מתוך גיליון 60 של"תיאוריה וביקורת"
הסליחה, במובנה הראשוני, מתפרׂשת עד אינסוף. הסליחה אינה שואלת אם מן הראוי לסלוח על העבירה, אם בקשת הכפרה הניחה את הדעת, אם רגשות הטינה מיצו את עצמם… במילים אחרות: יש בלתי מוצדק, אבל אין בלתי נסלח. הסליחה נועדה בדיוק לסלוח על מה ששום הצדקה לא תוכל להצדיק: שכן שום עוון אינו חמור מכדי שלא נוכל, כמוצא אחרון, לסלוח עליו. שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור המחילה רבת העוצמה! הסליחה, במובן זה, היא כול יכולה. באשר רבה החטא, אומר פאולוס, עדף עליו החסד. בלשונו, כל העבירות הן ״בנות מחילה״, אפילו העבירות שלא יכופרו; וככל שהן עבירות שדינן מוות, כן הן יותר בנות מחילה! שכן אם יש עבירות כה מפלצתיות עד שמבצען אינו יכול לכפר עליהן, קיימת תמיד האפשרות לסלוח עליהן; הסליחה נועדה בדיוק לאותם מקרים חסרי תקווה או חשוכי מרפא. ואשר לעבירות המכונות בדרך כלל ״בנות מחילה״, אין להן שום צורך בסליחה שלנו: הסליחה אינה ניתנת בעבור זוטות מעין אלו;
כאן די בפייסנות. הסליחה סולחת לכול על הכול ולעולם; היא מוחה בטירוף נגד ראיית העבירה, לא בהכחישה את הראייה, אף לא מתוך תקווה להציל בדיעבד את הפושע, ואף לא מתוך התרסה או חיבה לסקנדל, אלא בעמתה את העבירה המתועבת עם פרדוקס החירות האינסופית של הסליחה עצמה ועם אהבת החינם שלה. ומכיוון שאי־אפשר להצדיק או לשכוח את העבירה, לפחות שהקורבנות יסלחו עליה: זה כל מה שביכולתם לעשות למענה. — הסליחה אינה מכירה אי־אפשרות.
עם זאת, לא הצגנו עדיין את התנאי הראשון שבלעדיו הסליחה תהיה משוללת מובן. תנאי בסיסי זה הוא הייסורים ונדודי השינה ותחושת הנטישה של האשֵם; ואף על פי שאין זה מתפקידו של הסולח לתבוע מילוי תנאי זה, בהיעדרו כל סוגיית הסליחה הופכת לבדיחה ותו לא. על כל אחד מוטלת משימה משלו: על הפושע מוטלת החרטה המעונה, על הקורבן מוטלת הסליחה. אבל הקורבן לא יכה על חטא במקום האשֵם: הלה צריך לעשות זאת בעצמו; הפושע צריך לגאול את עצמו בכוחות עצמו. אשר לסליחה שלנו, אין זה עניינו; זהו תפקיד הקורבן. החרטה של הפושע, ועוד יותר מכך ייסורי מצפונו, הם לבדם נותנים מובן לסליחה, כשם שהייאוש לבדו נותן מובן לחסד.
מה הטעם בחסד אם ״הנואש״ הוא בריא ובעל מצפון נקי? הסליחה אינה מיועדת לשבעי רצון בעלי מצפון נקי, וגם לא לאשמים חוזרים בתשובה שישנים שנת ישרים ואוכלים
לשובע; כאשר האשם חסון ושבע, משגשג, עשיר בדרך נס, הסליחה היא הלצה זדונית.
״הבלתי נסלח״ הוא הפרק החותם את הסליחה (1967) מאת הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי ולדימיר ז׳נקלביץ׳. בעמודים אלה מסוכם בדחיסות ובנרגשות רעיון הסליחה שפותח לאורך הספר. אחרי אושוויץ ומול הרוע הרדיקלי הנאצי, ז׳נקלביץ׳ מנסח רעיון רדיקלי של סליחה, שאינו מבוסס על הצדקת הפשע או שכחתו. הסליחה האמיתית, הסליחה היחידה הראויה לשמה, היא הסליחה על הבלתי נסלח, על הפשע שאי־אפשר להצדיק או להבין. זו ניתנת בפתאומיות מהקורבן לתליין כמתת אהבה מוחלטת, המוחקת באבחה אחת את העבר ומפרידה בין הפשע לסוכנו. הסליחה מופיעה אז כמבחן מוסרי נשגב אך קשה מנשוא, שכן היא מציבה את הקורבן בין האהבה המוחלטת לרוע המוחלט, בין החובה לאהוב לחובה להשמיד את הרוע, ללא יכולת להכריע בין השניים.
בהקדמה לתרגום ממקם גיא יעקבי את הסליחה ברגע ההיסטורי שבו הוא נכתב ומפתח את הפרדוקסים שעולים מהספר עצמו ומהעיון בו לצד טקסטים נוספים שהקדיש ז׳נקלביץ׳ לנושא. יעקבי דן גם בקושי ובצורך לקרוא בטקסטים אלה במציאות העכשווית בישראל/פלסטין, מול פשעים המעמידים ״סצנת סליחה״ שונה בתכלית מזו שבה פעל ז׳נקלביץ׳.