נדמה לי שאין ספר ש"מתאים" או לפחות רלוונטי יותר לקריאה בימים אלה, מאשר לא ממואר מאת מוטי פוגל.

לפני שתים עשרה שנים חדרו בערב שבת שני מחבלים פלסטינים אל בית אחיו של פוגל באיתמר, ורצחו  את ההורים, אהוד ורות, ושלושה מילדיהם.

כל הארץ רעדה אז מגודל הזוועה.

מוטי פוגל פרסם את ספרו ממש לאחרונה. ודאי לא העלה בדעתו אילו זוועות כפולות ומכופלות עוד צפויות כאן –  אלף וארבע מאות הנרצחים,  מאתיים עשרים ושניים החטופים, והנעדרים, שמספרם טרם נקבע, ואולי לעולם לא נדע מהו, שלא לדבר על מה שעוד יתרחשו כאן, ועל הפגיעה האיומה בתודעה של כולנו.

והנה הוא מספר לנו, כשמות הפרקים בספר, על "זמן", "ילדות", "אחים", "התנחלות", "גלות", "בשורה", וגם על "קבורה", "שבעה", "קורבנות", וחותם את הספר בפרקים "נקמה" ו"נחמה".

כל אחד מהם הוא מסה קצרה, וכולם נוגעים בכאב ובאובדן הבלתי נסבלים, אבל פוגל עושה את זה "אחרת": מתוך דיאלוג עם טקסטים, חלקם – ספרותיים: בין היתר של בורחס, קפקא, ז'ול ורן, ז'ורז' פרק, אדגר אלן פו, והאחרים – מהמקרא, או מהתלמוד. מכל אחד מהם דולה פוגל משמעות, ומעניק לנו תובנות רבות ורבות משמעות.

למשל, בפרק "נקמה": האם אדם שאחיו, גיסתו ואחייניו נרצחו באכזריות כזאת, רוצה נקמה? פוגל מראה לנו מצד אחד את הזעם: "הטרגדיה שברה את עולמי, מדוע עלי להיות הוגן? מדוע עלי להיות שקול? אני מסרב להתפייס עם הסדק. אני רוצה שכולם יחיו את הטרגדיה שלי, שהעולם ייעצר", מתאר את חוסר היכולת להבין איך ייתכן שחייהם של אנשים אחרים נמשכים כרגיל, ומתאר עד כמה הוא מתקומם נוכח הציפייה החברתית שהשכולים יפגינו "שכול טוב", ש"ימשיכו לחיות" – "כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים".

לצד זאת הוא מראה לנו מה המחיר שגובה נקמה. כותב, למשל, על ספרו של ז'ורז' פרק, החיים הוראות שימוש, שבו גבר רודף אחרי אישה ששימשה אומנת לתינוק שלו, וברגע של הסח הדעת גרמה למותו. במשך שנים מחפש אותה האיש, וכשהוא מוצא אותה הוא חש ש"ברגע שנקמתו תממומש, ייתמו חייו". הוא לכוד. "הנוקם והאומנת לשעבר קשורים זה לזה יותר מלכל אדם אחר. כמעט אין בעולמם אנשים אחרים". הנקמה "ממלאת את תודעתו של הנוקם במי שראוי לו להימחק, היא גם קושרת אותו אל זה שאינו ראוי לשם, זה שגם לעברית אין אפילו מילה שתצביע עליו, אל מושא נקמתו." ומוסיף פוגל את התובנה המחרידה: "עם הנקמה הרוצח הופך לנרצח, והנוקם תופס את מקומו ונעשה רוצח".

מזעזע!

ועם זאת הוא שואל: "ובכל זאת, באיזו זכות תוכלו למנוע מהנוקם את זכותו לאזן את החשבון? אהובנו מת – האם נניח לרוצח להמשיך לחיות? מה נעשה עם הטינה המאכלת אותנו מבפנים? מה נעשה בכעס הנורא שמאיים לפרוץ (ולפעמים גם מתפרץ) מול כל אחד בכל רגע, מול האנשים שחייהם נמשכו?"

ועם זאת, הוא מראה כי "הנקמה המדממת והאלימה היא פנטזיית נעורים שמתרחשת בעולם שבו למעשינו אין השלכות, שבו אנו מפנטזים שמעשה אחד יכול לתקן שנים של עוול, להשיב את שיווי המשקל", ומוסיף במעין קריצה כואבת: "אין זה מקרה שספר הנקמה הגדול והמפורסם ביותר הרוזן ממונטה כריסטו הוא ספר נוער".

הוא מזהיר כי "סופה של הנקמה האלימה והפראית הוא בדרך כלל מותו של הנוקם עצמו", כי "מיצויו השלם של היגיון הנקמה הוא השמדה עצמית".

לקרוא את הדברים האלה ולהתפלץ. או מוטב – להוסיף ולחשוב עליהם. דווקא עכשיו.

הפרק על העקידה מזעזע לא פחות. פוגל, אח ששכל את אחיו האהוב, דן בו לא רק על עקידת יצחק, אלא גם על קין והבל, על ה"תחרות עד מוות" על אהבה – אהבתו של האל; על חילוקי דעות ויריבות בין ההורים, שהם מה שעומד ברקע סיפורם של יעקב ועשו. פוגל מראה כי היחסים בין שני האחים הללו הם בעצם שחזור העקידה שעבר אביהם: "עשו יוצא לצוד ציד, להביא איל שיזכיר ליצחק את האיל שנאחז בסבך ואת רחמיו של האל, ורבקה מלבישה את עורות גדיי העיזים על ידיו וצווארו של בנה האהוב – על מקום השחיטה". מרתק ומפתיע!

גם בסיפור של יוסף ואחיו יש הדהוד לעקידה: "בני יעקב משכללים את המסורת המשפחתית וכוללים בדמות אחת את הקורבן ואת המגורש" (קין שעונשו לנדוד, יעקב שבורח לארץ אחרת אחרי שחטא גניבת הבכורה נודע …). הם לא הורגים את יוסף, אבל מגישים לאביהם את כתונת הפסים שלו "מוכתמת בכתמי דם של השעיר לעזאזל, כמו יעקב שהולבש בבגדי עשו, כאומרים לו אתה יודע מה עשינו, ואתה לא תאמר כלום".

פוגל לא מסתפק בהקבלות ובפירושים. הוא מגיע למסקנות מרחיקות לכת, שנוגעות בכל רעיון הקורבנות. בדרכו לשם הוא לוקח אותנו אל סיפור של אדגר אלן פו, "המכתב הגנוב", ומראה לנו את "העיוורון לדברים הגלויים ביותר" (כל משפט – איך לא? – מזכיר בימים אלה את המציאות העכשווית, המיידית, במקרה זה – את הדיווחים שהגיעו מהשטח, מהגדר, את ההתראות שהשמיעו חיילים, ואיש לא הקשיב להם!). הוא כותב על הזלזול בשכלו של הזולת: "המקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה ("התצפיתניות התריעו – המפקדים התעלמו: 'חמאס חבורה של ערסים, הם לא יעשו כלום'"). והוא תוהה: "אולי הבל לא רצה להרוג את קין. אולי יעקב מעולם לא התכוון לטרוף את עשו [לפי אחת הפרשנויות כשיעקב חזר מהגלות ועשו קיבל את פניו בחיבוק, בעצם ניסה לנשוך את צווארו]. אולי לא אחז בעקבו כדי להחזיר אותו לרחם, כי אם כדי לצאת בעקבותיו, להימשך אחריו החוצה", ומוסיף ושואל: "מה עדיף? להיות האהוב־הקורבן, או להיות האח, אחיו של, האחר, החי? המנצח בתחרות שלא הוכרזה ולא נגמרה?"

"למה אני כותב את המסות האלה?" פוגל שואל את עצמו לקראת סופו של הספר, "אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד?" אבל לא. "יש בי חלק שתמיד יחיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא." ומסתבר לו שכתיבת המסות לא משחררת אותו, אלא מחזירה אותו "אל הדבר שממנו רציתי לברוח".

הוא לא יכול לברוח. ואנחנו אתו במסעו החכם, החשוב, המכאיב, היפה.