על עטיפתו הקדמית של הספר מצוטטים שבחים של הניו יורק טיימס בוק רביו: "רומן שנון, מלא דמיון ויפהפה."

בגב הספר נכתב כי הוא "זכה לתגובות משתאות מרגע צאתו לאור", כי "נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס" וגם "היה לרב מכר שנים רבות".

את עניין הרב מכר אני יכולה עוד להבין: מדובר ברומן שעלילתו מסקרנת בהחלט. בלעתי אותו במהירות, בעיקר בשל אותה סקרנות הייתי אומרת – כמעט רכלנית, שעורר בי, וגם בשל הציפייה להבין מה משמעות המהלכים המתרחשים בו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. בראשון מופיעה רוז, אישה צעירה, נשואה והרה, שמחליטה יום אחד לקום ולעזוב את בעלה, את אמה, את עירה ואת כל עברה. היא לוקחת את המכונית של בעלה, לא לפני שהשאירה לו פתקה קצרה, ומתחילה לנסוע. לאן? יש לה מושג קלוש. מדוע? היא לא ממש יודעת. האם תשוב? כנראה שלא. האם תנתק לצמיתות את כל הקשרים הללו? גם עם אמה האוהבת והיקרה לה? מסתבר. רוז מגיעה למוסד שמנהלות אותו נזירות ומתמקמת שם. אל המקום, שהיה בעבר בית מלון, מגיעות צעירות לא נשואות הרות. כמוהן, גם רוז מתעתדת ללדת, להשאיר את התינוק, שיימסר לאימוץ, ולהמשיך משם הלאה בדרכה, אין לדעת לאן, אבל משהו משנה את תוכניותיה.

החלק השני בסיפור מיוחד לְאיש בשם בן, שעובד במקום כאב בית. האם הופתעתי כשהתפתח קשר בין בן ורוז? ממש לא. כאן אנחנו לומדים על חייו של בן לפני שהגיע למוסד, אבל לא – מדוע חשובה העובדה שהוא קעקע על גופו את השם ססיליה, או מדוע הוא מתנגד לכך שהתינוקת שרוז יולדת תיקרא בשם הזה, מדוע אינו מסביר לרוז מה הסיבה להתנגדותו, וגם לא מדוע רוז מתעקשת על השם.

בחלק השלישי אנחנו פוגשים את ססיליה, בתה של רוז, שגדלה במוסד, בין הנזירות לנשים ההרות, שבאות והולכות. גם כשססיליה נקשרת לאחת מהן, היא לומדת שהכול זמני, ואין טעם ליצור מערכת יחסים עמוקה, כי זאת לא תוכל להימשך זמן רב יותר מכמה חודשים, עד שהאישה מוסעת אל בית החולים ללדת, ולא חוזרת עוד.

אפשר להמשיך ולשאול אינספור שאלות, שאין להן בעצם תשובה. כל הזמן קורים דברים, דמויות צצות ונעלמות, התרחשויות שאמורות להיות דרמטיות מוזכרות ונמוגות (למשל: מישהי זוכה בירושה גדולה ומשמעותית מאוד. זאת נראית כמו התחלה של איזושהי התפתחות אפשרית, אבל שום דבר לא קורה משם ואילך. הידיעה שהרכוש הרב עבר לידיה נשארת סתמית וברקע, ואין לה שום המשכיות או פיתוח). לא יכולתי שלא לתהות מה בעצם ההצדקה הספרותית, האמנותית, להופעתם של רבים מהפרטים הנמסרים בפרוטרוט.

בספרות דברים לא אמורים להתרחש "סתם". אפילו מהחיים עצמם, אלה שמתרחשים בלי הרף, אפשר לחלץ בדיעבד משמעויות (אהה, אני יודעת לימים, זאת הייתה התוצאה של מעבר הדירה לכאן, דווקא; ולבחירה שלא לצאת באותו ערב, אלא להישאר בבית ולגלוש ברשת, היה המשך משמעותי מאוד; כשוויתרתי על מקום העבודה ההוא – או כשוויתרו עלי – התחילה עלילה חדשה, וכך גם כששלחתי את המכתב ההוא, כשטלפנתי, אמרתי, עשיתי – לכל המעשים היו התוצאות הרות גורל…). בחיים אפשר במבט לאחור למצוא תבניות ופשרים. קל וחומר בספרות, ששם הם חייבים להימצא. חלק מהותי בכתיבה ספרותית הוא מנגנון הבחירה. ההחלטה מה עיקר ומה תפל. מה תורם לסך הכול הנוצר ובמה אין ערך. לכן סופר אינו אמור להנציח כל התרחשות סתמית. לא כל פרט תפל יתואר בשפע של מילים, שכן הרומן אמור לגבש אמירה כלשהי. הדמויות אמורות להשתנות. צריכה להיות משמעות למה שקורה להן. אם כל זה לא מתקיים, מתעוררת בקורא תחושה שפיטם את עצמו בפחמימות ריקות, צ'יפס שמנוני ומתובל מדי, שמגיע בשקית צבעונית ומרשרשת, חטיף שמענג כשזוללים אותו, אבל מותיר טעם דלוח, ורעב לאוכל מזין.

בספר שלפנינו קורים דברים, אבל אין בהם תכלית. השאלות נותרות ללא מענה. הדמויות לא מתפתחות. אין באמת דרמה, כי המון דברים מתרחשים סתם כך. הקונפליקט דליל. עולות בו שלל הבטחות, שאינן מתקיימות. קוראים וקוראים ובעצם לא קורה שום דבר משמעותי, כי גם כשקורה משהו, הוא נקטע באיבו, והכול בעצם שרירותי. גם כשמרמזים לנו על התחלה של הארה אפשרית, או על הזדמנות לתובנה, הן היא לא מתממשות, ובסוף הרומן נשארנו בדיוק באותו מקום שבו התחלנו את הקריאה. יש בו ניסיון רדוד, אפיזודי ולא משכנע לדון באמונה הדתית (הקתולית), לא רק זאת של הנזירות, אלא גם של חלק מהנשים שמגיעות למקום ומתחבטות בענייני אמונה, אבל העיסוק בפן הזה מסורבל ודל, ומאוד לא משכנע. הייתה לי הרגשה שהנדבך הזה נוסף כדי לעורר את התחושה שיש כאן איזה עומק רוחני, אבל זה לא קורה.

אדונית השקרנים הוא ספרה הראשון של פאצ'ט, אבל השני שלה שקראתי. קדם לו הבית ההולנדי, שגם הוא לא הרשים אותי במיוחד לטובה.

אפשר לקרוא, אבל באותה מידה אפשר גם לוותר.