שני עורכים, יהודייה ופלסטיני, חברו אל צוות כותבים, יהודים ופלסטינים, ש"במשך שנתיים של למידה וכתיבה" ניסחו ספר דו־לשוני, עברי־ערבי, שמחולק לחמישה שערים: "גישות", "תפיסות", "פרקטיקות של ארגוני החברה המשותפת", "החברה הערבית־הפלסטינית" ו"אירועים מכוננים".
שני העורכים פותחים את הקובץ שלפנינו בהתבטאות יוצאת דופן: "אנו כותבים בכאב רב – " ומשם הם ממשיכים ומתארים במבט־על את הקונפליקט היהודי־פלסטיני בן מאה השנים: שני הצדדים "מקיזים אלה את דמם של אלה במאבק על השליטה במרחב שבין הים לנהר, על הישרדותם, על מקומם ועל מעמדם בו", ומזכירים את הבלתי נמנע – את מה ש"מתחולל במולדת המשותפת" בימים אלה, שהם מכנים "אסון שמתגלים בו סבל עצום ממדים, דה־הומניזציה המביאה לידי פגיעה בצלם אנוש, התנוונות מוסרית ופשעים בהיקף אדיר."
הם אינם מנקים את אחד מהצדדים: "בעזה – חורבן של הכול, גיהנום של ממש על פני האדמה שמילים לא יוכלו לתאר וסכנת גירוש העם כולו ממנה", ובישראל – "פצעי זוועות השבעה באוקטובר עדיין פתוחים ועשרות חטופים עדיין בשבי". (מאז שכתבו את הדברים הללו החטופים שבו, אך בינתיים נפתח עוד שלב במערכה הקשה – במלחמה! – שאנחנו חיים בתוכה בעצם מאז השבעה באוקטובר, והכול הרי קשור).
מה בעצם הייתה מטרתם בגיבוש המשותף של הלקסיקון, ובכתיבתו?
זוהי "הצעה תחילית לגיבוש של מונחים, מעין אבני בניין לשפה של החברה המשותפת שתיכון כאן בעתיד". והם מבטיחים שמדובר רק בכרך ראשון, וש"כרכים נוספים ייכתבו ויפורסמו אחריו" – תוכנם העתידי כפוף מן הסתם למה שיתרחש כאן בעתיד.
אחרי קריאת הספר ברור לי שבעצם הוצאתו לאור כפי שהוא, מחולק לשניים – צד בעברית ובצד השני תרגומו לערבית (לא יכולתי שלא לשים לב שאפילו כאן יש צד דומיננטי, העברי, והצד השני תורגם ממנו) – וגם שבעצם השימוש במונח "החברה המשותפת" שהם מבקשים לכונן – יש בעצם אמירה חד־משמעית ונקיטת עמדה. הכותרת "חברה משותפת" היא גם שמו של אחד הפרקים המופיעים בשער "גישות".
"חברה משותפת" היא – אני מצטטת מהספר "על פי הגדרה בין־לאומי רווחת, חברה שכל יחיד וכל קבוצה המרכיבה אותה נהנים ממעמד של תורמים שווים, החופשיים לבטא את ייחודיותם ולשלב את קולותיהם באוכלוסייה הרחבה".
מערכיו השונים של הספר, כולל הערך "חברה משותפת" עולה כי המצב הנוכחי במדינת ישראל (כאילו שזה לא ידוע וכמעט מובן מאליו) רחוק מכך.
דוגמה בולטת הוא "חוק הלאום" הקובע כי מדינת ישראל "היא מדינתו של העם היהודי", והעורכים מוסיפים בסוגריים: "בלבד".
אבל "גישת החברה המשותפת", כמילות הכותרת, וכתיאור של השלב הבא בכתיבת הלקסיקון העתידי, כך לפי העורכים, "מדגישה שותפות מבנית ותוכנית, ולא רק השתתפות". (את המילים האחרונות אני הדגשתי).
כלומר – לא אמור להיות צד דומיננטי מוביל, והשינוי לא אמור להתרחש רק במישור היחסים האישיים, אלא נדרש גם במבנים החברתיים, הפוליטיים והארגוניים, ומתחייב "שוויון מלא בין הפלסטינים ליהודים בכל מבנה חברתי ומדיני".
ברור שבמצב עניינים כזה מדינת ישראל לא תוכל להישאר מוגדרת "יהודית ודמוקרטית", שהרי לכותבים אין די ב"מעין 'איים של שותפות'" שמתקיימים "במציאות של נפרדות ואף של נבדלות".
לדעתם השינוי הוא "הכרח היסטורי שיש בו יתרון ורווח לפלסטינים וליהודים גם יחד".
אכן – הם מציינים בפרק "יהודית ודמוקרטית" – המפלגות הערביות "תובעות לכונן בישראל את מדינת כל אזרחיה".
בפרק "שואה ונכבה", בשער "תפיסות", משווים בין השואה לנכבה, ובעצם מציירים סימטריה מקוממת ובלתי אפשרית בין שני המושגים. אולי כדי לסכל מראש את ההתנגדות שההשוואה הזאת תעורר בלי ספק בצד היהודי, הם מציינים ש"תודעת הקורבן הייחודי והתפיסה כי ישראל היא הפתרון הבלעדי להצלת העם היהודי מהשמדה" התעוררו כבר ב־1942 (בתחילתו של תהליך "הפתרון הסופי" הנאצי), כשהציונים תבעו בוועידת בילטמור "להקים מסגרת פוליטית יהודית עצמאית כחלק מחבר העמים הבריטי בשטחה של פלשתינה־ארץ ישראל המנדטורית".
והם מוסיפים: "אסונם של יהודי אירופה נתפס אז כזרז לתביעת הריבונות."
יש במשפט הזה שלוש מילים מקוממות מאוד, לטעמי.
"אסונם": לא מדובר באסון. השואה לא הייתה אסון. ל"אסון" גורם כוח טבע בלתי נמנע. את יהודי אירופה רצחו בני אדם, רק בשל חטא אחד: העובדה שנולדו יהודים. להיוולד יהודי היה פשע שאין עליו מחילה, ולא הייתה שום אפשרות לחנינה, שהרי גם מי שהוריו התנצרו לא היה פטור מרצח. לפי חוקי נירנברג יהודי נחשב "מי שיש לו לפחות שלושה סבים שהם יהודים, או שני סבים יהודים אם בן זוגו גם יהודי". לפיכך המילה "אסון" בהקשר הזה מרוככת מדי, וכמעט פוטרת מאשמה את מי שחוקקו את החוקים ואת מי שצייתו להם וביצעו את מה שהשתמע מהם.
"נתפס" – כאילו שהיו כמה אפשרויות חלופיות להבין את הסיטואציה. כאילו שאפשר לומר שהיהודים "תפסו" את התוכנית להשמדה טוטלית שלהם בצורה מסוימת, אבל מישהו אחר יכול להסביר את זה אחרת.
"כזרז" – לא כתביעה המוצדקת ביותר עלי אדמות. או כציפייה שמישהו יעשה משהו למען נרצחים־על־לא־עוול בכפם. מי? האנושות! אומות העולם! הבריטים!
אני מבקשת להזכיר כאן את מה שסיפר יואל ברנד על מה שקרה ב־1944: כשהגיע עם הצעתו־לכאורה של אייכמן (הצעה שאפילו לא הייתה אמיתית; אפשר לקרוא על כך בספרו של פול בוגדנור Kasztner's Crime או במאמרו שתרגמתי לעברית במלואו "השתקת ניצולי השואה: השערוריה המתמשכת של פרשת קסטנר") לספק לגרמנים משאיות תמורת פדיון חייהם של מיליון יהודים, אחד הבכירים הבריטים דחה את ההצעה מיד, כי – “מה אני אעשה עם מיליון יהודים?”. (ברנד זיהה אותו כלורד מוין, השר-הממונה הבריטי במזרח התיכון; יש הסבורים שהאמירה הגיעה מראש מחלקת הפליטים במשרד החוץ הבריטי, אלק רנדל).
הנקודה המהותית היא שלא היה לבריטים שום עניין להציל חיים של (מיליון! מיליון!!) יהודים. וכמובן שלא אפשרו ליהודים להגיע לארץ ישראל. לכן הטילו מצור ימי, כדי למנוע מאוניות של פליטים יהודים להגיע לחופיה, גירשו פליטים לקפריסין, שם נמקו במחנות מעצר, אחרי שניצלו בנס ממחנות ההשמדה הנאציים; וכמובן שגם את ספינת הפליטים "אקסודוס", שהבריטים גירשו בחזרה לאירופה(!) לא נשכח.
הצגת הסימטריה בין שתי הטראומות, השואה והנכבה, אכן לא הוגנת. גם לדעתי. היא מעוותת את המציאות בצורה קיצונית. אי אפשר להשוות השמדה שיטתית – תעשייתית! – ומתוכננת של גברים נשים וילדים, עם עקירה של אנשים ממקומות מגוריהם במהלך מלחמה.
אני מבקשת להיעזר כאן במאמר שכתב ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankelevitch) ב־1996. כותרתו: "האם לסלוח להם?", כלומר, לפושעי המלחמה הנאצים. "פשעי הגרמנים חריגים מכל בחינה – בעוצמתם ובסאדיזם הבלתי־יאומן שלהם. אך מעל לכול, כי אלה פשעים נגד האנושות כולה: פשעים נגד מהות האדם, או, אם נרצה, נגד ה'אנושיוּת' של כל בני האדם בכלל. גרמניה לא ביקשה להשמיד תפיסות או דוקטרינות שנחשבו בעיניהם כמסוכנות. רצח העם הגזעני ניסה לכלות את עצם ההוויה האנושית [של הקורבנות]." וגם: "ליהודי לא הייתה הזכות להיות. פשעו היה – עצם זה שהוא התקיים."
אכן, מה שקרה לפלסטינים קשה מנשוא. אבל – אחזור עכשיו על טיעון מוכר וכמעט שחוק – בעקבות מלחמת העולם השנייה הסתובבו בעולם עשרות מיליוני פליטים. לפי ה־Imperial War Museums, באירופה לבדה היו עד סוף המלחמה כ־65 מיליון בני אדם שגורשו או הועתקו מבתיהם.
ולא רק באירופה. כ־850,000 עד 900,000 יהודים נהפכו לפליטים או נעקרו מארצות ערב שבהן נולדו וחיו במשך דורות. (ביניהם היו בני משפחה ישירים שלי, שהשאירו את כל רכושם, נסו על נפשם, ונותרו מחוסרי כול). את חלקם הגדול קלט היישוב היהודי בארץ ישראל.
אני מרגישה שהתגובות הנזעמות שלי לא תואמות את אופיו של הלקסיקון שלפנינו, כי רוח חיובית של ניסיון פיוס ותיקון שורה עליו.
האם אפשר להסיק מכך שאני דוגלת באפליה על רקע לאום? כמובן שלא!
האם אני בעד שיתוף פעולה מלא בין יהודים לערבים, כולל פוליטי, כלומר – האם אני מצדדת בשילובם של פוליטיקאים ערביים לא רק בכנסת אלא גם בממשלה? בהחלט כן!
בעד קואליציה משותפת. בכלל – בעד שותפות!
ועם זאת, אני כן דוגלת במדינה יהודית ודמוקרטית.
כי השואה התרחשה באמת.
כמו גם הפליטות של יהדות ארצות ערב.
שתי הטראומות הללו התאפשרו רק מכיוון שלא הייתה ליהודים מדינה.
לאחרונה התפרסמה בעיתון "הארץ" כתבה של יובל נוח הררי שכותרתה היא "שני סיפורים מופרכים מלבים את הסכסוך על הארץ הזאת. אין לו שום סיבה אמיתית".
היא מתחילה בקביעה שלפיה "מבחינה אובייקטיבית, אין שום סיבה שהישראלים והפלסטינים יילחמו זה בזה", שכן "הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן גדולה ועשירה מספיק כדי ששני העמים יחיו בה בביטחון, בשגשוג ובכבוד."
עוד כותב נוח הררי ש"היהודים מבועתים מכך שהפלסטינים רוצים להעלים אותם, הפלסטינים מבועתים מכך שהיהודים רוצים להעלים אותם", ומוסיף את העיקר: "שני הצדדים מבועתים בצדק".
מכאן הוא ממשיך ו"מפרק" את שני האתוסים, היהודי והפלסטיני, ומראה מדוע שני הצדדים צודקים ובה בעת גם טועים. הטעות היהודית הבסיסית נובעת לדעתו מהקביעה שבעצם לא באמת הייתה גלות, כי יהודים יכלו תמיד לחזור לכאן.
ובכן: לא. לא בתקופת המנדט הבריטי, כשנזקקו לסרטיפיקטים, לפני מלחמת העולם השנייה, לא במהלך המלחמה, ואפילו לא אחריה.
מכל מקום, הוא ממליץ, "שני הצדדים צריכים לגלות נדיבות".
נשמע טוב. אז בואו נבדוק את המשמעויות המעשיות בפועל, לא בתיאוריה.
פלסטינים – אתם מסכימים למדינה יהודית ודמוקרטית?
יהודים – אתם מסכימים שכל הפליטים יחזרו לבתיהם, ויקימו מחדש את הכפרים והערים שאותם אולצו לעזוב? (כמו עשרות מיליוני הפליטים האחרים ברחבי העולם? פליטים יהודים יהיו רשאים לחזור ולקבל בעלות מלאה על הרכוש שנעשק מהם בוורשה, וילנה, דמשק, ברלין?) נכון שלא?
אז איך ממשיכים מכאן אל הכרך הבא של הלקסיקון–שוחר–הטוב הזה?
תוספת: אחרי שהבעתי את כל ההסתייגויות שלעיל, אני מבקשת להדגיש שהספר מרתק, ראוי וחשוב. כותביו ועורכיו הצליחו לנסח ולחדד את הבעיות שהציבור היהודי והפלסטיני בישראל מתמודד אתן והחלוקה לקטגוריות השונות מסדרת את הבלגן המחשבתי שההיסטוריה המשותפת של כולנו מעוררת. על כך – תודה לכל מי שכתב, ערך והוציא לאור.
הוצאת תשע נשמות, 2025
382 עמ'
