ארכיון הקטגוריה: ציטוטים

שולמית הר־אבן, "כלי מלחמה"

מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית. מישהו נאנח ואומר על פלונית שהיא פצצת־מין, ואם הוא צריך, ככה, לשלוף מהמותן, הוא חושב שהבילוי במיטתה יהיה פיצוץ אמיתי, אולי אפילו אטומי, אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פקשש.

עוד אנו תוהים אם לא רצוי היה לחפש אטמים לאוזנינו, וכבר בא זה ומספר לנו שהיה פיצוץ במו"מ, כיוון שמישהו פוצץ שם איזו פרשיה ישנה, מתוך רצון לטרפד את ההסכם ולחבל בו. וכיוון ששורר ערפל־קרב, המישרד מופצץ בפניות הציבור, ההסכם הוא כידוע פצצת־זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מלה כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ.

אנו יוצאים לרחוב, ושם יש ציבור המסתער על החנויות, כיוון שההסכמים נפרצו, והדו"ח האחרון שפורסם היווה מכת־מוות לכל התחזיות. האופוזיציה יצאה למתקפה, ואיש לא השמיע דעה אחרת, אלא הכל תקפו זה את זה בחריפות. תחת הסתערות זו, הוציא השר משרוולו (!) כמה פגזים נוספים, אבל בסך־הכל – כפי שאמר לפני זמן קצר קריין “מבט” (חי נפשי שכך אמר) – המפלגה שלו מנהלת קרב מאסף על נתח בעוגה. כיון שנותרו באמתחתה של מפלגה זו עוד כמה תותחים רציניים (…), עוד לא אבדה תקוותה לכבוש את השלטון, ואפילו בקרב־בזק. מצפים היום להנחתה נוספת של השר, שרק באחרונה הצניחו עליו את הסגן החדש, והתוצאות עשויות להיות קטלניות למפלגה היריבה, ומכת־מוות ליומרתה. הרבה תלוי, כמובן, בדו־קרב היום בכנסת. בינתיים עוד לא יורים שם צרורות רציניים, אבל כנראה כבר הכינו מארב, ואם השר לא יתחפר בעמדתו הקודמת, אולי אפילו ינצח בקרב הזה נצחון מוחץ, וינחיל תבוסה ליריביו.

עייפים ותשושים אנו חוזרים הביתה ונוטלים ביד מוסף ספרותי, שם אנו למדים שהביקורת היתה קטלנית, ולמעשה גזרה דין מוות על הספר שאותו מחצה, כיוון שהמבקר ידוע כמי שבדרך־כלל שש “לטפל” בכגון־אלה, ויש לו חשבון ארוך עם פלוני, ששפך את דמו לפני שנה במוסף הזה עצמו. אבל למרות כל אלה, הסופר כבש לו קהל, ובדו־קרב עם ביקורת זכה הסופר לנצחון מוחץ. ואין זו היריה האחרונה.

מורי ורבותי, חלק מדוגמאות אלה קיבלתי מפרופ' רפאל ניר, חלקן רשמתי בעצמי, בהסתכלות של כמה ימים בלבד. זה ולא אחר אוצר־המלים שלנו היום; ודאי בהשפעת המצב שאנו שרויים בו, אבל אין ספק שאוצר־מלים זה עצמו משפיע בתורו עלינו ועל הלכי רוחנו. היכן נעלמה לשון־ההמעטה, זו שהשפעתה תמיד, תמיד גדולה יותר? האם באמת איש אינו מסוגל אצלנו להשמיע דעה נוגדת, אלא תמיד רק לתקוף בחריפות? איש לא יגרום להפסקת המו"מ, אלא תמיד יפוצצו אותו? הכל נלחמים, ואיש אינו מתווכח? כל בר־פלוגתא הוא אויב? כל השמעה של דעה אחרת היא קטילה? כנראה שנעשינו דומים, בעוונותינו, לארגנטינה, שם בימינו כשרוצים לומר על אדם שהצליח, אומרים “הרג אלף”.

המלים הן רק כלים. בידינו ובדורנו נעשו כלי חמס וכלי מלחמה. ואם אלה ולא אחרות הן המטאפורות שלנו – האם לא נעשה ליבנו גס בפיצוץ האמיתי, בטירפוד, בחבלה וגו'? האם עודנו מסוגלים ליחס לכל אלה את הערך הנורא שאדם צריך ליחס להם?

רחמו על אוזנינו, כי נחרשנו. נחרשנו וחדלנו לשמוע. שהרי רק כשוך הרעש המטאפורי הבלתי־אפשרי הזה, אולי גם ניטיב לשמוע מה מתרחש באמת.

ידיעות אחרונות, 21.9.84

פרויקט בן־יהודה

עונש מוות הוא –

ויקטור הוגו:

"עונש מוות הוא סימנה המובהק והנצחי של הברבריות. "

"מה אומר החוק? 'לא תרצח'. ואיך הוא אומר זאת? על ידי רצח".

אלבר קאמי:

"עונש מוות הוא הרצח המתוכנן והקר ביותר אי אפשר להשוות אליו אף מעשה פלילי."

וינסטון צ'רצ'יל:

מצב הרוח והמזג הציבורי באשר לאופן שבו מטפלים בפשע ובפושעים הוא אחד המבחנים הוודאיים לציוויליזציה של כל מדינה."

אלברט איינשטיין:

"אני משוכנע שהוצאה להורג של פושע אינה תורמת במאומה למניעת פשעים נוספים, אלא רק מדרדרת את המוסר של החברה לדרגתו של הרוצח."

ברטראנד ראסל:

"עונש מוות הוא מעשה ברברי שאין לו מקום בעולם המודרני. הוא נובע מיצר נקמה, ונקמה היא בסיס גרוע מאוד לחוק."

"מרוקאי סכין" יוסי אוחיון
מדור דעות, עיתון הארץ 1.6.2026

"לילות הסדר שלי": ליל בלגן ויום מהומה

בימים אלה, כשחיי כולנו מעורערים בתוך מציאות לא סבירה ולא שפויה – טילים, הרוגים, הרס, פציעות, בימים אלה של איום, בעתה, אזעקות ומקלטים, נראה שבכל נגיעה בזיכרון של כאב נושן, בלילות הסדר ההם, מה הם היו, הסתירו, סימנו וסימלו, יש הפרזה ואפילו ניתוק.

השנה, אם לא יתרחש שינוי פתאומי, משמעותי (ולא כל כך צפוי או סביר), נראה שליל הסדר של משפחות רבות עלול להשתבש.

אבל זה לא משנה כלום. כי הנפש לא מסוגלת להבחין בין מה שאמור להיתפש ברגע מסוים כ"טפל", לעומת ה"עיקר", ובמקום שהיא יודעת כאב, היא ממשיכה לחוש בו בכל פעם שהטריגר מופעל.

ככה זה: שילוב המילים "ליל הסדר", הוא טריגר. מי שהיו "שם" יודעים למה כוונתי. לאחרים, אם הם רוצים להבין, אפשר רק לנסות ולספר, לנסות ולתווך, לנסות לתאר מדוע כל הדיבורים המרחפים מסביב לקראת כל פסח, אפילו השנה, על, למשל, "תחזית מזג האוויר לקראת ליל הסדר", או "הקניות לליל הסדר", מדוע השאלה התמימה הזאת, "איפה אתם בליל הסדר?" הם גירוד של פצע שכנראה לעולם לא יגליד.

כי למי שהיה "שם", במקום שבו המשפחה התגלתה כנוטשת, ליל הסדר הוא תמצית האין, הפגיעה, האשליה, ההתפקחות, הוא הפער בין הלכאורה לבין האמת, שהייתה ונשארה ותישאר לעד – בלתי נסבלת.

אני מביאה כאן קטע מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר בדולח וסכינים (שראה אור בעם עובד לפני שנתיים).

4.4.1966  יום שני 

אנחנו הולכים לליל הסדר עם החיילים. אסור לי לשנוא. אסור לי לכעוס. אסור לי לתעב. אסור לי לבוז. אסור לי לפחד. אסור לי להתכופף. אסור לי להעז. אסור לי לרצות. אסור לי להתנגד. אסור לי לבקש. אסור לי להעדיף. אסור לי להתקומם. אסור לי לבחור. אסור לי לדעת. אסור לי לצחוק. אסור לי לשיר. אסור לי לקרוא. אסור לי להסתרק. אני יכולה לתלוש שערות מהראש. רק כשאף אחד לא רואה. אחי ואחותי ישנים במיטות שלהם, ליד המיטה שלי. הם לא מגינים עלי. בעוד חודשיים אירית עוברת דירה. בעוד שלושה חודשים אנחנו נוסעים ללונדון.

12.4.1968 יום שישי
אני לא רוצה ליל סדר. אני רוצה ליל בלגן ויום מהומה ושבוע פוגרום. אני רוצה ליל בדולח וסכינים. לשבור את הכלים, לשרוף את המועדון. אני יושבת ליד השולחן, שותקת בנימוס, מחייכת אל האנשים האלה. אני שתיים שלא מכירות.

רוגל אלפר, "אני במקלט תקני למחצה וטראמפ ופיקוד העורף מסתלבטים עליי"

הארץ, 18 במרס 2026

בקרוב מסיבת עיתונאים של דונלד טראמפ. זה תמיד נכון. בכל שעת צפייה. היא תידון בכובד ראש ובאריכות. ייעשה מאמץ קדחתני לפרש את דבריו, משל היה הרמב"ם. לאתר בהם סדר, היגיון, רציונל עקבי, מטרה קוהרנטית. מאמץ הרואי אך עקר. המשטר האיראני לא רציונלי בשל פונדמנטליזם דתי. טראמפ לא רציונלי מפני שהוא לא כשיר. מדי יום, בכל מסיבת עיתונאים, ובאחרונה יש יותר מאחת ביום, הוא מציג לראווה את מוגבלותו האישיותית והקוגניטיבית.

ייתכן שהייתה זו גאווה לשמש כעורף של צ'רצ'יל או רוזוולט. להיות העורף של טראמפ זו חוויה מפוקפקת. בכל אזעקה, בכל פיצוץ שמרעיד את הקירות, אני חש את ההשפלה הצורבת שכרוכה בלהיות אזרח העולם שמשלם מחיר ישיר על טמטומו. בכל פעם שהוא פותח את פיו וסותר את עצמו (המלחמה תכף תסתיים ותימשך עוד שבועות ארוכים), משפריץ בולשיט בסיטונות ומתמסטל מלמצוץ לעצמו את האגו בשידור חי אני חש שהוא מסתלבט עליי. כמה חסר חשיבות אני בעיניו, ישוב באיזה מקלט תקני למחצה, שכוב על הבטן בשולי כביש מהיר, מקפץ בבהלה בחדר מדרגות.

הצרה היא שפיקוד העורף יצא מ"שיר הטלפון" של הגשש. הוא כמו ההודעה המוקלטת במרפאת דוקטור אייזן. "אם אתה פוגש שבר יירוט בגינה". טוב בסדר, תודה, כבר אמרת. "אל תיקח אותו הביתה". כן, הבנתי, תודה. "אם אתה שומע אזעקה". שמעתי אותך. "כנס למרחב המוגן". אבל אני במרחב המוגן. "כנס למרחב המוגן". כבר בפנים, תודה רבה. "על לא דבר".

זוהו שיגורים מאיראן. חשד לחדירת כלי טיס עוין. "עם קבלת ההתרעה"… אשפר את מיקומי בקרבת המרחב המוגן… "שפר את מיקומך"… אבל שיפרתי, ינעל אבוק! תסתכל בלוויינים… "אין עדיין צורך להיכנס למרחב המוגן"… הבנתי! "לא הבנת. אתה מזלזל. אנחנו יודעים". הבנתי, נשבע, אני רוצה לעלות הקבצה. "כולנו ביחד הקבצה אחת". אבל רק טיפשים לא מבינים את החומר הזה. תשדרו בבקשה משהו אחר. "ההודעה הראשונה דורכת אותנו". די, דרכו עליי מספיק. "ערב טוב, כאן מרפאת דוקטור אייזן". באמת? "לא. סתם. זה עדיין פיקוד העורף". כן? "עם הישמע אזעקה". כן, מה באמת לעשות עם הישמע אזעקה? "היכנס למרחב המוגן". תודה. "בלי ארוחת ערב". אבל מה עשיתי?

וינסטון צ'רצ'יל "גם אם אתם בטוחים שתנצחו בקלות – "

בואו נלמד את הלקח. לעולם, לעולם, לעולם אל תאמינו שמלחמה תלך חלק ובקלות, או שמי שיוצא למסע מוזר כזה מסוגל לאמוד מראש את המשברים ואת סופות ההוריקן שייקלע אליהם.

מדינאי שמתמסר לקדחת המלחמה חייב להבין שבהינתן האות, שוב אינו שולט במדיניות, הוא משועבד לאירועים לא צפויים ולא נשלטים.

משרדי מלחמה מיושנים, מפקדים חלשים, לא כשירים או יהירים, בני ברית לא אמינים, מדינות ניטרליות עוינות, מזל ביש, הפתעות מכוערות, טעויות־חישוב איומות, כל אלה תופסים את מקומם סביב שולחן הדיונים, ביום שלאחר הכרזת המלחמה.

זכרו תמיד, גם אם אתם בטוחים שתנצחו בקלות: מלחמה לא הייתה פורצת אלמלא סבר גם הצד השני שסיכוייו טובים.

נכתב ב־1930

מאנגלית: עופר עופר אורן

אם קיים דחף עז…

נפשות יראות־שמיים, המבקשות להאמין כי אנו מנותקים ממגע עם הרע והנמוך, ישושו מן הסתם להסיק כי הוטבעו בנו מִקַּדְמַת דְּנָא דחפים מוסריים – באמצעות האיסור החמור לרצוח.

למרבה הצער, הטיעון הזה מוכיח בְּיֶתֶר שְׂאֵת דווקא את ההפך.

מעצור עז כל כך נחוץ רק אם קיים דחף עז באותה מידה. מה שאיש אינו חולם לעשות, לא זקוק לאיסור, המעשה נמנע מאליו.

מעצם קיומו של הדיבר "לא תרצח" ברור לחלוטין שאנחנו צאצאי דורות של רוצחים; כאלה שתאוות הרצח זורמת בדמם. גם בדמנו.

שאיפותיו המוסריות של המין האנושי – שעל עוצמתן וחשיבותן אין צורך להתווכח – הן פרי ההיסטוריה האנושית; בני האדם בימינו יורשים אותן, אך למרבה הצער, בעוצמות משתנות.


פורסם לראשונה ב־1915, בעיצומה של מלחמת העולם.

.

תרגמה – מהגרסה האנגלית – עופרה עופר אורן

איזה דור הוא הפשיסטי

"ואז סוף סוף הפסדנו במלחמה. ההריסות פונו.

"אבא מסויג, לא בוטח בשלום. בהמשך הוא כותב: 'הפשיזם התנחל במחשבותינו בהרגשותינו בעיקר בחשאי. הוא באמת טבע את חותמו העמוק על שנות הילדות המוקדמות, הרות הגורל, של הדור שלנו. מבחינה ביוגרפית לא ההורים שלנו הם הדור הפשיסטי, אלא אנחנו'".

איך משתמשים בשפה הפמיניסטית כדי לקדם רעיונות פטריארכלים

קשה להעלות על הדעת תנועה חברתית, פוליטית ורעיונית ב־200 השנים האחרונות שהצליחה יותר מאשר התנועה הפמיניסטית.

הרעיונות שניסחה, ובראשם שוויון של נשים לגברים בערכן ובזכויותיהן, נתפסו תחילה כלא סבירים וכמאיימים על הסדר החברתי ועל ההיגיון הבריא וזיכו את הוגותיהם ראשית בהתעלמות, בהמשך בלעג ובזלזול ואחריהם בהוקעה ובאלימות.

כיום, אחרי ניצחונות והישגים משמעותיים, הרעיון של שוויון מגדרי הוא כה מובן מאליו עד שהוא שקוף בעיני רבות ורבים. יש מרחק אדיר בין עוצמת ההתנגדות שנתקלו בה נשים שנלחמו על זכות הבחירה ברחבי העולם לבין התפיסה הרווחת בימינו, שלפיה זכות בחירה לנשים היא דבר בסיסי.

בדומה לכך, המושג של הטרדה מינית התקבל בהתנגדות חריפה ובזלזול בראשית הדרך, אך כיום ההגנה מפני הטרדה מינית נתפסת כזכות מוצדקת וחיונית. גם השמרנים ביותר לא אומרים, ורובם גם לא חושבים, שנשים נחותות. עם זאת, הם טוענים שקיים שוני מהותי בינן לבין גברים ושהיחס השונה כלפיהן הוא־הוא הביטוי לשוויון האמיתי.

לשיטתם, לא שליטה והיררכיה יש כאן, אלא הכרה נבונה ומתבקשת בהבדלים. גם הריאקציונרים הגדולים ביותר לא יגידו שאין להתחשב ברצונן של נשים. הם לא יטענו, למשל, שמותר לכפות על נשים הסדרי הפרדה או כללי צניעות. במקום זאת, הם מסתמכים, במודע או מבלי משים, על התפיסה הליברלית ומשתמשים באוצר המילים שלה. הם מסכימים שנשים ראויות לאוטונומיה וטוענים שצניעות, הפרדה והדרה – המשתקפות, למשל, בהיעדרן של נשים מתפקידי מנהיגות פוליטית ורוחנית – הן ביטוי לרצונן של נשים.

במילים אחרות, אלה המקדמים רעיונות פטריארכליים כיום עושים זאת אגב שימוש בטענה שבבסיס הפמיניזם: נשים ראויות לשוויון ולחופש.

Vladimir Jankélévitch, "Should we forgive them?" ולדימיר ינקלביץ', האם תמיד אפשר וראוי לסלוח?

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?"

הוא פיתח בו את תגובתו להצעה שעלתה ב־1965: שקלו להחיל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

ב־26 בנובמבר 1968 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את "האמנה בדבר אי-תחולת התיישנות על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות". נקבע חד-משמעית כי אין התיישנות על פשעי מלחמה ועל פשעים נגד האנושות (כולל רצח עם), ללא קשר למועד ביצועם.

בניגוד להסכמה הגורפת שלפיה לא תחול התיישנות על פשע של רצח עם, כשמדובר על פשעים שמתרחשים בתחום הפרט, במשפחה, קיים בישראל חוק התיישנות:

דבריו של ינקלביץ' על חוק התיישנות רלוונטיים גם לגבי העבירות שבישראל "מתיישנות".

האם הגיעה השעה לסלוח, או לפחות לשכוח? נדמה שעשרים שנה מספיקות כדי שהבלתי־נסלח יהפוך לפתע לנסלח: בן רגע, וכאילו באורח קסם, הבלתי־נשכח נשכח. פשע שהיה עד מאי 1965 בלתי ניתן לסליחה, מפסיק ביוני להיות כזה. וכך מתחילה היום בחצות "השכחה החוקית".

נראה שמותר לרדוף פושע במשך עשרים שנה, אך מתחילת השנה העשרים־ואחת, מי שלא סלח עדיין – נהיה בעצמו חשוד ורואים בו נקמן. עשרים שנה: זהו גבול הזמן.


שעון ההתיישנות והשעון המוסרי אינם מתואמים.

ההצבעה החוקית שמסיימת את האפשרות להעמיד לדין אחרי עשרים שנה מעמידה אותנו בפני מצב אבסורדי: הזמן שבו הפשע נעשה "מיושן" מבחינה משפטית הוא בדיוק הזמן שבו תודעת הפשע מתבררת במלוא עומקה.


אין סליחה, אין התיישנות, ואין שכחה

לא מדובר בנקמה. מדובר בנאמנות לעובדה הפשוטה: יש מהלכים שאין להשיבם, ומול כאלה – הסליחה מאבדת את משמעותה.


בקשת סליחה אפשרית רק לגבי מעשה שאפשר לתקן. אי אפשר למחול על פשע שאת תוצאותיו אי אפשר להחזיר או לתקן.

כשמישהו משמיד עם – אין את מה להחזיר.

אי אפשר לחדש חיים שנגדעו באופן כל־כך מוחלט.

קארל צ'פק: דרוש "רכב שינוע בציר הזמן"

כמה זה יעלה בפועל את זאת אני בינתיים לא יודע; כלומר אין לי עוד המובילות המסוגלות לנוע בזמן; אבל אל דאגה, זה כבר יימצא, די אם תיקח עיפרון ולחשב כמה אפשר להרוויח בזה. מלבד המובילות הארורות האלה יש לי מתווה ארגוני מחושב היטב.

למשל, יבוא אלי אדון אחד, היה רוצה להעתיק את מגוריו מהמאה הארורה הזאת; נמאס לו עד גובה הצוואר, ממש עד הצוואר, ממלחמת גזים, חימוש, בולשביזם, פשיזם ובכלל כל הקידמה הזאת. אני מניח לו לקלל, אדוני, ואז אני מראה לו: לבחירתך אדוני; לפניך פרוספקטים של המאות השונות נגיד כאן: המאה התשע עשרה. עידן משכיל, דיכוי מתון. מלחמות מנוהלות בהגינות ובקנה מידה מוגבל; פריחה נהדרת של המדעים, הזדמנויות פז להתפשטות והצלחה כלכלית; מומלץ במיוחד עידנו של המושל באך בשל השקט העמוק והיחס האנושי למדי לבני אדם.

או המאה השמונה עשרה, המתאימה במיוחד למעוניינים בערכים רוחניים וחירות המחשבה; מתאים במיוחד להוגים נכבדים ואינטלקטואלים.

או, לבקשתכם, הנה המאה הששית לספירה; אמת נכון, השתוללו אז ההונים, אבל אפשר היה להסתתר במעבה היער; חיים אידיליים, אוויר עשיר באוזון, דייג וענפי ספורט אחרים. או מה שקרוי רדיפת הנוצרים, עידן מתורבת מאד יחסית; קטקומבות חמות ונוחות, סובלנות דתית ואחרת ניכרת, בלא מחנות ריכוז וכן הלאה.

בקיצור, הייתי מתפלא אם בן המאה העשרים לא יבחר לו עידן אחר שבו יוכל לחיות בחירות ואנושיות משופרת; והוא יאמר לי: אדוני, אם תיתן הנחה, אעדיף לעבור לתקופת האבן הקדומה. אבל אני אוֹמָר: מצטער, המחירים שלנו קבועים; אנא ראה כמה הזמנות יש לנו לימי קדם; לשם אנו מעבירים את הלקוחות רק בקבוצות ובהגבלת משקל הזווד לשתים עשרה ליטראות הראש; אחרת, מצטער, אי אפשר לעמוד בלחץ הביקוש. המקום הפנוי הקרוב ביותר רשום בקבוצה היוצאת לתקופת האבן המוקדמת בשלושה עשר במארס הקרוב; אם אתה רוצה אשמור לך את המקום כבר עכשיו – – –

מה אומר לך ומה אספר, אדוני; יהיה זה עסק מצויין; הייתי רוצה להתחיל בשלוש עשרה מובילות מטען וששה אוטובוסים עממיים. שום דבר לא חסר לי להשלמת העסקה מלבד הרכב שינוע בציר הזמן; אבל את אלה כבר מישהו ימציא; הלא היום או מחר זה יהיה, אם כך לומר, הכרח קיומי לעולמנו המשכיל!"

25.10.1936

תרגם מצ'כית: אפרים פרויד

1938 – איך ומה חוגגים בוורשה היהודית, ומתי נוהגים לדבר על גאולת הארץ

11 בנובמבר
יום העצמאות של פולניה נחגג ברוב טקס בבית הכנסת בטלומצקה.
מאחר שהוא פתוח לקהל הרחב, זו הזדמנות מצוינת להתפעל. מהסינגוגה ממקהלת בית הכנסת ומהפולנית הרהוטה של הרב ד"ר שור.
חנוכה
סופגניות יש בוורשה כל השנה, אבל ליד חנוכייה דולקת על רקע פרחי  השלג שבחלונות הן הרבה יותר טעימות.
סילבסטר
מסיבת סילבסטר נהפכה למנהג יהודי כל כך בוורשה, עד שנוצרים רבים מוותרים עליה. החגיגות מתקיימות בחצות הלילה בתיאטרוני היידיש, בבתי הקפה ובבתי הקולנוע בשכונה, וכולם מתחרים ביניהם על תואר המסיבה העליזה ביותר.
פסטיבל שופן בפברואר
בכל שנה בפברואר מתקיים בוורשה "פסטיבל שופן", תחרות שנתית של נגינה בפסנתר שבה נוהגים לזכות יהודים: השנה רק שניים מתוך השלושה היו בני ברית. אחרי ההכרזה על הזוכים, אומרים כאן בחיוך, משמיעים האנדקים את מארש האבל של שופן.
פורים
בחצרות הבתים מופיעות להקות מאולתרות של שחקני "פורים שפיל" שצוחקות על כולם, וילדי בתי הספר תרבות מעלים הצגות אקטואליות בעברית בשום פנים ואופן אין להחמיץ את הנשף השנתי של איגוד הסופרים והעיתונאים בטלומצקה 13; אם לא הצלחתם להגיע לשם, נסו לפחות להזמין את עצמכם לסעודת פורים מסורתית.
פסח
כמה ימים לפני החג החצרות מתמלאות דוודים רותחים של הגעלת כלים. אחר כך יעטוף אתכם ריח הבורשט, היין ובעיקר הטיגונים בשמן. זה הזמן לתרום משהו לקמחא דפסחא, שרבע מיהודי ורשה נזקקים לו למרבה הצער. ועוד חידוש ורשאי: בפסח נוהגים בבתי הכנסת של ורשה לדבר על גאולת הארץ.

 

מדוזה – או דג?

נוצר פער בין הדרך שבה האישה תוארה בספרות ובתרבות הפטריאכלית, על סמך האופנים שבהם היא נתפסה בתודעה הגברית, לבין ראייתה האוטונומית את עצמה.

כהנא-כרמון הסבירה את הפער הזה באמצעות דימוי כפול: האישה הכותבת מדומה למדוזה ואילו הסופר הגבר מדומה לדג. בעוד שהמדוזה צורתה מעוגלת והיא מתקדמת במים באיטיות, הדג הוא בעל מבנה צר ומוארך, פאלי והידרודינמי, המותאם לאורח חייו כצייד האמור לנוע באמצעות תנועה מהירה במים. אף על פי ששניהם חיים באותה סביבה ימית, וכן ששניהם עוסקים בכתיבה, הם יספרו על חוויות שונות בהתאם לניסיון החיים המגדרי שלהם.

אולם בעוד שחוויותיו של הדג הטורף זוכות להערכה רבה על ידי הביקורת ומתקבלות כחוויות מרכזיות, הרי שחוויות המדוזה אינן מוערכות ונדחות כ"חוויות צדדיות, מקריות, אקראיות ופעוטות ערך".

מקור האפליה הזאת, לדעת כהנא־כרמון, הוא בנורמות שנקבעו על ידי הדגים והדולפינים, שאינם מסוגלים להבין את חוויית המדוזה ולכן גם לא לכבדה.

לטענתה, ההשפעה של יחס כזה על הנשים הסופרות היא הרסנית, שכן הן הפנימו את השיפוט המוטעה כלפיהן ולכן לא סומכות עלכל כוחותיהן, ובהתאם לכך יומרותיהן צנועות.

"החושך בלבל את כל מושגי הימין והשמאל"

המצב הפסיכולוגי של האנושיות [האנושות] בימינו מזכיר לעתים אותו אדם שנתעורר לפתע בלילה בתוך מיטתו ושכח לאן מופנים פניו, האם אל הכותל הסמוך למיטה או אל חללו הריק של החדר. שוכב האדם ומתאמץ לזכור מה לפניו ומה מאחוריו, אך החושך בלבל את כל מושגי הימין והשמאל. הפנים והאחור והכול נראה כטעות גדולה. לכאורה, פשוט מאוד: כדאי רק להושיט את היד ולמשש והכול יתברר, אך המחשבה הלילית שונה ממחשבת היום והחפצים הפשוטים מבהילים: מבהיל הכותל האטום, מבהיל החלל. הריק של החדר, שמא ראוי יותר להתעלם מן האמת האובייקטיבית ולהירדם בטרם הוכר המצב? ורבים עושים כך.

אגב, אין לי ביטחון כי מצב זה אופייני לתקופתנו דווקא. בוודאי היו תקופות חושך רבות בתולדות האדם, ושמא כל ההיסטוריה שלנו – לילה ארוך ופחד בפני הכתלים האטומים ובפני החלל הריק? ו[אולי] חלק גדול של האנושיות בוחר להירדם ולא לדעת? אך כל תקופה נוהגת לראות עצמה כבת יחידה בין שאר הדורות ומצב המחשבה האנושית בימינו ובהלתה בפני הכרת המציאות מזעזעים אותנו, החיים עכשיו, משום שמצבנו שלנו נוגע באותו חלל הזמן בו קשורים חיינו ואנו, אנשי ההווה, רואים עצמנו כבאי כוח עתידה של האנושיות יותר מאשר הדורות שקדמו לנו.

החושך הלילי שעטף את המחשבה האירופית בשנים האחרונות מבקש לו מוצא בכל מיני דרכים, ואורות שונים נדלקים לפתע בחלונות שונים וקשה לקבוע עדיין מאין ייצא האור הגדול. אך שאיפת אנשים בודדים להכיר את המצב כפשוטו ולמצוא מוצא ממנו מעוררת בנו רגשות הכרה לעתים, גם בלי שקבענו עמדה מוחלטת אליו, גם בלי
שהחלטנו אם צדק האיש או נכנע שנית לאחת השגיאות הגדולות של האדם. עצם האפשרות של אמונה גדולה מזעזעת אותנו כעת. 

דבר, י"ז באדר א תרצ"ח, 18.2.1938

Vladimir Jankélévitch, "Should we forgive them?" ולדימיר ינקלביץ', "האם עלינו לסלוח להם?" (ואיך זה קשור למדינת ישראל)

ולדימיר ינקלביץ', פילוסוף צרפתי יהודי כתב ב־1996 את המאמר "האם עלינו לסלוח להם?" שמתוכו תרגמתי (מהתרגום לאנגלית, המקור נכתב בצרפתית) את המובאה שלהלן. ינקלביץ' פיתח במאמר תגובה להצעה שעלתה ב־1965, ולפיה יש לשקול את החלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים.

פשעי הנאצים ייחודיים בגלל גודלם, הסאדיזם הבלתי נתפס שלהם, ובעיקר: כי היו פשעים נגד האנושות עצמה.

לא “פשעים נגד קורבנות מסוימים”, אלא פשעים נגד מהותו של האדם – נגד האנושיות. גרמניה הנאצית לא ביקשה להשמיד דעה שגויה או אמונה מסוכנת. היא ביקשה להשמיד את עצם הווייתם של בני אדם, את זכותם להיות אדם. רצח העם הגזעי ביקש לבטל את עצם הקיום של המין האנושי כפי שהוא מגולם בגופם של מיליוני קורבנות. זו נקודה מכרעת: הפשעים הגזעיים אינם מכוונים נגד אדם מסוים בגלל השקפתו, אלא נגד האדם באשר הוא אדם.

אנטישמיות איננה תקיפה נגד יהודים בגלל אמונתם או רעיונותיהם, אלא התקפה נגד עצם זכותם להיות.  לא האשימו אותם במה שאמרו או חשבו – האשימו אותם בקיומם.

ולא רק במעט, אלא עד כדי שלילת הזכות הבסיסית ביותר: הזכות להתקיים.

במובן מסוים, אותו יחס מתגלם גם בעוינות כלפי הציונות והקיום של מדינת ישראל כיום: כאילו עצם ההכרה בזכותה להתקיים היא "מחווה" או "טובה", ולא זכות יסוד שאין עליה ויכוח ושאין לצפות עליה להכרת תודה.

תודה לרותי ברנדמן, שהפנתה את תשומת ליבי למאמר

הפשיזם קם על עצם המצפון האנושי להשמידו

דובר על כוחו של הפשיזם בימינו ועל חדירתו לנשמת הנוער. ונדרשנו "ללמוד את הפשיזם". אין לי כל ספק כי חייבים אנו להכיר את הפשיזם, ללמוד אותו, לרדת לעומקו. חייבים אנו להכירו לא רק כאויב חיצוני הבא להשמידנו, כי אם גם כאויב פנימי האורב לנו בחדר.

אין עתה חברה בעולם שאין "טור חמישי" חותר תחתיה מבפנים. וגם אנחנו לא נוקינו. ואם גם אין לו אצלנו תקווה לנצח ולהשתלט, אך לא אבדה תקוותו לפגוע
ולהחריב. והוא גם מצפה לקוניונקטורה חיצונית אשר תמציא לו את ההזדמנות להשתרר עלינו. וביטוייו שונים, ושלוחותיו רבות. יש ויש אפוא ללמוד ולהכיר.

ואולם שאלה היא: כיצד נלמד את הפשיזם? האם החזרה על אותן המימרות התועמלניות המהלכות זה י"ח שנים, בלי שנבדקו מחדש נוכח זרמי המאורעות,
נוכח גילוייו המוסיפים והולכים – האם לזה ייקרא לימוד? האם ההוקעה השגרתית של הפשיזם כאחד התככים של הבורז'ואזיה יש בה משום מיצוי מהותו, משום תיאור נאמן של דמותו, יש בה כדי חיסון מפניו ומפני הסכנות אשר הוא צופן?

מה כיום הזה ערכם של הדיבורים על היות הפשיזם עבד הקפיטליזם או משרתם הנכנע של בעלי האחוזות?

אכן, הפשיזם ידע בשעת הצורך גם להשכיר עצמו, כשם שנוכל חסר מצפון הרוצה להגיע למטרתו משכיר עצמו לאלמנה עשירה כדי לרשת אותה, אם בעזרת עגבים ואם בעזרת קרדום, ואם בשניהם יחד.

חוגי בורגנות נתפתו לו והפקידו בידו את שלטונם בתקווה פותה כי לו יהיה השלטון ולהם העוצמה הממשית וטובת ההנאה. אך האם לא נתפתו לו קודם כל המוני פועלים, מובטלים, איכרים, פקידים, בעלי מלאכה ומשוררים וסופרים פרולטריים ונוער שואף מהפכה? האם לא הפקידו הם בידיו את נפשם, שבלעדיה לא יכול היה
מעולם לזכות בשלטון?

מה טעם במונחים השגורים "שמרני" או "ריאקציוני" לגבי הפשיזם, לאחר שנגלה ככוח מהפכני הרסני המוכן להשמיד גם את הקפיטליזם וגם את המונרכיה כשהם מעזים לא לעשות את רצונו והמוכן להשלים איתם כשהם משתעבדים לו, כשם
שהוא מוכן להשלים אף עם הבולשביזם על מנת שלא יפריע אותו ממסע הכיבוש העולמי?

אצלנו עוד נוטים לראות בכך פעולה חינוכית־סוציאליסטית, כשמדברים על הפשיזם כאשר דיברו עליו בעודנו בחיתוליו, כשמונים את עוונותיו כאילו היה גונב כיס. והלא כבר לא נער הוא הפשיזם, אשר "במעלליו יתנכר". הוא ניצב לפנינו בכל תפלצתו. הוא קם על כל היקר לנו. הוא קם על עצם המצפון האנושי להשמידו. אין לפניו המושג חטא, כשם שאין לפניו ערך חיי אדם, כבוד אדם, חירות אדם. הוא חי לפי חוקים משלו, פועל לשם מטרה משלו. והוא שזכה למה שלא זכתה עד כה שום תנועה אחרת בשלמות: מטרתו ואמצעיו עולים בקנה אחד. וסתירה אין ביניהם. הכזב והזדון והאונס והרצח וההתעללות וחילול צלם האדם אינם "סטייה" לגביו. הם משמשים את מטרתו.

סופוקלס, "אנטיגונה", תמונה 2: כמוה כאביה – מצח נחושה | ניכר בבת טבע אביה הפראי | מורשה היא לבת הזאת מאבי: ט' כרמי – אהרן שבתאי – אהרן קמינקא

אנטיגונה:
הִצְהַרְתָּ בְּאָזְנֵי הָעָם. שָׁמַעְתִּי.

קראון:
וְאַתְּ הֵעַזְתְּ לַמְרוֹת אֶת פִּי הַחֹק?

אנטיגונה:
הֵעַזְתִי. הַצַו הַזֶה לֹא בָּא מִפִּי אֱלֹהַּ.
דִין הָאֵלִים בְּמִשְׁכְּנוֹת־דוּמָה
אֵינוֹ יוֹדֵעַ חֹק כָּזֶה.

מִצְוָתְךְ, הַמֶּלֶךְ, רַבַּת־עָצְמָהּ,
אַךְ עָצְמָתְךָ כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
אֶל מוּל חֻקֵּי־אֱלֹהַ לֹא־כְּתוּבִים
אֲשֶׁר הָיוּ, הוֹזִים וְיִהְיוּ,
מוֹסְדֵי־עוֹלָם מִנֶּצַח לִנְצָחִים.

יָדַעְתִּי כִּי נִגְזַר עָלַי לָמוּת –
בָּשָׂר וָדָם אֲנִי – גַם בְּלֹא גְּזֵרָתְךָ.
וְאִם עָלַי לָמוּת עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
בְּטֶרֶם בּוֹא־יוֹמִי, יְבֹרַךְ הַדִּין:
חַי אֵינָם חַיִּים בְּתוֹךְ מַלְכוּת־הָרֶשַׁע –
וְלָמָּה לֹא אָשִׂישׂ אֶל מֶוֶת?
לִבִּי אֵינוֹ חָרֵד, אַךְ לוּ נָטַשְׁתִּי
אֶת אָחִי בְּלִי מִנְחַת קְבוּרָה,
לא הָיְתָה נַפְשִׁי יוֹדֵעַת מְנוּחָה לְעוֹלָמִים.
עַכְשָׁו לִבִּי שָׁקֶט.
אַתָּה שׂוֹחֵק לִי, קְרְאוֹן?
כָּל מַעֲשַׂי אִוּלֶת? אֲבָל אוּלַי
הַכְּסִיל שׁוֹפֵט אוֹתִי כְּאִוּלְתּוֹ.

המקהלה:
כָּמוֹהָ כְּאָבִיהָ: מֵצַח נְחוּשָׁה.

תרגם: ט' כרמי

קראון: 
הַאִם יָדַעַתְּ שֶׁצַו אָסַר אֶת הַדָּבָר?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי בְּוַדַּאי, אֵין אִישׁ שֶׁלֹא יָדָע.

קראון:
אַף־עַל־פִּי כֵן הֵעַזְתְּ לִפְעֹל לַמְרוֹת הַחֹק?

אנטיגונה:
הֲרֵי לֹא זֶאוּס הוּא אֲשֶׁר הִכְרִיז עַל כָּךְ,
גַּם לא קָבַע לִבְנֵי אָדָם חֻקִּים כָּאֵלֶה
הַצֶדֶק הַשׁוֹכֵן עַם הָאֵלִים בַּקַרְקַע.
גַּם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁלַצִוּוּיִים שֶׁלָּךְ
יֵשׁ תּקֶף שֶׁמַּרְשֶׁה לְבֶן־תְּמוּתָה לִרְמֹס
חֻקֵּי אֵלִים בִּלְתִּי כְּתוּבִים וּמוּצָקִים;
אֵין הֵם חַיִּים הַיּוֹם, אֶתְמוֹל, אֶלָּא תָּמִיד,
וְאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי נוֹצְרוּ.
פְּגִיעָה בָּהֶם לֹא אֲתָרֶץ לִפְנֵי אֱלִים
בְּכָךְ שֶׁבֶּן־אָדָם הֵטִיל עָלַי אֵימָה.
יָדַעְתִּי שֶׁאָמוּת. אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁלֹּא?
גַּם אִלְמָלֵא הַצַּו שֶׁלְּךָ. וְאִם אָמוּת
קֹדֶם זְמַנִּי, אֶרְאֶה בְּכָךְ רַק רֶוַח:
כִּי מִי שֶׁחַי כָּמוֹנִי תַּחַת הַמַּכּוֹת
אֵיךְ לֹא יִשְׂמַח בַּמָּוֶת כְּמוֹצָא שָׁלָל?
לָכֵן מִיתָה צְפוּיָה אֵינָהּ אָסוֹן גָּדוֹל,
יוֹתֵר נוֹרָא הָיָה לוּ לֹא נָקַפְתִּי אֶצְבַּע
שָׁעָה שֶׁגּוּף שֶׁל אָח מֵרֶחֶם אֵם זֵהָה
מוּטָל בְּלִי קֶבֶר. כָּל הַשְׁאָר אֵינוֹ מַכְאִיב.
אִם לָדִידְךָ אֲנִי נוֹהֶגֶת בְּטְפְּשׁוּת,
אוּלַי טִפֵּשׁ פּוֹסֶל אוֹתִי בְּתוֹר טִפְּשָׁה.

המקהלה:
נִכָּר בַּבַּת טֶבַע אָבִיהָ הַפִּרְאִי.

תרגם: אהרן שבתאי

קראון:
הֲיָדַעַתְּ קוֹל הַקוֹרֵא וְאוֹסֵר לַעֲשׂוֹת זֹאת?

אנטיגונה:
יָדַעְתִּי הֵיטֵב. הֵן יָדוּעַ הָיָה לַכֹּל.

קריאון:
וּבְכָל זאת נוֹעַזְתְּ אַתְּ לַעֲבוֹר עַל מִצְוָתִי?

אנטיגונה:
הֵן לֹא מֵאֵת אֵל זֶוְס יָצָא קוֹל הַקּוֹרָא,
אַף לֹא מֵאֵל הַמִּשְׁפָּט, מוֹשֵֶל מִתַּחַת;
פִּקוּדִים כָּאֵלֶּה לֹא יָפֵרוּ בְּנֵי אָדָם;
אַךְ פִּקוּדֶיךְ אַתָּה, מִצְוַת בֶּן־תְּמוּתָה,
לֹא כֹּה חֲזָקִים חָשַׁבְתִּי לְמַעַן הָפַר
פִּקוּדֵי אֱלֹהִים, לֹא כְתוּבִים, אַךְ בְּצוּרִים!
לֹא מִתְּמוֹל וְהַיוֹם הֵמָּה, כִּי לָנֶצַח
הֵם חַיִּים וְקַיָּמִים, לא נוֹדַע מוֹצָאָם.
לֹא חָפַצְתִּי אֲנִי, כִּי בְמִשְׁפַּט אֱלֹהֵי מָרוֹם
עַל חֵטְא מִפַּחַד אֶנוֹש אֶהְיֶה נֶאֱשָׁמָה.
מְאֹד יָדַעְתִּי כִּי מוֹת אָמוּת בְּבוֹא קִצִּי,
וְעַתָּה אִם בִּפְקֻדָּתְךָ יַהַרְגוּנִי,
אָמַרְתִּי בְּלִבִּי כִי בָּזֶה יְהִי לִי יִתְרוֹן.
מִי אֲשֶׁר כָּמוֹנִי חַי בְּרָעָה וְיָגוֹן,
אֵיךְ לֹא יִתְרוֹן יֶחֱזֶה לְנַפְשׁוֹ בַמָּוֶת?
כֵּן גַּם אֲנִי עַל אֲשֶׁר יִגָּזֵר עָלַי
לֹא אֶתְעַצֵּב; אוּלָם יָגוֹן מָלֵאתִי,
בִּרְאוֹתִי אֶת אָחִי, בֶּן אִמִּי יְלָדַתְנִי,
שׁוֹכֵב מֵת עַל אֲדָמָה וְלֹא בָא אֶל קָבֶר.
אִם אֲנִי הִסְכַּלְתִּי עֲשׂות כָּכָה בְּעֵינֶיךָ –
טוֹב לִי הֱיוֹת סְכָלָה בְעֵינֵי כָּל סָכָל!

מקהלה:
מוֹרָשָׁה הִיא לַבַּת הַזֹּאת מֵאָבִיהָ.

תרגם: אהרן קמינקא

שותפות לפשע, או בגידה?

"ידעתי איזו תשובה הוא רוצה לשמוע; שיהודי לעולם אינו חש בנוח בברלין, שיהודי משוטט בברלין אפוף פחד קדמוני שעבר אליו בירושה, כאילו הוא מטייל במוזיאון שואה או במחנה ריכוז ענק או בשדה מוקשים – בשיטוטים שלי הרגשתי בדיוק כך – שהוא מתחמק מהאנדרטאות ומהמונומנטים ומלוחיות הזיכרון שקבועות בקירות המבנים ומשובצות במדרכות, ושכשהוא מביט בפנים של צעירים או בלונדיניים הוא מייד מדמיין אותם במדי נאצים, ושכשהוא מביט בפנים של זקנים הוא תוהה מה הם או בני משפחתם עשו בשנים ההן, אם הם הרגו, אם סייעו, אם שיתפו פעולה, אם הסגירו, אם הניחו לזה לקרות, אם הניפו את יד ימין באוויר, את אותה יד שאוחזת עכשיו בתמימות במקל הליכה או במטרייה, בשם שנאת הזרים והפחד. אבל לא אמרתי כלום.

ואולי סמואל פירש את השתיקה שלי כשותפות לפשע או כבגידה, כי הוא הרפה מזרועי והמשיך ללכת בשלג ואמר שלא אשכח שבעיני רבים כאן אנחנו עדיין, אם לצטט את היטלר, השחפת הגזעית של העמים. דויטשלנד אובר אלס, הכריז בכל
הפומפוזיות שאפשרה הגרמנית הגרועה שלו. אחר כך הוא פרש זרועותיו לצדדים, כאילו הוא מחבק את כל מה שסביבנו. ואמר שאלוהים עזב את ברלין כבר מזמן. אחר כך הוא שאל אותי על הסבא הפולני שלי – "

 

עמוס קינן, "עזרתי לזקנה לעבור את הכביש"

ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”

“לאיזו משימה לא נבחרתי?” שאלתי.

לא ענה, ירק עלי שנית והתעופף במשובה.

תדמה לפרח תמים אבל תהיה הצפע – מתוך המחזות, בתרגומו של דורי פרנס

פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּוֹר, לְבש את פני הדור:
תקרין רק חביבוּת חמה בָּעַין,
בַּיד וּבַלשון שלך; תִדְמה
לַפֶּרח התמים, אבל תהיה
הצֶפע מתחתיו.

ליידי מקבת', מקבת
(מערכה I תמונה 5)

אין לי דורבן לדקור את הצלעות
של כוונת לבי, רק שאפתנוּת
שמזנקת לָאוּכּף מעל עצמה,
לגוֹבה, ונופלת שם
מקבת, מקבת
(מערכה I תמונה 7)

 אני הגיתי איך אשווה את בית
הכלא שאני חי בו לָעולם.
והיות שהעולם רב אוכלוסין
ופה אין אף יצור לבד ממני,
איני יכול. ובכל זאת אֲפַצֵח.
מוחי יהיה הנקבה לַנפש,
נפשי האבא, ושניהם יולידו
דור מחשבות שיתרבו בלי גבול.
ומחשבות כאלה יְיַשְבו
את העולם-בִּזְעֵיר-אנפּין הזה,
מגוּוָנות כמו אנשי העולם
הזה, כל מחשבה והיפוכה.
 הסוג הנעלה, מחשבות קודש,
מהול בלבטים, מציב מלה
קדושה אל מול אחרת, למשל:
"הניחו לַילדים לבוא אלי"
ולעומת זאת
"קל לגמל לחצות גם קוף של מחט
מאשר לבוא אלי." ומחשבות
שאפתנוּת רוקמות פלאים בלתי
 סבירים – איך ציפורניים חלושות
כמו אלה יחצבו שביל בְּצַלעות
האבן של עולם קשה, עולם
קירות הכלא המחוספס, אבל
הן לא יוכלו, ובגאוותן
ימותו. מחשבות שמחות יותר
מתנחמות שהן לא ראשונות
להיות העבדים של המזל,
וגם לא אחרונות, כמו קבצנים
מטופשים שביושבם בסד
 מוצאים מפלט מן החרפה בכך
שכבר רבים ישבו שם, ובזה
יש להם איזו רווחה, שהם
נושאים את אסונם על גב אותם
אלה שכבר סבלו זאת לפניהם.
כך אני משחק באיש יחיד
אישים רבים, ואף אחד אינו
שמח. פעם אני מלך; אז
בגידות גורמות לי שארצה להיות
קבצן, ואני כזה. אז מצוקה
לוחצת משכנעת שהיה
לי טוב יותר כמלך, ואני
מומלך שוב, ובבת אחת רואה
אותי מודח על ידי בולינגברוק,
וכבר אני לא כלום. אבל אהיה
מה שאהיה, אני או כל אדם
שהוא – מכלום לא יהיה מרוצה לפני
שיתרצה להיות לא כלום.

ריצרד, ריצ'רד II
(מערכה V תמונה 5)

עונש מוות

[תליין מוביל חבלן ערבי שנידון למוות אל עמוד התלייה. שם מחכה לו עיתונאית המתחילה לדבר אל הנידון מייד לאחר שהתליין כורך את חבל התלייה מסביב לצווארו.]

עיתונאית מר סעיד, אני עיתונאית העורכת עכשיו סימפוזיון בנושא "עונש מוות לחבלנים – בעד או נגד". וכחבלן שנידון למוות הייתי רוצה לשאול גם אותך שתיים-שלוש שאלות.

נידון [אדיב מאוד] ברצון רב, גברת.

עיתונאית מר סעיד, אני מבינה שעצם העובדה שאתה נמצא כאן מוכיחה שאתה בעד עונש מוות לחבלנים.

נידון כמובן שאני בעד עונש מוות לחבלנים, גברת. כחבלן ותיק ומנוסה אני מרשה לעצמי לומר שזהו העונש המתאים ביותר לחבלנים בכלל, ולחבלנים כמוני בפרט.

עיתונאית אני שמחה לשמוע שאתה חושב כך, מר סעיד.

נידון אל נא, גברת, הגעתי לאן שהגעתי רק הודות לכם.

עיתונאית הודות לך, מר סעיד.

נידון הודות לכם, גברת.

עיתונאית תודה.

נידון תודה לכם.

עיתונאית בבקשה. מר סעיד, האם אינך סבור שיש לנו כל ההצדקה, מבחינת האספּקט המוסרי, להטיל עליכם את עונש המוות?

נידון כחבלן ברברי, פרימיטיבי וחסר מצפון אני מרשה לעצמי לומר שלא רק יש לכם מלוא ההצדקה לתלות אותי, אלא אף מוטלת עליכם חובה מוסרית לכך. האם יש דין ראוי וצודק יותר לחבורות מחבלים ומסיתים מוגי-לב וחסרי אידיאה כמונו הפוגעים באוכלוסייה שלווה ושוחרת שלום?! האם אין המוסר עומד מאחוריכם כפי שעמוד התלייה עומד מאחורי, לאחר שהנחתי צעצועי-תופת בעשרה אוטובוסים?!

[מתחיל לבכות.]

עשרה אוטובוסים! שלא לדבר על הנהגים עצמם, במה חטאו הנהגים המסכנים? במה חטאו הנהגים, אני שואל אותך!

עיתונאית אני שואלת אותך.

נידון לא, אני שואל אותך!

[התליין מושיט לו ממחטה. הנידון מקנח את אפו ומחזיר אותה לתליין. בקול דרמטי.]

"אם יש צדק, יוֹפַע מייד!"

[התליין מושך מייד בחבל, הנידון מסתובב לתליין.]

רגע, חבר תליין.

עיתונאית מעודד לשמוע אותך מצטט את ביאליק, מר סעיד.

נידון אני לא היחידי, ואינני ראוי להוקרה מיוחדת, גברת, אני מצטט מה שכל אחד אחר היה מצטט במקומי.

עיתונאית בכל זאת.

נידון שום "בכל זאת", גברת, אני בסך-הכל ממלא את המוטל עלי כאדם.

עיתונאית אני מעריכה זאת.

נידון אינני ראוי להערכה, גברת. אתם ראויים להערכה.

עיתונאית תודה.

נידון תודה לכם.

עיתונאית בבקשה. מר סעיד, מה דעתך על הנימוקים האחרים המחייבים עונש מוות?

נידון בעד, כמובן.איזה נימוקים למשל?

עיתונאית למשל, גורם ההרתעה.

נידון כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים.

עיתונאית אני מאושרת לשמוע.

נידון כל האושר הוא שלי.

עיתונאית האם יש לדעתך סיכוי שעונש המוות ירתיע את החבלנים גם לפני שהם נתפסים?

נידון כחבלן מנוסה, אגואיסט ומפגר אני יכול להעיד על עצמי שהצטרפתי לאירגון חבלה רק מפני שהאמנתי שברגע שאתפס אזכה לטיפול של חסד וכבוד בבתי-הסוהר הנפלאים שלכם. בסתר לבי אפילו השתוקקתי להיתפס על-ידי חייליכם המנומסים ולבלות בנעימים את שארית ימי מאחורי סורג נעים ובריח מתוק. ראי לאיזה טיפול מסור זוכים אנו, החבלנים, בבתי-הכלא שלכם. הביטי בידיים וברגליים שלי – שלמות! הציפורניים והשיניים – שלמות! אני מתבייש להסתכל! הגב – חָלָק! לא כוויות, לא צלקות! אני שואל את עצמי: מה זה פה?! למה מגיע לי?! זה יכול הרי להוציא חבלן-הוגה מן הכלים!

עיתונאית זוהי באמת בעיה שמטרידה אותנו.

נידון מטרידה אותנו.

עיתונאית תודה.

נידון תודה לכם.

עיתונאית בבקשה. ולסיום, מר סעיד, כחבלן ראשון המוּצא להורג במדינתנו, מהו המֶסֶר שהיית רוצה להעביר לעמנו?

[התליין מפעיל את המנוף, הקרקע נשמטת מתחת לרגלי הנידון, הצונח למטה ומשרבב את לשונו החוצה אל מול העיתונאית בכל העדינות האפשרית.]

מתוך האתר חנוך לוין
הופיע בספר מה אכפת לציפור, 1987

מדוע נשים חוות משבר בגיל ארבעים

אין באמת גבול שמפריד בין חוויה אנושית משותפת לקלישאה. הז'אנר של משבר גיל ארבעים של נשים הוא נפוץ כל כך כי הוא משקף, כאמור, משבר אמיתי. אבל האם זה אכן "משבר" יחיד? הרי לכל אחת קורה משהו אחר – אחת מתגרשת, אחת הולכת לטיפול, אחת יוצאת לשביל ישראל ואחת עוזבת את העבודה.

ואני טוענת שכן, מדובר ב"משהו" אחד. כי בגיל ארבעים אנחנו מפסיקות להיות בבת עינה של הפטריארכיה – אנחנו כבר לא אובייקט מיני או רומנטי (ולכן אנחנו כבר כמעט לא רואות ייצוגים של עצמנו בקולנוע או בטלוויזיה), ואנחנו כבר לא אימהות בפוטנציה (או לכל הפחות אנחנו על הסף). כבר עשינו את שלנו – מצאנו בן/בת זוג (או לא), הבאנו ילדים (או החלטנו שלא), מצאנו מקצוע או עבודה (או נשארנו בבית). לפטריארכיה אין יותר צורך בנו, כבר נתנו לה את כל מה שהיא דרשה. וככל שאנחנו מפסיקות להיות אובייקט – ייצוג של אישה – אנחנו הופכות להיות ממשיות, ומגיע הזמן שלנו לשאול: מה איתי?מה אני באמת רוצה? התשובות לשאלה הזאת מגוונות, אבל השאלה היא אותה שאלה.

הדממות שמפיקים ילדים שבגרו

כשאני אצל התופרת אני מצליחה להימנע משיברון הלב הזה שגורמת הדלקת האור בחדרים השונים של הדירה. אני מותירה פתוחה את הדלת של חדר התאומים אף שזה תמיד גורם לי צער לראות את שתי מיטות היחיד שלהם החסרות משענות לראש, את השידה ביניהן, את הצללים והקפלים על פני השמיכות.

כשהם עזבו את הבית הרגשתי כאילו ילדתי בפעם השנייה, ואני אומרת שנייה משום שבראשי הלידה בבית החולים הייתה רק לידה אחת. לחיות לבדי בפעם הראשונה
בחיים שלי נראה לי דבר מהפכני באותה המידה, אבל לא הייתה בו השמחה ההיא, כאילו עברתי לממד של דאגה מתמשכת. זה מוזר שהחרדה האימהית רק גוברת ככל שעובר הזמן, שהיא נעשית גרועה יותר עם השנים. אני חשבתי שזה ההפך, אבל איך אפשר לשאת את המרחק, את ההיעדרויות, את הדממות שמופקות מילדינו עצמם?

השלום עם רבין

הפכתם אותי לבן אדם מעשי

כריס: אימא, אני הולך מכאן. יש בקליבלנד כמה חברות. אני חושב שאני אמצא שם עבודה. זאת אומרת, אני עוזב סופית. אנני, אני יודע מה את חושבת, וזה נכון, אני פחדן. בבית הזה לימדו אותי להיות פחדן. כי חשדתי באבא, ולא עשיתי עם זה שום דבר. אם הייתי יודע אז, בלילה שחזרתי, את מה שאני יודע היום, הוא כבר היה יושב במשרד של התובע המחוזי, הייתי לוקח אותו לשם, אבל עכשיו, כשאני מסתכל עליו. אני מסוגל רק לבכות.

אימא: על מה אתה מדבר? מה עוד אתה יכול לעשות?

כריס: להכניס אותו לכלא! להושיב אותו, אם עוד הייתי בן אדם. אבל עכשיו אני כמו כולם. עכשיו אני מעשי, אתם עשיתם ממני אדם מעשי.

אימא: אבל אתה חייב להיות…

כריס:  חתולי הרחוב בסמטה שם – מעשיים. עלובי הנפש שברחו כשנלחמנו היו מעשיים. רק אלה שנהרגו לא היו מעשיים. אבל עכשיו אני – מעשי. ואני בז לעצמי. אני הולך מכאן. מסתלק.

אנני: אני באה אתך.

כריס: לא, אנני.

אנני: אני לא מבקשת ממך שתעשה משהו בקשר לג'ו.

כריס: את כן. את כן.

אנני: אני נשבעת לך, בחיים אני לא אעשה את זה.

כריס: בלב עמוק את תמיד תצפי.

אנני: אז תעשה מה שאתה צריך.

כריס: מה לעשות? מה יש לעשות? כל הלילה חיפשתי סיבה לגרום לו לסבול.

אנני: יש סיבה, יש!

כריס: מה? אני אחזיר את המתים אם אני אשים אותו מאחורי סורגים? אז בשביל מה לי לעשות את זה? שם ירינו במי שהתנהג כמו כלב, אבל היה שם כבוד אמיתי, הגנו על משהו, אבל כאן? כאן זאת הארץ של הכלבים הגדולים, כאן לא אוהבים, כאן טורפים! זה העיקרון היחיד. הפעם זה פשוט גרם לכמה אנשים להיהרג, זה הכול. ככה העולם בנוי, אז איך אני יכול להוציא את זה עליו? בשם איזה היגיון. אנחנו חיים בגן חיות, בגן חיות! (לאימא) את יודעת מה הוא צריך לעשות. אז תגידי לו!

אימא: תניח לו.

אנני: אני לא אניח לו. את תגידי לו מה הוא צריך לעשות…

אימא: אנני!

אנני: אז אני אגיד לו!

(קלר מופיע מתוך הבית. כריס רואה אותו, מתרחק אל הפרגולה).

קלר: מה הבעיה? אני רוצה לדבר אתך.

כריס (מתנתק ממנו תקיפות): אל תעשה את זה, אבא. בסוף אני אפגע בך אם תעשה את זה. אין על מה לדבר, אז תגיד מהר את מה שיש לך.

קלר: מה בדיוק הבעיה? מה יש? יש לך יותר מדי כסף? זה מה שמפריע לך?

כריס (בארסיות עוקצנית): כן, זה מפריע לי.

קלר: אם אתה לא יכול להתרגל לכסף, פשוט תזרוק אותו. אתה שומע? קח כל סנט וסנט ותן הכול לצדקה, או שתזרוק הכול לביוב. זה סוגר לך את הפינה? ישר לביוב, זה הכול. אני צודק? אני אומר לך שתעשה את זה. אם הכסף מלוכלך, תשרוף אותו, הוא שלך, זה לא הכסף שלי. אני אדם מת, אני זקן מת, שום דבר לא שייך לי. נו, דבר אתי! מה אתה רוצה לעשות? שאני אשב בבית סוהר? אם זה מה שאתה רוצה, אז תגיד! מה הבעיה? למה אתה לא יכול לומר לי את זה? את הכול אתה אומר לי, אז תגיד גם את זה! אני אגיד לך למה אתה לא מסוגל להגיד לי את זה. כי אתה יודע שאני לא אמור להיות שם. כי אתה יודע! מי עבד בזמן המלחמה בחינם? מישהו שולח מדטרויט רובה או משאית בלי לקבל על זה את המחיר? זה בסדר? זה נקי? מדובר על דולרים ועל סנטים, דולרים וסנטים, מלחמה ושלום, דולרים וסנטים, מה כבר נקי? חצי מהמדינה אמורה ללכת לבית סוהר, אם אני הולך! לכן אתה לא מסוגל להגיד לי.

כריס: נכון.

קלר: אז… למה אני הרע?

כריס: אני יודע שאתה לא יותר גרוע מרוב האנשים, אבל חשבתי שאתה יותר טוב. לא ראיתי בך בן אדם. ראיתי בך את אבא שלי. אני לא מסוגל להסתכל עליך ככה, אני לא מסוגל להסתכל על עצמי!

(אנני מוציאה מידה של אימא מכתב, וניגשת אל כריס. אימא מנסה לבלום אותה).

אימא: תני לי את זה, אנני!

אנני: הוא יקרא את זה! (נותנת לכריס את המכתב) לארי – הוא כתב את המכתב ביום שהוא נהרג.

קלר: לארי!

אימא: כריס, זה לא בשבילך. ג'ו, תלך מכאן…

קלר: למה היא אומרת לארי, מה…?

אימא: צא לרחוב, ג'ו, צא מכאן. כריס, אל תעשה את זה… אל תגיד לו.

כריס: שלוש שנים וחצי… מדברים, מדברים. אז עכשיו תקשיב, ותגיד לי מה אתה אמור לעשות. ככה הוא נהרג. תגיד לי איפה אתה אמור להיות.

קלר: כריס, הבן אדם לא אמור להיות ישו כאן בעולם.

כריס: אני יודע הכול על העולם, את כל הסיפור המחורבן. עכשיו תקשיב לזה, ותגיד לי איך אדם אמור לנהוג.

"אנני היקרה שלי", אתה מקשיב? הוא כתב את זה ביום שהוא מת. תקשיב, אל תבכה, תקשיב! "אי אפשר להביע בכתב את מה שאני מרגיש, אבל אני חייב לספר לך משהו. אתמול הגיע אלינו משלוח של עיתונים מארצות הברית, וקראתי שאבא שלי ואבא שלך הורשעו. אני לא מסוגל לבטא את הכול במילים. אני לא יכול לספר לך מה אני מרגיש – אני לא יכול להמשיך לחיות אחרי שזה קרה. איך הוא היה מסוגל לעשות את זה? כל יום נהרגים אצלנו שלושה או ארבעה בחורים, והוא יושב לו שם ועושה עסקים… אני לא יודע איך לתאר לך את מה אני מרגיש… אני לא יכול להסתכל לאף אחד בעיניים. בעוד כמה דקות אני יוצא למשימה. בטח ידווחו שאני נעדר. במקרה כזה, אני רוצה שתדעי שאין לך מה לחכות לי. אני אומר לך, אנני, אם הוא היה פה, הייתי מסוגל להרוג אותו". 

אז מה, תמשיך עכשיו להאשים את כל העולם? אתה מבין את המכתב הזה?!
אתם יכולים להיות יותר טובים! אתם יכולים לדעת אחת ולתמיד שיש בחוץ עולם, שיש שם בני אדם, ושיש לכם אחריות כלפיהם. ואם אתם לא מכירים בזה, אז סתם זרקתם את הבן שלכם, כי בגלל זה בדיוק הוא מת.

 

לעברית: עופרה עופר אורן

 

All My Sons Arthur Miller

רענן שקד, לא נסלח

אנחנו יוצאים עם התמונה הראשונה והאחרונה הזאת: שירי ביבס המבועתת אוחזת בכפיר ובאריאל הפעוטים ברגע חטיפתם. הפריים הזה לבדו ממלא עד תום את מכל הזעזוע, ההלם והצער האנושיים האפשריים לאדם שפוי. לא נחזור להיות מי שהיינו לפניו. לא נשכח. לא נסלח. לא לאויב, לא לממשלה שהפקירה. אנחנו יוצאים עם משקלו העצום של עצב חדש רק לנוכח כל מה שראינו ואנחנו יודעים שקרה. עצב שילך איתנו מכאן ולתמיד – אפילו ברגעים של שמחה – לשארית חיינו.

ידיעות אחרונות, 7 ימים, 17.10.2025

"בקשתך תובא בחשבון בבוא העת"

אליאס (אליהו) ונור (לבית ז'ז'תי) פסח נישאו בדמשק ב־1925. בימי מלחמת העולם השנייה הסתירו בני הזוג בביתם שליחים מארץ ישראל שריגלו לטובת הבריטים. המפעיל שלהם (מטעם הסוכנות) היה משה שרת, לימים –ֻ שר החוץ ואחרי כן גם ראש ממשלת ישראל. 

בשנת 1945 נאלצו בני הזוג פסח לנוס מדמשק, אחרי שכבר הבריחו משם את שלושת ילדיהם. (הקטנה שבהם, אווה – חוה – פסח בת ה־12 ילדה אותי, שבע שנים אחרי כן). 

עם עלותם ארצה גילו בני הזוג שאיש בממסד הארץ ישראלי אינו מכיר להם תודה. "שכחו" אותם ואת כל מה שעשו כשסיכנו את חייהם וחיי הילדים שלהם. 

אליאס התפרנס בדוחק כשען. 

בארכיון המדינה מצאתי את אחת ההתכתבויות שלו עם הרשויות. הוא טען שיש בכוחו לעזור, למשל – למסור פרטים שיצילו חיים. וכן, ביקש עבודה.

כפי שאפשר להיווכח, הממסד הסתפק בתשובה הלקונית – מכתבך התקבל…

להלן, ההתכתבות:

תל אביב 22.7.48

אליאס פסח
לוינסקי 94 תל אביב

לכב' בכר שיטרית
שר המעוטים במדינת ישראל

כתוצאה מפגישתנו באחד הימים של השבוע שעבר, בו נידונה בין דברים שונים גם על הבטחון בעיר יפו, הריני מתכבד להודיעכם כי מוכן הנני לקבל עלי תפקיד אשר תמצאו שהנני מוכשר בו.

ידיעותי בשפה הערבית הן נרחבות, כמו כן יודע את השפה הצרפתית והעברית, ויש לי הרושם (ואני בטוח בזה שאדע למלא תפקיד שלא רבים הם המסוגלים לעשותו)

צרוף למכתב זה, הנני מצרף העתקה ממכתבי ששלחתי אל שר החוץ של מדינת ישראל בו עוררתי שאלות בענייני דיומא.

אני מקווה שבקשתי זו תתקבל ובתקוה זאת הנני בכל הכבוד.

אליהו פסח

29.7.48

אליאס פסח
רח' לוינסקי 94
תל אביב

לכבוד משרד החוץ של מדינת ישראל
כ     א     ן

הנידון: מכתבכם מס' 48/256

הנני חוזר על מכתבי מיום 25.6.48 בו הזכרתי לכם את הפס דלקמן:

(בידי האפשרות למסור לכב' ידיעות שחשיבותן גדולה, ולכן אסיר תודה אהיה אם תקבע לי ראין בהקדם הכי אפשרי, יען שכל אחור אינו סובל דחוי.)

לצערי היום אני קורא בעתונות שנשק נתפס בבתי מגורים ביפו הכבושה. כשכתבתי לכם אז התכוונתי לדברים מסוג זה וחשבתי שגם אני ככל יהודי אחר נאמן לעמו היה עושה אותו הדבר, אבל דברים כמין זה אינן נאמרים בתוך מכתב קצר, לכן בקשתי להפגש אתכם בכדי שאוכל למסור את הפרטים הידועים לי והנאמרים רק מפה לאוזן, ולצערי בקשתי נדחתה. וכעת הנני מרגיש חובה לאומית לפנות מחדש אליכם ולהשמיע באוזנכם דברים אשר אין לדחותם ברגע זה ומבקש בכל צורה של בקשה שתשימו לב לדבריי וזה לפני שיהיה מאוחר, עלינו לנקוט בצעדים הכי מהירים בכדי שנדע לשמור על רכושנו, נשותנו ונשמתנו.

אני מקווה שדברי יושמעו, ותפעלו לפי צורך הזמן ובתקוה של תשובה מהירה הנני לכם בכל הכבוד.

                                                                  אליאס פסח

1 באוגוסט 1948

 

לכבוד
מר אליאס פסח
ת.ד.60
תל אביב.

א.נ.

                        הנדון: בקשת עבודה

מכתבך מיום 23.7.48 בעניין הנדון נתקבל במשרדנו והובא לתשומת לב השר.

בקשתך תובא בחשבון בבוא העת.

                                            א. שלוש.
                                            מזכיר

 

סבא אליאס (אליהו) פסח, 1952

ראיון עם סבתא נור שמספרת איך השותף הערבי רימה אותם בדמשק

התראת שווא

התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו
נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.

בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.

בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את
כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.

"יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם"

"הדוד שלי, חזקיה, נרצח כשלמדתי באוניברסיטה. רצחו אותו קונים בחנות השכונתית הקטנה שלו, גברים שבירך לשלום במשך שנים. 

"אבל בכיתי רק כשגדעון אקלוקה, אדם זר לגמרי, נרצח בתחנת המשטרה, שאליה הלך כדי לבקש עזרה, אחרי שהאשימו את אשתו שהיא השתמשה בדף מכתבי הקודש כדי לנגב תינוק שלה את הטוסיק. הסתכלתי על התצלום המגורען, על המראה המקברי. ראש. ראש אנושי. 

"הייתי אמורה לבכות על הדוד שלי, אבל במקום זה בכיתי על אדם זר לגמרי. 

"המילים שלי נשזרו זו בזו מאליהן, כפי שקורה לפעמים למילים, וברגע שסיימתי לדבֵּר הצטערתי שאני לא יכולה לקחת את דברי בחזרה. השתררה דממה. אף אחד בכיתה לא זז בעצבנות, לא נשמעו קולות שיעול קצרים או כחכוחים בגרון ולא נראו חילופי מבטים. 

"ואז דיבר הגבר שכינה את עצמו 'רב־גזעי'.

'יש כל כך הרבה אסלמופוביה בעולם. אל תוסיפי עליה.' הוא רכן קדימה מעל שולחן הכתיבה, והביט בי. כל הוויתו שידרה מיאוס, אבל לא מיאוס מהברבריות ומהסבל שחווה דוד חזקיה, אלא מיאוס – ממני. היה בעיניו גינוי מהסוג המחמיר, כשל אדם שמשוכנע שהוא עדּין וצודק. הבטתי בו, נדהמת מכדי להגיב. "'

"'את משתמשת במה שקרה למשפחה שלך, לָאובדן, כמו בכלי נשק. וזה בעייתי,' הוא אמר. סקרתי את הכיתה, כמו שאפריקאים נוהגים לעשות, במבט ששאל – 'מי עוד חווה את מה שאני מרגישה?'

"אחת הנשים תחבה לעצמה את השיער מאחורי האוזן ונעצה מבט קדימה. 

"אחד הגברים הנהן. רבים הפנו את מבטם, במצוקה עמוקה מדי, שנבעה מהפשע שביצעתי, ולא היו מסוגלים להביט בי. נדהמתי כל כך, עד שלא יכולתי לעשות שום דבר. רק דחפתי את הכיסא שלי לאחור, הרמתי את התיק שלי והלכתי משם. אלמלא חשתי שהראש שלי מוצף ושיש לי צלצולים באוזניים, אלמלא נשמט לי הגוף, הייתי שואלת, "אתם לא מרגישים שום דבר נוסף? החדרים שיש לכם בלב לא מספיק מרווחים?"

"הפרופסורית השפילה את המבט אל רשימותיה, ונקשה על השולחן עם העט של האייפד, כמו שופטת־קו שדעתה מוטה כלפי צד מסוים, אך היא מעמידה פנים שהיא הוגנת. 

{העניין היה – לא רק העובדה שהם נפגעו; העניין היה שזה כל מה שהם הרגישו: נפגעים. אמריקנים ליברלים, מתחסדים־עד־היסוד. כל עוד את נוסעת על הרכבת האידיאולוגית שלהם, הם יתעלמו מהרוע שלך. אם את מייצגת משהו מותר, משהו שעבר אישור, יש לך זכות להיות אכזרית".

תרגמה עופרה עופר אורן

הרבנות בבאר שבע

כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"

"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".

״כן, אני יודע, אתם כהנים".

וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין
שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו
אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה
לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.

כאן ביתי פה (אנ'לא) נולדתי

אחד השירים הראשונים שמלמדים עולים חדשים באולפן הוא "כאן ביתי פה אני נולדתי". כף רגלי מעולם לא דרכה באולפן. הייתי קטנה מדי, וההנחה הייתה שאתפוס את השפה לבד, כך, בדומה לבגדים, גם את שירי האולפן קיבלתי מיד שנייה. אחותי, שהייתה אז בת 15, הייתה מביאה את דפי השירים הביתה, ויחד
היינו מדקלמות. מצחיק ש"כאן ביתי פה אני נולדתי" הוא השיר הראשון שמלמדים את העולים, בעצם להתחיל פה את החיים בשקר. מה שעוד מעניין הוא שחשבתי, ואני מניחה שכך חשבה גם אחותי, ש"ביתיפה" היא מילה אחת.

מעגל החנק התומך…

במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר
בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.

עמוס קינן, "על פי כל החוקים "

“אתה נמוך מדי,” אמר הקצין, “ניאלץ להגביה אותך.”

“ואתה,” אמר הקצין לבא אחריו, “אתה גבוה מדי וניאלץ לקצר אותך.”

“ואתה בינוני מדי, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי, ברח מהר כל עוד נפשך בך, בטרם אתחרט ואחליט להגביה או לקצר אותך.”

האיש הממוצע מחייך: “אתה רואה את הנקודה הקטנה באופק? זה אני כפי שהייתי באמת.”

בשביל ילד של מישהו אחר?

עיתון "חדשות", 7 ביוני 1985, גיליון מיוחד במלאת שלוש שנים למלחמת לבנון, עמוד 40.

למצוא אריה

צייד חששן חיפש אחר עקבותיו של האריה. הוא פנה אל אדם שעסק בכריתת אלונים ביער ושאל אותו אם ראה את טביעות רגליו של האריה או אם הוא יודע היכן המאורה שלו.

"אני כבר לוקח אותך לראות את האריה עצמו," השיב האיש.

הצייד החוויר, שיניו נקשו מפחד והוא השיב, "לא, תודה, זה לא מה שביקשתי. אני רוצה רק לראות את עקבותיו של האריה, לא אותו עצמו."

עמוס קינן, "מה פתאום?"

אמרה אשת לוט לבעלה.

“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”

“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”

“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.

“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”

ואז היא אמרה, “מה פתאום?”

כבר לא נהיה אותו דבר

"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.

"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."

הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.

הוא ניסה לחשוב עליה.

"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "

אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."

למי עוזרת האמפתיה שלנו?

אנשים לא מתרגלים למראות – אם אפשר לתאר כך את מה שקורה – רק בגלל גודש הדימויים החזותיים שמעמיסים עליהם. הפאסיביות – היא זאת שמעמעמת את התחושות. מה שמתואר כאדישות, אלחוש מוסרי או רגשי, בעצם עמוס בתחושות: של זעם ותסכול.

אבל אם נבדוק אילו תחושות יכולות להיות רצויות, נראה כי הבחירה באמפתיה היא מעשה פשוט מדי. הקרבה הדמיונית אל סבלם של אחרים, שאותה הדימויים החזותיים מספקים למי שצופה בהם, מרמזת שנוצר כביכול קשר בין הסובלים לצופים – סבל שאנחנו צופים בו מקרוב, על מסך הטלוויזיה, וזה פשוט לא נכון. זאת רק עוד דרך לערפל את הקשר שיש לנו עם מוקדי הכוח. כשאנו חשים אמפתיה, נדמה לנו שאנחנו לא שותפים לגרימת הסבל. וזאת יכולה להיות (חרף כל כוונותינו הטובות), תגובה חצופה, שלא לומר – לא הולמת. 

"הוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד" (רונן בר: "את מדיניות מימון חמאס הכתיב ראש הממשלה")

היה לילה והגברים בני יוון התקרבו אל האש הבוערת.

“הכבש הזאת אי אפשר היה לאכול אותה,” פתה תרסיטס תוך שהוא מחטט בין שיניו. “אני מתפלא עליכם, כבני יוון, איך אתם משלימים עם זה. אני הייתי מתערב שהם קיבלו לארוחת הערב לפחות שה רך בן שנה; אבל כמובן, בשבילנו החיילים הותיקים מספיק איזה תיש מסריח. חבריא, אם אני נזכר בבשר הכבש אצלנו ביוון –”

“עזוב, תרסיטס,” נהם אבא איפאטור. “במלחמה כמו במלחמה.”

“מלחמה,” אמר תרסיטס. “תגיד לי, מה זה בשבילך מלחמה? זה שאנחנו כבר רובצים פה עשר שנים סתם בשביל כלום? אני אגיד לכם, בחורים, מה זה: זאת בכלל לא מלחמה, רק האדונים המצביאים וכמה גדולים סידרו לעצמם טיול על חשבון המדינה; ואנחנו, החיילים הותיקים, צריכים לעמוד בפיות פעורים ולהסתכל על איזה ינוקא זב חוטם וילד־של־אמא שמסתובב במחנה ומתרברב עם המגן הזה שלו. ככה זה, אחא.”

“אתה מתכוון לאכילס בן פליאוס,” אמר לאומידון הצעיר.

“הוא או אחר,” הכריז תרסיטס. “מי שיש לו עיניים בראש יודע על מי זה מתאים. רבותי, אף אחד לא יכניס לי את זה לראש: אילו העניין היה באמת טרויה המטומטמת, אז מזמן היינו לוקחים אותה. רק להתעטש כמו שצריך והיא על כף היד. מדוע לא תוקפים את השער הראשי? ברור, כזאת מתקפה יסודית ומרשימה, עם צעקות, איומים ושירי מלחמה – ותיכף המלחמה היתה נגמרת.”

“הממ…”, נהם איפאטור השקול, “בצעקות טרויה לא תיפול.”

“אז אתה מאד טועה,” צהל תרסיטס. “כל ילד יודע שאנשי טרויה הם פחדנים, מוגי לב, מוכי שחין ובכלל אספסוף. רק פעם אחת להראות להם מכל הלב, מי אנחנו, היוונים! מייד הייתם רואים, איך היו זוחלים ומתחננים לרחמים! היה מספיק פה ושם להתנפל על כמה נשים שלהם כשהן הולכות לפנות ערב לשאוב מים –”

“להתנפל על נשים,” משך היפודמוס בכתפיו, “את זה, תרסיטס, לא עושים.”

“במלחמה כמו במלחמה”, קרא תרסיטס בקול גבורה. “אתה, היפודמוס, פטריוט להפליא! אתה חושב שננצח במלחמה בזה שאדון אכילס יערוך פעם בשלושה חודשים היאבקות פומבית עם הגולם הזה הקטור? בן–אדם, אלה השניים מתואמים ומשחקים את המשחק יופי; התחרויות שלהם בהיאבקות, זה מספר סולו, שהמטומטמים האלה יחשבו שהשניים האלה נלחמים בשמם! היי, טרויה, היי, הלאס, בואו לראות את האדונים הגיבורים! ואנחנו, היתר, אנחנו כלום, הסבל שלנו בשביל שום דבר, אפילו כלב לא ינבח בגללנו. אני אגיד לכם משהו, בני אכאיוס: אכילס משחק את הגיבור רק בשביל שיוכל לקחת לעצמו את כל השמנת ולגזול מאתנו את כל תהילת המלחמה. והמלחמה הזאת נסחבת רק למען שאדון אכילס יוכל להתנפח ולהופיע כמו גיבור מי יודע מה. אני מתפלא עליכם שאתם לא רואים את זה.”

“תגיד לי, תרסיטס,” השמיע לאומידון הצעיר את קולו, “מה בעצם עשה לך אכילס?”

“לי? כלום, ממש כלום,” ענה תרסיטס במרירות כעוסה. “מה איכפת לי ממנו? שתדע, אני אפילו לא מדבר אתו; אבל לכל העם כבר יוצא מהאף איך הוא מפגין חשיבות. למשל, משחק הברוגז שלו באוהל. אנחנו חיים בשעה היסטורית כזאת, שבה מוכרע כבודה של הלאס; כל העולם מסתכל בנו – ומה עושה אדון גיבור? מתגלגל לו באוהל, אומר שלא יילחם. אולי אנחנו צריכים לקחת על הכתפיים שלנו את השעה ההיסטורית ואת כבודה של הלאס במקומו? אבל זה ככה: ברגע שהעניינים מתחילים להסתבך, הוא נעלם לו באוהל ומשחק ברוגז. פףף, איזו קומדיה! כאלה הם גיבורי האומה! מוגי לב סתם!”

“אני לא יודע, טרסיטס,” אמר איפאטור השקול. “אכילס, אומרים, נעלב נורא, מכיון שאגממנון החזיר להוריה את שפחתו, איד קוראים לה, בת־בריזוס או בת־כריזוס, כך איכשהו. בן־פליאוס הפך את העניין לעניין של יוקרה, אבל אני חושב שהוא באמת אהב את הבחורה. חביבי, זאת איננה שום קומדיה,”

“אתה מספר לי”, ענה טרסיטס. “אני יודע טוב מאד איך זה היה. אגממנון פשוט גזל ממנו את הבחורה, מבין? ברור, יש לו המון תכשיטים ואחרי בשר נשים הוא עוגב כמו חתול מיוחם – אבל מנשים כבר מספיק ודי: בגלל הזנזונת הזאת הלנה התחילה המלחמה ועכשיו שוב זה – – שמעתם שהלנה בזמן האחרון היא בצדו של הקטור? חבריא, זו היתה כבר בידיים של כל אחד בטרויה, כולל הזקן הזה שיש לו כבר רגל אחת בקבר, פריאמוס המסריח. ובגלל נקבה שכזאת אנחנו צריכים פה לחיות במחסור ולהילחם? תודה, אני מוותר!”

“אומרים,” העיר לאומידון הצעיר, “שהלנה יפהפיה להפליא.”

“איפה,” אמר טרסיטס בבוז: “היא קמולה ובלה ומלבד זאת מרושלת שאין לזה אח ורע. אני לא הייתי נותן תמורתה שקית של פול. חבריא, אני הייתי מאחל למנלאוס הטיפש שננצח במלחמה, והוא יקבל את הלנה בחזרה. כל היופי של הלנה זה סיפור בדים, רמאות וקצת איפור.”

“ואנחנו, עם הדנאים,” אמר היפודמוס, “נלחמים, לדבריך, טרסיטס, רק בגלל סתם סיפור בדים?”

“היפודמוס היקר,” אמר תרסיטס, “נדמה לי שאינך רואה במה דברים אמורים. אנחנו, בני הלאס, נלחמים ראשית בכדי שהשועל אגממנון יוכל למלא לו שקים של שלל; שנית, בכדי שהגנדרן אכילס ישביע את תאוות הכבוד הבלתי מרוסנת שלו; שלישית, בכדי שהרמאי אודיסאוס ירמה אותנו באספקת ציוד מלחמה; ולבסוף בכדי שאיזה זמר שווקים משוחד, איזה הומרוס, או איך שקוראים לנווד הזה, ישיר, תמורת כמה פרוטות עלובות, שירי הלל לבוגדים הכי גדולים של העם היווני, ותוך כדי כך גם ישמיץ, או לפחות יעלים, את הגיבורים האכאים האמיתיים, הנושאים בצנעה את קורבנם, כמו שאתם. ככה זה, היפודמוס.”

“הבוגדים הכי גדולים,” אמר איפאטור, “זאת, טרסיטס, מלה חזקה מדי.”

“אז שתדעו,” התפרץ תרסיטס ועמעם מייד את קולו, “לי יש הוכחות על בגידתם. רבותי, זה דבר נורא: אני לא אגיד לכם את כל מה שאני יודע, אבל אנא תרשמו לפניכם: אנחנו מכורים. אתם הלא צריכים לראות את זה בעצמכם: האם יעלה על הדעת שאנחנו, היוונים, העם האמיץ והמפותח ביותר בעולם, לא נצליח לכבוש כבר מזמן את המזבלה הזאת של טרויה ולעשות סדר עם הקבצנים והפרחחים באיליון – אלא אם אנחנו כבר שנים על שנים קורבנות של בגידה? האם אתה, איפאטור, חושב אותנו, בני אכאיוס, ללהקת כלבים מוגי לב שאיננה מסוגלת לגמור כבר מזמן עם טרויה זו המלוכלכת? אולי הטרויאנים הם חיילים יותר טובים מאתנו? שמע, איפאטור, אם אתה חושב כך, אתה לא יכול להיות יווני אפילו, רק אולי איזה אפירוטי או תראקי. אדם יווני אמיתי, בן יוון העתיקה, חייב לחוש בכאב באיזו תקופה מבישה וזדונית אנחנו חיים.”

“זה נכון,” סבר היפודמוס, שקוע בהרהורים, “שהמלחמה הזאת כבר נסחבת משהו נורא.”

“אז אתה רואה,” קרא תרסיטס. “ואני אגיד לך מדוע: כי הטרויאנים יש להם בני ברית וסייענים בתוכנו. אולי אתם יודעים למי אני מתכוון.”

“למי?” אמר איפאטור בארשת של רצינות. “עכשיו אתה כבר צריך לגמור, טרסיטס, את מה שהתחלת.”

“אני שונא לומר את זה,” התגונן תרסיטס. “אתם, דנאים, מכירים אותי, יודעים שאינני עוסק ברכילות; אבל אם תחשבו שיש בזה עניין לציבור, אז אגיד לכם דבר נורא. לא מזמן שוחחתי עם כמה יוונים טובים ואמיצים; כפטריוט אני משיח על המלחמה, על האויב, ומתוך הטבע היווני הכן שלי אני אומר שהטרויאנים, אויבינו בנפש ופראי אדם, הם להקה של פחדנים, גנבים, לא־יוצלחים, ארחי־פרחי ועכברושים, שמלכם פריאמוס הוא ישיש סנילי ומגוחך והקטור שלהם מוג לב. אתם, אחים אכאיים, הלא תודו שזו דרך חשיבה יוונית אמיתית. ולפתע יוצא לו מהצל אגממנון בכבודו ובעצמו – אפילו כבר לא מתבייש להציץ ולצותת! – ואומר: ‘לאט לך, תרסיטס; הטרויאנים הם חיילים טובים, פריאמוס הקשיש הוא גבר כהלכה והקטור הוא גיבור.’ ואחר־כך הוא הסתובב על עקביו ונעלם לפני שהספקתי לגמור אתו כיאות. רבותי, אני נשארתי שם, כאילו שפכו עלי דלי של רותחים. תראו־תראו, אמרתי בלבי, מאין נושבת הרוח! עכשיו אנחנו יודעים מי מכניס רוח נכאים במחננו ומפיץ מחשבות מרי ותעמולה עויינת! איך ננצח במלחמה, אם הטרויאנים המנוולים האלה יש להם סוכנים בתוכנו, וגרוע מזה – ממש בתוך המטה הכללי? ואתם חושבים, בני אכאיוס, שבוגד כזה עושה את מלאכתו החתרנית סתם ככה, בלי גמול? לא, חביבי, הוא לא יהלל בחינם את אויבי עמנו; אין ספק שהוא קיבל בעד זה מהטרויאנים תשלום כבד. רק תסדרו את הדברים בראשכם, בחורים: המלחמה נסחבת, בכוונה, אכילס נעלב במתכוון, בצבאנו נשמע בכל מקום קול אנחה ומרי, בכל מקום מתפשט חוסר משמעת – בקיצור הכל מלא נבלה ושוד ושבר. מי שתסתכלו עליו, הוא בוגד שמכר את נשמתו, סוכן זר, מסית ומדיח. ואם אתה מגלה את התככים שלהם, אומרים עליך שאתה נברן ואלמנט מסוכן. זהו שכרו של אדם כמוני החפץ לשרת את עמו ואת כבודו ולרומם את תהילתו, מבלי להסתכל שמאלה או ימינה! לאן הגענו, אנחנו, בני יוון העתיקה! עוד ניחנק בכל הבוץ הנורא הזה! פעם יכתבו על תקופתנו כעל עידן של ביזוי האומה, רמיסת כבודה, בושה, עבדות, קטנוניות ובגידה, שלילת החירות והתפוררות, פחדנות, שחיתות ורקבון מוסרי –”

“מה שהיה – היה, ומה שיהיה – יהיה,” פיהק איפאטור. “אני הולך לישון. לילה טוב, חבריא!”

“לילה טוב,” אמר טרסיטס בנימה לבבית ומתח את עצמותיו בהנאה. “אבל היה לנו היום שיח רעים מעניין, מה?”

1931

האם אפשר להתרגל

בני אדם אינם מסתגלים למה שמראים להם – אם זאת הדרך הנכונה לתאר את מה שקורה – בשל עומס בדימויים החזותיים שמשליכים עליהם. פסיביות – היא מה שמעמעם את הרגש. המצבים המתוארים כאדישות, כהרדמה מוסרית או רגשית, מוצפים ברגשות: הרגשות הם של זעם ותסכול. 

People don’t become inured to what they are shown — if that’s the right way to describe what happens — because of the quantity of images dumped on them. It is passivity that dulls feeling. The states described as apathy, moral or emotional anesthesia, are full of feelings; the feelings are rage and frustration

Sontag, Susan. Regarding the Pain of Others (p. 102). Farrar, Straus and Giroux. Kindle Edition.

מה פשר המצווה "ואהבת לרעך כמוך"?

מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבטאת את שלילתה הקיצונית של התוקפנות הטבועה באדם וזו דוגמה מצוינת לדרכו הלא פסיכולוגית של האני העליון של התרבות.

קיומה של המצווה הזאת היא מחוץ לגדר האפשר. שפעה מופלגת כל כך של אהבה עשויה רק להפחית את ערכה, אבל אין היא עשויה להחדיל את הרעה.

התרבות מתעלמת מכל אלה. היא מזכירה שוב ושוב, כי ככל שקשה יותר לקיים את המצווה, כך גדולה יותר זכותו של מי שמקיים אותה. אבל מי שנוהג לפי צו זה בתרבות ימינו אינו אלא מקפח את עצמו לעומת מי שמתעלם ממנו.

אכן, מה גדולה המכשלה שהתוקפנות נותנת לפני התרבות, אם עלולה ההגנה מפניה לאמלל אדם ממש כתוקפנות גופה? המוסר המתקרא טבעי אין לו כאן להציע לך דבר מלבד הסיפוק הנרקיסיסטי שתהיה בעיני עצמך טוב מזולתך. המוסר הנשען על הדת מעלה, בהגיעו לנקודה זו, את ההבטחה לעולם טוב יותר בבא. אבל דעתי היא, כי תוכחת המוסר תהיה לשווא כל עוד לא יראה בעל המידות הטובות את שכרו כבר בעולם הזה.

"מה עושים אחינו בארץ ישראל?"

אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם נכרי עם שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך אתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט.

ומה עושים אחינו בא"י? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא.

השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והגם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק. מכים אותם בחרפה כלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת.

הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעשק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.

1894

הריעו…

הריעו, חצוצרות!
דְגלינו מְבשרים דם מכל עבר.
 לַניצחון, ואם לא, אז – לַקֶּבֶר. 

תרגם: דורי פרנס

ויליאם שייקספיר, "הנרי השישי"

האם בני אדם מופעלים כמו בובות על חוט?

לולא סברת שטבע האדם, הנימוקים וההרגשות של הגבר והאשה המצויים, מביאים למלחמה, כי אז לא היית כותב אלינו לבקש את עזרתנו. ודאי היית טוען כי יש לאל ידם של גברים ונשים, כאן ועכשיו, להפעיל את רצונותיהם; אין הם כלי־משחק וּבוּבות שחוט המוחזק בידיים נעלמות מרקיד אותן. הם יכולים לפעול, ולחשוב בעצמם. אולי הם יכולים אפילו להשפיע על מחשבותיהם ומעשיהם של אחרים.

תרגום: אהרן אמיר

ד"ר ציפי לוין בירון: אהבה יכולה לחולל פלאים

שבועות או שבועות? ש' בקמץ או בשווא?

שניהם.

הראשון – נותן כותרת לחג הנספר ממחרת הפסח.

השני – מלמד משהו מהותי על החג הסובב סביב שבועה. ושבועה היא עניין גדול במחשבה היהודית.

השבועה העוצמתית המפורטת והנחרצת היא זו של רות המואביה לחמותה נעמי: שבועה שמרמזת על סיפורו של אברהם אבינו. אלא שהוא עוזב את ארצו מולדתו ובית אביו אל הבלתי נודע, בצו חיצון. צו האל האחד שאין בלתו ריבון כל העולמות,  בעוד שרות עושה את הליכתה מכח צו אהבתה, דאגתה ומחוייבותה המוסרית לחמותה הזקנה, האלמנה, השכולה והענייה, שירדה מנכסיה הכלכליים ואולי גם החברתיים.

רות מייצגת את כל מה שהוא אנטי כוח. המגילה הנקראת בחג מתן תורה היא על שמה של נערה מואביה שהחוק מדיר אותה עד דור עשירי מקהל ה'.
זהו סיפור חתרני פמיניסטי ומוסרי, המעמיד – עוד לפני הלל הזקן – את כל התורה על רגל אחת: רגלה של אהבה נדיבת לב,  מסירות ללא תנאי, אמפתיה ואחריות לחלש.

שתי הנשים המוחלשות הללו מצליחות לתקן את תוכניתו של האל: מאל מתעמר ונוקם הוא נעשה אל משקם ובונה המחדש את בית נעמי.

מישהו ידע כבר אז שאהבה יכולה לחולל פלאים באלוהות ובקוסמוס, אך שורשיה ביחסי משפחה וביחס החברה לחלשיה.

מנהיגים רעים־ממש?

הקמה של מוזיאון שיתעד את פשע המלחמה העצום – שעבוד ילידי אפריקה בארצות הברית של אמריקה – תהווה הכרה בכך שהרוע היה כאן. אמריקנים מעדיפים לדמיין את הרוע שהיה שם, רוע שממנו פטורה ארצות הברית, האומה הייחודית, שאותה מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הנהיגו אנשים רעים־ממש. 

המחשבה שגם לארץ הזאת, כמו לכל אחת אחרת, יש עבר טרגי, לא הולמת את האמונה המבוססת, השרירה וקיימת עד היום, בכך שאמריקה שונה ויוצאת דופן.

חמלה היא רגש לא יציב

חמלה היא רגש לא יציב. יש לתרגם אותה לפעולה, אחרת היא קמלה. השאלה היא – מה לעשות עם התחושות שהתעוררו, עם הידע שנמסר. מי שמרגיש שאין שום דבר ש"אנחנו יכולים לעשות – אבל מי אותם 'אנחנו'? – ואין גם שום דבר ש'הם' יכולים לעשות – אבל מי אותם 'הם'? – מתחיל להשתעמם, ולהיעשות ציני ואדיש". 

מתוך הסיפור "אין אפרסקים בשלג"

"אבא די, סטס צריך לישון, די, שקט," היא צועקת לעברו, "תעזוב אותנו כבר, סטס מפחד."

הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?"

היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק תוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!"

״אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפרצות מתוך עיניה, "כי אני אף פעם לא אגיד לך תודה! אף פעם!”

בשבת בבוקר סוניה מבעירה מדורה קטנה בגינה ושורפת את המחברות העמוסות סיפורים ושירים. היא בת תשע וכבר כתבה כל כך רבה. דרך עיניה הצורבות מעשן ודמע היא רואה את המחברות שלה מאוכלות לכדי אבק. במקום לכבות את האש הוא רק נותן לה בשתיקה ערמה של מכתבים שלו להוסיף לאש. הוא מקבל המון מכתבים משם, היא לא יודעת ממי הם ואילו שיברונות לב היא שורפת.

את היומן היא משאירה שלם כי תפקידו תפקיד העדות. עם כיבוי האש נותרת רק הצריבה בתוכה. עשן המילים הכתובות שנשמה לתוכה פנימה משנה אותה, הופך אותה לאדם אחר. כל השנים מאז היא זקוקה לכתיבה, משתוקקת, כמהה כמו שילד משתוקק לאסור מכול. זה הופך למעשה האסור, האיווי הראשוני. היא מרגישה שאם תכתוב הוא ניצח. שאם תכתוב תצטרך להודות שצדק. שאם תכתוב זה יהיה שייך לו. היא תהפוך לבבואה המושלמת, השותפה לפשע, יצירת כפיו, אומנותו המוחלטת והגמורה.

זה קשה כשהחלום שלך הוא בן ערובה.

מה כוחה של מורת רוח מוסרית לנוכח הסבל ההמוני שהרשויות הממוסדות גורמות

אין למתוח ביקורת על הערך האתי של הדימויים החזותיים שתוקפים אותנו, גם אם הם אינה מביאים לתמורה מוחלטת, גם אם אנחנו מצליחים להפנות להם עורף, להפוך את הדף, לעבור תחנה.

הדימויים החזותיים הללו אינם אלא הזמנה לשים לב, להרהר, ללמוד, לבחון את הרציונליזיות שבאמצעותה מנסים להסביר את הסבל ההמוני שגורמות לו רשויות ממוסדות. 

כיצד נגרם מה שהתמונה משקפת? מי הם האחראים למעשה? האם יש מקום לסליחה? האם היה הסבל בלתי נמנע? האם מצב עניינים שהתקבל עד כה על דעתנו ראוי לבחינה מחדש?

כל זה מתקיים לצד ההבנה שאין בכוחם של מורת רוח מוסרית, כמו גם של חמלה, כדי להכתיב את המהלכים הבאים. 

"השלם עשוי מכלל חלקיו"

המתרגם עשוי אפוא להחליט החלטה עקרונית, שהמשקל הוא מרכיב שכדאי לזונחו לגמרי. "המשקל", יאמר מתרגם זה, "יעלה לתרגום באילוצים רבים, שיזיקו ליצירה יותר משיועילו: תנובת היופי שיאפשרו משפטים רהוטים, שאינם כבולים בסדים משקליים, תִשווה אלף מונים יותר מן המאמץ לשמר את המשקל".

"השלם", ישיב המתנגד להחלטה כזאת, במענה אריסטוטלי, "עשוי מכלל חלקיו, והיופי משוקע בפרטים. דווקא הסד המשקלי הוא שמכתיב, במקור, את מבחר המילים וסדרן ואת קצב זרימת הרעיונות והדימויים, ואם תסדר כל זאת באופן אחר, בהכרח 'תגרע מן היופי' וגם אם ניחנת בדי כישרון, תיצור, בטוב שבמקרים, יופי אחר. יתקיים בך מה שאמר אחד המלומדים הקלאסיים המפורסמים לאלכסנדר פּוֹפּ על תרגום הומרוס שלו בצמדי חרוזים:

"It is a pretty poem, Mr. Pope, but you must not call it Homer

"ובכל זאת נוע תנוע"

שמו הזמני של הממואר היה "מה השואה מלמדת". השם הזה נדחה, מכמה טעמים, והוחלט על בדולח וסכינים, שמרמז, כמובן, על ליל הבדולח ועל ליל הסכינים הארוכות (הכינוי כינוי למסע הרציחות הממוסד שארגן הצורר נגד בכירי האס־אס).

אז מה השואה מלמדת כל אחד מאתנו בנפרד, ואת כולנו, כבני אדם, וכעם? 

 

עם עובד, 2024
198 עמ'
עורך: אלי הירש

 

פסח: האם יש חיידקים טובים ורעים בנפש?

אולי, כשם שיש חיידקים טובים ורעים, יש גם לא־מודע טוב ורע, וכדאי לפעמים לנסות להגיע אל הלא־מודע־הטוב הזה כדי למצוא מעט נחמה. אין לי מושג איזו דרך מגיעה לשם: אולי בבדיקת חמץ של הנפש, שמישהו עוד עתיד להמציא.

גם אני השתתפתי בטקסים האלה, ודאי משום שהם ענו על צרכים חיוניים שלי. השמירה והדאגה על הפסח היו גם שמירה והגנה עלי, ודווקא במסגרת הקשוחה הזאת הרגשתי מוגן. בילדותי היו לי הרבה יותר לא־מודע והדחקות מאשר מודע. 

ודווקא היום, כשאני מרשה לעצמי לאכול הכול (במגבלות הצמחונות), חסרים לי הטעמים המוגבלים של מאכלי הפסח. היו לנו המעדנים המיוחדים לחג: קומפוט תותים, למשל, או שוקולד רוזמרי שווייצרי, שכשרותו הייתה מהודרת יותר מאשר שוקולד עלית. היו גם טעמים אחרים שעד היום מעלים בפי רוק יותר מהמעדני המשובחים ביותר שטעמתי אחר כך בחיי: עוגת אגוזים של פסח, רטובה מדי וקצת שרופה, שנאפתה על הגז בסיר פלא; המרק הקר שאוכלים פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מיד בתחילת "שולחן עורך": ביצים קשות קצוצות במי המלח של טבילת הכרפס; ה"סנדוויץ" של "כורך": מצה, חזרת, חסה וחרוסת; ואפילו סתם מצה שמורה, בעבודת יד. 

[…]

היו לנו עוד הרבה החמרות: אם מאכל כלשהו נפל על הרצפה, הוא נזרק מיד (זה היה מצער במיוחד אם החליק מהיד תות, פרי יקר, שזה עתה החלה העונה שלו); כל הירקות שאפשר לקלף — נאכלו מקולפים בלבד; לא השתמשנו בירקות יבשים כמו שום. גם דברים שאינם ראויים למאכל כלב — זה הכלל ההלכתי לכשרות בפסח — היו צריכים הכשר מהודר, כמו מטהר אוויר לשירותים. במשך שנים, המטהר היחיד אצלנו נשאר מותג משנות השבעים, פְליט בריח לימון, שניחוחו תמיד עולה באפי כשאני נזכר בפסח. מאכלים חדשים לא נכנסו הביתה בפסח בקלות גם אם זכו בהכשר הבד"ץ. בקיצור, פסח היה חג השמרנות, שבו דבקים בכלל "חדש אסור מן התורה" — "חדש", במקור, הוא החיטה הטרייה, שאסור לאוכלה לפני הנפת העומר. אבל החת"ם סופר הפך את הביטוי הזה לדימוי ולמובן הרחב המקובל היום, על כל פנים, בפסח.
 
כשאמא היתה מספרת למשל על חומרה ששמעה בבית הרבנית ג', שבמשפחתה לא אוכלים שום מוצרי חלב או לא קונים כלום במהלך הפסח, נשמע הדבר כאילו ביתנו הוא מאורת פריצים. תמיד חששתי שמא ההחמרה הזאת תאומץ בשנה הבאה, כי כבר אז הבנתי שאפשר רק להחמיר יותר ויותר, אך לעולם אי אפשר להקל. ההלכה היא סך כל ההחמרות והסייגים שהתווספו במהלך הדורות.
 
ככל שרבנים מחמירים יותר היום כן הם נחשבים גדולים יותר בתורה והציבור דבק בהם. לרבנים שנוטים להקל מתייחסים כאל פורצי גדרות ויש להם חסידים בודדים. מי שאוהבים "קוּלוֹת" — הקלות — ממילא לא עושים לעצמם רב. זאת המגמה בעשרות השנים האחרונות, והיא עשויה כמובן להשתנות: אולי בכל זאת יש גבול אפילו להחמרות. לימים, כשפרצה מגיפת הקורונה, מעניין היה לראות איך השמירה על התקנות החדשות נכנסת מיד לדפוסים המוכרים של הגבלות הכשרות לפסח. מי שהחמיר בפסח לא התקשה לאמץ את שטיפות הידיים, החיטויים, הרתיעה מנגיעה בדברים מסוימים וכיוצא בזה.
 
גם אני התגאיתי בהחמרות הפסח של אִמי, אבל לפעמים לבי נחמץ: אם הוזמנתי למשל בחול המועד פסח לבית של חבר, או בטיולים של תנועת הנוער, שילדים אחרים הביאו אליהם מצה בשוקולד למריחה (גם שרויה וגם חשש לציטין — מה זה לציטין למען השם? לא היה לי מושג, אבל המילה עצמה נשמעה לי רעילה). כמעט הכול מסביב היה חשוד בחמץ, ולא היה אפשר לקנות שום דבר בחוץ.

חלק מתוך הפרק "לילות הסדר שלי", בממואר "בדולח וסכינים": אני שתיים שלא מכירות

בדולח וסכינים

עם עובד, 2024
198 עמ'
עורך: אלי הירש

"בדולח וסכינים" ראה אור בשנה שעברה, בעריכתו של אלי הירש Eli Hirsh שהוא הרבה יותר מעורך. את הפרק "לילות הסדר שלי" שמופיע בו כתבתי מזמן, אבל הוא השתבץ בממואר.

כל שנה ליל הסדר הוא עוד ליל סדק בנשמה.

השנה, כשיש עדיין 59 חטופים בעומק האדמה בעזה, מתעוררת התחושה ש"סתם" התעללות במשפחה כבר לא ראויה לתשומת לב.

ובכל זאת מעלה את זה שוב. כן, שוב. וסליחה באמת (לא באמת!) מאלה שהחליטו להצטרף לפוגעים בתהייה "כמה עוד תחטטי בפצעי הילדות".

הילדות לא מתפוגגת כשגדלים. גם כשהכול כבר נראה שונה לגמרי. כשהחיים "משוקמים" וטובים. כשיש לאדם כל מה שהוא יכול לבקש: זוגיות, ילדים ונכדים מופלאים, ואפילו, לפני שנה, פרס ספיר…

מי שמוכן לשמוע – תודה. כי כל מי שעושה את זה הוא עד בדיעבד.

ולמי שלא מבין מה הצורך – לא אנסה להסביר.

זלדה, "השמחה – דווקא עכשיו בחשכה האיומה"

השמחה נראית בעיני – דווקא עכשיו, בחשכה האיומה – כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאוד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.

פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש… ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער ובייסורים שמסביב, הוא מאיר, מאיר ומחמם את הכל. לו היו בי הרבה אהבה, סבלנות וחוס!

את מלכה אינני אוהבת די, וגם את עליזה לא תמיד, ואת לאה. מלכה מוזרה, יש בה צורך חולני להיות נעלבת, עד שפעמים אינה מבטאה אותיות כדי להיות מגוחכת.

כשפוגעים בה במשחק היא מיללת בקולי קולות. מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה. יודעת אני גם מה שעבר על לאה עד שסורס רוחה הגאה, היקר.

שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש), ואין בי חום ושמחה בשבילן. פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב. הייתי חולה וגערתי ברבקה מאוד, יותר ממה שהיתה ראויה.

היא הקשיבה ברצינות לדברי הזועפים, כשגמרתי חיבקה אותי חיבוק חזק חזק ושאלה: 'מדוע המורה עצובה היום?', מבלי להיפגע מאי הצדק שבהתנהגותי.

התביישתי בפניה. לו יכולתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, את האושר שיש אפילו בצורה פרימיטיבית של אבן, היה קצת אור נזרק בלבן.

לו אפשר היה לבאר להן את קסם גוף האדם מראשו ועד רגליו – שעוצב בכוח וברוך כזה, את יקר העיניים המאירות אפילו במעמקי מרתף חשוך, מתועב, שאין בו גרגיר שמים – היתה השמחה מצילה מן העינויים שמסביב, מן האכזריות שמקיצה גם בנו מתוך עצבות רעה.

"חילוקי דעות"…

השיר "לונדון", גם הוא נוצר בהפתעה. שוב הבהייה בספרייה. הפעם הוצאתי את אחד מספרי המחזות של חנוך לוין ונתקלתי בשורות: "שלום, אני נוסעת". תוך כדי קריאה התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לשיר. כיוון שירוסלב לא גדל על השירים שלי הוא היה חף מדעות קדומות. הוא פשוט זרם איתי בלי לומר, "זה לא את" ו"זה כן את".

לא הייתי יכולה לשיר שירים כמו "לונדון" או "חד גדיא" בלי ירוסלב. עבדנו בתחושת חופש מוחלט. בחברת התקליטים החליטו לתת לנו תקציב קטן במיוחד כי החומרים לא נראו להם. התקליט הקודם, "הצורך במילה, הצורך בשתיקה", לא הצליח, וזאת הייתה תקופה שבחברה ביקשו לשמוע את השירים שהאומן שלהם עמד להקליט. הם נתנו ציון לכל שיר אחרי שהשמענו להם אותו. "לונדון" קיבל ציון חמש מתוך עשר.

השיר "חד גדיא" עורר מהומות (תודה לאל שעדיין לא היו הרשתות החברתיות האלימות כל כך). הייתה אווירה מתוחה מאוד וליד הבית עמדה ניידת משטרה בעקבות האיומים שקיבלתי.

באותו זמן בדיוק הציעו לי להדליק משואה ביום העצמאות. הנושא של הטקס היה העליות השונות, ואני הייתי אמורה לדבר בשם האומנים שעלו לארץ מרחבי העולם. במקהלה שהייתה אמורה לשיר בטקס התגלעו חילוקי דעות אם לרדת מהבמה
כשאני אעלה. היה לי שומר ראש שלא זז ממני. הדלקתי את המשואה לכבוד הוריי וכל אנשי מעברת "שָׁרָלֵייה" והחברים ששיחקו בקלפים עם הוריי על המרפסת.

בקבלת הפנים שנערכה אחרי הטקס במשכן הכנסת, סירב יושב ראש הכנסת דב שילנסקי ללחוץ את ידי. היה גם איסור להשמיע את השיר ברדיו. אבל המציאות הראתה אחרת ולצערי השיר עדיין חי וקיים, כואב ומכאיב.

"איך להציל את הגדי" 

נתן אלתרמן
חוה אלברשטיין
אנדה עמיר פינקרפלד

מעלות טובות

כשמפקד או מלך הוא מטומטם כהוגן ומוליך את החיילים שלו ישר לבוץ – אז צריך שיהיה לבחורים אומץ גדול, וזו מעלה טובה. אם הוא קמצן מדי ולא מגייס די בחורים, אז צריך שיהיו כולם הרקולסים. אם הוא מטושטש ולא שם לב לכלום, אז צריך שיהיו ערומים כנחשים, ולא – יילכו לכפרות. וגם נאמנות יוצאת מן הכלל צריך, כשהוא מטיל עליך יותר מדי.

כל אלה מעלות טובות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב לא זקוקים להן. בארץ טובה לא צריך מעלות טובות. כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי אפילו פחדן.

אימא קוראז', ברטולט ברכט
תרגם שמעון זנדבנק

עמוס קינן, "הטעות הטרגית במעשה בראשית"

הטעות התחילה עוד ביום הראשון למעשה הבריאה, ואת הכדור הסגלגל שלנו היה אפשר להעביר ליקום אחר. מה גם שהיה אסור באיסור חמור לברוא את האדם: היצור הרצחני המשחית והמושחת.

את היקום הנלוז הזה מן הדין היה לאכלס בפרפרים, בדגי זהב וברוח אלוהית המרחפת על פני המים.

את הנעשה, אמרו איוב וקהלת, אין להשיב, וכמה חבל שהבורא פעל בפזיזות.

קהלת יצא נקי בשל חוכמתו, ואיוב ניצלה באש הגיהנום כי רשע וטוב לו ורק צדיק ורע לו.

מה הציעו חיילי "צבא ההצלה" ליהודים

לדברי נאצר אל־דין, הלוחמים בחזית התנגדו לכל הפסקת אש ואף דרשו שברנדוט יפתור את הבעיה היהודית באמצעות "הקמתה של מדינה יהודית בשוודיה שנשיאה יהיה הרוזן ברנדוט".

כשהסביר נאצר אל־דין לחיילים שהיהודים מתעקשים להקים מדינה בפלסטין, שבה ניצב בעבר בית מקדשם, השיבו החיילים: אין בעיה. כְּתוֹב [במאמר שלך] שחיילי צבא ההצלה הציעו שהרוזן ברנדוט יעביר את אבני המקדש ויסודותיו מירושלים לשוודיה באמצעות ספינות אמריקאיות.

מדינות ערב, הציעו החיילים, יתרמו עגל זהב; הוא ישמור על המקדש במקומו החדש, והמשקיפים של ברנדוט יוכלו להגן עליו.

נראה כי אזכור הסיפור התנ"כי על עגל הזהב במאמר נועד להעביר את המסר שהיהודים שוב סוטים מדרך הישר.

תהיה טבעי. תהיה טבעי

הייתי רגיל לזה. הייתי מיומן היטב, אחרי שנות הפנימייה הארוכות והחיים לצד נערים ובחורים שאל רובם המוחלט הייתי אדיש רומנטית ואדיש מינית. אך מרוב פחד שיגלו אותי, כשמישהו היה מוריד חולצה או כשנכנסתי למקלחות המשותפות או כשהיינו הולכים למִקווה בימי ישיבת ההסדר, הייתי נכנס לדריכוּת הזו, למתח, לריכוז במשימת ההסתרה. והייתי אומר לעצמי, תהיה טבעי. תהיה טבעי כדי שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. זה לא מעורר בך עניין. אבל שלא יחשבו שזה מעורר בך עניין. אל תביט אל הגוף. תתרכז בפרצוף. או בקיר. או בנוף. תדבר על משהו שלא קשור במה שקורה כאן. תגיד משהו מצחיק. יופי. עכשיו תעביר מבט קצר אל הגוף. אחרת ישימו לב שאתה מתרכז בלא להביט אל הגוף. עכשיו תהיה כמו האחרים. האחרים, מה הם עושים. הרגילים שסביבך. לאן הם מביטים. מה הם עושים עם העיניים. הרי האחרים מסתכלים לכל מיני מקומות. הרי האחרים לא מתרכזים לא להביט. הם טבעיים. תהיה טבעי. תהיה אדיש. נכון שאתה גם ככה אדיש. בכל זאת תתרכז בלהיות אדיש. אבל לא יותר מדי אדיש. זה שוב מבליט אותך. ושוב תגיד משהו מצחיק או משהו חכם. תרים את השיחה מעל לגופים החשופים שאת מי הם מעניינים בכלל. לא אותך, מה לך ולגוף של גבר. שום דבר. כל הכבוד. שוב הצלחת, הסוד שמור. אתה בסדר."

"יש לה ידיעות"…

בדיעבד היינו כולנו על סף מהפכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים במדינה, מהלכים על הר געש – המהפך של גיל ההתבגרות, בלב הסערה הממשמשת ובאה (קלישאה מטופשת) בתוך כל אחד מאתנו ומסביבנו. רעיה המחנכת (וסגנית המנהלת) אומרת, ממקומה המוגדל במרכז התמונה, בביטחון, "יש לנו את הצבא החזק בעולם" (משפט זה נחרת בי כבר אז, הרגשתי את הניפוח, את חוסר האמינות, וגם קינאתי בביטחון שלה, הנבוב. 

תמהתי מה הילדים האחרים חשים מול משפטים כאלה. "יש לה ידיעות", כך אמרו בכיתה, "כי בעלה בכיר בצבא" (אני נזכר ששנים רבות לאחר מכן, בזמן "מלחמת המפרץ", הפסיכולוג שלי דרש ממני להגיע לפגישה בעוד אני פחדתי מירי טילים אפשרי מעיראק. הוא טען נחרצות שלא יגיעו טילים מעיראק כי "יש לנו לוחמה אלקטרונית הטובה בעולם", ושיש לו ידיעות ממקור גבוה בצבא. למוחרת, כשהייתי בדרכי אליו, נורו טילים מעיראק).

רעיה המחנכת גם אמרה לנו בפגישה הראשונה בכיתה ז' "אצלי אין משחקים" ו"אני חותכת דברים מהר". אני זוכר שתמהתי על דבריה. הבנתי שהיא אומרת שהיא חזקה, אבל לא הבנתי מה היא אומרת לנו. מה זה אומר לגבינו? שאנחנו חלשים מולה? שאנחנו נהיה חזקים אם ניצמד אליה? שהיא תחתוך אותנו? ואכן, אני לא שיחקתי אצלה. האם אחרים שיחקו אצלה? האם היה אפשר לשחק? התמונה בהקשר הזה היא שריד להומוגניות נשאפת, אולי מדומיינת, אולי ממומשת. כך או כך, איני חלק ממנה.

"והמשמעות – "

מחר, ועוד מחר, ועוד מחר
זוחל בְּקֶצב צב כזה מִיוֹם
לְיום, עד הברה אחֲרונה
על לוח העִתִים; וכל האֶתְמוֹלים
שלנו רק האירו לְטִפּשים
שביל אל המוות בּעפר. לִכְבּוֹת,
לכבות, נר דל, חיים הם רק מין צל
חולף, שחקן עלוב שמקפץ
ומתאמץ על הבמה שעה,
ולא נשמע עוד. הם מעשיה
מפֶּה של מפגר, כולה הומה
רעש וזעם, והמשמעות –
לא כלום.

מערכה 5 תמונה 5

תרגום: דורי פרנס

ויליאם שייקספיר: איזה בשר מזִין את קיסר זה שלנו שהוא נהיָה כל כך גדול?

         האשמה, ברוטוס יקר, היא לא  
          בכוכבים שלנו אלא בנו,                     '
          שאנחנו אפסים. "ברוטוס" ו"קיסר":
          מה יש בְּקיסר זה? למה השם
          הזה צריך להדהד יותר מזה
          שלך? כְּתוב את שניהם: שִמְך יפה
          כמותו; הַשְמַע אותם, הוא לא פחות
          נעים לַפֶּה. תשקול אותם, הוא לא
          פחות כבד; הַשבּע איתם רוחות:
         "ברוטוס" יקים מתים מהר כמו "קיסר".
          עכשיו, בשם כל האלים ביחד,
          איזה בשר מזִין את קיסר זה
          שלנו שהוא נהיָה כל כך גדול?
          דור, איך הושפּלת! רומא, איך יָבַש
          בך זרע שמוליד גדוּלה! מתי
          היה דור, מאז המבול, אשר
          בורך רק באדם דגול אחד?
          מתי יכלו עד כה לומר על רומא
          שאת אורכה ואת רוחבה מַקיף
          רק איש אחד? עכשיו זו רומא בלי
          רמה, וגם בלי רום, כשיש בה איש
          אחד וזהו. הו, אתה ואני
          שמענו את אבותינו מספרים    
          על המייסד של הרפובליקה,
          ברוטוס גם הוא, שהיה מסכים   
           שהשטן ישלוט ברומא, רק
          לא מלך.

       

תרגום: דורי פרנס

"יוליוס קיסר" (מערכה 1 תמונה 2)

 

"את הרי כלום לא ראית"

משה הוביל אותה מעץ לעץ, משיח לשיח: היפהפה הזה עם העלים האדומים – היביסקוס. והעץ הזה עם פרחים קטנים ולבנים שריחם מתקתק – פלומריה או פיטנה. ופה צומח שטיח סגול של לוונדר, כן-כן, ממש בלב העיר. וזה לימון, קחי עלה ותריחי, ריח טוב, נכון? הפירות אחר כך, כי בקיץ הוא נח. אם כי שם למעלה נשאר איזה לימון אחד… ופה, את רואה את הפירות העגולים האדומים האלה? זה רימון. הוא מבשיל בסתיו, לקראת ראש השנה. כן, אצלנו חוגגים ראש השנה בסתיו, וזאת תאנה, היא כבר הבשילה, וכאן דקלי תמר. הנה, שם למעלה, רואה את הענפים עם הפירות הצהובים? הם עוד בצבע צהוב בהיר, וכשהם יבשילו ויתייבשו בשמש, הם יהיו עסיסיים, עבים, חומים, רכים כמו חמאה. ועצי הזית העתיקים האלה – זאת הגאורה שלנו! את יודעת כמה סיפורים יש על זיתים? גם עלה הזית
שסימן את סוף המבול, ושמן הזית שדלק שמונה ימים בזמן המרד של המכבים ביוונים… מה, לא ידעת? ואגב, שמן הזית הישראלי הוא הכי טוב בעולם! שהספרדים והיוונים לא יבלבלו לך את השכל, שמן הזית הכי טוב אצלנו, סוף פסוק. והפריחה הכי יפה שלנו זה בחורף. כן־כן, בחורף. כשצומחים רקפות וסחלבי בר, כשהשדות מתמלאים בכלניות, בנוריות, בסיגליות ובשקדיות פורחות. ובצפון, בחרמון, יורד שלג ואפשר לעשות סקי. ובדרום, באילת, אפשר לשחות במים נקיים כמו דמעה בין אלמוגים ודגים שמתקבצים ללהקות. ובאביב צומחים מגנוליות וסיגלונים, והריח הנפלא שלהם! והמדבריות שלנו! את יודעת שיש לנו מדבריות עם יעלים, מעיינות אמיתיים ונופים כמו בירח? והנהרות! והעמקים עם המדשאות הטבעיות! את הרי כלום לא ראית, כלום! את ואנשים כמוך גרים כאן, הולכים ברחובות האלה, מריחים את האוויר הזה, ולא רואים כלום ולא מכירים שום דבר!

מרינה הקשיבה בתדהמה. היא חשבה שהוא איש גס, אבל הנה
התגלה בו צד אחר לגמרי, הצד של בנאדם שמכיר את המקום וגם יודע לספר עליו סיפורים מעניינים. והוא צדק: היא באמת לא ראתה דבר מסביבה – לא עצים פורחים, לא שיחים עם ריח עדין, לא שמיים, לא אדמה, לא לטאות זריזות שהתחממו תחת השמש בימים החמים, וכאשר השרב הפך בלתי נסבל, הסתתרו בין האבנים. היא לא שמה לב לא לצרצור הלילי של אלפי צרצרים שהתאחד לשאון מחריש אוזניים, לא לחתולים רזים עם פנים חדות ומראה גאה ומלכותי, ששוטטו כמו בעלי הבית האמיתיים. היא גרה בבועה משל עצמה, עטופה באימה ובפחד לצאת החוצה, לאור, לחיים.

בעיה חברתית, לא אישית ופרטית

יש פוגעים שמוכנים לגמרי לכאורה להודות במה שעוללו, אבל – או שאינם ערים לפגיעה בקורבנותיהם, או שהיא לא מטרידה אותם, והם מאשימים את הקורבנות, בכך שהן מתלוננות.

"רוז," כיום פרופסור למשפט פלילי, נאנסה לפני שנים רבות, כשהייתה סטודנטית. היא שתתה במסיבה וכנראה התעלפה, כי בשלבים הראשונים היא לא זכרה כלום מהאירוע. הסתובבה שמועה ולראשונה נודע לה מה קרה כשבן זוגה־לשעבר כעס עליה כי "שכבה עם הבחור" שאנס אותה.

"במשך שנים אפילו לא קראתי לזה אונס," היא מודה בהשתאות. הפוגע היה מישהו שהכירה מבית הספר התיכון. "לא חשבתי שהוא אדם איום ונורא," אמרה. 

היא טילפנה אליו, כדי להתעמת אתו. לתדהמתה, הוא לא הכחיש מה שעשה. חרף זאת, היה ענייני מאוד, ואמר, "אה, כן, נראית לגמרי מחוסלת."

"לא נשמעה שום התנצלות," היא דיווחה.

לא רק הפוגע לא הביע שום אהדה: למחרת האונס היא הלכה לרופא כדי להיבדק,  כי סבלה מכאבים וגילתה שיש לה זיהום בדרכי השתן.

"היה לך לילה סוער," גיחך הרופא. "במעין רמיזה שלפיה – מה מגיע לך…" סיפרה רוז.

ניצולות רוצות שלא יזלזלו בפציעותיהן, ולא יאשימו אותן.

הן רוצות שלא יפטרו אותןיגידו להן שהן דרמטיות מדי בתגובתן הרגשית שלהן.

שלא יגידו להן "תתגברי".

הן רוצות שהקהילה תכיר בסבל שלהן ותכבד את חומרת הנזק שחוו.

ברמת הפרט הן רוצות שאנשים מהקהילה המוסרית שלהן יקשיבו להן, יאמינו להן, יכירו בפגיעה שעברו, ויציעו להן תמיכה.

כקבוצה, הן רוצות שהציבור בכללותו יכיר בכך שיש ניצולות בכל מקום, ושאלימות מינית היא בעייה בריאותית חשובה, לא סתם בעיה אישית ופרטית. 

איך התוקפים (והעומדים מנגד) ממשיכים לתקוף את הנפגעות

מעבר להכרה בעובדות היבשות, יש ניצולות שמשתוקקות להכרה בנזק שנגרם להן. אף על פי שהכחשת העובדות היא קו ההגנה הראשון של הפוגעים, כאשר מעמתים אותם עם ראיות, יש כאלה שיכירו בעובדות, אבל יפטרו אותן בלא כלום, או ימעיטו מחשיבותן. ההגנה הזאת נשענת בעיקר על אמירות כמו – "למה היא כזאת צדקנית? אין לה חוש הומור…"[1], או "למה היא עושה מזה כזה עניין?"[2]. או: "הרי כל זה כבר נגמר. למה היא ממשיכה להעלות את זה עכשיו? הגיע הזמן שכולם ימשיכו הלאה"[3]


[1] על כל אחת מאלה שפגע בהן, נהג אבי לומר: "היא מתוסבכת".

[2] בת משפחה קרובה מאוד אמרה לי: "גם אם זה קרה לך, אז מה?"

[3] אלה בדיוק הדברים שאמר לי בן משפחה קרוב מאוד.

"כתיבה על טראומה מצריכה מרחב ופרספקטיבה"

איך אוכל […] להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר, מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.

הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי, ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם. 

[…]

מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי אני הופכת בה את דם ליבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שנרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה, והיא נותנת לזיכרונות כוח אחר, אבל אינה משכיחה אותם. ההפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר.

[…]

לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות על לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.

מה אמר אייכמן ליואל ברנד ולישראל קסטנר ב־14 באפריל 1944

 אייכמן הסביר לברנד שהוא הבטיח למזכיר המדינה במשרד הפנים [ההונגרי] אנדרה לאסלו שיסייע בטיהור המדינה כולה מיהודים, ולכן היהודים יוכלו לצאת לכל ארץ שבשליטת בעלות הברית, פרט לארץ ישראל, שכן הגרמנים נענו לבקשת ידידם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, למנוע עליית יהודים לארץ. בדיווח שיבוא בהמשך, גם קסטנר השתתף בפגישה.

אלון עידן, למה חלק מהישראלים מבועתים מהאפשרות שהחטופים יחזרו

כדי להבין את ההתנגדות הפרוורטית הזו צריך להשתמש בדמיון.

כדי להבין — אולי, בערך, עד כמה שניתן — את ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור, וחלק מנבחרי הציבור, להחזרת החטופים, צריך לדמיין את הרגע שבו יחזרו החטופים.

הרגע הזה, שרבים כה מייחלים לו, עלול להיות רגע קשה מאוד, רגע מחריד. לצד ההקלה המובנת מאליה על כך שבני אדם, בני עמך, שסבלו סבל נורא, בלתי מתקבל על הדעת, שוחררו מהשבי וכעת יוכלו להמשיך לחיות את חייהם, המחזות עלולים להיות קשים לצפייה ולהפנמה.

הנה אנשים שבמשך תקופה כה ארוכה לא ראו כמעט אור יום, שנכפתו, ועונו, והורעבו, ונאנסו. הם בטח רזים, שדופים, חיוורים, צל אדם. חלקם אולי יתקשו לדבר, ללכת, להחזיק את עצמם על פני האדמה. אלו עלולות להיות תמונות שיזכירו ניצולי שואה רגע אחרי ששוחררו על ידי חיילי בעלות הברית. ההקלה והזעזוע יימהלו זה בזה. הדמעות שיזלגו לא יצליחו להחליט אם הן באו מצד האושר או מצד העצב. ההקלה על שחרורם עלולה להתחלף מהר מאוד באימה, ברגשות אשם, בתחושת חוסר אונים, חוסר שליטה.

ייתכן שהחזרה שלהם תעלה מעל לפני השטח את מה שחלק מהציבור מבקש להדחיק בחודשים האחרונים, להסתיר מעצמו, מתודעתו: את הקטסטרופה שקרתה ב–7 באוקטובר. את אוזלת היד של המדינה. את הכישלון המחפיר של הצבא. את חולשתה של ישראל. כן, אותה ישראל שמאז "רשמה שורה של הישגים מבצעיים יוצאי דופן" (סינוואר, דף, נסראללה, ביפרים, איראן, אסד, סוריה).

הדיסוננס יהיה עמוק: מוזלמנים חיים־מתים אל מול "עוצמתה הצבאית של ישראל"; ניצולי שואה אל מול "ידו של צה"ל תגיע לכל מקום"; עשרות גופות עטופות בשקיות אל מול "ניצחון מוחלט". כיצד ניתן לגשר על דיסוננס כזה?

החטופים שיחזרו חיים לישראל יהוו — בעצם קיומם, בעצם המראה שלהם, הגמגום שלהם, הרעב שלהם — אצבע מאשימה כנגד המדינה שהפקירה אותם, ולאחר מכן השאירה אותם זמן כל כך ארוך בשבי. ככל שהתמונות יזעזעו יותר, כך תחושת האשמה תהיה עמוקה יותר. החטופים לא יצטרכו להאשים איש, בוודאי לא להתלונן — הם עצמם ייראו כמו רגשי האשמה שלנו.

המחשבה היסודית ביותר בקרב כל אזרח ישראלי למראה המחזות הללו תהיה: איך נתנו לזה לקרות? איך לא עצרנו הכל? את החיים שלנו, את העבודה שלנו, את היומיום שלנו, את הכל? איך נתנו לזה לקרות?

האנשים האלה, ה־הו־כה־רציונלים, יודעים היטב, גם אם הם נמנעים מלומר זאת לעצמם, שהחזרה של החטופים עלולה להציג אותם במערומיהם, כפי שהם באמת, מתחת לסיפורים שהם מספרים לעצמם.

כל הנימוקים וכל ההסברים וכל ההתפלספויות יישטפו מיד בגשם של הממשי הקטסטרופלי. מראה העיניים יחורר בקלות בלתי נסבלת את שלל הטיעונים שאיתם צעדו מאולפן לאולפן, מסבירים בהיגיון ובסבלנות מדוע לא, בשום פנים ואופן לא, כי המחיר, והעתיד, והפוטנציאל, והסיכונים, ובואו נעבוד עם המוח ששוב ושוב מוחץ את הלב, מסביר לו שעצב הוא רק עצב ושאנושיות היא רק אנושיות, ומצטער, זמננו תם, אנו נאלצים לעבור לאייטם הבא.

••• ההתנגדות הפרוורטית של חלק מהציבור ונבחריו להחזרת החטופים קשורה ללוגיקה הבאה:

החטוף המת לא יוצר דילמה מוסרית. מותו מאפשר להתאבל עליו (אנחנו מיומנים בלהתאבל), להאשים את חמאס במותו, ולהותיר את המשוואה הישראלית האידיאלית — אני טוב, הם רעים.

החטוף החי שובר את המטריצה כולה: הוא מזכיר לכל ישראלי וישראלי שהוא עומד בפני דילמה מוסרית — אם להחזיר אותו ולשלם את ה"מחיר", או לא להחזיר אותו ולא לשלם את ה"מחיר".

כל מי שלא מוכן לשלם את ה"מחיר", יודע שכעת גם הוא לוקח חלק באותו "רוע" שב–7 באוקטובר שויך אך ורק לחמאס.

בגלל שהחטוף החי מזכיר לישראלי שמתנגד ל"עסקת חטופים" שגם לו יש חלק ברוע הזה, הישראלי הזה שונא אותו. הוא שונא אותו משום שהוא משקף לו חלק בעצמי שלו, בנפש שלו, שהוא מבקש להעלים.

מפני שהוא מבקש להעלים את החלק הזה, הוא גם מבקש להעלים את מי שמזכיר לו את החלק הזה — כלומר, את החטוף החי.

הדרך להעלים את החטוף החי זה לחכות. כי בשלב מסוים החטוף החי ימות. ברגע שהוא ימות, תמות גם ההשתקפות הזוועתית של אותו חלק בנפש.

ברגע שהוא ימות, אפשר יהיה להתאבל עליו ולהמשיך בסיפור המקורי: אני טוב.

אבל אם הוא לא ימות, אם הוא יחזור — תחזור גם ההשתקפות המוסרית המכוערת שלי. איך אביט על עצמי אז?

מי יודע, אולי גם זו סיבה לכך שבמשך שנה וחודשיים הם עדיין שם.

"המלט", מערכה 3 תמונה 1 "להיות או לא להיות?" שלונסקי, חיים יחיאל בורנשטיין, דורי פרנס

או לא להיות המלט ערכה 3 תמונה 1

תרגם לעברית: אברהם שלונסקי

הָיֹה אוֹ־חָדֹל, אָכֵן זֹה־הִיא שְׁאֵלָה נִשְׂגָּבָה.
הַאִם נָאוָה לְאָדָם, לָשֵׁאת וְלִסְבֹּל בָּרוּחַ88
חִצִּים וְאַבְנֵי קְלָעִים, זַעַף מִקְרֶה וָפָגַע
אוֹ־תְפוֹשׂ אָזֵן וּסְגֹר לִקְרַאת יָם־צָר וָכָעַשׂ89,
וְשִׂים־קֵץ לָהֶם בַּקְרָב. – לָמוּת־לִישׁוֹן וְלֹא־יתֵר! –
וֶאֱמוֹר90 כִּי־שְׁנַת עוֹלָם צָרוֹת לֵבָב הִשְׁבִּיתָה
וַתְּכַל אַלְפֵי שְׁפָטִים נַחֲלת בָּשָׂר בָּאָרֶץ, –
נָאוָה לְאַחֲרִית כָּזֹאת לִהְיוֹת מַשָּׂא כָל־נָפֶשׁ.
לָמוּת–לִישׁוֹן–לִישׁוֹן? – אוּלַי גַּם־שָׁמָּה לַחֲלוֹם –
הִנֵּה אֶבֶן הַנָּגֶף!
כִּי מָה עִנְיַן הַחֲלוֹם יָבוֹא בִּשְׁנַת הַמָּוְתָה,
אַחֲרֵי נָעֵר אָדָם נַפְשׁוֹ מִמּוֹסְרֵי חָלֶד91,
אַךְ־זֹאת תַּעֲצֹר כָּל־אִישׁ. טַעֲמֵי מָגוֹר כָּאֵלֶּה
יִתְּנוּ לֶעֱנוּת אָדָם אֹרֶךְ יָמִים עֲלֵי־אָרֶץ.
כִּי־מִי יִשָּׂא וְיִסְבֹּל לַעַג עִתּוֹ92 וְשׁוֹטֶיהָ.
עָקַת מֵצִיק וְחוֹמֵץ, הַוֹּת כָּל־אֹזְרֵי רָהַב,
עֱנוּת אַהֲבָה נֶעְלָבָה, וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
גַּאֲוַת בַּעְלֵי פְּקִידֻת, אוֹ־בוּז נְאָצָה וָקֶלֶס
תִּשָּׂא עַנְוָה צְדָקָה מִנִּי זֻלּוּת הוֹלֶלֶת.
לוּ־אַךְ בִּקְצֵה תַעֲרוֹ93 יוּכַל מְצוֹא־לוֹ מַרְגּוֹעַ?
מִי־זֶה נָשָׂא דּוּמָם נֵטֶל חַיָּיו כִּי־מָרוּ,
יִדְכֶּה תַּחַת סִבְלָם, יֶאֱנֹק יַעֲטֹף בַּיָּזַע,
אִם־לֹא94 מְגוֹרַת דָּבָר, צָפוּן בַּמָּוֶת לָנוּ –
שָׁמָּה בְּאֶרֶץ עֵיפָה מֵעֵין כָּל־חַי נֶעְלָמָה
וְלֹא־שָׁב מִגְּבוּלָהּ הוֹלֵךְ – תְּהוֹלֵל תָּהֹם כָּל־חֵפֶץ.
עַד־כִּי לָשֵׂאת נִבְחַר צָרוֹת רַבּוֹת מְצָאוּנוּ,
מִתּוּר מִפְלָט לָנוּ בְּקֶרֶב צָרָה בַּל־נֵדָע?
כָּכָה דַּעַת וְחֶשְׁבּוֹן95 כָּל־לֵב יַמְסוּ יָרֵכּוּ;
זִו עֶשְׁתֹּנוֹת יָפִים, כָל־עֹז טָבוּעַ בָמוֹ
יְחֻלֶּה לְרַגְלֵי רַעְיוֹן שֶׁאוֹר פָּנָיו הִכְסִיפוּ96
וַהֲמוֹן מַעַרְכֵי לֵב, מְלֵאֵי אוֹנִים וָכֹחַ.
מִפְּנֵי שְׂעִיפִּים כָּאֵל מִנִּי מְסִלָּה יוּטָלוּ,
מִבְּלִי מַעֲשֶׂה יֹאבְדוּ לָעַד. – אָכֵן הַס־עָתָּה!
עֹפֶלְיָה רַבַּת הַחֵן! – אָנָּא. בַּת־אֵל, זִכְרִינִי,
וּבְעַד חֲטָאַי כֻּלָּם בְּשִׂיחֵךְ97 תְחִנָּה הַפִּילִי.

תרגם לעברית: חיים יחיאל בורנשטיין 

פס

                להיות, או לא להיות – זאת השאלה;              
               האם זו אצילות-נפש גדולה יותר
               לספוג את החיצים והקליעים
               של המזל המתפרע, או
               להתחמש מול ים צרות, לתקוף אותן
               וככה לחסל אותן; למות: לישון –
               כן, זה הכל – ולהגיד שבְּשינה
               אנחנו מחסלים את מכאובי-הלב
               ואלף המכות שהבשר-ודם
               יורש. צריך להתפלל באדיקות
               לְסוף שלם כזה – למות: לישון –
               לישון – אולי לחלום. אה, זה העוקץ!
               כי אילו חלומות יצוצו בְּשינה
               כזאת של מוות, כשהתרנו את עצמנו
               מפקעת בת חלוף זו – זה מה  שמעכב. 
               זה מה שמעניק גם לְשואות
               חיים כה ארוכים. כי מי מוכן
               לשאת את שוט הזמן ובוז הזמן,
               את העוולות של הדיכוי, העלבונות
               מפֶּה יהיר, דקירות של אהבה
               נכזבת, הסחבת של החוק, חוצפת
               פקידים, ההשפלות שלב טהור
               צריך לסבול בשקט מחסרי הערך,
               כשהוא יכול – לבד – להשתחרר
               מכל זה עם פגיון קטנטן? ומי מוכן
               לשאת צרורי-צרורות, להתנשף
               ולהזיע תחת החיים המייגעים,
               לולא הפחד מפני משהו שלאחר המוות –
               הארץ הבלתי-נודעת, שמגבולותיה אף
               נוסע לא חוזר?… זה פחד שמבלבל את הרצון,
               רק בגללו אנו מעדיפים לשאת
               את הרעות שיש לנו במקום לברוח
               אל אחרות לא מוכרות לנו. וכך
               המחשבה – היא שעושה אותנו פחדנים כולנו;
               וכך הצבע הטבעי של הנחישות
               מחליד, נדלח, דוהה ממחשבות, 
               ועלילות גדולות של עוז ושל תנופה
               סוטות מהמסלול ומאבדות לנצח את
               התואר פעולה. – שקט עכשיו! אופליה היפה!
               הו נימפה, בתפילות שלך שייזכרו-נא כל
               החטאים שלי.

תרגם לעברית: דורי פרנס

כך מתאר סגן נשיא ארצות הנבחר את המציאות שממנה בא

כך נראה העולם שלי: עולם שמתנהגים בו בצורה לגמרי לא רציונלית. אנחנו מבזבזים בלי חשבון, ובסוף מגיעים לבתי מחסה לעניים; אנחנו קונים טלוויזיות ואייפדים ענקיים; הילדים שלנו לובשים בגדים יפים יותר, כי אנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי ובהלוואות ממקומות העבודה; אנחנו קונים בתים שאין לנו צורך בהם, ממחזרים את המשכנתאות כדי לבזבז עוד כסף, ואז פושטים את הרגל, ולעיתים קרובות עוזבים את הבתים ומשאירים אותם מלאים בזבל. חסכנות מנוגדת לעצם טבענו. 

אנחנו מוציאים כסף כדי להעמיד פנים שאנחנו בני המעמד הגבוה. כשענן האבק שוכך, כשפשיטת הרגל פוגעת בנו או כשבן משפחה משלם על טיפשותנו ומציל אותנו, כבר לא נשאר כלום. אין כסף לשלם על הלימודים של הילדים בקולג', אין כסף להשקעות, אין חיסכון ליום קודר, למקרה שמישהו מפוטר מהעבודה. 

אנחנו יודעים שאסור לנו לבזבז ככה. לפעמים אנחנו כועסים על עצמנו, אבל לא משנים כלום בהתנהלות שלנו. בבתינו שורר בלגן כאוטי. אנחנו צורחים וצווחים זה על זה, כמו צופים במשחק כדורגל. 

יש לנו לפחות בן משפחה אחד שמכור לסמים – לפעמים האבא, לפעמים האימא, לפעמים שניהם.

בתקופות לחוצות במיוחד אנחנו מכים וצובטים זה את זה, תמיד לעיני שאר בני המשפחה, כולל ילדים קטנים; רוב הזמן השכנים שומעים מה שקורה אצלנו. ביום רע הם מתקשרים למשטרה, כדי לעצור את הדרמה. הילדים שלנו נשלחים לאומנה, אבל אף פעם לא נשארים שם זמן רב. אנחנו מתנצלים בפני ילדינו. הם מאמינים לנו שאנחנו מצטערים באמת, וזה נכון. אבל כעבור כמה ימים אנחנו שבים לסורנו. בהיותנו ילדים אנחנו לא משקיעים בלימודים, וכשאנחנו הורים אנחנו לא גורמים לילדים שלנו  ללמוד. הם נכשלים בבית הספר. אנחנו כועסים עליהם, אבל לא מעניקים להם את הכלים – למשל, שקט ושלווה בבית – כדי שיוכלו להצליח. 

רוב הסיכויים שגם המבריקים והמוכשרים ביותר ביניהם  ילכו ללמוד בקולג' שעל יד הבית. "לא אכפת לי אם התקבלת לנוטר דאם[1]", אנחנו אומרים להם. "אפשר ללמוד לא פחות טוב גם בקולג' המקומי." למרבה האירוניה, לעניים כמונו ללמוד בנוטר דאם זול וטוב יותר.

אנחנו בוחרים להתבטל, במקום לחפש עבודה. לפעמים אנחנו מוצאים משהו, אבל לא שורדים שם. מפטרים אותנו, כי אנחנו נוהגים לאחר, או גונבים סחורה ומוכרים אותה בeBay, או שלקוח מתלונן על ריח האלכוהול שנודף מאתנו, או כי יצאנו  חמש פעמים במהלך משמרת אחת להפסקות שירותים, שנמשכו שלושים דקות כל אחת.

אנחנו מדברים על הערך של עבודה קשה אבל מספרים לעצמנו  שאנחנו לא עובדים בגלל איזשהו אי צדק: אובמה סגר את מכרות הפחם, או  – כל המשרות עברו אל הסינים. אלה שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי – הקשר הקטוע בין העולם שאנחנו רואים, לערכים שאנחנו מטיפים להם.

אנחנו מדברים עם ילדינו על אחריות, אבל לא נושאים בה. הנה: במשך שנים חלמתי שיהיה לי גור כלבים של רועה גרמני. אימא איכשהו מצאה לי גור כזה. אבל הוא היה הרביעי אצלנו, ולא היה לי מושג איך לאלף אותו. תוך כמה שנים כולם נעלמו – מסרו אותם למשטרה, או לידידים. אחרי שנפרדים מהכלב הרביעי, הלב מתקשח. לומדים לא להיקשר מדי. 

הרגלי האכילה והפעילות הגופנית שלנו מיועדים לשלוח אותנו אל הקבר בגיל צעיר, וזה מצליח: בחלקים מסוימים של קנטקי תוחלת החיים היא שישים וארבע, חמש עשרה שנה פחות מתוחלת החיים של תושבי וירג'יניה, המדינה השכנה. מחקר מצא לאחרונה שבין כל הקבוצות האתניות בארצות הברית, תוחלת החיים של לבנים בני מעמד הפועלים יורדת. אנחנו אוכלים לארוחת בוקר עוגיות קינמון מתוצרת פילסברי, טאקו בל לארוחת צהריים, ומק'דונלדס לארוחת ערב. אנחנו כמעט לא מבשלים, אף על פי שזה יותר זול ויותר בריא לנפש ולגוף. פעילות גופנית אנחנו עושים רק בילדות, כשאנחנו משחקים. אנחנו רואים אנשים יוצאים לג'וגינג רק אם אנחנו עוזבים את הבית ומתגייסים לצבא או הולכים לקולג', הרחק משם. 

לא כל הלבנים בני מעמד הפועלים נאבקים. גם כשהייתי ילד ידעתי שיש שני סוגים של מנהגים, מוסכמות ולחצים חברתיים. סבי וסבתי גילמו סוג אחד: אנשים של פעם, נאמנים, בלי לדבר הרבה, סומכים על עצמם, חרוצים. אימי ואני – ובמידה גוברת והולכת כל תושבי השכונה שבה גרתי – גילמנו סוג אחד: צרכני, מבודד, זועם, חשדן. 

[1] אוניברסיטה  גדולה במדינת אינדיאנה 

תרגמתי את הציטוט מאנגלית, שכן אין לו עדיין גרסה בעברית

איך נהג להרחיק מעליו את הראיות לפשעיו

היטלר היה חרד מאוד לשמור על סודיות ומערכת שלמה של חיסיון פותחה במטרה למנוע שמירתן של עדויות בכתב. נוהל זה שימש במיוחד לפקודות מטעם הפיהרר ומטעמם של אחרים, שעלולות לחשוף כוונות קיצוניות ופליליות.

משרבו ותכפו הפקודות האלה – בשל אופיו המיוחד של מבצע ברברוסה – וצריך היה למסור אותן למפקדים רבים, נוצרה מערכת שבה למעשה כל מקבל פקודה אחראי לשמירת חיסיונה, והבטיחה את השמדתו של חומר חסוי כתוב שכזה. קשר רשמי זה היה כה יעיל עד שאין  אנו יודעים על שום קצין שההין להסתיר או לשמור פקודות או צווים חסויים של הפיהרר ורק יד המקרה היא מעטים מהם הגיעו לידינו. הדעת נותנת איפה שגם אילו הוציא היטלר פקודה בכתב להשמיד את היהודים, היא לא תימצא לעד.

רולטה רוסית: בכל שלושה שבועות נרצחת אישה בישראל

עכשיו תדמיין שבמקום נשים שנרצחות בידי גברים, אלה יהיו עובדים שנרצחים בידי המעסיקים שלהם. דעת הקהל תתקשח עוד יותר. אחת ליומיים תתפרסם ידיעה על מעסיק שרצח את העובד שלו. אנשים יגידו, זה הרחיק לכת. אדם צריך להיות מסוגל ללכת לעבודה בלי לפחד שיחנקו אותו או יפוצצו אותו במכות או יירו בו. אבל אם אחת ליומיים עובד ירצח את המעסיק שלו, תפרוץ שערורייה לאומית. תחשוב על הכותרות הראשיות: המעסיק הגיש שלוש תלונות נגד העובד שלו וקיבל צו הרחקה, אבל העובד ארב לו מתחת לביתו וירה בו מטווח אפס. רק כשהופכים את התפקידים קולטים עד כמה רצח נשים הוא דבר נסבל. גברים יכולים להרוג אותנו. זה מרחף לנו מעל לראש. אנחנו יודעות את זה. זה כאילו שמישהו ימליץ לך לשחק ברולטה רוסית.

CHER CONNARD 

Virginie Despentes

מצרפתית: רמה איילון

– – – Make America

"בעודי כותבת את הדברים הללו נודע לי כי חבורה של פליטים מקוסובו מנסה להיכנס לבריטניה באופן לא חוקי, דרך נמל קָלֶה.  המבריחים גובים מהם סכומים כסף עצומים וחלקם נעלמים עוד לפני שהם חוצים את התעלה. 

"עם זאת, שום דבר לא ימנע מפליטי קוסבו, או ממהגרים מוכי עוני אחרים, מלנוס ממולדתם: רק כך יש להם סיכוי לשרוד.

"מבריחי הגבול מושמצים כיום, כמו שנהגו לפני שלושים שנה להשמיץ רופאים שביצעו הפלות. אף אחד לא שואל האם החוקים צודקים ולא מטיל ספק בסדר העולמי התומך בקיומם. אבל למי שעושים כסף על פליטים, כמו למי שהרוויחו פעם כסף מעוברים, יש מן הסתם תחושה של כבוד". 

בספרה  האירוע (בצרפתית – L'Événement), שראה אור ב־2000, סיפרה אנני ארנו, שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2022, על ההפלה הלא חוקית שנאלצה לעבור ב־1963.

כיום, עשרים וארבע שנים אחרי שהספר ראה אור, מתרחשת בארצות הברית ריאקציה וחזרה לימים שבהם לא הייתה לנשים זכות על גופן. אחת הקריאות החשובות במסע הבחירות של קמלה האריס נגעה בדיוק בעניין הזה, אבל האריס, כידוע, הובסה. המועמד שדוגל במפורש בענישת כל אישה שעוברת הפלה יזומה, מכל סיבה שהיא – אונס, גילוי עריות, מחלה שמסכנת את חייה של האישה ההרה או של עוברה – נבחר להיות נשיא ארצות הברית.  

ב־14 בנובמבר 2024 התפרסמה במוסף הארץ כתבה שכותרתה "במרפאת הפלות בניו יורק מבינים לאן אמריקה הידרדרה. מדובר בסיפורי אימה" ובה סיפרה מרל הופמן (Merle Hoffman), מחלוצות המאבק למען הפלות, על הזוועות שנשים עוברות מאז שנקבע ב־2022 כי ההפלות שוב אינן חוקיות בחלק גדול מהמדינות בארצות הברית.

"ב–17 מדינות הפלה הפכה להליך כמעט בלתי אפשרי", אומרת הופמן. "זו בעצם עבדות, אני לא מגזימה. כשילדה בת 10 בטקסס לא יכולה לעבור הפלה, זו עבדות נשים. הפסיקה הזאת דחפה אותנו עשורים אחורה".

כשאנני ארנו כתבה את ספרה היא האמינה מן הסתם, כמו כולנו, שהמציאות רק הולכת ומשתפרת, ואין סיכוי שזכויות יסוד יישללו שוב מבני אדם (וכן, נשים הן בני אדם).

מעניינת ההקבלה שארנו עושה בין פליטים ונשים שזקוקות להפלה, שהרי גם עניין המהגרים הלא חוקיים עומד כיום בראש סדר היום במרבית ארצות המערב. 

ססמת הבחירות של טראמפ הייתה Make America Great Again. ההחזרה לאחור נכונה. לא כך באשר ל"גדולה".  

(את הציטוט שלעיל תרגמתי מהספר שיש בידי, בגרסתו באנגלית)

ג'ויס קרול אוטס כתבה באותו עניין את השיר "ד"ר תעזור לי". כדאי לקרוא אותו כאן (בתרגומה של רוני אמיר)

לפני שמונה שנים, לפני הבחירות הקודמות, עלה הקליפ שלהלן ובו הראו שתי קומיקאיות מוכשרות לבושות בסגנון שנות ה־50, מה פירוש המילה Again, שהופיעה כבר אז בססמה הבחירות של טראמפ":

נשים יחזרו למטבח, יסבלו מהתעמרות, אלימות מילולית וגופנית, תקיפות מיניות, לא ירגישו (ולא יהיו!) מוגנות, לא יוכלו להשתמש באמצעי מניעה, יושפלו…

הפעם הססמה הצליחה לו. Make America 

עוד נגלה על חשבון מי. 

 

 

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי –

אם אתם חשים לכודים בדת שאליה התחנכתם, כדאי לכם לשאול את עצמכם איך קרה הדבר. התשובה נעוצה בדרך כלל בצורה זו או אחרת של חינוך שיטתי להשרשת האמונה במהלך הילדות.

אם אתם מחזיקים בדת כלשהי, יש סבירות גבוהה מאוד שדתכם היא גם הדת של הוריכם. אם נולדתם במדינת ארקנסו בארצות הברית ואתם חושבים שהנצרות היא אמיתית והאיסלאם שקרי – אף־על-פי שברור לכם כי אילו נולדתם באפגניסטאן הייתם חושבים בדיוק להפך – הרי אתם קורבנות החינוך שקיבלתם בילדותכם, שהוא צורה של שטיפת מוח. וכך היה הדבר גם אילו נולדתם באפגניסטאן.

יבוא יום והאפילה תימחה

חמש שנים, אפילו עשר, אינן זמן ארוך בתולדות אומה. הפצעים שה"פיהרר" פצע את העם הגרמני הם נוראים וצלקותיהם ימשיכו לבעור על מצח העם הזה כאות קין, אך אנו מאמינים בכל לבנו שיבוא יום וישוקם ערכם של כל כישרונות הרוח, האופי והטבע שרכשו לעמנו אהדה בעולם, כישרונות שלעולם לא יימחקו, כי הם נצחיים. יבוא יום והאפלה תימחה מעלינו, ואנו ננשום לרווחה ונביט אל האור הדועך עתה; יהיה זה אור המודעות והשפיות שתשוקם סוף כל סוף.

ולדימיר ז׳נקלביץ׳, מתי הסליחה היא הלצה זדונית?

מתוך גיליון 60 של"תיאוריה וביקורת"

הסליחה, במובנה הראשוני, מתפרׂשת עד אינסוף. הסליחה אינה שואלת אם מן הראוי לסלוח על העבירה, אם בקשת הכפרה הניחה את הדעת, אם רגשות הטינה מיצו את עצמם… במילים אחרות: יש בלתי מוצדק, אבל אין בלתי נסלח. הסליחה נועדה בדיוק לסלוח על מה ששום הצדקה לא תוכל להצדיק: שכן שום עוון אינו חמור מכדי שלא נוכל, כמוצא אחרון, לסלוח עליו. שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור המחילה רבת העוצמה! הסליחה, במובן זה, היא כול יכולה. באשר רבה החטא, אומר פאולוס, עדף עליו החסד. בלשונו, כל העבירות הן ״בנות מחילה״, אפילו העבירות שלא יכופרו; וככל שהן עבירות שדינן מוות, כן הן יותר בנות מחילה! שכן אם יש עבירות כה מפלצתיות עד שמבצען אינו יכול לכפר עליהן, קיימת תמיד האפשרות לסלוח עליהן; הסליחה נועדה בדיוק לאותם מקרים חסרי תקווה או חשוכי מרפא. ואשר לעבירות המכונות בדרך כלל ״בנות מחילה״, אין להן שום צורך בסליחה שלנו: הסליחה אינה ניתנת בעבור זוטות מעין אלו;
כאן די בפייסנות. הסליחה סולחת לכול על הכול ולעולם; היא מוחה בטירוף נגד ראיית העבירה, לא בהכחישה את הראייה, אף לא מתוך תקווה להציל בדיעבד את הפושע, ואף לא מתוך התרסה או חיבה לסקנדל, אלא בעמתה את העבירה המתועבת עם פרדוקס החירות האינסופית של הסליחה עצמה ועם אהבת החינם שלה. ומכיוון שאי־אפשר להצדיק או לשכוח את העבירה, לפחות שהקורבנות יסלחו עליה: זה כל מה שביכולתם לעשות למענה. — הסליחה אינה מכירה אי־אפשרות.

עם זאת, לא הצגנו עדיין את התנאי הראשון שבלעדיו הסליחה תהיה משוללת מובן. תנאי בסיסי זה הוא הייסורים ונדודי השינה ותחושת הנטישה של האשֵם; ואף על פי שאין זה מתפקידו של הסולח לתבוע מילוי תנאי זה, בהיעדרו כל סוגיית הסליחה הופכת לבדיחה ותו לא. על כל אחד מוטלת משימה משלו: על הפושע מוטלת החרטה המעונה, על הקורבן מוטלת הסליחה. אבל הקורבן לא יכה על חטא במקום האשֵם: הלה צריך לעשות זאת בעצמו; הפושע צריך לגאול את עצמו בכוחות עצמו. אשר לסליחה שלנו, אין זה עניינו; זהו תפקיד הקורבן. החרטה של הפושע, ועוד יותר מכך ייסורי מצפונו, הם לבדם נותנים מובן לסליחה, כשם שהייאוש לבדו נותן מובן לחסד.

מה הטעם בחסד אם ״הנואש״ הוא בריא ובעל מצפון נקי? הסליחה אינה מיועדת לשבעי רצון בעלי מצפון נקי, וגם לא לאשמים חוזרים בתשובה שישנים שנת ישרים ואוכלים
לשובע; כאשר האשם חסון ושבע, משגשג, עשיר בדרך נס, הסליחה היא הלצה זדונית. 

קישור למאמר המלא

 


״הבלתי נסלח״ הוא הפרק החותם את הסליחה (1967) מאת הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי ולדימיר ז׳נקלביץ׳. בעמודים אלה מסוכם בדחיסות ובנרגשות רעיון הסליחה שפותח לאורך הספר. אחרי אושוויץ ומול הרוע הרדיקלי הנאצי, ז׳נקלביץ׳ מנסח רעיון רדיקלי של סליחה, שאינו מבוסס על הצדקת הפשע או שכחתו. הסליחה האמיתית, הסליחה היחידה הראויה לשמה, היא הסליחה על הבלתי נסלח, על הפשע שאי־אפשר להצדיק או להבין. זו ניתנת בפתאומיות מהקורבן לתליין כמתת אהבה מוחלטת, המוחקת באבחה אחת את העבר ומפרידה בין הפשע לסוכנו. הסליחה מופיעה אז כמבחן מוסרי נשגב אך קשה מנשוא, שכן היא מציבה את הקורבן בין האהבה המוחלטת לרוע המוחלט, בין החובה לאהוב לחובה להשמיד את הרוע, ללא יכולת להכריע בין השניים.

בהקדמה לתרגום ממקם גיא יעקבי את הסליחה ברגע ההיסטורי שבו הוא נכתב ומפתח את הפרדוקסים שעולים מהספר עצמו ומהעיון בו לצד טקסטים נוספים שהקדיש ז׳נקלביץ׳ לנושא. יעקבי דן גם בקושי ובצורך לקרוא בטקסטים אלה במציאות העכשווית בישראל/פלסטין, מול פשעים המעמידים ״סצנת סליחה״ שונה בתכלית מזו שבה פעל ז׳נקלביץ׳.

הם "לא ידעו"

חטא הוא מה שאנשים אחרים עושים. האנשים שלנו הם לעולם אנשים טהורים מאוד. בעולם העתיק מעשה חטא יכול לטמא את הקהילה גם אם אינו מכוון, כפי שמזכיר לנו סיפורו של אדיפוס. אפילו הדוגלים בדוקטרינה של החטא הקדמון באופן מופשט נוטים להתעלם ממנה כשהדברים נעשים פרטיקולריים. מקנן בנו דחף טבעי להאמין שאנחנו, והשבט שלנו, עשויים אולי לעשות שגיאות, אך לא דבר הראוי להגדרה חטא. הדחף, כוחו יפה לחטאי העבר כמו לחטאי ההווה. אנו רוצים שאבותינו יהיו אנשי כבוד והדר. סבי מת למען המולדת שאהב; איזה חטא יש בכך? דודו של אבי לא היה גזען, הוא פשוט הגן על ביתו. אם עקבתם אחר הוויכוחים על סילוק הדגלים והאנדרטאות של הקונפדרציה שצברו כוח לאחר טבח של תשעה מתפללים בכנסייה בצ'רלסטון ב-2015, הבחנתם בוודאי בהערות מעין אלה. כמה מהן נשמעו מפי מאמינים בעליונות הלבנה, שנוכחותו של גבר שחור בבית הלבן עוררה את זעמם, ואשר ידעו בדיוק כיצד להבטיח שדגלי הקונפדרציה ימשיכו להתנופף ברוח. הפחות מרושעים, אף אם גם פחות הגונים, מהם נצמדו למסורת המשפחתית העמומה. ככל שוויכוחים אלה נמשכים, גרסאות שונות של הרעיון הזה נשמעות מריצ'מונד ועד ניו אורלינס.

אם לא חייתם זמן רב בגרמניה, תופתעו בוודאי ללמוד שצאצאי הוורמכט השמיעו אותן טענות שהשמיעו צאצאי צבא הקונפדרציה. לא רק בימים הקודרים, מוכי הפגזים, שבאו בעקבות הכניעה ללא תנאי בפאתי ברלין ב-1945; הערות מעין אלה נשמעו בפומבי גם לקראת סוף המאה העשרים כשתערוכת הוורמכט שברה את הטאבו הגרמני האחרון. בתערוכה זו, שהופקה מטעם מכון המבורג למחקר חברתי, השתמשו במכתבים ובתצלומים של חיילים כדי לחשוף את העובדה שפשעי הצבא הנאצי לא היו נחלתם של יחידות העילית של האס־אס או של כמה תפוחים מורעלים בלבד. המכון, שארגן את התערוכה לציון יובל החמישים לסיום המלחמה, לא ציפה לתגובות שעורר. אחרי ככלות הכול הטענה שהוורמכט ביצע פשעים בשיטתיות נראית — בעיני מתבוננים זרים ואפילו בעיני מרבית ההיסטוריונים הגרמנים — שנויה במחלוקת בדיוק כמו הטענה שכדור הארץ הוא עגול. אך התברר שהפער בין ההיסטוריונים המלומדים ובין הזיכרון של הקהל הפשוט עצום. הוורמכט, על שמונה עשר מיליוני אנשיו, היה בו חתך רחב של החברה הגרמנית יותר מבכל ארגון נאצי אחר. לכל גרמני היה אב, בן או אח ששירת בו, אם הוא עצמו לא שירת בו, ובכל זאת התגובות לתערוכה הראו עד כמה האמינו רבים למיתוס שהוורמכט היה טהור ואפילו אבירי. אותם גברים אמיצים שהגנו על מולדתם מפני האיום הבולשביקי לא היו טובים יותר או גרועים יותר ממיליוני החיילים לפניהם או אחריהם.

התערוכה תוכננה תחילה להיות פרויקט מוגבל, אך הוצגה בשלושים ושתיים ערים וזכתה לכמעט מיליון מבקרים. היא הציתה ויכוחים בתקשורת, מילאה תוכניות אירוח ואפילו עוררה ויכוח בפרלמנט. מפגינים מחו על מה שנראה להם כניסיון להתיז רפש באבותיהם. במינכן נשאו חמשת אלפים נאו־נאצים שלטים בנוסח "חיילים גרמנים — מעשים הרואיים". בגרמנית המילים מתחרזות. החדשות הטובות היו שאפילו במינכן, מעוזם המקורי של הנאצים, יצאו עשרת אלפים מפגינים למחות כנגדם.

ההתפרצויות חשפו את גודל הקושי של המחקר המדעי לחדור לזיכרונות אישיים. במשך עשרות שנים עשו היסטוריונים גרמנים כמיטב יכולתם להעמיד תמונה מדויקת של התקופה הנאצית, אך היו רבדים של התודעה הציבורית שעבודתם לא חדרה אליהם. השפעתה של תערוכת הוורמכט הייתה עמוקה; כפי שגילה לי יוזמהּ יאן פיליפ רמטסמה (Reemtsma), הטענה שהוורמכט היה ארגון פשיעה, שהייתה כה שנויה במחלוקת באותה עת, היא עכשיו מובנת מאליה. התערוכה נהפכה לחלק מן ההיסטוריה של גרמניה שלאחר המלחמה; שום גרמני שהקשיב לתקשורת באותם ימים, או למד את גרמניה שלאחר המלחמה מאוחר יותר, לא יכול שלא לדבר על אודותיה. כשאנשים מצביעים על ניסיונותיה של גרמניה להגיע לידי השלמה עם עברה העברייני, תערוכת הוורמכט היא המוצג הראשון שהם מציעים.

"אך בוודאי…" אמר איש נעים הליכות בשנות השישים לחייו במיסיסיפי לאחר שהסברתי לו שהדור הראשון של הגרמנים לאחר המלחמה נשמע יותר מכול כמו מגיני גרסת "המטרה האבודה" של תולדות הקונפדרציה, "בוודאי הם ידעו — לכל המאוחר כשפתחו את שערי המחנות — שמה שהם עשו היה פשע טהור?"

הם לא ידעו.

ויליאם שייקספיר, The tempest

"הַתֹּפֶת רֵיק, וּפֹה כָּל הַשֵּׁדִים." תרגום: אפרים ברוידא

"הגיהנום הוא ריק, כל השדים הם כאן." תרגום: דורי פרנס

 (מערכה I תמונה 2)

 

על רגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה

ישנם רגעים, מצבים היסטוריים, שבהם התעקשות על חופש הביקורת והימנעות מהכרזה על אמונתך פירושן רק חולשה ואנוכיות והחמצה מוחלטת.

כוונתי היא לרגעים ומצבים היסטוריים שבהם החירות עצמה, ובתוכה גם חירות האמן, נתונה בסכנה. זהו אקט ריאקציונרי, חסר מצפון והתאבדותי, והאינטלקטואל חותר תחת קיומו שלו אם בשל הצורך שלו בחירוּת הוא משחק לידי האויבים ורוצחי החירות.

אויבים אלה שָׂשׂים במיוחד למצוא אינטלקט שאינו מחשיב דבר מלבד עמדה אירונית הראויה לו, שבז להבחנה בין טוב לרע, שרואה בהתעמקות ברעיונות כמו חירות, אמת וצדק עניין "בורגני".

במצבים מסוימים מחובתו של האינטלקטואל לוותר על החירות שלו. מחובתו למצוא אומץ כדי לאשר רעיונות שלדעת סנובים אינטלקטואליים אפשר לפטור במשיכות כתף. חוויתי זאת באמריקה כשדיברתי על דמוקרטיה ועל האמונה שלי בדמוקרטיה ואיזשהו עיתונאי מלומד, שביקש לזכות באהדת הביקרות, טען כי הבעתי רעיונות של "המעמד הבינוני". הוא ביטא תפיסה כוזבת וריאקציונית של הבנאלי, תפיסה מוטעית שכבר הכרתי מקרוב מדי באירופה.

מאה שנים להולדתו של אפרים קישון (‏‏‏ 23 באוגוסט 1924 – 29 בינואר 2005): "מצוות ההרגזה" | חד גדיא

העולה החדש, שכידוע היו הגעגועים לעם־ישראל ולמסורת שלו המניע העיקרי לעלייתו לארץ, קובע כאן בסיפוק רב, עד כמה שולט פה עקרונו המוסרי של הילל הזקן: “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”. דרך משל: אם שנוא עליך הכסף, אל תגנוב אותו מחברך. והאקאדימיה לתורה זו למעשה הוא כל מקום פומבי וביחוד הקולנוע, זה מקדש־החופש המובהק ביותר, שהמוסר משתולל בו ממש. באמת עונג, כמה אפשרויות ניתנות לו לאדם לקיים כאן את המצוות ואהבת לרעך כמוך בניסוחו של הילל.

*

הנה אחדות מאפשרויות הללו.

א.טמטום. אפשרות קלה מאוד, שאפשר ללמדה בלי ידיעת השפה העברית. יותר מזה: דווקא בלי ידיעת עברית. פשוט, האדם אינו מבין כלום מן הסרט מיד מראשיתו, זה הכל.

“מה זה?” שואל הוא את שכנו מימין, ובקול רם.

“זה צ’ארלס קופאואֵיי?” פונה אל שכנו משמאל.

“אה, כמובן, זהו קינג־קונג”, אומר הוא שוב אל שכנו הימני.

“מה הוא אומר?” – שוב לשמאל.

“זה חית או שין?” – קדימה.

“אה, זה עדיין לא הסרט הגדול, לא כן?” – אחורה.

“או אולי כן?” – ימינה.

“למה הם מתנשקים?” – שמאלה.

אם בשאלה העשרים ושתים לא קיבל סטירת־לחי (מה שלא יאומן), הרי יכול הוא להמשיך ולקיים את המצווה: “אם לא נעים לך לדעת עברית, אל תתן גם לחבריך ליהנות מן הסרט.”

ולייתר הרגזה טוב שתקח שני קרובים, שיענו לך על השאלות, אחד בהונגארית והשני באלבאנית, ובקול רם. רצוי שאחד יהיה גבר בעל קול דק־צורח, והשניה תהא קרובתך בעלת קול־בטנון צרוד אך צורם.

בסוכריות. בסוג־עינוי זה משתמשים היאפאנים כנגד מרגלים בהצלחה איומה. לכאורה דבר פשוט בהחלט. אדם קונה לפני ההצגה שקית־נייר, משרה אותה בעמילן ומייבשה היטב, ממלאה סוכריות, הארוזות גם הן בנייר־רשרוש קשה, אחר־כך יושב בקולנוע ומוציא את הסוכריות מן הנייר המפצפץ, ותוך כדי מצמוצים בשפתיים וטלטולי־לשון רמים אינו פוסק מלטלטל בידיו את הנייר, עד שחצי הקולנוע יוצא מדעתו. ואם שכניו הם במקרה טמבלים שאינם מתפרצים בזעקת־שבר, הרי אפשר לגשת אל פצוח־גרעינים תוך כדי זמזום שירות־ג’ז נפוצות. טעם המצווה: “אם שנוא עליך טעם יבש ותפל בפיך, אל תתן לחברך לשבת ישיבה תפלה בלי התרגשות אמנותית.”

ג. ניצוצות־רוח. איש־הרוח חריף השכל האינטלקטואלי יכול לזכות את שכניו בהערות־חידודין קולעות, נוסף על חידודי הדיאלוגים שבמחזה עצמו, שעל פי רוב חסרים כל עוקץ שהוא.

לדוגמה: רומיאו ויוליה – ברגע שיא־הטראגיות, כשהזוג הצעיר שוכב מת, אפשר לפרוץ, לאו דוקא בצעקה, אלא כך, שיהא נשמע יפה:

“קאמפץ, להת!”

או: “ברצינות, חברה?!”

או: “חלס כייף!”

מה שמוסיף השפעה על הניצוץ השנון הוא הצחוק שאחרי ההערה הקולעת, צחוק רם, בריא תוך דחיפת־צדדין במרפקים מחודדים. טעם המצווה: “אם אינך אוהב את המיתה הטראגית (למה היא לנו? לא כן?), מנע את הנאתה גם מחבריך”.

ד. גרינבוטטר. זה מישחק־חבריה בדוק ומנוסה מאורגן בידי חבריה מעודנת עידון רוחני קיצוני. הסרט דוהר בסדר, באולם שקט והקשבה, פתאום אומר אחד מן החבריה בקול ובפשטות:

“מפליא הדבר, שגרינבוטטר זה, – בכל זאת אדם אינטליגנטי, – מסוגל לעשות מעשה איום כזה!”

“באמת”! עונה השני בקצהו השני של הספסל. “ודווקא גרינבוטטר!”

“ומעשה־זוועה כזה!” עונה מישהו על ידו, “חזירות”.

“מעולם לא הייתי חושב זאת על גרינבוטטר!” אומר שוב הראשון. “שערוריה ממש!”

“שגם גרינבוטטר מנוול כזה!” צועק הרביעי “לא יאומן אם יסופר!”

“שגרינבוטטר אחד העז לעשות זאת!”

“ואתנו..!!”

וכן הלאה, אך גם זה די לעת־עתה. הקהל יתחיל להזדזז במקומו, אין איש שועה כבר לסרט, אלא משאלתו היחידה לדעת סוף־סוף מי הוא, מה הוא, גרינבוטטר זה, ושיסופר כבר המעשה שלא יאומן אם יסופר ולמה דווקא גרינבוטטר הוא ולא, נניח, שוואַרצפוּס ומדוע עשה את הדבר דווקא אתם ולא עם אחרים ובכלל מה יש?

אם החבריה סגלה כבר את השיטה לעצמה על בוריה, אפשר לעבור מגרינבוטטר אל שמות אחרים ואל וואריאציות שונות. העקר: לא לתת לקהל נקודת־אחיזה, אלא רק לגלגל את הנושא מכל צד ועבר. טעם המצווה: “אם סרט משעמם שנוא עליך, אל תתן לשעמם בו את חבריך.”

ה. ילד. שיטה מאד פשוטה. משננים בבית לילד רע מובהק חוצפות שונות בעלות שאר־רוח, כגון: “אבא, אל תבלע את הסוכריות שלי!” “אמא, אני רוצה להתנשק עם אינגריד ברגמן!” “הבט, הבט הנה הדוד המפלצת, יופי” וכן הלאה ומביאים אותו אל הקולנוע כדי להציק לשכנים.

הערת־זהירות: ילד כזה מסוגל ללמוד בבית את הכל כהלכה – ואילו בקולנוע יתעקש פתאום, ובשום מחיר לא תוציא ממנו הגה. בשעה כזו טוב ללחוש לילד (גם כן בקול רם, אל פחד!): “תקבל מכות קשות! שכחת כבר איך מתנהג ילד טוב? שתוק.” ועל זה מייד מתחיל הילד לצעוק: “אבא, אל תבלע – – –!”

האפשרויות בילד הן כחול הים. בילד אפשר להביא את הקהל לידי מהפיכה במזרח־התיכון.

טעם המצווה: “מה שאהוב עליך (הילד הפקח שלך), תן גם לחבריך ליהנות ממנו”.

תרגם: אביגדור המאירי

מתוך פרויקט בן יהודה

"כמידת נכונותם לשאת מידיו"

ברצוני רק להבין כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, עיירות וערים כה רבות, אומות שלֵמות — מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלי היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו. דבר מתמיה באמת — ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו — לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו — שהרי אחד הוא — ואף לא לאהוב אותו — שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש: כיוון שנגזר עליהם להיות צייתנים והם נאלצים להתמתן, ידם אינה יכולה להיות תמיד על העליונה.

דוד בן גוריון, החזון בנוגע לסיכויי המלחמה והשלום, הנובע מתוך "ראיית האמת האכזרית"

י“ג בסיון תשי”א – 17 ביוני 1951

מתוך שיחה בסגל הפיקוד הגבוה

השאלה המדאיגה את האנושות כולה ואותנו במיוחד היא שאלת השלום או מלחמה: היתקיים שלום בעולם? והיתקיים השלום בינינו ובין הערבים?

אין איש יכול בוודאות לראות את התפתחות הנולד. אמנם הדברים אינם נעשים באקראי, ובעולם שולטים חוקים ולא יעברו, אף כי אין להוכיח זאת בראיות בלתי-מופרכות. האתמול מכין את היום, והמחר כרוך בהיום. שום מאורע מתרחש יש מאין. יש שלשלת בלתי-נפסקת של התרחשויות המשולבות והתלויות זו בזו. ואף על פי כן אין לחזות בוודאות עתידות מראש, כי לא כל מה שהיה אתמול ברור לנו ונתגלה לעינינו, ואין אנו יודעים מלוא ההתרחשויות היום, ויש מאורעות בלתי-צפויים, כי יש גורמים סמויים ונעלמים מעינינו, והישענות שׂכלנו על הנגלה בלבד אינה מספיקה, כי לא הכל נגלה לנו.

אבל אין המחר לוח חלק לגמרי, ויש נקודות-משען רבות במציאות הידועה לנו למען שעֵר הבאות, וראית הנולד אינה מן הנמנע, אם כי אינה מלאה ומדויקת וּודאית, ועליו להסתפק בראיית סיכויים.

המתיחות בעולם מסבכת יחסינו עם העולם הערבי. מחוסר אחדות באו"ם אין כוח שביכלתו לגזור שלום בינינו ובין ערבים, אם כי רוב האומות המאוחדות, גם במערב וגם במזרח, מעונינות בו. אין ספק שיש גם גורמים בקרב הערבים הרוצים בשלום, אם כי קולם נשמע רק לעתים רחוקות. ישראל מוכנה בכל לב, ואף על פי כך אין שלום.

כמה מהכוחות השליטים בארצות ערב לא השלימו עדיין עם קיומנו. עדיין הם רואים בנו גורם זר, מרגיז, שאין לו בעצם מקום בפינה זו של העולם. ועדיין חי בהם הרצון והסיכוי שיפטרו מאתנו באיזה אופן שהוא, אם לא לאלתר – הרי לאחר זמן-מה, קרוב או רחוק. לרבים מהם קשה להשלים עם התבוסה שנחלו במלחמה נגדנו. הם מרובים – ואנחנו מועטים, וסבורים הם כי היתה כאן איזו טעות, כי נצחוננו היה מקרי, ובסיבוב שני יתקנו השגיאה.

לא הכל תולים תקוותם במלחמה שנייה, אבל יש להם אשליה אחרת להיפטר מאתנו: הם סבורים שצפויה לנו מפולת והתפוררות כלכלית, כי ניפול תחת הנטל של מעמסת העליה והבטחון. ויש גם לא-מעטים השרויים בפחד אמיתי, אם כי מחוסר-שחר, מפני גידולנו והתרחבותנו, כאילו אנו מתכוננים לרשת את סוריה ועיראק וארצות-ערב אחרות.

ומכל הטעמים האלה הם מצטיידים, מגדילים צבאם, מתכוננים.

היש סכנת מלחמה קרובה?

אם כי אין לדבר בוודאות על המחר, מותר להזהיר מפני בהלה יתרה. עם כל השיטנה והשנאה המשותפת לכל ארצות ערב כלפינו – הרי מדינות אלו רחוקות מאחדות פנימית וחיצונית; יש ניגודים בין גוש לגוש, ויש ניגודים חריפים גם בפנים, וכושר-הפעולה הלקוי לא במהרה יתוקן, אם כי אין להניח שאין הערבים מסוגלים לתיקונים ולהתקדמות פנימית. יתכן שפה ושם יקום הרפתקן שינסה לעשות לאַל את חוזי שביתת הנשק – אך אין לזלזל לגמרי בערכם של החוזים המבוטחים על ידי או"ם ובמידה ידועה על-ידי הצהרת שלוש המעצמות (אמריקה, אנגליה וצרפת). יש לציין שאנו נעמוד עוד זמן לא-מעט בפני מצב שאינו לא שלום ולא מלחמה.

הגורם המועד תמיד לפורענויות קלות או חמורות הוא גורם הפליטים. יותר משש מאות אלף אנשים מיואשים, מאוכזבים, שהפסידו את הכל ולא קיבלו כלום, שרומו על-ידי מנהיגיהם ו“משחרריהם”, והם נעזבו לנפשם, לעינויים, לסבל. אבל חרונם ומרירותם מופנים לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, אנשי המופתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים. הם פושטים ידיהם לשוד ולגנבה, הם עוסקים בהברחה ובמסחר שחור של סמים משכרים, והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף, וכל הרפתקן ערבי עלול להשתמש בהם ולנצל אותם למען הצק לישראל.

כל זמן שהפליטים לא ייושבו בארצות-ערב ולא יכּרת שלום בינינו ובין שכנינו – יהיו הפליטים גורם מטריד, מרגיז ופטר לסכסוכים.

שתים מקרב המדינות השכנות, מצרים ולבנון, אין להן כל יסוד אובייקטיבי לריב עם ישראל, וגם השתתפותן בפלישה היתה במידה רבה מקרית; הלבנון הוא נוצרי למחצה, והמרוניטים ברובם רואים בעין יפה הקמת מדינת ישראל. החלק המוסלמי בלבנון אינו רוצה ואינו מעונין להקניט יותר מדי את האוכלוסים הנוצרים, ואלמלא החשש לתגובה של הליגה הערבית היה הלבנון מרוצה לעשות שלום עם ישראל.

גם מצרים אין לה כל סיבה אובייקטיבית להסתבך ולהסתכסך עם ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, מדבר סיני. מבחינה ארצית, כלכלית ומדינית אין כל ניגודים בין שתי הארצות. להיפך, נוכח הקשיים המדיניים והחברתיים שבהן מתחבטת מצרים היא היתה יכולה ליעזר לא במעט בישראל, והשלום עם ישראל היה מחזק מעמדה של מצרים. התפתחותה התרבותית והכלכלית של מצרים וגם מעמדה הבינלאומי היו רק מרוויחים משיתוף-פעולה עם ישראל. אולם המדיניות הערבית היא אי-רציונלית, וגורמים אישיים, גורמי כנופיות, ממלאים תפקיד גדול, לעתים מכריע, במדינות אלו, ואין שום ערובה שמצרים תפעל לפי תביעת צרכיה המדיניים ומעמדה בעולם.

ועלינו להיות נכונים לתקופה ממושכת של חוסר שלום,  ולבצר בינתיים מצבנו. הזמן פועל בכמה דברים לטובתנו. הניתוק מארצות ערב מקשה במידה ידועה על מצבנו הכלכלי, אבל מאידך הוא מאפשר לנו לפתח משקנו ללא כל זיקה ותלות בארצות השכנות. בתקופת המעבר (מעבר – מבחינת שלום ומלחמה) עלינו להשקיע כל כוחנו בקיבוץ גלוּיות ובפיתוח הארץ. כל שנה, כל חודש מחזקים ומבצרים את העובדות החיוביות שבוצעו: גבולותינו שהורחבו, גידולה של ירושלים היהודית והתערותה המעשית במדינה, ואלו כוחם יפה מכוח החלטה פורמלית בלתי-מבוצעת של או“ם. גם בבעיית הפליטים הזמן פועל לא נגדנו. אם לפני שנתים עוד נשמעו קולות רציניים על שיבת הפליטים, כולם או חלקם, הרי במרוצת הזמן חודרת הכרה לכל החוגים האחראים באו”ם שהפתרון הממשי היחיד של בעיית הפליטים הוא יישובם בארצות-ערב. פתרון זה – אל נשלה עצמנו – ביצועו אינו קרוב, אבל חשובה לנו ההכרה הבינלאומית בשאלה זו.

ואם אין שלום ואין מלחמה – מהו בינתיים קו-הפעולה שלנו? מהי מדיניות הבטחון שלנו?

התשובה היא בשלוש אלה: שלטון במצב, שמירת היזמה בידינו, שקידה על סיכויי השלום.

בטחון ישראל בשעה זו ולאורך-ימים תלוי בבנין המדינה. בנין זה נשען על שני עמודים: עליה ופיתוח כלכלי. בלי צבא ובלי נשק לא נעמוד, אבל בטחוננו האמיתי יכּון אך ורק על גדלו, יכלתו ואיתנותו של העם בישראל. הקמת מדינת ישראל היא תהליך, ותהליך ממושך. אפשר להעלות באמצעים מלאכותיים בזמן קצר המונים גדולים, כל עוד יש מועמדים לעליה זו, מבלי להתחשב עם כל צורך ושיקול אחר, אבל הסעת יהודים לארץ אינה עדיין קליטה. עלינו לפתח ענפי משק חדשים שבהם ישתרשו העולים ויהיו כוח יוצר עצמאי ומעורה בחיי-העם הכלכליים והתרבותיים. זה דורש זמן. אנו מוכרחים לדחוק הקץ ולפעול בקצב בלתי-רגיל, ואסור לנו ליעגן לשיגרה ולנסיון הקיים בארצות אחרות. תנאינו יוצאים מן הכלל. אבל גם אנו לא נוכל לשנות סדרי בראשית. בנין רבבות בתים, סלילת כבישים, הכשרת קרקעות, התקנת השקאה, בנין בתי-חרושת, הכשרת בעלי-מקצוע, הקניית הלשון לילדים, לנוער, לבוגרים – כל אלה דורשים לא רק אמצעים כספיים ענקיים שאינם עדיין ברשותנו – אלא גם זמן לא מעט. ויש לפנינו לשנים רבות מלאכת-בנין קונסטרוקטיבית אדירה, שתבלע כל מאמצינו, וגם מפני זה אנו מעונינים בקיום השלום, בעולם ובסביבתנו. ומשום כך – שקידה על סיכויי השלום.

למען חיזוק השלום או לפחות למען מניעת ערעורו, עלינו לקיים בידינו את היזמה ביחסים הבינלאומיים. אנו מוקפים גורמים מסכסכים ומסוכסכים מכל צד, בים סוער זה עלינו להחזיק בידים חזקות בהגה של מדיניותנו. אסור לנו להיגרר אחרי אחרים. עלינו לחתור בעקשנות למחוז-חפצנו ולא לתת לגלים הסוערים להטות אותנו מכווּננו ההיסטורי. עלינו לשמור על מעמדנו הבינלאומי. עלינו לרכוש ידידים חדשים ככל האפשר, ובכל מאודנו נחזיק בידידים הישנים שעמדו לנו בשנות מבחן, ועוד יעמדו לנו.

גורלנו בידינו. אם אנו לא נעמוד לעצמנו – איש לא יעמוד לנו, אבל אנו זקוקים לעזרה, לאהדה, להבנה ולרצון טוב של העולם, של הכוחות המכריעים בו. התבטלותנו בפני אחרים היתה בעוכרינו בתקופת הגולה; אבל אל נעשה המשגה הפטאלי ואל נחליף התבטלות – בהתרברבות. כינונה של המדינה, אשר כפי שכבר ציינתי, הוא תהליך ממושך, עומד ביסודו על עליה ופיתוח, אבל אין לזלזל גם בכיוון הבינלאומי של המדינה, שאף הוא תהליך ממושך. עוד זמן רב עלינו לחנך דעת קהל בעולם להבין את מצבנו המיוחד ובעיותינו ומשימותינו המיוחדות. היינו כל הדורות עם יוצא-דופן, עכשיו אנחנו גם מדינה יוצאת-דופן; לא כל מה שהוטל עלינו לבצע, מתאים למושגים המקובלים בעולם, והרצון הטוב וההבנה של ידידינו בעולם הוא צורך חיוני של מדינת ישראל.

ועלינו לשלוט במצב, ע"י ראיית המציאות כמו שהיא ועל-ידי הגברה מתמדת של כוחנו. עלינו לראות הדברים לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, אלא כפי שהם בפועל-ממש. עלינו לעמוד על בסיס המציאות ביחסינו עם השכנים, ועלינו לראות את המציאות הבינלאומית כמות שהיא, היינו רוצים שהמצב בארצות ערב יהיה שונה ממה שהוא; ולא פחות מזה היינו רוצים שיחסי-העמים בעולם יהיו אחרים מאשר הם. אבל אין לנו שליטה על המציאות הבינלאומית, ועלינו להסיק מסקנות ממצבים קיימים; אם אנו מבקשים שלום עם שכנינו ואין אנו נענים,  אין אנו צריכים להתנכר לרצון השלום, אבל לא נוכל להתנהג כאילו יש שלום. אם אנו רוצים ביחסי ידידות עם כל המדינות בעולם, וכמה מדינות אינן מקבלות את ידינו המושטת, לא נתרגז ולא נטפח רגשי שנאה כלפי מדינות אלו, אבל לא נכסה מעצמנו שהמדינות האלו מתנכרות לנו, וביתר-שאת נטפח קשרינו עם אלה העוזרות לנו.

ואם בשטח הבינלאומי אנו מצוּוים על ראיה ריאליסטית,  על אחת כמה וכמה שאנו מושבעים ועומדים על ראיית האמת האכזרית בהסתכלותנו במצבה של מדינת-ישראל ובמצבו של עם ישראל. רק קו מנחה אחד יתכן בשבילנו: הקו המוכרע על-ידי צרכי המדינה וצרכי העם; וצרכים אלה מצוּוים עלינו: גידול מהיר, תגבורת-כוח מתמדת, חיזוק השלום.

מתוך פרויקט בן־יהודה

לפני 78 שנים: כשנאבקו בשלטון הבריטי בארץ ישראל

תל אביב, יום ב', ט' תמוז תש"י (8.7.46)

…מהצמרת לא תפסו כמעט איש. הם אמנם באו עם רשימות אך כל חברי המשקים שנאסרו מסרבים לזהות את עצמם ואומרים רק את השם הפרטי ושם המשק. בין ה"יושבים" זרבי'קה, יוש, סמיטי ועוד רבים. תוצאות החיפושים היו בדרך כלל הרס וחורבן, שוד וגזילה (לרוב!) רצח ופציעה ומאסר המוני. מספר הנאסרים מגיע ל־3000. רק ביגור מצאו נשק וגם זה רק בעזרת שני בוגדים. נמצא מחסן גדול תת־קרקעי שהגישה שלו עם מעלית וקרוניות וכמו כן עוד כ־20 מחבואים קטנים בסה"כ 100 רובים, 100 אקדחים, 300 אלף כדורים עשרוצ מרגמותצ ואלפי פגזים וכו'. שני הבוגדים צעירים יהודים שבאו בזמנו כמעפילים (ב"מילוס" וב"פטריה") והתגייסו לצבא הצ'כי. שניהם נחטפן ע"י תנועת המרי ויעמדו בפני בין דין צבאי יהודי.

היישוב קיבל את המכה בלי בהלה, במשמעת ובליכוד מסביב למנהיגות. 

גל התנדבותלעזרת המשקים הציף את היישוב וגם נכונות לכל פעולה וקרבן. לא נעשו כל מעשי פזיזות. כל אחד יודע שהמאבק (בה' הידיעה) אך התחיל. 

הססמה היא: הותקפנו – נחזיר מלחמה שערה. אם אומר לך שלא היו עד עכשיו כל הפגנות מחאה ולא הוכרזו שביתות וכל מה שהיה נהוג אולי תבין את המענה שעל דרך המחשבה כאן. חסל סדר המחאות. המוסדות מתכננים מרי אזרחי והיישוב מחכה להוראות. 

מה היה קורה – אילו?

נסיון ההתנקשות היה חייב להיעשות אפוא בעת ביקורו של היטלר בתערוכת השלל הסובייטי, ביקור שנועד למלא את החלל שבין הטקס בחצר הצויגהאוס ובין הנחת הזר על מצבת החייל האלמוני, גרסדורף התייצב בכניסה לתערוכה בחדרי הציגהאוס. כשנכנס הרודן ועבר לידו הניף את יד ימינו בהצדעה, ובו בזמן לחץ בידו השמאלית על מתג הנפץ של הפצצה. הוא ציפה שהיטלר ישהה בתערוכה כחצי שעה, זמן רב די והותר לפוצץ את המטען. אבל באותה שנה חלף היטלר בתערוכה כרוח סערה, כמעט לא העיף מבט במוצגים שהוכנו בשבילו, וכעבור שתי דקות כבר היה בחוץ. גרסדורף לא יכול עוד ללכת בעקבותיו. הוא חיפש את חדר השירותים הקרוב ביותר ומיהר לפרוק את הפצצה.

שוב שיחק להיטלר מזל מעורר השתאות. אפשר שהיה חשש מפני הפצצה של בעלות הברית, שאכן היתה צפויה, כמו שראינו בפרק הקודם; ואפשר שיועצי האבטחה של היטלר הכיר את דאגתם לבטחנו במקום ציבורי, בשל האווירה הלא נוחה בעקבות
מפלת סטלינגרד, אז פשטו שמועות על נסיונות הפיכה, בייחוד לאחר מחאותיה של תנועת "הוורד הלבן" של הסטודנטים הנס וסופי שול וחבריהם במינכן; ואולי היטלר עצמו, שלא שש להופיע בציבור בנסיבות רגישות שכאלה בשעה שהארץ עדיין לא התאוששה מן האסון הצבאי הכבד, לא החשיב ביותר את הטקסים וביקש להיפטר מהם במהירות; יהיו הסיבות מה שיהיו, שוב נכשל נסיון התנקשות שתוכנן בקפידה למרות כל הקשיים והוצא אל הפועל מתוך סיכון של ממש. לא במהרה תזדמן קושרים הזדמנות חדשה.

Alice Munro Was Hiding in Plain Sight

דברים שכתבה סופרת קנדית, בעקבות גילוייה של בתה של אליס מונרו על כך שאביה החורג תקף אותה מינית בילדותה: 

כמובן שלא כולם ידעו. אני לא ידעתי, ובעולם שבו אין כמעט קוראים, בין אם הם קנדיים ובין אם לאו, שלא מרגישים קרבה כלשהי לאליס [מונרו], סברתי שאני "מכירה" אותה יותר מרוב האנשים. שורשי בעמק אוטווה, קרוב כל כך למקום שבו אליס גדלה, המקום שעליו כתבה לעתים תכופות, עד כדי כך שאחד מסיפוריה הנודעים ביותר נקרא "עמק אוטווה". 

אנשים כתבו שאליס מצליחה למצוא את האוניברסלי בתוך הספציפי – ובכן, היא מצאה את האוניברסלי במה שהוא ספציפי בשבילי: חיי משפחה כפריים, "שקטים" של אנשים לבנים, כמו אלה של בני המשפחה שלי.

אבל שום דבר [ממה שהתגלה] לא מפתיע אותי. 

אני כאובה, אבל המצוקה שלי שזורה בהכרה שמשפחות לא מגיבות לפגיעה כמו שהן עושות בקולנוע. הן לא מעניקות לנפגעת תמיכה בלתי מסוייגת, אפילו כשהתוקף לא מתכחש למעשיו. 

הן מגינות על עצמן ומקריבות את מי שהפריעה לשלווה המשפחתית.

הכול מכירים בכך ש"כול" מי ש"ידע" על סודות כאלה כולל לעתים קרובות אנשים חזקים שיכלו להתריע, אבל לא עשו זאת. האנדראות בעולם משלמות את המחיר. ככה זה. 

 
 
 

לפני שמונים ושש שנים –

…כאן  באונייה נוסעים הרבה ערבים נוצרים שכפי הנראה נוסעים לעשות פרופוגנדה באמריקה נגד היהודים כי יש להם דעות משונות על המעוראות והציונות. אני שמעתי הרבה מהשטויות שלהם כי הייתי המתורגמן האנגלי שלהם שתרגמתי את דבריהם האנגלים לעברית. בשביל המתווכחים היהודים הדעה הכי שטותית שלהם היא שהיהודים היו א. מעוררי המאורעות. ב. הורגי הערבים ג. מחריבי ארץ ישראל וכל מיני דברים אחרים.

הם אומרים את ההפך מדבריהם קודם הם אומרים שהם אוהבים את היהודים ומקווים שיתקיימו הדברים הכתובים בתורתם שהיהודים יבואו לארץ ישראל וכנגד זה הם אומרים רק היהודים ילידי הארץ שיודעים ערבית. בכלל הם אומרים שהיהודים הם מרכז הרעה בעולם ולכן שונאים אותם בכל העולם. היה כאן מתווכח טוב מאוד ששאל אותו "אתה מוסלמי?" הערבי אמר, "לא, נוצרי". אז ענה היהודי, או, אז אם כך אין שום שאלה. אנחנו היהודים ביחד עם המוסלמים נגרש אותכם מכאן ונקים מדינה עברית־ערבית שתכבוש את כל העולם".

היה כאן על האוניה מיסיונר אחד (שדמה יותר לספרדי מאשר לכומר) והוא נסה לנצר אותי בהבטחות שלנוצרים מחכה סליחה בעולם הבא וליהודים לא, אז בא אותו המתווכח ואמר לו "אם אתה מאמין בעולם הבא קום וזרוק את עצמך לים תכף ומיד." 

 

שיבושי העברית צוטטו לעיל כפי שהופיעו במקור, במכתב מ־21 באוגוסט 1938

מדוע נכתב כי בנימין נתניהו "סיכן את ביטחון המדינה", ואיך זה מתקשר עם "על העיוורון", מאת רענן שקד

מר בנימין נתניהו עלול להיפגע אם הוועדה תגיע לכלל מסקנה כי בתפקידו כראש הממשלה, בשנים 2016-2009, בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה –

  1. קיבל החלטות שלהן השלכות משמעותיות על ביטחון המדינה ובניין הכוח של צה"ל, ללא תהליך סדור של קבלת החלטות.
  2. הגיע לסיכומים עם גרמניה בשורה של סוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות ללא תיעוד ותוך עקיפת הממשלה.
  3. הפך את המל"ל לגוף ביצוע של ראש הממשלה, שפעל במקביל ובסתירה למשרד הביטחון בתחומי האחריות והמומחיות של משרד הביטחון.
    • רכש צוללות AIP
  4. הוביל לרכש צוללת שישית על יסוד הנחות בלתי מבוססות, הצדקות משתנות, ללא עבודת מטה סדורה ובסטייה מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
  5. נמנע מלדון בהשלכות הנובעות מהקצאת תקציבי עתק להצטיידות בצוללת שישית על מוכנות צה"ל לאתגרים ביטחוניים בטווח הזמן הקצר והארוך, אשר הוצגו בפניו.
  6. ניסה לקדם הגדלות נוספות של צי הצוללות, שלא על בסיס עבודת מטה ובסטייה קיצונית מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
  7. קידם החלפת צוללות ישנות בחדשות ודחק את מערכת הביטחון מעיסוק בנושא המצוי בתחומי אחריותה. זאת, תוך שגרם לשיבוש תהליך מקצועי וסדור שנערך במערכת הביטחון ושעסק בעיתוי החלפת הצוללות הישנות בחדשות, באפיון הצוללות החדשות ובקביעת מחירן.
    • רכש ספינות נגד צוללות

קידם רכש שתי ספינות סער 6 נוספות (שישמשו כספינות נגד צוללות) מגרמניה ללא מעורבות מערכת הביטחון, שהנושא מצוי באחריותה, ללא דיון בצורך וללא דיווח סדור ותיעוד מהלכיו לקידום הרכש (המהלך נבלם).

  • הסכמה למכר צוללות לצד ג'
  1. קיבל החלטות בשאלות מדיניות-ביטחוניות רגישות ללא בחינה סדורה ותוך הדרת גורמים ביטחוניים רלוונטיים.
  2. נמנע מתיעוד פגישות באופן ששלל את היכולת לקיים בקרה ומעקב אחר ביצוע החלטות בעלות חשיבות אסטרטגית לביטחון המדינה.
  3. יצר ערוצי פעולה מקבילים וסותרים ובכך הביא לסיכון ביטחון המדינה ולפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל.
  4. הסתיר מגורמים רלוונטיים את השיח המדיני שניהל אף שהוזהר מפני השלכות השיח על הטיפול בסוגיה.

התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל.

טור של רענן שקד בידיעות אחרונות, שבעה ימים

 28.6.2024

בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.


אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת בייסבול גדולה בבית? ולמה האלה שאין לי לא באה במגע ישיר עם האדם שאחראי לזעם שלי ויתבע אותי אם אנקוב כרגע בשמו המפורש? ועל מה לכל הרוחות אני בכלל הוזה פה, כחנון מוסמך?


אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אני לא מסוגל לישון. אם פעם, מזמן, בימי ניסיון ההפיכה המשטרית, חששתי שהמטורפים השתלטו על המוסד, עכשיו זה נראה כאילו העיוורים השתלטו על המטורפים, כולם על ההגה, ויחד הם עומדים לרסק את מה שנשאר מישראל לתוך קיר בטון. זה מה שקורה כשנותנים לעיוורים לנהוג.


מי העיוורים? ובכן, בשבוע שעבר ראיינתי את הד"ר לענייני שברים עדתיים אבישי בן-חיים, ולא שאלתי אותו שאלות קשות. שאלתי אותו שאלות ממש קלות, למשל: האם לדעתו נתניהו אחראי במשהו, איכשהו, קצת, לפחות מיניסטריאלית – לפחות ברמת להרים טלפון למשפחות חטופים – למה שאירע לנו ב-7 באוקטובר.


שאלה קלה (התשובה למתקשים: כן).


ובכן, בן-חיים ענה בפשטות: "למה הוא אחראי? כי מה?" וטען שראש הממשלה לא ידע – הוא לא ידע! – ושאם רק היו מעירים אותו באותו לילה ואומרים לו, 'שומע, ביבי? יש מצב שחמאס בדרך' הוא כבר היה נכנס לגלימת גיבור-העל שלו ומציל את כולנו.


אחר כך שאלתי אותו על מירי רגב, והאם לדעתו היא פועלת בהגינות כשהיא מתקצבת רק יישובים שתושביהם מצביעים לה. בן-חיים חשב שכן. הוא מתרשם מאוד מדמותה.


עכשיו תראו; בן-חיים מקיים קשר רופף משהו עם מה שאני מכנה "מציאות", ובמציאות, נתניהו ומדיניותו המיטו עלינו את האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. במציאות, מירי רגב שקועה עד צוואר בשחיתות ובהעדפת מקורבים. במציאות, המלחמה תצטרך להיגמר לפני שאנחנו. אלה עובדות. מציאות.
אבל בן-חיים מייצג המוני ישראלים שכבר לא מוכנים או מסוגלים, בשום דרך, לראות את המציאות.


הישראלים העיוורים רואים ראש ממשלה שבמשמרת שלו נרצחו 1,200 ישראלים ונחטפו 250, ואומרים: מזל שיש אותו. מזל שלא בנט.


הישראלים העיוורים רואים את נתניהו לא מציע בדל אחריות, ואומרים: זה מנהיג. מי שמסוגל להיות אטום, יהיר, גס-לב ונצמד לכסא ברמה עלוקתית כל כך על חשבון טובת מדינה שלמה, הוא האיש הנכון; מי שממיט אסון כה כביר אבל שורד אותו בעצמו על חשבון כל השאר – וואו.


הישראלים העיוורים רואים את גרירת הרגליים והדשדוש האינסופיים בכל הקשור לעסקת חטופים, ומוחאים כפיים.
הישראלים העיוורים רואים פטור משירות לחרדים, הארכת נטל המילואים על המשרתים ועוד 722 מיליון לחברים של אורית סטרוק – ומצייצים: "נתניהו רואה 3,000 שנות היסטוריה יהודית לנגד עיניו". אמיתי מהשבוע.


הישראלים העיוורים רואים עשרות-אלפי מוחים מדי מוצ"ש בעשרות מוקדים – ישראלים איכפתיים, משרתים, תורמים – ואומרים: בוגדים מטורללים.


הישראלים העיוורים רואים את מסעות בנימין ג'וניור המאובטח במיאמי ובגווטמאלה, ואומרים: פטריוט ישראלי.
הישראלים העיוורים רואים ערוץ 14, ערוץ מונגש במיוחד עבורם.
הישראלים העיוורים לא מעוניינים במציאות. הם בזים לה. תגידו להם: תראו, כלב, והם יגידו לכם: לא, זה חתול. עובדה: יש לו פרווה. יש לו זנב.


והישראלים העיוורים הגיעו לרמת עיוורון מתקדמת כל כך, עד שהם משוכנעים שכל השאר – הישראלים הרואים, המציאותיים – הם העיוורים. תחשבו על עיוור שהיה מנסה למכור לכם שאתם העיוורים בעודו נתקל בעמוד חשמל. זה מגוחך, כמעט מכמיר-לב, אבל כשמדובר בגורל המדינה, זה לא זה ולא זה; זה רק מפחיד ומסוכן.


אבל העיוורים מעדיפים לטעון שאני העיוור. ואני מוכרח – למען היושרה האינטלקטואלית לפחות – לשקול לרגע את המחשבה. ייתכן שאני עיוור? כי מהי, בעצם, המציאות עכשיו? מה אני יודע עליה?

אם סקר ערוץ 14 נותן לליכוד 24 מנדטים, וסקרי יתר הערוצים נעצרים ב-19 – מה המציאות? אם פיד הטוויטר שלי מפוצץ בלוחכי קרסוליו ומתעלפי גדולתו של נתניהו, אבל באף מקום עוד לא נתקלתי בישראלי שחשב שהאיש הזה צריך להישאר – מה המציאות?


פעם יכולתם לדעת משהו לגבי הלך הרוח הפנים-ישראלי. לגבי תוצאות הבחירות לו היו מתקיימות מחר. לגבי האיומים האמיתיים. כרגע לאף אחד מושג. אנחנו מתקיימים בעידן של גזלייטינג מוחלט; שקרים שחוזרים עליהם דרך מספיק חוות טרולים מתקבעים כאמיתות; ודאויות כמו "לא טוב לממן במיליונים ארגון טרור" מדובררים כקונספציה מופלאה. ולאף אחד כבר אין מושג מי הכוכבים ומי הרוקדים בתוכנית ההיא.
כלומר, מה מציאותי? דוד דביר – זה מציאות או הולוגרמה?
בזמנים חשוכים כאלה, כל מה שנשאר לי הוא רק מה שאני יודע בבירור; סולם הערכים ועמוד השדרה הבסיסיים שלי. למשל יושרה וכנות, ערך חיי אדם לפני הכל, ישראליות כסולידריות ועשיית טוב. למשל לקיחת אחריות ודוגמה אישית. למשל, של-1,200 ישראלים הרוגים יש מחיר, ומי שעומד בראש המערכת אמור להיות הראשון לשלם אותו. למשל, שיוויון בנטל כערך בסיסי שנגזר משיוויון זכויות וחובות אזרחי. למשל, חובתה הבסיסית של מדינה מול אזרחיה לעשות הכל כדי להחזיר אותם במידה שייפלו בשבי.


זה כל מה שנשאר לי בזמנים כאלה; רק מערך הערכים הבסיסי שלי. הליבה. לא דעות או אמונות; רק עמוד השדרה שלי כאדם, העמוד שעליו נכתב בפונט גדול ובכתב ילדותי: שקר הוא רע. שוחד הוא רע. הזנחת חלקי ארץ, התעלמות מכאב ומצוקה, ניצול אוכלוסיה יצרנית ומשרתת כדי לממן ולמות עבור אוכלוסיה שאיננה כזאת, כולם רעים.


ובזמנים הטרופים ביותר, כל מה שנשאר לכם מול הרוע זה אתם. עמוד השדרה והמצפן הפנימי שלכם. הדבר הזה שהוריכם והמקום שממנו באתם יצרו.

כל דבר אחר הוא, בשלב זה, עיוורון. והבחירה היא של כל אחד מאיתנו: להסתכל ולראות, או לעצום עיניים בכוח ולהמשיך לצעוק: אין עליו.

(טור ל-"7 ימים". איור: גיא מורד)

ושהמדינה (שלנו) תישרף (עלינו)

”וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.”

@moshe1112223

הפרק המלא עם האלוף במיל׳ בריק, בספוטיפיי, אפל פודקאסט ויוטיוב. #פוריוישראל #פוריו #בחירותעכשיו #נתניהו #חרבותברזל

♬ original sound – Moshe Radman Abutbul

מה אני – ביצה קשה או ביצה טרייה?

  • פעם סיפרתי לוונדל שעמיתי מייק אמר לפני זמן־מה שכשאנחנו מרגישים שבריריים, אנחנו כמו ביצים טריות — אם מפילים אותנו, אנחנו מתפצחים וניתזים לכל עבר. אבל כשאנחנו מפתחים חוסן רב יותר, אנחנו כמו ביצים קשות — אולי נחטוף מכה אם יפילו אותנו, אבל לא נתפצח ונישפך לכל עבר. עם השנים הפכתי מביצה טרייה לביצה קשה עם אמא שלי, אבל לפעמים הביצה הטרייה שבי שבה ומגיחה.
  • אנשים רבים שבאים לטיפול מחפשים סגירת מעגל. תעזרי לי לא להרגיש. מה שהם מגלים בסופו של דבר הוא שאי־אפשר להשתיק רגש אחד בלי להשתיק את השאר. אתם רוצים להשתיק את הכאב? אתם משתיקים גם את השמחה.
  • לפעמים מה שנראה לנו כמו הצבת גבול — להגיד לא — הוא למעשה תירוץ, דרך הפוכה להימנע מלהגיד כן.
  • אנשים שוחרי־טוב מספרים להם שעד שלא יוכלו לסלוח, ימשיכו להיאחז בכעס. אין ספק שיש אנשים שמחילה עשויה להעניק להם שחרור רב־עוצמה — אתה סולח לאדם שפגע בך בלי למחול על מעשיו, וזה מאפשר לך להמשיך הלאה. אבל לעתים קרובות מדי אנשים מרגישים לחץ לסלוח, ואז מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא ממש מסוגלים לעשות את זה — שהם לא מוארים מספיק או חזקים מספיק או חומלים מספיק. אז מה שאני אומרת הוא זה: יכולה להיות בכם חמלה בלי לסלוח. יש הרבה דרכים להמשיך הלאה, ולהעמיד פנים שאתם מרגישים כך או אחרת אינה אחת מהן.

"הסיוט של לבנון יכול להפוך לעתידה של ישראל" | "שקרים התאבדותיים"

טור דיעה של תומס פרידמן מה־15 באוגוסט 2023 בניו יורק טיימס, כחודשיים לפני השבעה באוקטובר.

Lebanon’s Nightmare Could Become Israel’s Future

ב־12 בספטמבר 2023 ייקבע אם הסמכויות השיפוטיות שלוקח לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו חוקיות. נתניהו סירב שוב ושוב להתחייב כי יציית להחלטה, אם תהיה מנוגדת לרצונו. אם פסיקת בית המשפט תהיה מנוגדת לרצון קואליציה שלו, ישראל תעמוד בפני משבר חוקתי כולל.

ראשי הצבא, המוסד, הש"ין־ב"ית והמשטרה יאלצו להחליט למי הם נאמנים – לקואליציה פוליטית שעוסקת בפוטש משפטי, או לבית המשפט העליון, שמשמר את עצמאותו. 

אבל אפילו אם בית המשפט ייקבע שאין בידיו הכוח לשמור על סמכותו, ישראל תישאר במשבר כולל. כי נתניהו והקואליציה הימנית שלו, שמורכבת מיהודים שדוגלים בעליונות גזעית ושל יהודים חרדים קיצוניים, כבר פגע בלב החוזה החברתי שהחזיק את ישראל מאוחדת במשך 75 השנים האחרונות: "חיה, ותן לחיות". 

אני יודע הרבה על העיקרון הזה. חייתי בשתי מדינות במזרח התיכון מסוף שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80 – לבנון וישראל – ששמרו על יציבותן לאורך השנים בכך שכיבדו את העיקרון הזה. עד שחדלו מכך. 

יש ללבנון ולישראל שני דברים במשותף: הן מדינות קטנות גיאוגרפית, ומגוונות להדהים באוכלוסיה שלהן – שונות דתית, אתנית, פוליטתי, לשונית, חינוכית. 

כשאתה חי בדמוקרטיה קטנה ומגוונת מאוד, קיימת רק אפשרות אחת לשמור על יציבות: כל המשתתפים חייבים לכבד את העיקרון של "חיה ותן לחיות". אחרת, כפי שתיארו זאת הלבנונים בכל פעם שאחד הצדדים פגע בעיקרון, פורצת מלחמת אזרחים, ואז נאלצים כולם לבסס שוב את האיזון ביו הפלגים: "אין מנצחים, אין מובסים". כולם צריכים לשמור על גבולות יכולתם. 

אבל בעשורים האחרונים המיליציה השיעית הפרו־אירנית בלבנון, החיזבאללה, שפירוש שמה הוא "מפלגת האל", הפרה את העיקרון הזה. היא משתמשת בעליונותה בלוחמים ונשק. במקום העיקרון של "אין מנצחים ואין מובסים" החיזבאללה כפה את העיקרון שמקושר לא פעם לדיקטטורים אפריקנים – "עכשיו תורנו לזלול", כלומר – שתלך הדמוקרטיה לעזאזל, הגיע הזמן שניקח לעצמנו יותר מאשר חלקנו ההוגן במשאבים; נפעל בלי בלמים ובלי להיות תלוים בשום סמכות עליונה (כמו למשל מערכת המשפט). 

עם כל ההבדלים הרבים שיש בין לבנון לישראל, הקואליציה של נתניהו כוללת "מפלגת אל" משל עצמה, והיא החליטה שעכשיו תורה לזלול, אף על פי שבבחירות בנובמבר 2022 זכתה רק ב־30,000 קולות מתוך ציבור של 4.7 מיליון מצביעים.

בכך הפרה המפלגה את העיקרון של "חיה ותן לחיות", והחלה מיד להעביר סכומים כסף חסרי תקדים לבתי ספר חרדיים – בלי לתבוע מהם ללמד לימודי ליבה, מתמטיקה, מדעים, אנגלית, או ערכים דמוקרטיים, מינתה שרים עם תיקים פליליים, והזרימה משאבים ממשלתיים ליישובים בגדה המערבית הכבושה, כדי לפגוע בתהליכי השלום של הסכם אוסלו. בה בעת נקטה מהלכים שנועדו לנטל את יכולתו של בית המשפט העליון לבלום את המעשים הללו. 

אין בפוליטיקה הישראלית תקדים לשוד המשאבים הזה, והוא מקומם עוד יותר כשחושבים על כך שהוא נעשה, בחלקו, על ידי המפלגות החרדיות שבני הקהילה שלהן משלמים הכי פחות מיסים, וכמעט שלא משרתים בצבא. 

עד כה, מלבד מקרים יוצאי דופן, ידעו הכול מה המגבלות שלהם – החילונים ידעו עד כמה הם יכולים ללחוץ על החרדים כדי שמסעדות יישארו פתוחות בשבת, והחרדים ידעו עד כמה ללחוץ על החילונים בעניין זכויות להט"ב. המתיישבים בגדה המערבית שנאו את הסכמי אוסלו, אבל מעולם לא ניסו לפרק את הרשות הפלסטינית, ששולטת בחלקים מהגדה המערבית. אפילו בית המשפט העליון היה מאוזן יותר מבחינה אידיאולוגית בשנים האחרונות, כשהיו בו שופטים שמרנים וליברלים, למרות טענותיו הסותרות של נתניהו. 

ידידי, דוויד מקובסקי, עמית בכיר ב"מכון וושינגטון", סיפר לי איך כשנולד בנו בירושלים ב־1998, ביקש דוויד להישאר לצד אשתו, ורדה. הרופא אמר שאין בעיה – אלא אם אחת האחיות החרדיות שמתנגדות לנוכחות של הבעל תהיה במשמרת בחדר הלידה. הרופא בדק את אשתו, סיפר דיויד, והצליח לתזמן את הלידה כך שלא תתרחש במהלך המשמרת של אותה אחות חרדית. 

הרופא אמרה לוורדה "עכשיו תלחצי", נזכר דיוויד. "וכך זכיתי להיות לצידה בחדר הלידה. זאת הייתה ישראל בזעיר אנפין: מקום שבו ישראלים יכולים להיאחז בעקרונותיהם ובה בעת למצוא דרכים יצירתיות שיאפשרו דו־קיום". 

כאשר האיזון של "חיה ותן לחיות" הופר בכוח הזרוע – אך ורק בשל יתרון זעיר, זמני, בכנסת – נתניהו והקואליציה שלו פגעו לא רק בחוק. הם הפרו את הנורמה הלא־כתובה שהחזיקה את ישראל. קשה לחזות איך המדינה תחזור אי פעם לעצמה. 

 

.

טור דיעה של תומס פרידמן מה־31 במארס, 2002 בניו יורק טיימס, עשרים ושתיים שנה לפני ה־7 באוקטובר

Suicidal Lies

 שקרים התאבדותיים

תוצאות המלחמה המתנהלת כיום בין הישראלים לפלסטינים חיוניות לביטחונו של כל אמריקני, ואפילו, אני מאמין, לעתיד הציוויליזציה כולה. מדוע? פשוט מאוד, כי הפלסטינים עורכים ניסוי בלוחמה מסוג חדש, השימוש במחבלים מתאבדים – חגורים בחגורות נפץ ולבושים כישראלים – כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. וזה מצליח.

הישראלים מבועתים. והפלסטינים, אף שהאסטרטגיה הזאת הרסה את החֶברה שלהם, מרגישים מועצמים. מרגישים שסוף סוף יש בידיהם כלי נשק שיוצר איזון־כוחות עם ישראל, ואולי, בפנטזיות שלהם, הם יכולים להביס אותה. כפי שאמר איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות." לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם.

אלה דברים ממש חולניים!

העולם חייב להבין שהפלסטינים בחרו בפיגועי התאבדות לא מתוך "ייאוש" שנגרם מהכיבוש הישראלי. זהו שקר גדול. מדוע?

  1. קודם כל, הרבה עמים בעולם נואשים, אבל אף אחד לא מסתובב חגור בחגורת נפץ ומפוצץ את עצמו.
  2. יתר על כן, הנשיא קלינטון הציע לפלסטינים תוכנית שלום שיכלה לשים קץ לכיבוש "המייאש", ויאסר ערפת הסתלק משם.
  3. חשוב עוד יותר: לפלסטינים יש מזמן חלופה טקטית לפיגועי התאבדות: התנגדות לא אלימה נוסח גנדי. תנועה פלסטינית המתנגדת לאלימות שפונה אל המצפון של הרוב הישראלי הדומם היתה מביאה לייסודה של מדינה פלסטינית כבר לפני שלושים שנה, אבל הם דחו גם את האסטרטגיה הזאת.

הסיבה לכך שהפלסטינים לא אימצו את החלופות הללו היא שהם רוצים לזכות בעצמאותם בדם ואש. יש בקרבם רק הסכמה על שאלה אחת בלבד: איזו חֶברה הם רוצים להרוס. אבל לא – מה הם רוצים לבנות.

האם שמעתם פעם את מר ערפאת מתאר איזו מין מערכת חינוך או כלכלה הוא מעדיף, או איזו חוקה הוא רוצה? לא. כי מר ערפאת איזו מתעניין בתוכנה של המדינה הפלסטינית, אלא רק בקווי המתאר שלה.

בואו נבהיר זאת היטב: הפלסטינים אימצו את פיגועי ההתאבדות כבחירה אסטרטגית, לא מתוך ייאוש. זה מהווה איום על הציוויליזציה כולה, כי אם פיגועי ההתאבדות יצליחו בישראל, כמו חטיפות מטוסים והפצצתם, גם את אותם פיגועי התאבדות הם יאמצו בכל מקום. בסופו של דבר זה ידיע  גם מחבל־מתאבד חגור בחגורה ועליה נשק אטומי, שיאיים על אומות שלמות. לכן העולם כולו חייב לדאוג לכך שהאסטרטגיה של פיגועי ההתאבדות הפלסטינים תובס.

אבל איך? סוג זה של טרור אפשר לבלום רק בעזרת איפוק וגינוי של הקהילה עצמה. אף צבא זר אינו יכול לבלום קבוצה קטנה שאנשיה נכונים להרוג את עצמם. איך ניצור אמצעי מניעה בקרב הפלסטינים?

  1. קודם כל ישראל צריכה להגיב במכה צבאית שתבהיר לגמרי כי הטרור לא משתלם.
  2. שנית, אמריקה צריכה להבהיר לחלוטין שהיא אמנם מכבדת את הלגיטימיות של הלאומיות הפלסטינית, אבל היא לא תהיה מוכנה לשום מגע וקשר עם ההנהגה הפלסטינית, כל עוד זאת תומכת או אפילו מבליגה עם פיגועי התאבדות.
  3. עלינו להבטיח שמנהיגים ערביים, שכלי התקשורת שלהם מכנים את המחבלים מתאבדים "קדושים מעונים", לא יורשו להיכנס לתחומי ארצות-הברית.
  4. ישראל חייבת לומר לעם הפלסטיני שהיא מוכנה לחדש את שיחות השלום עם הנשיא קלינטון מהנקודה שבה הופסקו לפני האינתיפאדה האחרונה. השיחות הללו כבר עברו כ־90 אחוזים מהדרך לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית.
  5. חיילי האו"ם או נאט"ו חייבים לשמור על כל גבול ישראלי-פלסטיני שייקבע.

"במלחמת האזרחים בספרד" (בשנות השלושים של המאה ה-20) "בדקו המעצמות את כלי הנשק שלהם, לפני מלחמת העולם השנייה," אמר הפרשן הפוליטי הישראלי ירון אזרחי. "ובכן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני כיום הוא מלחמת האזרחים הספרדית של המאה ה-21. הם בודקים בקפידה אם טרור התאבדות יכול להצליח כאסטרטגיה להשגת חירות. יש להביס אותו, ולשם כך יש צורך ביותר מאשר אסטרטגיה צבאית."

הפלסטינים מסונוורים כל-כך מהזעם הנרקיסיסטי שלהם, שהם שכחו את האמת הבסיסית שהציוויליזציה נבנתה עליה: קדושתם של כל חיי אנוש, החל באלה שלך עצמך. אם אמריקה, הכוח הבולם היחיד שעוד נותר, לא תפעיל כל גרם של אנרגיה כדי לבלום את הטירוף הזה, אם אמריקה לא תכנה אותו בשמו האמיתי, הוא יתפשט. השטן מרקד במזרח התיכון, והוא מרקד בדרך אלינו.

למה להאמין?

חלק ניכר מהאנשים שאני מתשאלת מגיעים משכונות מצוקה וממשפחות מהגרים, מתמודדים עם חוסר ביטחון ופשיעה, לעיתים קרובות עם הברחת סמים ולעיתים אפילו עם פשע מאורגן, ובכל זאת עניין הסבל החברתי עולה לשיח לעיתים נדירות, לא יותר משאלת הקולוניזציה. אף על פי שהחוקרים מציעים לנו קווי אופי ורקע נפוצים, אני משוכנעת שאין להם פרופיל אופייני, רק מקור משותף: היעדר תקווה. לשים עליהם תווית זאת הדרך הקלה ביותר להסביר תופעות שמכות אותנו בתדהמה, אבל עלינו להמשיך לחקור ולדרוש עוד ועוד, לא לפנות לפתרון הקל. הדבר הראשון שעולה בחקירות הוא הרצון להעניק משמעות לחיים ריקים. הג'יהאד ניזון מייאוש.


מדי יום ביומו אני נתקלת במסעות ייסורים, בסיפורים של ילדות הרוסה, אנשים אלימים — שספגו אלימות רבה בעצמם. אני מנסה לא לצמצם את האדם הנאשם למעשיו בלבד.

"בכל פעם שאחד העצירים שלי מפר את תנאי השחרור על תנאי, אני חוטפת התקף לב."

"כולנו מכירים את הפחד הזה." השיב פרנסואה.

"אני לא יכולה לסבול את פעילי האסלאם ואת הבוז שלהם כלפי נשים," אמרה איזבל. "היום אחד מהם שאל אותי: את יודעת איך קוראים לנשים לפני החתונה. כבוד השופטת? ביצת קינדר, כי אי אפשר לדעת מה יש בפנים."

המשכתי:

"בשבוע שעבר, אחד העדים שלי סירב להסתכל עליי: 'אם אסתכל עלייך. כבוד השופטת. אצטרך להתחתן איתך."'

יימה ענית לו?"

"תסתכל על החלון!"

"יש תיק של מחבלים מהימין הקיצוני שעומד להגיע בסוף השבוע," השיב אריק. "לשם שינוי. ניסיון הרעלה של מוצרי חלאל."

איזבל פתחה את השמפניה והפעילה מוזיקה שתים. צחקנו רקדנו וחשבתי לעצמי שהקולגות שלי חולשים על כל הסביבה הקרובה שלי. היינו זקוקים זה לזה כדי לסבול את השגרה שלנו במחלקה למלחמה בטרור – שאינה דומה לשום דבר
אחר.

"חמדנות משיחית מופקרת", "קוצר ראות נפשע", "זירת מלחמה שלקראתה שוב לא התכוננו" – נכתב בעיתון דבר, בינואר 1988

מי שיער שהמהומות יתעצמו עד כדי־כך שישראל תעמוד מודאגת ונבוכה: ידיה מלאות כוח־מלחמה אדיר ואינן יודעות איך לגבור על אבנים ובקבוקים. אפשר, כמובן, לפתוח באש מכסחת ולדכא במטח־הרג את ההמון הסוער. אבל את זה לא נעשה. לא עוד כוח חסר לנו שם – אלא מוח, מוח ולב. כוח כדי להחזיק מעמד, מוח כדי לזרז לקראת פתרון השאלה, ולב כדי לתת רמז של תקווה.

כי למה פתאום כולם מופתעים, שוב מופתעים, כשהכל היה צפוי כל־כך? איך אפשר היה שלא לראות מה הולך לפרוץ במחנות הפליטים ובערים הנצורות באין מוצא, ובאין תקווה? איך אפשר היה להיות מופתע כל־כך לולא קוצר הראות הזה וללא שיתוק המוחין הזה?

כעת עומדים שם בסימטאות עזה ובמחנותיה ילדינו הלבושים מדים והם צריכים להשיב מלחמה, שאיש משולחיהם לא שיער שהיא תהיה “זירת המלחמה העתידית” המדוברת, ושלקראתה שוב לא התכוננו ואין לה עדיין מענה.

מאין ברירה יצטרך הנוער שלנו להוסיף על הביוגרפיה הצעירה שלו מיכוות מגע עם היסטוריה מכוערת, היסטוריה של כיבוש מיותר ושל דיכוי נפסד, ושל עוד היתקעות בביצה, עוד פעם ביצה, הפעם בתוך ביצת השטחים, מאין ברירה גם אי־אפשר לסגת משם – מפני שהשאלה הלא־פתורה תהיה מזדנבת אחריהם והולכת מרחובות עזה אל רחובות הארץ.

כעת אוספים את תוצאות החמדנות המשיחית המופקרת, את קוצר הראות הנפשע, ואת יבול הבלבול הנורא הזה של כל מושגי הטוב והרע המותר והאסור כעת, כשכולנו הולכים ושוקעים בה בביצה הזאת.

מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שתיפקחנה עיני רבים, לראות שצריך להתחיל לחשוב אחרת, כדי שלא יוליכו אותנו שוב אל יוון הביצה, ולפני שזו תתפשט ואל תוך עצם חיינו?

 

 

סלמן רושדי, מה קורה כשדת מצוידת בכלי נשק קטלניים

רושדי כתב את הדברים שלהלן בעקבות בפיגוע הירי הקטלני במשרדי כתב העת הסאטירי "שרלי הבדו" (Charlie Hebdo) בפריז, שביצעו מחבלים אסלאמיסטים בינואר 2015. שנים עשר בני אדם נרצחו באותה מתקפה.

"כשדת, שהיא צורה עתיקה של אי־רציונליות, מצטיידת בכלי נשק מודרניים, היא מתחילה להוות איום אמיתי על חירויותינו. טוטליטריות דתית גרמה למוטציה קטלנית בלב ליבו של האסלאם, וראינו היום בפריז את התוצאות הטרגיות של השילוב הזה.

"אני מתייצב לצידו של 'שרלי הבדו'. על כולנו להגן על אמנות הסאטירה, שהייתה תמיד כוח של חירות שמתייצבת נגד עריצות, הולכת שולל וטיפשות. 

"הביטוי 'כבוד לדת' נהפך למטבע הלשון שמשמעותו – 'פחד מפני הדת'. דתות, כמו כל רעיון אחר, ראויות לביקורת, לסאטירה וכן, גם לגילויים חסרי מורא של חוסר כבוד."

את הדברים שלהלן כתב בעקבות ניסיון ההתנקשות בחייו:

"אכתוב כאן, בפעם האחרונה, מה דעתי על הדת – כל דת שהיא, כל הדתות – וזהו זה, מבחינתי. 

"אני לא מאמין ב'ראיות שיש בבלתי נראה'. אני לא דתי. אני בא ממשפחה חילונית־ברובה. (אחותי נבילה, שמתה בטרם עת, הייתה יוצאת דופן. היא הייתה מאמינה אדוקה). מעולם לא חשתי צורך באמונה דתית שתעזור לי להבין את העולם. עם זאת, אני מבין שהדת מספקת לרבים עוגן מוסרי, שנראה להם חיוני. לדעתי, אמונתו הפרטית של כל אדם אינה העסק של איש, פרט לו עצמו. 

אין לי שום בעיה עם דת, כשהיא שוכנת במישור האישי והפרטי, ולא מבקשת לכפות את ערכיה על אחרים. אבל כשהדת עוברת פוליטיזציה, כשהיא עצמה נהפכת לכלי נשק, היא נעשית עניינם של הכול, בשל יכולתה להזיק. אני זוכר תמיד שבתקופת הנאורות בצרפת במאבק למען החירות, האויב היה הכנסייה, יותר מאשר המדינה. 

"הכנסייה הקתולית, עם מאגרי הנשק שלה – חרם, קללות ונידוי – כמו גם הנשק הפיזי, עינויים, שהאינקוויזיציה החזיקה בו – עסקה בהגבלת החשיבה: עד פה מותר, ולא עוד. הסופרים והפילוסופים של עידן הנאורות התאמצו לאתגר את סמכותה של הכנסייה וניסו לפרק את ההגבלות הללו. מתוך המאבק נוצרו הרעיונות שתומס פיין (Thomas Paine) הביא אתו לאמריקה, ואלה שימשו בסיס לכתביו, שכל ישר והמשבר האמריקני, שהעניקו את ההשראה לתנועת העצמאות, לאבות האומה, ולתפיסה המודרנית של זכויות הפרט.

"בהודו, במהלך החלוקה, ובעקבות מרחץ הדמים של אירועי הטבח שפשטו בתת היבשת בימים שבהם זכתה הודו לעצמאות מהשלטון הבריטי, אחרי שהמוסלמים טבחו בהינדואים בפקיסטן, וההינדואים טבחו במוסלמים, אחרי שבין מיליון לשני מיליוני בני אדם מתו – קמה קבוצה של אבות מייסדים, בהנהגתם של מהטמה גנדי וג'ווהרלל נהרו, והם פסקו שאפשר יהיה להבטיח בהודו חיים של שלווה רק אם יסלקו את הדת מהמרחב הציבורי. החוקה ההודית החדשה היא, לפיכך, חילונית לחלוטין."

"כשהמאמינים סבורים שיש לכפות את אמונותיהם על אחרים, על אלה שאינם מאמינים, או כשהם סבורים שיש לאסור על מי שאינו מאמין להביע בעוז ובהומור את דברי הכפירה שלו, נוצרת בעיה. 

"כשהנצרות קיבלה בארצות הברית כוח, התוצאה הייתה – ביטול הפסיקה של 'רו נגד וייד' [1] והתעורר המאבק המתמשך בעניין ההפלות, וזכותה של האישה לבחור". 

"כוח הנשק של האסלאם ברחבי העולם הביא ישירות לשלטון האימים של הטליבן ושל האייתולות, לחנק החברתי בערב הסעודית, לתקיפתו בסכין של הסופר נגיב מחפוז, להתקפות על חופש המחשבה ולדיכוי הנשים בארצות מוסלמיות רבות, ואם לנקוט נימה אישית – להתקפה עלי. אנשים רבים, ליברלים ושמרנים כאחת, שמתבקשים לגנות את הדת, מתקשים לעשות זאת. 

"אבל אם נוכל פשוט להבחין בין אמונה דתית פרטית לבין אידיאולוגיה ציבורית שעברה פוליטיזציה, יהיה לנו קל יותר לראות את המצב כפי שהוא, ולדבר בגלוי, בלי לחשוש שמא נפגע ברגישויות." 

"בדל"ת אמותיך – תאמין כאוות נפשך. אבל בעולם הפוליטי ההפכפך, ובחיים הציבוריים, אסור לגדר דעות ולהגן עליהן מפני ביקורת. כל הדתות עוסקות בסיפורי ההתחלה, בבריאת העולם בידי כוח עליון כלשהו. 

"הנה סיפור בריאת הדתות עצמן, כפי שהוא מצטייר בעיני רוחי. אני רואה כיצד לפני זמן רב, לפני שהייתה לאבות אבותינו הבנה מדעית כלשהי של היקום, בימים שהאמינו כי אנחנו חיים בתוך קערה, שאור הרקיע בוקע מתוך חורים בקערה, כשהאמינו באגדות דומות, חיפשו אבות אבותינו תשובות עלילתיות לשאלות הקיומיות הגדולות – איך הגענו לכאן? איך הגיע 'הכאן' לכאן? – התפתחה התפיסה של אל או אלים ששוכנים במרומים, אב־בורא או פנתיאון של ייצורים כאלה. ואז, כשאותם אבות אבותינו ביקשו לקודד את התפיסות של טוב ורע, ושל התנהגות נאותה ולא נאותה, כששאלו עוד שאלות: עכשיו, כשאנחנו כאן, איך עלינו לחיות? אלוהי השמים, אלוהי וָלָהָלָה[2], אלוהי קאישלה[3] נהפכו גם לפוסקים המוסריים (אם כי בדתות הפנתאיסטיות[4] המגוון הגדול של האלים כלל רבים שלא התנהגו כל כך יפה, ושאי אפשר לראות בהם דגמים מוסריים במיוחד).

"אני סבור כבר מזמן שהעבר ההיפותטי הזה דומה לילדותה של האנושות, כשבני המשפחה הרחוקים שלנו נזקקו לאלים, כמו שילדים זקוקים להורים, כדי להסביר את עצם קיומם ולהעניק להם חוקים וגבולות לגדול בתוכם. אבל הגיעה העת שבה עלינו לגדול, או שאנחנו צריכים לעשות את זה. כי מבחינתם של רבים זה עדיין לא קרה.  

אם לצטט את דבריו של פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתים, י"ג 11: 'כשהייתי ילד דיברתי כמו ילד. הבנתי כמו ילד, חשבתי כמו ילד; אבל כשהתבגרתי סילקתי מעלי את הדברים הילדותיים.' 

"אנחנו כבר לא זקוקים לדמויות הוריות סמכותיות של בורא או בוראים כדי להסביר את היקום, או את האבולוציה שהביאה לקיומנו. ואנחנו – או אומר זאת ביתר צניעות – אני עצמי, לא זקוקים עוד לצווים, אפיפיורים או אנשי אלוהים מכל סוג שיעניקו לנו כללי מוסר. תודה רבה, אבל יש לי חוש אתי משל עצמי. אלוהים לא העביר אלינו את המוסר. יצרנו את אלוהים כדי שיגלם את האינסטינקטים המוסריים שלנו." 

 

[1] פסיקה מ־1973, שלפיה החוקה מגינה על הזכות להפלה
[2] מיתולוגיה נורדית
[3] מיתולוגיה הינדית
[4] פנתאיזם: השקפה דתית ופילוסופית הרואה באלוהות ישות שאינה עומדת בפני עצמה, והמזהה ישות זו עם היקום על כל הכוחות הפועלים בו.

 

מאחר שהספר ראה אור באפריל 2024, וטרם תורגם לעברית, תרגמתי את הציטוטים הללו בעצמי

"לוחמים עבריים המביסים את אויביהם הרבים"

דיינה הייתה נשואה, בחודש השישי להריונה, מאושרת ושבעת
רצון לפי המכתב שלה. פרגוסון שמח בשמחתה. עכשיו כשידע על עצמו מה שידע, היה ברור שהיא עשתה את הדבר הנכון בכך שלא התחתנה עם מישהו שלא מסוגל להביא ילדים לעולם, אבל עם כל הרצון שלו לענות לה ולברך אותה, חלקים אחרים במכתבה הפריעו לו, והוא עדיין חיפש את הדרך הנכונה להשיב לה.

הנימה הצוהלת שזעקה מהערותיה על המלחמה, הזחיחות המתלווה לכיבוש צבאי, השבטיות של לוחמים עבריים המביסים את אויביהם הרבים. הגדה המערבית, סיני, מזרח ירושלים, כולם בשליטת ישראל עכשיו, וכן, זה היה ניצחון גדול ומפתיע, וברור שהם גאים בעצמם, אבל פרגוסון חשב שאם ישראל תמשיך להיות כוח כובש בשטחים האלה, לא תצמח מכך כל תועלת, זה רק יוביל לצרות נוספות בהמשך הדרך. דיינה לא הצליחה להבחין בכך, ייתכן שאיש בישראל לא הצליח לאמץ נקודת מבט חיצונית על המצב, הם היו לכודים בתוך הפחד שלהם כל כך הרבה זמן שעכשיו העוצמה החדשה שנפלה בחלקם הרקידה אותם. 

 

 

מקום מוגן לחזקים ולחלשים

כל חיות היער והשדה המליכו על עצמן את האריה. הוא לא היה חם מזג, עריץ, או אכזר, היה עדין והוגן, עד כמה שמלך מסוגל להיות.בימי מלכותו הוציא האריה צו מלכותי שהופנה אל האספה הכללית של הציפורים והחיות, וקבע בו את התנאים המחייבים את ליגת כל האומות: זאב וכבש, פנתר וגדי, טיגריס ואיל, כלב וארנבת, חייבים לחיות ביחד בשלום ובאחווה.

אמרה הארנבת, "נפלא! כל כך ייחלתי ליום שבו יהיה לחלשים מקום מוגן, לצידם של החזקים".

ואחרי שאמרה זאת, נסה הארנבת על נפשה.

פסלו את הציורים "אידיאולוגית"

יש להקליק פעמיים על כל אחד מהצילומים שלהלן:

התפרסם בידיעות אחרונות וב־ynet

שולמית הראבן: "בוועדת אגרנט קראו לזה קונצפציה"

אחד הדברים הנוראים ביותר שקורים לעתים לדתות ולאמונות הוא שבשלב מסויים מתקיים בקרב המאמינים נתק כמעט טוטאלי מן המציאות, וכל דבר וכל אדם אינו נתפס כמות־שהוא, אלא כסמל מילולי. למעשה, אותם אנשים שחיים במצב הזה, חיים כל העת בדמיון; לדידם, הטקסט הוא המציאות היחידה.

חילוני לא יבין זאת, אבל אדם כזה, כשהוא רואה ערבי הולך לעבודת יומו עם שקית פלסטיק ופיתה, אינו רואה את האדם החי, אלא עמלק; ואז הבעיה היחידה שלו היא אם לזכור את אשר עשה לנו עמלק עכשיו, ברגע זה, או לחכות עוד קצת, מטעמים “פרגמטיים”. אדם כזה יכול לחיות במשך שנים מול כפר ערבי, בלי לדעת אפילו את שמו, או תוך העמדת פנים שאינו יודע, כי בגלל “לך אתננה” הכפר הוא עניין מדומה, ואיננו קיים. לדידו אין שם בכלל אנשים חיים, ואפילו קשי־יום; לכן מותר לרקוד על אסונם בכפר השילוח, ולעמוד על דמם אחרי מערת המכפלה עם בקבוק משקה ביד: הטקסט ממילא ביטל אותם ואת קיומם. לכן, כיוון שכתוב במגילה “נהפוך הוא”, יש היתר להפוך דוכני ערבים בשוק. לכן, כאשר אומרים את המלים “השלטון חלש ואינו מגן עלינו”, יש בכך רמז עבה וקשר הדוק לפנחס בן אלעזר שעשה דין לעצמו, כשחלשה דעתו של משה, כלומר, הֵיתר לשפוך דם. הֵיתר הבא כביכול מן הטקסט.

למעשה, נתנו רבנים היתר גמור לשפיכת דם ערבים ברגע בו אמרו שלכל הערבים יש דין רודף, ולכן מותר לפגוע בהם בכל מקום. הדבר היחיד שמעכב הוא התקנה של דינא דמלכותא דינא, כלומר יש לקבל את דין השלטון; אבל למן הרגע בו אומרים שהשלטון אינו לגיטימי, כמו שאמרו רבנים רבים באחרונה (ובהם הרב שלמה גורן, שקיבל זמן רב את משכורתו מן השלטון הלא־לגיטימי הזה) – חדל השלטון בישראל להיות בבחינת מלכות, ולכן החוק שלו אינו חוק ואינו מחייב. גם מדינת ישראל נמחקת מהמציאות.

אנחנו מדברים בעצם, על חיים שלמים המתנהלים בתחפושת. לא ייפלא שחג פורים הופך להיות חג בעל הטען נפשי עצום: זה החג הקדחתני, שבו מיטשטש עוד יותר הגבול שבין מציאות לבין דמיון, ובהרבה מקומות בעולם הקרנבל והיום בו מותרת התחפושת הופך להיות פסק־זמן המסתיים לא פעם באלימות ובספירת גוויות. לאנשים שחוש המציאות שלהם פגום ממילא, מהווה פורים סיכון ממשי של יציאה גמורה מן המציאות. יש כאן איזה עיוְעים, איפור, דמויות מדומות, חייל שאיננו חייל, מלך שאיננו מלך אבל היום, ברגע אחד זה, הוא כן; מכשפות ושדים ולילין מכל הצדדים, ושום דבר איננו כפי שהוא באמת. הבאת עקרון התחפושת עד שיאו, מהווה סיכון ממשי לאנשים מעורערים ממילא, אנשים שחייהם מתנהלים מאחורי תחפושת של בגדים מיוחדים ושל טקסט ואכן, חג פורים, במסורת היהודית, הוא אחד החגים בעלי הביטוי הגזעני ביותר שיש – בטענה שביום זה חובה להתבשם “קצת”, אם לא עד דלא ידע, וכל ההתאפקות שנהגה במשך השנה, וכל מה שהיה סמל, מה שהיה “כאילו”, ביום זה נעשה לממשי.

פורים הוא אחד החגים הגלותיים ביותר של עם ישראל. לא רק מפני שעלילתו מתרחשת בגלות, לא רק מפני שיש לנו שם מיעוט שחייו תלויים בגחמת השליט, שתדלנים, ו“היהודיה היפה” שמצילה את עמה במיטת השליט המקומי. החג הוא חג גלותי מעיקרו, בלי שום נסיבות מקלות, מפני שעוסקים בו בנקמה. נקמה היא עניינם של חסרי אונים. במדינה ריבונית אין נקמה: יש בה חוק ומשפט. בגיטאות של השואה אפשר היה לדבר – ולכתוב – על נקמה. במדינת ישראל קיים בית משפט.

אפשר להרהר הרבה בשאלה מדוע בחר לעצמו חלק מן היהודים לגור במקום שבו הוא חי, בעצם, חיים של מיעוט מאויים בגטו, ומה המיבנה הנפשי שמביא אנשים לכך. אפשר לומר שרבים מאותם אמריקנים קיצוניים שעלו לארץ, בעצם לא עלו אליה כלל, אלא המירו את ויליאמסבורג ואת ברוקלין בגיטו אחר בתוך חברון, או קריית ארבע, מקום בו הם מוקפים “שווארצעס” ועמלק, אלא שכאן מותר להם לשאת נשק ולהשתמש בו. רק מי שאין לו שמץ מושג במציאות הקיימת יכול לקרוא לכך “ציונות”, וכמובן גם זה “כאילו”, וגם זו תחפושת מסוכנת.

אותה התעלמות מכוונת מן המציאות איפיינה את גוש אמונים מראשיתו. האידיאולוגיה של ההתנחלות, מראשיתה, דמתה להיתר כניסה במהירות ובכוח לצומת הומה אנשים ורכב, בלי לעצור ובלי להביט ימינה ושמאלה; ואם יידרסו אנשים – הרי זה רק חלק מאתחלתא דגאולה. מדובר, מראשית, על דרך הפוטרת יהודים, כביכול, מהתנהגות יהודית נורמטיבית. מדובר על דרך המוחקת את עצם המושג “חטא”, שבלעדיו אין דת. יותר מכך: היא פוטרת אנשים מכל נסיון לראות מציאות, אנשים, שדות, בתים. רק בנתק כזה יכלה נעמי שמר לכתוב “ואין עולה בהר הבית”, כאשר עשרות אלפים עלו בו מעשה יום יום, או “כיכר השוק ריקה” – כשהיא היתה ריקה מיהודים ומלאה עד אפס מקום בני־אנוש אחרים. רק בנתק כזה יכול היה אותו גולדשטיין לסרב לטפל בפצועים דרוזים, לא כל שכן שבויים, מפני שרק “אתם קרויים אדם”. לאחרים, מן הסתם, יספיק וטרינר. רק במציאות כזאת יכול היה חנן פורת לרקוד בכפר השילוח על אסונה של משפחה שלמה – ילד מרטיב מפחד, אשה מוכת אסתמה – שנזרקה מביתה, שהרי הם אינם קיימים ו“הם עוד יגידו ‘יעיש ישראל’” כפי שאמר ולא גימגם הח"כ.

מדברים היום על “חשבון נפש”. למי שיודע לקרוא את הטקסטים, אין ולא יהיה חשבון נפש בקרב אותו מחנה שהמציאות איננה קיימת עבורו. קולם של אחרים או אינו נשמע, או שאינו קובע. רק ההגונים ביותר בקרב המחנה הדתי, אנשי מימ“ד, דיברו במפורש על “שפיכות דמים” – הביטוי החזק ביותר שקיים ביהדות, חזק ואוניברסלי הרבה יותר מן הביטוי “רצח”; שכן בשפיכות דמים נאמר “ייהרג ובל יעבור”, ולרצח סוגים וסיווגים שונים. השאר לא שינו את שימושי הלשון שלהם, ותועבת חברון קרויה בפיהם “המעשה”, או “האירוע”, בלי שום מיטען מוסרי או אנושי. מה כבר עשה אותו גולדשטיין. בסך הכל נקם ב”רודף". שופך דם האדם באדם דמו יישפך? שטויות. הרי לא מדובר בבני אדם.

זאת התמונה, והיא קשה מאוד, קשה הרבה יותר משמתארים לעצמם כמה חילונים תמימים בממשלה ומחוצה לה. לחלק מאיתנו לא היה רצון כל השנים האלה להבין במה מדובר, למרות כל ההתראות, עד שבאו כמה קטעי מציאות וטפחו על הפנים. בפרשת המחתרת היהודית – אפשר היה לומר שמדובר בכמה “קיצוניים”, וזאת למרות העובדה שמועצת יש“ע אז לא גינתה את הרצח, אלא רק פסלה את “נטילת החוק לידיים”, ביטוי חסר כל משמעות הגיונית והלכתית, הרומז למעשה פנחס בן אלעזר, ולא יותר. אחרי שמר לוינגר רצח ערבי חף מכל פשע ליד חנות הנעליים שלו בחברון, נטלו אותו חסידיו על כתפיהם ורקדו, וראש בני עקיבא הצדיק את מעשיו. מאות אנשים, אם לא יותר, היללו בפה מלא את האדון גולדשטיין; ועד לרגע כתיבת הדברים האלה, לא גינתה מועצת יש”ע את המעשה ורק הביעה “צער”. צער על מה? על מותו של אותו צדיק? על שבעטיו נקלעו לצרות? לא תועבה, לא רצח, לא שפיכות דמים, לא טבח, רק איזה “צער”, צערם של טהורי עיניים מראות רע, ר"ל.

מי שאינו מבין שמדובר באנשים בעלי אידיאולוגיה מעוותת, ששום דבר חוקי, מוסרי או מצפוני לא יעצור בעדם, יוכל להאשים רק את עצמו על ש“בחלומותיו הרעים ביותר” לא ראה את הנולד. בוועדת אגרנט קראו לזה “קונספציה”.

ידיעות אחרונות 3.3.1994

איך אפשר לתאר?

איך אפשר לתאר באמצעות מילים של בני אנוש מציאות שהאדם אינו יכול לתפוש?

צריך שקט. הרבה שקט בין המילים, כדי שנוכל לשמוע את קולם של הקורבנות.

 Comment peut-on évoquer avec des paroles humaines une réalité qui n'est pas à la mesure de l'homme?  Il faut le silence, beaucoup de silence entre les mots pour qu'on entende le bruit des victimes

אנה לנגפוס (1966-1920) סופרת יהודייה ילידת פולין, הגיעה לצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. כלת פרס גונקור (1962) על ספרה משא החול.

יום האישה הבינלאומי, והן עדיין שם!

מה קרה לתל אביבים אחרי שהוקם בית המקדש השלישי?

 כולם היו בטוחים שבאה הגאולה שהוא המשיח, מי הייתי אני שאקלקל את החגיגה. אבל מה לנו ולמלכות? הם חשבו שאם גירשנו את העמלקים ובית המקדש קם, פירוש הדבר שחזרנו לימי המקרא וצריך שיהיה גם מלך. שרק כך הגאולה תהיה שלמה. הם העריצו אותו כמו אל. בן אנוש אינו יכול לעמוד בפני סגידה כזו, והוא האמין למה שראה בעיניהם.עם אל אי אפשר להתווכח, הלוא הוא יודע הכול, והוא הפסיק להקשיב. מי שמדבר יום יום עם הגבורה, אין לו סבלנות לדבר עם בני אדם. פעם היתה לנו תל אביב שעמדה מול הקדושה של ירושלים. אבא שנא אותה, הוא תיעב את השחצנות שלה ואת ההפקרות ואת תאוות הבצע. אבל אני דווקא שמחתי שהיא קיימת – מזיעה, רוגשת, עיר של בני אדם. אחרי שנחרבה נשארנו רק עם ההרים. וההרים קשים. בהרים צריך אלוהים וצריך מלך."

מישהו קפץ לפני המכונית, פושט יד שתבע משהו לאכול; הבלמים חרקו ואופנוען מהמשמר דחף אותו בחוזקה הצדה.
"היית שם הרבה פעמים?" שאלתי, לפני שייסגר הסדק הצר
שפתחה.

"כן," פניה של אמא התבהרו לרגע. "היו לי שם דודה ודוד ואחיינים, וכמעט בכל חופשה נסעתי אליהם. אהבתי אותם. הם גרו לא רחוק מהים, היינו יורדים אל החוף ברגל. ראינו סרטים ואכלנו גלידה והסתובבנו בשדרות. התכוונתי לגור שם אחרי הלימודים. עד שפגשתי את אביך."

"ומה קרה לקרובים האלה?" שאלתי. עד לנסיעה הזו לבית החולים מעולם לא שמעתי על קיומם. הממלכה לא ציינה את הרוגי האידוי בשום יום אבל רשמי, הם פשוט נמחקו מהזיכרון.

קוראת, צופה ומספרת