קטגוריה: ציטוטים

ג'ק קורנפילד, "הלב הנבון": מה עלול לקרות למי שאינו שם לב לאנשים אחרים

הקשב יכול לעזור לנו להתעורר מהאשליה. אפילו צבא ארצות הברית מפעיל תוכניות לאימון קשב המבוססות על תוכניות הפחתת הלחצים של ג'ון קבט-זין, תוכניות שזכו להצלחה בבתי חולים ובסביבות עסקיות. קצין צעיר, שתמיד היה קצר רוח ובעל היסטוריה של בעיות בעקבות ביטויי כעס, נשלח על ידי מפקדו לקורס קשב בן שמונה שבועות, כדי לעזור לו להפחית את רמת הלחץ הנפשי שלו.

יום אחד, אחרי שיעור, הוא נכנס לערוך קניות בסופרמרקט. החנות הייתה עמוסה ותורים ארוכים השתרכו לפני הקופות, ואילו הוא מיהר והיה עצבני כדרכו. לפניו בתור הוא ראה אישה שנשאה תינוק על זרועה והיה לה רק מוצר אחד, ולמרות זאת היא סירבה לגשת לקופת האקספרס. המצב החמיר כאשר הגיעה האישה אל הקופאית והשתיים החלו לקשקש עם התינוק. האישה אפילו נתנה לקופאית להחזיק בתינוק כמה רגעים, והיא השתעשעה איתו ודיברה אליו בשפת תינוקות.

הקצין התחיל ממש לכעוס, אולם מכיוון שיצא זה עתה משיעור מדיטציה ואימון קשב, הוא הבחין במה שקורה לו, בכיווץ ובחום שעלו בגופו. הוא בחר לנשום נשימות עדינות ולאט לאט נרגע.

כאשר הגיע לקופאית הוא היה רגוע מספק כדי לומר לה: "זה היה ילד חמוד." "באמת? הוא מוצא חן בעיניך?" אמרה הקופאית. "זה התינוק שלי. בעלי היה טייס בחיל האוויר. הוא נהרג בשנה שעברה, אז עכשיו אני חייבת לעבוד במשמרות כפולות ואמי שומרת לי על הילד ומשתדלת להביא אותו אלי פעם או פעמיים ביום כדי שאוכל לראות אותו קצת."

כשאנחנו חיים באשליה, אנחנו ממהרים לשפוט אחרים, אנחנו מחמיצים את היופי הפנימי שלהם, בנוסף על כך אנחנו עיוורים לכאביהם ולא יכולים להגיב אליהם בחמלה. בגלל חוסר תשומת לב אנחנו לא מבחינים באוכל שמוגש לנו, במצעד אנשים ברחוב, בנופים המשתנים מולנו כל הזמן, בקשר הפתוח, הלבבי, עם כל העולם.


 

THE WISE HEART, Jack Cornfield

מאנגלית: ברוך גפן

ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר": האם ברוטוס אדם הגון? האם קיסר היה שאפתן? האם אנתוני יצליח לשנות את דעת הקהל?

אנטוניוס:
רעי, בני רומי, בני ארצי, שמעו לי.
עת לקבור הוא לקיסר. לא עת הלל לו.
גנותו של איש אחריו רואה חיים.
זכותו – לרוב עם עצמותיו נטמנת.
לו כן גורל קיסר. מפיו של ברוטוס
הרם שמעתם – קיסר שאף שלטון.
אם כך, הרי שחטא כבד חטא הוא
ובכל מידת הדין נשא חטאו.
כאן, ברשותם של ברוטוס והשאר,
כי איש כבוד הוא ברוטוס הנדיב −
וכך כולם אנשי כבוד, −
דבר עמדתי על גופת קיסר.
רעי היה, ישר ונאמן לי.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
שבוים הביא הוא בהמון לרומי
ודמי כופרם מילאו את אוצרותיה.
האם סימן הוא לשאיפת שלטון?
לקול שוועת דלים בכה קיסר.
שואף שלטון – טיבו נוקשה מזה.
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
וברוטוס איש כבוד הוא כנודע.
כולכם עדים – בחג הלופרקל
שלוש פעמים הושטתי לו הכתר
והוא שלוש סירב, תשוקת שלטון היא?
אבל שלטון שאף הוא, אמר ברוטוס,
והן מודעת זאת כי איש כבוד הוא.
לא להזים דבריו של ברוטוס קמתי,
אך בא אני לומר את שידעתי.
הן אהבתם אותו ולא בלי טעם,
מה טעם תימנעו, איפוא, מבכות לו?
אהה, תבונה, אל חיתו טרף נסת
ונסתתרה בינת אדם. סלחו לי.
לבי שם, עם קיסר בארונו
ולו אשהה עד אם יושב אלי.

אזרח א'
דומני כי יש טעם בדבריו.

לעברית: נתן אלתרמן


אנתוני:
ידידים, רומאים, בני ארצי, אנא הטו אלי אוזן ושמעו.
באתי לקבור את קיסר, לא להללו.
גנותו של אדם נותרת עם מותו,
אך זכויותיו – הן נטמנות עם גופתו,
וכך יהא גם על קיסר. הן ברוטוס האציל
אמר על קיסר שהיה שאפתן.
אם כך − חטאו היה כבד,
והוא שילם במלוא חומרת הדין.
כאן – ברשותם של ברוטוס ושל האחרים,
כי ברוטוס הוא אדם הגון,
וכך כולם, כה הגונים –
באתי לדבר מעל גופתו של קיסר.
הוא היה לי חבר, נאמן וישר.
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
שבויים רבים הביא קיסר לרומא,
הכופר ששילמו העשיר את הקופה,
האם זה מנהגו של שאפתן?
כשאיש עני בכה, קיסר בכה עמו,
שאפתנות קרוצה מחומר קשיח יותר,
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס הוא אדם הגון.
כולכם הייתם עדים: בחגיגות לופרקל
שלוש פעמים הגשתי לו כתר,
שלוש פעמים הוא סירב. האם זאת שאפתנות?
אבל ברוטוס אומר שהיה שאפתן,
וברוטוס, כמובן, אדם הגון.
דברי לא נועדו להתווכח עם ברוטוס,
אומַר רק את מה שאדע:
כולכם אהבתם אותו, עם סיבה,
מדוע, אם כן, לא תתאבלו עליו?
אהה, שיקול-הדעת, חיות-טרף חטפו אותך,
בני האדם איבדו אותך. סלחו לי.
לבי שם, בארון עם קיסר,
עלי להשתהות, עד שישוב אלי. (בוכה).

אזרח: נדמה לי שיש טעם בדבריו.

לעברית: עופרה עופר אורן


 

ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר", מערכה שלישית, תמונה שנייה.

 William Shakespeare,  Julius Caesar

ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי מכם היה מציל נער זר?

מי מכם היה מציל נער זר, מטונף, שדופק על דלתו בלילה ומסכן בכך את חייו ואת חיי ילדיו, שאלתי אותם במפגש הערב במלון. שקט, לאחר מכן התלחשויות. מוחם טחן את האפשרויות. איך יוצאים מזה. הוא לא בן עמכם, הזכרתי להם, הוא לא מהדת שלכם, אתם לא מכירים אותו בכלל. אין לכם שום חובה כלפיו, חוץ מזה שאתם בני אדם. אחדים הצביעו, הייתם מוכנים למות בשבילו? הקשיתי עליהם, שישרפו את ביתכם עליכם ועל ילדיכם? אז הורדו האצבעות, בדרך כלל אין מאפיינים לחסידי אומות העולם, אמרתי להם, כמעט שלא תמצאו ברשימה אנשים מפורסמים, מצליחנים, גאונים, אינטלקטואלים גדולים. רובם היו אנשים רגילים. כמו גברת אנה שהיינו אצלה היום. אני לא יודע כמה ספרים היא קראה בחיים שלה, היא לא למדה בתיכון, זה בטוח. כל החיים עבדה קשה בשדה ועם החזירים במשק וגידלה הרבה ילדים, אבל יש לה לב טוב. היא הכניסה אותו פנימה, היו כאן רבים אחרים, רוצחים, פחדנים, ששרפו יהודים, שהסגירו אותם, אבל היו גם כאלה. אני שואל את עצמי – אמרתי לתלמידים – איך אני הייתי מתנהג במקומם? אני לא יודע. כנראה הייתי מפחד, וזה הורג אותי, זה לא נותן לי מנוח, כי זו השאלה היחידה שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו בתור בני אדם. המורים התנועעו באי-נוחות בשורה הראשונה, עם הזמן הקפדתי פחות על מילותיי, על פני הנערים התרוצצו הלבטים, ההיגיון התערב, לימדו אותם להפעיל קריטריונים – לא לכל אחד צריך לפתוח את הדלת, המתפלספים לא היו מצילים אף אחד, רק הצנועים, הפשוטים, טובי הלב. איני כזה, אמרתי לעצמי, והיה קשה לי להמשיך בשיחה, איני מצליח לאהוב אפילו את הילדים האלה, שהם בני עמי ולא עשו דבר רע, רק על סמך הבעות פנים וקטעי משפטים אני מייחס להם זדון, ואיך הייתי מכניס לביתי נער זר.

שושי שמיר: "קערה של מארה"

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
יְפַת-הַלֵּב נוֹתְרָה מֵאֲחוֹרָיו
וְלִבָּה אָז הֵחֵל לְהִשְׂתַּרֵג
מִלֵּי-מִלִּים שֶׁל מַעֲשֶׂה אוֹרֵג. בַּיּוֹם

שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע
בָּאוּ שׁוֹעֲרִים בְּשַׁעֲרָה
וְהֵבִיאוּ קְעָרָה שֶׁל מְאֵרָה. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ

הָלַךְ הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיּוֹם וְהָאָבִיב.
לִבָּה לָקַח אוֹתָהּ לַמְּעָרָה, וּמִסְּבִיבָה
כָּרַך סְחַרְחֹרֶת שֶׁל סִיבִים. בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ

הַמְּצֹרָע, הָלְכוּ אִתּוֹ הַיֹּפִי וְהַשְּׂחוֹק.
מִלִּים דּוֹקְרוֹת כְּתַיִל נִטְפְּלוּ לְשַׂעֲרָה, וּמֵרָחוֹק
צְלָלִים חָבְרוּ וְנֶאֶסְפוּ, הִסְתּוֹפְפוּ הִסְתַּעֲפוּ
וְנֶעֶטְפוּ עַל גּוּפָה בְּמַאֲרָג צָפוּף צָפוּף.
רָזֶיהָ נִסְתְּמוּ וּפִיהָ נֶעֱלָם, עֵינֶיהָ, נְחִירֶיהָ, חֹר נִקְרַע,
עָמְדוּ תְּלוּיִים בַּסְּבַךְ מֵעַל הַמְּעָרָה, בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הָלַךְ הַמְּצֹרָע.

סמדר בת דרמליץ

מה קורה במשחק שחמט סימולטני

לוז'ין אכן היה עייף. בזמן האחרון שיחק הרבה ובאופן לא-סדיר. ובעיקר התישו אותו המשחקים העיוורים – הופעה משתלמת למדי, שערך ברצון. הוא הפיק מזה הנאה עמוקה: לא היה עליו להזיז כלים נראים, נשמעים ומוחשיים, שתמיד הפריעו לו בגילופם המצועצע ובחומריות העצית שלהם, ותמיד נראו לו כקליפתם הארצית הגסה של כוחות שחמט מלאי הוד וסמויים מן העין. כששיחק משחק עיוור, חש בכוחות המגוונים הללו בטוהרתם הראשונית. הוא לא ראה אז את רעמתו המשופעת של הפרש או את ראשיהם המבריקים של הרגלים, אלא חש בבירור שמשבצת דמיונית זו או אחרת מאוכלסת ככוח מובהק ומרוכז, כך שתזוזתו של כלי נתפסה על ידיו כפריקה, כמהלומה, כברק – כל שדה השחמט רטט מן המתח, ובמתח זה הוא שלט, צובר מטען חשמלי במקום אחד ומשחררו במשנהו. כך שיחק נגד חמישה-עשרה, עשרים או שלושים יריבים, וריבוי הלוחות התיש אותו, כמובן, מפני שהמשחק נמשך זמן רב יותר, אך העייפות הגופנית היתה כאין וכאפס לעומת עייפות המחשבה – מחירם של המתח והעונג הכרוכים במשחק שאותו ניהל בממד שמימי, כשהוא מסיע איכויות מופשטות.


ההגנה של לוז'ין, ולדימיר נבוקוב, לעברית: רונן סוניס.

וירג'יניה וולף, "אל המגדלור": האם יכול בכלל אמן לבטא את תחושותיו?

פרחי הג'קמנה בהקו בסגול; הקיר היה לבן צח. אם תקלקל את הסגול הבוהק ואת הלבן הצח, תחוש שלא נהגה ביושר, כי כך נראו בעיניה, אופנתיים אמנם, מאז ביקורו של מר פונספורט; הכול חיוור, אלגנטי, שקוף חלקית. ומתחת לצבע מתקיימת הצורה. כשהתבוננה, יכלה לראות אותה בבהירות רבה כל כך, בבירור. אבל כשלקחה לידיה את המברשת, הכול השתנה. ברגע המעבר בין הציור לקנבס עטו עליה השדים שלא פעם מילאו כמעט את עיניה בדמעות, כי בגללם המעבר מהרעיון אל היצירה עורר כזאת בעתה, כמו בילד שנאלץ לחלוף בתוך מעבר אפל. כך חשה תכופות – נאבקה בסיכוי האיום שלא תצליח להישאר אמיצה, לומר: "אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה", וללפות שיירים עלובים של החזון שהיה לה, להצמיד אותם אל חזהּ, כשאלפי כוחות מתאמצים לתלוש אותו מעליה. ואז, כשהחלה לצייר מתוך צינה שטופת רוחות, כפו את עצמם עליה דברים אחרים – פגימותה, חשיבותה הפחותה, הטיפול בבית אביה לא הרחק מברופטון רואד, וההשתדלות המאומצת לשלוט בדחף שחשה – להשליך את עצמה (תודה לאל שהצליחה עד כה להתאפק ולהימנע מכך) בחיקה של גברת רמזי ולומר לה – אבל מה אפשר לומר לה? "אני מאוהבת בך?" לא, זה לא נכון. "אני מאוהבת בכל זה," ולהחוות בידה על הגדר החיה, על הבית, על הילדים? מגוחך. בלתי אפשרי. אי אפשר לבטא את מה שרוצים. ובכן, היא הניחה לעת עתה בזהירות את המברשות שלה בקופסה, זו לצד זו, ואמרה לוויליאם בנקס: " פתאום נעשה קר. השמש מחממת פחות…"


לעברית (רק את הקטע הזה!): עופרה עופר אורן

Virginia Woolf, To The Lighthouse

על "הבהירות והיופי" של פיצוץ אטומי

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

 

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

אהרן שייר, "ביאליק שבעל פה"

"כשפתח נח את התיבה עמדו היצורים בתור להיכנס אליה ובתוכם גם השקר. כשאמר לו נח להביא את בת זוגו, כי הַכְּניסה רק לזוגות, הלך והביא מיד את רעייתו, החנופה, ונכנס. כשיצאו מן התיבה כבר היו לִשלושה: השקר, החנופה ובתם – הפוליטיקה".

ויליאם שייקספיר, "הנרי הרביעי חלק ב'": מדוע את נחה רק עם מי שנאלח?

כמה אלפים מנתינַי העניים ערים עתה!
שינה, הו, שינה ענוגה,
אחות רחמנייה של הטבע, כיצד זה הפחדתי אותך,
מדוע שוב אינך מוכנה להכביד את עפעפי,
להטביל את כל חושי בשכחה טובה?
מדוע, שינה, את שוכנת בפחונים ספוגי עשן,
מתפרקדת על דרגשים קשים,
לקול זמזום שיר ערש של זבובים,
אך לא בחדרו הבשום של מלך,
שמעל מיטתו פרוש אפריון,
וצליל ערש מתוק מנעים לו ומרגיע?
אלת התנומה, מדוע את נחה רק עם מי שנאלח,
רק במיטות דוחות, ואת המיטה המלכותית נטשת,
כמו סככה של זקיף, כמו מגדל פעמון?
אפילו את עיניו של נער-סיפון על ראש תורן רוטט
את עוצמת, מטלטלת בעדנה בעריסת גלים,
אשר פוקדות אותה רוחות מיללות,
ומִשברים פרועים כראשי מפלצות
נתלים ברעם מחריש על עננים חלקלקים
עד שהמוות עצמו מקיץ?
שינה לא-הגונה, את שלוותך
מעניקה לנער-סיפון שטוף מים, בשעת סערה,
ושוללת אותה בלילה שקט, ומצויד היטב?
פשוטי העם, מאושרים, לכו אם כך לישון.
רק הראש שעליו הכתר איננו נם.

ויליאם שייקספיר, הנרי IV חלק ב', מערכה III, סצנה 1

לעברית: עופרה עופר אורן

William Shakespeare
Henry IV Part 2

יוזף רות, "יהודים נודדים", היהודי שמהגר לאמריקה

היהודי שרוצה להגר לאמריקה אינו לומד אנגלית, כפי שאפשר היה לצפות. הוא כבר יודע כיצד יסתדר בארץ הזרה, הוא דובר יידיש, השפה שתפוצתה היא הרחבה ביותר בעולם, גיאוגרפית, ולא במספר הדוברים אותה. הוא יצליח להסתדר. אין צורך שיבין אנגלית. היהודים שמתגוררים כבר שלושים שנה ברובע היהודי של ניו יורק עדיין מדברים יידיש ואינם יכולים להבין את נכדיהם שלהם.

את השפה של הארץ הזרה הוא כבר יודע, אם כן. זוהי שפת אמו. גם כסף יש לו. רק אומץ לב עדיין חסר לו.

לא מאמריקה הוא פוחד אלא מהאוקיינוס. הוא רגיל לתור ארצות רחבות ידיים, אבל אינו רגיל לשוט על פני ימים. לפנים, כשנאלצו אבותיו לחצות את ים סוף, אירע נס והמים נבקעו. אם בין היהודי לבין ארץ מולדתו מפריד אוקיינוס, הרי שנצח-נצחים מפריד בין השניים. היהודי המזרח-אירופי פוחד מפני אוניות. אין הוא בוטח באוניות. זה מאות שנים מתגורר היהודי הרחק מחופי הים. הוא אינו פוחד מפני ערבות רחבות ידיים ואף לא מפני שטחי אדמה מישוריים שסופם לא נראה באופק. הוא פוחד מפני חוסר התמצאות במרחב. הוא רגיל לפנות שלוש פעמים ביום לכיוון מזרח. הפנייה הזאת מזרחה היא יותר ממצווה דתית גרידא. היא עונה על הצורך הנפשי העמוק של היהודי, הצורך לדעת היכן הוא נמצא. הצורך לדעת מה היא נקודת המוצא שלו. אדם שיודע בביטחון היכן נקודת המוצא הגיאוגרפית שלו ייטיב למצוא את דרכו ולדעת את דרכי האל. הוא ידע פחות או יותר היכן פלסטינה נמצאת.

אבל כשמפליגים על פני הים אי אפשר לדעת היכן אלוהים מתגורר. אי אפשר לדעת היכן המזרח. על פני הים אין האדם יודע היכן הוא נמצא ביחס לעולם. הוא אינו חופשי. הוא תלוי בנתיב השיט של האונייה. אדם היודע בעמקי תודעתו ודמו שהצורך להימלט עלול להתעורר בכל רגע – וכזהו היהודי המזרח-אירופי – אדם כזה אינו יכול להיות חופשי על אונייה. לאן יוכל למלט את נפשו אם יתעורר הצורך? זה אלפי שנים הוא נמלט על נפשו. זה אלפי שנים מאיים דבר מה מתמיד. זה אלפי שנים הוא בורח תמיד. מה יכול לקרות? – מי יודע? האם אין פורצים פוגרומים על סיפונה של אונייה? לאן אפשר להימלט אז?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: ינותן ניראד

ויליאם שייקספיר, הנרי IV: מהו הכבוד שזוכים לו בשר התותחים?

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.


הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

לאה גולדברג: "על אותו הנושא עצמו"

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.


כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

שייקספיר, "המלט": האדם – נזר הבריאה?

איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ  בִּפעולה, הוא כמו  מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.

שייקספיר, המלט, מערכה II תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

 

ג'ונתן סוויפט, "מסעות גוליבר": מה למלחמתם של הליליפוטים ולמציאות חיינו

"…בספרי ההיסטוריה שלנו, זה שלושים ושישה ירחים[1], לא מוזכרים מקומות אחרים, פרט לשתי האימפריות האדירות, ליליפוט ובְּלֶפוּסְקוּ. ברצוני לספר לך כי שתי הממלכות הללו שקועות במלחמה עיקשת זה שישים ושלושה ירחים. הכול החל כך: כידוע, השיטה הפרימיטיבית לשבירת ביצים לפני שאוכלים אותן היא בצדן המעוגל; אבל כשסבו של הוד מלכותו הנוכחי היה נער, הוא התכוון לאכול ביצה. כששבר אותה, בהתאם לנוהג העתיק, פצע את אחת מאצבעותיו.

על כן החליט אביו הקיסר להוציא צו הפוקד על כל נתיניו – ואם לא יצייתו לו יוטלו עליהם עונשים כבדים – לשבור את הביצים בצדן הצר. היו מי שחשו טינה עמוקה כלפי החוק, ומההיסטוריה שלנו ידוע כי שש התקוממויות פרצו בעקבותיו. קיסר אחד מצא בעטיין את מותו, ואחר איבד את הכתר. מלכי בלפסקו חרחרו את ההתקוממויות הללו; לאחר שהן דוכאו, נסו המורדים לאותה ממלכה ומצאו שם מחסה. מעריכים כי אחד עשר אלף בני אדם מתו בהזדמנויות שונות, משום שסירבו לשבור את הביצים בצדן הצר. נכתבו מאות רבות של ספרים העוסקים בסוגיה הזאת, אבל נאסר על פרסום כתבים המצדדים בשבירת ביצים בצדן המעוגל. לפני זמן רב נקבע כי מפלגתם של המצדדים בשבירת הצד המעוגל אינה חוקית. במהלך העימותים מחו קיסרי בלפוסקה נמרצות, באמצעות שגריריהם. האשימו אותנו בפילוג, בקרע דתי ובפגיעה בדוקטרינה הבסיסית של נביאנו הדגול לוסטרוג, בפרק 54 בספר בלאנדקרל (הקוראן שלהם). אבל אנו סבורים כי זוהי רק פרשנות של הכתוב, שהרי כך נכתב: "המאמינים שוברים את ביציהם בצד הנוח."

את ההחלטה מהו הצד הנוח, אם יותר לי להביע במלוא הצניעות את דעתי, יש להשאיר למצפונו של כל אדם, או לפחות להשאיר להכרעתו של שופט שלום, אבל הגולים המצדדים בקצה המעוגל זכו לתמיכה כה רבה מקיסר בלפוסקו, ולסיוע ועידוד כה רבים ממפלגתם כאן, בארצנו, עד שפרצה מלחמה עקובה מדם בין שתי האימפריות. המלחמה נמשכת כבר שלושים ושישה ירחים. כל צד זוכה מדי פעם להצלחות. איבדנו ארבעים ספינות גדולות ומספר רב יותר של כלי שיט קטנים, וגם שלושים אלף מהימאים והחיילים הכי טובים שלנו. מעריכים כי הנזק שהסבנו לאויב חמור במעט מזה שספגנו, אבל לאחרונה הם הקימו צי גדול, והם מתכוננים לתקוף אותנו; הוד מלכותו הקיסר סומך על אומץ לבך ועוז הרוח שלך, והוא פקד עלי להציג בפניך את מסכת האירועים הללו."

ביקשתי ממזכירו של הקיסר למסור לו את נאמנותי ולהודיע לו כי "מן הנמנע שאני, אדם זר, אתערב בין הצדדים הנצים; אבל אני מוכן, תוך סיכון עצמי, להגן עליו ועל ארצו מפני הפולשים."

[1] בארץ ליליפוט מחשבים את הזמן על פי ירחים, שאינם זהים במשכם לחודשי הירח העבריים.

ג'ונתן סוויפט, מסעות גוליבר, פרק IV

לעברית: עופרה עופר אורן


תרבות וספרות, הארץ, יום שלישי, 30.5.2017

אוקטב מירבו, "זיכרונותיו של חבר"

המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן תנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קנה, העכיש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות, כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש – וכל זאת בלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?

[…]

מאותו יום לא יכולתי לראות עוף משופד בלי לפרוץ בבכי. לא ייתכן שהאדם מעז להזין את עצמו ברגשות העדינים הללו ששוכנים בנשמתן של החיות: אינטליגנציה, רצון, נחמות, ואפילו אירוניה.


Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר

חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים

לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל"הצלחה":

הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל"כישלון".

ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.

 

מאיר שלו, "גינת בר": מדוע נמלים אינן סוטות מהדרך

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

אמיר גלבע "ואחי שותק"

אָחִי חָזַר מִן הַשָּׂדֶה
בְּבֶגֶד אָפֹר.
וַאֲנִי חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא חֲלוֹמִי יִתְבַּדֶּה
וְהִתְחַלְתִּי מִיָּד אֶת פְּצָעָיו לִסְפֹּר.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אַחַר חִטַּטְתִּי בְּכִיסֵי הַסָּגִין
וּמָצָאתִי אִסְפְּלָנִית שֶׁיָּבֵשׁ כִּתְמָהּ.
וּבִגְלוּיָה שְׁחוּקָה אֶת שְׁמָהּ
תַּחַת לְצִיּוּר שֶׁל פְּרָגִים.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

אָז הִתַּרְתִּי אֶת הַצְּרוֹר
וְהוֹצֵאתִי חֲפָצָיו, זֵכֶר אַחַר זֵכֶר.
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
הִנֵּה מָצָאתִי אוֹתוֹתֶיךָ!
הֵידָד, אָחִי, אָחִי הַ גִּ בּ וֹ ר,
אָשִׁיר גַּאֲוָה לִשְׁמֶךָ!
וְאָחִי שׁוֹתֵק.
וְאָחִי שׁוֹתֵק.

וְדָמוֹ מִן הָאֲדָמָה זוֹעֵק.

 

יאקוב וסרמן, "הזהב של קחמרקה": מה מחזק את הפולשים?

אטוואלפה לספרדים:

"אבל אינכם משיבים לי," פתח שוב בדברים והביט סביבו; מדוע אתם שותקים בתשובה לשאלתי? האם מאירה אותה השמש בארצכם? בוודאי טעות בידכם, אין ספק שזו שמש אחרת. האם אינה זועמת כשאתם מחריבים את שכיות החמדה שנוצרו בזיעת אפם של אנשי המלאכה? האם אינה מתקדרת כשאתם נוגעים בנשים המקודשות? אילו מין חוקים יש לכם, אילו מנהגים? היש אצלכם דמויות שאסור לגעת בהן? האם מוכר לכם איפוא האסור למגע, והרי ידכם אינה נמנעת מדבר ונוגעת בכול?"

הוא הצמיד את זרועותיו לגופו ופשט את ידיו משל היו שתי קערות שבהן ביקש לקבל את התשובה. אבל שום תשובה לא באה. שתיקה מחניקה נפלה ויצרה אווירת רפאים.

"ביקשתי לחקור ולהבין מה הופך אתכם לחזקים כל כך," המשיך רכון מצח בהרהור, "ואני מאמין שגיליתי זאת. אין ספק שהזהב הוא זה. הזהב נותן לכם את העוז לגעת בכל הדברים ולחמוד אותם. ובעתם השגתכם את הדברים את משחיתים את צורתם. הזהב משנה את הנפש שלכם, המושיע שלכם, כפי שאתם מכנים אותו, ומי שיש לו חתיכת זהב נעשה חסין וחושב שרכש את השמש, משום שאינו מכיר שמש אחרת. עכשיו אני מבין זאת בדיוק, ואני מרחם עליכם, חסרי השמש."

לעברית:  הראל קין

חנוך לוין: "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה?"

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

תומס ה' אוגדן, "הפרטים שהושמטו": מה אמרה סתם זקנה שדיברה אל עצמה

בת המשפחה החביבה והמועדפת עליהם מצד אביהם הייתה סבתא פלורה. הם לא רק אהבו אותה, הם העריצו אותה והתגאו בה. היא הייתה אומרת כאילו לעצמה דברים כמו "אם תרים את הקול זה לא אומר שישמעו אותך יותר," וגם "אנשים חושבים שהצדק אתם רק מפני שככה הם אומרים," ו"הוא מדבר כאילו אלוהים לחש על אוזנו." אם שאל אותה מישהו מה לחשה שם, הייתה עונה: "אל תשימו לב אלי. אני סתם זקנה שמדברת לעצמה," והייתה קורצת נגד עין הרע לעבר וורן ומלודי, שותפיה לקנוניה. הם חשבו שהמשפטים של סבתא הם הדברים הכי חכמים שמישהו במשפחתם אמר, כולל אביהם. בלילה בחדרם היו חוזרים על מילותיה בחיקוי לקולה ואז צוחקים – לפעמים צחקו חזק כל כך שלא הצליחו להירדם – כי הדרך שלה להתנסח הייתה נכונה ומדוייקת, בדיוק כפי שהם הרגישו.


Thomas H. Ogden, The Parts Left Out

לעברית: יואב כ"ץ

אלבר קאמי, "הנפילה": מי חף מפשע

המחשבה הטבעית ביותר לאדם, זאת שבאה לו בתמימות, כמו ממעמקי טבעו, היא המחשבה שהוא חף מפשע. מנקודת מבט זו כולנו דומים לאותו צרפתי קטן שנשלח לבּוּכֶנוולד והתעקש להגיש תלונה לפקיד, אסיר כמוהו, שהופקד על רישום הגעתו. תלונה? צחקו הפקיד וחבריו של האסיר: "עזוב, חביבי, פה אין תלונות". "אבל אתה לא מבין, אדוני", אמר הצרפתי הקטן, "אני מקרה יוצא־דופן. אני חף מפשע!"


אלבר קאמי, לעברית: עמנואל פינטו

איך מרעילים חיילים ועכברים

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.