הטובה שבמרגלות הוא רומן סוחף, שקשה מאוד להפסיק לקרוא אותו.

הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומוקד העלילה הוא מבצע הונאה מתוחכם שנקטו האנגלים לקראת רגע הפלישה של כוחות הברית על אדמת צרפת, אותו D-day מפורסם שהתרחש ב־6 ביוני, 1944.

יום הפלישה, שהחל, כידוע, בחוף נורמנדי, נועד לשחרר את צרפת, ואחריה – את שאר מדינות אירופה, שצבאו של היטלר כבש.

מבצע ההונאה לקראת הנחיתה בנורמנדי נערך במקביל בזירות שונות ורבות. הוא נועד לעכב את הגעת הכוחות הגרמניים לזירה. המודיעין הגרמני, כמו גם היטלר בעצמו, היה משוכנע שהפלישה של בנות הברית תתחיל בגזרת פה-דה-קאלה. כדי להטעות את הגרמנים ולחזק את הביטחון שלהם שנקודת ההתחלה תהיה בפה-דה-קאלה, הזינו אותם האנגלים במידע מוטעה, ועשו זאת ממגוון של מקורות שונים, שהיו מנותקים זה מזה, כדי להעצים את הוודאות שחשו הגרמנים.

אחת מאותן הונאות מצויה במרכזו של הרומון שלפנינו. זהו סיפורה של מרגלת צרפתייה ממוצא גרמני־למחצה, שהגרמנים החדירו לאנגליה, ובשלב מאוחר יותר, בלי שידעה, נהפכה למעשה לסוכנת כפולה. היא העבירה לגרמנים את המידע שהאנגלים רצו שיגיע לידיהם, ואלה היו משוכנעים לחלוטין באותנטיות של הנתונים שהיא העבירה, שהרי היא עצמה לא העלתה על דעתה שהם בדויים!

איך בדיוק זה התבצע, ומה היה המחיר האישי ששילמו מי שהשתתפו במבצע ההונאה המתוחכם, אפשר ללמוד מהרומן. אמנם מדובר בפיקשן, ורוב הדמויות שבסיפור בדויות, אבל ברור לגמרי שהן צמודות להתרחשויות שהיו במציאות, והן משכנעות מאוד.

באחרית הדבר לספר מפרט אלכס גרליס היכן נושקת המציאות במדויק לסיפור. למשל, "כל שידורי הבי־בי־סי מ־5 ביוני ולפניהם, מצוטטים במדויק", כמו גם העובדה ש"הספינה הבריטית גלוסטר אכן הוטבעה ב־22 במאי 1941 במהלך הקרב על כרתים."

על סיפונה של אותה ספינה היה הגיבור הבדוי השני של הסיפור, איש חיל הים אוֹוֶן קְווִין, שכמעט טבע בים, אבל ניצל, וחייו נהפכו, בלי ידיעתו, לחומר ביד היוצר: שירותי המודיעין הבריטי הבינו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם. הסיפור הולך ומסתבך, ובסופו, זמן קצר אחרי תום המלחמה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המוסרית הכבדה הנשאלת במפורש ברומן – "אז המטרה הצדיקה את האמצעים?"

הטובה שבמרגלות מתאר את מה שקורה בנפשה של מרגלת, ועוד כזאת שנהפכת לסוכנת כפולה. את הבלבול שהיא חשה. את האופן שבו האמת והשקר מתמזגים, עד שהאדם עצמו (במקרה שלנו – האישה! אבל אין ספק שדברים דומים עלולים לחוות מרגלים רבים) כבר אינו יודע אל נכון מיהו בדיוק, לטובת איזה צד הוא פועל, במה הוא דוגל, במה ולמי הוא מאמין, ואינו בוטח עוד ברגשותיו האינטימיים והפנימיים ביותר: "היא כבר לא ידעה מפני מי היא בורחת, מהגרמנים או מהמחתרת. ועצם העובדה שלא הייתה בטוחה רק בלבל אותה יותר".

יש בספר לא מעט תובנות משכנעות. למשל, גם קצין קשוח ולמוד תלאות וייסורים מגלה שדווקא כשהוא מבקר בבית הוריו הוא פתאום דומע: "בבית ילדותך קל בהרבה לבכות משום־מה, הרי בכית שם בעבר."

לצד העלילה המרתקת, מציג לנו אלכס גרליס את המציאות כפי שהייתה בצרפת הכבושה, את ההתעללות של הגרמנים באוכלוסיה האזרחית, ועוד יותר מכך – את מצב הביניים המזוויע, אחרי שהיטלר הובס: איך נראתה המציאות במדינה שנחרבה, הערים שהיו לעיי חורבות, האנשים הפצועים בגופם ובנפשם, שהרי כל אחד מהם איבד בני משפחה וחברים יקרים, בנסיבות מחרידות. גרליס מראה לנו גם את אי הידיעה של מי שחיו אז, ורק התחילו לשמוע על "מקום שנקרא אושוויץ", שמעולם לא שמעו עליו, ולא ידעו מה התרחש בו. תאי גזים, ניסויים רפואיים בבני אדם שהמיתו אותם כי "החוקר" הנאצי היה זקוק לגופות "טריות" – על כל הזוועות הללו, שנטבעו כבר מזמן בתודעה הכללית – הם שומעים לראשונה, ועדיין לא מבינים את מלוא הזוועה.

מעלתו הגדולה ביותר של הספר – שהוא, כאמור, מושך וסוחף ומרתק. הוא כתוב היטב (למעט כמה תקלות זעירות בתרגום. למשל, אם כבר מנקדים שמות של אנשים ומקומות, מוטב שהניקוד יהיה נכון. לפיכך דָוונפורט ולא דֶוונפורט, הָרטפורדשייר ולא הֶרטפורדשייר, סטרָנד ולא סטרֶנד… אבל אלה בהחלט זוטות. התרגום ככלל מצוין).

Alex Gerlis, The Best of Our Spies

תרגמה מאנגלית: ניצה פלד