מופללת ומאושרת לתקיפה כי היא "קשורה לי, קשורה לי, קשורה לעץ", ובום. ועוד פליטים, עוד חסרי-בית. עוד מוות. עוד שנאה יוקדת אל מי שהרס לך את הבית, ואל מי שנתנו לזה לקרות.

החיילים הבריטים נהגו לתת להם, למשפחות בכפרים הבוריים, עשר דקות כדי לפנות את בתיהם לפני ששרפו את הכפר, ואני חושבת על השב"כניקים שהרימו טלפון והודיעו לעזתים בערבית שבעוד עשר דקות מורידים את הבניין שלהם, אז כדאי להם להזדרז ולצאת. היינו הומאניים. עשינו כל מה שיכולנו בשביל למנוע פגיעה בחפים מפשע. וההצדקות, הצדקות בלי סוף. וה"אין ברירה". וה"הם גרועים יותר". וה"לעולם לא עוד", ובסוף כולם הופכים להיות זבל אנושי אכזרי וגאה. ושום דבר לא השתנה. ותמיד יש רעים ורעים יותר, ובסוף בסוף ילדים מתים, ובסוף השנאה ובסוף הכניעה. וּבַסוף, שוב ותמיד יד – הפחד.

ואני יודעת שזה הבית היחיד שיש לי, ואני יודעת שזה הבית היחיד שהיה להם.

אני יודעת הכל, אבל נמאס לי להכות על חטא שלא אני חטאתי. זה לא עוזר לאף אחד רק כולא אותי עמוק יותר בתוך הסיפור הזה.

מישהו פעם סיפר לי סיפור על מה שאני – אישה, ישראלית, ציונית, לא "הם". ואני  האמנתי.

וכך ירדה כולה לקרקעית הים

אסונות ימיים כאלה תמיד הפחידו אותו. אלפי עובדים עמלו בפרך במשך שנתיים או שלוש בבניית ספינת ענק. הם הניפו את לוחות המתכת בהקפדה יתרה והבריגו אותם למקומם, הם טענו אותה במכונות ושימנו וגירזו את חלקיהן הנעים, הם ציפו את חדרי האורחים בעצי אלון או אדר, הם הניחו סיפונים, קבעו פתחי חלונות, כתבו את שם הספינה בגאון על ירכתיים וחרטום, הרכיבו מדחף, והניפו את דגל האומה לראשי התרנים הגבוהים והחדשים, או אז החליקו את הספינה במורד מסילות ושלחו אותה הימה, וברגע שחצתה את שובר הגלים ביקע את בטנה טורפדו ששיגרה לעברה צוללת, וכך ירדה כולה לקרקעית הים, מתכת ועץ, מכונות ודגלים.

עלי מוהר, "המכורים לסוף" (ואיחולים ממני, לשנת 2022)

דומה כי אנחנו מכורים לסופים. משחר ילדותנו גדלנו על סיפורים עם סוף ברור, ולא פעם היה זה סוף מאושר. אנחנו רוצים תמיד לדעת מה יהיה הסוף, ולפעמים אפילו הופכים בחשאי את הדפים כדי לראות: מי הרוצח; מי ניצח; האם זכה האהוב בלבה של אהובתו. כידוע, אם עוד לא מתו הרי הם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

גם בחיינו כאן, דווקא מפני שהם "חיים על קו הקץ", הורגלנו בציפייה מתמדת לסוף: למלחמה האחרונה ("אני מבטיח לך", שר יהורם גאון), ואחריה לשלום נוסח אחרית הימים שייכון יום אחד בינינו לבין אויבינו. ומדוע לא? – הן אפשר. הן אפשר כי בג'יפ שעבר צעקו בחורים כי נגמר. הן אפשר כי מחר אולי נפליגה בספינות מחוף אילת לחוף שנהב. מחר במשחתות הישנות יטעינו תפוחי זהב. עניין של אוטוטו. ואם לא מחר אז מחרתיים, ויהיה סוף־סוף סוף לכל העניין הזה; סוף־סוף – סוף.

פס

מאחלת לכולנו סוף טוב לשנת 2021

והתחלה טובה הרבה יותר

לשנת 2022

עופרה

איך "נזכרנו שאנחנו בני אדם"

ווּלף סיפר:

"לא היה יכול להיות כבוד במחנה הריכוז. דמייני לעצמך שהיו מביאים לאושוויץ את גנדי. שני אנשי אס־אס היו מוליכים אותו במגרש המסדרים, וכולם היו עומדים כמו משותקים מתוך יראת כבוד כלפי הגבר העירום הקטן עם חתיכת הבד הלבנה לכיסוי החלציים. אבל אז אחד מאנשי האס־אס היה שופך לו קערית מרק על הראש, ואז לא היה יותר גנדי, כשהאטריות משתלשלות לו מהמצח על הפנים, היתה רק דמות קומית, וכולם היו צוחקים."

טיך סיפר:

"זאת היתה עבודה נחשקת — לגרור מוקדם בבוקר בחצר את גופות האסירים שמתו בלילה. לא חשבת יותר מדי תוך כדי זה, האדם מתרגל לכל דבר. ובוקר אחד עמדה שם שורה מסודרת של גברים צעירים במדים מטופחים — משטרת קופנהגן, שסירבה לחפש יהודים. ואיך שחלפנו על פניהם עם מטען הגופות שלנו, כולם כאיש אחד הורידו את הכומתות מהראש. בבת אחת נזכרנו אז שאנחנו בני אדם."

במונית מחיפה לתל אביב

שלטים ממלאים תפקיד חשוב בימינו. הם מספרים לכם בקיצור אלף סיפורים. איזו הוכחה אחרת הייתה לי לכך שחיפה היא עיר יהודית? הטבע מסביב יכול היה להיות בספרד, בדרום איטליה ואפילו בדרום צרפת. הבתים בחיפה הם הבתים השכיחים במדינות הדרום: בתי אבן עם מרפסות גדולות ורעפים. עוברי האורח ברחובות אינם נראים יהודים במיוחד. הם יכלו להיות צרפתים, ספרדים או איטלקים. אבל השלטים והאותיות העבריות מספרים לכם שזאת מדינה יהודית. בארץ ישראל, כמו באמריקה, לא חוסכים בשלטים. בדרום צרפת ובספרד מתקמצנים בהם: אתם יכולים לחלוף על פני מאות מבנים בלי לדעת את טיבם. אך בישראל השלטים מספרים הכול. ישראל היא מדינה חדשה, האוכלוסייה מעורבת, רובה הגיע זה מקרוב והיא זקוקה למידע על כל צעד ושעל. שלטים בעברית ולעיתים קרובות גם באנגלית מציגים לכם כל מה שצריך לדעת. שלטים כאלה משמחים כל מי שאוהב יהודים ויהדות. השלטים הללו לא מוסרים רק מידע, אלא הם מלאים גם באסוציאציות ובתזכורות משנות הנעורים ומדברים שלמדתם. כל רחוב נקרא על שם אדם שגילם תפקיד בהיסטוריה היהודית או בתולדות התרבות. ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, י"ל גורדון, מנדלי, שלום עליכם, פרץ, ביאליק, פינסקר, הרצל, פרישמן, צייטלין – כולם כאן הם גיאוגרפיה. מילים מהחומש, מהמשניות, מהמדרש, מהגמרא, מהזוהר ומספרי ההשכלה משמשות כאן בסיסמאות מתחום המסחר, התעשייה והפוליטיקה. מעט היהדות שמסתתרת במדינות אחרות בבתי מדרש ובחנויות ספרים, מורגשת כאן בכל הרחובות והשווקים.

כאן, בארץ הזאת, לא יכולים ולא רוצים להסתיר את היהדות. אני יושב במכונית ולנגד עיני חולפות פיסות יהדות, ממש כשם שבכל השנים עד עכשיו חלפו לנגד עיני פיסות לא יהודיות. היהודי הגרמני המתגורר כאן אכן יכול להיות בלבו קצת סנוב ולהתגעגע עד כלות לקורפירסטנד סטנדאם בברלין או לדאם אחר, אבל כתובתו היא רחוב שלום עליכם. ועשר פעמים ביום, מאה פעמים ביום, הוא חייב לחזור על השם הזה. בתו שהתחנכה אולי לבוז לכל אוסט־יוּדֶה ולכל יהודי, צריכה לקבוע את פגישותיה ברחובות, בפארקים ובבתי קפה שנושאים את שמם של האוסט־יודן הללו. כמו פעם, בהר סיני, התרבות היהודית – במובן הרחב של המושג – נכפתה על היהודים בישראל והיא קוראת להם: עליכם לקבל אותי; לא תוכלו עוד להתעלם ממני או להסתיר אותי!

שפת הסימנים

"לא מעניין אותי," סותם החייל את הוויכוח, וחוזר לנהל את התור בעמידה שחצנית אדישה־אדנותיות ובשפת סימנים של שוטר תנועה, שכאילו נולד איתה: כף יד מתקפלת לעבר הגוף – 'תתקדם אליי'. כף יד מול פני הנהג – 'עצור איפה שאתה', גבי כפות הידיים מנופפים לצדדים – 'צא מהרכב,' כפות ידיים כספר תפילה – שאחד הנוסעים יביא את התעודות' אצבעות מתחלפות – שיעברו את המחסום בהליכה, אגרוף ומין מאוזן עולה ומתחתיו אגרוף שמאל מאוזן יורד לפתוח את הבגז, אני בא לבדוק. באיטיות מייאשת צועד החייל לעבר הרכב, עושה סיבוב ורואה שאין חבילות חשודות, מחזיר את התעודה לנהג, וללא סימן נוסף כולם מבינים שהמכונית הזו יכולה לעבור את שני המחסומים בזיג-זג ולהמשיך בדרכה.

להיות נר אדום – או שַׁמָּשׁ?   

"אז מה עם הכוכבת שלי?" אבא שואל, "מתכוננים להופעה?"

"ביקשתי היום מהמורה להיות נר אדום," מפטירה דנה בשקט. קר לה, היא מרגישה את שיניה נוקשות, זה מוזר, אפילו קצת מצחיק, נקישות מהירות כאלה שאין לה עליהן שליטה, להיפך, היא נותנת לפה שלה חופש. ומאזינה, מבודחת, לתיפוף שלו.

"מה?" אבא שואל בתדהמה.

לרגע אינה יודעת על מה הוא מדבר.

"ויתרת על התפקיד הראשי?"

אה – זה, היא חושבת.

"אני רוצה שגם לי יהיה נר," היא מסבירה בשוויון נפש. "גם רוני נר אדום," עכשיו הן מחייכות זו לזו, "המורה אמרה שנצטרך להיות זהירים מאוד, סומכים עלינו כי אנחנו כבר בכיתה א'. נדליק אותם באש אמיתית."

בדמיונה היא כבר מריחה את ריח הדונג הניתך. רואה את הילות האור הזעירות שמתקדמות בחשיכה, ומאחורי כל אחת מהן עומד ילד חגיגי ונרגש. גם היא.

"למה עשית את זה ?"

פתאום אבא כועס ודנה לא יודעת למה.

בבית היא מבינה.

"את שומעת," הוא אומר לאמא שעורכת את השולחן לארוחת הצהריים, "דנה ביקשה להיות נר,"

אמא לא כל כך מרוכזת: "להיות מה?" היא שואלת.

"נר, נר. במקום התפקיד הראשי שרות נתנה לה."

"בסדר," אומרת אמא, מרימה מכסה של סיר ומציצה לתוכו. "תעשה לי טובה, מנחם, תוריד לי בבקשה משם," היא מצביעה על הארון העליון. "את הסיר לחץ? רק בזהירות, שלא יפול. מה קרה לך, דנה, את רטובה לגמרי. לכי תחליפי בגדים."

אבא לא זז.

"כן, וגם זה – תראי איך שהיא נראית! מצאתי אותה עומדת עם חברה שלה באמצע המבול, עם מעיל פתוח, בלי מטרייה, ככה, מפטפטות להן. מה זה צריך להיות?"

אמא מביטה בדנה במבט שואל.

"זה בכלל לא נכון, בכלל לא פטפטנו," דנה שוב בוכה, "הכול בגלל הלולאות של המעיל, ובגלל הרוח, ועכשיו כולי רטובה."

אמא מביטה באבא במבט של "מה אתה רוצה מהקטנה " אך הוא אינו משיב, רק ניגש, מתרומם מעט על קצות אצבעותיו, פותח את הארון העליון, גבוה מאוד, ממש ליד התקרה, ושולף משם בזריזות את הסיר שאמא ביקשה.

בארוחת הצהריים אבא ממשיך:

"אם מישהו מקבל תפקיד ראשי, אסור לו לוותר עליו, זה כלל חשוב מאוד בחיים. כי אחר כך, כשתרצי תפקידים ראשיים, אולי לא תקבלי אותם. תדעי לך גם שמורים מספרים זה לזה. אפילו אם נעבור פעם למקום אחר. בכלל, למה עשית את זה? מה, פחדת שלא תצליחי ללמוד את כל התפקיד שלך בעל־פה? בגלל זה ביקשת להיות נר?"

דנה מהרהרת רגע, שוקלת את הרעיון הזה שכלל לא עלה בדעתה, אבל עכשיו, אחרי שאבא השמיע אותו פתאום, היא חושבת – נכון. תפקיד השמש ארוך מאוד. אולי באמת היתה מתקשה ללמוד את כולו, לזכור אותו בלי להתבלבל? איזה מזל שביקשה להיות נר, ועוד אדום!

"כן," היא עונה.

"אבל הרי יש לך זיכרון מצוין!" היא רואה שאבא מתאפק לא להתרגז. "אני בטוח שאת יכולה ללמוד בקלות לא רק את תפקיד השמש אלא גם את התפקידים של כל הנרות."

במהלך החגיגה מביטה דנה בצער בדני השמש שעומד במרכז החדר, ומזמין כל פעם קבוצה שונה של נרות: הירוקים מסמנים את צמיחת הארץ. הצהובים – את השמש של ארץ-ישראל, הכחולים את שמי התכלת שלה, האדומים – את פרחי דם המכבים. ודנה עומדת בצד, בקבוצת הנרות האדומים, ארבעה ילדים בסך הכל, ומדקלמת לעצמה בשקט את כל התפקידים. היא רואה כיצד כל ההורים מביטים בדני, ומחייכים, במיוחד הוריו, ועכשיו כבר אינה זוכרת מדוע רצתה כל-כך להחזיק נר דולק.

איך נראית הוולגריות במערומיה

מאז גורשו אבותינו מגן עדן בגלל החגורות שעשו להם מעלי תאנה, ממעטים בני-אדם לפשוט את מלבושיהם בפרהסיה. הזכות להתפשט – שבקפטריית בית-חולים, למשל, שמורה רק למאושפזים – היא נחלתם הבלעדית של הבאים בשערי הבריכה הציבורית; גם שם וגם כאן המראה מרהיב כשם שהוא מקפיא-דם. אף בפארק המים שפיים חושף האדם לעין כל את פגמיו ועיוותיו. פה נעתקת הנשימה למראה מתבגרת שחומה שמשמניה הצעירים פורצים מתוך בגד רחצה זערורי וקורקבנה מזדקר בגאון מכרסה התפוחה, כאן נמשכות העיניים על כורחן אל גבר זקן, רזה וחייכן, ששיפולי בטנו מצולקים מניתוח נושן ואשכיו נפוחים כתפוז; המבט נודד מברנש ספורטיבי המכוסה מכף רגל עד צוואר בפרווה שחורה מדובללת אל בחורה למודת סבל שגבנון נוקשה ומסולע מצמח מתוך שכמותיה העירומות. כל העם הזה התגודדו עכשיו לידי הדוכנים, אדישים לעירומם, וחיטטו בבגדים בלהיטות חשקנית.

מה עיוורים-מרצון מורישים לילדיהם

בטירופו הבין מנדלשטם מה צפוי לו. אך כשהחלים אבד לו חוש המציאות והוא האמין ששום סכנה אינה אורבת לו. באורח החיים שחיינו, בעל-כרחם עָצְמוּ האנשים הבריאים בנפשם את עיניהם, כדי שלא לראות את המציאות, כדי שלא תתגלה כהזיה.

קשה לעצום את העינים, הדבר דורש מאמצים רבים. אי-ראיית המתרחש סביבך אינה פעולה פסיבית גרידא. האנשים הסובייטים הגיעו למדרגה גבוהה של עיוורון-
נפשי, שפעל בצורה הרסנית על המבנה הרוחני שלהם.

עכשיו הולך ונעלם דור הסוּמִים-מרצונם, והסיבה לכך פרימיטיבית למדי – הגיל.

אך מה הם הורישו לצאצאיהם?

מי היו הנמענים של המגילות במערות קומראן

בזמן שטפפתי לי לאורך גדת ים המלח הייתי שקועה כליל במחשבות — אם אפשר לקרוא לזה מחשבות, לאותה התאחדות עם החום והבהירות המנצנצת, למרגלות ההרים הבוהקים העשויים אבן חול, שהמערות הרבות מספור נגסו בהם כמו עששת. במערה כלשהי מן המערות האלה התגלו לפני כמה שנים מגילות קומראן, הספרייה, התורה ואורח החיים של הכת היהודית שקבעה את חייה בשממה הזאת; וכשנשקפה להן סכנה של ריקבון חומרי, אחסנה כאן הכת למשמר את המגילות מקלף, מנחושת, בכדי חימר. התברר שאנו, בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

בעיצומה של ההליכה נתקפתי אפוא מה שאי־אז גרם כמשוער לרעים לאחווה לבחור את המקום הזה בים המוות, מקום שאליו באו גם מירושלים, אי־אלה גם ממרחק גדול אף יותר, אפילו מהגליל; נתקפתי אותו מתח מרוכז, שמאומה אינו מסיח ממנו את הדעת, אותה ציפייה הדוגרת כמדומה באור המנצנץ: כאן בזמננו שלנו, נמעניו המיועדים של המסר שהגיע אלינו מאחת ממאה המערות, אם גם בדרכים עקלקלות ונפתלות, בדיוק ברגע ההתחדשות המדינית אחרי כמעט אלפיים שנים.

איך כדאי לשווק את ישראל

אם אכן פג כוח המשיכה של הציונות, אם המצב המדיני הבלתי יציב מצמצם את ממדי העלייה ועלול להפסיק אותה כליל, דרושה דרך חדשה על מנת למשוך את היהודים לארץ ישראל. הפרסומות למערבונים בימים עברו משכו את הצופים לבתי הקולנוע בהבטחה: אין רגע של שיעמום. וכך חייבת לנהוג גם מדינת ישראל. אפשר לזקוף לגנותה רבות: היא מלוכלכת, צפופה, מעשירה את עשיריה, רוב עריה מכוערות, מימיה מזוהמים, תושביה גסי רוח, נהגיה פראים. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממנה: אף פעם לא משעמם בה. תמיד קורה בה משהו גורלי, היסטורי. תושבי שווייצריה או לוקסמבורג המסכנים חיים להם בשובע ובביטחון, לא רובץ מעליהם צל של מלחמה, ובעייתם הגדולה היא כיצד להתגונן בפני המהגרים הזרים, המבקשים אף הם חלק קטן מן הטוב הטוב הזה. איזה שיעמום! הנה מה שישראל יכולה להציע לבאים בשעריה: שום יום של שקט, ציפייה דרוכה לכל מהדורת חדשות, תמיד יש למי לדאוג, בצבא, בדרכים, בירושלים, בשווקים, על גבול לבנון, בבקעה. מדינה צרה עם גבולות ארוכים ולא מוגדרים, ומעבר להם אורבים האקדחנים: גם מיטב סרטי המערב הפרוע לא יכולים להתחרות בה.

תוחלת החיים במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם, בייחוד, למרבה הפלא, בקרב גברים, לא בזכות האקלים שלה ולא בזכות התזונה הבריאה, הלבנייה, החומוס והסלטים, אלא בראש ובראשונה משום שלתושביה אף פעם לא משעמם. כול המומחים לגרונטולוגיה תמימי רעים: שיעמום לעת זקנה מקצר את החיים, מוביל לאפתיה, לדיכאון, לדעיכה. אשרינו, מדינתנו הקטנה היא מקור לא אכזב לדאגה, אין יום בלי מהלומה ואין יום דומה לקודמו. אבל קברניטי המדינה, או מי שמתיימרים להיות קברניטיה, אינם מנצלים את שפע האקשן לצורכי פרסומת: מי צריך לקרוא ספרי צמרמורת? המציאות עולה על כול דמיון! למי דרושים סרטי מתח? החיים עצמם מספקים את כול תצרוכת המתח הדרושה. Never a dull moment – ובלי דמי כניסה.

(2003)

מה אמרו היהודים זה לזה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה

"מה אדוני מציע, שנישאר פה ונראה איך גוזלים לנו את הבתים ואת הפרנסה, ואיך מחרימים לנו את הפספורטים? אתם עוד בחורים צעירים, תקשיבו ליהודי זקן: ראיתם פעם מין פלא שכזה ששני בריונים מתקוטטים, ובסוף דווקא מי שעומד בצד שובר את היד? זה מה שקרה עד היום באירופה, ואין סיבה שלא יקרה שוב פעם: הרוסים ירביצו לגרמנים, הגרמנים יחטיפו לרוסים, ובסוף כולם ביחד יוציאו את הנשמה ליהודים."

"אין לי חלילה התנגדות לציונים," אמר הרמן, "אבל למען היושר חייבים לציין שנטל ההוכחה הוא עדיין עליהם. והלוא מציעים גם פתרונות אחרים: יש בונדיסטים, יש סוציאליסטים…"

"ואתה באמת חושב שאם תצבע לך את הפרצוף באדום, כבר לא ישימו לב לאף שלך?" רקע הסוחר ברגלו בקוצר רוח, "מספיק עם הפּוֹאֶזיָה! אנחנו יהודים, רבותי, אל תשכחו את זה. אם נצליח ונצטיין – יאשימו אותנו ברדיפת בצע; לא נצליח ולא נצטיין – יקראו לנו טפילים."

"בינינו, הרי היהודים באמת אוהבים כסף," העיר ליאו.

"והגויים לא אוהבים זְלוֹטים? אוהבים!" הזדעק פּיניֶע, "יש רק הבדל אחד: היהודי אוהב כסף ונהנה לדבר עליו, ואילו הגוי אוהב כסף ומתבייש לדבר עליו. זה הכול."

תמונה ראשונה: מה מספרים יוהאן ומריאן לעיתונאית

תמימות ופאניקה


מאריאן ויוהאן מרואיינים בביתם. הם יושבים זה על יד זה, קצת פרושים ומתוחים על גבי ספה, ואין זו סתם ספה. היא עגולה ומלאה חמוקים בנוסח המאה ה-19 ומרופדת בירוק, יש לה משענות ידידותיות, כרים רכים ורגלים מגולפות, היא מפלצת של נועם ביתי, על גבי שולחן נראה שמץ מראיה של עששית יפה. ברקע – ארון ספרים מאסיבי. על שולחן אחר יש תה ולחם קלוי וריבה ושרי, המראיינת, גברת פאלס, יושבת בגבה אל המצלמה. היא הגניבה רשם קול קטן בין הצלחות והספלים, צלם מזוקן מסתובב בחדר, צץ ונעלם.

גב' פאלם (בשמחה): אנחנו רגילים תמיד להתחיל בשאלה סטנדרטית. כדי להתגבר על העצבנות הראשונה.
יוהאן: אני לא עצבני במיוחד.
מאריאן: גם אני לא.
גב' פאלם (יותר בשמחה): עוד יותר טוב. השאלה היא: איך הייתם רוצים לתאר את עצמכם בכמה מלים?
יוהאן: זה לא קל.
גב' פאלם: טוב אבל זה גם לא כל כך קשה.
יוהאן: אני מתכוון שיכולות להיות אי הבנות.
גב' פאלם: אתה באמת חושב?
יוהאן: כן, זה יכול להישמע כשחצנות אם אתאר את עצמי כאינטליגנטי ביותר, מצליח, בעל רוח צעירה, מאוזן, סקסי. גבר שיש לו מצפון כלפי מה שמתרחש בעולם
משכיל, קרא הרבה, איש חברה אהוד. אני לא יודע מה עוד אני יכול למצוא: חברי, חברי בצורה נעימה אפילו כלפי אנשים שהם במצב גרוע יותר. אני ספורטיבי, אב
משפחה טוב. בן טוב. אין לי שום חובות ואני משלם את המיסים שלי. אני מכבד את הממשלה שלנו שתעשה מה שתעשה, ואני אוהב את בית המלוכה שלנו. אני פרשתי
מהחברות בכנסיה הממלכתית. זה מספיק או שאת רוצה אולי יותר פרטים? אני מאהב עצום. נכון, מאריאן?
גב' פאלם (מחייכת): אולי נוכל לשוב לשאלה. ואת, מאריאן מה את אומרת?
מאריאן: טוב, אז מה אני יכולה להגיד עכשיו. אני נשואה ליוהאן ויש לי שתי בנות.
גב' פאלם: אהה.
מאריאן: אני לא יכולה למצוא משהו ברגע זה.
גב' פאלם: תחשבי.
מארי אן: אני חושבת שיוהאן הוא נחמד מאוד.
יוהאן: תודה, זה היה נחמד מצדך,
מריאן: אנחנו נשואים עשר שנים.
יוהאן: בדיוק עכשיו הארכתי את החוזה.
מאריאן: אולי אין לי אותה הערכה מובנת מאליה של אישיותי המצוינת כמו יוהאן. אבל אם להיות כנה, אז אני שמחה לגמרי שאני זוכה לחיות את החיים שאני חיה.
אלה הם חיים טובים, אם את מבינה מה שאני מתכוונת. טוב, אז מה עוד אני יכולה לומר. אוי, כמה זה היה קשה.
יוהאן: יש לה גיזרה יפה.
מאריאן: אתה רק מתלוצץ. אני מנסה להתייחס לשאלה ברצינות. יש לי שתי בנות, קארין ואווה.
יוהאן: רק הרגע אמרת את זה.
גב' פאלם (מוותרת): אנחנו יכולים אולי לחזור אל השאלה מאוחר יותר. דרך אגב! בטח יש לכם תמונה עם הבנות? בדיוק כאן בספה הזאת עם אבא ואמא?
מאריאן: הן באות מבית הספר עוד מעט.
גב' פאלם: יופי, אז בואו נרשום קצת פרטים, אני רוצה לדעת מה גילכם.
יוהאן: אני בן ארבעים ושתיים, אבל כמעט שלא מרגישים את זה. נכון?
מאריאן: אני בת שלושים וחמש.
יוהאן: שנינו באים מבתים בורגניים כמעט בצורה לא הגונה.
מאריאן: אבא של יוהאן הוא רופא.
יוהאן: ואמי היא אמא. במידה ראויה לציון.
מאריאן: אבי הוא משפטן. כבר מלכתחילה נקבע שגם אני אהיה עורכת דין. אני הכי צעירה משבעה ילדים. אמי שלטה בבית גדול וניהלה אותו. עכשיו כבר העניינים
יותר רגועים אצלה קצת.
יוהאן: באמת? (חיוכים מנומסים).
מאריאן: הדבר המוזר בשנינו הוא שאנחנו מרגישים טוב מאוד עם ההורים שלנו. אנחנו מתראים הרבה. אף פעם לא היו סכסוכים של ממש.
גב' פאלם: אולי תגידו משהו על המקצועות שלכם.
יוּהאן: אני פרופסור חבר במכון הפסיכוטכני.
מאריאן: אני התמחיתי בחוקי אישות ועובדת אצל חברה של עורכי דין, בעיקר עוסקים בגירושין וכדומה. מה שמעניין הוא שבאים כל הזמן במגע עם…
הצלם (צץ לפתע): תסתכלו בבקשה אחד על השני, ככה, ככה, אני רוצה רק… סליחה…
מאריאן: זה נורא כמה אני מרגישה מגוחכת.
גב' פאלם: רק עכשיו בהתחלה. איך נפגשתם?
מארי אן: את זה צריך יוהאן לספר.
יוהאן: כן באמת, זה מעניין!
מאריאן: על כל פנים זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
יוהאן: לשנינו היו דווקא המון מכרים וכך נפגשנו בכל המסיבות האפשריות. חוץ מזה היינו פעילים מבחינה פוליטית כמה שנים וגם שיחקנו המון בתיאטרון סטודנטים.
אבל אני לא יכול לומר שעשינו רושם עמוק אחד על השני, מאריאן חשבה שאני שחצן.
מריאן: היה לו איזה רומן מפורסם עם זמרת של להיטים וזה נתן לו תדמית מסוימת ועשה אותו בלתי נסבל.
יוהאן: ומאריאן היתה בת תשע עשרה והיתה נשואה עם איזה מטומטם שהיתה לו רק תכונה טובה והיא שהוא היה הבן של האבא העשיר שלו.
מאריאן: אבל הוא היה נחמד נורא. ואני הייתי מאוהבת חזק, וחוץ מזה נכנסתי להריון כמעט מייד. וגם לזה היתה משמעות.
גב' פאלם: ואיך קרה ש…
יוהאן: שנעשינו זוג ? כן, בעצם זה היה רעיון של מאריאן.
מריאן: הילד מת מייד אחרי הלידה ואז התגרשנו בעלי ואני בהקלה מסוימת. יוהאן סולק על־ידי הזמרת ההיא והפך להיות קצת פחות שחצן. הרגשנו קצת בודדים
ומבולבלים. אז הצעתי שנהיה יחד. בכלל לא היינו מאוהבים זה בזה, היינו רק עצובים.
יוהאן: הרגשנו עצום יחד, הצלחנו מאוד בלימודים שלנו.
מריאן: ואז עברנו לגור יחד. האמהות שלנו לא הנידו עפעף, אף על פי שהיינו בטוחים שהן יקבלו הלם חזק. להיפך, הן התחילו להיות ידידות טובות. פתאום התקבלנו כיוהאן ומאריאן, אחרי חצי שנה התחתנו.
יוהאן: ואז היינו חוץ מזה מאוהבים.
מאריאן: נורא מאוהבים.
יוהאן: ראו אותנו כמעט כזוג אידיאלי,
מאריאן: וככה זה המשיך.
גב' פאלם: שום סיבוכים?
מאריאן: לא היו לנו שום דאגות חומריות. יש לנו יחסים טובים גם עם המשפחה וגם עם חברים משני הצדדים. יש לנו עבודה טובה שאנחנו אוהבים. אנחנו בריאים.
יוהאן: וכה הלאה, וכה הלאה, במידה כמעט שלא לעניין. רווחה, סדר, נעימות ונאמנות. זה נראה מוצלח באופן חשוד.
מאריאן: ברור שיש לנו התנגשויות בדיוק כמו לאנשים אחרים. הרי זה ברור מאליו, אבל אנחנו מסתדרים בכל דבר חשוב.
גב' פאלם: אתם אף פעם לא רבים?
יוהאן: בטח. מאריאן רבה.
מאריאן: ליוהאן כל כך קשה לכעוס. אז אני נרגעת.
גב' פאלם: זה נשמע פאנטסטי הכל.
מאריאן: מישהו אמר לנו ממש אתמול בערב שבעצם חוסר הבעיות הוא בעיה רצינית. זה בהחלט נכון. חיים כמו שלנו יש להם תמיד סכנות. אנחנו מודעים חזק לכך.
יוהאן: העולם הולך לעזאזל ואני נוטל לעצמי את הזכות לטפח את גני. כל שיטה פוליטית היא מושחתת. נעשה לי רע אם אני מתחיל לחשוב על בשורות הישועה החדשות האלה. מי ששולט במחשבים תמיד מנצח במשחק. אני דוגל בהשקפה הבלתי פופולארית שיש לי זכות לטפח את שלי, ולצפצף על האחרים.
מאריאן: אני לא חושבת כמו יוהאן.
גב' פאלם: ככה, אז מה את חושבת?
מאריאן: אני מאמינה באנושיות.
גב' פאלם: למה את מתכוונת בזה?
מאריאן: אם כל האנשים היו לומדים לשים לב זה לזה כבר מהילדות, היה העולם נראה אחרת, בזה אני בטוחה.
הצלם: שבו בשקט. תשמרו על ההבעה הזאת. ככה. תודה.
מאריאן: עכשיו באות קארין ואווה. אני אגיד להן להסתדר קצת.


מאריאן ממהרת לצאת ושומעים אותה מדברת עם הבנות. יוהאן
ממלא את המקטרת ומחליף חיוך הססני קצת, אבל מנומס, עם
המראיינת, הטועמת את התה הקר שלה ובדיוק ברגע זה איננה
יודעת מה לשאול.

יוהאן: קודם האמנו ששום דבר לא יכול לקרות לנו. עכשיו אנו יודעים שכל דבר שהוא עלול לפגוע בנו. זהו בעצם כל ההבדל.
גב' פאלם: אתה חושש מן העתיד?
יוהאן: אילו חשבתי על זה הייתי משותק מרוב אימה. לפחות ככה אני חושב. לכן אני לא מהרהר על זה. אני אוהב את הספה הנוחה הזאת ואת העששית הזאת. הם נותנים לי אשליה של בטחון שהוא כל כך שביר עד שזה כמעט קומי. אני אוהב את מתיאוס פסיון של באך אף על פי שאני לא איש מאמין מפני שהוא מציג לפני אדיקות ושייכות. אני תלוי בצורה קיצונית במפגשים האינטנסיביים עם המשפחות שלנו, מפני שזה מזכיר לי את חוויות הילדות שלי עם ההרגשה שאני מוגן. אני אוהב איך מאריאן מדברת על אנושיות. זה טוב בשביל המצפון שמתרגש במקרים מוטעים לגמרי. אני חושב שצריכה להיות לאדם איזושהי טכניקה כדי שיוכל לחיות ולהיות מרוצה מחייו. האדם צריך להתאמן בצורה יסודית כדי לא לשים לב לדבר זה או לדבר אחר. אני הכי מעריץ אותם אנשים שיכולים להתייחס לחיים כאל בדיחה. אני לא יכול. אין לי מספיק חוש הומור בשביל מבצע כזה. את זה את לא תכניסי לעיתון, או מה?

גב' פאלם: לא, זה באמת קצת מסובך בשביל הנשים, הקוראות שלנו. ותסלח לי שאני אומרת את זה.

תרגם משבדית: איתמר אבן-זהר

לאן יכולים לברוח שלושה ילדים אינדיאנים חטופים

עורב

שלושת הילדים לא תכננו לברוח מבית הספר באותו אחר צהריים בחודש אוקטובר. אבל השמש הייתה חמימה דייה, והם הורידו את מעילי הרוח שלהם וקשרו אותם סביב המותניים, והגדול מבין שני האחים אמר לאחיו הצעיר ולצ'ארלי שכדאי שילכו לבקר דוד שייקח אותם לשביל מלכודות הציד וככה אנשי בית הספר שנקראו בפיהם בטן-דגים ימצאו אותם שוב לעולם. כתריסר ילדים ברחו מבית הספר באותו שבוע
וכולם נתפסו, הוחזרו והוכו.

שלושת הבנים החליטו לברוח באותו אחר צהריים של קיץ אינדיאני בדחף של רגע, כדרכם של ילדים. הם טיפסו על הגדר כשידעו ששום מורה לא מסתכל ונעלמו כרוחות רפאים דקות בעומק היער העבות, אל בין עצי האשוחית, הצפצפה והערבה. שני האחים התקדמו במהירות על פני האדמה, מאיצים את הליכתם הקלה לריצה, דוחפים זה את זה כפי שעושים אחים שאין להם דבר בעולם מלבד זה את זה, הם לא התרגזו כשהיו צריכים לעצור ולחכות לצ'ארלי, שרגלי היונה שלו פנו פנימה. הם הניחו בפיהם מקלות ערבה דקים ואדומים ולעסו אותם בשעה שכרעו ארצה ללא מילים, ועיניהם הבוהות שרטטו את הדרך שבה ימשיכו בעוד זמן קצר ביער שלפניהם.

מי רוצה להתפרסם?

אנשים שזוכים לפרסום בינלאומי – כלומר, כאלה שטועמים את טעם הפרסום ואז חושקים במנה גדושה יותר – הם, ואני ממש מאמינה בזה, אנשים חולים מאוד, מבחינה פסיכולוגית. העובדה שאנחנו חשופים אליהם בכל מקום בתרבות שלנו, כאילו שהם לא רק נורמלים אלא גם מושכים וראויים לקנאה, מראה עד כמה החולי החברתי שלנו מְעַוֵּת. משהו לא תקין אצלם, וכשאנחנו עוקבים אחריהם ולומדים מהם, משהו מתעוות גם בנו. 

 

האם יש הקשר בין נשק לשירים

יש תיאוריה – שמעתי אותה מפיו של עפר גביש, ב־1973 נווט פנטום ולימים ארכיון מהלך לתולדות המוזיקה הישראלית – שגורסת שהשירים בארץ בתקופה מסוימת תואמים למקור של כלי הנשק שלה באותו זמן. כך, בראשית ימיה של המדינה, כאשר כלי הנשק היו ברובם צ'כים וההשראה קומוניסטית, המנגינות באו מרוסיה. כאשר חיל האוויר התחיל להטיס מיראז'ים ומיסטרים, כל הזמרים והאמנים הישראלים הנחשבים ביקרו בפריז וחזרו עם פיאף ומוסטקי ועם שנסונים מתורגמים. ואז הגיעו שנות ה־60 המאוחרות, הצרפתים בחרו בערבים במקום ביהודים, כלי הנשק התחילו להגיע מארצות הברית, ואיתם הרוקנרול…

מה מסכן את עצם קיומנו, לדעתו של יעקב שבתאי?

עם כל ענייני בדמות דיוקנו של הצבר, האנושי והיהודי, יש לי כרגע עניין רב פי כמה בדמות דיוקנה היהודי והאנושי של הארץ הזאת, שלנו. ובכן, באופן מאוד לא אלגנטי, אני עובר לעניין זה מתוך הרגשת צורך, ואף חובה, להביע כאן את דעתי בנוגע למה שהולך ומתהווה לנגד עינינו, ושעל פי הרגשתי צופן בחובו סכנות לעצם קיומנו. ואינני
מדבר על הדברים במובן הפוליטי או המפלגתי־מעשי, אלא במובן העקרוני והרוחני.

אני מתכוון לניסיונם של קצת אגרופנים (בחליפות אלגנטיות), בכוחה של גסות טעם, וולגאריות, ולפעמים סתם נבערות, לקחת לעצמם ברוב חוצפה את הזכות להיות למחנכי העם, ללמד אותו טוב ורע, צדק ואי צדק, נאמנות ואי נאמנות, ולשמור על המורל שלו, ולוא גם בכוחה של אי־אמת או אפילו שקריות גמורה, שמצדיקה את
עצמה בטעמים של פרגמטיזם ואהבת ישראל, כביכול.

מה שמזעזע ומפחיד בכל זה הוא הפניית העורף הגסה, לא רק לניסיון ההיסטורי, אלא גם למסורת הדורות של היהדות והציונות, שבסך הכל, ואולי תודות לתוכחות הנוראות של גורדון וברנר ואחרים, השיגה כמה וכמה הצלחות, ולא רק בתחום הרוח. אני מתכוון להפניית העורף למסורת הפרגמטיזם האמיתי, המפוכח, ולרגישות מוסרית של שכל ישר והיאחזות עקשנית בעולם החומר עם חוסר מנוח אינטלקטואלי ורדיפת האמת.

אני מתכוון לכל עולם המעשה, המחשבה והיצירה שמאז ועד עצם היום הזה. מה שעשוי לפגוע ברקמת הקיום שלנו ובעתידנו, וגם במורל של הציבור הם גסות הדעת והפשטנות, שעיקרן האמונה בכוחו המכריע של הכוח, ואני מתכוון לכות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני… מה שתובע כרגע הגנה בארץ זה לא המורל אלא האמת, יפי הנפש, התרבותיות, הרגישות והיושר המוסרי והרוחני. ואלה הם מעניינו החיוני של כל אזרח, ועל אחת כמה וכמה מעניינם של שוחרי התרבות ויוצריה.
יעקב שבתאי, יוני, 1984

אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?

דוד: כבר הרבה זמן לא ראיתי את פניך.
אוריה: הרבה זמן לא הייתי בעיר.
דוד: אתה נראה עייף… כולך מאובק.
אוריה: זה עתה הגעתי מן הדרך. לשם מה הזמנת אותי, מלכי?
דוד: איך יואב? ואיך הצבא?
אוריה: בוטחים באלוהים ובוטחים בך.
דוד: ובני-עמון?
אוריה: הולכים ונחלשים. לשם מה הזמנת אותי לירושלים באמצע
המלחמה, מלכי?
דוד: מחר נשוחח על זה, אוריה. יש לנו זמן. עכשיו רד לביתך.
ותתרחץ, ותאכל ותשתה ותשכב עם אשתך.
אוריה: לא, מלכי, לא ארד לביתי, ולא אתרחץ, ולא אוכל ואשתה, ולא אשכב עם אשתי.
צדוק: לא!?
אוריה: יואב והצבא חונים על פני השדה ואני אבוא לביתי ואוכל
ואשתה ואשכב עם אשתי?
דוד: ואם לא תשכב עם אשתך – יואב והצבא לא יחנו על פני השדה?
אוריה: לא. הם יוסיפו לחנות על פני השדה.
דוד: ובכן, לך ותשכב איתה, אוריה. 
צדוק: היא ודאי רוצה שתשכב איתה.
דוד: אתה לא רוצה לשכב איתה, אוריה?
אוריה: אני רוצה.
דוד: ובכן, תתרחץ ותאכל ותשתה ותשכב איתה. אתה לא מכביד
על אף אחד, אתה לא פוגע באיש, אתה לא גוזל משהו
ממישהו… זה שלך… תשכב איתה…
אוריה: המלחמה עוד לא הסתיימה, מלכי.
דוד: אין דבר. אני מרשה לך.
צדוק: הכהונה מרשה לך.
דוד: תשכב איתה – היא אשתך!
צדוק: היא אשתך, אוריה!
דוד: היא אשתך… היא ודאי רוצה… אתה רוצה… תשכב איתה…צדוק: תשכב איתה… המלך מבקש… זה לא נורא…
דוד: תשכב איתה, אוריה.
צדוק: כדאי לך לשכב איתה.
דוד: תשכב איתה.
אוריה: אמרתי: לא. אני לא יכול.
דוד: (נואש ממנו. במין עורמה וקובלנה) עמדת בניסיון, אוריה. אני מכבד אותך. אבל הנאמנות שלך קצת מרחיקה לכת, אדם צריך להיות אדם, ולא יותר מזה. אתה מתגרה במוסר ואתה מתגרה באלוהים. אתה יותר מדי גאה. אבל עשה כרצונך –
מחר נתראה.

המגיפה והמרד באנגליה, ב-1400: "היא מתפשטת הנה, עד ממש למחנה שלנו"

וורסטר:    אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?
שליח:      כן, ארבעה ימים לפני צאתי
              לדרך הוא שכב. והרופאים
              כשעזבתי היו מודאגים.
וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני
              שהתקופה הבריאה. בריאותו
              אף פעם לא היתה מצרך כל כך
              נחוץ.    
דורבן-חם:  חולה עכשיו? חלוש עכשיו?
               המחלה הזאת פשוט זיהום
               בְּדם חייו של המבצע שלנו.
               היא מתפשטת הֵנה, עד ממש
               לַמחנה שלנו. הוא כותב
              לי פה שמחלה פנימית –
              ושאת ידידיו היה קשה
              למשוך כל כך מהר להתגייס
              דרך תיווך;

תרגום: דורי פרנס (הנרי IV חלק א מערכה 4 תמונה 1)

יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

זה לא שרע לה בבית…

האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה. 

זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה. 

אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר. 

יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.  

יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית. 

החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.

מקבת, מערכה 5 תמונה ראשונה

תרגום: דורי פרנס

רופא:  שמעי, היא מדברת, אני ארשום מה שיוצא ממנה, בתור גיבוי לַזִכּרון שלי.

ליידי:  רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

רופא:  שמעת את זה?

ליידי:  למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

רופא:  צאי מכאן, צאי מכאן: נודע לך מה שאסור לך.

גבירה: היא אמרה מה שאסור לה, בזה אני בטוחה; אלוהים יודע מה היא יודעת.

ליידי:  עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.


תרגום: מאיר ויזלטיר

(1999)

רופא: הס, הִיא מְדַבֶּרֶת! אֶרְשֹׁם אֶת מוֹצָא פִּיהָ, כְּדִי לָתֵת חִזּוּק לְזִכְרוֹנִי.

ליידי מקבת: צֵא, כָּתֶם רַע! צֵא כְּבָר, אֲנִי אוֹמֶרֶת! אַחַת, שְׁתַּיִם: אָם כָּךְ, זֶה הָרֶגַע לִפְעל. כָּל כָּךְ חָשׁוּךְ בַּשְׁאוֹל! בּוּשָׁה, אִישִׁי, בּוּשָׁה! גִּבּוֹר כָּזֶה פּוֹחֵד? לָמָה לָנוּ לִפְחֹד פֶּן יִדְעוּ זֹאת, הֲרֵי אִיש לא יָהִין לִתְבֹּעַ מֵאִתָּנוּ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? אַךְ מִי הָיָה מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ שיש בו בַּזָקֵן הַזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דָּם?

רופא: אַתְּ שׁוֹמַעַת?

ליידי מקבת: הָאִישׁ מִקְדָּאף אִשָּׁה אָהַב; אֵי הִיא עַכְשָׁיו? מָה אִתְּכֶן, יָדַים, לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה נְקִיוֹת? חֲדַל מִזֶּה, אִישִׁי, חָדַל מִזֶּה: הַחַלְחָלָה הַזֹּאת מְקַלְקֶלֶת הַכֹּל.

רופא: הוֹ כֵּן, הוֹ כֵּן; נוֹדַע לָךְ מַה שֶׁמּוּטָב לָךְ לֹא לָדַעַת.

אצילה: הִיא אָמְרָה מַה שֶׁמּוּטָב לָהּ לֹא לוֹמַר, זֶה בָּטוּחַ: אֱלֹהִים יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ דָּם כָּל הַזְמַן: כָּל בָּשְׂמִי עֲרָב לֹא יַצְלִיחוּ לְבַשֵׁם אֶת הַיָּד הַקְטָנָה הַזֹּאת. אוֹה! אוֹה! אוֹה!


תרגום: אפרים ברוידא

(1965)

רופא:  הַס! הִיא מְדַבֶּרֶת. אֶכְתֹּב אֶת הַיּוֹצֵא מִפיהלְמַעַן יִהְיֶה זִכְרוֹנִי סָמוּךְ וּבָטוּחַ.

ליידי מקבתצֵא, כָּתָם אָרוּר! צֵא, אָמַרְתִּי ! אַחַתשְׁתַּיִם – וּבְכֵן הִגִיעָה עֵת לַעֲשׂוֹת. – הַתּפֶת אַפְלוּלִית! תּוּף, אֲדוֹנִי. תּוּף! חַיָּל וְהוּא נִפְחָד? – מַה לָּנוּ לְפַחֵד אִם יֵשׁ יוֹדֵעַ, וְאֵין דִַיָּן שֶׁלְפָנָיו נִתֵּן בְרָב־עֻזֵּנוּ אֶת הַדִּין? אַךְ מִי פְּלֵל כִּי הַזַָקֵן יֶשׁ בּוֹ דָם הַרְבֵּה כָּל־כַּךְ

רופא: שָׁמַעַתָּ?

ליידי מקבת: אַלוּף פַיִף אִשָׁה הָיְתָה לוֹ: עַכְשָׁיו הֵיכָן הִיא? מַה! יָדַיִם אֶלֶה הַלְעוֹלָם לֹא תִהְיֶינָה נְקִיּוֹת? – רַב לְךְ, אִישִׁי, רַב לִךְ! אַתָּה מְקַלְקֵל הַכֹּל בַּחַלְחָלָה הַזֹּאת.

רופא: אָכֵן, אָכֵן, יוֹדַעַת אַתְּ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָךְ לְדַעְתָּם.

מטרונית: הִיא דִבְּרָה מַה שֶׁאָסוּר לָהּ לְדַבֵּר, בָּוֹאת אֲנִי בְּטוּחָה: הָאֵל יוֹדֵעַ מַה יָדוּעַ לָהּ.

ליידי מקבת: רֵיחַ הַדָּם עוֹדֶנוּ כַאן: כָּל בָּשְׂמֵי עֲרָב לֹא יַמְתִּיקוּ רֵיחָה שֶׁל יָד קְטַנָּה זוֹ, הוֹ! הוֹ! הו!

טובי-כלב מדבר

חדר קטן ושקט. מאחורי הקלעים רעש מהומה. קיקי־מותק, מנמנם ולשווא לופת באוויר איזו דמות דמיונית. הדלת נפתחת ובטרם תיטרק כמו ביד נעלמה, עובר בה טובי־כלב, בולדוג צרפתי, בפנים אומללות.

קיקי־מותק, (מתמתח): אהה! מה כבר עשית?

טובי־כלב, (בבושת פנים): שום דבר.

קיקי־מותק: ספר לסבתא! בפרצוף כזה, והרעש המזעזע שהיה?

טובי־כלב: שום דבר, אני אומר לך! בחיי אלוהים! אתה יכול להאמין למה שאתה רוצה, הלוואי שהייתי שובר איזה אגרטל או לועס פינה של שטיח יקר. אני לא מבין, אני כסומא בארובה, אני…

קיקי־מותק, (בממלכתיות): עלה נידף! תלמד ממני. יושב לי במרומים, בהתנשאות ובשלווה אלוהית מביט בעולם שמתחת.

טובי־כלב, (קוטע אותו, ובאירוניה): …וכורך סביבך את זנבך המפואר, נכון? אז לי אין זנב, או שיש לי משהו קצרצר, ואף פעם לא יכולתי להסתלסל כך סביב אחוריי.

קיקי־מותק (מתעניין במסווה של אדישות): ספר מה קרה.

טובי־כלב: אז ככה, ישבנו בשקט, היא ואני, בחדר העבודה. היא קראה מכתבים, ירחונים ואת מה שהיא מכנה בהתנשאות ״ארגי דה לה פרס״*, ופתאום צורחת: ״לעזאזל! איזה חרא,״ וחובטת בשולחן, כל הניירות מתעופפים… קמה ממקומה ומתחילה להתרוצץ בין הדלת לחלון, כוססת ציפורניים, מגרדת בפדחתה ומשפשפת את אפה בעוז.

הוצאתי את חוטמי מתחת למפת השולחן וחיפשתי את מבטה… ״אה! הנה אתה, צחקקה, ברור שאתה כאן, אתה לא מפספס את הרגעים האלה. זה בדיוק הרגע לעצב לך תסרוקת אוריינטלית עם מפת שולחן טורקית ופרנזים על הראש… פרנז־בולדוג, מהמם! יצא לי משחק מילים על הכלב הזה, רק זה חסר לי עכשיו!״ בהינף יד סילקה את קצה המפה מעל ראשי, הניפה בפתטיות את זרועותיה מעלה: ״נמאס לי," קראה, "אני רוצה… אני רוצה לעשות מה שבא לי.״

שקט מאיים השתרר, ואני עניתי לה מעומק לִבי: ״מי מונע מבעדך, את, המושלת בחיי, את המסוגלת כמעט לכול, את שבעפעוף קל מזיזה את גרמי השמים?״

*פרסום כלכלי בעל מוניטין בשם Argus de las Presse

האומנם "אילוף הסוררת"?

"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים. 

לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת. 

מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב. 

התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת". 

 

על קוראים שעיוורים לניואנסים בכתיבתה של סופרת

כל תמונה הבנויה על המשחק של מרקם חזותי של סוגים של אדום על גבי אדום תהיה תמונה אשר לא תופיע על האקרן [בטלוויזיה]. היא תלך לאיבוד. במקומה על האקרן יופיע תרגומה האוטומטי של תמונה זאת, אשר יראה שדה חלק של אדום אחיד. ושדה חלק של אדום אחיד זהו סיפור בעל תוכן שונה לחלוטין, אשר הפואנטה שהייתה בתמונה המקורית איננה קיימת בו עוד

זה יהיה תוכן שונה בערך כמו במקום המשפט "השבוע שחלף כָּלל יום שבת גשום" לשמוע: "השבוע שחלף כלל יום שבת". זה יהיה סיפור אחר, אשר הפואנטה המקורית הלכה בו לאיבוד. ומה תַּמַהּ אם כאשר כל מה שיקלוט הקורא שלנו יהיה "השבוע שחלף כלל יום שבת", תגובתו על כך תהיה: זהו סיפור אינפנטילי, אבל בואו נאמר לה שהיא ביטאה זאת בצורה יפה.

המוות לא יהיה נורא כל כך

גרהם ידע שאם לא תצוץ לפתע דרך מילוט לא צפויה, יאפסו סיכוייו לשרוד יותר משעה. בקרוב תעצור המכונית, יוציאו אותו מתוכה ויירו בו בשיטתיות וביעילות כמו במשפט שדה. הדם הלם בראשו ונשימתו הייתה מהירה ורדודה. הוא ניסה לנשום לאט ועמוק, אך שרירי החזה לא נענו לו. הוא המשיך לנסות. הוא ידע שאם ייכנע עכשיו לפחד, אם ירשה לעצמו להרפות, דינו נחרץ, יקרה אשר יקרה. אסור לו לפחד. המוות, אמר לעצמו, לא יהיה נורא כל כך. רגע של תדהמה, והכל ייגמר. הוא ממילא ימות במוקדם או במאוחר, וכדור בבסיס הגולגולת עכשיו עדיף על חודשים של חולי לעת זקנה. ארבעים שנה הן תקופת חיים ראויה לשמה. צעירים רבים באירופה היום יראו בגיל הזה הישג ראוי לקנאה. המחשבה שהפסד של פחות או יותר שלושים שנות חיים הוא אסון, מבוססת על ההנחה שלאדם יש חשיבות יתרה. והחיים גם אינם נעימים במיוחד. בדרך כלל הם מתמצים בניסיון להגיע מהעריסה עד לקבר בנוחות מירבית, לספק את צורכי הגוף ולהאט את תהליכי התנוונותו. למה להתרגש מנטישה מוקדמת של עניין עגום כל כך? באמת למה? ובכל זאת מתרגשים…

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מהי השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות?

"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?"
"אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

מדוע לא לוותר?

אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים,  אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר? 

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure