לָמָּה הֵם אֵינָם שָׁבִים?
הָאִמָּהוֹת מְחַכּוֹת. הַיְלָדִים
גְּדֵלִים וּמְחַכִּים.
לָשׁוּב, לוּ רַק יוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת אוֹתָם
גְּבוֹהִים. הַגַּעְגּוּעִים צוֹמְחִים עָמֹק
אֶל רֶחֶם הָאֲדָמָה. מַצִּים
נִשְׁמָתָם עַד כְּלוֹת –
הֵם אֵינָם שָׁבִים. כָּל הַיּוֹם
הַדְּלָתוֹת קַשֻּׁבוֹת. לְבָבָן
נוֹפֵל עַל הַסַּף. "הוּא לֹא בָא,
הוּא לֹא בָא", בּוֹכוֹת הַדְּלָתוֹת. בַּלֵּילוֹת
הַתְּרִיסִים עֵרִים. יְדֵי הָאִמָּהוֹת
נֵרוֹת בּוֹעֲרִים עַל כָּל הַשְּׁבִילִים הַבָּאִים – –
וְהֵם אֵינָם שָׁבִים.
פרטי מהדורת מקור: הוצאת אל"ף; 1967