"הדרומיים לא מבינים דברים כאלה", מסביר מושל המחוז לאייבור, תושבת חדשה בעיירת הכורים לונגירביאן, השוכנת באי ספיצברגן, חלק מהארכיפלג סוולברד. אייבור חיה עד כה באוסלו. מבחינתנו, הקוראים הישראליים, אוסלו היא עיר צפונית, אבל למי שגר בלונגירביאן, בירת נורווגיה המלבלבת והפורחת באביב ובקיץ, נחשבת דרומית, ומי שמגיע ממנה מתקשה להבין את אורחות החיים הצפוניים־באמת.

כפי שאפשר להיווכח מהמפה המופיעה בעמוד הראשון בספר, לונגירביאן הוא יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם. הוא מרוחק רק כאלף קילומטרים מהקוטב. למעשה, מדובר בשממה ארקטית: הכול שם קפוא, מושלג, וחלק גדול מהשנה גם חשוך. רק בתחילת האביב אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין הכחול הכהה מאוד של השמיים, לבין השחור העמוק שלהם, לאורך רוב שעות היממה.

אייבור הגיעה ללונגירביאן עם בעלה הרופא. הם גרים ממש מעל בית החולים הקטן, שבו הוא מטפל בתושבי המקום, בעיקר – בכורי הפחם. המכרה פועל לאורך כל שעות היממה והשנה כולה. לפיכך כל האזור לא רק קפוא, אלא גם אפוף בפיח אפור, אבקת פחם, ולכן הוא לא רק "מצומצם כל כך," אלא גם "מכוער כל כך." במשך רוב ימות השנה לא צומח שם מאומה. עד כדי כך שכעבור כמה חודשי מגורים בלונגירביאן, כשמשפחתה של אייבור נוסעת בקיץ לחופשה בדרום, בנורווגיה עצמה, שתי בנותיה הקטנות מוקסמות מהלבלוב הצבעוני שהן רואות לראשונה זה חודשים רבים. אפילו דוכן של גלידה לא מסיט אותן מההתפעלות שלהן ממה שלא ראו כל כך הרבה זמן: פרחים!

אייבור לא רצתה להגיע ללונגירביאן. היא מתקשה מאוד לחיות שם. ההווה הסיפורי מתרחש בשנות החמישים של המאה הקודמת. כיום אפשר להגיע למקום ולצאת ממנו בכל ימות השנה, אבל בימים שאייבור גרה שם היה האי מבודד לאורך חודשים רבים: אוניות ומטוסים לא יכלו להגיע אליו בגלל תנאי מזג האוויר. מדי פעם הגיע מטוס, חג מלמעלה והשליך שקי דואר, וזה היה הקשר היחיד של התושבים עם העולם החיצון!

את תחזית מזג האוויר, למדה אייבור עד מהרה להבין, אין טעם לשמוע. "ממילא בחוץ הכול נראה כמו אתמול: קר ושקט וכחול כהה." מזג האוויר יציב. בניגוד לציפיותיה, אין "סערה ושמש בערבוביה", אין "סופות שלגים מצליפות המתחלפות בין רגע בערפל קפוא ודומם." כל הזמן רק "קור שקט ויבש", ואם כבר מתחוללת סופת שלגים, היא נמשכת "ימים על ימים".

מדהים תיאור ההגעה הראשונה של אור השמש, בתחילת האביב. "ניצוץ של אור מסנוור את אייבור בזווית העין, וקריאות צהלה עולות מקרב החבורה הקטנה. השמש כאן. היא מופיעה בפתאומיות גמורה – לא כמו זריחה העולה כזוהר איטי במזרח. קרני אור חדות נדחקות מעל הקרחון הכחול והאור המסמא מוחק את פסי הסלע השחורים והחשופים של ה'סרקופג'". התושבים חוגגים כמובן את ניצוץ האור הראשון, ועדיין, גם כאשר הימים מתארכים, קר. כולם עטופים בשכבות הגנה רבות. אם נופלת למישהי הכפפה שהסירה אותה לרגע כדי להיטיב את הכובע, היא מסתכנת בחייה! ובכל מקרה, הופעתו של האור קצרה מאוד בתחילה. "הרגע הזה יחלוף במהרה. היום הם לא ייהנו מהשמש אפילו חצי שעה בטרם היא תשקע תחת הקרחון, והלילה שוב ירד"…

נחמתה העיקרית, אולי היחידה, של אייבור, שנאלצת לחיות במקום הזה היא הכלבה ההאסקית שקיבלה בהשאלה מהמושל ואשתו. תיאור האהבה שהיא רוחשת לכלבה עדין ועמוק כל כך!

לאורך הסיפור אנחנו עדים לתהליך שבו דעתה של אחת הדמויות בסיפור, גבר שמיודד עם הרופא, הולכת ונטרפת. מה עושים במקרה כזה? איך מצילים אותו? הרי אין אפשרות להוציא אותו משם, "האונייה הראשונה תגיע רק באמצע מאי או מאוחר יותר."  בתוך הקלסטרופוביה והפראנויה שהוא חש, מצבו הולך ומחמיר, שכן, יש לדעת, בשל מיקומו של האי, חולקים אותו הנורווגים עם רוסים סוביטיים, ואיום לא רק של עימות מקומי, אלא גם של מלחמה גרעינית שתתחיל דווקא אצלם מרחף בלי הרף מעל לראשם.

את החיים בלונגירביאן מלווים כל הזמן גם פחדים מפני חיות טרף. עד מהרה מתברר שאלה לא פחדי שווא: אכן, דוב קוטב מגיע אל מקום היישוב, ומסכן את בני האדם. הם פוחדים גם מכבשי המושק, חיה אדירת ממדים שיש לה קרניים חזקות, גופים גדולים וכבדים, ויכולת לרוץ מהר מאוד. אמנם "בדרך כלל הם שלווים," אבל "כשהם מרגישים מאוימים הם עלולים לכעוס ולתקוף, במיוחד אם נדמה להם שמישהו רוצה לקחת להם את הטלאים". אייבור פוחדת מהחיות. גם הילדות שלה פוחדות מהן, כמובן.

לא רק הקור, החיות והסובייטים מאיימים בלי הרף. גם אספקת המזון בעייתית. כשאייבור שופכת מיץ דומדמניות כי הוא מתוק לה מדי היא מרגישה שזהו "חטא שדינו מוות ממש," שכן "לא זורקים ככה אוכל בסוף החורף, כשנשאר מעט כל כך מהכול." מוצרים הולכים ואוזלים. צימוקים, למשל. ותה. ומלאי התפוחים שהיו להם, אדומים וקפואים, תפוחים שהיו "כמובן", בתוך "ארגז המקפיא התלוי על הקיר מחוץ לחלון המטבח", אבל בעקבות שלושה ימים של מזג אוויר קצת פחות קר הפשירו, "ועכשיו הם בלתי אכילים". כמובן ש"להשיג" תפוחים אחרים אי אפשר!

הסיפור של לונגירביאן מתקדם באיטיות ובחזרתיות, אבל בשלב מסוים נוצרת תחושה של מערבולת רגשית: אמנם התנועות הן אותן תנועות והן מתעגלות ומסתלסלות בלי הרף, אבל בכל זאת – הולכות ומעמיקות, הולכות ומסתחררות ומאיצות את קצבן. ברגע מסוים הלכתי שבי אחרי התנועה הזאת, אחרי תחושת החנק והצורך לזעוק – שחררו אותנו (את אייבור ואותי) מכאן, ממדרונות הקרח, ממעמקי השלג, מהים הקופא, מהחושך האינסופי… תנו לנו לצאת אל האוויר שאפשר לנשום אותו, אל החוץ שאפשר לצאת אליו, אל הירוק והתוסס והמגוון…

דנה כספי היטיבה לתרגם את הספר מנורווגית, ואחרית הדבר שכתבה שירה סתיו מוסיפה רבות להבנת הסיפור ומקורותיו.