סבטלנה אלכסייביץ, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2015, נודעת בזכות הז’אנר המיוחד של ספריה: ריאיונות עם מאות, (בעצם – כנראה אלפי) אנשים, שאת דבריהם היא מביאה כמות שהם, אך מקצצת אותם, ומצטטת מהם רק חלקים משמעותיים, ששופכים אור על תופעות שונות שעלו מתוך השיחות. כך למשל בספר הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה שוחחה אלכסייביץ’ עם מי שהיו ילדים בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. בספרים אחרים עסקה בסוגיות שונות: ההתאבדויות הרבות שאירעו בעקבות ההתפרקות של ברית המועצות, דברים שסיפרו לה ניצולים מאסון צ’רנוביל, עדויות ממלחמת אפגניסטן. בכל אחד מהספרים היא מביאה את נקודת המבט האישית של כל אחד מהמרואיינים הרבים שלה.
בעקבות זכייתה בפרס נובל, התראיינה אלכסייביץ’ לבי-בי-סי והסבירה את הרציונל לעבודתה הספרותית: “האמת היא דבר שיתופי, שמורכב מהרבה אמיתות שונות”, אמרה והוסיפה: “בכל ספר אני לוקחת מאות אנשים, מגילאים ומקצועות שונים, כדי להסתכל על אירועים מנקודות מבט שונות. אני מכנה את זה ‘רומן בקולות'”.
בספרה הראשון, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שראה אור לראשונה ב-1985 ברוסית ונמכר במיליוני עותקים אחרי שתורגם לשפות שונות, ראיינה אלכסייביץ’ נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה. קשה לקבוע על כמה מרואיינות מדובר, כי לרובן לא יוחד פרק שלם. דברים שאמרו לה משובצים בזה אחרי זה ברצף, ורק כותרת המשנה עם שמה של האישה, מקצועה ועיסוקה בתקופת המלחמה – אחות, קשרית, טייסת – מבחינה ביניהן.
“רציתי להבין,” היא מסבירה בתחילתו של הספר, “איך אפשר להבחין בין מוות לרצח, ואיפה עובר הגבול בין האנושי ללא-אנושי”. עוד כתבה: “הרוע שבה אותי. שלחתי מבט אל התהום כדי להבין משהו”.
האישה הראשונה שעוררה את התעניינותה הייתה מנהלת חשבונות שהשתתפה במסיבת הפרידה ממנה, במפעל לייצור מכוניות שבו עבדה במשך עשרות שנים. לאלכסייביץ’ התברר כי במהלך המלחמה הייתה אותה אישה – שנראתה שנים רבות אחרי תום המלחמה כה מיושבת בדעתה ומכובדת – צלפית שזכתה באחד-עשר עיטורי כבוד ושהיא צלפה והרגה לפחות שבעים וחמישה חיילי אויב. איך אפשר לקשר בין המראה הרגיל כל כך של אותה אישה לבין ההיסטוריה הצבאית שלה?
כך התחיל המסע.
“מה קרה לבני האדם?” שואלת את עצמה אלכסייביץ’, “מה הם ראו והבינו שם, על המוות ועל החיים בכלל, ובסיכומו של דבר – על עצמם.” והיא מוסיפה: “אני כותבת היסטוריה של רגשות.”
במקום אחר בספר היא מסבירה שבטיפה אחת של הוויה היא יכולה למצוא עולם ומלואו, ושהפרט הקטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה על הכלל, מעניין אותה הרבה יותר מאשר המכלול המהווה לכאורה תמונה שלמה.
ובכן, ריאיון רודף ריאיון. בכולם מספרות הנשים על הזוועות שחוו בשדה הקרב. על הפצועים וההרוגים, על הסבל והכאב האינסופי, הלא נתפס. הנה כמה דוגמאות מייצגות שנחרתו בזיכרון: שלושה חיילים אויבים זה לזה, פצועים, שקפאו למוות, צמודים בעמידה על קרחון אדום ושחור מדם, שנסחף אתם עליו בנהר; צעיר גוסס שאת לבו הפועם ראתה המרואיינת, שהייתה אז אחות רחמנייה, מבעד לעורו הקרוע, והוא העניק לה ברגעי חייו האחרונים במתנה את הקמע שנתנה לו אמו, בתקווה שיעזור לה יותר מכפי שעזר לו; מפקד בכיר שהתעלף כשראה גיגית ובה רגליים וידיים קטועות; אחות שנפלה בשבי הגרמנים ומצאו למחרת את גופתה קטועת שדיים ועיניה מנוקרות – אין סוף לזוועות שהנשים מתארות. עוד ועוד ועוד.
ולצד תיאור הזוועות, גם התיאורים שממחישים עד כמה ששו הנשים אלי קרב כשהתנדבו להילחם, חלקן צעירות כל כך, רק בנות שש עשרה או שבע עשרה. כמה שנאו את הפולשים לארצן, כמה עידוד קיבלו רובן מהוריהן, להתגייס, להגיע לחזית.
ועם זאת – התחושה של רבות מהן שחרף הצטיינותן בקרבות, חרף העיטורים שזכו לקבל, נגזלו מהן למעשה חדוות הניצחון ותפארתו, כי הגברים ניכסו אותם לעצמם. הן זחלו בעיצומו של הקרב, משכו חיילים פצועים – לא פעם הצילו כך גם אויבים, הן מדגישות! – וטיפלו בהם, אבל בשוך הקרבות תרומתן נשכחה. רק הגברים נשארו בתודעה כגיבורי המלחמה. עד כדי כך שאחת מהן, כך היא מספרת, הפסיקה לענוד את אותות ההצטיינות שזכתה בהם, כי חשה שהם מעוררים עוינות ואפילו לעג בקרב אזרחים ואזרחיות.
חלק מהנשים שאלכסייביץ’ ראיינה השתוקקו לדבר. לפרוק את הזיכרונות. אחת מהן אפילו אמרה לה שזאת הסיבה היחידה ששרדה ונשארה בחיים: כדי לספר. אחרות היססו, מתוך החשש להיות שם שוב, בתוך הזוועות שחוו. אצל כולן, מעידה המראיינת, הדיבור השתנה לגמרי אם נכחו בשיחה מאזינים נוספים. אז הן התמקדו בסיפורי גבורה והתפארות. רק בארבע עיניים היו מסוגלות לחשוף חולשות, פחדים, כישלונות.
מהספר הבנתי עד כמה התופעה של רוסיות צעירות, נערות למעשה, שנלחמו אז, הייתה שכיחה: “רכבת אחת אחרי השנייה חלפה, ובכולן היו רק בחורות,” מספרת אחת המרואיינות, “הן שרו. הן נופפו לנו – חלק עם צעיפים, חלק עם כומתות. התברר: אין מספיק גברים, כולם נהרגו… או נפלו בשבי. אנחנו היינו צריכות למלא את מקומם.”
חלק מהסיפורים היו בלתי נסבלים מבחינתי, והזכירו לי את התיאור הלגלגני “יורים ובוכים”: אחת הנשים מספרת איך נהגה לנעול את בתה הפעוטה, כבת שנה, לבד בבית, במשך יום שלם, כדי לצאת לקרב. כשנעלה את הדלת “דאגה” אותה אימא להשאיר לתינוקת דייסה ואז – “הייתי חוזרת בערב, והיא אכלה, או לא אכלה. היא הייתה מכוסה כולה בדייסה. היא לא בכתה, רק הביטה בי”. איזו זוועה! אני מקווה שלא ציפו ממני שאריע לה על ההקרבה! אלכסייביץ’, בניגוד לי, אינה שופטת ואינה מביעה דיעה. רק מצטטת ומדווחת. מביאה דברים בשם אומרם.
לאמיתו של דבר, בערך באמצע הספר הרגשתי שדי לי. שבעתי זוועות. שבעתי תיאורים בלתי נסבלים. הבנתי: המלחמה היא עניין מכוער מאוד. עוד יותר מכפי שעולה בדעת מי שלא היה שם. או הייתה. והיא לא מתאימה לאף אחד. גם לא לגברים.
קראתי שהסרט “ג’ירפה” התבסס על משהו מתוך הספר שלפנינו. לא הצלחתי להתמיד בקריאה ולהגיע אל סופו, כך שאינני יודעת אם ההשפעה שלו על הסרט ישירה או שמדובר רק בהשראה שהעניק לו.
הספר חשוב, אבל תכניו קשים מדי.
ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי, מהתרגום לאנגלית. כרגיל, קראתי אותו בקינדל.
2 thoughts on “סבטלנה אלכסייביץ’, “הפנים הלא נשיות של המלחמה”: מה גבורתה של האימא שהשאירה בבית לבדה את בתה הפעוטה?”