ניקולס וינטון: מה שאדם טוב אחד יכול לעשות

בימים שבהם המציאות מציפה ברוע, אלימות ואכזריות, אפשר אולי לשאוב עידוד מהמחשבה על אדם טוב אחד ועל ההשפעה המופלאה שהייתה למעשיו.

הסיפור התרחש לפני שנים רבות, שינה את חייהם של מאות  – במרוצת הזמן אלפי  – אנשים, ואז נשכח. הוא צף שוב ועלה לתודעה רק לפני שמונה עשרה שנה, וממשיך מאז לרגש את מי ששומע עליו.

וכך קרה: גברת אנגלייה אחת, אישה בשנות השבעים לחייה, עלתה אל עליית הגג של ביתה, אחרי שלא ביקרה שם זמן רב מאוד. אולי מעולם לא. אין לדעת מה דחק בה להיכנס לחדר הנטוש ההוא, ואי אפשר שלא להודות לה על כך שעשתה זאת.

האישה החלה להזיז חפצים, עד שנתקלה להפתעתה במשהו שהתמיה אותה ועורר את סקרנותה: כמה תיבות ובהן מחברות גדושות ברשימות כתובות בכתב ידו של בעלה, ולצדן תיקיות מאובקות עם תגים, שנכתבו עליהם שמות.

האישה, גרטה וינטון פנתה לבעלה ניקולס, ששמונה שנים לפני כן, בהיותו בן שבעים ואחת, זכה להתקבל כחבר במסדר האימפריה הבריטית  בזכות פעילותו למען קשישים. ניקולס ניסה לפטור אותה בלא כלום, ורק אחרי שגרטה התעקשה, סיפר לה שכל החפצים הללו קשורים במשהו שעשה בעברו. ליתר דיוק, חמישים שנה לפני כן.

גרטה המשיכה להפציר, והוא סיפר, בלי להתפאר ובלי להתפעל:

בסוף שנת 1938, כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה, בהיותו בן עשרים ותשע, הזדמן וינטון לפראג, בדרכו לחופשת סקי בשוויץ. במקרה נודע לו על אלפי היהודים המנסים, אך אינם מצליחים, לברוח, נוכח האיומים מגרמניה. וינטון ויתר על חופשת הסקי ופתח בפעילות יזומה, פרטית, מסע הצלה שניהל איש אחד, כדי למלט כמה שיותר ילדים יהודים.

כדי לשכנע את הרשויות הבריטיות בקיומו של הארגון שהמציא, השתמש וינטון בנייר מכתבים של ארגון שטיפל בפליטים, הוסיף כותרת "מחלקת הילדים" ואת שמו כמי שעומד בראש המחלקה.

"כלומר, הצלחת לפעול בעזרת… תרמית קלה?" נשאל באחד הראיונות הרבים בעיתונות ובטלוויזיה, לאחר שמעשיו התגלו, בזכות אשתו.

"אפשר להגיד שכן…" הסכים וינטון, וחייך בשובבות.

"מחלקת הילדים" פעלה מתוך משרד קטן במרכז לונדון. אמו של וינטון וצוות מתנדבים פעלו שם. במשך היום עבד וינטון בבורסה הלונדונית. בערבים – נאבק בבירוקרטיה הבריטית. כדי להוציא את הילדים מפראג, היה חייב למצוא משפחות בריטיות שיסכימו לקחת אותן. הוא הפיץ את תצלומי הילדים, ומאחר שהרשויות הבריטיות התמהמהו בהוצאת אישורי מסע, התחיל לזייף אישורים כאלה. בנוסף, נאלץ להפעיל קצת סחטנות כספית.

"אם כך," הוא נשאל, "זייפת ועסקת בסחיטה?"

וינטון בן המאה וארבע צחקק כשהשיב: "הצלחתי. זה הדבר היחיד שהיה חשוב."

לא רק ברשויות הבריטיות נאלץ וינטון להיאבק. בשלב מסוים החלו גם ארגונים יהודיים בצ'כוסלובקיה להתנגד לפעילותו, כי וינטון העביר את הילדים למשפחות לא יהודיות ברחבי בריטניה. וינטון, שהוריו היו יהודים שהתנצרו, סירב להתרגש. "אם הם מעדיפים ילדים יהודים מתים על פני ילדים יהודים שגדלים במשפחות נוצריות, זאת הבעיה שלהם," אמר והמשיך בפעילותו.

את עשרים הילדים הראשונים הוציא מפראג יום לפני הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה. גם אחרי כן עדיין הרשו הגרמנים לילדים יהודים לצאת. זה התאים למדיניות "טיהור אירופה מיהודים." ההחלטה על "הפתרון הסופי" תגיע רק שלוש שנים אחרי כן.

וינטון המשיך בפעולות ההצלה ממש עד הרגע האחרון. הרכבת שכבר לא יצאה לדרך נעצרה ב 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. הילדים שהיו עליה נשארו בפראג, ויש להניח שנרצחו.

במהלך המלחמה התנדב וינטון כנהג אמבולנס של הצלב האדום, התחתן, גידל ילדים, ולא סיפר לאיש על מה שעשה לפני המלחמה. כשנשאל בדיעבד מדוע שמר זאת בסוד זמן כה ממושך השיב, "לא שמרתי שום דבר בסוד. פשוט לא דיברתי על כך."

לאורך עשרות שנים, עד שגרטה גילתה את המחברת בעליית הגג, לא היה לילדים מושג מי בעצם הציל אותם, כיצד בדיוק זה קרה. גרטה פנתה עם המידע לאליזבת מקסוול, אז אשתו של רוברט מקסוול, שקידמה את הסיפור והפיצה אותו.  הBBC  הפיק סרט, שבו סופר הסיפור.

בסופו של הסרט אמרו לווינטון, לאור המצלמות, כי האישה היושבת לצדו, היא אחת הניצולות. ההתרגשות שבה התחבקו השניים התעצמה לאין קץ כמה רגעים אחרי כן כאשר המנחה של האירוע ביקשה שכל מי שנמנה עם הילדים שהציל וינטון יקום על רגליו. לתדהמתו של ניקולס וינטון קמו כל הנוכחים על רגליהם. הוא הסתובב וראה את תוצאות מעשיו, גבורתו, נדיבות לבו והיוזמה הייחודית שנקט עשרות שנים לפני כן.

הנה הקטע מתוך תוכנית הטלוויזיה של הBBC

כל האנשים הללו, 669 במספר, הקימו משפחות, גידלו ילדים, ועכשיו כבר נכדים ונינים. כשמראיינים חלק מהם לצד בני המשפחה שלהם אי אפשר שלא לחשוב על הפתגם "כל המציל נפש אחת… כאילו הציל עולם ומלואו."

ניקולס וינטון עדיין חי. כיום הוא בן מאה וחמש. אחת הניצולות כתבה עליו ספר, וספר נוסף If It's not Impossible כתבה השנה גם  בתו. אתר האינטרנט המוקדש לו נושא את השם: כוחו של הטוב.

"אם משהו לא בלתי אפשרי, ודאי תימצא הדרך לעשות אותו," אמר וינטון, כשסיפר על מעשיו. צניעותו ועוז רוחו ממשיכים לעורר השראה בכל מי ששומע עליהם.

הילדים שווינטון הציל חיו, אבל הוריהם נרצחו לא זכו לראות אותם גדלים ומקימים משפחות. הסבל לא הוכחד: מי מסוגל בכלל לחשוב על כאבם של אנשים שנאלצו להיפרד מהילדים שלהם, בידיעה שוודאי לא יראו אותם שוב. מי יכול לדמיין מה חשו הילדים שגדלו אצל משפחות שגילו כלפיהם נדיבות ראויה לציון, אבל לא היו המשפחות שלהם. (משהו על סבלם של הילדים הללו אפשר לקרוא ברומן נערה מברלין שכתב הסופר האנגלי ג'ייק ווליס סימונס.)

ובכל זאת, אפשר לשאוב נחמה מסוימת מכך שהטוב  של אדם אחד הביס מעט מהרוע של אנשים רבים.

3 thoughts on “ניקולס וינטון: מה שאדם טוב אחד יכול לעשות”

השאר תגובה