דברים שכתבה סופרת קנדית, בעקבות גילוייה של בתה של אליס מונרו על כך שאביה החורג תקף אותה מינית בילדותה:
כמובן שלא כולם ידעו. אני לא ידעתי, ובעולם שבו אין כמעט קוראים, בין אם הם קנדיים ובין אם לאו, שלא מרגישים קרבה כלשהי לאליס [מונרו], סברתי שאני "מכירה" אותה יותר מרוב האנשים. שורשי בעמק אוטווה, קרוב כל כך למקום שבו אליס גדלה, המקום שעליו כתבה לעתים תכופות, עד כדי כך שאחד מסיפוריה הנודעים ביותר נקרא "עמק אוטווה".
אנשים כתבו שאליס מצליחה למצוא את האוניברסלי בתוך הספציפי – ובכן, היא מצאה את האוניברסלי במה שהוא ספציפי בשבילי: חיי משפחה כפריים, "שקטים" של אנשים לבנים, כמו אלה של בני המשפחה שלי.
אבל שום דבר [ממה שהתגלה] לא מפתיע אותי.
אני כאובה, אבל המצוקה שלי שזורה בהכרה שמשפחות לא מגיבות לפגיעה כמו שהן עושות בקולנוע. הן לא מעניקות לנפגעת תמיכה בלתי מסוייגת, אפילו כשהתוקף לא מתכחש למעשיו.
הן מגינות על עצמן ומקריבות את מי שהפריעה לשלווה המשפחתית.
הכול מכירים בכך ש"כול" מי ש"ידע" על סודות כאלה כולל לעתים קרובות אנשים חזקים שיכלו להתריע, אבל לא עשו זאת. האנדראות בעולם משלמות את המחיר. ככה זה.