הספר סרנה קרוז, או – הצדק האמיתי ראה אור לראשונה באיטלקית ב־1990, ולאחרונה תורגם לעברית. הוא היה ספרה האחרון של נטליה גינזבורג. בניגוד לקודמייו, הוא אינו ספר פרוזה, אלא מעין מסה אישית שבה פרשה גינזבורג את מחשבותיה על מקרה שאירע זמן לא רב לפני כן בארצה: ילדה פיליפינית שבני זוג איטלקיים אימצו, הוצאה מידיהם לצמיתות כשהייתה בת שלוש, בטענה שלא אומצה כחוק.

כדי לקצר את התהליכים, להציל את התינוקת ולצאת מהפיליפינים כמה שיותר מהר (השלטונות שם תבעו אז מהורים מאמצים לשהות בארצם במשך שנה וחצי לפני שיותר להם להוציא אתם את הילד שאימצו), הצהיר האב המאמץ שהוא למעשה אביה הביולוגי, ושאמה, צעירה פיליפינית, ויתרה עליה והסכימה שייקח אותה אתו לארצו. היו בידיו מסמכים שאישרו את דבריו.

נטליה גינזבורג, כמו רבים בציבור האיטלקי, חשה שנעשה במקרה הזה עוול משווע, קודם כל לילדה הקטנה, שנעקרה מהמשפחה היחידה שהכירה (בני הזוג אימצו גם בן מהפיליפינים, שהיה גדול מסרנה בשנתיים). האם בשם הצדק הכללי, ולטובתם של ילדים אנונימיים שעלולים להיחטף ולעבור אימוץ לא חוקי ראוי לפגוע בילדה אחת קונקרטית, ספציפית, שהמשפחה המאמצת הוכיחה את מסירותה כלפיה? לעולל את זה לפעוטה שחוותה בעברה סבל רב, ננטשה, הייתה חולה מאוד, למעשה – קרובה למות – עד שבני הזוג האיטלקים הצילו את חייה כשהוציאו אותה מהמוסד שבו שהתה והעניקו לה חיים טובים?

אמנם, מודה גינזבורג, היא אינה בקיאה בפרטים המדויקים של החוק, אבל גם אדם שפוסע ברחוב ונוכח בעוול שמתרחש לנגד עיניו רשאי, בעצם – חייב! – לצעוק בקול רם (כמו שעושים בימים אלה חלקים נרחבים בציבור הישראלי הליברלי, אלה שעומדים ברחובות וצועקים, כדי להציל את הדמוקרטיה?)

זה מה שגינזבורג עושה בספר. היא זועקת את זעקתה של הילדה שהשלטונות התאכזרו אליה בשם עמדה אובייקטיבית, לא רגשית, כביכול. עמדה שלא מתחשבת ברחשי הלב. איך ייתכן, היא תוהה, שלפני שהגיעו להחלטה האכזרית אפילו לא טרחו השופטים לפגוש את הילדה, ואת הוריה המאמצים, שהעניקו לה שפע של אהבה ומסירות, לא בדקו היכן היא גרה ואיך נראים חייה, לפני שהחליטו להוציא אותה מידי הוריה?

איך ייתכן שראו בהם חומסים, בשעה שכל מה שרצו, התכוונו ועשו, היה לתת בית חם, ביטחון, תשומת לב, לתינוקת אומללה, גוססת, כך הסבירו לאב בבית היתומים שממנו פדה אותה?

ומה פשר האבחנה שעושים שופטים מסוימים בין דין לצדק? האם מטרתו של החוק אינה להגן על הצדק?

מתי מוצדק להוציא ילד מחיק משפחתו?

לדידה של גינזבורג יש לנקוט את הצעד הקיצוני הזה רק במקרים קיצוניים במיוחד, שכן גם משפחה לא לגמרי תקינה חשובה לצמיחתו של ילד, כי היא מעניקה לו את המבט האותנטי על חייו ואל עתידו.

הדיווחים העיתונאיים הודיעו כי במוסד שאליו העבירו את סרנה, אפשר היה לראות שהיא ממש בסדר: שהיא שקטה מאוד.

גינזבורג מזכירה לנו שזה נראה יותר כמו דיכאון, מאשר כמו שלוות נפש ורוגע.

אמרו שהיא "נרפאה" באחת מהחרדות שהגיעה אתן לבית הוריה המאמצים, עוד מהתקופה שבה הייתה נטושה, חולה ועזובה, חרדות שהמאמצים התמודדו אתן, טיפלו בהן, חיבקו אותן, הרגיעו, והנה – הן נמוגו? ככה, בבת אחת, כבמטה קסם?

גינזבורג דוחה את התיאור השקרי, המזויף, שנועד להצדיק את הצעד שעשו הרשויות.

כשהשופטים נימקו את החלטתם הם הסבירו שילדים מסתגלים במהירות למצבים חדשים. גינזבורג מזכירה לנו שטראומות ילדות נחתמות בנפש לצמיתות, גם אם נראה שנשכחו.

אכן.

הספר הזכיר לי, איך לא, את המקרה המפורסם של הילדה הקטנה ברונה שבית המשפט הישראלי הורה ב־1988 להוציא אותה מידי הוריה המאמצים הישראלים, כי אמה הביולוגית הגיעה לישראל והוכיחה שלא ויתרה על הילדה מרצון, אלא שבתה נחטפה.

הוריה המאמצים הישראלים לא ידעו שהילדה – הם העניקו לה את השם קרולין – לא הגיעה אליהם כחוק. מבחינתם אימצו אותה בתהליך מסודר ותקין. קרולין חזרה שוב להיות ברונה, השם שהעניקו לה כשנולדה, וחזרה עם הוריה הביולוגיים לברזיל. תחקירים עיתונאיים שנערכו כעבור שנים שיקפו את האומללות, העוני, ההזנחה, הייאוש הקיומי שאליו נקלעה בארצה ועם משפחתה הביולוגית.

אז צדקו השופטים שהחזירו אותה אל אמה?

הספר שלפנינו הזכיר לי גם את הסדרה התיעודית המרתקת "שלוש אימהות, שני תינוקות ושערורייה אחת", שאפשר לצפות בו ב־VOD של Yes.

גם שם אי אפשר להישאר שווי נפש לנוכח עוול שרודף עוול: אימוץ של תאומות, מאבק של שני זוגות הורים ושל אמה הביולוגית, והאובדן הנורא שחוו כל המבוגרים הקשורים בסיפור, ומן הסתם גם, ובעיקר, הילדות המאומצות.

את ספרה של נטליה גינזבורג חותמת אחרית דבר שכתב מנחם פרי. בחלק מדבריו בחר פרי משום מה לחזור ו"לסכם" דברים שגינזבורג כבר כתבה ברהיטות ובפרוטרוט, ועם זאת, יש למה שכתב ערך משני טעמים: קודם כול, כי הוא מספר לנו מה בעצם קרה לסרנה אחרי שנלקחה מידי הוריה. מה עלה בגורלה. הוא עונה גם על השאלה החשובה כל כך – האם נודע לה, בשלב מסוים, מה קרה לה? האם שבה ונפגשה עם אחיה המאומץ ועם ההורים שהצילו את חייה ואז איבדו אותה?

חוץ מזה, עושה פרי מהלך מעניין: כמעין שרלוק הולמס של חוקר ספרות הוא בוחן חלק מהנתונים שנודעו בציבור ושנטליה גינזבורג ציינה במסה שלה, ומוכיח באמצעותם אמיתות שאיש, כך נראה, לא איתר לפניו, אף על פי שהיו בעצם גלויות למי שרק היה מוכן לשים לב אליהן…

הספר מרתק. הוא מכאיב, וחשוב, כי חלק מהשאלות שגינזבורג שואלת רבות משמעות. למשל – מה היה קורה אילו הוריה המאמצים של סרנה היו קצת יותר אמידים? מסתבר שהתקנה שקבעה כי על המאמצים לשהות בפיליפינים במשך שנה וחצי לא נאכפה הלכה למעשה, אבל רק מאמצים עשירים יכלו לקבל ייעוץ משפטי ראוי, שאִיפשר להם לעקוף את החוק…

היו בספר רגעים שבהם חשתי הזדהות עמוקה עם הזעזוע שהסופרת חשה נוכח הניתוק המוחלט שנגלה לפעמים בין המציאות לבין השיח העוסק בה לכאורה. על מה הם מדברים? שאלה את עצמה כשהקשיבה למרצים בכנסים העוסקים באימוץ. הם נשמעו לה כמי שבפיהם "התנחלו טיעונים ומבנים מילוליים, ונעלמה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים".

האם שופט שעוקר ילדה ממשפחתה הוא "אמיץ"? היא שואלת. מי בכלל צריך שיפגין במקרים כאלה אומץ? והרי, לדעתה, אומץ לב "ראוי להערצה רק כאשר הוא פונה לחפש צדק." כל כך פשוט! כל כך מדויק!

בשנים האחרונות כשאני רואה מה קורה לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים, למשל, כשאני נוכחת שיש מעריצים לנשיא ארצות הברית גם בזמן ואחרי שהסית למרד, רק מכיוון שלא הביס בבחירות את יריבו (שלא לדבר על אוסף הנבזויות האינסופי שלו), אני מרגישה כמו גינזבורג, שמתקשה להאמין למה שאוזניה שומעות ועיניה רואות. כאילו שההגינות, היושר, הציות לחוק, הנדיבות, הערבות ההדדית, איבדו את מעמדם, ואפשר לזלזל בהם ולומר ולעשות דברים שקשה להבין איך יש להם בכלל מקום בעולם מתוקן: לגנוב, להסית, לחרף, לשקר,  לרצוח, לפלג, לרמות, לחמוס, להטות משפט, להגן על פושעים, והכול בריש גליי, בראש חוצות, בלי להתבייש. ולזכות לאהדה ציבורית.

פשוט לא מובן.

---

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

אנרי טרויה כתב ביוגרפיה מקיפה ששמה צ'כוב. אירן נמירובסקי כתבה "רומן ביוגרפי", כך כינתה את יצירתה, על חייו. והנה גם נטליה גינצבורג המופלאה הרגישה צורך לגעת בו, וכתבה את צ'כוב שלה, שתרגומו לעברית ראה לאחרונה אור בהוצאת תשע נשמות.

מה יש בו בסופו ובמחזאי הרוסי שרבים כל כך מתרפקים על דמותו, מבקשים להתקרב אליו, להבין אותו, להנציח את ראייתם אותו?

אין ספק שצ'כוב, מעבר לכישרונו האמנותי המופלא, היה גם אדם מלבב והומניסט אמיתי שרוחו שורה על יצירותיו: הסיפורים הקצרים שלו, שהם מלאכת מחשבת של אמן דגול, ומחזותיו, שממשיכים לחיות ולהיות אקטואליים. הנה ממש בימים אלה עולה בישראל בתיאטרון גשר הפקה מסקרנת של השחף, ומהדורה חדשה של המחזה, תרגומו המעודכן לעברית, ראתה אור לאחרונה.

אני זוכרת היטב עד כמה נרעשתי כשקראתי את הביוגרפיה של טרויה, איך ייחלתי, בניגוד לכל היגיון, שאנטון הנגוע בשחפת יינצל ולא ימות, וכמה ציערה אותי העובדה הידועה מימים ימימה: צ'כוב איננו כבר יותר מ-117 שנים.

ספרה של נטליה גינצבורג הוא הדק בין שלוש הביוגרפיות שקראתי. אירן נמירובסקי הרבתה לערב את עצמה ואת דימיונה בביוגרפיה של צ'כוב שכתבה, ואנרי טרויה, לעומתה, הקפיד לגבות את הכתוב בראיות עובדתיות. גינצבורג משלבת בין שתי האסכולות. היא לא מרבה להוכיח את דבריה בציטוטים או בתעודות, אבל גם מעוררת את התחושה שהיא אינה מפליגה אל מחוזות מומצאים שבהם עיני רוחה רואות את צ'כוב ואת חייו, אלא מתארת עובדות על פי הווייתן. למשל, איך צ'כוב התחיל לכתוב. מה היו המהלכים הראשונים, מדוע בעצם נהפך מרופא לסופר "במשרה מלאה", מה הייתה דעתו על עצמו כסופר, איך ראה את מחזותיו ומדוע בכלל כתב אותם.

בהתחלה כתב צ'כוב במטרה אחת: להתפרנס. שילמו לו על פי מספר השורות שכתב, והיה עליו "לזכור היטב שני דברים: את החובה לקצר, לעולם לא לחרוג ממספר השורות המוקצב, ואת מגבלות הצנזורה." גינצבורג מראה מדוע וכיצד "המקור היחיד שממנו נדרש לשאוב את נושאיו כשרק החל לכתוב" היה "הומור, וזווית ראייה מוגבלת וקומית של הקיום". אכן, גם כשהותר לו להתפתח לכיוונים אחרים, אותן יכולות המשיכו כידוע להתקיים בכתיבתו.

מעניינת אבחנתה של הסופרת, שכותבת על אודות הסופר: "הוא לא פסל ולא הצדיק אף אחד. כזה היה צ'כוב בסיפוריו המוקדמים וכזה היה גם באחרונים. סופר שמעולם לא העיר."

איך ראו בני משפחתו את הכתיבה של אנטון? אפשר ללמוד לא מעט מציטוט דבריו של אחיו שניסה לנחם אותו על הכישלון המסחרי של קובץ הסיפורים הראשון שלו: "מוּת במהרה, כדי שיבכו אותך גם מעבר לים. תהילתך תגדל, אך לפי שעה קונים הבריות את ספרך בחוסר להיטות מובהק." איזו ציניות…

מעניין שוב לקרוא על הקשר שהיה בין צ'כוב וטולסטוי, ועל דיעותיהם זה על זה: צ'כוב העריץ מאוד את טולסטוי, "ואהב בלהט את יצירותיו, אך כעת נראה לו שהוא מתיימר להיות נביא, ושופך נהרות של מילים מיותרות." אכן, זקנתו של טולסטוי, שהתנכר בערוב ימיו ליצירותיו הדגולות ושקע במלל מטיפני (ואפשר גם להודות: צבוע!), ביישה את צעירותו. טולסטוי לעומתו אהב את סיפוריו של צ'כוב, אבל לא העריך את מחזותיו. לפחות בעניין זה היה צ'כוב בחברה טובה, שכן טולסטוי תיעב גם את שייקספיר, כפי שטרח לומר לעמיתו והוסיף: "המחזות שלך לדעתי גרועים אף משלו". קשה מאוד, ואולי בעצם אין צורך, להבין את טעמו של טולסטוי בנוגע לכתיבתם של שני הגאונים.

צ'כוב היה שונה כל כך מטולסטוי. גינצבורג מנסחת בדייקנות את ההבדל. הוא, לדבריה, התנער מ"עולמם של האינטלקטואלים, עם הקשקשת האינסופית ואפופת העשן שלהם."

צ'כוב, שכתב סיפורים אנושיים כל כך כמו "לישון", על הילדה האומללה, המנוצלת והמותשת, או "יגון", על האב השכול שאין מי שיקשיב לכאבו, הוא אדם שמקשיב לזולת, שומע אותו ומזדהה אתו.

ובספר שלפנינו נטליה גינצבורג היא זאת שהקשיבה לצ'כוב, שמעה אותו וסיפרה לנו על מה ששמעה.

יש לציין לשבח את איור הכריכה הקדמית של הספר. דוד בן-הרא"ש הפליא לשרטט את דיוקנו של צ'כוב במינימליזם ההולם הן את הסופר והן את הספר שלפנינו. מדובר באיור מדויק ויפה להפליא.

תרגמה מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות. 

אין שום טעם לחשוב שאנחנו יכולים להחלים מעשרים שנה כמו אלה שעברנו. מי מאתנו שהיו לנרדפים כבר לא ימצאו שלווה. צלצול לילי בדלת כבר לא יכול לומר לנו אלא דבר אחד: "קוֶוסטוּרָה". לשווא יאמרו לנו שוב ושוב שעכשיו אולי עומדות מאחורי המילה קווסטורה פנים נעימות יותר, ידידותיות יותר, שאפשר  לבקש מהן עזרה והגנה. בנו המילה הזאת לעולם תעורר חוסר אמון ופחד. אם אני מביטה בילדי כשהם ישנים, אני חושבת בהקלה שלא אצטרך להעיר אותם באמצע הלילה ולברוח. אבל זאת לא הקלה מלאה ועמוקה. תמיד נדמה לי שיום אחד ניאלץ שוב לקום באמצע הלילה ולברוח, להשאיר מאחורינו הכול, חדרים דוממים ומכתבים וזיכרונות ופריטי לבוש. 

מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם. מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין עד כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד. הם עלולים לקרוס בן־רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתי מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות. 

לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות, לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות. תראו מה עשו מהבתים שלנו, תראו מה עשו מאתנו. לעולם לא נהיה בני אדם שלווים. 

כמה שהן נוגעות ללב, מצחיקות, חכמות! איזה עונג לקרוא את אחת עשרה המסות שקובצו בספר המידות הקטנות מאת נטליה גינזבורג, סופרת איטלקיה שהעזה לכתוב על עצמה באחת מהן שהיא "סופרת קטנה, קטנה מאוד". אין לדעת אם התכוונה לכך באמת, שהרי לא ייתכן שלא ידעה כי היא סופרת ענקית. את הפסקנות בהערכה העצמית הזאת מיתנה בהמשך דבריה: "אני מעדיפה לחשוב שאף אחד לא יהיה כמוני, קטנה ככל שאהיה, יתושית-פשפשית ספרותית ככל שאהיה. מה שחשוב הוא השכנוע העמוק שמדובר במלאכה, במקצוע, בדבר שעושים כל החיים". הווה אומר – אני אמנם קטנה, אבל ייחודית וחד פעמית.

המסה המרתקת שממנה לקוח הציטוט נקראת "המקצוע שלי", המקצוע "שאוֹכֵל את הטוב ביותר ואת הרע ביותר בחיינו", זה ש"הרגשות היפים והמכוערים ביותר צפים בְּדַמוֹ ללא הבחנה" והוא "ניזון מאתנו וגדל בקרבנו: הכתיבה". בסופה של המסה מתארת גינזבורג את שלל הסכנות הטמונות בכתיבה: ההתייצבות מול הדף הלבן היא מצב שיש בו הסכנה "לרצות להיות ציפור שיר". כמה אירוניה עצמית, כמה הומור, ואיזו חוכמה! גינזבורג מזהירה במשפט הזה את כל מי שכותב שלא להתיימר, שלא להתבלבל, שלא לשאוף לצורות ביטוי "נשגבות" ורחוקות ממנו. סכנה אחרת שהיא מונה: "הסכנה לרמות במילים שאינן נמצאות בתוכנו", ועוד אחת: "הסכנה לשטות ולהונות". הייתי לוקחת את המסה הזאת לכל סדנת כתיבה ומציעה לכל מי שמבקשים לכתוב, לקרוא אותה.

המסות שונות זו מזו, אבל כולן מרתקות ומלהיבות מאוד. השתיים העוסקות באנגליה, "אנגליה: שבח וטרוניה" ו "La Maison Volpé" משעשעות מאוד. היא מתארת בהן למשל את לונדון, ומשווה אותה לערים באיטליה:

"על רקע קירות הבתים אדומי הלבנים נראים העלים הקטנים והירוקים של העצים כעיטור עדין בגוון ירוק בהיר.

מדי פעם אפשר לראות ברחוב עץ מרהיב, עטוי פריחה ורודה בהירה או דווקא ניצתת בעוז, קישוט נאה לרחוב. אך כשמביטים בו מתקבל הרושם שהוא לא נמצא שם במקרה, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת. והעובדה שהוא לא שם באופן מקרי, אלא תוצאה של תוכנית מחושבת ומדויקת, נוסכת ביופיו עצב.

באיטליה, עץ הפורח בלבה של עיר הוא בגדר הפתעה משמחת. הוא יימצא שם במקרה, הודות לצמיחה עליזה וספונטנית מהאדמה, ולא בזכות החלטה מחושבת שעליו להיות שם.

בלונדון, עיר שחורה-אפורה, הוסיף האדם כמה צבעים בדייקנות ומתוך תכנון. אפשר למצוא לפתע בחזית בניין דלת כחולה, אדומה או ורודה בין אחיותיה השחורות. האוטובוסים שמפלחים את האוויר האפור צבועים אדום. אלו צבעים שבכל מקום אחר היו עליזים מאין כמותם, אבל לא כאן; הם נטועים במקומם באופן כה מכוון ומדויק, שהם מזכירים חיוך רפה ועצוב של אדם שאיננו יודע לצחוק".

צחקתי.

כך גם מתיאור ה"אוכל" האנגלי, למשל – העוגות ש"מתגלות כמאפה חול או פיח כשטועמים אותם", אבל אינן מסוכנות לבריאות, "הן בסך הכול מגעילות, אך בלתי מזיקות. זהו ודאי טעמן של העוגות הטמונות בקברי הפרעונים, לצד המומיות".

מסות אחרות, לעומת זאת, אינן מצחיקות, אלא חכמות מאוד, מאלפות ואפילו מכאיבות. כך למשל המסה "בנו של אדם" שבה מספרת גינזבורג על מה שקורה לנפש כשבני אדם מאבדים בית בנסיבות אלימות, במלחמה.

המסה "הוא ואני" משעשעת ונוגעת ללב. גינזבורג מונה בה את כל הניגודים שקיימים בינה ובין בעלה, ואיך, למרות הכול, הם חיים ביחד בהרמוניה מפתיעה.

המסה האחרונה, זאת שהעניקה לקובץ את שמו, "מידות קטנות", מאלפת. גינזבורג מסבירה לנו איך יש לחנך ילדים: "לא למידות הקטנות, אלא למידות הנעלות", ומפרטת את הדרכים לעשות זאת. למשל – "לנהוג במתינות כלפי עצמך ובנדיבות כלפי אחרים" כשמדובר בכסף, זה היחס הנכון כלפיו, כדי שלא יהפוך לערך בפני עצמו וכדי "לשמור על החירות מפניו". לעשירים היא מייעצת לא להעמיד פנים ולא לאלץ את ילדיהם להסתפק במועט באופן מלאכותי, כי "העמדת פנים אינה יכולה להיות מעשה חינוכי". אותם יש ללמד רק ש"כל הכסף שהם חוסכים בזכות כך [אם הם מקמצים בהוצאותיהם על עצמם] יועבר בלי תרעומת לאנשים אחרים", שכן "ההגנה האמיתית של העושר אינה פחד מפני העושר, מהארעיות שלו ומקלקול האופי שהוא עלול לגרום. ההגנה האמיתית של העושר צריכה להיות שוויון נפש כלפי כסף", והדרך היחידה ליצור זאת היא "לתת לנער כסף לבזבז ככל שהכסף אכן בנמצא. כך הוא ילמד לבזבז בלי נקיפות מצפון ובלי חרטה", ואם לא יהיה עשיר בעתיד, יהיה לו "קל יותר להסתדר בלי כסף ובזבוז" אחרי שלמד להוציא, אחרי שראה ש"כסף מעופף באוויר ומחליף ידיים", ואין בו שום דבר מרגש בפני עצמו.

אבל העצה הטובה ביותר שהיא נותנת להורים היא – לשחרר את הילדים שלהם לחיות את חייהם. "עלינו להיות דמויות בעלות משמעות בעיני הילדים שלנו, אך לא משמעותיות מדי, כדי שלא ינסו להיות זהים לנו, להעתיק את המקצוע שלנו ולנסות למצוא אותנו בבני הזוג שהם בוחרים. עלינו להיות עמם בקשר חברי, אך לא חברי מדי, כדי שלא יתקשו לרכוש חברים אמיתיים…" וכן הלאה. והכי חשוב: עלינו ללמוד מה הייעוד שלנו, מה "המטרה הפנימית של עצמנו". אם לא נבגוד בה, אם נוסיף לאורך השנים לאהוב אותה בלהט, נוכל לסלק את תחושת הבעלות שלנו על ילדינו ונאפשר להם להתפתח ולגדול. כמה חכם חשוב, ראוי וכתוב היטב.

הספר כולו מזמין מאוד לקרוא, וגם התרגום – מעשה ידיו של יונתן פיין (בלי שיכולתי להשוות למקור) – נראה מצוין [למעט הערה קטנה עד כדי קטנוניות: את המילה (bowler (hat מבטאים בּוֹאְלֶר ולא "בָּאוּלֶר" כפי שתועתק עם ניקוד…].